1

בע"ה

ספר המאמרים תש"ה (85)

ד"ה "ביום השמיני עצרת" (12)

י' אדר ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[לפני שחרית]

אנחנו לומדים על יחודא עילאה ויחודא תתאה. משה רבינו רוצה גילוי לכל ישראל של יחו"ע, ולכן לא מסתפק ב"פני ילכו" שעדיין יחו"ת. הסברנו מהו יחו"ע, והגענו לשורה על יחו"ת:

ויחו"ת הוא בחינת ד"ת שמלמטה למעלה והיינו שהנברא מרגיש עצמו למציאות יש, והמקור המהווה הוא בחינת אין [ביחו"ע 'אין' התפרש אחרת לגמרי – או אין ואפס לגמרי, או "כולא קמיה כלא חשיב".], ושם אין בזה [במדרגה של יחו"ת] הוא רק שם המושאל שנקרא אין ואפס מפני שאינו מושג [אדרבא, הוא גדול מאד, רק לא מושג.], דהיינו שהנבראים אינם משיגים כלל את האין האלקי המהווה אותם, על כן א"א לקרוא אותו רק בשם אין [אי אפשר לתת לו כינוי אחר, כי לא משיגים אותו.כ], והנה ב' הדעות הן דעות אלקי' [הוא ברא את שתיהן והוא רוצה את שתיהן.] וכמש"א אל דעות הוי' והן ב' השמות דהוי' ואלקים [שם הוי' הוא הדעה שמלמעלה למטה – שלמעלה היש ולמטה האין; שם אלקים הוא הדעה שמלמטה למעלה – שאנחנו היש והאין מהוה אותנו.] שלפעמים מתלבש ומשגיח במדה זו [דיחו"ע – השגחה שאפילו יותר מהנהגה נסית, כמו שהסביר. זה החידוש כאן, שהנהגה נסית יכולה להיות גם דיחו"ת.] ולפעמים מתלבש ומשגיח במדה אחרת [דיחו"ת, שם אלקים. כתוב "אל דעות הוי'" ומיד אומר שאחת הוי' ואחת אלקים – לכן מסביר שעיקר הדעה האמתית, כפי שמכנה כאן, היא של שם הוי'. מה שמשה רבינו רוצה – ומתעקש – הוא שיהיה גילוי שם הוי'. פרעה אמר "לא ידעתי את הוי'" ואחרי יציאת מצרים משה מתעקש שיהיה גילוי שם הוי'. מענין שמכנה את ההשגחה משם אלקים "מדה אחרת", אף שזו מדה אלקית. קודם למדנו שבהשתלשלות המדרגות "אלהים קדושים" יכול להגיע ל"אלהים אחרים", ועל כך כתוב "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני" – ששום צמצום של שם אלקים לא יסתיר על פני, ואולי רומז גם לכך בכינוי "מדה אחרת".], והענין הוא דהנה עצמות המאציל הוא למעלה לגמרי מבחינת אור ושפע היינו שאינו בבחינת אור וגילוי בעצם [אלא "ישת חשך סתרו", העלם עצמי.], הגם שבחינת כח האור כלול בהעצם [העובדה שהעצם מאיר אחר כך היא סימן שהכח – היכולת – להאיר כלול בעצם.], [ו]הנה כל הכלול בהעצם הוא כמו העצם, וע"כ גם כח האור הכלול בהעצם אינו בגדר גילוי [אלא בהעלם עצמי של אור בעצמות המאיר.], ועוד שהאור והגילוי מן העצמות [האור שיוצא מהעצמות, לא "יחיד" אלא "אחד",] אי אפשר להעולמות לקבל, וכמ"ש בע"ח שכשהיה אור הא"ס ממלא מקום החלל לא היה מקום לעמידת העולמות [אי אפשר לקבל אור זה ושגם יהיה עולם.], וגם בבחינת אור מקיף אי אפשר להיות על העולמות [אותו אור אין סוף שיוצא מהעצמות, אור אין סוף שלפני הצמצום.] דגם בחינת העיגול הגדול שלפני הקו שזהו בחינת מקיף הכללי שאינו בערך העולמות ורק מפני שנגע בו הצמצום הנה נעשה אור כללי [היה צמצום, והאור הסתלק לצדדים – בלשון האריז"ל – ומה שנשאר בצדדים נהיה העיגול הגדול, מקיף ל"טהירו תתאה". זאת אומרת שאוא"ס בלי הצמצום למעלה גם מלהיות מקיף לעולמות. גם את האור שכלול בעצמות וגם את האור שמן העצמות העולמות לא יכולים לקבל,] אבל עצמות המאציל ב"ה [שגם אינו אוא"ס שלפני הצמצום] הוא למעלה לגמרי מבחינת אור ושפע וכאשר עלה ברצונו להשפיע צריך שיתלבש בלבוש הנקרא מדה כענין מדו בד שהלבוש נקרא מדה, דפעולת הלבוש הוא בב' ענינים הא' שמבחינת כח האור הכלול בהעצם שאינו בגדר גילוי יבא בחינת אור וגילוי להאיר [הלבוש משמש ממוצע וכח שהאור הכלול בעצם יבוא להאיר.] והוא ענין הצמצום הראשון שהיה באוא"ס שעי"ז נמצא האור השייך אל העולמות להאיר את העולמות בבחינת אור מקיף [העיגול הגדול שסביב לטהירו תתאה.] ואור פנימי ובהשתלשלות זהו ענין הכלים [כשהצמצום משתלשל למטה הוא הכלים של האורות. אומר פה בקיצור הרבה דברים ידועים.], והב' שבזה מתעלם האור שבזה יהיה אפשר להעולמות לקבל [מושג הצמצום כפשוטו, שמצמצם את האור הגדול כדי שהאור של תולדה שאחרי הצמצום יהיה בערך לקבל אותו. הלבוש גם מושך את האור להתגלות וגם מעלים את האור העצמי.] וכמ"ש בפרדס דגם הכתר הוא בחינת העלם,

[כעת חוזר לענין של "אל דעות הוי'" שהתחיל להסביר:] ולפעמים [האור העצמי] מתלבש במדת החסד שהוא שם הוי' והיינו שמשגיח בהשגחה של חסד שהוא בחינת גילוי אור [אור של תולדה שאחרי הצמצום.], ולפעמים מתלבש בלבוש ומדה שנקרא דין וצמצום [שם אלקים, כמו שכתוב (בשער היחוד והאמונה בתניא) ששם הוי' הוא חסד ושם אלקים הוא גבורה.] והוא שמשגיח בהשגחה של דין וצמצום שהוא בחינת שם אלקים להעלים ולהסתיר את האור, וכאשר משגיח בהשגחה של שם הוי' היינו שרש ענין יחו"ע [שלמעלה היש האמתי ולמטה האין, כולא קמיה כלא חשיב.], דשם הוי' הוא בחינת גילוי האור בבחינת גילוי מן העצם, דעם היות שזהו ג"כ בבחינת לבוש מ"מ הוא בבחינת גילוי מן העצם, דעם היות שזהו גם כן בבחינת לבוש מכל מקום הוא בבחינת גילוי מן העצם [אמרנו שהלבוש עושה שתי פעולות – מגלה ומסתיר. הגילוי שייך לשם הוי' וההסתר לשם אלקים.], וכמו אור הקו שבא על ידי הצמצום ומשום זה הוא בבחינת קו קצר ומצומצם ומכל מקום הוא נוגע ודבוק באוא"ס שלפני הצמצום [ולכן הוא משם הוי'.], ולכן כאשר השפעת האור הוא על ידי שם הוי' אזי הגילוי הוא בבחינת דעת עליון היינו הדיעה האמיתית [כאן מה שאמרנו קודם, שאף ששתי הדעות הן אלקיות לדעה העליונה קורה הדעה האמתית, וכפי שדייקנו גם בפסוק – "אל דעות הוי'", שהדעה האמתית היא של שם הוי', לפי הסברו ששתי הדעות הן הוי' ואלהים.] דעצמות א"ס שלמעלה יש ולמטה אין דכולא קמיה כלא חשיב שזהו הביטול דיחו"ע, ולפעמים [הלבוש מסתיר ואז ה'] משגיח במדת הדין והצמצום דהיינו להסתיר ולהעלים עצמו בשם אלקים המצמצם שהוא גם כן כח הא"ס [רק ה' יכול להסתיר את עצמו.] וכמ"ש אכן אתה אל מסתתר [פסוק שאנחנו אוהבים לדרוש בפורים. קודם דרש את הפסוק של "אסתר מן התורה מנין? שנאמר 'ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא'". כעת מביא את הפסוק "אכן אתה אל מסתתר" – "אתה" הוא גילוי של חסד, אבל "אתה אל מסתתר". כתוב שבתוך כל שם אלקים יש שם הוי', אבל אם כתוב רק שם אלקים שם הוי' מסתתר, אלא אם כן יש שם מלא – "הוי' אלהים".] והוא בכדי שהנברא יהיה בבחינת יש ומציאות [חוזר בעצם על מה שכתוב בשער היחוד והאמונה בתניא.] שהביטול הוא בבחינת ביטול היש לבד [כשהאור מסתתר והנברא מרגיש עצמו ליש ומציאות גם יכול להיות בטול – גם נברא שמרגיש עצמו ליש יכול לעבוד את ה', אבל רק בבטול היש.] שהו"ע יחו"ת [כי האור שמהוה מסתתר.], וב' השגחות אלו [דהוי' ודאלקים, דיחו"ע ודיחו"ת.] בדרך פרט במדות דאצילות הן בחינת חסד וגבורה [כללות הז"א דאצילות הוא ימין ושמאל, חסד וגבורה, "חד אריך וחד קציר". בתוך מדות הלב "חד אריך", חסד, ו"חד קציר", גבורה, הם כמו "ארך אפים" או "קצר אפים" (ש'תופס קצר').], ובכללות הענין הוא דההשגחה דשם הוי' היא מבחינת ז"א דאצילות [אם כי חו"ג הם שתי מדות של ז"א, אבל בכללות החסד מגדיר את כל הז"א והגבורה יורדת ומגדירה את המלכות, "בנין המלכות מהגבורות" – "נטה ימינו וברא שמים ונטה שמאלו וברא ארץ". שמים הם כללות הז"א, והם מימינו, החסד, והארץ היא המלכות, והיא משמאלו, "בנין המלכות מהגבורות.] דז"א דאצילות רובו חסדים [יש שם גבורה, שרש הגבורה, אבל "יומם יצוה הוי' חסדו", החסד הוא "יומא דאזיל עם כולהו יומןי".] וכמ"ש כי זכר חסדו [וההמשך, "ואמונתו לבית ישראל", הולך על המלכות.] שהוא בחינת גילוי אור, והשגחה דשם אלקים הוא מבחינת מלכות דבנין המלכות הוא מהגבורות וכמ"ש [ואומרים ב"אשרי" שלש פעמים ביום.] כבוד מלכותך יאמרו וגבורתך ידברו [ביטוי המלכות הוא מהגבורה. ואחר כך כתוב:] להודיע לבנ"א גבורותיו ועי"ז מלכותך מכ"ע [רמז ידוע ויפהפה, שיש ב"אשרי" שלשה פסוקי מלכות, והם באותיות מלך – רמז נפלא. בפסוקי כ ו-ל יש מלכות וגבורה, הם פסוקי בנין המלכות, והם מביאים לתכל'ס של "מלכותך מלכות כל עולמים".], והנה כתיב עיני הוי' אל צדיקים כו' צדיקים ל' רבים [מיעוט רבים שנים:] הן יוסף ובנימין בחינת צדיק עליון וצדיק תחתון [כך דורשים כל פעם שכתוב "צדיקים".], יוסף הוא בחינת צדיק עליון היינו בחינת ז"א דאצילות [הוא היסוד דאצילות, אבל היסוד כולל את כל הו"ק – לכן הרמז ש-יוסף עולה ו פעמים הוי', כל את כל ו המדות, וכל מדה דאצילות הוא בחינת הוי', חסד, "יומא דאזיל עם כולהו יומין" (רמז מובהק שהכל חסד). כלומר, יוסף את כל שלשת האבות, שהם חג"ת. מה הכוונה שיוסף כולל את האבות? כוונת האות ש של ש-די – השם הקדוש של היסוד, של יוסף, השם היחיד שיש בו את ה' ש, פותח בה – שאומר שכל ג הקוין, ש מורכבת מ-ג יודין על גבי ג ווין) מגיעים בסוף לנקודה אחת, עוד י. לפי הציור הזה רק האות ש שוה חן. גם א היא אות של חן, אבל ה-חן היותר גלוי הוא באות ש – אות החן באלף-בית (בצורתה), ויש כאן כוונה נפלאה לכך ברמז. כשאני מחבר את ה-חן ל-ש מקבלים חשן, בחינת משיח. איזה משיח? לפי הכוונה הזו משיח בן יוסף, כי כל הציור הזה רומז לכך שיוסף – היסוד – מקבל את כל שלשת הקוים, הכל מצטמצם ומתרכז אליו, צמצום של ריכוז, כמו "צמצם שכינתו בין בדי ארון". בכוונה זו יוסף כולל את האבות בסוף. לפעמים כתוב ששרש יוסף יותר גבוה מהאבות, ביסוד דא"ק. אפשר לומר שהא בהא תליא – היות שיש לו שרש יותר גבוה מהאבות גם למטה הוא כולל את האבות.] שהוא המשכת האור מלמעלה למטה והוא התקשרות המשפיע בהמקבל [יוסף הוא המשפיע, ומסמל את התקשרות המשפיע לקבל, כמו שהרבי מתקשר לתלמיד. תמיד מדברים על התקשרות, שחסידים צריכים להיות מקושרים לרבי – זה צדיק תחתון. אבל עיקר ושרש ההתקשרות הוא שהרבי קשור לחסידים שלו, בחינת יוסף.] להיות בבחינת גילוי אור, ובנימין הוא צדיק תחתון בחינת רוחא דשביק בגוה [הרוח שבעל משאיר באשתו בביאת מצוה, כמו שיעקב בא על רחל – ה"רוחא דשביק בגוה" הוא שרש נשמת בנימין.] שהוא התקשרות המקבל במשפיע [שהמקבל בעצם מקושר במשפיע, שלא יכול לחיות בלי המשפיע – כמו שרחל נפטרה כאשר יצא ממנה בנימין. עיקר ההתקשרות – מה שקורה ביחידות הראשונה של רבי וחסיד – הוא שהחסיד לא יכול לחיות בלי הרבי. לכן היה ב"היום יום" שהרשב"צ – ועוד הרבה חסידים – חגג את היום הראשון בו היום בליובאווטיש כיום הולדת, והוא היה מכוון להניח תפלין בבקר בשעת היחידות. בדורות הראשונים חיכו שנים ליחידות, אבל אצלו משמע שהגיע לליובאוויטש בלילה ובבקר נכנס ליחידות – כל שנה היה ער בלילה ומניח תפלין בבקר בשעת היחידות. זה החיים שלו.], והן [שני הצדיקים] ב' יחודים דיחו"ע ויחו"ת, ופירוש עיני ה' אל צדיקים הוא חיבור ב' הדיעות [כמו "אל דעות הוי'". אמרנו שמדגיש את הדעה למעלה, שם הוי', בעוד הדעה למטה היא אלקים. מכאן מובן יותר טוב – תכלית הכוונה ששניהם יתחברו, ואז שם הוי' גובר והוא העיקר. אז "הוי'" יכול להיות רק הדעה העליונה, או החבור של שתיהן, שהוא תכלית הכוונה. לכן גם כאן כתוב "עיני הוי' אל צדיקים" – החבור של שני הצדיקים יחד הוא עם שם הוי'. על חיבור שני הצדיקים כתוב "רננו צדיקים בהוי'". כשמשטחים על קבר צדיק אומרים פרק לג, "רננו צדיקים בהוי'", ומכוונים שהלואי שאני הצדיק התחתון, והצדיק שכאן הוא הצדיק העליון, ועל ידי החבור שלנו, היחידות, "רננו צדיקים בהוי'", שנינו נכללים ועולים בשם הוי' העצמי. כנראה שם הוי' הכולל הוא למעלה מהוי' של דעת עליון – כמו "הוי' הוי'" שלפני יגהמ"ר, עם פסיק טעמא בגוויהו, הגילוי שלפני הצמצום. הוי' הראשון הוא שם הוי' של "אל דעות הוי'", שמחבר שתי הדעות, הוי' (התחתון) ואלקים.] והיינו שגם בבחינת מלכות בחינת יחו"ת יהיה הביטול דיחו"ע [מה שאדמו"ר האמצעי אומר שאביו מסר את הנפש שגם נשמות של "זרע בהמה", שעבודתם היא "חיי בשר" ולא "חיי אלוה" ממש, יזכו שגם אצלן יהיה טעם של יחו"ע – גילוי של ז"א דאצילות ולא רק מלכות דאצילות.], וזהו שביקש משה אם אין פניך הולכים, דהנה עם היות דפני ילכו הוא מבחינת אצילות [מדרגה גבוהה, גילוי פנים ולא "אסתיר פני",] הרי זה רק בחינת מלכות שבאצילות שהוא עשיה שבאצילות [מלכות בכל מקום היא עשיה, "המעשה הוא העיקר".] דהיינו בחינת אין המהווה את היש [והיש מרגיש אותו כאין – אין גילוי ממש של היש האמתי.], דלגבי בחינה זו נקראת הבריאה יש מאין שלמטה היש ולמעלה האין והביטול הוא בחינת ביטול היש [בלבד, ולא ביטול במציאות כמו באצילות.], וההשגחה מבחינה זו עם היות שיכול להיות מזה נסים היוצאים מדרכי הטבע לפי שזהו בחינת גילוי מלכות דאצילות שמאיר בגילוי ממש למטה [מתגלה האין, אבל הוא עדיין בבחינת אין.] דהתהוות היש זהו מבחינת העלם והסתר דבחינת מלכות דאצילות שמעלמת עצמה בכדי להוות בחינת היש דרך הפרסא שבין אצילות לבי"ע [כך תמיד.], אבל כאשר מאיר בחינת מלכות דאצילות ממש בבי"ע היינו בחינת מלכות דאצילות כמו שהיא באצילות יהיה מזה נסים היוצאים מהטבע, אבל עם כל זה [נסים, וגם בטול האויבים כמו שאמר בפרק הקודם, "פני ילכו והניחותי לך", אך לא מספיק למשה כי] זהו בחינת ומדת הגבורה [יש שלש ידות ביציאת מצרים – היד הגדולה, היד החזקה ויד רמה – אבל בכללות כל הנסים הם "היד החזקה", גבורת ה' שיכול לשדד את המערכות, שכובש את הטבע שבעצמו ברא ומגלה את עצמו כפי רצונו. זה "פני ילכו", אבל משה רבינו רוצה יותר מזה. לא רק שתתגלה גבורת ה', שעדיין בגדר יחו"ת, כי המציאות מרגישה עצמה ליש:] שנראה למטה היש [אבל הוא רוצה גילוי יחודא עילאה:] ובאמת הוא אין וכלא חשיב ולמעלה היש [זו הדעה האמתית. כמו שאומרים שבחב"ד שנסים התגלגלו מתחת השלחן ולא היה זמן להרים אותם – רצו גילוי אלקות. יש יהודי שרוצה מופתים – יש בהם איזה גילוי, כמו שכתוב בתניא – אבל גילוי יחו"ע אינו מופתים, כי כל העולם הזה "כלא חשיב". אם ה' עשה לי נס אני חשוב, אבל אני רוצה להיות גארנישט- שרק ה' חשוב.], וביקש משה שתהיה ההשגחה וההמשכה למטה מבחינה זו ממש שהיא דעה העליונה בחינת דעת עליון [ועל זה משה אומר "אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה".].

קיצור. יבאר דמשה לא נתפייס בהבטחת פני ילכו מלכות דאצילות שהיא גופא דסיהרא וביקש שיהיה הגילוי באצילות [אוצ"ל מאצילות] עצמו בחינת שמשא ["פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה" – שרש משה בשמש ולכן מבקש בחינת שמשא.], ויסביר ב' דעות באלקות א) ד"ע למעלה יש אמיתי ולמטה אין, א) כולא כלא חשיב ב) ביטול במציאות כביטול הגוף להנפש [נתן כמה דוגמאות לכך. אם יש גילוי של דעת עליון – לא שאני יש וה' עשה לי נס, אלא אני בטל לה' גם בגילוי בעלמא דין כמו שרואים את בטול הגוף לנפש בטבע. ענין חשוב שהסביר.], וד"ת למטה יש ולמעלה אין א) אינו מושג ב) ואינו מתקבל בנבראים, ויבאר דעצמות למעלה מאור ושפע ורק ע"י הצמצום נמשך או"מ [העיגול הגדול שמקיף את ה"טהירו תתאה", את מקום הצמצום, שנעשה מקיף רק על ידי שנגע בו הצמצום והסתלק לצדדים.] ואו"פ [אור הקו.] דהשגחה דשם הוי' ז"א דאצילות [ו"זכר חסדו".] יחו"ע וההשגחה דשם אלקים מלכות דאצילות יחו"ת [אף שיש נסים גלויים – למטה היש ולמעלה האין, והבטול הוא רק בטול היש ולא בטול במציאות.].

[שם א-ל הוא חסד ושם הוי' הוא חסד – למה שני שמות שונים?] שוב, בשער היחוד והאמונה ששם הוי' הוא חסד ושם אלקים הוא גבורה. [ושם א-ל?] לא מדבר עליו שם. הווארט שמה שהוא חסד בעצם, טוב בעצם, הוא "טוב הוי'". הרי א-ל בכל אופן הוא ההתחלה של שם אלקים, אז יחסית הוא כמו חסד שבגבורה. גם הפירוש של א-ל הוא גבורה – "אלי הארץ לקח" - לשון חוזק, הפירוש שלו הוא גבורה. כמה פעמים יש שלשת השמות, "אל אלהים הוי' דבר". יש שם הוי' שהוא רחמים, אבל כתוב "ליעקב אשר פדה את אברהם" – שם הוי' של הרחמים פודה ומחזיר את החסד, יש בו את כל החסד. כשיש ג' שמות זה "אל אלהים הוי'" – כמה פעמים בתנ"ך. אבל יש רק פעם בתנ"ך "אל הוי' ויאר לנו". "אל הוי'" עולה נאו, כוונה שהרבי אמר.

[אז מה הסיפור של "פני ילכו" וכו'?] נשמע כמו מקח וממכר – שהמוכר לא רוצה לתת הכל. [אבל ה' רוצה רק בטול היש, אתכפיא, של "פני ילכו"?] ודאי שיש לה' חשק לבטול היש, כמו שמסביר בתניא על "ועשה לי מטעמים" – יש מטעם של בטול היש ויש מטעם של בטול במציאות. מתוך המקח והממכר בכלל לומדים על המדרגה הראשונה – אם מיד היה קופץ ליחו"ע לא היינו יודעים שיתכנו נסים גלוים גם ביחו"ת, וגם לומדים שה' אוהב מדרגה זו. משה רצה יותר מזה, אף שיתכן שיהושע – בחינת סיהרא – יסתפק בזה. משה רבינו רוצה יותר.

[עוד דיבורים בסוף במענה לשאלה:] כמו שכל העולם הוא רק מאות אחת ("ב-ה נברא העולם הזה") ושואלים על כך איך יתכן, כך כל העולמות ממחשבה אחת דא"ק. [ויש עוד מחשבות?] כתוב שכל הנשמות היום היו כלולות באדם הראשון, אבל כשיבוא משיח תהיינה נשמות חדשות – כנגד שזו 'מחשבה שניה'.