1

בע"ה

ספר המאמרים תש"ה (61)

ד"ה "בסכות תשבו" (6)

ז' שבט ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[לפני שחרית]

ניגון הבינוני.

אנחנו מדברים על האובדים בארץ אשור והנדחים מארץ מצרים, שאף פעם לא יתעוררו מעצמם אלא רק על ידי השופר הגדול:

אך כאשר יתקע [לעתיד לבוא, שצריך להיות עכשיו.] בשופר גדול אזי ובאו האובדים מארץ אשור והנדחים מארץ מצרים, דהנה כל פרצופי האצילות מסתיימים עד המסך שבין אצילות לבי"ע [כעת מסביר משהו חדש – מהו הענין של שופר גדול. שופר גדול הוא גילוי, אבל השאלה איזה גילוי – הוא מחדש כעת ש"שופר גדול" הוא גילוי א"ק. אין גילוי של הפרצופים העליונים – אפילו לא עתיק ואריך, וכ"ש לא אבא ואמא וזו"נ, בבי"ע. כל הגילויים האלה מסתיימים באצילות.], אבל א"ק [המחשבה הקדומה על כל מעשה בראשית, כל ארבעת העולמות, והוא הכתר הכללי שאחר הצמצום.] מגיע עוד סוף העשיה [ולא מסתיים בסוף האצילות. אנחנו מדברים כאן על כל פרצופי היושר של העולמות – גם ביושר שלו, רגלי א"ק מגיעות עד סוף העשיה. ממילא, כשיש גילוי א"ק, אפילו מי שנמצא הכי נמוך מתעורר. אתמול למדנו שאחרי סיום כל עולמות הקדושה מתחילים עולמות הקליפה, שיש גם בהם אבי"ע. מצד אחד הם מתחילים בסוף עשיה, אבל מצד שני הם מקבילים – אם יש גילוי שכולל את כל עשיה הוא כולל גם את עשיה של הקליפה. אם א"ק מתגלה – הוא מתגלה להכל.], וזהו בחינת שופר גדול גילוי בחינת א"ק, ועל כן כאשר יתקע בשופר גדול [כלומר – כאשר נשמע אותו. כל הזמן נמצא א"ק ומגיע עד סוף עולם העשיה, אבל לא שומעים אותו – יש את השופר הגדול, אבל צריך לתקוע בו. מי יתקע בו? הקב"ה. השופר מוכן ומזומן – צריך רק לתקוע.] אזי גם האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים יבואו להשתחוות לה' בהר הקדש בירושלים [השתחוואה בפישוט ידים ורגלים – בטול מוחלט. כלומר, יש כאן שינוי במהות מהקצה אל הקצה – מאחד שאפילו לא מתעורר בנעילת יום כיפור הוא מתהפך לחלוטין לבטול מוחלט, כמו צדיק גמור ואולי יותר מצדיק גמור.] שיהיו בבחינת השתחואה פנימית ובבחינת ביטול בתכלית [שפועל שינוי המהות, לא משהו שחוזר וניעור אלא שינוי המהות לעולם – זו הדגש ב"השתחוואה פנימית" ו"ביטול בתכלית".], שזה ענין והשתחוו לה' בהר הקדש בירושלים [הר הקדש הוא בתוך ירושלים – קודם צריך להכנס לירושלים ואחר כך עולה להר הבית ומשתחוה, ועדיין נקרא "בהר הקדש בירושלם", כי יש כאן שתי מדות. ירושלים היא שלמות היראה ואילו ההר – "אברהם קראו 'הר'" – היא אהבה בתענוגים. סתם הר הוא אהבה עם הרגש, אבל "הר הקדש" היא אהבה בדרגה הכי גבוהה שגם יש בה בטול ("קדש"). הוא בא להר הקדש בירושלים, כמו שכתוב בכלל שבעבודת ה' אפשר לכלול יחד אהבה ויראה – בחולין אי אפשר גם לאהוב וגם לירא, מאותו אחד בו זמנית. מזכיר גם את ערבוב החושים במתן תורה – רואים את הנשמע ושומעים את הנראה – וכך כאן ההשתחואה היא בהר הקדש בירושלים, שתי המדות יחד, ומשתוחים, הכל בבטול מוחלט], והנה התעוררות זאת ודאי היא רק באתערותא דלעילא [זה שיש שינוי מההפך אל ההפך, שקודם לא היה שייך לשום שינוי, יכול להיות רק מלמעלה, שהקב"ה תוקע בשופר הגדול שכבר מוכן.] בלי אתערותא דלתתא כלל [אי אפשר לבקש – גם ה' כביכול 'מבין' שאי אפשר לבקש – ממך שום דבר, אתה לא במצב שאפשר לבקש. ה' צריך להחליט באיזה שלב שאני עושה את הכל, אני עושה אתעלד"ע מצד עצמי.] דתשובה תתאה [אי אפשר לומר שקודם תעשה תשובה תתאה ואז אתן לך מלמעלה תשובה עילאה.] שזה ענין האובדים והנדחים ר"ל שאין בהם שום הרגש אלקי כלל ואינו שייך בהם שום התעוררות מצד עצמם, ומכל מקום [פלא של משיח, שנקרא "פלא יועץ" – תופעה פלאית.] על ידי שופר גדול יתעוררו גם כן בתשובה [מתנה מלמעלה], וזהו ההפרש בין שופר דעכשו בר"ה [שכל שנה תוקעים – "מצות היום בשופר", "רחמנא אמר תקעו". זו המצוה הראשונה של השנה – מצוה כללית, "הכל הולך אחר הפתיחה", "בתר רישא גופא אזיל" – אך עדיין לא כמו שופר של משיח.] שנקרא שופר קטן [ביטוי לא שגרתי – השוואת השופר הגדול העתידי לשופר של היום. כנראה אפשר לדרוש "זה הקטן גדול יהיה" – שהשופר הקטן של ראש השנה גדל ובזכותו נעשה השופר גדול דלעתיד. כאן יש איזו אסמכתא לאלה שתוקעים היום בשופר מאד גדול, כמו התימנים, שרוצים "משיח נאו". האשכנזים שתוקעים בשופר גדול מבינים שהיום עדיין שופר קטן והשופר הגדול עוד מחכה לנו. הרמב"ם אומר שהשופר אומר "עורו ישנים משנתכם וכו'" – מעורר לתשובה. אם השופר הוא קטן כנראה גם הפעולה שלו קטנה – האדם מתעורר מהשופר, וזה יותר מכל השנה, אבל יחסית זו עדיין התעוררות קטנה מול ההתעוררות שתהיה בביאת משיח, התעוררות עצומה של כל העולם שאין לשער אותה כלל. ההתעוררות של שופר גדול כל כך גדולה עד שתגרום היפוך המהות אצל ההכי רחוקים, האובדים והנדחים, שיגיעו לבטול מוחלט.] לשופר גדול דלעתיד, דשופר דעכשו הוא בא לאחר שבאתערותא דלתתא אתערותא דלעילא, דבר"ה ועשי"ת הוא בחינת תשובה עילאה ובא לאחר תשובה תתאה דחדש אלול [גם ווארט יפה – שדבר שמותנה הוא קטן. גם באלול נוהגים לתקוע בשופר לעורר, אבל תקיעת  שופר של ראש השנה בעקבותיה. כל דבר מותנה הוא קטן. אפשר לומר שזו הבעיה הכי גדולה של רבי יהושע בן לוי, שמשיח אומר לו "היום" – הוא חושב שזו תשובה עצמית, בלי תנאי. כולם רוצים משהו עצמי, בלי תנאי. משיח אומר "היום" ואליהו בא ו'מוריד' ל"היום אם בקולו תשמעו" – משיח מותנה, שהוא קטן. כל דבר קטן גורם אצלי קטנות – אני רוצה בלי תנאי, תיכף ומיד ממש, ואז המשיח גדול. כל דבר לא מותנה הוא גדול.], אבל שופר גדול דלעתיד הוא שבא גם בלי שום אתערותא דלתתא [היינו הפוך ממה שאליהו הנביא הסביר – משיח בלי תנאי. לכן תמיד מסבירים, כדברי המהר"ל מפראג, שהמוחין של אליהו הנביא, שמסביר את דברי המשיח, הם הרבה למטה מהמוחין של משיח (והם ממוצע בין המוחין של משיח למוחין של ריב"ל). עדיין זקוקים למדרגה של משיח, שהאובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים, זקוקים לו – חייבים את המדרגה הזו. לכן כתוב "פתאום יבוא האדון" – פתאום הוא לא תהליך, לא קודם תשו"ת ואז תשו"ע אלא משהו פתאומי, בלי תנאים מקדימים.], ובא בבחינת התגלות פנימי' ממש [שפועלת שינוי המהות.] שז"ע ובאו האובדים וגו' [גם יבואו מרחוק – ישמעו את השופר ויגיעו עד להר הקדש בירושלים, והפעולה השניה היא:] והשתחוו בבחינת השתחוואה פנימית ועצמית בהתגלות עצם הנשמה בבחינת התכללות כנר באבוקה [מוסיף כאן את הביטוי "כנר באבוקה". יש אצל הרבי חילוק בין גילוי דרגת היחידה, עצם הנשמה, ועוד דרגה של התגלות עצם הנשמה כמו שהיא כלולה בה' – זו המדרגה שנוספת כאן, "התגלות עצם הנשמה בבחינת התכללות כנר באבוקה".], ובבחינת אתהפכא חשוכא לנהורא שעצם החשך נהפך לאור [לא רק "חיל בלע ויקיאנו" אלא גם שעצם החשך מתהפך, "ומבטנו יורישנו אל". אם רק מוציאים את הניצוצות מהחשך יכול לחזור להיות חשך, אבל אם עצם החשך נהפך אז החשך לא יחזור ויתעורר שוב. (קשור ל"נפלה לא תוסיף קום בתולת בת ציון"?) כן, בדיוק הנקודה הזו – בת ציון לא תקום בעצמה אלא רק ה' יקים אותה. רשב"י שולל את ההו"א ש"קום בתולת ישראל" אלא מסביר שרק ה' יקים אותה.].

קיצור. יבאר דאשור הוא תענוג, והאובדים בארץ אשור הם המשוקעים בתאוות ובקרירות [כמו העשיר, שרגיל לאכול בשר, שאצלו התענוג בקרירות הרבה יותר גרוע מתענוג בחמימות. תענוג חם הוא חיצוניות התענוג, וכשהתענוג הגשמי הופך להיות טבע – רגיל וקריר – זו פנימיות התענוג. כשאתה מאושר אתה לא מתלהב מכך שאתה מאושר – אתה פשוט מאושר, בן אדם מאושר בחיים, מבסוט. אין איזו התפעלות, אלא פשוט הכל בסדר – 'מה נשמע? הכל בסדר', בקרירות.] שקשה יותר [לצאת מזה ולהוציא מזה] מחמימות בתענוגים גשמיים [חמימות היא כמו עני שמזמינים אותו פעם אחת לאכול סעודת מלכים – הוא מאד מתלהב. אבל כמו שכתוב בחסידות, מחר לא יהיה לו והוא יודע שלא יהיה לו, ולכן קל להוציא אותו.] והם הלעומת זה דאשר קדשנו במצותיו [אפשר להבין עוד ווארט שלא אמרנו: כשאני אומר את הברכה "ברוך אתה הוי' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו", אם לא הייתי יודע את הכוונה לא הייתי חושב ש"אשר" לשון אושר. זה סימן שהאושר שם הוא יחסית בקרירות – אושר שכנגד הלעו"ז של ארץ אשור, תענוג בקרירות ובלי התפעלות.] התענוג דלמעלה בקיום המצות מעשיות שהוא פנימיות התענוג שבבריאת העולם [תענוג עצמי.] והרצון שבמצות הוא רצון עצמי ותענוג פנימי ["אנכי עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי" – עשיתי ארץ בשביל אדם ואדם בשביל בראתי, תריג מצוות, זה התענוג הפנימי שבבריאה, ה"נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני"], ויבאר דאשור הוא עתיק דקליפה שבאצילות דקליפה הוא לבונה זכה שלמעלה מהע"ס דקליפה ובעשיה דקליפה היא עתיק קליפה קשה ביותר [בשרש הוא יחסית בסדר בין שאר הגוים, אבל כשהוא יורד למטה – עכשיו, בסוף הדורות, וכבר בזמן חזקיהו – הוא הקליפה הכי קשה. חזקיהו רומז למשיח, וכשמגיעים למשיח אשור הופך להיות הקליפה דלעו"ז, לוחם נגד משיח, הוא סנחריב.], ובהשמע השופר גדול דא"ק אז ובאו גם האובדים באשור והנדחים במצרים [באתערותא דלעילא בלי שום אתערותא דלתתא – שופר גדול, התגלות א"ק].

לפני שנעזוב זאת נסביר עוד ענין. יש לנו כאן שתי בחינות גלות – אשור ומצרים, אמריקה ורוסיה כמו שהרבי אומר. יש כאן שני אבי טיפוס שבתורה נקראים אשור ומצרים. הרבי אומר שהם פנימיות וחיצוניות הכתר, ומאריך להסביר שאשור הוא התענוג. הוא לא מסביר באריכות את מצרים, אלא רק אומר שהם השעבוד והצרות – "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה". אבל מי משעבד אותנו? מאיפה באות הצרות? צרה היפוך אותיות רצה – הרצון של הקליפה משעבד אותנו. מצרים משעבדים אותנו לבנות את פיתום ורעמסס. כל הגלויות וכל המלכויות נקראות על שם מצרים שמשעבדים את ישראל ומיצרים לישראל – השעבוד בא מצד הרצון של הקליפה, הרצון לנצל אותנו, כמו פרעה שרוצה לנצל את העבדים שלו. הוא לא מוכן ח"ו לשלח את העבדים מלעבדו. אשור יחסית נותן לך – יש שם זכויות האדם, כפי שדברנו לאחרונה. יש הרבה זכויות באשור – טוב לגור באמריקה, אתה אזרח כמו כולם, אוכל בשר כמו כולם. זו גלות אשור – תענוג. מצרים הוא הרצון של הקליפה. שנבין שיש פה יחס מאד חשוב והשלמה בקליפה בין אשור ומצרים. הרמז – רמז מאד פשוט – בראשי התיבות שלהם, אם. ר"ת מאד חשובים, שכתובים בספרים. מי זוכר עוד זוגות של אם? אהרן משה, אליהו משיח, אסתר מרדכי (עוד מעט פורים), אפרים מנשה, אלדד מידד – אלה העיקריים, יש עוד כמה. בדרך כלל מביאים שיש זוגות של גואלים – כל גאולה על ידי זוג. הגאולה הראשונה על ידי אהרן-משה, הגאולה השניה בימי פורים על ידי אסתר-מרדכי והגאולה האחרונה על ידי אליהו-משיח. בדרך כלל מביאים את שלשת אלה, והאסמכתא היא "שלש אמות" בספר יצירה. שלש אמות הן אמ"ש – מתחיל באותיות א"מ. אמ"ש הן קצוות ההיגוי של לשון הקדש – "מ דוממת, ש שורקת ו-א חוק מכריע בינתים". אתמול בהתוועדות דברנו על השריקה – בצד שמאל של האמות, לכן נוגעת גם לגוים. מ ו-ש הם מים ואש – מים נובעים בשקט, "כמי השלוח ההולכים לאט", ואש שורקת. ה-א היא לשון המאזנים ושתי הכפות הן ה-מ וה-ש. זה הפשט, אבל כבר במלה "אמות" רמוז שמתחיל באותיות אם. שוב, "שלש אמות" הן שלשת זוגות הגואלים – אהרן-משה, אסתר-מרדכי, אליהו-משיח. יש ביניהם הקבלה – אהרן הוא כנגד אליהו ומשה כנגד משיח, "הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון". כך גם מרדכי – "מרדכי בדורו כמשה בדורו", סימן שאסתר המלכה היא בחינת אליהו הנביא. אם יש לנו זוג חדש, זוג מאד חשוב שהוא דווקא בקליפה – אשור-מצרים – הוא יכול לשפוך לנו אור על כל הזוגות. אשור-מצרים הם תענוג ורצון. כתוב שיש משהו ברצון העצמי ששרשו ברדל"א, למעלה מהתענוג המורגש, התענוג המורכב. אם כן, הלעו"ז של אשור בקדושה הוא אהרן ואסתר המלכה ואליהו הנביא וגם אפרים. הכי ברור ביחס בין אפרים ומנשה שאפרים הוא התענוג – "הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים", לשון פרו ורבו, לשון פרי, הכל תענוג. אילו מנשה, שנולד ראשון, הוא עדיין מתוך הצרות ושכחת הצרות – יש בו עוד דינים. אפרים הוא כבר 'בכיף' – כנגד התענוג. מה לגבי אלדד ומידד? גם צריך לומר אותו דבר. אלדד ומידד הם שני הדדים של כנסת ישראל – אלדד הוא הדד הימני ומידד הדד השמאלי. יחסית, ימין הוא תענוג ושמאל הוא רצון. צריך את שניהם, גם את אלדד וגם את מידד. כך אפשר להבין את כל שלשת הזוגות של א"ם – דרוש שלם רק על ראשי התיבות של אשור-מצרים. אמרנו ש"בהר הקדש בירושלים" היינו אהבה ויראה – גם אהבה ויראה הם בשרשם תענוג ורצון. אהבה היא תענוג – "אהבה בתענוגים" – ויראה היא כח מניע של "עשה רצונך כרצונו".

יט) והנה כמו שהוא בהאובדים באשור והנדחים במצרים שהם משוקעים בתענוגים גשמיים וזוהמת מצרים מצד עצמם אינם שייכים כלל לתשובה [לא יתעוררו גם ביום כיפור בנעילה.] ורק על ידי ההתעוררות מלמעלה [לא צריכים תשו"ת – ישר מתעוררים בתשו"ע.] דאז מתגלה בהם עצם הנשמה ומתעוררים בתשובה מעומקא דליבא ומתהפכים בעצם מהותם [כפי שאמרנו, אך לא כתב כך בפירוש.], הנה כן הוא בתשובה הבאה מצד הנפש הבהמית [מתחיל כאן משהו חדש, שרק נתחיל להסביר. הוא מחלק לשתי תשובות – תשובה מצד הנפש האלקית ותשובה מצד הנפש הבהמית. כתוב "אדם ובהמה תושיע הוי'" – בכל אחד מאתנו יש את האדם שבו ואת הבהמה שבו. כעת אומר חידוש גדול, שגם האדם עושה תשובה וגם הבהמה עושה תשובה. האדם עושה תשובה בסדר והדרגה – קודם תשובה תתאה ואז תשובה עילאה, חדש אלול ואז ר"ה ויו"כ וכו'. עבודת הנפש האלקית היא מהקל אל הכבד, לא בדילוג הערך, לא בתהו. לפי הפרק של השנה הזו במאמר הרבי הקודם – הפרק של שטות דקדושה בבאתי לגני – עבודת הנה"א אינה בבחינת שטות. אבל כאשר מגיעים אל הבהמה שבך ואומרים שגם היא עושה תשובה היא לא עובדת את ה' בסדר והדרגה. לפני כמה ימים דברנו על "חטוף ואכול חטוף ושתי" – עבודת העולם הזה – זו עבודה מצד הבהמה שבאדם ולא מצד האדם שבו. עצם הווארט שלו כאן, שהנפש הבהמית עושה תשובה בעצמה, היא כבר חידוש עצום. הייתי חושב שהנפש הבהמית אף פעם לא עושה תשובה, אלא רק הנפש האלקית מובילה את המהלך. כאן הוא אומר שהנפש הבהמית מתעוררת מצד עצמה לשוב לה'. ההתעוררות הזו דומה ל"האובדים בארץ אשור וגו'" – אתערותא דלעילא בלי אתערותא דלתתא. זו צעקה עצומה – כמו בהמה שצועקת – גם צעקת קול וגם צעקת לב בלי שום קול. עיקר הווארט שהוא יסביר – שהנפש האלקית, האדם שבך, כמה שהוא מרגיש את עצמו רחוק (שהרי הכח המניע לתשובה הוא תמיד הרגשת ריחוק, אני רחוק ורוצה להתקרב), הרגשת הריחוק שלו מלווה בהרגש אלקי של אור אין סוף, שאני מרגיש ממה אני רחוק. ואילו בנפש הבהמית יש תחושה קיומית כמה אני רחוק, בלי להרגיש ממה אני רחוק. כמו שאדם ירגיש שהוא חייב לעשות שינוי – ממה אני רחוק? איני מרגיש, אני לא שם. לאיפה פני מועדות? לא יודע, אבל אני בבית סהר וחייב לשבור את קירות בית הסהר. אף ש"אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים", אבל ההרגשה שאני כלוא – רחוק ריחוק קיומי – וחייב לצאת מזה. זו תשובה הבהמה. האדם מרגיש רחוק – אבל גם מרגיש ממה הוא רחוק, יש הרגש אלקי. נושא מאד מיוחד שכעת הוא מתחיל להסביר. (מה עם תינוקות שנשבו?) הם כמו "האובדים בארץ אשור". מי שאובד הוא כל כך רחוק, רחוק בעצם, שאינו יודע מאיפה הוא רחוק – אין אצלו 'להכעיס', לא יודע בכלל מה להכעיס. כך בדור שלנו, שהרבי אמר שאין להכעיס – כולם תינוקות שנשבו.]