1

בע"ה

ספר המאמרים תש"ה (44)

ד"ה "אלקים זנחתנו" (2)

ח' טבת ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[לפני שחרית]

למדנו ש"כל הדרכים בחזקת סכנה", ושלהיות עובדי ה' אין הכוונה כמו עובדי ה' שחושבים בטעות שעבודת ה' היא להדר במצוות וכו' – זה שייך לכל אחד ואחד – אלא שלהיות עובדי ה' היינו להיות מסור ונתון לה' לגמרי בכל שעות היממה. בין עובדי ה' יש שני סוגים – עובדי ה' בגופם ועובדי ה' בנשמתם. בהמשך הוא יסביר שעובדי ה' בנשמתם גם מצויים ב"כל הדרכים בחזקת סכנה" – גם להם יש נסיונות – אבל עיקר הסכנה היא לעובדי ה' בגופם, כפי שיתחיל להסביר כאן. נחזור כמה שורות:

דעובדי ה' בנשמתם הם במדריגה גבוה מאד דכל ענין עבודתם הוא רק בנשמתם לפי שגופם זך וטהור ואינו צריך לעבודה כלל וכמו גופו של משה דכתיב ביה ותרא אותו כי טוב הוא דזהו מצד מעלת הגוף שנתמלא הבית אורה [הגוף שלהם כל כך זך, שקוף, שאור הנשמה מאיר דרכו. אפשר לומר שבזכות זה זכה משה אחר כך להתנבא ב"זה" – נבואה שקופה דרכו. כמו שלמדנו אתמול ברמב"ם על הגלגלים שחומרם זך ושקוף, כך הוא בצדיקים עובדי ה' בנשמתם, וגם הם בסכנה כמו שיסביר.] והיא מדריגה נפלאה בעבודת ה', אבל עובדי ה' בגופם הנה תחלת העבודה ועבודתם הוא בתקון גופם וכחות נפשם והלבושים דמחשבה דבור ומעשה יהיו משועבדים לעבודת ה' [כל הזמן, הן בחול, הן בשבת, הן במועד – כמו שכתב קודם. זו תחלת העבודה של מי שעובד את ה' בגופו.], וכן כל עניניהם הגשמיים בפרנסה והנהגה בין אדם לחבירו והדרכת בני ביתם הכל הוא על פי העבודה במסירה ונתינה [כל מה שהוא עושה בחיים – לא רק עניני קודש – הם עבודת ה'. עובד ה' עושה זאת בכל דבר, מקיים את הפסוק "בכל דרכיך דעהו" שהוא "פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויים בה", כמו שכתוב בתורה. אז כל מה שהוא עושה בחיים – הפרנסה שלו, התקשורת עם בני אדם, הדרכת בינו ביתו – הכל עבודת ה', הכל במסירה ונתינה.] אשר כל זה בא ביגיעה עצומה [כדי להגיע לזה צריך יגיעה עצומה.]

ולבד זאת שצריכים שמירה גדולה לשמור את עצמו שלא יטעה בעניני עבודה כי עובדי הוי' צריכים שמירה יתרה שתהיה עבודתם עבודה מסודרת במה שהוא לפי מדריגתו [הוא צריך להיות מסודר ולעבוד רק לפי המדרגה שלו, לא לחפש מה שלמעלה ממנו – לא להיות "צדיק הרבה". זה נושא שהרבי הרש"ב מדבר עליו בסוף קונטרס העבודה, שעיקר הטעות – בעיקר של מתחילים, מדבר שם על תלמידי הישיבה – היא לחפש מדרגות שלמעלה מהמקום של האדם. אם מישהו עושה זאת הוא עובד לא מסודר, בבחינת תהו ולא בבחינת תיקון. מדובר דווקא בעובד ה', שיש לו חשק עז לעבודת ה' – הכל לה' – עלול לטעות ולחפש מדרגות שלא מתאימות לו. (יש לרבי שאנחנו נמצאים היום בתקופה של חלום, "חטוף ואכול חטוף ושתי".) זה מאמר בתורה אור, כנראה שמי שעובד את ה' צריך להתעורר מהחלום – פרשת "מקץ". (הרבי דורש לשבח, שצריך לחטוף דברים, שאפשר לקפוץ על מדרגות.) יש ענין של "חטוף ואכול", לחטוף דברים לא לפי הסדר, אבל זה כמו שהרבי אומר שכדי להביא משיח צריך אורות דתהו, אבל זה לא הסדר הרגיל, יוצא מהכלל. אם היוצא מהכלל הופך להיות כלל זה כבר ענין מיוחד. ברור שצריך גם ללמד זכות על הדור שלנו, שברוך ה' יש הרבה בעלי תשובה, כן ירבו, וזה טבע של בעל תשובה – הוא לא יודע בדיוק מה מתאים לו. הוא רוצה את ה' – רוצה את הכל. הוא מאד מתאכזב שלא מוצא את הכל. גם כשהוא מסתכל על 'דוסים' ולא רואה את הכל, את מה שהוא מחפש, הוא גם מתאכזב. אפשר בהחלט לומר שמה שהרבי מדבר כאן הוא במצב של ימים כתקנם – כעת לא בדיוק תקופה של ימים כתקנם. בכל אופן, הוא אומר שמי שעובד את ה' באמת הוא מסודר, לא מחפש מדרגות, אבל הוא מסוכן – בסכנה של טעות.] ואם יטעה בזה אז הנה יוכל לקלקל ח"ו כל ענין עבודתו [אם הוא טועה ופתאום אוחז בדרגה שלא מתאימה שלו, וכל העבודה נעשית לא מסודרת, אז מקלקל – אם הוא לא מתקן הוא מקלקל.], ומלבד כל אלה נוסף על כל אלה הנה דרכם של עובדי הוי' היא דרך סכנה ביותר [עוד סכנה, חוץ מסכנת הטעות שמחפש מדרגה שלא מתאימה לו, יש עוד סכנה:] לפי שהקליפות וסט"א מתאווים להכשילם ולהפילם ר"ל [יש סכנה פנימית, בתמימות, כמו שאמרנו קודם שאחד חוזר בתשובה ורוצה שלמות – זה סוג אחד של סכנה, סכנה פנימית. אבל הוא אומר שיש סוג נוסף של סכנה – חיצונית – שברגע שאתה רוצה לעבוד את ה' ולא מסתפק בתפלה ואריכות והידור במצוות וכו'. בעבודה הרגילה אינך מסתכן, אינך מתגרה בקליפות, אבל ברגע שאתה רוצה יותר מזה – רוצה לתקן את המדינה – אתה מיד מתגרה בקליפות והן רוצות להפיל אותו. כמו שיש הרבה סיפורי חסידים, שהסט"א באה בכל מיני לבושים – כמו שבא מגיד מהשמים ואומר לתלמיד של הבעל שם טוב לעשות עבירה חמורה וכו'. מי שרוצה לעבוד את ה' יכולות לבוא כל מיני קליפות וממש לנסות להפיל אותו – "ולאום מלאום יאמץ". שוב, אומר שזו סכנה מצויה בעובדי ה' – מי שלא מסתפק בלהיות בסדר אלא רוצה להיות מסור ונתון עד הסוף. אצלנו זה כמו שאמרנו עכשיו, שלהיות מסור ונתון עד הסוף היינו לא להסתפק בלהיות עובד ה' ב-ד אמותיך אלא לרצות "יפוצו" עד שיכבוש את כל העולם כולו. קודם צריך להיות מסודר – לצדיק יש חוש ב"קדימה ואיחור". להיות מסודר כולל סדר יום, אבל זה לא מספיק – זה סדר חיצוני, שאתה בא לכולל – אלא להיות מסודר אומר שיש לך סדר של "קדימה ואיחור", יש לך תכנית ואתה יודע מה שלב א' וגם מה שלב ב'. מדת היסוד היא חוש בקדימה ואיחור, ומי שאין לו קדימה ואיחור אומר שעדיין יש לו פגם הברית – לא יודע איך להתקדם בצורה נכונה. כל זה הסכנה הפנימית, אבל הסכנה החיצונית שיש שב"כ בחוץ שמחפש אותך, והשב"כ הזה מתגלה בכל מיני צורות שונות. כשהרבי הקודם כתב זאת הוא כתב מתוך נסיון – "אין חכם כבעל הנסיון". שוב, הכחות האלה, הסטרא אחרא שמחפשת אותך מהחוץ דווקא כשאתה עובד ה', יש את הרוחניות שלו – כמו קליפות, כחות על-טבעיים רוחניים, שדים ומזיקים רוחניים, ויש גם איך שמתלבש בתוך בני אדם.] והדברים ק"ו ומה אדם בינוני הנה הקליפות וסט"א סובבות אותו להזדווג לו [כאן רומז כמובן לדברים רוחניים כמובן.], דזהו רוב פיתויי היצה"ר שמפתה את האדם בכמה מיני פיתויים שונים בכדי להחטיאו [רוצה להפילו, ואם לא מצליח] ועכ"פ לטמטם לבו באכילה ושתיה ובזה מקבל היצר הרע יניקה דהלא גם בדברים המותרים כשעושה אותם למלאות תאוות נפשו הרי לשעה הוא רע [ובכך הוא נותן יניקה לסטרא אחרא.], [כך אצל כל אחד,] ומכל שכן בעבודת עובדי הוי' שהקליפות וסטרא אחרא עושות כל טצדקי להכשילם ר"ל בכמה אופנים שונים בכדי להפילם ר"ל ולקבל איזה יניקה [כנראה שיניקת הקליפה מעובד ה' וצדיק הרבה יותר טעימה לו – הרבה יותר געשמאק – מהיניקה שמקבל מסתם יהודי.],

דכל זה הוא לפי שכך הוסדר בסדר ההשתלשלות אשר העבודה בעבודת הוי' תהיה על ידי נסיונות דוקא [אמרנו שכל דבור המתחיל כאן הוא מפרק ס' בתהלים, שיש בו גם את הפסוק "נתת ליראיך נס להתנוסס" – הפסוק של עבודת הנסיונות, כפי שדרש הרבי הרש"ב מפרק זה בשנת ההסתלקות שלו, כזה היה הפרק שלו.], וזוהי טענם של ישראל אלקים, דע"י מדת הדין והצמצום [שם אלקים.] שהוא ראשית ההשתלשלות באור קו מצומצם הנה זנחתנו פרצתנו [כאן בא הפירוש המיוחד שלו, שאינו בדיוק הפשט, שה"זנחתנו פרצתנו" מביא לכך שה' גם כועס. אתה זנחת אותנו, פרצת את חומותינו ועשית אותנו כעיר פרוצה שהמלחמה באה מכל צד,] דזהו הסבה מה שאנפת עלינו בהעדר מילוי העבודה

[כדי להסביר יותר טוב הוא מביא עוד פסוק מאד חשוב מישעיהו, פסוק של ז' דנחמתא.] וזהו דכתיב ותאמר ציון עזבני ה' ואד' שכחני [זה יהיה הנושא עד סוף המאמר, לפי הפסוק מישעיהו, שאומר שיש עזיבה ויש שכחה. "עזבני" כמו "זנחתנו" – רק שאמרנו שזניחה יותר מסתם עזיבה, אלא עזיבה שיש בה זנות – ו"שכחני" כמו "פרצתנו". "ותאמר ציון" – אנחנו אומרים לה' – "עזבני הוי'", שם הוי' דווקא, כמו שיסביר, "ואד-ני שכני", שם המלכות.] שנאמר כאן ב' לשונות עזיבה ושכחה דבשם הוי' נאמר לשון עזיבה ובשם אד' נאמר לשון שכחה, והיינו דלא זו בלבד אשר הוי' עזבני הנה עוד זאת דאד' [שם המלכות] שכחני, והכוונה שהעזיבה שלמעלה היא בב' ענינים, הא' היא העזיבה בעצמה שהיא דבר קשה במאד, והמשל בזה מאב העוזב את בנו דלבד המחסור בכמה ענינים שהבן צריך להם [אם האב עוזב את הבן, חסרים לבן כל הדברים שהאב תמיד היה מעניק לו. אבל מעבר לצורך הגשמי, העזיבה של אבא שלו היא מכה קשה:] הנה גוף ועצם העזיבה הוא דבר קשה במאד, וכמו הרב העוזב את תלמידו שהוא יסורים גדולים להתלמיד העזוב [המשל המפורסם של רבי הלל, במאמר ג דפורענותא לפני ה-ז דנחמתא.] הנה עוד זאת מה שהעזיבה גורמת שכחה והוא ענין הב' בעזיבה כשהאב העוזב את בנו שוכח עליו, דזהו קשה עוד יותר להיותו מורה על גודל העזיבה [במשל של רבי הלל הרב לא עוזב את התלמיד ושוכח אותו, אלא עוזב אותו כדי להתחדש במקור ולהשפיע לו אור חדש. בפנימיות הוא לא שכח אותו, ורק התלמיד מרגיש שעזב אותו, אבל עוד יותר גרוע אם לא רק עזב אלא שהאבא שכח מהבן ר"ל – אז הוא ממש עזב אותו, כל כך עזב עד ששכח.],

והיינו דלבד העזיבה הנה יש עוד השכחה מה שבא מדבר המשכח [כעת מכניס כאן מושג חדש, שימשיך להסביר בכל הפרק הבא. יש עזיבה ויש שכחה, וכעת אומר שעצם השכחה – תכלית העזיבה – נגרם לא רק ממשהו פנימי אלא גם ממשהו חיצוני, שיש דבר שמשכח. איך יכול להיות שאבא ישכח את הבן שלו?! הוא באמת רוצה לשכוח את הבן?! הוא אומר שבאמת לא יתכן, אלא רק כאשר פתאום האבא – למשל – נכנס לאיזו צרה צרורה (יכול להיות גם משהו פנימי של האבא, אבל יחסית לבן זהו משהו חיצוני), או רוב טרדות בעסק, וזה גורם לשכחה. כשיש קשר עצמי למשהו, רק משהו חיצוני יכול לגרום לשכח אותו. למה הדבר דומה? למה שקראנו בתחלת פרשת מקץ לפני שבועיים – "ונשכח כל השבע". כאשר בא הרעב הוא השכיח את השובע שהיה קודם – הרעב הוא דבר המשכח. יתכן מצב בו השובע עבר אבל לא שכחת ממנו, אבל יש מצב שמשהו משכיח. כמו בחלום של פרעה, הפרות הרעות בלעו את הטובות "ולא נודע כי בא אל קרבנה" – הפרות הרעות הן דבר המשכח, שגרם בחוץ לשכחת כל השובע. המושג החדש שמביא כאן, דבר המשכח, יהיה דבר מאד חשוב. כל מה שמדובר כאן הוא עבודה – מאד חשוב, העיקר – אבל בפרק הבא יכניס קצת-הרבה השכלה, וההשכלה שמאחורי הענין היא ההבדל בין המושג צמצום למושג פרסה. צמצום הוא שכחה מצד עצמך, העלם מיניה וביה, אבל פרסא היא כבר דבר המשכח. בכל סדר השתלשלות יש צמצומים ויש פרסאות. הוא אומר שאלה שתי דרגות של עזיבה, ודווקא הדבר החיצוני גורם בסופו של דבר לשכחה יותר מוחלטת.],

וזהו טענתם של ישראל אלקים דעי"ז שהנהגת ההשתלשלות היא על ידי שם אלקים ובשרש שרשו [שם אלקים] הוא הצמצום הראשון הנה לבד זאת אשר זנחתנו שהוא הוי' עזבני [בפסוק בישעיהו ה"הוי' עזבני" הוא ה"זנחתנו" שבתהלים.] הנה עוד זאת פרצתנו דאד' שכחני על ידי דבר המשכח שנעשינו כעיר פרוצה [כלומר, משהו בא מהחוץ ופרץ אותנו. לא רק שעזבת אותנו, אלא גרמת-הרשית שמישהו יבוא ויפרוץ אותנו.] שהמלחמה באה עלינו מכל צד ועוד אנפת אתה כועס עלינו על העדר מילוי העבודה, והיינו דהעדר מילוי העבודה אין זה מצד העדר העבודה והאשמה תלויה בישראל אלא הסבה היא באשר הוי' עזבני ואד' שכחני [סוף האות כאן הוא שהרבי מצדיק אותנו, שזו טענת הפסוק – איך אתה כועס כאשר אתה עצמך זנחת אותנו ופרצת אותנו? איך אתה כועס שאנחנו לא עובדים אותך?! אפילו בדבר הכי פשוט, הרבי האמצעי כותב בפשטות שמה שהיתה ירידה בדורו בעבודת הפנימית בא מטרדות הפרנסה והדלות – שעם ישראל נעשה עני ודל, אז אי אפשר לדרוש עבודה. מה אפשר לדרוש? אתה עושה לנו מצב קשה ועוד כועס שלא עובדים אותך?! (דירה בתחתונים היא בתחתון שאין תחתון הימנו. נכון שזה המצב אבל צריך לעבוד את ה') אומרים שתעשה לנו בחסד – זה מספיק. "אלהים", אין הכי נמי, יש צמצום ובריאת העולם ועבודת הנסיונות – אבל שיהיה בחסד וברחמים.].

קיצור. יבאר דדרכי העבודה הרוחנית המה דרכי סכנה מפני המנגדים [הסיבה השניה שכתב כאן.] וביותר עובדי הוי' [בהם עיקר הסכנה, שרוצים לקבל מהם יניקה.], עובדי הוי' בנשמתם ועובדי הוי' בגופם, ולהיות עובד ה' בגופו הוא

א) ביגיעה עצומה ועמל רב [צריך יגיעה ועמל, שהוא לא הסביר את ההבדל ביניהם. "יגיעה עצומה ועמל רב" היינו מטבע לשונית שהוא חוזר עליה הרבה, גם בהמשך, בלי להסביר בדיוק את ההבדל. לפעמים הוא אומר – כמו שקראנו לפני רגע – רק "יגיעה עצומה" בלי להוסיף עמל, אבל בדרך כלל מדבר על יגיעה ועמל יחד. מה יכול להיות ההבדל ביניהם? אני חושב שיגיעה היא יותר פנימית, כמו "יגעתי ומצאתי תאמין" – אחד שיגע בתורה – ועמל יותר חיצוני, כמו עמל כפים, שצריך לעמול גם בגשמיות. בתוך התורה גופא יגיעה היא עבודה פנימית של הנפש ועמל הוא כמו זיצ-פלייש, כמו שכותב בתניא שיש שתי בחינות של יגיעה – יגיעת בשר ויגיעת נפש. מוסבר שיגיעת נפש היא יגיעת ההתבוננות ויגיעת בשר היא כמו היגיעה לשבת ולהתמיד.

בכל אופן, הדוגמה שלו לעובדי ה' בנשמתם היתה משה רבינו. מי יכול להיות הדוגמה של עובד ה' בגופו? (אליהו הנביא) הגוף של אליהו הנביא היה יב חדש בעיבור. משה רבינו היה ז חדשים בעיבור, הגוף היה זך והעיקר היה הנשמה, ואילו אליהו הזדכך בעיבור יב חדש כדי שהגוף יזדכך, עיקר החידוש היה הגוף. עדיין קשה לומר שהוא היה צריך לעבוד את ה' בגוף. אדרבא, היה בעיבור יב חדש כדי שהגוף יהיה מתוקן, ובזכות זה עלה בסערה השמימה. אם רוצים לתת שתי מדות לעובדי ה' בנשמתם ועובדי ה' בגופם היינו כמו בתחלת פרק בעבודת ה' – בטול ושפלות. עיקר עובדי ה' בנשמתם הוא בטול ועובדי ה' בנשמתם היינו שפלות, המדה של דוד. במרכבה העליונה דוד, שהוא המלכו, נכנס במקום רחל. יש כאן גימטריא יפה – גם יגיעה וגם עמל הן כפולה של דוד. יגיעה עולה ז פעמים דוד ו-עמל עולה י פעמים דוד. (יחד עולה טוב פעמים דוד – טוב הוא הכינוי של דוד – שעולה רחל. יגיעה-עמל היינו תיקון רחל שהוא תיקון דוד. טוב זה משה, "ותרא אותו כי טוב הוא") ה"טוב" הוא הארת משה – משיח הוא נשמת משה בגוף דוד. (גם משה עבד על עצמו, היה עם תכונות לא-טובות בטבע) זה המדרש המפורסם והשנוי במחלוקת על משה, שגם מובא במקורות בחסידות אבל בחב"ד הוא קצת 'טאבו'. גם הצדיק עובד, ודאי שמשה עבד – הוא נקרא "עובד ה' בנשמתו", שבהמשך יכתוב שגם להם יש סכנות. אבל הפשט באותו מדרש, שמשה היה עם כל הנטיות הכי רעות ותיקן אותן, הוא עבודה אחרת. ברור שכל אחד עובד לפי ערכו, השאלה איך נצייר – כמו "אם ראשונים כמלאכים אנחנו כבני אדם ואם ראשונים כבני אדם אנחנו כחמורים". השאלה איך נצייר את משה רבינו.],

ב) שמירה מטעותים באופני העבודה [שתהיינה לו דרכים לא מסודרות, שיחפש מדרגות שלא מתאימות לו.], ג) שמירה מהקליפות [מהחוץ, שמחפשות אותו – צריך להיות מודע להן.], וכל זה לפי שהעבודה היא על ידי נסיונות [ככה ה' ברא את העולם, רוצה שהעבודה תהיה על ידי הנסיונות. למה? כי הם "נס להתנוסס" – על ידי הנסיונות אדם מתרומם למדרגה שלא היה יכול להגיע אליה בלעדיהם. כתוב שאצל צדיקים הנסיונות באים להביא אותם למקום של בעלי תשובה – "במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד" אלא אם כן עוברים נסיונות, והנסיונות מביאים אותם למדרגת תשובה עילאה.], ויבאר טענתם דהעדר מילוי העבודה הוא על ידי זה שאור ההשתלשלות הוא על ידי הצמצום [שם אלקים, "אלהים זנחתנו פרצתנו",] שמזה בא א) זנחתנו [שהיא מדרגת] הוי' עזבני, ב) פרצתנו [שהיא מדרגת] ואד' שכחני, דעזיבה קשה [גם העזיבה הראשונה, "זנחתנו".] ועוד יותר [העזיבה] שמביאה דבר המשכח [שגורם לעזיבה עוד יותר חמור, "שכחני", "פרצתנו". אחרי כל זה, איך אתה כועס? "אנפת תשובב לנו". יש דיוק שלא אמרנו אתמול, שעל פי טעמים יש "אלהים זנחתנו פרצתנו", הפסק, ואז "אנפת תשובב לנו" הולך יחד. קצת אפשר לפרש – חיזוק לפירוש הרבי כאן – שאחרי "זנחתנו פרצתנו", שעשית, מה אתה כבר כועס עלינו?! "אנפת" בתמיהה, כביכול, ומתוך כך דורשים "תשובב לנו" – מתוך ה"אנפת" אני דורש ממך, ה', שמיד תחזור. כך אפשר לקרוא את הפסוק לפי הטעמים.].