1

בע"ה

ספר המאמרים תש"ה (160)

ד"ה "ועשית חג שבועות" (2)

ב' אלול ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[לפני שחרית]

אנחנו בהתחלת המאמר "ועשית חג שבועות", כאן בעמ' 182. התחלנו רק את הד"ה, הפסוק, בפעם קודמת.

ועשית חג שבועות לה' אלקיך מסת נדבת ידך [דברנו הרבה על המלה "מסת", ש"לית" – יש רק פעם בכל התנ"ך. רש"י אומר שזו בעצם לשון תרגום,], פרש"י מסת נדבת ידך, די נדבת ידך [לשון 'די', כמו שהתרגום מתרגם את המלה 'די'. ראינו שיש עוד הרבה פירושים למלה הזו – על זה דברנו באריכות, וכעת נתקדם.] הכל לפי הברכה [מה שה' מברך אותך.] הבא שלמי שמחה וקדש קרואים לאכול [בחג שבועות לפי הברכה תביא הרבה שלמי שמחה, לשמוח במתן תורה, וקדש קרואים לאכול, תזמין הרבה אורחי לאכול אתך יחד, כמו שכתוב בפסוק שצריך להזמין כל מי ששייך לה' – היתום, האלמנה, הגר, הלוי. אם אתה משמח את שלי, של ה', את כל המסכנים, אז הקב"ה ישמח את שלך – אותך ואת אשתך ובנך ובתך וכו'. צריך לקדש קרואים – רואים משהו מענין, שהזמנת אורח נקראת קידוש. כמו "מקרא קדש" – כל החגים, "מקראי קדש", הם בעצם אורחים של שבת שקוראת-מזמינה את ימי החול גם להיות קדש. אתמול דברנו קצת על המלה קורא – יש כאן שני שרשים חשובים בתורה, קדש ו-קרא. כשמקיימים מצות הכנסת אורחים מקדשים קרואים לאכול. כל הצדיקים הגדולים היו עושים סעודות גדולות ומזמינים אליהן את כל העניים של העיר, כשהיה משהו – במיוחד איזה חידוש תורה. הוא אורח חשוב של תלמיד חכם, אז עושים סעודה. גם כאן, במתן תורה עושים סעודה – מה זה שייך למתן תורה? דווקא כשיש שפע של רוחניות צריך לעשות סעודה גדולה ולקדש את כל הקרואים.], והנה מהמשך הכתוב מובן דחג השבועות תלוי בעשי' דוקא [מה הכוונה "מהמשך"? זה מההתחלה, מהמלה הראשונה, "ועשית חג שבועות", אבל לכאורה אין בשבועות מצוה מעשית.], וצ"ל איזה עשי' שייך בחג השבועות דהלא חג השבועות אינו דומה לא לחג הפסח ולא לחג הסכות, דבשניהם שייך ענין עשי' [בשני החגים האחרים יש עשיה מפורשת, מצוה מעשית.], כמו בשביתת החמץ וביעורו והבאת מצה ושימורה שנופל בהם ענין העשי' [מענין שכאן הוא מדבר על עשיה שהיא קודם החג, הכנה לחג, שעוד ביום הראשון שלפני החג צריך להשבית – "אך ביום הראשון תשביתו" – צריך להוציא את החמץ ולבער את החמץ, ב-יד, לא בחג עצמו. גם הבאת מצה ושימורה מתחילים עוד קודם, משימור החטה. אז בעצם העשיה מתחילה קודם, ואחר כך בתוך החג גופא יש את מצות "בערב תאכלו מצות" וכל הסדר, ובזמן הבית יש קרבן פסח. כל הדברים האלה הם עשיה.], וכן בעשיית סוכה [גם כאן, לא מדבר על הישיבה בסוכה אלא על ההכנה שעוד לפני החג.] ונטילת לולב ואתרוג [בתוך החג עצמו, "ולקחתם לכם ביום הראשון וגו'".] שנופל בהם ענין העבודה ועשי', אבל בחג השבועות אין בו עשי' כלל [אין מצוה מעשית כזו, שצריך לעשות משהו. ההדגשה של ההכנה קודם מאד קדושה להמשך.], ועוד צ"ל מהו אומרו להוי' אלקיך [מה הענין כאן? מה נוסף?], דלכאו' הול"ל ועשית חג שבועות מסת וגו' ומאומרו להוי' אלקיך משמע מזה ב' ענינים, הא' שע"י העשי' יהי' הוי' אלקיך [זה דיוק של חסידות, שכל פעם שכתוב בתורה "הוי' אלהיך" או "הוי' אלהינו" הכוונה שהוי' – שלמעלה מהטבע, היה הוה ויהיה כאחד – יהפוך להיות האלקים שלך, אלהים בגימטריא הטבע, יהיה הטבע שלך. זה מה שאנחנו קוראים הטבע היהודי. על ידי העשיה של שבועות – שעדיין איננו יודעים מה היא – הוי' הופך להיות אלקיך.] והב' דע"י הוי' אלקיך יהי' מסת וגו' [שיש כאן ממוצע המחבר של "הוי' אלהיך" – על ידי ה"ועשית" הוי' יהיה אלקיך, ועל ידי שהוי' יהיה אלקיך תוכל לקיים את "מסת וגו'", להביא הרבה שלמים לפי הברכה ולקדש הרבה קרואים וכו'. דווקא על ידי "הוי' אלהיך" תוכל לקבל את הברכה הזו של ה', "עד בלי די".], והיינו דג' ענינים אלו הם הא בהא תליא [המשך של סבה ומסובב – קודם צריכים עשיה (שעדיין לא ידועה לנו), ועל ידי כך נעשה "הוי' אלהיך", ועל ידי כך נעשית ברכה גדולה שמממשים אותה על ידי הרבה קרואים. עד כאן השאלות.],

אך הענין הוא דהנה כתיב [כעת הוא אומר שגם לשבועות יש עשיה שבגדר הכנה, כמו שהדגיש קודם את ההכנות לחגים. ההכנה לשבועות היא גם עשיה, אך לא בידים אלא בפה. במדה מסוימת יש הכי הרבה עשיה כהכנה לשבועות – מט ימים סופרים, שבעה שבועות, עד שעושים חג "שבועות", על שם ספירת כל השבועות שעברו. לכן הפסוק שלפני "ועשית" – כפי שדברנו בפעם הקודמת, על פרשית המועדים בראה (שקראנו בשבת האחרונה) – הוא "וספרתם". התורה עצמה אומרת שההכנה לשבועות היא ספירת העומר שבעה שבועות. הוא לא מביא את מאחז"ל המפורסם, שחוזר כמ"פ בתניא, שכל דבור הוא עשיה – "עקימת שפתיו הוי מעשה", שגם ר"ת מעשה. יש בספירה עשיה. כמו שצריכים לבנות סוכה לפני סוכות וכמו שצריכים לשמור את החטה ולבער את החמץ לפני פסח, ואז יהיה לך פסח, כך צריכים לספור שבעה שבועות ואז יהיה לך חג שבועות.] (ויקרא כג, טו) וספרתם לכם וגו' עד ממחרת השבת תספרו חמשים יום וגו' [סופרים מט ימים, עד היום החמשים ולא עד בכלל, והקב"ה סופר את היום החמשים.] שהספירה היא מ"ט יום וכפרש"י עד ממחרת השבת תספרו ולא עד בכלל [לפעמים המלה "עד" בתורה היא "עד ועד בכלל" ולפעמים "עד ולא עד בכלל". ה"עד ממחרת השבת תספרו" היינו "עד ולא עד בכלל", כי את היום החמשים לא סופרים אלא רק ה' סופר.] והן ארבעים ותשעה יום [שבע פעמים שבע, שבעה שבועות.], ויום החמישים הוא חג השבועות, א"כ אינו שייך ענין עשי' ועבודה [אלא רק ספירה. לכן חוזר על השאלה:] א"כ מהו אומרו ועשית חג שבועות [יש הכנה, ספירה, אבל לא מהסוג של פסח וסוכות בהם יש הכנה מעשית בידים. כאן ההכנה היא רק בפה, וביום החמישים כלל לא סופרים.], אך הענין הוא דהנה מהקדמת הכתוב [בפסוק הקודם] (דברים טז, ט) שבעה שבועות תספר לך וגו' תחל לספור שבעה שבועות ועשית וגו' מובן [שהעשיה כאן היא הספירה שבפסוק הקודם,] דענין העשי' דחג השבועות הוא הספירה בדבור היום יום בכל המ"ט יום והדבור שהוא אותי' התורה הם העשי' דחג השבועות [יש משהו בחג שבועות, שונה משאר החגים, שעצם המושג עשיה משתנה. כל פעם עשיה היא לעשות משהו בידים, והחדוש שמתגלה לאדם בשבועות שאין עשיה יותר מהדבור שלי בדברי תורה. מה הכוונה עשיה? שפועל משהו במציאות, ממשיך ברכה, כלי לברכה. הוא יסביר בסוף שהאותיות שאני אומר דברי תורה עושות כלי לשפע ברכה בגשמיות ממש, לכן מזה אני יכול לקדש הרבה קרואים ולעשות את הסעודה הכי גדולה, הכל בזכות הדבור בדברי תורה, הענין של שבועות. קודם דברתי ספירת העומר, "היום יום...", וכשמגיע לשבועות כבר איני סופר את יום החמשים אך אני מקבל את התורה, עשרת הדברות, ומתחיל לדבר בדברי תורה. הוא מסביר כאן שהספירה היא הכנה לאמירת הרבה דברי תורה.  מאד מענין, משהו חינוכי, שלפני שאדם מדבר דברי תורה הוא צריך לספור הרבה גם בפה. מאד מענין, מצד אחד ברגע שהתינוק מדבר צריך שאביו ילמדו תורה – "תורה צוה לנו משה" ו"שמע ישראל" וכו' – אבל כאן יש משהו מענין, שמרגע שהתינוק מדבר מלמדים אותו לספור, מלמדים את היהודים לספור, וכשהוא יודע לספור עד 49 הוא מוכן לדבר דברי תורה. כלומר, הספירה עצמה היא הכנה לדברי שכל. למה הדבר דומה? כמו שאנחנו תמיד מסבירים שהספירה היא "דרך ארץ קדמה לתורה" – הספירה היא תיקון המדות, חסד שבחסד וכו', שאדם יהיה אדם טוב, עם לב טוב (תכלית מט הימים) – כאן בדבור זה ספירה כהכנה לדברי תורה. יש קשר בין לב טוב לספירה. "למה נקרא שמם סופרים? שהיום סופרים כל אותיות שבתורה". יהודי נקרא סופר. צריך לדעת איך לספור עם ספיר – עם הרבה הארה, עם הרבה כיף ותענוג בספירה.  מתוך זה מגיע חג שבועות, ואז היהודי לא סופר יותר – הוא מתחיל לדבר דברי תורה, והם הכלי לכל הברכה. (בפסח אומרים "אחד מי יודע".) אנחנו אכן מזכירים הרבה פעמים שפסח הוא חג החינוך, ולכן רוב עם ישראל נוהג לומר "אחד מי יודע". בשאר הפיוטים יש קשר לתוכן החג, רק ב"אחד מי יודע" אין לכאורה קשר, אך היות שפסח הוא ראשית החינוך יש כאן ראשית חינוך – לתת משמעות למספרים. ספירה עם ספיר, עם אור, היא ספירה שיש בה משמעות. אם ככה הילד יודע מהתחלה, ש"אחד הוא אלקינו וכו'", אז יש תוכן בספירה שלו, אור ומשמעות. (אומרים זאת לילה לפני הספירה.) נכון, כבר מתכוננים לספור עם תוכן, עם אור. זה מה שהפסוק אומר – "תחל לספור שבעה שבועות" ואז מיד "ועשית חג שבועות", זו העשיה של חג השבועות – אז הספירה הופכת לדבור באותיות של תורה.], וזהו ועשית חג שבועות לה"א אמירת אותי' התו' [ועל ידי ריבוי אותיות התורה הוי', הסוכ"ע, הופך להיות אלקיך, הטבע היהודי שלך. ואז באה] מסת נדבת ידך [יש שפע ברכה גם בגשמיות, 'די נדבת ידך'.] הבאת שלמי שמחה שהם סעודת מצוה [יש הרבה רחבות כדי לעשות סעודת מצוה, לקדש קרואים וכו'.] דשמחת הדבור באותיות התורה [עד כאן הפתיחה – הקושיות וראשית התירוץ.].

[כעת, כמו בכל מאמר, אחרי הקושיא וראשית הכיוון, הוא עושה חזרה על מה שלמדנו במאמר הקודם – כי כל המאמרים כאן הם המשך – ואחרי החזרה על התוכן הקודם ממשיכים את החדש.] ולהבין כ"ז ילהק"ת משנת"ל דיש שתי בחי' עדן, עדן תתאה ועדן עילאה ומהם הוא שנמשכים הגילוים בשתי בחי' ומדרי' גנים [דברנו על גן עדן. כשאומרים את הביטוי 'גן עדן' זהו ביטוי כפול – עדן היא מדרגה בפני עצמה וגן הוא מדרגה בפני עצמה. כתוב בתורה "גן בעדן מקדם" – יש עדן ויש גן, ובעצם יש גם קדם. קדם הוא כתר, עדן הוא חכמה וגן היא מלכות או בינה. כל מדרגה היא בפני עצמה. יש גם עוד מדרגה בין העדן לגן – נהר, עליו כתוב "ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן". באותו פסוק עוד יותר מובן שעדן אינו הגן, כי עדן הוא לחוד וגן הוא לחוד, ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן. אז בעצם יש ארבע מדרגות – קדם, עדן, נהר, גן – אבל הגן נקרא "גן עדן", מחברים את המלה גן עם המלה עדן. כתוב בזהר – באידרא, המקום הכי עמוק בזהר – שיש שתי בחינות עדן, וממילא יש שתי בחינות גן, כי מכל עדן יוצא נהר שמשקה את הגן. צריך להבין מה זה – זה היה כל נושא המאמר הקודם. הוא לא כותב כאן את כל האריכות שהוא הסביר קודם, אבל בקיצור, באותיות של קבלה – אמרנו שלפעמים יש לו פרק שכולו קבלה, ובמאמר הקודם היה כזה פרק,  מאד עמוק במושגים של קבלה – הוא הסביר שהעדן העליון נקרא מו"ס, החכמה של הכתר, כח המשכיל בנפש, שאינו מודע לי אבל משם מבריקות כל הברקות השכל. זה העדן העליון, חכמה סתימאה. על העדן התחתון הוא הביא שני מקורות בזהר. במקור הראשון היה משמע שעדן התחתון הוא חכמה עילאה דאצילות, שהיא כבר חכמה במודע של עולם האצילות. לפי המקור השני בזהר העדן התחתון היא חכמה דז"א. שוב, קודם הוא אמר שעדן העליון הוא חכמה סתימאה של הכתר ועדן התחתון הוא חכמה דאצילות, ובמאמר השני הוא אמר שעדן העליון הוא ח"ס ועדן התחתון חכמה דז"א, ובהמשך הוא נקט כמאמר השני. זה נוגע לגבי מהות הגן. אם עדן העליון הוא ח"ס דכתר אז הנהר שיוצא מעדן הוא יסוד אבא והגן הוא אמא. אם העדן התחתון הוא החכמה דז"א אז הנהר שיוצא ממנו הוא יסוד ז"א והגן הוא המלכות. זו המסקנה בסוף, באותיות של קבלה. רק מה? היות שאמא עילאה מקננא בכורסיא – שהבינה מאירה בעולם הבריאה – לכן גן עדן העליון הוא בעצם בעולם הבריאה. הייתי יכול לחשוב שגן עדן התחתון הוא מה שהמלכות דאצילות מאירה בעולם העשיה, אך בכל אופן אומרים שג"ע התחתון הוא ביצירה. בעולם העשיה יש גן עדן עוד יותר תחתון, "גן עדן הארץ", שהוא גם מציאות רוחנית – הוא לא בעולם שלנו. זה כל הלימוד שלמדנו עד כה באותיות של קבלה, וכעת הוא חוזר על זה.

כמובן, מה שמענין אותנו הוא לא כל המלים האלה אלא העבודה שבנפש. הווארט הוא שגן עדן התחתון הוא השגת אלקות, השגת החיוב, כלומר שיש כאן עדיין איזו ישות שלי שמקבלת אור גדול (בחיוב). כדי להגיע לגן עדן העליון צריך לבטל לגמרי את כל הרגשת היש, ושמה מאיר האין – אין אלקי – ולשם כך עלי בעצמי להיות אין, ללא שום מציאות בכלל. כדי להגיע מגן עדן העליון לגן עדן התחתון צריך נהר די נור. כמו שיש נהר דינור לפני גן עדן התחתון, כדי לבטל את ה"חיזו דהאי עלמא", את רושם העולם הזה, כך יש נהר די נור בין גן עדן התחתון לגן עדן העליון כדי לבטל את כל הישות. בהשגת האלקות באופן של חיוב יש איזו ישות, איזו הרגשת היש, שצריך לבטל כדי להגיע לגן עדן התחתון.

עוד מושג שהוא יחזור עליו: בגן עדן התחתון יש "מתיבתא דרקיעא", עם ריש מתיבתא, ואילו גן עדן העליון נקרא בלשון הזהר "מתיבתא דקודשא בריך הוא". אמרנו שגם אצלנו יש הרבה סוגים של ישיבות... יש ישיבה שמי שלומד בה הוא עדיין בחינת יש, מרגיש עצמו – זו נקראת ישיבה של 'מתנגדים'... גם גן עדן, אבל גן עדן התחתון – ויש מתיבתא דקוב"ה, ישיבה של חסידים אמתיים, שצריך לחפש איפה הם מסתובבים, שהיא בחינת אין לגמרי, החסיד הזה כבר לומד בגן עדן העליון.

כל זה דברים שדוברו במאמרים הקודמים, וכעת נקרא אותם בפנים:], דגן התחתון מקבל מעדן התחתון וגן העליון מקבל מעדן העליון, ועם היות דשניהם נק' עדן ושניהם [שתי הבחינות המקבלות.] נק' גן עם כל זה הם לא רק שתי בחי' ומדרי' חלוקות [שני מקומות שאין ביניהם הבדל מהותי.], הן במקום שהם העדן, והן בהגילוים שהם הגן [איזה גילויים יש בכל גן.] אלא שיש יתרון המעלה [מהותי] במעלת עדן העליון על עדן התחתון בכמה ענינים ובמילא הוא שיש יתרון המעלה גם בהגילוים המאירים בגן העליון על הגילוים המאירים בגן התחתון [כמו שהעדן העליון הוא באופן מהותי משהו אחר לגמרי מהעדן התחתון, כך הגילויים בגן העליון שונים לגמרי מהגילויים בגן התחתון.], ולכן הנה כשם שבעליית הנשמה מעלמא דין לעלמא דאתי [עולם הבא, עולם האמת.] גם בגן התחתון צריכה תקון וטהרה [אי אפשר ישר מהעולם הזה להכנס לגן עדן, גם התחתון – לא שייך בכלל, זה משהו אחר. אז מה הטהרה כדי שאדם יזכה להכנס לגן עדן התחתון?], ועיקר הטהרה הוא בענין האותי' דמח' בכלל [ענין שדברנו עליו הרבה בשיעורים האחרונים – כח המחשבה וטהרת המחשבה. דווקא בחב"ד, מסביר אדה"ז באגרת הקדש שצריך לתקן את הדבור ועוד יותר את המחשבה, שהיא השרש.] ודבור בפרט [צריך לתקן את המחשבה והדבור.], וכמבואר בענין העונש דכף הקלע [אם יש לאדם הרבה בלבולים של דבורים ומחשבות, הכל "דברים בטלים", מה הענש שלו? לא גיהנם. אם הוא מדבר דיבורים אסורים, כמו לשה"ר ורכילות והוצאת שם רע, זו עבירה בתורה ואז הענש הוא גיהנם, כמו כל עבירה בתורה. אבל אם הוא מדבר רק שטויות, דברים בטלים, לא מגיע לו גיהנם על כך, אבל הוא לא יכול להכנס עם זה לגן עדן. הוא חשב ודבר כל החיים שלו שטויות, אז הוא מלא שטויות, הנשמה שלו – במצב כזה הוא לא כשיר להכנס לגן עדן. מה עושים לו? לא מורידים אותו לגיהנם, אבל זורקים אותו בכף הקלע. שמים אותו בתוך כף הקלע, מסובבים וזורקים אותו – זורקים אותו מקצה העולם הזה עד קצה העולם. בשניה אחת זורקים אותו מכאן לאמריקה, מאמריקה לאוסטרליה, ליפן – זורקים את הנשמה שלו בכל העולם כולו. למה הדבר דומה? מה עוזר שזורקים אותו? הוא מסביר שהזריקה מנערת אותו. כל פעם שזורקים אותו ממקום למקום יוצאות כל השטויות שיש לו בראש. שוב, השטויות נרשמות בנשמה שלו, וכף הקלע באה לנער אותו מהדברים הבטלים של כל החיים. בסוף הוא גומר עם זה, ואחרי כף הקלע הוא נכנס לגן עדן. (אז כדאי.) כמובן כדאי, כל מה שה' עושה הוא לטובה.] מה שמקלעין את הנשמה מקצה העולם ועד קצהו לנקותה ולנערה מקליטת אותי' המח' והדבור דדברים בטלים [מוציא את כל השטויות.], וכמו הבגד שנקבץ בו אבק הרבה חובטים אותו במקלות ומנערים אותו להוציא את האבק, הנה כן הוא גם בענין הוצאת האותי' דמח' ודבור דדברים בטלים שנתקבצו ונקלטו בהנשמה, והיינו דהאותי' דמח' ודבור שהם מחלק האיסור [יש גם מחשבות אסורות, כמו מחשבת ע"ז או מחשבות אסורות אחרות. על דברי איסור יש גיהנם, אבל על מה שאינו איסור יש כף הקלע.] כמ"ש הרמב"ם בפי' המשניות (אבות פ"א) צריכים להטהר ע"י עונשים [הכוונה כאן עונשי גיהנם.], אבל האותי' דמח' ודבור שהרמב"ם קורא אותם חלק הנמאס [יש 'חלק האסור' ויש 'חלק הנמאס' – מה שאסור אסור, אבל יש דברים שאינם איסור אלא מיאוס. בשביל הרמב"ם דברים בטלים, שטויות, הם משהו מאוס. בן אדם אמור להיות משכיל, עם ישראל צריך להיות קדוש, "גוי קדוש", ולכן בשביל יהודי לדבר ולחשוב שטויות זהו דבר נמאס בלשון הרמב"ם.] והם הדבור בשיחות בטלות נטהרים ע"י הקליעה בכף הקלע, [כעת הוא אומר מה שהזכירו קודם, שכתוב ב"היום יום" שיש עצה בעולם הזה להנצל מכף הקלע:] וידוע העצה לזה להרבות בריבוי דבורים באותי' התו' [שצריך כמה שיותר לדבר. למה הוא מדגיש זאת כעת? כי זה הולך להיות נושא המאמר, שהעשיה של חג השבועות היא דיבור – כמה שיותר לדבר בדברי תורה.] דעי"ז [שמרבים לומר דברי תורה בעולם הזה,] הנה לא זו בלבד שנפטרים מן העונש דכף הקלע אלא עוד זאת שהנשמה מאירה ע"י האותיות [כמו שאמרנו שספירת העמר היא לשון ספיר ואור, כל אות של "תורה אור" היא מאירה.]