1

בע"ה

ספר המאמרים תש"ה (86)

ד"ה "ביום השמיני עצרת" (13)

י"א אדר ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[לפני שחרית]

אנחנו באות כו, ענין שם הוי':

כו) והנה זוהי בקשת מרע"ה גופא דשמשא בעינא [משה רבינו לא מסתפק ב"פני ילכו", מלכות דאצילות, אלא רוצה את "גופא דשמשא" – עצם הז"א, יחודא עילאה לגמרי, כמו שהסביר בפרק הקודם. גם פנימיות המלכות עדיין שייכת ליחו"ת, ובחינה זו לא מספקת את משה רבינו – לא רוצה את ה"סיהרא". הזכרנו, והוא לא כותב בפירוש, שסיהרא היא בחינת יהושע – "פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה". מובן שמשה רבינו רוצה את הבחינה שלו.] סיהרא ושמשא באצילות הם הספירות דז"א ומלכות דז"א דאצילות הוא בחינת שמשא [הוא מדייק בלשון הזהר, כלל בלימוד הזהר ש"גופא" של משהו היינו העצם שלו:] וגופא דשמשא הוא עצמות ז"א שהוא עדיין בכלל עולמות הא"ס [כתוב שהז"א הוא סוף עולמות האין סוף ומלכות היא הראשית והמקור לעולמות התחתונים] ומלכות דאצילות הוא בחינת סיהרא וגופא דסיהרא הוא העצמות דספירת המלכות [פנימיות המלכות, מה שה' הבטיח לו – "פני ילכו והניחותי לך", שיהיו נסים גלויים והאויבים יתבטלו, כפי שהוא פרש. נסים גלויים מפנימיות המלכות – ההיפך מ"ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא" שהיה בפורים. כמה שמדובר בגילוי גדול, משה רבינו לא רוצה בו אלא ב"גופא דשמשא".], ובקשת משה היא גופא דשמשא היינו עצמות האצילות ממש [ולא רק עצמות המלכות דאצילות, שכבר יצאה מגדר עולמות האין סוף. עולמות האין סוף היינו גילוי אין סוף ממש, וכשהאין סוף מתגלה יש תחושה – שהיא הדבר הראשון של דעת עליון – של "כולא קמיה כלא חשיב". אם יש אין סוף, כל מה שהוא סוף הוא ממש אין ואפס, פחות מיחס של אחד למליוני מליונים. משה רבינו רוצה גילוי של אין סוף, עצמות האצילות ממש.] ובהשגחה והמשכה זו יהיו הנסים גם כן במעלה ומדריגה עליונה יותר [אף על פי שגם ב"פני ילכו" יש נסים גלויים למעלה מדרך הטבע, בגילוי עצמות האצילות הנסים עוד יותר גדולים.], דהנה גם בנסים היוצאים מהטבע יש ב' מדריגות [אמרנו שמביא בהמשך ריבוי ציטוטים, וכאן ציטוט ראשון של המהר"ל מפראג:] כמ"ש מהר"ל מפראג זצ"ל שגם בנסים שלמעלה מהטבע יש סדר והדרגה, וכמו המן והשלו שלדעת הרמב"ם הן נסים היוצאין מהטבע במקומות ההם ומ"מ הרי דומה לנס דקרי"ס וכה"ג [משמע מכאן שאלה נסים שלמעלה מדרך הטבע, ודומה לנס של קריעת ים סוף, אך לא ממש בדרגת הנס של קריעת ים סוף – רוצה להבין שיש דרגות שונות של נסים למעלה מדרך הטבע. תיכף יביא בכך מחלוקת בין הרמב"ן לעבודת הקדש. כדי לחפש המקור במהר"ל (אולי מהקדמת גבורות ה'?) הקדמת גבורות ה' היא בכלל המקור במהר"ל שהכי מצוטט בחסידות.], והענין בזה הוא שכאשר הגילוי הוא מבחינת ד"ע גם ההנהגה הטבעי' היא מבחינה שלמעלה מהטבע וכמו המן הגם שהיה מזון גשמי לא היה בו פסולת [הטבע הוא לא כמו שמכירים, לכן גם בני ישראל חששו שאולי יזיק להם האוכל שאין לו פסולת – יש משהו שנראה טבעי, אני אוכל טבעי, ולא מתנהג כמו שאני רגיל בטבע.] והיה נראה בו גילוי אלקות כמו הממעיט לא החסיר [השגחה שלא על פי טבע – שמי שלוקח הרבה נמצא אצלו כמו מי שלוקח מעט.], ויובן זה על פי מ"ש השל"ה דעת הרמב"ן והעבוה"ק בענין שכר מצות [כתוב "'יום לעשותם' ומחר לקבל שכרם". מהי קבלת השכר, נס או טבע? מחלוקת בין הרמב"ן לעבודת הקדש:] שהרמב"ן ס"ל שהוא עניין נסי, ועבודת הקדש ס"ל שזה ענין טבעי [אוטומטי – כך ה' ברא את העולם, עושים משהו טוב ומקבלים משהו טוב. הרמב"ן אומר שהעובדה שאתה מניח תפלין לא מחייבת שתקבל אין סוף אור, כמה שהתפלין הן משהו גדול – הקבלה שלו היא נסית. אפשר להסביר על דרך "יגעתי ומצאתי תאמין" – אדם יגע, והמציאה אחר כך היא באין ערוך, אין סוף יותר ממה שהוא יגע. אם המציאה היא השכר, והוא אין סוף יותר, היא בגדר נסי. אם יש ערך – השכר הוא בגדר טבעי.], והשל"ה שם בהקדמת תולדות אדם די"ב ע"א בהג"ה הליץ בעד הרמב"ן ז"ל [כדי לקרב את דעתו לדעת בעל עבודת הקדש הוא הליץ] שגם הוא סובר שהוא כענין טבעי רק שהטבע בזה הוא למעלה מהטבע הגשמי [לא אותו טבע שאנחנו מכירים. מה הכוונה טבעי? שיש בענין חוקיות פשוטה, נוסחה שאפשר לכתוב אותה – ברגע שאפשר לכתוב את הנוסחה היא הפכה להיות משהו טבעי. רק שבעולם שלנו לא רואים את הנוסחה הזו בפועל. כך הליץ השל"ה לקרב את הדעות שלהם, שאולי אומרים אותו הדבר. מה זאת אומרת? שגם לעתיד לבוא הנס יהיה טבע והטבע יהיה נס.]

והענין הוא כידוע דהנהגת העולמות הוא מבחינת חיצוניות האור והוא בחינת יחוד חיצוני דאו"א [כתוב שחידוש הבריאה, מה שה' "מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית" בא מהזיווג החיצוני של או"א. גם הנשמות של העולם הזה הן יחסית מהזיווג החיצוני דאו"א, והזיווג הפנימי יוליד לעתיד לבוא נשמות חדשות לגמרי – נשמות שלא היו כלולות בנשמת אדם הראשון, כמו שהזכרנו אתמול, מהחידושים העיקריים של ימות המשיח ולע"ל. כאן הוא כותב הנהגת העולמות, וכולל גם קיום העולמות ולידת הנשמות – הכל מיחוד חיצוני דאו"א.], אבל ע"י תומ"צ ממשיכים מבחינת יחוד פנימי דאו"א [על דרך לעתיד לבוא, וממילא "'היום לעשותם' ומחר לקבל שכרם" – ברגע שעשיתי מצוה בעולם הזה אני כבר נמצא בחוקיות של העולם הבא, הטבע של העולם הבא שהוא לקבל את שכר המצוה. מה אדמו"ר הזקן סובר בתניא לגבי קבלת שכר המצוות? כותב בפשטות – אך חידוש שסובר כך – ש"שכר מצוה הוא המצוה עצמה". אם שכר המצוה הוא גילוי המצוה עצמה הרי שהוא כאילו טבע, אך טבע שהוא נס. ברגע שעושים מצוה בעולם הזה אנחנו כבר בעצם בעולם הבא – המצוה היא חיים בעולם הבא. שכר המצוה הוא הטבע של העולם הבא, שהוא נס אצלנו בעולם הזה.] שזהו מבחינת פנימיות אוא"ס ובהמשכה זו יש כמה מדריגות באופני ההמשכה [כל זה היה להסביר שגם "פני ילכו" היא הנהגה של נסים גלויים ובטול האויבים, אבל משה רבינו רצה נסים מדרגה יותר גבוהה, מעולמות האין סוף, "גופא דשמשא" ולא "גופא דסיהרא".], וזהו שביקש משה שיהיה במדריגה היותר עליונה [שאלו בשיעורים הקודמים האם גם המשיך מה שבקש, ואמרנו שכן, וכך אומר כאן:] ופעל בקשתו בכללות ההמשכה דתומ"צ שהוא מבחינת יחוד פנימי דאו"א ויכולים להמשיך בחינת פנימיות ועצמיות דא"ס [על ידי המצוות. כלומר, לא פעל שה' יגלה זאת סתם – בלי עבודה – אלא ש"פניך" יומשכו ויתגלו בכללות על ידי התורה והמצוות, שהוא נתן, "זכרו תורת משה עבדי", "תורה צוה לנו משה".], ושזהו שאמר משה אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה [אם לא תהיה ההמשכה מפנימיות דאו"א – קודם אמר שההמשכה הזו היא מעצמות ז"א, "גופא דשמשא", וכעת אומר מיחוד פנימי דאו"א – "אל תעלנו מזה".], כי מבחינת מלכות שהיא השגחה דד"ת יכולה גם הסט"א לקבל [לכאורה המשפט מוקשה, כי בפרק הקודם הסביר באריכות ש"פני ילכו" מבטל את כל האויבים והחיצונים. איך כותב כאן שמבחינת מלכות – השגחה מדעת תחתון – כן יכולה להיות יניקה מהסט"א? יסביר בהמשך שלא מתכוון ל"פני" אלא לחיצוניות – כל מלכות דאצילות היא דעת תחתון, ומהחיצוניות שלה כן יכולה להיות השתשלות ויניקה לסט"א.], וכמ"ש מלך אלקים על גוים [איך ה' מולך על הגוים? הוא ממשיך להם שפע. בדרך כלל ההבדל בחסידות בין מלכות לממשלה היא שמלכות היא ברצון ("ומלכותו ברצון קבלו עליהם") וממשלה בכפיה ("מלכותך מלכות כל עולמים וממשלתך בכל דור דור"), אז הייתי חושב שעל גוים יש ממשלה – "ומושל בגוים" – אבל כאן כתוב "מלך אלהים על גוים", סימן שיש גם בחינה של רצון, שהגוים מקבלים עליהם את מלכות ה'. הוא הסביר קודם ש"אלהים" הוא דעת תחתון, אך בכל אופן כתוב "מלך אלהים על גוים". אפשר להסביר שאין לגוים "הוי' מלך וגו'", כי "לא ידעתי את הוי'", אבל בשם אלקים יש להם איזו השגה – גם פרעה מכיר את אלקים – וגם מקבלים את מלכותו באיזה אופן. (גם בלעם אמר שלא יכול לעבור את דבר ה'.) אבל הוא אמר שבעל כרחו לא יכול, וכאן כתוב "מלך אלהים", ברצון. כמה שוה "מלך אלהים"? 176, ח פעמים כב. "מלך אלהים על גוים" (מוסיף עוד 159) שוה 335 – הר סיני, פרה אדֻמה. חשבתי על משהו אחר, אבל לא המספר הזה. איך ה' מולך על גוים?] שזהו ממ"ח צירופים אחרונים [של שם אלקים, לכן מדייק ש"מלך אלהים" ולא שם הוי'. בשם אלקים יש 120 צירופים, וכל אות 'מולכת' – ראשונה בצירוף – על כד צירופים. מח הצירופים האחרונים הם אלה שמתחילים מ-ים של אלקים, לשון ריבוי, כמו "אלהים אחרים" – מה שמשמע בשם אלקים שיש ריבוי, מקור ושרש לריבוי. כנראה שאת מה שהגוי מרגיש שיש ריבוי באלקות הוא מקבל במדה מסוימת ברצון. כתוב "אדמת בני חם" – הולך בעיקר למצרים.], אבל מבחינת ד"ע אינם יכול לקבל [בכלל, לא מהפנימיות ולא מהחיצוניות. מדעת תחתון יכולים לקבל מהחיצוניות ולא מהפנימיות. אפילו כשיש גילוי הפנימיות, היות שזו אותה דרגה בכללות, מהפנים אפשר לפול לאחור ומהאחור כן יכולה להיות יניקה, ולכן משה רבינו לא מרוצה מכך. משא"כ מעצמות ז"א, "גופא דשמשא", אין יניקה לא מהפנימיות ולא מהחיצוניות, שם אתה 'מכוסה' ו'מחוסן' מיניקת החיצונים – זה מה שמשה רבינו רוצה.], וזהו שהתורה אומר היא עוז ותושיה [יש כמה פירושים למלה תושיה, אבל חז"ל דורשים ש"תושיה" לשון חולשה, ההיפך מעוז. לכן דורשים שמי שלומד תורה – התורה היא] עוז לנה"א ותושיה לנה"ב [לפעמים מפרשים גם תושיה לשון חוזק ותוקף, אבל כאן חז"ל מפרשים לשון התשה וחולשה. לימוד התורה מחזק את הנפש האלקית ומתיש ומבטל את יכולת היניקה של הנפש הבהמית, ולכן "אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש, אם אבן הוא נימוח וכו'" – התורה מתישה ומבטלת אותו, תוך כדי שמחזק את הנפש האלקית. (איך מפרשים ב"ונהנין ממנו עצה ותושיה"?) לכן אמרתי שיש פירושים מן הקצה אל הקצה. יש אומרים – מסתמא גם הרס"ג כותב זאת – שתושיה לשון יש, היש האמתי הוא מקור התושיה. כאן מפרשים מלשון התשה וחולשה. בכך גופא כנראה שיש שני סוגי לימוד תורה – יש לימוד שעיקר הדגש בו הוא התשת היצר הרע, "אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדש", ויש לימוד תורה שעיקר ענינו לחזק את הנפש האלקית. מה שתי הבחינות האלה בתורה? צריך לומר בפשטות שזה ההבדל בין נגלה לפנימיות. עיקר הנגלה הוא במקום עבודת הפרך שהיתה במצרים – "'לבנים' דא לבון הלכתא" וכו', ככל הדרוש של אדמו"ר הזקן בתו"א תחלת פרשת שמות. היום יוצאים ידי עבודת פרך בעיון הנגלה שבתורה – מתיש את הנפש הבהמית. כמה שאצל מי שיש לו חוש בכך לימוד ועיון הנגלה הוא כיף הכי גדול – עיקרו התשת היצר. בלימוד החסידות בעיקר מחזקים את האור. כמו השאלה מה קודם למה "סור מרע" או "ועשה טוב", וכפירוש אדמו"ר הזקן שעל ידי "עשה טוב" זוכים ל"סור מרע". (צריכים לחבר – עיון בחסידות.) נכון, עיון הוא 'לשבור את הראש' – גם בלימוד חסידות צריכים 'לשבור את הראש', אבל בכיף, וגם צריכים לחבר את החסידות לנגלה, שהכל יהיה בכיף, עיקר ההמתקה. עיקר הסימן שהצלחתי לחבר נגלה ופנימיות הוא שמרגישים את האור הפנימי מאיר גם בהלכה, בכל השקו"ט של הנגלה – זו תכלית הכוונה. שוב, הוא אומר שהתורה היא עוז לנה"א ותושיה לנה"ב,] שזהו פעולות הפכיות [יש בתורה כח של נשיאת הפכים, שעושה שתי פעולות בו זמנית.], והרי זה על דרך משל השמש ש[זורחת ואותו אור פועל בעת ובעונה אחת שתי פעולות הפכיות, ]פועלת דברים הפכי' שמלבין ומשחיר [מן הקצה אל הקצה. כתוב ש"מלבין ומשחיר" היינו "מהודו ועד כוש", שייך לפורים. נוסעים להודו כי שאור השמש ילבין את כולם, ונוסעים לכוש כדי שאור השמש ישחיר. דברנו אתמול ב"צאתכם לשלום" של שני החבר'ה כאן, שהודו דורשים לשון "הוד והדר". אור השמש – איפה שצריך להלבין הוא מלבין ואיפה שצריך להחשיך הוא מחשיך. חז"ל דורשים את השם אחשורוש לשון שחרות, שהושחרו פניהם של ישראל כשולי קדרה. אף על פי שאחשורוש הוא שחור משחור, הוא מולך על הודו. (העמוד האחרון של התניא הוא עמוד כוש.) יש בכך כוונות, גם משה רבינו היה בכוש ואפילו נשא אשה כושית.] מצמיח ושורף, ולעתיד לבוא כשיוציא הקב"ה חמה מנרתיקה [גם יפעל שתי פעולות הפכיות:] צדיקים מתרפאים בה ורשעים נידונין כו', וכך שמש ומגן ה' אלקים דמש' אלקים יכולים לקבל מהצירופים האחרונים, אבל משם הוי' אינם יכולים לקבל [בכלל] ואדרבא [כשיש גילוי שם הוי' מתבטלות הקליפות לגמרי ומתקיים] משם אורידך נאום הוי', וכמו"כ התורה היא בחינת שמש ה' [גילוי שם הוי'.] וכמ"ש לשמש שם אהל בהם והוא כחתן כו' וביום חתונתו זו מ"ת שהתורה היא בחינת מאור הגדול [בחינת השמש, וכמו שכתוב בפי"ט בתהלים שהוא צטט – אחד הפרקים המיוחדים של התורה בספר תהלים. שם החתן הוא השמש, ושייך למתן תורה – "'ביום חתונתו' זה מתן תורה".] והיא מבחי' דחכמה, ולכן הנה"א מתחזק על ידי התורה ולהנה"ב היא בחינת תושיה שמתשת כחו [מחלישה אותו.], [כל זה להסביר את ההתעקשות של משה רבינו:] וזהו אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה מטעם דמשם [משם אלקים, מהמלכות בכלל, שהיא דעת תחתון,] יכולים הכל לקבל, והגם שקבלתם הוא רק מאחורים דאחורים דמלכות [בכל אופן יש את האפשרות שיקבלו מאחורים דאחורים של המלכות, ומשה רבינו רוצה למנוע זאת.], משא"כ מבחינת פני ילכו אינם יכולים לקבל [ואפילו מתבטלים, כמו שאמרנו,] מ"מ הנה הכל הוא מבחינת מלכות [הכל שייך בגדול לאותה מדרגה, דעת תחתון, יחודא תתאה. לכן יש אפשרות שאפילו שכרגע אתה בפנים אתה יכול להגיע לאחור שבאחור, ואז כן תהיה חלילה יניקה לחיצונים.] רק שזהו [יניקת החיצונים היא] מבחינת חיצוניות, אבל מבחינת פניך בחינת עצמות אצילות ממש הרי גם מהחיצוניות אינם יכולים לקבל,

ובזה יובן מש"א ובמה יודע איפא וגו' ונפלינו אני ועמך וגו' [בהבדלה גמורה. משמע דהבדלה היא דווקא מ"גופא דשמשא".] דלכאורה אינו מובן המעט הוא ההבטחה דפני ילכו [שה' כבר הבטיח.] שיהיה גילוי אצילות ממש [לא הסתר פנים אלא גילוי ממש,] שתהיה ההנהגה למטה מבחינה שזהו למעלה מסדר השתלשלות שמבחינת חיצוניות המלכות שזוהי הנהגת הטבע, אבל פני ילכו הוא למעלה מעלה מזה להיות נסים שלמעלה מהטבע, וא"כ בהנהגה זו הרי יפלאו מכל העמים [בהנהגה בדרגת "פני" כבר רואים את ההבדל המוחלט בין ישראל לעמים, שהעמים מקבלים מחיצוניות המלכות, הנהגה טבעית, ואנחנו מקבלים מפנימיות המלכות, הנהגה נסית.] ומהו אומרו ובמה ידעו וגו' ונפלינו וגו' [כל רצונו הוא גילוי ההבדל המהותי בין ישראל לעמים, ולכאורה כבר מתגלה ב"פני ילכו" – למה לא מסתפק בזה?!], אך הענין להיות שכ"ז הוא ההשגחה דד"ת דמבחינה זו [בגדול, בכללות] מקבלים כל הנבראים דבי"ע אפילו הקליפות ג"כ [אז אם נקבל מהפנימיות, ויהיו לנו נסים, עדיין לא ישכנע שיש הבדל מהותי וגמור בין ישראל לעמים. תתכן מצב שתהיה קבוצת אנשים שהכל מתנהג אצלם בדרך הטבע, ויש עוד כמה אנשים שרואים אצלם השגחה ונסים. יבוא איזה פרופסור לאנתרופולוגיה וישווה את שתי הקבוצות, ויאמר שהן מאותו סוג – אין פה משהו שונה בעצם. יאמר שזה מקרה, או שיסביר באופן אחר, כמו שפרופסורים יודעים להסביר דברים כאלה... הוא יצא מהפלונטר, יגיד שהם אותו דבר. מה הוא יבדוק? איך האנשים מרגישים את עצמם – אלו מרגישים את עצמם יש וגם אלו מרגישים את עצמם יש. מצד האנשים הם אותו הדבר. לכן משה רבינו אומר שכמה שבשטח אתה רואה שכאן יש הנהגה אחת וכאן יש הנהגה אחרת – עדיין לא "ונפלינו". עיקר ה"ונפלינו" צריך להיות בתוך גברא, לא בחפצא. אפשר לתפוס בשטח שאותו דבר – אותו סוג של אנשים, ורק ההנהגה שונה. אבל אם יש הבדל מוחלט במנטליות – מודעות עצמית (או העדר מודעות עצמית) של הגברא – זהו הבדל מהותי, שני סוגי חיים אחרים לגמרי, ורק על זה אפשר לומר "ונפלינו". אם אין הבדל מהותי בתפיסת העולם לא מספיק שכאן יש נסים וכאן אין נסים – לא "ונפלינו". חוץ מזה, שאם תהיה לנו תפיסה אחרת גם הנסים יהיו בדרגה אחרת לגמרי, אבל עיקר הווארט הוא שצריך להיות שינוי במנטליות, אז יש "ונפלינו", שכולל את כל ד"פ חן שיש בפרשה, כל העסמ"ב, כפי שהסברנו.], ועם היות שיש הפרש עצום ביניהם [אם משה יקבל את ה"פני ילכו"] דלנש"י ההמשכה מהחינת הפנימיות שהוא גילוי אצילות ממש, מ"מ מאחר שהכל הוא מבחינת ד"ת שלמטה יש ולמעלה אין [מכנה משותף לכולם, גם יהודים וגם אבנים להבדיל.], הרי בבחינה זו משתוים עם כל העמים ואין זה ונפלינו ממש להיות הכל ממקור א' [אם הכל בא מאותו שרש – בסופו של דבר הכל אותו דבר.], וע"ז היתה בקשתו שיהיה בחינת פניך היינו בחינת דעת עליון ויהי' בחינת עיני ה' [אל צדיקים] ב' בחינות עין והוא בחינת עין בעין וכמ"ש כי עין בעין נראה אתה הוי' וגו' שיהיה חיבור ד"ע בד"ת שההשגחה על נש"י מבחינת המלכות יהיה בזה גילוי בחינת ד"ע ממש בחינת העצמות ממש דאצילות [כעת אומר משהו חדש לגמרי. קודם אמר שרוצים רק דעת עליון, אבל כעת מחבר, וקצת מיישב עם פירוש רש"י – ורוב הפשטנים – ש"פני" ו"פניך" הם אותו דבר (הרמב"ן והרס"ג חלקו ביניהם). כאן אומר שרוצה את גילוי "פניך", גופא דשמשא, אך שיאיר בתוך "פני". אפשר להסביר לפי מה שכתב קודם, שלעיקר ה"פניך" משה רבינו זכה רק באמצעות התורה ומצוות, אבל "פני" אינו בעבודה אלא שה' נוהג עמנו למעלה מדרך הטבע. משה רבינו רוצה שההנהגה תהיה מיחודא עילאה, אך היות שתלוי בתורה ומצוות – יש תנאי – לכן לא מוותר על פנימיות המלכות, שעושה שזו תהיה הנהגה קבועה. נסיים בעוד רמז: הוא לא מזכיר כאן שיהושע הוא "גופא דסיהרא" לכאורה והוא הכניס אותנו לארץ. אם יש שמש-משה ירח-יהושע , נשאל שאלה שלא כתובה כאן – ביום רביעי יש שמש וירח וכוכבים, אם משה הוא השמש ויהושע הכוכבים מי הם הכוכבים? כל ישראל הם כוכבים – "כה יהיה זרעך" – אבל מי הם הכוכבים בפרט ביחס למשה ויהושע. משה רבינו אומר ליהושע שיחד עמו יהיו שבעים זקנים. "משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים" – הזקנים היו עם יהושע והוא גם מסר להם. יש פירוש שהכוכבים יחד עם יהושע הם הזקנים שבדור, שבעים הזקנים שמקורם ושרשם הוא ה"שבעים נפש" שכוללים את כל עם ישראל, שרשי הנשמות. יש רמזים מאד יפים בחשבונות אם משה הוא השמש ויהושע הוא הירח והזקנים הם הכוכבים – עברנו את הזמן, אז נשאיר לעבודת בית. רק רציתי כהמשך וסיום ל"צאתכם לשלום" של שני הבחורים כאן – שיאירו ככוכבים. כמה שהם צעירים – הם זקני הדור... שייכים לזקנים. דורשים ש"מצדיקי הרבים ככוכבים" הם מלמדי דרדקי, אבל מי שהולך להיות שליח בבית חב"ד הוא מצדיק הרבים (יש לנו כאן ב"ה גם משכילים, אבל העיקר שהם הולכים להיות "מצדיקי הרבים"). שיהיו ככוכבים, וממילא הם תלמידים של משה רבינו וחברים של יהושע. ], ואז ונפלינו ממש מכל העמים דמקור הזה וא מופלא לגמרי דזהו מעלת תואר הפלאה על תואר ריחוק, דריחוק יש לו ערך אל הקירוב אבל נפלא הוא בבחינת אין ערוך וזהו ונפלינו מכל העמים הוא בדרך אין ערוך לגמרי מכל העמים והיינו שכולם מושגחים מבחינת ד"ת שלמטה יש ואני ועמך מושגחים מבחינת ד"ע שלמעלה יש ולמטה אין, וזהו כי מצאתי חן בעיניך, בעיניך דוקא דהיינו גם בבחינת יחו"ע, ואומרו כי מצאתי שזה מורה על הגילוי שלמעלה מסדר השתלשלות וכמו והחכמה מאין תמצא שזהו מאין דכתר ונא' תמצא לשון מציאה היינו שלא בהדרגה, דענין תמצא הוא כמו המציאה ה"ה אותו הדבר ממש שנאבד הוא שמצא, כמו"כ והחכמה מאין תמצא היינו דזהו בחינת כתר אין דכתר ממש, וכמו"כ הוא כאן ענין מצאתי הוא שזהו בחינת עצמות האור דאצילות ממש שיאיר בגילוי כמו שהוא בעצם,