1

בע"ה

ספר המאמרים תש"ה (45)

ד"ה "אלקים זנחתנו" (3)

ט' טבת ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[לפני שחרית]

אנחנו באות יד. הרבי הביא את הפסוק "ותאמר ציון עזבני הוי' וא-דני שכחני" – שיש עזיבה, ויש עזיבה יותר חמורה שהיא שכחה, והוא הסביר ששכחה היא על ידי דבר המשכח, וכעת רוצה לבאר יותר. הוא גם הסביר שבפסוק של המאמר, "אלהים זנחתנו פרצתנו", זהו גם ההבדל בין "זנחתנו", שהוא שכחה מיניה וביה, ל"פרצתנו" שהוא שכחה על ידי דבר המשכח, יותר מסתם עזיבה.

יד) וביאור הענין הוא, דהנה כתיב ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו [גם בפסוק הזה, פסוק מהתורה שקראנו לא מזמן בפרשה, יש שני פעלים – "ולא זכר" ו"וישכחהו". "וישכחהו" לשון שכחה, בפירוש כמו "וא-דני שכחני". צריך לומר ש"ולא זכר" מקביל לעזיבה הראשונה, "עזבני הוי'".] והקשה בזהר ר"פ מקץ דקצ"ג ע"ב דמאחר שאומר ולא זכר [את יוסף] מהו עוד וישכחהו [מהי תוספת השכחה?], והעולה מהתירוץ על פי פירוש הרמ"ז כי יש שני אופני שכחה [גם "ולא זכר" הוא שכחה. כמו שב"ותאמר ציון עזבני הוי' ואד-ני שכחני" אמרנו שיש שני סוגי עזיבה, כאן יש שני סוגי שכחה. לפני שנקרא את הפירוש כאן, על שני סוגי שכחה, איך רש"י מסביר שם? השאלה היא שאלה בולטת, שכל אחד רואה. הזהר מחדש ש"וישכחהו" הולך על שכחה על ידי דבר המשכח. מה אומרים המפרשים? רש"י אומר ש"ולא זכר" הוא באותו יום – אפילו שניה לא זכר אותו, היה צריך לקיים את בקשתו באותו יום ולא זכר – ו"וישכחהו" הוא לאחר זמן. יש כאן לימוד שאם צריכים לעשות משהו – צריכים לעשות אותו מיד. אם אתה דוחה למחר, לא זוכר באותו יום, אתה תשכח לגמרי. ככה רש"י מסביר, ואפשר קצת לקשר – שככל שהימים עוברים גוברות הטרדות והן משכיחות, אך רש"י לא אומר זאת. אפשר לומר בהפשטה, שככל שהזמן עובר – הזמן הוא הדבר המשכח.

האבן עזרא מפרש – דבר שחז"ל מביאים במקור אחר – שזכירה היא בפה ושכחה היא לב, ו"ולא זכר" היינו שלא הזכירו בפה ו"וישכחהו" היינו ששכח אותו בלב. גם לקח, שאם אדם לא אומר ברור שהדבר נעלם לאט לאט גם מהלב שלו. מלמד על הסגולה העצומה של הדבור, שכאשר מדבר הזכרון מתחזק. גם האמונה מתחזקת מדבור – "האמנתי כי אדבר" – ואם אדם לא מדבר הוא שוכח. איפה כתוב שזכירה בפה ולא לשכוח בלב? הדוגמה העיקרית היא "זכור את אשר עשה לך עמלק... לא תשכח" – "זכור" בפה ו"ולא תשכח" בלב. יש גם כוונות של האריז"ל ב"זכור" ו"תשכח" – נגיע בהמשך.

בכל אופן, כאן מביא מהזהר – לפי פירוש הרמ"ז – איך שפרשנו קודם, ש"ולא זכר" היינו העלם פנימי, מיניה וביה, ו"וישכחהו" על ידי דבר המשכח:], האחת היא השכחה מצד עצמה ששוכח על הדבר ההוא, והב' הוא השכחה הבאה על ידי דבר המשכח, וזהו ולא זכר הוא העדר הזכרון על הדבר מצד עצמו שלא מצד דבר אחר המשכחו את הדבר הראשון כי אם מצד עצמו לא נזכר על הדבר [לא זכר אומר על ליקוי מסוים. בר מצוה הוא בר דעת. לפעמים כתוב שזכרון הוא בדעת, ובעיקר החסדים שבדעת שמצד החכמה – לפעמים כתוב שזכרון הוא מח החכמה ולפעמים כתוב שהוא מח הדעת, והפשרה ביניהם היא שמדובר בחסדים שבדעת. אתמול למדנו על ארבעה שנכנסו לפרדס, כל אחד נכנס דרך מח אחר, ורק רבי עקיבא זכה ל"נכנס בשלום ויצא בשלום" כי נכנס דרך מח החסד שבדעת. בן עזאי שהציץ ומת נכנס דרך מח החכמה, בן זומא שהציץ ונפגע דרך מח הבינה, אלישע-אחר נכנס דרך עטרא דגבורות שבדעת ורבי עקיבא נכנס דרך עטרא דחסדים שבדעת. אצל רבי עקיבא הזכרון עבד – זכר כאשר הגיע לתכלית ה"רצוא" לא להמשיך אלא לשוב.

כתוב ש"אל אחר איסתריס ולא עביד פירין" – אין לו דעת, הוא שייך למקום של שכחה בעצם. המלה "וישכחהו" היא הפסוק האחרון של פרשת וישב – "ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו" (לפני חלומות פרעה ב"מקץ"). כמה שוה "וישכחהו"? 355 - פרעה. "וישכחהו" היינו קליפת פרעה. בתחלת פרשת מקץ פרעה נותן ליוסף את אסנת לאשה – יוסף וישכחהו" עולה אסנת, ז פעמים חכמה, שבע החכמות. הוא הוציא את קדושת פרעה על ידי שהתחתן עם אסנת. שר המשקים שכח אותו כי הוא עבד של פרעה. לכן הדוגמה העיקרית של השכחה שמביא הוא חלום פרעה, שהרעב משכיח לגמרי את השובע. כלומר, גם בנפש קליפת פרעה, "וישכחהו", היא שאדם לא זוכר את הדברים הטובים, לא זוכר את ההשגחה הפרטית. בא משהו לא טוב והוא שוכח את כל השובע. לכל אדם יש בחיים דברים טובים ודברים לא טובים, מה צריך להיות יהודי? דברנו על "מסרת טמאים ביד טהורים" – פסימיים ביד אופטימיים. ליהודי, גם אם יש דברים לא טובים – אפילו ממש לא טוב, ה' ישמור – כח הזכרון של היהודי הוא בכל מצב לזכור את הטוב, וזכרון הטוב מתגבר על המקרים הלא טובים. כל הדברים הלא טובים הם במקרה (כלשון הרמב"ם עצם ומקרה), ואילו הדברים הטובים משקפים את "עצם הטוב", הם בעצם. יהודי כל הזמן זוכר את הטוב, שגובר על רושם הלא-טוב, ובכך הוא ממשיך להתקיים, הוא נצחי, נשאר בחיים הנצחיים שלו. בקליפה בדיוק להיפך. מי הוא הטוב בכלל? יוסף בעצמו – "אמרו צדיק כי טוב". "ולא זכר המשקים את יוסף" היינו שאינו זוכר את הטוב – לא זוכר את הבחור הטוב, יוסף הצדיק, שפתר לו את החלום לטוב. "וישכחהו", הוא נדבק בקליפת פרעה, בה הרע משכח את הטוב – בדיוק ההיפך ממה שצריך להיות אצל יהודי, שהזכרון של הטוב הוא צריך לשכח ולהסיח את הדעת לגמרי מהמקרה הלא טוב, אפילו כאשר הלא-טוב הוא עכשיו. אפשר עם זכרון העבר הטוב להתגבר על הלא-טוב העכשוי לגמרי, עד הבטול שלו, כי "במקום מחשבתו של אדם שם הוא נמצא" לגמרי, לכן צריך להתעצם עם הטוב שזוכרים. לכן הרבי הקודם מאד אהב לכתוב זכרונות ביומן, גם הדברים הלא כל כך טוב הוכללו והתבטלו בתוך הדברים הטובים. עד כאן רקע לגבי הפסוק "ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו".],

וכמו זכרונות דר"ה הוא מצד הרוממות דא"ס ב"ה [ולא מצד דבר המשכח. עד כאן דברנו על "ולא זכר" מצד הקליפה, מצד שאין לשר המשקים דעת, אבל יש עוד אפשרות של "ולא זכר" – כמו שצריכים להזכיר לה' אותנו בראש השנה, וזה מצד הרוממות העצמית, שכל הבריאה כולה לא תופסת מקום אצל ה'.] דבליל ר"ה הוא בחינת הסילוק דאור אין סוף שעולה בבחינת העצמות [אוא"ס אינו העצמות. בכל שנה יש אור אחר, כמו שכתוב בתניא, ובליל ר"ה האור הקודם מסתלק ונכלל בעצמות, כמו שמסביר כאן.] וזהו הטעם מה שאנו אומרים המלך הקדוש כמו שהוא קדוש ומובדל מצד עצמו בבחינת רוממות העצמות וברוממות זו הנה כללות ההשתלשלות אינו תופס מקום כלל, ולזה צריכים להזכיר כביכול [לומר "זכרונות", להזכיר את עצמנו לפני ה' לטובה. הקושיא בולטת:] והלא אין שכחה לפני כסא כבודך [אז למה צריך להזכיר? כמו שאמרנו קודם שלא לזכור הוא חסרון, חוסר דעת, אבל על ה' אי אפשר לומר כך ו"אין שכחה לפני כסא כבודך".], דבכסא כבודך אינו שייך ענין השכחה רק שזהו העדר תפיסת מקום מצד הרוממות [משהו אחר, לא ששוכח, אבל תכל'ס צריך להזכיר כי הוא לא חושב עלינו – לא שהוא שוכח אותנו אבל איננו תופסים אצלו מקום, ואנו מבקשים שיחשוב עלינו, שנתפוס אצלו מספיק מקום וחשיבות שיחשוב עלינו.], ולזאת צ"ל זכרונות, ומהאי טעמא מקדימים מלכויות לזכרונות, להיות דמצד רוממות העצמות הנה כללות ההשתלשלות הוא בבחינת העדר תפיסת מקום, אבל עם זה הנה ברוממות עצמותו עלה ברצונו יתברך אנא אמלוך [במקום הכי גבוה רצית למלוך עלינו – אז תחשוב עלינו.] וקורא עצמו כביכול מלך ישראל לכן הנה תחלה אומרים מלכויות דעל ידי זה נעשים נשמות ישראל בבחינת מציאות [כי "אין מלך בלא עם", ועיקר העם של ה' – כמה שבורא את כל העולמות, המלאכים והנבראים – הוא נשמות ישראל, שמקבלות ברצון את מלכותו יתברך. לכן, אם אתה רוצה להיות מלך אתה צריך אותנו – כי אנחנו מקבלים את המלכות שלך. רק אנחנו העם עליו נאמר "אין מלך בלא עם".] להיות כי נשמות ישראל מקבלים מלכותו בהתעוררות פנימית ["ומלכותו ברצון קבלו עליהם".] ואחר כך [אחרי שהזכרנו את המלכות שלו, ויש לנו מציאות.] אומרים זכרונות להזכיר לברכה את אותה המציאות [שכבר קיימת אצלנו בזכות המלכויות.] היינו נשמות ישראל שמצד רוממות העצמות [לפני שאמרנו מלכויות] הם בהעדר תפיסת מקום והוי כשכחה שהוא מצד עצמו [שוב, לא שכחה מחמת חוסר דעת – שכחה של הלעומת זה – אלא על דרך שכחה זו מצד הרוממות העצמית (בקליפה החסרון בגברא, חוסר דעת, ומצד הרוממות שוכחים כי אין לחפצא מציאות). אך בכל אופן, שכחה זו היא מצד עצמה] ולא מצד דבר המשכח,

אמנם לכאורה מאחר שהשכחה באה מצד העדר תפיסת מקום רוממות העצמות הנה יש מקום בשכל לומר דסיבה זו דרוממות ועל כל פנים הענין דהעדר תפיסת מקום דבר המשכח, אבל באמת הנה אי אפשר לומר גם על ההעדר תפיסת מקום ובפרט על סבת הרוממות שיהיה כעין ענין דבר המשכח, דדבר השמכח הוא ענין פרטי [דבר מסוים] דענינו לשכוח דבר זה [שיש בו ענין, כמו קליפה שרוצה שתשכח משהו, משתדלת בכך.], והעדר תפיסת מקום אינו ענין פרטי והוי השכחה הבאה מצד העדר תפיסת מקום רק פרט א' מכל הדברים הבאים מצד העדר תפיסת מקום [מצד העדר תפיסת מקום יכולות להיות כל מיני תופעות, ולא שבא במיוחד כדי לשכח משהו. יש מצב של העדר תפיסת מקום, שגורם בדרך ממילא לכל מיני תפועות, ואחד הדברים שקורים בדרך ממילא הוא שכחה פנימית מיניה וביה.] ואם כן אין לומר עליו דבר המשכח מאחר שהוא כללי, ובפרט הרוממות דעם היותו סבה לההעדר תפיסת מקום אבל אין זה שההעדר תפיסת מקום הוא כעין עלול הבא מהעילה דרוממות [אי אפשר לומר שיש רוממות, שהיא דבר אחד, וממנה נולד דבר שני – העדר תפיסת מקום.] לפי שאין רוממות העצמות עילה לההעדר תפיסת מקום וההעדר תפיסת מקום בא בדרך ממילא מרוממות העצמות [הן ממש אותו דבר – יש רוממות, שהוא רם ונשא, וממילא כל דבר נעדר לעומתו. לא שני דברים שמשתשלשלים זה מזה, אלא שאם ה' הוא ברוממות העצמית הכל בהעדר תפיסת מקום – היינו הך. (לפעמים כתוב שההסתלקות של אור השנה שעברה היא בגלל העוונות.) בתניא לא כתוב כך. אם ההסתלקות בגלל העוונות היינו "ירידה צורך עליה" – "נורא עלילה על בני אדם", ה' יודע שיהיו עוונות, מצטברים מספיק עוונות כדי לגרום להסתלקות, אבל ה' גם רוצה את ההסתלקות. יש כמה שיחות של הרבי על דרך תורת איז'ביצא – ששלשום היה יום ההילולא שלו – שגם חטא הוא "ירידה צורך עליה". למה אבא שוכח את הבן? כנראה כי הבן עשה דברים לא טובים, עזב את הדרך. יש אצל ה' נשיאת הפכים, גם ברוממות העצמית – כמו שאומר שתוך כדי הרוממות העצמית הוא רוצה למלוך, רוצה את עם ישראל, רוצה את העולם.],

ובענין שר המשקים הוא העדר הזכרון מצד העדר הדעת [כפי שהסברנו קודם. שכחת שר המשקים היא לא מצד הרוממות שלו, אלא פשוט כי הוא קליפה, אין לו דעת, "אל אחר איסתריס".], דענין הדעת הוא ההכרה [כתוב בחסידות שפנימיות הדעת היא הכרה.] כאלו רואה [היינו מה שאמרנו כרגע שמדובר בחלק הדעת מצד החכמה, כי חכמה היא ראיה ובינה היא שמיעה, וכאן מדובר בעטרא דחסדים שבדעת שמצד אבא, לכן כאלו רואה. בהכרה יש נשיאת הפכים, "להכירני ואני נכריה". גם אצל יוסף יש משחק בין הכרת האחים להתנכרות אליהם – אותו שרש. השער הוא כר, שער של כתר – במקום שמונים את הכתר לא מונים את הדעת ובמקום שמונים את הדעת לא מונים את הכתר. מצד אחד הכרה היא כמו ראיה, מצד הדעת כמו שמתקרבת לחכמה, ומצד שני הכרה היא תופעה של כתר, עם נשיאת ההפכים שיש בו בין הכרה להתנכרות. יוסף הכיר את אחיו והתנכר אליהם – לשון נופל על לשון.] ואזי לא יוכל להסיח דעתו מזה, דזהו ההפשר בין ראיה לשמיעה דאינו דומה שמיעה לראיה והוא דראיה מקרוב ושמיעה מרחוק, והיינו דבראיה הדבר מתקרב אצלו שהוא קרוב אליו ובשמיעה הוא מרחוק [לאו דווקא בגשמיות – יתכן שאני רואה משהו מאד מרחוק ושומע משהו שקורה ממש כאן לידי, מאחורי הגב, ואף על פי כן אומר שאני יותר קרוב למה שאני רואה מול עיני מאשר למה שאני שומע סנטימטר מאחורי הגב שלי. הבדל מהותי בין ראיה לשמיעה – אם אני רואה משהו, אפילו שרחוק, הוא לידי; אם אני שומע משהו, אפילו צמוד אלי, יש מרחק, פער בין השומע לדבר הנשמע. זה כלל גדול, ששמיעה מרחוק וראיה מקרוב. "הדבר מתקרב אצלו" אפילו שרחוק פיזית – לפעמים משמע שאני מתקרב לדבר וכאן משמע שהדבר מתקרב אלי. ראיה היא כמו זיווג פנים בפנים, לעומת אחור באחור, ששני הדברים מתקרבים.], וכמו כששומע איזה דבר הגם שמבין את הדבר בטוב מכל מקום עצם הדבר הוא ברחוק ממנו עדיין, וביותר יובן בדבר העתיד להיות דהם ששכלו מחייב שכן צריך להיות ושיהיה כן מפני שכן מחייבים הענינים שיתגלגל הדבר כן ומכל מקום דבר בריחוק ממנו שאינו עושה התפעלות גדולה בנפשו [לא "פנים בפנים".] ויכול לשכוח על זה אבל כשהדבר בראיית עין השכל לא רק בהשגה לבד כי אם שרואה בעין שכלו שיהיה כן הנה הדבר קרוב אצלו מאד [שוב, קרוב ורחוק לא פיזי.] וכאלו הדבר כבר ישנו ועושה התפעלות גדולה בנפשו שזוכר את הדבר תמיד [מסביר מה פירוש "איזה הוא חכם הרואה את הנולד". אפשר לחשוב שלא משנה איך רואה את העתיד, אבל הוא אומר שיש שני אופנים שונים בידיעת העתיד. יש "חכם הרואה את הנולד". יש דיוק בתניא ש"רואה את הנולד" אינו רק העתיד, אלא שרואה איך כל העולם נולד יש מאין ברגע זה, "ואל יוציא אדם את עצמו מהכלל". אבל הפשט היא ש"רואה את הנולד" היינו העתיד, אך הראיה עושה אותו כחויה מוחשית בהוה. הוא אומר שאפשר לדעת את העתיד על פי שכל, בלי ראיה – שאתה יודע בוודאות מה יקרה בשכל. כמו המצוה של חישוב המולד – מחשבים את העתיד, ויודעים בדיוק איך הירח יראה עוד אלף שנה. אם האדם ממש רואה זו חויה עצומה, אבל אם רק מבין בשכל יכול לשכוח מזה. זו דוגמה לקרוב ורחוק – מדובר באותו עתיד, אותו מרחק אובייקטיבי, אבל אם אתה רואה אותו הוא מאד קרוב, ואתה מתפעל ממנו מאד, לא יכול להסיח ממנו את הדעת, ואם רק מבין בשכל זה רחוק. מה הכוונה רחוק? שאתה "אחור באחור" עם הענין. הסח דעת נקרא אחוריים. אולי מזה נתחיל בפעם הבאה, בהסבר של האריז"ל ל"זכור" ו"תשכח", בחינת פנים ובחינת אחור. כאן הוא אומר שאלה שמיעה וראיה, קרוב ורחוק.]