צמיחה מתוך משבר

מוצאי ט"ו בשבט תשפ"ה – כפ"ח

התבוננות בהגותו של ויקטור פרנקל (ח"ג)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

הגותו של ויקטור פרנקל, מחלוצי הפסיכולוגיה החיובית, היא החלק החיובי והקרוב ביותר לדרך החסידות של הפסיכולוגיה בעת החדשה. בשיעור ארוך למרצות צות תורת הנפש עסק הרב בהגותו וברר אותה לאור החסידות, העמיק בה ונפח בה נשמה יתרה. חלק זה הוא השלישי (והאחרון בינתים) של השיעור, בו מתייחס הרב לאבן-יסוד חשובה מאד בפסיכולוגיה שלו, שבהחלט משמשת אבן-יסוד גם בגישה החסידית למשברים נפשיים – צמיחה פוסט-טראומטית. חלק זה עומד בפני עצמו, וניתן לקרוא אותו גם בלי שני החלקים הקודמים.

פרק א מנתח את התופעה ומוצא לה מקורות בחז"ל, בתולדות העולם ובהתפתחות התורה שבעל פה, כשגולת הכותרת היא צמיחת המשיח לה אנו מצפים. פרק ב מנתח את שבירת מלכי עולם התהו ומיתתם כשבעה סוגים של משבר נפשי – חידוש נפלא, שבעצם היה ראוי לקבוע ברכה לעצמו כשיעור (או סדרת שיעורים...) – עם התווית-דרך של התורה כיצד למצוא את הדרך לתיקון ולצמיחה מתוך השבירה.

א. "מתחתיו יצמח"

צמיחה פוסט-טראומטית

דברנו על שני יסודות עיקריים אצל ויקטור פרנקל – חיפוש המשמעות כמניע העיקרי של האדם והגדרת האמונה כמשמעות-על או על-משמעות. צריך להזכיר עוד נושא, החשוב ביותר אצלו, גם באופן אישי – צמיחה פוסט-טראומטית. הוא היה בשואה, אבד את כל המשפחה – חוץ מאחות אחת – ויצא מכל זה בצמיחה רוחנית. היום עושים הרבה מחקרים על אנשים שעברו טראומה. במחקרים השונים יש מספרים שונים באופן משמעותי בשאלה כמה אנשים אחרי טראומה אומרים שחוו צמיחה רוחנית מתוך הטראומה – נע בין שלשים אחוז לשבעים אחוז[ב]. מעניין במיוחד שדווקא האנשים שעברו טראומות הכי קשות הם גם אלו שאומרים בצורה הכי מובהקת שיצאו מהן בצמיחה.

נושא עיקרי של הפסיכולוגיה הוא איך אדם מתמודד עם טראומה. הפסיכולוג הטוב, היועץ הטוב, הוא זה שמעודד את מי שעבר טראומה ומדריך אותו – כאילו משקה אותו, כמו שמשקים צמח – שמתוך הטראומה הוא יצמח. מדגישים שצמיחה היא לא חזרה למצב הקודם. יש יועצים שכאשר יש לאדם משבר אומרים 'הלואי שיחזור למה שהיה קודם'. צריך לשלול זאת, המטרה לא לחזור למה שהיית, אלא להתקדם – במה שנקרא דילוג קוואנטי – למקום אחר לגמרי, דווקא בגלל חווית המשבר.

כמו שכבר הזכרנו (בחלקים קודמים של השיעור), בספר שלנו על פסיכולוגיה לאור החסידות, 'להפוך את החשך לאור', הפסוק העיקרי הוא "דְּאָגָה בְלֶב אִישׁ יַשְׁחֶנָּה וְדָבָר טוֹב יְשַׂמְּחֶנָּה"[ג] (עם שלשת הפירושים שלו, בסדר של הכנעה-הבדלה-המתקה – "ישחנה"-ישפילנה, כפשט הפסוק; "ישׂיחנה מדעתו"; ו"ישׂיחנה לאחרים", כדרשות חז"ל עליו[ד]). הטראומה, ה"דאגה בלב איש", יכולה להיות דבר חיובי שיש מתוכו צמיחה חיובית – "ודבר טוב ישמחנה" (שמח-צמח מתחלפים, כפי שדברנו הרבה פעמים[ה]). לשם כך צריך יועץ, עוזר, שאפשר לקיים בו "ישיחנה לאחרים". כתוב בלוח "היום יום"[ו] שהאחר שמשיחים באזניו את הדאגה צריך להיות ידיד נפש שלך. במושגי הפסיכולוגיה, הכוונה שיש בין היועץ והמתייעץ מערכת יחסים על-אישית (transpersonal relationship). כלומר, על היועץ והמתייעץ להתכלל לגמרי אחד בתוך השני – שיהיה ביניהם קשר עצמי (מה שבא, כמובן, מתוך אהבה גדולה) – ואז יכולה להיות טרנספורמציה ביניהם והיועץ יכול לעזור למטופל לצמוח מתוך המשבר.

אור חדש

מה היא הצמיחה החדשה? החוקרים מדברים בעיקר על כך שהאדם שעבר טראומה מקבל השקפות עולם חדשות, רואה את העולם בעינים שונות, אחרות, יש לו משמעות חדשה לחיים[ז] ומתוך כך הוא גם מתחיל לממש את השליחות האמתית שה' רוצה ממנו. בלשון חז"ל[ח] יש ביטוי שאדם רואה עולם חדש – "כל מי שנאמר בו 'היה' ראה עולם חדש" ("היה" גם לשון שבירה[ט], כמו שדורשים[י] על "והארץ היתה תהו ובהו"[יא]). המדרש מונה חמשה אנשים שעברו טראומה כבדה וצמחו מתוכה ל"עולם חדש" – נח (שחווה את חורבן כל העולם ויצא מהתבה לעולם חדש), יוסף הצדיק (שהתענה כעבד ואסיר במצרים ויצא כשליט על מצרים)[יב], משה (שברח מפני פרעה ובסופו של דבר הטביעו בים סוף), איוב (שסבל יסורים בלתי נתפסים ובסוף ה' כפל את ברכתו הראשונה) ומרדכי (שבתחלה יצא בלבוש שק ואפר והיה "מתוקן לצליבה" ובסוף "צולב את צולביו" ויוצא מלפני המלך בלבוש מלכות, כראש לכל צדיקי דורו)[יג].

זהו, בעצם, הסדר של כל העולם: כתוב "ברישא חשוכא והדר נהורא"[יד] – ה' ברא את העולם קודם כל עם שבירה, עם התמוטטות, "והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום", ורק אחר כך הוא ברא את האור, "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור"[טו]. האור הוא הצמיחה הפוסט-טראומטית של העולם כולו.

צמיחת התורה שבעל פה

את התופעה של צמיחה דווקא אחרי טראומה מציין הנצי"ב מוואלז'ין[טז] כתופעה היסטורית בלתי-מובנת ביחס לתורה שבעל פה. הוא מפרש ש"משה ידבר והאלהים יעננו בקול"[יז] מתייחס לתורה שבעל פה – מה ש"משה ידבר" בלשונו שלו, ולא בלשון הקב"ה כמו התורה שבכתב, וה' מזהיר שכל ישראל ישמעו לו ו"יעננו בקול", "יתן כח בקולו שיהיה נשמע לכל עם ישראל" (ואף שמסירת התורה שבעל פה ממשה לכל ישראל היתה בהמשך, הדבר כתוב עוד לפני מתן תורה כדי להדגיש שאי אפשר לקבל את התורה שבכתב אפילו לרגע אחד בלי שמתחברת אליה ומסבירה אותה התורה שבעל פה, על ידי משה רבינו שבכל דור ודור). על גבי כך הוא מציין:

והנה היה קול השופר הולך וחזק מאד משונה מדרך קול שופר שבתחלתו הוא חזק ומשפיל והולך וכדתניא במכילתא. כדי להגיד לעם ה' הפלא שבתורה שבעל פה. שכל מה שיתאחר הזמן יתחזק יותר ויותר. אמנם בא זה הקול מן העשן הנורא להודיע כי כמו עשן הוא משל על חשכת הצרות ושאין איש רואה מה נעשה בו כמו שביארנו במעמד ברית בה"ב ענין והנה תנור עשן וגו' כך תוקף הגלות יהא גורם לחזק זה הקול דאלו היו ישראל בשלוה בא"י לא היה מתחזק כח תורה שבע"פ כ"כ וכמו שהיה בבית ראשון. ורק מעת שראה יאשיהו המלך את הגלות החל להקים את התורה ע"י שהזהיר את הלוים המבינים להגדיל תורה שבע"פ... וכן בכל משך הגלות הצרות גורמות להגדיל תורה. והיינו קיום ישראל שלא יאבדו... אמנם אין שכל האדם להבין האיך קושי הגלות נותן להגדיל תורה שבע"פ. אבל אנו רואין שכן הוא.

קול השופר שהולך וחזק מאד רומז לכך שהתורה שבעל פה משתפרת[יח], מתרחבת ומשתכללת מדור לדור (ב'דילוג' כזה, עד שכאשר משה רבינו שומע את דרשות רבי עקיבא על תורתו שלו הוא אינו מבין אותן ותש כוחו, עד שהוא שומע אותו אומר במפורש שדבריו הם "הלכה למשה מסיני"[יט]), והחידוש הוא שה'דילוגים' העיקריים בתורה הם דווקא בעקבות קושי הגלות, אור חדש שמופיע מתוך העשן והחשך. הצמיחה הפוסט-טראומטית היא תפיסה חדשה של האדם, שינוי השקפת עולם, והשקפת העולם של עם ישראל היא התורה. הטראומות של עם ישראל מצמיחות אצלנו תפיסת-עולם חדשה, כלומר מבט תורני חדש – רובד חדש של תורה שבעל פה, שמסביר מחדש את התורה שבכתב ואת המציאות של העולם שסובב אותנו (ומתוך כך, כמובן, גם תיקון של העולם – "קוב"ה אסתכל באורייתא וברא עלמא, בר נש אסתכל באורייתא ומקיים עלמא"[כ]).

דוגמה קרובה לדורנו היא הצמיחה של תורת החסידות, דרך הבעל שם טוב, אחרי מאורעות ת"ח ות"ט. זה לא היה מיד – הבעל שם טוב נולד חמשים שנה אחרי המאורעות והתורה שלו התפרסמה מאה שנה ויותר אחריהן. מה הדוגמה בדור שלנו? מי שדוגל בהשקפות ציוניות יגיד שרואים באופן ברור – אחרי השואה הנוראה קמה המדינה (שהוא אפילו יגדיר כ"ראשית צמיחת גאולתנו"). היו מי שרצו לכתחילה שהתרבות הקודמת של היהדות תהרס, ואז יהיה אפשר להגשים את חלום הציונות, ובאמת כך קרה בשואה. הרבי הקודם, כ"ק אדמו"ר הריי"צ, אמר על הקמת המדינה ש'החליפו את המשיח בסוכריה'[כא], במקום הצמיחה שהיתה יכולה להיות הסתפקו במשהו קטן. בכל אופן, אי אפשר להכחיש שבאמת יש חידוש שלא היה כאלפיים שנה, כמעט לא היינו בארץ ישראל ובוודאי לא היתה לנו ריבונות, והוא קרה כמעט מיד אחרי השואה, תוך כשלש שנים. זו צמיחה גשמית, אבל הצמיחה הרוחנית האמתית לוקחת יותר זמן. אם פרסום תורת הבעל שם טוב לקח מאה שנה מת"ח ות"ט, הצמיחה הרוחנית אחרי השואה – שהיתה קשה בלי-השוואה למאורעות ת"ח ות"ט – יכולה להמשך עוד יותר זמן (מצד שני, הקדמה הטכנולוגית היום, שהופכת למהירה מדור לדור, מלמדת שהדורות היום מתקדמים יותר מהר[כב]...). רבי אייזיק מהומיל אמר לפני פטירתו שבשביל משיח צריך 'סדר חדש' (כשהכוונה ל'סדר' של ראשית החסידות, מורנו הבעל שם טוב, הרב המגיד ממעזריטש ואדמו"ר הזקן)[כג] – מתוך המשבר של השואה צריך להוולד בעל שם טוב חדש.

"צמח שמו ומתחתיו יצמח"

נפרש תופעה זו לפי מה שכתוב לגבי המשיח – "צמח שמו ומתחתיו יצמח"[כד]. "צמח" הוא לשון צמיחה, כמובן, וכתוב ש"מתחתיו יצמח". מה הכוונה? לפי הפירוש שלנו עכשיו, הצמיחה שלו היא מתוך הטראומה שהוא עבר בחיים.

לאחרונה למדנו[כה] שהמשבר של המשיח הכרחי בשביל שהדמות שלו תתקבל בעולם. ברגש של העולם הלא-יהודי, עולם של עבודה זרה, הדמות של משיח נתפסת כבחור חמד שמת מיתה טראגית – זה מתחיל בתנ"ך מעבודה זרה שנקראת תמוז, שהנשים היו מבכות, וממשיך באותו האיש והלאה. הדימוי הזה הופך את המשיח לאטרקטיבי, נותן לו כריזמה, בעיני כל העולם הלא-יהודי. אנחנו רוצים שהמשיח יבוא לכל העולם, אז הוא צריך שתהיה לו גם הכריזמה הזו. איך יתכן? הסברנו שאם הוא עובר משבר רציני, עד כדי התמוטטות, הוא נחשב כמת, כמו שכתוב בזהר ש"מאן דנפיל מדרגיה איקרי מת"[כו]. אם הוא עובר משבר רציני, טראומה רצינית, ומתוך כך קם וצומח – צמיחה פוסט-טראומטית – הוא יכול להיות משיח, גם בעיני כל העולם. ישעיהו הנביא מאריך בפרק נג[כז] לתאר את הטראומות האישיות של המשיח וצמיחתו הפלאית מתוכן, כשהפסוק שמסכם בצורה הטובה זאת ביותר הוא "וַהוי' חָפֵץ דַּכְּאוֹ הֶחֱלִי, אִם תָּשִׂים אָשָׁם נַפְשׁוֹ, יִרְאֶה זֶרַע יַאֲרִיךְ יָמִים, וְחֵפֶץ הוי' בְּיָדוֹ יִצְלָח"[כח].

אבל מעבר לשבירה האישית, המשיח מזדהה עם כל המשברים של עם ישראל – ושל כל העולם – בכל ההיסטוריה. הוא מרגיש את כל המשברים של כל הדורות ו"מתחתיו יצמח". הרבי אומר שהנוסחה המשיחית היא "אורות דתהו בכלים דתיקון"[כט] – "אורות דתהו" הם אורות תקיפים מאד, ששברו את כליהם הבלתי-מפותחים, והעבודה היא להמשיך אותם בכלים דתיקון, בתפיסות מחודשות ומתוקנות, עד ל"תורה חדשה"[ל] של המשיח (כמו שהסברנו, שאצלנו תפיסה חדשה היא חידוש בתורה שבעל פה). יש "עולם חדש" רק כי זוכרים את העולם הקודם שנשבר, עם כל העוצמות שלו, ואז גם הצמיחה היא בעוצמה חדשה. המשיח משקף בעצמו, בחיים שלו ובתורה שלו, את הצמיחה החדשה של העולם, את האור שבא אחרי החשך, "אור חדש על ציון תאיר"[לא].

ב. שבעה משברים

שבירת עולם התהו

הביטוי צמיחה פוסט-טראומטית משתמש בדימוי של צמיחה. בחסידות מודגש אין-ספור פעמים[לב] כי צמיחה אפשרית רק אחרי שהזרע נקבר ונרקב באדמה – רק אחרי משבר מוחלט של המציאות הקודמת. כמו שכבר נרמז, משבר וקבורה הם מושגים שבקבלה שייכים באופן מובהק לשבירת הכלים – שבירת שבעת המלכים של עולם התהו, שמתו, נפלו למקום העולמות התחתונים ונקברו בו[לג].

בכל אחד משבעת מלכי עולם התהו נאמר "וימלך... וימת" (בגימטריא עולם התהו) – המשבר טמון כבר ב"וימלך", כאשר מי שעולה לגדולה (ואף "נמחלין לו כל עונותיו"[לד]), אך איננו נמצא במצב יציב, נמצא מיד בסכנת שבירה ונפילה ("לפני שבר גאון ולפני כשלון גבה רוח"[לה]). אחרי רשימת שבעת המלכים בהם נאמר "וימלך... וימת" מופיע המלך הדר, שהוא היחיד בין המלכים בו נוסף גם שם אשתו, מהיטבאל, ובו לא נאמר בתורה "וימת" – מכאן שהדר ומהיטבאל הם כבר המפתח לתיקון שבירת-מיתת המלכים[לו], כדלקמן.

השבירה המוחלטת בעולם התהו היא מספירת הדעת ומטה, כאשר שבעת המלכים מקבילים לספירות מדעת עד מלכות (בעולם התהו הספירות נצח והוד – המוטבע שבנפש – הן "תרין פלגי גופא"[לז] של ספירה אחת, שני צדי מטבע אחת), בעוד במדרגות הגבוהות ביותר היה פגם (בכתר) ובטול אחוריים (בחכמה ובינה), אך מה שנפגם והתבטל לא נפל אל מחוץ לתחומי עולם האצילות (דתהו). רק במדרגות התחתונות היתה מיתה, נפילה אל מתחת לתחום האצילות וקבורה במקום העולמות התחתונים[לח].

טראומה של ממש היא משבר מהסוג הזה, שיש בו קבורה ורקבון ומתוך כך פתח לצמיחה מחודשת, באין-ערוך למצב הקודם (כפי שעץ שלם, עם פירות מתוקים, הוא באין ערוך באיכות ובכמות ביחס לגרעין שקדם לו[לט]) – כך שכל משבר הוא בעצם בסוד עולם התהו שנשבר. אמנם, מכיון שעולם התהו מתחלק בפרטות לשבעה מלכים שנשברו ומתו, מתבקש להתבונן בהם כשבעה סוגים של משברים נפשיים[מ] – לומר שכל מלך עבר משבר מסוג אחר, ששבר אותו עד שמת (כלומר, עד שהגיע להרגשה שחייו אינם חיים, על דרך "עני חשוב [בעיניו] כמת"[מא]).

דעת: התמוטטות עצבים

כפי שהוזכר, ראשית השבירה בעולם התהו היא בספירת הדעת, במלך הראשון, בלע בן בעור[מב] (הלעומת-זה של "בלע המות לנצח"[מג] שיתקיים לעתיד לבוא, בתיקון השבירה והמשכת האורות דתהו בכלים דתיקון). ואכן, בחסידות מבואר[מד] שאחד ממובני המלה דעת הוא שבירה[מה]. במערכות הגוף, המערכת המקבילה לדעת היא מערכת העצבים[מו]. השבירה הראשונה, הכללית והחמורה ביותר, היא התמוטטות עצבים (משבר נפשי, הנגרם לעתים, בחיצוניות, ממקרים הקשורים לגשם).

לכאורה, הדעת היא כח נפשי יסודי וחיובי, ועבודה נפשית פנימית תלויה בהעמקת הדעת. אכן, כאשר אין מספיק כלים – כפי שהיה בעולם התהו, אורות מרובים וכלים מועטים – העמקת-יתר בעצמה עלולה להביא לשבירת הכלים. דוגמה מוכרת לכך היא מצב של עילוי גדול, המעמיק מאד בלימודיו, ומגיע מתוך כך להתמוטטות (כשהגורם לכך הוא שההעמקה לא באה מתוך שפלות אמתית, שהיא הנותנת לכלים את היציבות ושומרת מפני שבירה).

התמוטטות עצבים יכולה להיות קשה מאד, דבר נוראי, אבל מתוכה אפשר לצמוח אחר כך. במובן מסוים, כל מי שרוצה לצמוח צריך לעבור סוג של התמוטטות עצבים – אבל אנחנו מאחלים לכולם שיחוו התמוטטות קלה מאד-מאד-מאד. אם אחרי ההתמוטטות באה צמיחה האדם יכול לגלות בתוכו את ניצוץ המשיח שבו[מז], "צמח שמו ומתחתיו יצמח", כנ"ל.

חג"ת: משבר האהבה, פרנויה וניכור

בספירת החסד – מיתת המלך יובב – יש תחושת ניכור (alienation), משבר של אהבה. זו הרגשה ש'אף אחד לא אוהב אותי' – ה' לא אוהב אותי, המשפחה לא אוהבת אותי, לא ההורים שלי ולא שאר הקרובים שלי, ובכלל אין מי שאוהב אותי'. מי שמרגיש ש'כולם שונאים אותי' מטפח מחשבה ש'אני פשוט טיפוס שנוא', בעצם, והדבר מביא אותו לשנוא את עצמו. יתכן שהמשבר הנפשי של האהבה מבוסס על חוויות שאדם חוה, מקרים בהם הוא הרגיש שאין לו אהבה, אך בכללות זהו שקר, כמובן – יש בעולם אהבה וצריך להרגיש את האהבה, החל מאהבת ה' אל האדם וכלה בכל האהבה בה הוא מוקף ממשפחתו וידידיו.

בספירת הגבורה, מיתת המלך חֻשם[מח], יש חוויה של פחד – לא רק שלא אוהבים אותי, אלא שכולם רוצים לפגוע בי. הפחד מבוסס על חוויות של פגיעה וניצול שהאדם חווה בחייו (עד לטראומת-אונס, הפגיעה הכי חמורה), והוא יכול להתפתח לפרנויה קבועה שכולם מנסים לפגוע בי ולהזיק לי.

ספירת התפארת היא המקום של החברה, על כל ריבוי גווניה. המשבר של התפארת הוא משבר של אי-השתלבות מוחלטת בחברה – 'מה אני עושה כאן בכלל?! העולם הוא לא המקום שלי ואיני מוצא את מקומי בשום חברה' (ואם בחסד אשמים הסובבים אותי, שאינם אוהבים אותי – אלא מתנכרים אלי ואפילו שונאים אותי – כאן הבעיה היא שלי, שאיני מצליח להשתלב בחברה). המלך של התפארת נקרא הדד בן בדד – אין לו תחושה של הדדיות עם אף אחד והוא חווה בדידות קיומית (התפארת מקבלת מימין ומשמאל, הדד מצד החסד ובדד מצד הגבורה, אך בעוד שבעולם התיקון התפארת נוטה לימין, בעולם התהו, של מלכי אדום, היא נוטה לשמאל). על אי-ההשתלבות הזו בחברה נאמר "או חברותא או מיתותא"[מט] – דוגמה מובהקת למשבר שמביא עד מות.

נצח והוד: הרגשת כשלון

הספירות נצח והוד הן כוחות המעשה, ההוצאה מהכח אל הפועל, והמשבר בהן הוא תחושת כשלון – 'לא הולך לי בחיים, אני לא-יוצלח גמור, כל יזמה שלי נכשלת, אין לי מזל, ולכן אני עני ואביון (משום שבאמת אני עני בדעת[נ])' (זו שבירת המלך שַׂמְלה, התחושה שלא משנה איזה לבוש-שמלה אלבש הוא לא יהלום אותי, בהיותי שליימזל...). בגוף מכוונות הנצח וההוד כנגד שתי הרגלים[נא], בהן מורגש היטב כאשר לא הולך לי בחיים ואני נכשל (המכשול מקשה את ההליכה וגורם לרגלים לכשול[נב]).

בנפש הספירות נצח והוד הן בטחון פעיל ובטחון סביל[נג].

הנצח הוא בטחון פעיל, "כי הוא הנֹתן לך כח לעשות חיל"[נד], אבל יש מי שמרגיש שכל יזמה שלו נכשלת – הוא יוזם ולא מצליח. זהו מצב מתסכל במיוחד – מי שלא עושה שום דבר, הולך לישון, הוא אמנם מיואש, אבל לפחות הוא לא מתוסכל מכשלון היוזמות שלו. לעומתו, מי שמנסה ונכשל נעשה מתוסכל ושבור[נה].

ההוד הוא בטחון סביל, בטחון בה' שיעשה הכי טוב, וכאשר חווים משבר בבטחון הזה יש בו בעצם החלשה ומשבר באמונה והבטחון בה', עליו נאמר "הודי [היינו האמונה שלי] נהפך עלי למשחית"[נו]. אצל מי שלא רגיש הכשלון מביא רק להפסקת האמונה, אבל אצל מישהו רגיש משבר אמונה הוא משבר נפשי, טראומה (שאולי הוא המשבר הכי מצוי היום בין שומרי התורה והמצוות).

יסוד: משבר משפחתי

לספירת היסוד שייך השלום בכלל[נז] ושלום-בית בפרט[נח]. המשבר בספירת היסוד הוא משבר בשלום-בית – בעיקר משבר בינו לבינה, ביחסים בין איש לאשה, אבל גם משברים משפחתיים בכלל, בין הורים לילדים או בין אחים. המשבר הזה נפוץ היום במיוחד, משום שהתפיסות הרווחות לגבי הנישואין והמשפחה משובשות לגמרי וממילא נוצרים משברים רבים (לעתים בתוך המשפחה שהוקמה, ולעתים משברים הפוגעים בעצם היכולת למצוא בן זוג ולהקים משפחה). זו מיתת המלך שאול מרחובות הנהר, הרומז לשאול המלך שברח מאשתו לעתיד (מתוך צניעות מופרזת) עד שהיא רדפה אחריו ותפסה אותו – מצב שעתיד להוליד בעיות בשלום-בית (ביחסו אליה וגם לילדיו שאהבו את חתנו דוד, מיכל ויהונתן)[נט].

ככלל, כאשר יש משבר בשלום בית צריך לקבל עזרה חיצונית, אבל לא כדאי להסתפק בפסיכולוג או יועץ-נישואין שמושגיו חיצוניים – יועץ כזה, מן הסתם, נגוע בעצמו בתפיסות המשובשות שגרמו למשבר. לספירת היסוד שייך ה"צדיק יסוד עולם"[ס], שומר הברית, ודווקא יועץ-צדיק – שרואה את הדברים בשרשם – יכול לעזור לתקן את המשברים בבית[סא]. לכן רואים שהרבה מהעיסוק של רב – וכל שכן של רבי – הוא הבאת שלום בין איש לאשתו (ורמז: "הבאת שלום" היא "פעֻלת צדיק [לחיים – 'ראה חיים עם אשה אשר אהבת'[סב]]"[סג]). כך מסופר[סד] שפעם עסק אדמו"ר הזקן בהשכנת שלום בית ביגיעה רבה, במשך זמן רב שנגזל מלמודו, ומישהו תמה עליו – אמנם הבאת שלום בין איש לאשתו היא מהדברים "שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא" אך מפורש שם ש"תלמוד תורה כנגד כולם"[סה]! אדמו"ר הזקן השיב לו שיש לשים את הנקודה אחרי המלים "ועיון תפלה" – "אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא, ואלו הן: כיבוד אב ואם וגמילות חסדים והשכמת בית המדרש שחרית וערבית והכנסת אורחים וביקור חולים והכנסת כלה והלוית המת ועיון תפלה. [ולעומתם:] והבאת שלום שבין אדם לחברו ובין איש לאשתו ותלמוד תורה – כנגד כולם". בסופו של דבר, ביאת המשיח תלויה דווקא בתיקון שלום-הבית בעם ישראל[סו].

מלכות: דאגת הריקנות

על ספירת המלכות נאמר ש"לית לה מגרמה כלום"[סז]. לכאן שייך משבר שאיננו נובע משום דבר צדדי או חיצוני. בחלק הקודם של השיעור דברנו על שלש דאגות עמוקות (anxiety), כשהמורכבת מביניהן – והכי תואמת את הזמן המודרני – היא דאגה מריקנות קיומית (existential emptiness).

יתכן שמישהו מרגיש אהוב ומחובר, הוא עושה ומצליח, בגשמיות וגם ברוחניות, יש לו פרנסה טובה, שלום בית, הצלחה בשליחות ובחברה – 'הכל בסדר' – אבל הוא מרגיש שהכל 'לא שוה', שהוא כלל לא מוצא את מקומו בעולם, 'בשביל מה אני כאן?!', לא יודע בשביל מה ה' ברא אותי ואני עושה כאן בעולם. אדרבא, ככל שיש הצלחה גדולה יותר – הריקנות מורגשת יותר. החויה הזו גורמת לתסכול עמוק, בלי יכולת להצביע על סבת התסכול – וגורמת בסופו של דבר למשבר.

זו מיתת המלך בעל-חנן, סוד "שקר החן"[סח] (פגם החן דקדושה של המלכות[סט]) – התחושה שכל המציאות סרת-חן וחסרת-משמעות (בעומק, תחושה זו שייכת למי שלוקח בעלות על החן, ולא מרגיש שהחן כולו מתנת אלקים, ומתוך גאוותו זו – הניגוד לשפלות המלכות דקדושה – הוא חווה שלמרות שאצלו 'הכל בסדר', והוא נושא חן, הוא לא זוכה לתגובה הוגנת מהמציאות החיצונית, כזו שתייקר אותו ואת משמעותו, וממילא המציאות נראית ריקנית וחסרת-משמעות בעיניו).

אם נתבונן במקום ה'בעיה' בכל משבר, בדעת הבעיה היא 'שלי' – שבירת עצם ה'אני', המודעות העצמית שלי (והיינו עצם שבירת ה"אנא אמלוך" של מלכי התהו); בחסד ובגבורה הבעיה היא 'שלך', היינו של הסביבה (ב"חפצא") – קרובי שאינם אוהבים אותי או מי שמאיימים עלי; בתפארת, בנצח ובהוד הבעיה היא 'שלי' (ב"גברא") – שאיני משתלב בחברה ושאני לא-יוצלח; ביסוד הבעיה היא באנרגיה שבינינו – בין שני צדדי המשבר בשלום-הבית; ובמלכות התחושה היא שלא משנה מי אשם בבעיה – העיקר שאני סובל ממנה עד כדי שבירה (ובעצם הבעיה היא של בורא עולם, כביכול, שברא עולם ללא משמעות, והיינו סוד הצמצום הראשון, שה' סלק מכאן את אור המשמעות והשאיר חלל פנוי וריקן).

צמיחת התיקון

כפי שכבר הוזכר, ראשית התיקון רמוזה במלך הדר ואשתו מהיטבאל – מתוך המשבר של מלכי אדום עצמם מתחילה הצמיחה של התיקון, צמיחה מתוך משבר. בפרט צומחים הדר ומהיטבאל, המכוונים בעצמם כנגד היסוד והמלכות, מתוך המשברים של היסוד והמלכות[ע] – המשבר בשלום הבית ומשבר הריקנות.

התיקון כולל שלשה שלבים: קודם כל, כח נפשי לעבור את המשבר – "חֲבִי כִמְעַט רֶגַע עַד יַעֲבָר זָעַם"[עא] (כוחו של אברם העברי, הכח לעבור את הנהר השוטף). בהמשך, הכח לתקן את סבת המשבר, על ידי תהליך יעוץ עמוק (פסיכואנליזה של הקדושה), בעזרת משפיע חסידי טוב – יועץ של תורת הנפש. והתכלית של הכל, הכח לצמוח מחדש מתוך המשבר, דילוג שבאין-ערוך מהמצב הקודם (כך שהמשבר הוא "ירידה צורך עליה"[עב]), באימוץ תפיסת עולם חדשה וקבלת שליחות שמחה מהרבי – "צמח שמו ומתחתיו יצמח".

בסופו של דבר, הכל תלוי בשפלות דקדושה (מדת "מתחתיו"[עג]) – פנימיות ספירת המלכות (כמאמר דוד המלך "והייתי שפל בעיני"[עד]), סוד הדר-מהיטבאל העולים יחד אשה[עה] (ו"הכל מן האשה"[עו])[עז]. בפרט, הדר – שמשמעותו גם חזרה (כמו "הדר בו") – הוא התודעה שניתן להחזיר את הגלגל אחורנית, להתחיל את החיים מחדש מאפס, מתוך נקודת השפל אליה הגיע האדם (והכרה שההרגשה ש'אני אפס' איננה יאוש, אלא מקור של שמחה ואפשרות להתחיל התחלה חדשה לגמרי). מהיטבאל היא סוד יחוד השמות מה ו-בן, כידוע – היחוד של הזכר והנקבה (יחוד המאפיין כל נקודה בעולם התיקון, בניגוד לעולם התהו)[עח]. מהיטבאל נותנת את התודעה שחסר לי בן/בת זוג – כל הבעיה שלי שאני לבדי, מרגיש ש"אני ואפסי עוד"[עט], והרי "לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו"[פ].

התודעה הזו, מעבר לכך שהיא יסוד התיקון למשבר שלום-הבית, המשבר של ספירת היסוד, היא גם יסוד התיקון של הריקנות. כשיש יחסים עם הזולת ניתן לתת משמעות עמוקה לכל החיים – משמעות החיים היא 'הזדמנות לעשות טוב', עד כדי כך שנשמה יורדת לעולם ששים-שבעים שנה כדי לעשות טובה ליהודי[פא], לעזור ליהודי זקן לחצות את הכביש או להגיש לו כוס מים. מעשה טוב כזה ממלא אותי לגמרי, נותן לי משמעות, המלווה בהכרת תודה על כל הטוב שה' נתן לי, ולכל לראש על הזכות לעשות טוב. התודה – בה מופיעה ספירת המלכות, "איהי בהוד"[פב] – היא התחלת התיקון, תיקון המשבר של המלכות, וכשמתקנים את המלכות וזוכים לשפלות המתוקנת זוכים לאזן ולתקן את כל הנפש ולצמוח מכל שאר המשברים.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':