ספר המאמרים תש"ה (159)

ד"ה "ועשית חג שבועות" (1)

בע"ה

ו' מנחם-אב ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

 

[לפני שחרית]

היום מתחילים מאמר חדש, בעמ' 182 – מאמר של ליל ב' דחג השבועות תש"ה.

[בפרשת המועדות בסוף פרשת ראה כתוב] ועשית חג שבועות לה' אלקיך מסת נדבת ידך [יש כאן מלה שמופיעה רק פעם אחת בתנ"ך – תיכף נשאל את ר' יו"ט איך הרס"ג מפרש אותה – "מסת".], פרש"י מסת נדבת ידך, [רש"י מפרש ש"מסת" היינו] די [קצת מזכיר את המלה 'מספיק', אך הוא לא אומר שיש קשר ביניהם.] נדבת ידך הכל לפי הברכה הבא שלמי שמחה וקדש קרואים לאכול ["קדש קרואים" היינו הזמן, כמו שכל היום-טוב הוא "מקרא קדש" – יש ב"קדש קרואים" את שני הפעלים. עד כאן פירוש רש"י.],

לפני שנמשיך – נסתכל בפסוק. בסוף פרשת ראה – הכל בתוך "שביעי" של ראה – יש פרשיה חדשה (שמתחילה בפרק טז), פרשת המועדות של פרשת ראה. הפרשיה מתחילה "שמור את חדש האביב". הפרשה בכלל מתחילה ב"ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה" ונגמרת עם החגים. [הרס"ג מתרגם 'על פי יכלתך' – מתרגם 'מסת' כיכולת.] זה הפירוש, אך מאיזה שרש בלשון הקדש? יש מחלוקת בין המפרשים מה שרש המלה הזו. יש ארבעה פירושים שונים בפשט – יתכן שהפירוש שלו הוא פירוש חמישי. בכל אופן, אנחנו מתבוננים בפרשת המועדים בסוף פרשת ראה. יש בה פרשיה של פסח – שמונה פסוקים. אחר כך פרשיה חדשה – "שבעה שבעות תספור לך". הפסוק שלנו הוא הפסוק הבא, העשירי במועדות. האתנחתא בפסוק היא תחת המלה "תתן", והמלה "מסת" עם טעם מפסיק – תביר. בד"ה של המאמר הוא כותב "מסת נדבת ידך" – על פי פשט הולך יחד, אבל על פי הטעמים זה לחוד. סוף הפסוק הוא "כאשר יברכך הוי' אלהיך". תיכף נחזיר לפסוק הזה. אחר כך הפסוק הוא "ושמחת לפני הוי' אלהיך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי אשר בשעריך והגר והיתום והאלמנה אשר בקרבך במקום אשר יבחר הוי' אלהיך לשכן שמו שם" והפסוק שחותם את הפרשיה של שבועות "וזכרת כי עבד היית במצרים ושמרת ועשית את החקים האלה". רואים שפרשית שבועות היא ארבעה פסוקים, כאשר בפירוש ספירת העמר היא חלק משבועות – כפי שהרבי יסביר במאמר. צריכים לספור שבעה שבועות, ואז בא היום החמישי – ה'כולל'. אם יש רמז בתורה שמוסיפים כולל הוא בספירת העמר – כתוב "תספרו חמשים יום" וכתוב "תספרו שבעה שבועות", סופרים מט ימים ומוסיפים את הכולל. כאן כתוב פעמיים לספור שבעה שבועות – בהתחלה חסר דחסר, "שבעה שבֻעֹת", ואחר כך "תחל לספֹר שבעה שבעוֹת" מלא (אף פעם אין בתורה שני ווים בשבועות, רק לשון רבים) ואז "ועשית חג שבֻעות". כתוב במפרשים – והרבי עושה מזה ענין גדול – שזה החג היחיד בתורה שאין תאריך אלא סיום השבועות. ברור שחג שבועות כולל בענינו את כל שבעת השבועות שסופרים – הוא שער הנון, בחינת היובל – ואנחנו לא סופרים אותו. כשכתוב עליו בויקרא "תספרו" זה כולל את הקב"ה, שסופר אותו. אם כן, אחרי פרשית פסח בת שמונה פסוקים יש פרשית שבועות בת ארבעה פסוקים. מה הלאה? שלשה פסוקי סוכות: "ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך. שבעת ימים תחג להוי' אלהיך במקום אשר יבחר הוי' כי יברכך הוי' אלהיך בכל תבואתך ובכל מעשה ידיך והיית אך שמח" – כאן עיקר לשונות השמחה של החגים. גם בשבועות כתובה שמחה, אבל כאן יש תוספת של "והיית אך שמח". אחרי שלשה פסוקי סוכות יש בפרשיה עוד שני פסוקים שהם סיכום על הכל: "שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני הוי' אלהיך במקום אשר יבחר בחג המצות ובחג השבעות ובחג הסכות ולא יראה את פני הוי' ריקם. איש כמתנת ידו כברכת הוי' אלהיך אשר נתן לך". כאן "נעוץ תחלתן בסופן" של כל הפרשה – מתחיל ב"ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה" ומסיים "כברכת הוי' אלהיך אשר נתן לך". גם קודם בחגים היה כתוב על ברכת ה'.

יש כאן 17 פסוקים – 8 פסח, 4 שבועות, 3 סוכות (יורד), 2 סיכום – כמנין טוב, והנושא הוא יום טוב. אם מוסיפים ד"פ טוב מקבלים חיים. נעשה סדרה לינארית – כדי להגיע ל-יום טוב צריך להתחיל מחמש וכל פעם להוסיף טוב. כשמוסיפים ל-ה טוב מקבלים כב, טובה – סוד מאבולעפיה, של-ה מוצאוות הפה מוסיפים טוב. כשמוסיפים עוד טוב מקבלים טל – מספר האותיות במילוי אותיות האלף-בית (סה"כ 61 אותיות בשרש עם המילוי – צורת השראה. כב הוא מספר מחומש, אבל 61 הוא גם מספר השראה וגם מספר שבת). כשמוסיפים עוד טוב מקבלים 56, יום. כשמוסיפים עוד טוב מקבלים יום טוב. אם כן, יום טוב הוא הסדרה הפשוטה שמתחילים מ-ה וכל פעם מוסיפים טוב. "וירא אלהים את האור כי טוב... ויקרא אלהים לאור יום" – יום טוב.

נעשה עוד תרגיל כללי: אמרנו שיש כאן 8-4-3-2 פסוקים. היות שמדובר בשלשה רגלים נחשב כל מספר בחזקת 3 – נעשה קוביה בשלשה ממדים מכל מספר. 8³ שוה 512, 4³ שוה 64, 3 בחזקת 3 שוה 27 (זך, מספר שהרבי אהב) ו-2 בחזקת 3 עולה 8 – סה"כ תורה.

נחזור לענינו: הפרשה של שבועות מתחילה מספירת העמר. כלומר, חג שבועות מתחיל מהיום הראשון שאחרי פסח, "ממחרת השבת", כשמתחילים לספור ספירת העומר – זו הכנה עצמית, כי החג נקרא שבועות, כולל את כל שבעת שבועות הספירה.

נחזור לפסוק שלנו ונספור פסוקים ואותיות: יש 14 מילים בפסוק, שמתחלקות לפי האתנחתא ל-10 ו-4, יד. מבנה הפסוק מבחינת המלים הוא יד, שמוזכרת בתוך הפסוק – סלף-רפרפנס – "נדבת ידך". מה היחס האידיאלי של מלים לאותיות? 1 ל-4, כמו שם הוי' שנקרא "שם בן ארבע". היחס הכי טוב הוא שכל מלה היא שרש של אותיות ועוד אות שימוש. כאן התנאי הזה מתמלא – יש 56 אותיות בפסוק. יש מלה בפסוק ששוה 56? "להוי'". גם הרבי יעשה ענין גדול מכך שכתוב כאן "ועשית חג שבעות להוי'". בחג הסכות כתוב "חג הסכות תעשה לך" ולעומתו "חג שבעות להוי'". בפסח, אם נסתכל בהתחלת הפרק, נראה שכלל לא כתוב חג בהתחלה, ורק בפסוק הסכום הוא נקרא "חג המצות". לפני כן לא כתוב חג המצות, ואף פעם לא כתוב חג הפסח. כתוב בהתחלה "שמור את חדש האביב ועשית פסח להוי'" – לא 'חג הפסח', והכוונה כאן לעשית קרבן הפסח. הקרבן הוא ודאי לה'. יש כאן סדר – בפסח עושים את הקרבן לה'. בשבועות עושים "חג להוי'" – חגיגה לה'. יש קרבן שמחה ויש קרבן חגיגה, ועל פי פשט יש איזה קשר ביניהם. בסוכות עושים את החג לנו – "חג הסכות תעשה לך שבעת ימים". גם בסדר. בענין הברכה, בשבועות כתוב "מסת נדבת ידך אשר תתן כאשר יברכך הוי' אלהיך" – ברכה כללית. בסוכות כתוב "יברכך הוי' אלהיך בכל תבואתך ובכל מעשה ידיך והיית אך שמח" – מפורש שהברכה בעסקים שלך, התבואה שלך, כל מעשה ידיך. בשבועות זו עדיין עדיין ברכה כללית. [המלה חג לפי רס"ג אינה חגיגה אלא כמו עליה לרגל, כמו בערבית חאג' להבדיל.] בתרגום על שבועות הוא "תעבד חגא דשבועיא קדם הוי' אלהיך". אבל בתרגום יונתן משהו אחר. יש כאן קושיא בפסוק שהיא הקושיא העיקרית במאמר של הרבי – מה העשיה של חג שבועות (שכתוב "ועשית") ובמה עשיה זו היא "להוי' אלהיך". תרגום יונתן  מתרגם ומוסיף מלה – "תעבד חדות חגא וגו'". הוא אומר שלעשות את החג פירושו לעשות את שמחת החג. 'לעשות חג' כמו 'לעשות חיים' – תעשה שמחה, תעשה חג. זה לא הפירוש שהוא יפרש במאמר, אך כך יוצא מפורש מתרגום יונתן – שצריך לעשות שמח, כמו שאומרים 'תעשה שמח'. דווקא לעשות שמח שייך לחג שבועות.

חוץ מהמלה "להוי'" ששוה 56, יש כאן עוד משהו ששוה 56 (מספר אותיות הפסוק)? לא מלה שלמה, אבל שרש עיקרי בפסוק – נדב. יש בפסוק יד מלים ו-נדב אותיות – ממש "נדבת ידך". אחרי כל שרש כאן יש אות שמוש, אבל השרשים הם נדב-יד – סימן מובהק למבנה הפסוק. תופעה יפהפיה. כל חג שבועות שייך לנדבת יד. יש נדבת לב ויש נדבת יד.

אמרנו שיש הרבה מפרשים למלה "מסת". רש"י אומר שלשון "די". מה יש בתוך ה-ס של מסת? דגש. על פי דקדוק צריך להבין מה הדגש הזה אומר – הוא אומר שיש אות חסרה. אומר האבן עזרא שהאות החסרה שהדגש ממלא היא נ – כמו הרבה פעמים שה-נ נופל – וה-נ צריך להיות לפני ה-ס, מסת כמו מנסת (כמו ש'בת' היא 'בנת'; ב'אמת' ה-נ צריכה להיות אחרי, 'אמנת'). מסת – כמו מנסת – לשון נס. כמו שבפרשת תרומה היא לשון הרמה, כך מסת היא לשון הרמת היד בנדבה. כשאדם נותן נדבה – וכ"ש כשנותן נדבה לה' – הוא מקיים "מסת נדבת ידך", מרים את היד ונותן לה'. מפרשי רש"י אומרים שהוא מתבסס על תרגום, שם לפעמים 'די' פירושו 'מסת'. אומרים שלפי רש"י השרש הוא מסס – כך כותבים השפתי חכמים, המזרחי והרא"ם, מפרשי רש"י החשובים. לפי האבן עזרא השרש הוא נס. יש עוד פירוש מאד חשוב, "הכתב והקבלה", פירוש של דקדוק כל המלים בתורה – פירוש מאד חשוב, מאחד האחרונים – שלפיו ה-מ היא חלק מהשרש. הוא אומר ששרש "מסת" הוא נמס. מה הפירוש בפסוק? הוא כותב שדומה למלה זולת – מלה מאד חשובה בתורה, בחסידות, אהבת הזולת – שבאה מלשון נוזל (קשור גם למזל). מה הקשר בין נוזל לזולת? מה שנפרד ונפרש מאיזה מקום, נוזל ומתפשט ממנו, הוא מגיע לזולת. כלומר, הזולת הוא מה שנזל מאיזה מקור. אומר שאותו דבר לגבי משהו שנמס – מביא כמה דוגמאות, כמו חמאה – שכאשר נמס הוא נעשה נוזל ומתפשט, ואז הוא נפרד ומתפשט הלאה. כך מסביר כאן – לכל אחד יש הון, וצריך שההון שלך יהיה נמס. מוסר השכל לבעלי המון, לגבירים – לא צריך שהכסף שלך יהיה מוצק אלא צריך שיהיה נמס. אז אתה משפיע. גם עצם המלה משפיע – מהו שפע? שפעה, כמו נזילה. נשפע הוא כמעט כמו נשפך. פירוש יפהפה. גם הפירוש של המושג זולת מאד חשוב. כל פעם רואים את המלה הזו ולא חושבים על משמעותה – שהזולת יורד מהמזל, הוא נוזל, "יזל מים מדליו". הפירוש הרביעי הוא פירוש של חז"ל, שלומדים מהמלה "מסת" הלכה – לומדים שצריך להביא את הקרבן מן החולין, לא מכספי מעשר בלבד. אומרים ש"מסת" לשון מס – "וישם המלך אחשורוש מס על הארץ". סוף מגלת אסתר, אחרי כל שמחת פורים – מה נשאר? צריך לשלם מסים... המלך רוצה מס וזה הסיום, אחרי שמתעוררים מהשכרות. חז"ל אומרים שהמלה מס משמעה שבא מהחולין. מביאים את הפסוק "וישם המלך אחשורוש מס" ודורשים גז"ש – קצת מדרש פליאה, אבל  מדרש מפורש בחז"ל. החתם סופר מקשה חזק – משאיר בצ"ע על הרשב"ם, שמפרש (על פי פשט) שכל מי שאומר שמסת לשון מס "אינו אלא חמס". הוא עושה מזה צחוק, וטוען החת"ס – 'איך אתה עושה צחוק מחז"ל?!'. בכל אופן, הרשב"ם כותב כך. [הוא מתכוון שזו אסמכתא.] בכל אופן, לומר כזו לשון חריפה על מאמר חז"ל מפורש זה מפתיע, לכן החת"ס משאיר אותו בצ"ע. [הוא מתכוון שהמס הוא חמס.] בסדר... אם הרשב"ם יבוא אליך בחלום לומר ישר כח נדע שפרשת טוב...

אם כן, יש פה ארבעה פירושים יפים, כל אחד אחר מהשני: חז"ל – לשון מס; רש"י – די (לומד מהתרגום); אבן עזרא – נס; הכתב והקבלה – נמס. אפשר לומר שפירוש הרס"ג – יכולת – הוא פירוש חמישי.

נחזור רגע למס: אתמול היה יום ההילולא של האר"י הקדוש. בפרשת ואתחנן, הפרשה הבאה – שבת נחמו – יש אריכות בכתבי האריז"ל על הפרשה (טעמי המצוות ושאר הספרים) בענין מצות תלמוד תורה, כי כתוב בסוף הפרשה "ושננתם". כל הכוונות של תלמוד תורה נמצאות בפרשת ואתחנן בכתבי האריז"ל – הן הנושא העיקרי. הוא מאריך שם בענין השכחה. חוץ מיחוד הזכירה, שעוזר לזכור את הלימוד, הוא מסביר מהיכן באה השכחה. הווארט ששכחה באה מאחורים. אם אדם אוחז בפנים – הוא פנים בפנים עם התורה – הוא יזכור. אם האדם אוחז באחוריים של התורה – אחור באחור או פנים באחור (ויש גם אחור בפנים) – הוא ישכח. אם אני לומד תורה שהפנים שלי לאחור של התורה – שאני תופס רק את האחור, רק את השכל בלי פנימיות, בלי חסידות – אני שוכח. מי שמסתכל בפנים, שאוחז בפנים, לא ישכח אף פעם – הוא יזכור. אחרי שהוא מאריך בכך ומתרגם לשמות קדש וגימטריאות הוא אומר כלל גדול שיש שר של השכחה. אם אתה לא רוצה לשכוח אתה צריך להתגבר עליו. לשר השכחה קוראים מס. עוד לפני שנמשיך, מה מזכיר מס? איזה עֹל זה? עֹל מלכות ועֹל דרך ארץ. אם יש משהו שהוא עול מלכות ועול דרך ארץ יחד הוא לשלם מס. כתוב בפרקי אבות שמי שמקבל עליו עול תורה מעבירים ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ, והדבר מתבטא בכך שתלמיד חכם אמתי פטור ממסים. תלמיד חכם הוא פנים בפנים עם התורה – זוכר את התורה – ואז הוא פטור מהמסים, כי בתורתו התפטר משר השכחה. סתם עם הארץ, שיש לו "עול דרך ארץ" ו"עול מלכות", גם כשהוא לומד – קובע עתים לתורה – לימודו נאחז באחוריים והוא תחת שר שכחה וצריך לשלם מסים. איך האריז"ל הגיע לכך ששר השכחה נקרא מס? עיקר ההבנה של תלמיד חכם היא בינה, ובבינה יש שתי מדרגות – אמא עילאה ותבונה. כתוב הרבה בקבלה שהחלק העליון של הבינה הוא האות ס. כתוב שיש שתי אותיות שעמדו בנס בלוחות הברית – ס ו-ם – ו-ס כנגד בינה ו-ם כנגד תבונה. כמו שיש ס ו-ם בקדושה יש את האחוריים שלהם – עיקר האחוריים מצד אמא – והאחוריים שלהם הוא מס. לכן הוא כותב ששר השכחה הוא מס. לפי זה הוא מסביר את מאמר חז"ל המפורסם שכתוב בתניא, ש"אינו דומה השונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה פעמים ואחד", שהראשון נקרא "אשר לא עבדו" והשני נקרא "עובד אלהים" כי עבד ותקן את הטבע שלו. כתוב בתניא, כפשט הגמרא, שהעיקר הוא הפעם האחת הנוספת – האחד ששובר את הטבע. כתוב בחסידות שה"אחד" היינו המשכת "הוי' אחד" לתוך הלימוד שלו. הפשט, כמו שכתוב גם בתניא, הוא שהיו לומדים את המשנה מאה פעמים – כמו שספרת אתמול איך למדו בחאלב – פשוטו כמשמעו. מאה פעמים בגימטריא מס – כל עוד אתה לומד מאה פעמים אתה עדיין תחת שליטת המס ולכן אתה יכול לשכוח. אבל, אומר האריז"ל, אם תעבור זאת – לאו דווקא בפעם אחת, אלא עצם הלימוד יותר, כמה שעוברים – אין למס שליטה על הלימוד מעבר להרגל. קליפת השכחה היא רק עד מאה פעמים, ויותר ממאה פעמים אין לה שליטה – עברת את ה-מס. במאה פעמים היתה אחיזה באחוריים, ויותר מכך כבר הופך להיות פנים בפנים. ברור ששתי האותיות הראשונות של "מסת" הן מס. אמרנו שהמלה הזו נמצאת רק פעם אחת בתנ"ך – למה היא כתובה בחג שבועות? הוא חג של תורה – מתן תורה, תלמוד תורה, כפי שהוא יסביר במאמר. אז מה צריך להשיג? צריך לבטל את השכחה. צריך להגיע ל-מס של הקדושה – כנגד המס של הקליפה – ועל ידי "מסת", שעושים שמח, חג שבועות לה' שהופך להיות "אלהיך", כמו שמסביר במאמר, מבטלים את ה"מס" של הקליפה וזוכים ל"מסת נדבת  ידך". עוד פשט, מה הסגולה? סגולה פשוטה בכל יום לזכור מה שאתה לומד בכולל – שאחרי הכולל או לפני הכולל תתן צדקה. כמו שצריך לתת צדקה ואז להתפלל – כך גם בלימוד. אם אתה נותן "מסת נדבת ידך" – מרים את היד ונותן בנדיבות לעני, למי שצריך – אתה מתגבר על קליפת מס, קליפת השכחה. כך זוכים לזכירה.

איך מתחיל הפסוק האחרון, הרביעי, של חג שבועות? "וזכרת". יש כאן עוד "וזכרת"? יש בפסוק ג', "למען את תזכור את יום צאת מארץ מצרים כל ימי חייך" – הזכירה הראשונה – ואחר כך "וזכרת כי עבד היית". בכל אופן, שם בא באמצע הפרשה וכאן התכלית – חותם הפרשה הוא "וזכרת". על ידי "מסת" מתגברים על שר השכחה וגם מתגברים על המסים – מי שלא רוצה לשלם מסים, שיהדר בחג שבועות. על ידי "מסת" הוא מתפטר גם מהמסים, נעשה תלמיד חכם אמתי, וזוכר את התורה שהוא לומד.

מסת כבר עולה 500. יש חשבון של מספר קדמי (כל האותיות עד אות מסוימת) – מ עולה 145, ס עולה 255 – אז מס במספר קדמי עולה ת. מה היחס של מס-ת? גם יחס של 1 ל-4 – יחד עולה 500. ה-ת היא בעצם ה-מס עצמו במספר קדמי. יש חילוף אותיות אכב"י (חלוקת האלף-בית לשני חלקים ואז אתב"ש בכל אחד) – ה-מ מתחלפת ב-ש וה-ס ב-ק – אז גם שוה ת. "על פי שנים עדים". מסת באכב"י יוצא שקל לפי הסדר – צריך לתת הרבה שקלים...

עד כאן הקדמה למאמר הזה, סוד המלה "מסת". יש עוד סודות ב-500 של מסת. הדבר הכי חשוב: אמרנו שיש בכתבי האריז"ל "יחוד הזכירה", איך לזכור, ושם עיקר היחוד הוא לתקן את כתף ימין ואת כתף שמאל. השכחה באה מהאחורים והזכרון הוא מהפנים, ומה שמחבר ומגשר בין הפנים לאחור הוא הכתף. לכן תיקון הכתפים הוא תיקון השכחה – לא לשכוח אלא לזכור, לעבור את הגשר מהאחור לפנים. הוא אומר ש-כתף הוא 500 – כמנין מסת, המלה שלנו, עוד סימן מובהק שקשורה ליחוד הזכירה, "וזכרת".

והנה מהמשך הכתוב מובן דחג השבועות תלוי בעשי' דוקא, וצ"ל איזה עשי' שייך בחג השבועות דהלא חג השבועות אינו דומה לא לחג הפסח ולא לחג הסכות, דבשניהם שייך ענין עשי', כמו בשביתת החמץ וביעורו והבאת מצה ושימורה שנופל בהם ענין העשי', וכן בעשיית סוכה ונטילת לולב ואתרוג שנופל בהם ענין העבודה ועשי', אבל בחג השבועות אין בו עשי' כלל, ועוד צ"ל מהו אומרו הוי' אלקיך, דלכאו' הול"ל ועשית חג שבועות מסת וגו' ומאומרו להוי' אלקיך משמע מזה ב' ענינים, הא' שע"י העשי' יהי' הוי' אלקיך והב' דע"י הוי' אלקיך יהי' מסת וגו', והיינו דג' ענינים אלו הם הא בהא תליא, אך הענין הוא דהנה כתוב (ויקרא כג, טו) וספרתם לכם וגו' עד ממחרת השבת תספרו חמשים יום וגו' שהספירה היא מ"ט יום וכפרש"י עד ממחרת השבת השבת תספרו ולא עד בכלל והן ארבעים ותשעה יום, ויום החמישים הוא חג השבועות, א"כ אינו שייך ענין עשי' ועבודה א"כ מהו אומרו ועשית חג שבועות, אך הענין הוא דהנה מהקדמת הכתוב (דברים טז, ט) שבעה שבועות תספר לך וגו' תחל לספור שבעה שבועות ועשית וגו' מובן דענין העשי' דחג השבועות הוא הספירה בדבור היום יום בכל המ"ט יום והדבור שהוא אותי' התורה הם העשי' דחג השבועות, וזהו ועשית חג שבועות לה"א אמירת אותי' התו' מסת נדבת ידך הבאת שלמי שמחה שהם סעודת מצוה דשמחת הדבור באותיות התורה.

ולהבין כ"ז ילהק"ת משנת"ל דיש שתי בחי' עדן, עדן תתאה ועדן עילאה ומהם הוא שנמשכים הגילוים בשתי בחי' ומדרי' גנים, דגן התחתון מקבל מעדן התחתון וגן העליון מקבל מעדן העליון, ועם היות דשניהם נק' עדן ושניהם נק' גן עם כל זה הם לא רק שתי בחי' ומדרי' חלוקות, הן במקום שהם העדן, והן בהגילוים שהם הגן אלא שיש יתרון המעלה במעלת עדן העליון על עדן התחתון בכמה ענינים ובמילא הוא שיש יתרון המעלה גם בהגילוים המאירים בגן העליון על הגילוים המאירים בגן התחתון, ולכן הנה כשם שבעליית הנשמה מעלמא דין לעלמא דאתי גם בגן התחתון צריכה תקון וטהרה, ועיקר הטהרה הוא בענין האותי' דמח' בכלל ודבור בפרט, וכמבואר בענין העונש דכף הקלע מה שמקלעין את הנשמה מקצה העולם ועד קצהו לנקותה ולנערה מקליטת אותי' המח' והדבור דדברים בטלים, וכמו הבגד שנקבץ בו אבק הרבה חובטים אותו במקלות ומנערים אותו להוציא את האבק, הנה כן הוא גם בענין הוצאת האותי' דמח' ודבור דדברים בטלים שנתקבצו ונקלטו בהנשמה, והיינו דהאותי' דמח' ודבור שהם מחלק האיסור כמ"ש הרמב"ם בפי' המשניות (אבות פ"א) צריכים להטהר ע"י עונשים, אבל האותי' דמח' ודבור שהרמב"ם קורא אותם חלק הנמאס והם הדבור בשיחות בטלות נטהרים ע"י הקליעה בכף הקלע, וידוע העצה לזה להרבות בריבוי דבורים באותי' התו' דעי"ז הנה לא זו בלבד שנפטרים מן העונש דכף הקלע אלא עוד זאת שהנשמה מאירה ע"י האותיות ואחר הטבילה בנהר דינור בכדי לשכוח על כל עניני עוה"ז עולה הנשמה בגעה"ת, הנה כן הוא דכאשר הנשמה צריכה לעלות לגעה"ע צריכה טבילה בנהר דינור, כי שתי הישיבות שיש למעלה, מתיבתא דרקיע בהגן שבעולם היצירה שמקבל מעדן התחתון חלוק במדריגתו מהמתיבתא דקוב"ה בהגן שבעולם הבריאה שמקבלים מעדן העליון בכמה ענינים והעליות של הנשמה מדרגא לדרגא הם רק ע"י העבודה למטה, ובכדי שהנשמה תעלה מגעה"ת למתיבתא דרקיע צריכה להטהר מכל ענין מציאות, דזוהי הטבילה בנהר דינור לשכוח על כל ענין המציאות גם מציאות הרוחני דהאי עלמא, ובכדי שהנשמה תעלה ממתיבתא דרקיע למתיבתא דקוב"ה בגעה"ע צריכה להטהר גם מענין ההשגות דמתיבתא דרקיע, דשם ההשגות הן השגות החיוב ובמתיבתא דקוב"ה ההשגות הן השגות השלילה, לכן צריכה הנשמה להטהר ולהיות בבחי' אין והוא ע"י הטבילה בנהר דינור ואז דוקא יכולה לעלות למתיבתא דקוב"ה, אמנם כ"ז הוא ע"י עבודה שלמטה דההתחלה היא ע"י הסרת ערלת הלב לגלות את האהבה המסותרת שצריכים על זה יגיעה גדולה ועצומה, והכח על העבודה ניתן לכל ישראל במתן תורה.