אמונה, אהבה, אחריות

מוצאי ט"ו בשבט תשפ"ה – כפ"ח

התבוננות בהגותו של ויקטור פרנקל (ח"ב) – התמודדות עם דאגות וחרדות

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. הגדרות של אמונה

משמעות-על ועל-משמעות

יש שאלה ששואלים על כל פסיכולוג – בסופו של דבר, הוא מאמין באלקים או לא מאמין באלקים? כמו שכבר הזכרנו – בתחלת החלק הראשון של השיעור – ויקטור פרנקל לא אהב לדבר על האמונה האישית שלו (על אף שהיא בהחלט באה לידי ביטוי בחייו הפרטיים, מצעירותו ועד יומו האחרון[ב]). הוא טען שהוא מדבר לכולם, והשאלה האישית בנוגע לאמונה שלו לא נוגעת לתאוריה הפסיכולוגית שלו.

בכל אופן, הוא התבטא באופן ברור שהוא לא אוהב 'דת מאורגנת'. הוא אמר 'אלקים שדורש מכולם להאמין בו הוא אלקים קטן בשבילי, אני לא מסוגל לקבל אלקים שדורש שכולם יאמינו בו'. הוא לא אמר שאין אלקים – ברור לו שיש אלקים – אבל הוא לא אלקים של 'דת מאורגנת'. אז מהו אלקים בשבילו? הוא קורא לו בכמה ביטויים. לפעמים משמעות-על ולפעמים על-משמעות. היה אפשר לחשוב שמשמעות-על ועל-משמעות הם אותו דבר, אבל אם מדייקים אלו מונחים שונים: משמעות-על היא כמו מטא-משמעות, המשמעות האולטימטיבית, משמעות במובן המלא – עצם החיפוש של נשמת האדם. לעומת זאת, הביטוי על-משמעות אומר שהאלקים הוא לגמרי מעל המשמעות[ג].

איך נסביר רק את הווארט הזה באותיות של חסידות? כתוב[ד] שיש אמונה בשני המקיפים של הנפש – מקיף החיה ומקיף היחידה. החיה נוגעת ואינה נוגעת בשכל, היא מקיף קרוב – מקיף שמעל השכל, אבל יורד, נוגע בשכל, ומיד מסתלק, כמו ברק. למקיף החיה שייכת האמונה בהתחדשות הבריאה, שהיא בבחינת "מטי ולא מטי"[ה], "נוגע ואינו נוגע"[ו]. לאמונה הזו אפשר לקרוא משמעות-על. אבל היחידה שבנפש היא מקיף רחוק, שלמעלה מהשכל לגמרי. לשם שייכת האמונה בעצמות ה', שהיא על-משמעות, במובן של למעלה מהשכל לגמרי – אמונה שבאה ממקום בלא-מודע שלא מתחבר עם המודע, לא משתקף בו. הוא המקור האמתי של הכל, אבל לגמרי "מקיף הרחוק".

ללמד את פרנקל אמונה

כמובן, אסור שאנחנו נשאר בספק לגבי המשפט שלו, ש'אלקים שדורש מכולם להאמין בו הוא אלקים קטן בשבילי'. מה התשובה? התשובה, שלדעתי ודאי גם הוא יסכים איתה, שאלקים הוא עצם הטוב. במונחים שאנחנו משתמשים בהם הרבה לאחרונה[ז], לא מוצאת חן בעיניו הפיכת אלקים ל'חפצא', לאובייקט. לכן הוא אומר ש'אם הגדר של האלקים הזה הוא מישהו שדורש שכולם יאמינו בו – אלקים שתלטן – הוא לא בשבילי'. מה הוא כן רוצה? אלקים פרסונלי – אלקים שבבחינת 'גברא', אלקים שהוא 'בן אדם', כביכול, והוא רק טוב.

מאד חשוב, כמובן, להבחין בין ה' עצמו לאמונה בה' – ה' עצמו הוא מעל כל ההגדרות (והוא גם 'חפצא' וגם 'גברא'), אבל האמונה בה' היא היחס שלנו אליו. כמובן, יש קשר – על כך נאמר "יחידה ליחדך"[ח], האמונה שלנו, שבמדרגת יחידה, מתייחדת עם ה' היחיד.

אחרי ההקדמה הזו, נאמר על פי פשט: יש מחלוקת ידועה האם האמונה בה' היא מצוה או לא. הרמב"ם כותב[ט] שזו מצוה, אבל המשמעות אצלו היא המשכת האמונה בדעת[י]. אמרנו הרגע שאמונה כזו נקראת משמעות-על – בשביל הרמב"ם זו אמונה ששייכת לדעת. אבל יש מי שחולקים עליו – גדולי הראשונים שלפניו[יא], וגם רבי חסדאי קְרֶשְׂקַש[יב] שבא אחריו – והם אומרים שאי אפשר למנות את האמונה כמצוה. הטענה שלהם דומה לשאלה בחסידות לגבי מצות האהבה, "ואהבת את הוי' אלהיך"[יג] – איך אפשר לצוות על מישהו לאהוב? הרי אהבה היא רגש ספונטאני – או שאתה אוהב או שלא! איך אפשר לומר 'תאהב!'? באופן דומה אומרים – לא רק פרנקל, אלא עוד פילוסופים חשובים – שאי אפשר לצוות על אמונה, משום שהיא משהו ספונטאני מהנשמה. אבל מה כתוב בחסידות, במיוחד בחב"ד[יד]? שהמצוה היא לא להאמין או לאהוב, אלא להתבונן בדברים המעוררים את האהבה או בדברים המעוררים את האמונה. לא מצווים על האהבה או על האמונה, אלא על התבוננות והעמקה באמונה או באהבה.

אני נגש עכשיו לפרנקל ואומר לו: לא מוכרע אם מה שכתוב בתורה על אמונה הוא מצוה או לא, ואפילו אם האמונה היא מצוה – היא לא מצוה כי ה' שתלטן, כביכול, ורוצה שכולם יאמינו בו, אלא שה' רוצה לעשות אך ורק טוב אתך. ה' יודע שלעשות אתך טוב אפשר כאשר תאמין בו, תהיה קשור אליו, וממילא תמשיך את השפע, וזו מטרת האמונה בה'. אני מקווה שהוא יקבל טוב את האמונה הזו...

מפגש-דאגה-משמעות

אם דברנו על האמונה אצל פרנקל, אפשר להתייחס לעוד שנים מגדולי-ההגות של דורו[טו]. היה תאולוג מפורסם בן דורו, בשם פאול טיליך, שבסופו של דבר הכנסיה האוונגליסטית החרימה אותו בטענה שהוא כופר. הוא הגיע מגרמניה לארה"ב והיה פרופסור בהרווארד ואחר כך בשיקגו באוניברסיטה שבה למדתי באותה תקופה. לא השתתפתי בשיעורים שלו, לא רציתי להתקרב לדמות שלו (מאז שהייתי ילד קטן סלדתי מאד מכל הקשור לנצרות ולכנסיה, כל שכן לאחר שהתקרבתי לתורה במילואה), אבל השם שלו היה כעין 'מקיף' על גבי כל האוניברסיטה, ואם בהשגחה פרטית הייתי שם כנראה שצריך לתקן גם אותו (לגייר אותו בגלגול הבא, במסגרת המהפכה הרביעית...).

בשביל להגדיר את האמונה בה' הוא השתמש במלה concern, שאפשר לתרגם כאכפתיות או דאגה. סתם דאגה היא worry ודאגה ממושכת, עמוקה, היא anxiety (שנדבר עליה באריכות בהמשך), אבל concern היינו דאגה אכפתית – אם אתה במצב לא פשוט, אני כל היום וכל הלילה חושב עליך, מתפלל עליך (אם אני מתפלל...), אתה במרכז הענין שלי. אותו אחד אומר שה' – כפי שהוא נתפס באמונה שלו – הוא דאגת-על, האכפתיות האולטימטיבית של האנושות (ממילא הוא גם נקודת האמת של האנושות[טז]) – האדם דואג למצוא את מה שנקרא לו העילה הראשונה, הסבה הראשונה, בורא עולם שהוא המנהיג של העולם ומשגיח על העולם.

נזכיר דמות שלישית, של יהודי – מרטין (מרדכי) בובר. הוא גדל בחינוך דתי, ואפילו קצת חסידי, ועזב את הכל. חלק מהעבודה של הדור שלנו היא לתקן את הדמויות האלה, את השבר של דור שלם שעזב את התורה ואת האמונה. ההכרות הראשונה שלי עם החסידות, כמו הרבה אנשים בדור שלי, היתה דרך סיפורי החסידים שלו. בסיום התיכון כתבתי עבודה על ספר הפילוסופיה העיקרי שלו, שהיתה משמעותית בשבילי (ובעקיפין גם השפיעה מאד על המסלול האקדמי שלי ועל העליה לארץ). אצלו העיקר הוא יחסי אני-אתה. אם אצל פרנקל האמונה בה' תופסת אותו כמשמעות-על, המשמעות האולטימטיבית, והתאולוג שהזכרנו תופס את האמונה כדאגה האולטימטיבית, מתאים לטבוע ביטוי דומה ולומר שבעיני בובר האמונה היא-היא המפגש האולטימטיבי – מפגש ישיר עם הנוכח בצורה הכי מלאה ועוצמתית, "שפכי כמים לבך נכח פני א-דני"[יז], שהוא-הוא עצם האמונה.

את שלש ההגדרות האלה לאמונה – מפגש-דאגה-משמעות – אפשר להקביל לשלש מדות הלב העיקריות, אהבה-יראה-רחמים (הפנימיות של חסד-גבורה-תפארת): המפגש עם האתה הוא אהבה – "אתה כהן לעולם"[יח] – והאהבה האולטימטיבית היא במפגש עם ה'; הדאגה הקיומית היא חויה של יראה, והדאגה האולטימטיבית של האדם היא בעצם האמונה בה'; המשמעות שייכת לתפארת, שנשמתה היא הדעת – לדעת מה אתה עושה כאן, כאשר המשמעות האולטימטיבית היא עצמה ה' (כלומר, האמונה שלנו בה', כנ"ל). זו שלישיה חשובה שראוי להתבונן בה.

ב. שלש דאגות קיומיות

"דאגה בלב איש"

נעבור לעוד נושא פסיכולוגי מאד חשוב, שבאנגלית נקרא anxiety. בעברית, כשרוצים לתרגם, יש שתי אפשרויות – חרדה או דאגה. אין הכוונה לסתם דאגה, אלא לדאגה עמוקה וקיומית. חרדה הרבה פעמים היא משהו אקוטי ברגע ההווה – התקפי חרדה יכולים לחזור, ה"י, אבל ככלל ההתקף הוא מצב זמני שחולף. לעומת זאת, דאגה היא מצב קבוע ומתמשך. יחסית, החרדה היא יותר בבחינת עולם התהו שנשבר – חרדה יכולה להיות חויה מאד חזקה, "חרדה גדֹלה עד מאד"[יט] (פסוק שעוד נזכיר בהמשך), חויה חדה, חד-פעמית, בעלת עצמה אדירה – והדאגה לא צריכה להביא לידי שבירה.

אדרבא, דאגה יכולה להיות טובה מאד. כתוב בחז"ל "אין מוסרין רזי תורה אלא למי שלבו דואג בקרבו"[כ] ומוסבר בחסידות – במיוחד בסוף קונטרס ההתפעלות של אדמו"ר האמצעי[כא] – שהדאגה הקיומית היא הכלי לגילוי רזין דאורייתא. יכולים להיות כל מיני מושאים של הדאגה, ובמקרה הזה אפשר לומר שהדאגה היא – למה משיח עוד לא בא (כרמז הידוע אצלנו[כב] ש"דאגה בלב איש"[כג] בגימטריא משיח[כד])? למה "דרך רשעים צלחה"[כה]? למה יש עוד רשעים בעולם? וכיו"ב. כמובן, יש צורות יותר אישיות של דאגה, וגם אז טיפול נכון בדאגה יכול להיות מקור לצמיחה (כפי שעוד יוסבר בחלקים הבאים של השיעור) – "דאגה בלב איש ישחנה [עם שלשת הפירושים, כנגד הכנעה-הבדלה-המתקה[כו], ומתוך כך] ודבר טוב ישמחנה".

פחד מות, אשמה וריקנות

נחזור לידע הכללי ולהשקפות הכלליות של החשיבה המודרנית או הפוסט מודרנית. אומרים[כז] שיש שלש דאגות קיומיות עיקריות, שמופיעות בזו אחר זו גם באופן היסטורי:

הדאגה הכי טבעית, אפשר לומר החייתית, של האנושות – מאז אדם הראשון, מאז האכילה מעץ הדעת ועונש המות שבא בעקבותיה – היא פחד מות. מסבירים שלדאגה הזו, המוטבעת בנפש, יותר מדויק ונכון לקרוא פחד מאי-הויה (nonbeing)[כח] – פחד שהישות שלי תתאפס, שלא אהיה. זהו הפחד היסודי ביותר, וממילא המקור של הדאגה-העמוקה המקורית של האנושות.

יותר מאוחר בהיסטוריה של האנושות נוסדו דתות מאורגנות, ומהן יוצאת דאגה קיומית נוספת – הפחד מאשמה (תסביך אשמה[כט]). כמובן, אשמה היא בעיקר היסוד של הנצרות, אבל גם ביהדות, להבדיל אלף אלפי הבדלות בין הטהור לטמא, יש דאגה עמוקה מתחושת אשמה – תחושה שאני חוטא, אני פושע. מה אומרים על כך בחסידות? שתחושה כזו יכולה להיות דבר מצוין! כשהדאגה הזו מופיעה באופן הנכון היא המניע העיקרי לתשובה (תתאה). אכן, מכיון שכל הדאגות באות ממרה שחורה אסור להרהר גם בדאגה הזו, כמניע לתשובה, מלבד בזמנים מיוחדים בהם האדם עושה חשבון נפש והתבוננות מעמיקה בגדולת ה' שחטא כנגדו[ל]. לעומת זאת, ברוב ככל הזמן צריך להסיח את הדעת מהדאגה הזו ("ישׂיחנה מדעתו") כדי לעבוד את ה' – בתורה, תפלה וקיום מצוות – בשמחה רבה ועצומה (על כך שה' נותן לנו את עצמו, כביכול, בתורה ומצוות, ובעבודה אני 'מחזיק' בקב"ה שכולו טוב ואהבה וכו')[לא]. בכל אופן, זו הדאגה מספר 2 לפי ההגדרות האלה. אומרים גם שהממסד מנצל את הדאגה של אנשים, וברור מאד שגם הכנסיה וגם המדינות הנוצריות – הממסד המדיני של התרבות הנוצרית – מנצלות את הפחד-הדאגה מהאשמה, וכך קונות את כולם כעבדים[לב].

דאגה מספר 3 – כך מבחינים – היא הדאגה מריקנות (emptiness, meaninglessness). זו הדאגה העיקרית של הדור שלנו. הדור שלנו כבר לא כל כך פוחד מהמות ומהאשמה, כבר יצא מה'ראש' הזה, והוא פוחד בעיקר מדבר אחד – מכך שחייו ריקים מתוכן וממשמעות (גם משמעות וגם תוכן), מכך שאין שום טעם לחייו ולקיומו. זהו כמובן ההסבר של פרנקל, שהדאגה הכי עמוקה היא מחוסר-משמעות, מריקנות קיומית[לג]. באמת, הדאגה הזו היא 'שדרוג' של הדאגה הראשונה, הדאגה מאפסיות הקיום של האדם – אם אין טעם לחיי כאילו איני מציאות כלל, אני אפס כבר בהוה. זהו לא רק פחד מהעתיד הבלתי-נמנע, אלא ממות ברגע ההוה ("רשעים שבחייהם קרויין מתים"[לד]).

איך נסביר את המבנה הזה לפי הפנימיות[לה]? מאד פשוט: פחד מות הוא המוטבע שבנפש – גם חיה יכולה לפחד פחד מות ולהגיב בהתאם כלפי מי שמאיים על חייה. האשמה שייכת לתחום המורגש. הדת הכי רגשית בסטרא אחרא היא ודאי הנצרות – כולה רגש לא מתוקן, והיא מבוססת בעיקר על רגש אשמה. אבל עכשיו אנחנו לא שם, העולם כבר התקדם – אנחנו לא עם הפחד החייתי של המוטבע ולא עם הפחד מאשמה של המורגש. כעת נשאר פחד קיומי מחוסר משמעות, שאין לי שום סבה להיות כאן. הפחד הזה שייך למוחין, המושכל של הנפש. אם כן, יש פה בהיסטוריה עליה גדולה. בכל אופן, העליה לא ממעטת בכלל את עצמת הדאגה. אדרבה, יכול להיות שהדאגה השלישית, מחוסר משמעות לחיים, עוד יותר חריפה מהדאגה הבסיסית של פחד-מות, של אי-היות[לו].

נוירוזות קולקטיביות

את שלשת סוגי הדאגה העמוקה הללו אפשר לקשר למצב האקטואלי – המצב בעולם היהודי בכלל, ובפרט כאן בארץ. כשמדברים על הכלל, מתאים יותר להשתמש במושג נוירוזה (יותר מאשר anxiety) – יש נוירוזות של הפרט ויש נוירוזות של הכלל. למה נראה שאנחנו לא יכולים לנצח אף פעם עד הסוף? מה 'תוקע' אותנו? יש לנו בעיה פסיכולוגית קולקטיבית, שכוללת את כל שלש הנוירוזות:

בדור האחרון הקמנו מדינה על אף התנגדות השכנים שלנו, אבל יש פחד יסודי – דאגה עמוקה, קיומית – מאי-היות של המדינה. ככל שאדם נותן יותר משקל למדינה – ציוני חזק, שחושב שהיא היום הקיום של העם היהודי כעם, או אפילו ציוני-דתי שחושב שהיא "ראשית צמיחת גאולתנו" – היא יותר יקרה בעיניו והפחד שהיא תתבטל, תמות, הוא פחד-מות יותר עמוק בעיניו. את כל מי שיושב כאן מלווה פחד קיומי מקריסה של כל מה שנבנה כאן (מה שיש מגדירים כ'חורבן הבית השלישי'). יש לנו בזכרון הלאומי – במודע או בלא-מודע – זכרון של חורבן בית ראשון וחורבן בית שני, חויה שאנחנו עושים משהו והוא מחזיק מעמד לזמן קצר (ובחיים של עם גם ארבע מאות שנה הן זמן קצר) ואחר כך נחרב. הזכרון הזה מספיק בשביל לייאש אותנו, שלא יתכן שמה שאנחנו עושים יחזיק מעמד לתמיד, ואנחנו בפחד-מות תמידי (ובפרט לפי הדעה ש"בתרי זימני הוי חזקה"[לז], שדווקא במקרים של סכנה נוטים לחשוש לה[לח]).

לגבי אשמה יש משהו יותר עמוק: אמרנו שעיקר תחושת האשמה קיים בנצרות, שמגבירה את דאגת-האשמה וכך משעבדת את המאמינים. שם מדובר בעיקר באשמה אישית. אצלנו, היהודים, האשמה העיקרית היא לא כל כך אשמה אישית אלא אשמה קולקטיבית – "מפני חטאינו גלינו מארצנו"[לט] (בלשון רבים, לא בלשון יחיד). התחושה שאנחנו 'עם אשם' היא בעצם העתקה, השתקפות, של מה שהעמים אומרים עלינו. התחושה הזו הגיעה לשיא החריפות שלה בשואה, כשהיו בין הקרבנות שהאשימו את עצמם – את עצמנו, את העם – בשנאה כלפינו (תסביך פסיכולוגי ידוע בו הקרבן מצדיק את הפוגע בו).

שתי הדאגות העמוקות הללו – פחד-מות קבוע ותחושת אשמה קולקטיבית – מנטרלות אותנו ומבטלות את הכח שלנו לנצח 'עד הסוף'. אבל העיקר הוא הדבר השלישי, הדאגה הקיומית העיקרית של הדור שלנו, הדאגה של הריקנות. הריקנות כוללת את התחושה ש'המאמץ לא שוה' – המציאות היא ריקנית, שום דבר לא שוה, ולכן גם לא כדאי להתאמץ ולהתמודד וכו'. הדאגה העמוקה שאין משמעות קיומית אמתית לקיום שלנו כעם וכמדינה – מעבר ל'מקלט לאומי', שכל המהות שלו היא שרידה (אבל אם אין בשביל מה לשרוד קשה להלחם על כך) – גורמת לתחושה שלא שוה להתאמץ ומנטרלת את הכח ללכת עד הסוף.

אם כן, כדי להצליח באמת במאבקים הקיומיים שלנו, אנחנו צריכים להתגבר על שלש הנוירוזות הללו. איך?

ג. אמונה, אהבה ואחריות

סוד "אחד"

דברנו על שני התרגומים האפשריים למלה anxiety, חרדה ודאגה. אנחנו אוהבים לעשות רמזים, וברגע שאני מבחין שראשי התיבות של חרדה-דאגה הם חד 'בא לי לראש' שצריך להשלים ל"אחד", להוסיף לרמז משהו עם א שיכול להיות ההקדמה או השרש של החרדה והדאגה (כאשר המתקת הדינים היא בשרשם דווקא[מ]).

כדי למצוא את ה-א צריך להתבונן איפה מופיעות החרדה והדאגה. כפי שכבר הוזכר, על יצחק אבינו כתוב "ויחרד יצחק חרדה גדֹלה עד מאד" – אין עוד חרדה כזו[מא]. אם כן, ברור שהחרדה קשורה למדת "פחד יצחק"[מב]. אם החרדה היא יצחק, מי הוא הדאגה? מי דואג כל החיים שלו? יעקב אבינו הוא הדואג הגדול בתורה. החיים שלו הם רצף של מאורעות, רצף של צרות, וביניהם הוא כל הזמן נמצא בדאגה קיומית – לא רק דאגה ספציפית, על משהו מסוים, אלא דאגה כללית איזו צרה תקפוץ עליו[מג] (ואפילו כאשר ה' מבטיח לו הבטחות הוא דואג "שמא יגרום החטא"[מד])[מה]. לפי זה ה-א צריכה להיות קשורה לאברהם אבינו. באמת גם אצל אברהם אבינו יש ביטוי מיוחד של פחד שמתחיל ב-א – "והנה אימה חשכה גדֹלה נֹפלת עליו"[מו]. לפי זה, אפשר לדרוש ש"אחד" ר"ת אימה-חרדה-דאגה (ורמז נאה: אימה-חרדה-דאגה עולה יחד פעמים אחד).

אבל ה-א לא חייבת להיות אותו דבר, מקור של חרדה ודאגה. אדרבה, היא יכולה להיות גם התרופה. כמו שמוסבר[מז] בסוד המלה אמת שהיא א שמחיה את ה-מת, גם כאן צריך למצוא א שתחיה-תרפא את ה-חד של חרדה-דאגה (על דרך כוונת "אחד" המובאת בהלכה[מח], שה-אלף היא "אלופו של עולם" שמתאחד עם ח, ז רקיעים וארץ, ו-ד רוחות העולם[מט], והרי "אלופו של עולם" הוא-הוא "הרופא כל בשר ומפליא [אלף-פלא[נ]] לעשות"[נא]). באמת, כתוב שאברהם אבינו הוא כח הרפואה של כולם, גם בגוף וגם בנפש – תלויה בצווארו אבן טובה שכל מי שמביט בה מיד מתרפא[נב]. לכן נחשוב על תכונה ב-א של אברהם אבינו שתמתיק ותרפא את החרדות והדאגות.

פסל האחריות

אם חושבים על תכונה ב-א שמאפיינת את אברהם אבינו ויכולה להמתיק דאגות וחרדות יש לנו שלש מועמדות:

אברהם אבינו הוא "ראש כל המאמינים"[נג], "והאמן בהוי' ויחשבה לו צדקה"[נד], והתכונה הראשונה שאפשר להציע היא אמונה[נה]. כמובן, המדה היסודית של "אברהם אֹהבי"[נו] היא אהבה. החידוש כעת הוא המועמדת השלישית – אחריות.

הפסיכולוגים אומרים שאדם שעבר משבר יכול לקום ולהשתקם אם יקבל אחריות חדשה. כל זמן שהוא מסכן, שבור ומיואש הוא לא יכול להשתקם – בשביל להשתקם הוא צריך להרגיש שיש לו תפקיד בחיים, תפקיד שתלוי בו ומוטל עליו, ולכך קוראים אחריות (responsibility). המושג אחריות היה קיים מאז ומתמיד, כמובן, אבל המלה אחריות היא חדשה. אחריות מלשון אחר ומלשון אחרי – אפשר לומר שאחריות היא לעמוד אחרי מישהו, לקבל אחריות על האחר.

הגיבור שלנו הערב, פרנקל, הדגיש מאד את הערך של האחריות. הוא אמר שכדי שהחרות האנושית לא תתדרדר לסתמיות – עם כל סכנת הריקנות שבה – חייבים להפוך את החרות לאחריות (באנגלית אין קשר בין המלים, אבל בעברית שתיהן שייכות לשער חר[נז]). הוא אפילו הציע שכמו שבחוף המזרחי של ארה"ב עומד פסל החרות כך ראוי שבחוף המערבי יעמוד פסל האחריות (בכיוונים של התורה מערב הוא האחור – כך, הים המערבי נקרא "הים האחרון"[נח] – שאפשר לדרוש כלשון אחריות, כנ"ל). יש היום מי שמקדם את היזמה הזו, ובאמת היפי של ארצות הברית – שהרבי כנה "מלכות של חסד"[נט] – שהיא מסמלת לא רק את חרות האדם באשר הוא אדם (תוך עידוד יזמה אישית, עם כל האחריות והבחירה שמתלוות אליה), אלא גם את לקיחת האחריות על העולם כולו. המקור לקשר בין חרות לאחריות הוא כמובן אצלנו – התכלית של יציאת מצרים, "זמן חרותנו", היא קבלת התורה בהר סיני, לקיחת אחריות כלפי שמיא ("עבדי הם"[ס]), כלפי עם ישראל כולו ("כל ישראל ערבים זה בזה"[סא], רמז גם לצד המערב-האחור, כנ"ל) וכלפי העולם כולו (להיות "ממלכת כהנים"[סב] שתפקידה להביא את כל האנושות לקיום היעוד של "אז אהפֹך אל עמים שפה ברורה לקרֹא כֻלם בשם הוי' לעבדו שכם אחד"[סג]).

בעיני הכי מענינת הגימטריא של המלה אחריות – 625, 25², 5⁴, שהיא אדם במילוי (אלף דלת מם). יש משהו במלה אחריות שמצביע על שלמות האדם – אדם הוא מי שמקבל על עצמו אחריות, מרגיש אחראי על מישהו אחר, על משהו אחר. על אדם הראשון דרשו חז"ל[סד] את הפסוק "אחור וקדם צרתני ותשת עליך כפך"[סה], ולעניננו יש לפרש: "אחור וקדם", קודם כל, כדי להתקדם בחייו, על האדם לקבל אחריות על חברו[סו], אחריות לקדם את החבר בכל עניניו בגשמיות וברוחניות, ועל כך נאמר "צרתני" – לשם כך נועדו כל הצרות של האדם בעולם (צעד אחורה בשביל צעד קדימה) וזו היא היצירה-המשמעות של חייו (כאשר הוא מתדבק בקונו ומקיים 'מה הוא "צור עולמים"[סז], הצר צורה בתוך צורה[סח], נשמה בתוך גוף, אף אתה היה "צור עולמים", מקדם את חברך קידום רוחני בתוך קידום גשמי'). לשם כך נתן ה' לאדם גם כח של כפיה בדרכי נעם, "ותשת עליך כפך", כח של האחראי לכפות בעדינות, לעמוד מאחורי חברו ולדחוף אותו קדימה.

החידוש כעת הוא שכשם שאברהם אבינו הוא אמונה ואהבה, הוא גם היסוד של האחריות. אברהם אבינו, "האדם הגדול בענקים"[סט], לוקח על עצמו את האחריות הלא-ממומשת של אדם הראשון. אברהם העברי עומד כנגד כל העולם – כל העולם בעבר האחד והוא בעבר האחר[ע] – אבל הוא לא מתבודד. בהיותו "אב המון גוים"[עא], מברית המילה ואילך, הוא מקבל אחריות על כל באי תבל. הוא מפרסם אלקות לכל העולם ויודע שהוא האחראי להביא את כולם ליעודם. לכן אנחנו אומרים[עב] שהדמות העיקרית של משיח בתורה, אפילו יותר ממשה רבינו, הוא אברהם אבינו. משה רבינו הוא גואל-צדק של כל היהודים, אבל אברהם אבינו הוא גואל-צדק של כל האנושות. הוא מצטיין בכך עם השותפה שלו, שרה אמנו – "אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים"[עג] – ויחד הם מביאים את המשיח לכל העולם, אברהם הוא המשיח (עליו נאמר "ותהי המשרה על שכמו"[עד] – הביטוי המובהק של אחריות בלשון הקדש).

אמונה, אהבה, אחריות

אם כן, יש לנו שלש תכונות של אברהם אבינו – אמונה, אהבה ואחריות. הוא כולל כאן את הכל. אברהם כולל גם את יצחק ויעקב. כתוב[עה] שאברהם מתחיל אב – א היינו אברהם וה-ב הם יצחק ויעקב. "אין קורין אבות אלא לשלשה"[עו], ובמלה אב אברהם הוא המקור הכולל גם את ב האבות שאחריו, יצחק-יעקב. לכן מתבקש לומר שאמונה-אהבה-אחריות הן גם כנגד אברהם-יצחק-יעקב, הכלולים בעצמם בתוך אברהם:

שני היסודות העיקריים והמוכרים של אברהם הם אהבה ואמונה – אלה שני יסודות עצמיים בתוכו, שאפשר לשקול מה מהם עדיף. כעת נאמר, חידוש, שהעצם של אברהם הוא דווקא האמונה – הוא המאמין הראשון, ויש לכך משקל אפילו יותר מאשר לאהבה שלו. אברהם אבינו התנסה בעשרה נסיונות[עז] ורבי מנחם מענדל מויטבסק, בעל "פרי הארץ", אומר[עח] שכל נסיון הוא נסיון באמונה – כל נסיון שאדם עובר בחיים נועד לחזק את האמונה שלו. המלה אהבה מופיעה בתורה בפעם הראשונה בשיא של עשרת הנסיונות, נסיון העקדה, בו נאמר "קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק... והעלהו שם לעֹלה"[עט] (ה' התכוון רק להעלות ולהוריד אותו[פ], אבל הוא יודע איך אברהם יקבל את פשט דבריו, שעליו להעלות אותו ולהקריב אותו לקרבן). מה הנסיון? האמונה שלו צריכה להתגבר על האהבה שלו – הנסיון נועד לחזק את האמונה של אברהם כך שהיא תהיה כל כך חזקה עד שתתגבר על האהבה הטבעית והטובה שלו. הלב של אברהם הוא אהבה שלו, אבל הכתר שלו הוא האמונה – והיא המדה הכי עצמית שלו, אברהם שבאברהם.

אם האמונה היא אברהם שבאברהם, מי הוא האהבה בתוך אברהם? יעקב. האהבה השניה בתורה היא אהבת יצחק לרבקה[פא], ואחר כך כתובות בו עוד אהבות[פב], אבל מי שאוהב הכי הרבה הוא יעקב אבינו – אוהב את אשתו[פג], אוהב את בנו המיוחד יוסף[פד] ואוהב את כל בניו (כפי שמתבטא באמירתו "כאשר שכֹלתי שכָלתי"[פה]). הכי הרבה אהבת ישראל יש לישראל עצמו. לכן כתוב "יעקב אשר פדה את אברהם", ומוסבר בפרק לב בתניא, ה'לב' של ספר התניא, שכאשר האהבה (מדת אברהם) נחלשת משום מה, יעקב אבינו הוא שפודה ומחזיר אותה, משקם אותה. יש אחד שבא למטפל ואומר לו 'אבדתי את חוש האהבה שלי כלפי מישהו', צריך לשקם את האהבה. איך? – על ידי תחושת רחמים (מדת יעקב). אהבה בארמית היא רחימו, לשון רחמים, ויש פסוק אחד בתנ"ך שבו שרש רחם פירושו אהבה גם בלשון הקדש – "ארחמך הוי' חזקי"[פו], שפירושו אחזק את האהבה שלי. שוב, מי שפודה את אברהם, פודה מתוך חולשה של אברהם ומחזיר-משקם את האהבה, הוא דווקא יעקב. לכן אפשר לראות בסיפורים של יעקב שהאברהם שבו הוא האהבה שלו, וממילא גם היעקב שבאברהם הוא האהבה שלו.

מה נשאר לנו? אחריות. אחריות היא מדת יצחק – הוא עומד מאחרי, תומך, לא מתערב. הסברנו פעם[פז] שניהול טוב הוא מעורבות בלי התערבות. מנהל-עבודה טוב מתעניין בכל דבר, מעורב בכל דבר, אבל לא מתערב. אדרבא, הוא עושה שתהיה עצמאי, הוא לא רוצה שתהיה תלותי. תלות היא דבר מאד גרוע. גם בטיפול, הכי גרוע שהמטופל יהפוך להיות תלותי במטפל – זו קטנות מוחין גמורה[פח]. אחראי טוב עומד אחריך אבל לא מתערב, הוא רוצה שתלך על הרגלים שלך ותצמח בכחות עצמך. תכונת האחריות הזו היא היצחק שבאברהם – אברהם לוקח אחריות על כל העולם אבל הוא לא מגייר המונים כעדר של צאן, הוא מגייר אישית, מטפל אישית בכל אחד ואחד – זה רועה נאמן.

כל ההתבוננות הזו היתה כדי להשלים את הרמז – איזו א הולכת עם חרדה ודאגה ומשמשת כתרופה שלהן. אמרנו שהפסיכולוגים אומרים שהתרופה העיקרית היא לתת לאדם אחריות, הרבה אנשים חושבים שהעיקר הוא לשקם את האהבה שלו, ולמי שיש נטיה גם לאמונה ברור שהעיקר הוא לחזק את האמונה שלו. אמונה, אהבה ואחריות יכולות להמתיק לגמרי את החרדה והדאגה ולהפוך אותן אפילו לתכונות חיוביות, בעזרת ה'.

בפרט, האמונה היא הכח להתגבר על הדאגה העמוקה הראשונה – אמונה בה', המציאות האמתית מכחו נמצאת כל מציאות, עוזרת להתגבר על הדאגה מאי-הויה; האהבה היא הכח להתגבר על הדאגה העמוקה השניה – הרגשת האהבה והטוּב האינסופיים של ה', האהבה כלפיו ומתוך כך אהבת כל הבריות, ממתיקה ומנטרלת את תסביך האשמה (שמיועד לגרום לאדם להרגיש לא אהוב, תלוי במי שיגאל אותו מיסוריו ומשועבד לו); תחושת האחריות מתמודדת עם הדאגה העמוקה השלישית – כאשר יש לאדם תפקיד ויעוד חייו מלאי משמעות, ולא ריקנות סתמית.