עליה להר עם יעד של בית

כ"ג אדר תשנ"ט – קבר רחל

עלו ההר

הערות על ספר אל גבעת הלבונה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בשיעור זה עסק הרב בנושא העליה להר הבית, מתוך הפתיחה והמבוא לספר "אל גבעת הלבונה" של הרב יוסי פלאי. בתחילת השיעור הוצג הקשר בין רחל אמנו להר הבית, בהמשכו דובר על יחס הרבי מליובאוויטש לעליה להר ועל הצורך להשגת היתר מרבנים גדולים לאיתור המקומות המותרים לכניסה בהר הבית. לאחר מכן נערכה התבוננות בארבעה סוגים של נוחות והקבלתם לארבע אותיות שם הוי'. בהמשך הודגש הצורך בקביעת יעד בנין בית המקדש על הר הבית. לבסוף הוקבלו הדרגות השונות בתחומי הר הבית לאבות האומה.

א. רחל אמנו והר הבית

הר הבית – אברהם (יצחק) ויעקב

היום אנחנו נדבר על הר הבית. היות שבהשגחה היום אנחנו פה בקבר רחל אמנו נאמר קודם מלת הקדמה מה הקשר בין רחל אמנו לבין הר הבית. קודם כל, זה די קרוב, גם במקום הגשמי יש קרוב –  רחל היא הכי קרובה בירושלים. העובדה שהיא לא נקברה בירושלים ממש או ליד הר הבית ממש, כמו מלכי בית דוד שקבורים ליד ציון, הר המוריה, היא כדי שהיא תתפלל על עם ישראל כשהם יצאו לגלות, כמו שחז"ל מלמדים אותנו[ב]. אבל היא יותר קרובה לירושלים מאשר האבות בחברון, מאשר יוסף הצדיק בשכם. היא סמוכה לירושלים, היא קשורה לירושלים.

כמו שנסביר, המלה בית – בית המקדש – היא השם שנתן יעקב אבינו למקום המקדש[ג]. הר הוא השם שנתן אברהם אבינו. אז בצרוף השמות "הר הבית", בכינוי הזה, רמוזים אברהם ויעקב. צריך לחפש גם את יצחק, ודאי שהוא נמצא באמצע, בין ההר לבין הבית, הוא בחינת שדה. הוא הממוצע מחבר, צריך לזהות אותו, גם לזהות אותו על הר הבית. כלומר, יש את ההר ויש את הבית, ויש כנראה מקום באמצע שהוא שדה. גם במספר וגם בענין, כמו שנסביר, השדה נמצא בין ההר לבין הבית. כשאומרים הר הבית זה כולל את כל האבות, אבל מי שמפורש הם אברהם ההר ויעקב הבית.

הר הבית – הריון

על רחל כתוב בסוף מגילת רות, שהעם אומר "ויאמרו כל העם אשר בשער והזקנים עדים יתן הוי' את האשה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה אשר בנו שתיהם את בית ישראל ועשה חיל באפרתה וקרא שם בבית לחם"[ד]. אנחנו פה בבית לחם, זה פסוק מובהק של בית לחם שצריך לקרוא שם, "וקרא שם בבית לחם", מקום של קריאת שם. אם כאן בבית לחם נמצאת רחל – לאה לא נמצאת כאן בבית לחם, היא נמצאת בחברון – אז הענין של "עשה חיל באפרתה וקרא שם בבית לחם" קשור במיוחד לרחל אמנו.

גם כאן חז"ל מדייקים, אף על פי שכאן זה היה שבט יהודה ושבט יהודה הם צאצאים של לאה אמנו, בכל אופן הודו, יהודה לשון להודות, כמו שיהודה "הודה ולא בוש"[ה]. אז שוב, יהודה מודה כאן בפסוק הזה שעקרת הבית של יעקב אבינו היא לא האמא שלהם ביחוס הגשמי, אלא רחל. כל מה שיעקב הזדווג עם לבן הוא בשביל לשאת את רחל. בהשגחה העליונה הוא גם קיבל את לאה. כאן זה רחל, כך הודו השבטים, כך הודה שבט יהודה, זו הגדולה. לכן יש קשר, כתוב[ו] שבמרכבה העליונה קודם יש את אברהם יצחק יעקב רחל, ראשי תבות אייר. כתוב "האבות הן הן המרכבה". אחר כך דוד המלך מחליף את רחל, אף על פי שדוד המלך הוא משבט יהודה, לא מרחל, אבל בפנימיות הוא נכנס במקום רחל, הוא קשור למלכות העצמית, בחינת רחל. לאה היא מלכות דתבונה, לא המלכות העצמית ממש, המלכות העצמית ממש היא רחל.

היות שעיקר הבית, כמו שכתוב כאן "אשר בנו שתיהם את בית ישראל", אבל העיקרית, מי שבנתה את בית ישראל היא רחל, שהיא עקרת הבית, כמו שהודו כאן. שוב, "בית ישראל" האמתי הוא בית ה', על הר הבית. לכן זה הקשר הראשוני שהר הבית קשור לרחל אמנו. יש הבית, ויש גם כן, ההר מלשון הריון, כמו שנסביר בהמשך את היחס בין הר הבית לבין בית המקדש שהוא כמו בינה-אמא לאבא. הר הבית הוא בחינת אמא ובית המקדש או גילוי השכינה בבית המקדש, השראת השכינה בבית המקדש הוא בחינת אבא, אור אבא. לכן הר הוא לשון הריון, "הנך הרה וילדת בן"[ז].

כתוב שכל הענין של בית המקדש בכלל הוא בשביל לברך את העם בהתרבות גשמית. עיקר הברכה – דברנו על זה הרבה פעמים – של בית המקדש היא ברכת הבנים. כל עיקר ברכת כהנים בכלל "יברכך הוי' וישמרך"[ח], כמו שחז"ל אומרים[ט] "יברכך" בבנים, "וישמרך" בבנות, יש מאמר חז"ל במדרש. עיקר ברכת כהנים הוא לברך את העם בבנים ובבנות. ברכה בגימטריא זכר, אבל שמירה "שמור לנוקבא"[י], כך חז"ל אומרים.

הדבר הזה, ההריון של העם, כביכול של כל הנשמות – הזיווג של קוב"ה עם כנסת ישראל במקור-בשורש העליון – הוא בקודש הקודשים. לכן קודש הקודשים נקרא "חדר המטות"[יא] שזהו מקום הזיווג, אבל "הנך הרה", ההריון, שניכר רק כעבור שלשה חודשים, כמו שכתוב לגבי הפסוק על יהודה עם תמר ש"הודה ולא בוש"^ו, הכרת ההר הם בהר הבית. אחר כך הלידה של כל הנשמות היא בירושלים עיר הקודש, בכל ארץ ישראל, בכל העולם כולו, שהכל יתהפך לעתיד לארץ ישראל, "עתידה ארץ ישראל שתתפשט כל הארצות"[יב].

אברהם ואהרן – הר

אם כן, אנחנו פתחנו בקשר דווקא בין רחל אמנו להר הבית. היא אמא שהרה, היא מתאווה להריון. אפילו בכהן הגדול אהרן יש אותיות הר. יש שנים שיש להם אותיות הר: אברהם ואהרן. ואיפה נקבר אהרן? בהר ההר. מקום קבורתו הוא בהר ההר. מה זה הר ההר? שתי בחינות של הר. אברהם שהוא חסד ואהבה ואהרן שהוא גם כן חסד ואהבה. לפעמים בחסידות מסבירים[יג] שההר של אברהם הוא אהבת עולם, ואילו ההר של אהרן הוא אהבה רבה, שהוא "כהנא רבה", הוא הכהן הגדול, "כהנא רבה" – אהבה רבה.

אבל האהבה הזאת וההריון שרמוזים בשניהם, בהר ההר, אברהם ואהרן, מתגלה דוקא בכל הר הבית, דוקא בשטח הרחב של הר הבית.

אם כן, עד כאן הקדמה. לכן באמת רחל מתאוה, היא מתקנאת בלאה אחותה ומתאוה להריון, והיא זוכה בסוף וזוכה להוליד בן ששקול כנגד כולם, יוסף הצדיק שכל בית ישראל נקרא על שמו. אבל היא עצמה בחינת דוד. דוד מוליד את יוסף, או שיוסף מוליד את עצמו דרך דוד. כמו שכתוב "אלה תלדות יעקב יוסף"[יד], שיוסף הוא הכח שפועל ביעקב אבינו להוליד בנים. אז כביכול יעקב מזריע את יוסף מתוך דוד ונולד יוסף, שכן רחל היא בחינת דוד. עד כאן לחיים! שנזכה להרבה התרבות, התרבות עם ישראל, התרבות פנימיות ה' בעולם.

זו היתה הקדמה לקשר בין הר הבית לבין רחל אמנו, שאנחנו יושבים כאן לידה, ליד מאמא רחל.

ב. פעולת הרבי בדיבור על עליה

למה אנשים לא עולים להר הבית למרות שיש "מקומות המותרים"?

השיעור הזה הוא בעצם הערות על פי דברים שכתב כאן ידידינו יוסי פלאי, שמצליח לפרסם את הדברים האלה, וביקשתי שמי שיכול שיעיין בזה, יקרא אותם קודם[טו]. אנחנו מתחילים מהמבוא, החיבור כולו נקרא על שם "עלו ההר"[טז], מדבר שנקרא פתיחה של החיבור. אני עכשיו הולך לפי סדר ההערות שכתבתי לעצמי כשקראתי את הדברים, לכן אין דווקא סדר הגיוני בין הענינים כאן, רק לפי הסדר של החוברת, מה שתפס את רעיוני.

יש כאן משפט בעמוד הראשון, פסקה שמתחילה "מדוע אם כן בקרב רבים משלומי אמוני ישראל רווחת הדעה שעליה להר הבית היא אסורה וכו' וכו'". המפשט בא לאחר משפט קודם בפסקה קודמת, שאחת מהבעיות לגבי הר הבית – תכף נאמר שזה עיקר הבעיה הלכה למעשה, עכשיו נתחיל מ"המעשה הוא העיקר" – היא התחומים המדויקים איפה מותר ואיפה אסור. אנחנו יודעים שהרבי דיבר הרבה פעמים[יז] על מקומות המותרים וציין ואמר שיש מצוה לעלות להר הבית גם בזמנינו ל"מקומות המותרים", זה הביטוי. אבל למעשה כשאנשים שאלו אותו האם לעלות אז בדרך כלל תכל'ס הוא מנע אותם[יח].

למה? אם הוא עצמו אמר וחזר והדגיש וצעק אפילו כמה פעמים שיש "מקומות מותרים" ויש ענין היום לעלות למקומות המותרים – אז למה למעשה הוא ענה בשלילה ששאלו שאלות פרטיות הרבה פעמים האם לעלות להר הבית? הרבי בעצמו הסביר, הטעם הוא נורא פשוט. לכן התשובה לשאלה הזאת היא מה שכתוב קודם – עיקר הבעיה הוא שרבנים מוסמכים ומקובלים על עם ישראל לא נכנסו בעובי הקורה. לא צריך שהם יעלו בעצמם, רק שצריך איזו פסיקה או איזו קביעה איפה התחומים, מה הם המקומות המותרים שם.

היות שיש שינויי דעות ויש מי שסובר ומפרסם איפה שאצלנו פשיטא שמותר ומחוץ לתחום העזרה, מחוץ לתחום המקדש עצמו, אבל היות שיש מישהו שמפרסם שאולי הבית היה שם, לכן זה עושה פשוט בלאגן בדעות[יט], ועיקר הבעיה, וזה מה שהרבי אמר בפירוש[כ], הוא שרבנים לא מוכנים להיכנס לשאלה ההלכתית הזאת איפה מותר. ברור שתחום המקדש הוא קטן יחסית לכל הר הבית, שהוא גדול מאד, חמש מאות אמה על חמש מאות אמה, והחלק שתופס מקום המקדש הוא מאד-מאד קטן יחסית לכל הר הבית [הר הבית היום הוא הרבה יותר מחמש מאות אמה] כן, כל שכן מה שבתוך החומות של הר הבית של היום הוא עוד יותר מזה. אז ברור שלרוב-רוב המקום מותר לעלות לאחר טבילה, לאחר טהרה על פי הלכה. אם כן, למה באמת אנשים לא עולים? הרבי אמר ברור, וזה גם דבר פשוט וזה מה שכתוב קודם, שהסיבה היא שרבנים לא פסקו.

לחבר בין נשמות תיקון לנשמות תהו

על פי הלכה, כמו שאנחנו נמשיך להסביר כאן, יש רצון לעלות להר הבית בקדושה, ביראה, "מורא מקדש" כמו שנסביר בהמשך. ויש עוד ענין, שיש אנשים שבא להם לעלות להר הבית מדין כיבוש, וזה דבר שלא מוזכר כאן בכלל [צריך להיות פרק נוסף] יוסי אומר שצריך להיות פרק נוסף. אבל כמו שנסביר תכף, יש הרבה אנשים שמה שמענין אותם הוא רק כיבוש, לא הלכה, מתוך הנחה יסודית שהלכה ודאי בעד כיבוש. אבל העיקר הוא הכיבוש. לפי זה כל השאר טפל גמור. יש אנשים שרוצים, וכביכול כך גם סוברים. זה דיון שאנחנו דנו בזה הרבה מאד בישיבה – איך להקנות את הערך של הר הבית על הציבור הכללי? רובם ככולם סוברים שצריך להסביר לכולם את הצד ההלכתי, ולפסוק את הפסיקות ההלכתיות הנוגעות לדבר. אחר כך אפשר לקיים את זה, לעלות להר הבית כהלכתה, כמו שמירת שבת כהלכתה.

אבל אם יש – זה דיון – חישוב של כיבוש בכך שיהודי עולה להר הבית, אז הכיבוש הוא גם הלכה. יש הלכות מעולם התהו. כל הלכה היא התחשבות בכל הדינים ובכל הדקדוקים על מנת לעשות את זה נכון. יש שאדם עושה משהו בתורה, כמו שנסביר, וכל הזמן הוא חושב האם עושה אותו נכון, האם הוא יוצא ידי חובה, האם הלולב כשר, האם האתרוג כשר, האם הוא עושה את זה נכון. כל הזמן הוא מוטרד, זה נקרא טרדה של תלמיד חכם, האם הוא עושה את זה נכון. על אחת כמה וכמה כאן, כשמדובר בקודש לעלות להר, צריך לעשות את זה נכון.

אבל יש סוג אחר של נשמות, שאלו נשמות של תהו. ["נכון יהיה הר בית הוי' באחרית הימים"[כא]] נכון, כן... ר' עודד אומר שבאחרית הימים, אחרי שמשיח יבוא, אז נעשה את זה נכון, "נכון יהיה הר בית הוי' באחרית הימים", אבל עכשיו לפני אחרית הימים שרוצים לעשות – אז יש איזו מן הוראת שעה או צו פנימי או משהו שאומר לאדם שלא רק לשם כיבוש מידי הזרים, גם כיבוש נפשי, איזה מן רצון פשוט להתקרב לה'.

אנחנו יודעים שיש התקרבות לה', כמו נדב ואביהוא שעברו את הגבול, שהיא רצוא בלי שוב. זה גופא – כמו שהרבי אומר, כמו שכתוב בכל דרושי החסידות[כב] – הדוגמה העיקרית של אורות דתהו שלא בכלים דתיקון. שנכנסים לפני ולפנים, מביאים "אש זרה אשר לא צוה אותם"[כג] ה', אבל הם לשם שמים התכוונו. כמו שאור החיים הקדוש[כד] כותב שהם זכו בנעימות ערבות ידידות מתיקות ראשי תבות נעים, זו לשון האור החיים הקדוש, בעליה. ולכן הם "בקרובי אקדש"[כה], משה אומר לאהרן שהם יותר קדושים מאתנו, שהם הקרובים האמתיים. אז כמובן שכתוב "וחי בהם"[כו], ה' לא רוצה ברצוא בלי שוב, אבל בהחלט צריך גם להתחשב בתשוקה להתקרב לה' וגם לנצח. אם יש איזה צד של נצחון, של כיבוש, לנצח את אויבי ה', שהם אויבי ישראל. גם בהלכה בסופו של דבר זה שיקול שמכריע.

שוב, בזה אני עכשיו מקדים את המאוחר קצת, זה יבוא בהמשך. אבל אם רוצים בצורה הנכונה לקדם את הענין, נחזור עכשיו לדרך ההלכתית הנכונה, שעושים רק מה שמותר ומה שבטוח. אכן, יש גם את הפתגם החסידי המפורסם שלא תמיד אפשר לעבור על גשר של ברזל[כז], זה פתגם מפורסם, שלא תמיד הכל אתה עושה על בטוח בתורה. יש דברים שהם לא גשר של ברזל, במיוחד דברים חדשים לעם ישראל, זה לא גשר של ברזל, צריך עֹז.

אבל בכל אופן, בדרך כלל רבנים שכותבים רוצים להעביר לעם את ההלכות הנכונות, מה נכון לעשות על פי תורה. רוצים לבנות, הרבנים הם בנאים, "בניך"[כח] הם בוניך[כט], והם בונים לעם ישראל גשרים של ברזל, עם ראש ברזל, עם 'אייזאנע קאפ', פלפולי תורה. אף על פי כן כתוב שלא תמיד יש לפניך גשר של ברזל, כלומר דבר שבנוי בתכלית על פי הדעת תורה.

בכל אופן, זה רק לפתוח. בענין זה, אולי יותר מכל דיון אחר בתורה-בהלכה, צריך להתחשב ולפנות ולכתוב לשני סוגי נשמות. הכל על פי תורה, אבל יש נשמות של תיקון, שעושים דברים נכונים; ויש נשמות, כמו שיש הרבה גדולי ישראל שכתבו על נשמות במיוחד בדור האחרון, בדור של משיח, שנקרא להן בעלי תשובה. בדרך כלל הנשמות הנכונות הן הצדיקים שבדור, כלומר לא בעלי התשובה, ובדרך כלל הנשמות דתהו הם הבעלי תשובה. רק מה? שלדאבוננו, זו אחת מהבעיות של הדור שלנו, שהצדיקים מתלבשים כל כך על בעלי התשובה עד שבדרך כלל מצליחים לדכא את רוחם, את שורש הנשמה האמתי שלהם, שהוא השורש של תהו. מה הרבי רצה? אורות דתהו גלויים אבל בתוך כלים של תיקון. אז צריך איכשהו לקשר ולחבר בין שני שורשי הנשמות.

פעולה באמצעות הדיבור

בכל אופן, כאן בענין מה נכון, רוצים להסביר את הסתירה שנראית בתוך דברי הרבי. פעם הוא יאמר ויצעק בקולי קולות – ונגיע לזה תכף – שיש מקומות מותרים וצריך לעלות. פעם, בשנה שהיה נס גלוי של אבנים שזרקו מלמעלה בחג הסוכות, ויומיים קודם הרבי בהתוועדות אמר שצריך לעשות שמחת בית השואבה על הר הבית ושזה ימנע פורענות, אז הוא דיבר על זה. תכל'ס לא עשו את זה, אבל בכל אופן היה נס גדול, אז יתכן שאם היו עושים היה נס עוד יותר גדול, אבל גם כשלא עשו היה נס.

באיזו זכות היה נס, שלא עשו שמחת בית השואבה על הר הבית? צריך לומר, כמו שהבעל שם טוב אמר, שדבר נעשה גם כשמדברים עליו ואפילו שחושבים עליו, במיוחד כשמוציאים מהפה. יש סיפור מפורסם מהבעל שם טוב שכתוב בקונטרס היום יום[ל], שיהודי אחד פשוט התרגז על החבר שלו ואמר 'אני הולך לקרוע אותך כדג', ביטוי באידיש, קורע אותך כדג, ככה הוא אומר על החבר. הבעל שם טוב הזדעזע וקרא לכל התלמידים שיתקבצו וישימו יד על שכם, כולם שיתחברו ושיסגרו עינים, וכשסגרו עינים וכולם מחוברים לבעל שם טוב בידים התחילו כולם לצעוק בקולי קולות, שראו איך היהודי הזה קורע את החבר שלו כמו דג בפועל ממש. כלומר, מה שמדבר, אפילו במחשבה, כשמוציאים דיבור או מוציאים מכתב, יש בזה פעולה. לא תמיד רואים את הפעולה במעשה, אבל היא פועלת פעולה. אז אם הרבי אמר וצעק –לפחות ברמה הזאת הדבר נעשה. היות שהוא נעשה, הוא באמת פעל את הפעולה, הוא מנע את הפורענות.

אורות דתהו באמצעות הדיבור

עוד דוגמה, אם אנחנו מוצאים איזה מכתב גלוי שצריך לנקום כשיש פיגוע, אז מקווים שהדבר הזה יתפוס במציאות ושמישהו יקשיב לזה. אבל גם אם לאו, זה כמו שהרבי אומר שיש מצוה למחות, צריך להגיד כדי שזה יפעל עוד יותר, כמה שיותר זה יותר טוב. בדרך אגב, כשאומרים משהו וכותבים משהו ומפיצים אותו עוד יותר, אז גם יש פעולה, זה עצמו פועל. מקווים תמיד שזו תהיה פעולה ממש, במעשה שהוא העיקר[לא], אבל גם "עקימת שפתיו הוי מעשה"[לב], וגם עקימת אצבעותיו שכותב, וכל שכן עקימת ידיו שמפיץ. הכל מעשים והם עושים פעולה של הפצת רעיון. יכול להיות שמישהו יקרא את זה בעיתון ויתחיל לדמיין כמה נקמה נעשית כאן בארץ ישראל, בגלל שהוא רואה את זה כתוב אז כנראה שעושים את זה. במדה מסוימת זה כביכול אותו קידוש השם, שרק קוראים באיזה מקום, שהנה היהודים נוקמים כדבעי כראוי. זה דבר מאד חשוב, פעולת ההפצה, הפרסום, המלה.

עוד דוגמה, יותר בצד החסד: עוד מעט גאולת מצרים, גאולת פסח "בניסן נגאלו אבותינו ממצרים ובניסן עתידים להיגאל"[לג], הרבי הקודם אומר, והרבי תמיד חוזר על זה, שהגאולה היתה בזכות שבמשך כל השנים, כל הדורות שהיו שם במצרים לא הפסיקו לדבר על הגאולה. האמהות – קשור גם לרחל אמנו, דמות האם בישראל – תמיד היו מספרות ושרות שירי ערש לילדים על המשיח שיבוא ויגאל את העם. בזכות כל השירים האלה, שירי משיח, "ווי וואנט משיח נאו", בזכות הרבה שירים והרבה דיבור – משיח בא. דיבור היינו להזכיר, זה נקרא הזכרה. הדיבור וההגיה גם פועלים על הזכרון הפנימי של הלב, וזה פועל במציאות.

אם כן, זה היה דרך אגב, שאם הרבי אומר לעלות להר הבית – אלו האורות דתהו, לפעמים אם דבר נשאר עדיין רק בגדר דיבור ועוד לא יוצא למעשה אז זה גופא בחינת תהו, סימן שהוא עדיין אורות דתהו ואין לו עדיין כלים להתלבש, כלים של מעשה שהוא העיקר.

ג. הצורך בהיתר הרבנים

ללכת לרבנים גדולים ולקבל היתר לגבי "מקומות המותרים"

נחזור להערה הראשונה הזאת. פשיטא שבפשיטא שהכלים, לעשות את זה נכון, וזה מה שהרבי אמר ממש לעשות, זה תלוי ברבנים שיאמרו איפה מותר. לא צריכים לומר יותר מזה – כן לעלות-לא לעלות – רק שיאמרו איפה התחום. והיות שהדבר הזה לא נעשה – זה עיקר הבעיה שמפריעה תכל'ס שאנשים נכונים וצדיקים ירצו לעלות. [השאלה איזה רבנים?] רבנים שכלל ישראל סומך עליהם, רבנים גדולים. [יש היום אנשים שחקרו את הנושא הזה] נכון, אבל עם ישראל הוא לא סומך על חוקרים, כמו כל שאלה.. [רבנים שהם חוקרים – כמו הרב ישראל אריאל] זה לא מספיק. גם החוקרים שאינם רבנים וגם אותם רבנים שהם חוקרים צריכים להיות בשורה העליונה שכל בית ישראל מקבל את דעתם. הרב אלישיב צריך לפסוק, הוא צריך להסתכל, כמו כל פסק, שיש פסק בהלכות שבת עם מכשיר חשמלי או משהו אחר אם הוא מותר או אסור בשבת, הרב צריך להיכנס לתוך הנושא, לתוך הענין, הוא צריך ללמוד את הנושא, גם מבחינה מדעית עד שיוכל לפסוק את ההלכה. יש המון כאלה.

הרי יש גם דוגמה מפורסמת, גם מהרבי, שהרבי צעק[לד] שהיות והרבנים לא מבינים איך אניה עובדת, הוא היה מהנדס אניות, הם לא מבינים את ההנדסה של האניה, לכן פסקו כל מיני היתרים לגבי 'צים' לנסוע באניות בשבת. הם לא מבינים את חילול השם בפועל ממש, שיש בהפעלת האניה. צריך להיכנס לתוך הנושא.

שוב, הרבנים מהשורה העליונה צריכים להיכנס לתוך המחקרים שעושים הרבנים היותר עממיים, ופשוט להתייחס [צריך לעודד איך להיכנס, זו גם שאלה] בסדר, נכון. [מראים להם מפות, הם רק צריכים להגיד] כן. אז ודאי שיש ענין להכין להם כעל שולחן ערוך, כן. צריך להכין וצריך לא להרפות מזה. אבל צריך להבין שאם שואלים שאלה, זה היה רק להתייחס לדבר הזה: מדוע לא עולים תכל'ס? אז מדוע לא עולים תכל'ס – זה רק בגלל שהרבנים לא אמרו איפה מותר לעלות. המושג "מקומות המותרים" הוא עדיין ערפילי גמור, הוא לא נקבע, ולכן בינתיים אפשר לדבר על זה הרבה, אבל תכל'ס כדי שאנשים יעלו אז זהו השלב המעשי הראשון.

החשש שמא ציבור יכשל – התחמקות או לא רלוונטי

לא רוצים ללמד הפך הזכות על רבנים, אבל יש רבנים שאומרים שהסבה שלא נכנסים לענין היא בגלל שאם כן יתייחסו ויפסקו, זה גם כתוב כאן בהמשך, הדבר בסוף יכול להכשיל את הציבור, בגלל שיש הרבה אנשים שאם יראו שאנשים דתיים עולים אז הרבה מאד אנשים אחרים שלא אכפת להם גם יעלו ויעברו את הגבולות, לא משנה להם הגבולות.

את הדבר הזה צריך להפריך. פשוט לפי עניות דעתנו, במיוחד אם הרבי אמר שכן צריך לקבוע, הוא מאד רצה שרבנים יקבעו את הגבולות. צריך לומר שבאיזשהו מקום לא מודע, יש גם כן תת מודע של רבנים גדולים, מאיזה מקום בתת מודע שם זהו תירוץ, התחמקות. כל הסברה הזאת של הכשלת הרבים אם נתייחס לנושא, יש בה פשוט התחמקות פנימית של פחד להתמודד עם דבר שהוא התפקיד של הרב, להתמודד עם כל השאלות, גם השאלה הזאת של הר הבית. במיוחד שזכינו – עם ישראל – עכשיו לשוב לציון.

יתכן שפעם אחת כן היה חשש, אפילו יש מכתב אחד או ווארט של הרבי[לה] שהיה חשש, שכאילו כל כך הרבה התנגדו, שאם הדתיים יכנסו או יעשו איזה צעד כלשהו לגבי קביעה בענייני הר הבית, אז הצד השני יתנגד עם פריצה להר למקומות האסורים, לא למקומות המותרים. אבל יש להניח שהחשש הזה היה בתוקפו אולי פעם, והיום לפי הנתונים, שלא כאן המקום עכשיו להתדיין עם כל הנתונים בשטח, אבל לא נראה שהדבר הזה, החשש הזה, רלוונטי היום.

זו היתה הערה ראשונה.

ג. הערה על הפתיחה: ארבע דרגות של התהוות

הר הבית – כאב ראש גדול

כאן בסוף הפרק הראשון של מה שנקרא פתיחה יש משהו נחמד שיוסי כתב בסוף. נקרא את זה מהתחלת הפסקה. כתוב:

ליתר באור, ראוי להשוות את הנושא שלנו [של עלית ההר] לכל נושא [חידוש] עבודת המקדש. שהרי אפשר להסתכל על כל מערכת ההלכות שמסביב לעבודת המקדש כ״כאב ראש" גדול,  

כאילו שליהודים נח המצב הקיים וקשה להם לפרוץ למשהו חדש, וכל דבר חדש – "חדש אסור מן התורה"[לו], כל דבר חדש פשוט עושה "כאב ראש", זה הביטוי, כאב ראש אחד גדול. מי מוכן באמת לכאב ראש? רק בעלי תשובה, רק נשמות של תהו, שכל המציאות שלהם היא כאב ראש, כל ההויה שלהם היא כאב ראש. אנשים שהם בעצם כאב ראש גם מוכנים לכאב ראש. מי שנדמה לו שהוא נח, שהוא בסדר, מרגיש טוב במצב הנוכחי הוא לא רוצה, לא מחפש כאב ראש, גם על פי תורה, אף על פי שכאב הראש הזה אומר לו שנזכה לבית המקדש ולעבוד את ה'. לכן גם לגבי ביאת המשיח אפילו הרבי אמר שיש אנשים שפוחדים מהמשיח, מה הוא עלול לעולל לנו, לעשות לנו... אז הר הבית הוא כאב ראש, משיח הוא פחד. לכן אנשים נמנעים מלהתעסק עם הנושאים האלה.

שורש הפחד מכאב ראש – עמלק-ספק (מספיק)

ולכאורה חיי היהודי בגלות, בלי בית־המקדש, הם הרבה יותר פשוטים. נוח יותר להיות פטורים מיותר ממאה וששים מצוות (מתוך התרי״ג) הקשורות באופן ישיר לקדשים ולטהרות שאינן נוהגות בזמן הגלות, מאשר "להסתבך" בכל אותן מצוות, המגדילות את הסיכויים לעבור או להכשל באיסורים רבים ושונים ומפורטים,

זה גם דבר מאד חשוב, שבתורה אנחנו רואים בפירוש שיחד עם הכהונה, שה' מזכה את אהרן ובניו להיות כהנים ומזכה את שבט לוי להיות לויים, יש ריבוי פסוקים שהם באמת פחד, הוא מכניס אותם עם כל האחריות הכרוכה באזהרה של "ולא ימותו"[לז]. כמה וכמה פעמים כתוב שצריכים להיזהר בעבודה שלהם, בגלל שזה סכנה, ככל שזה קודש ככה זה מסוכן. זה באמת כאב ראש גדול.

מי הראשון שהתחמק בגלל כאב הראש? עשו, רש"י מביא את זה בפסוק[לח], שעשו מכר את הבכורה שלו על רקע כאב הראש: 'מה לי ולכאב ראש של כהן וכל האזהרות וכל המיתות, יש שם הרבה מיתות בכהונה'.

מה אנחנו עכשיו מדמים? שבאמת מי שמפחד מדברים שבקודש בגלל כאב הראש, ונוח לו עם המצב כמו שעכשיו, וגם מובטח ששומר את המצוות, גם יש לו גן עדן, גם מקבל גן עדן, חי בגלות כמו יהודי טוב – אבל מה השורש של הדבר הזה? השורש הוא עשו, עמלק-ספק. יש הרבה פירושים של ספק בגימטריא עמלק[לט], אחד מהם הוא שספק הוא מספיק, מספיק כל מה שיש לו עכשיו, לא צריך יותר מזה, לא רוצה להיכנס לזה... [גלות?] כן, זה ממש...

למה להסתבך בעליה לארץ ישראל?

[זה מה שהוא כותב. אחר כך הוא ממשיך. שוב, למה "להסתבך" בדברים שלא נוהג היום?] מדוע לעלות למקדש ולהסתכן בעבירה על איסורים חמורים של טומאת מקדש וקדשיו, אכילת נותר ופיגול, ועוד ועוד? אכן, ברור שאין זו הסתכלות נכונה [ברור ליוסי... לכולם זה לא ברור], והרי בדרך זו אפשר גם לומר שנוח יותר לחיות בחוץ־לארץ, מבלי "להסתבך" בכל המצוות התלויות בארץ.

שוב, כל דבר שנשמע כמו בדיחה יש לו סברה באמת. אפילו הרבי אומר[מ] שמי צריך לעלות לארץ ישראל? גם מהראשונים הרבי מביא שלגור בארץ ישראל – מי שיכול להחזיק ראש שהוא נמצא בארמונו של מלך, פלטין של מלך, זה הביטוי. ארץ ישראל כולה היא פלטין של מלך, ומי שמרגיש שהוא נמצא עכשיו בפלטין של מלך ונוהג בהתאם, ביראת הכבוד המתאימה לפלטין של מלך – לו ראוי לעלות לארץ ישראל. משמע שמי שאין לו את המודעות לפלטין של מלך –הוא לא שייך.

מה התגובה להפרעה בתפלה בהר הבית?

[חוץ מעצם העליה להר הבית יש עוד דברים שאפשר לעשות?] יש, אתה יכול להשתחוות, כשאתה עולה יש מצות השתחוואה. [זה קצר מאד יכול להיות, כי אחרי זה אתה מיד נעצר] בסדר, לכן אנחנו מדברים על זה. יש שמירת המקדש, יש להתפלל במקדש, נושאים שאנחנו נגיע. שמירת המקדש היא מורא מקדש, לנהוג את יראת הכבוד בפני הבית. זו מצוה בתורה[מא]. אלו הנושאים הבאים כאן. ויש להתפלל.

עכשיו השאלה שגם נשאלת כאן – יש אפילו הרבה אנשים בציבור שלנו כאן ששואלים את השאלה בדיוק מה איך צריך להגיב, כשאדם מתחיל לקיים את "עקימת שפתיו הוי מעשה" ולהתפלל. דרך אגב, כאן אנחנו רואים שיש מישהו שמוכיח שכך ההלכה, יש הוכחה בשטח, אם מישהו יפקפק פעם אם "עקימת שפתיו הוי מעשה" אז שיעלה להר הבית ויתחיל רק לעקום את שפתיו בתפלה והוא ירגיש על בשרו את מאמר חז"ל "עקימת שפתיו הוי מעשה". אז עכשיו מה עושים כאשר מונעים ממך את הזכות הכי פשוטה להתפלל לה'? זו שאלה אחרת שצריך לדון בה ודאי מה צריכה להיות התגובה וגם מה צפוי על התגובה.

נח להיות בן נח

[עוד פעם, מה כתוב? שאם אדם ככה חושב, למה לי "להסתבך" – אז למה לגור בארץ ישראל, זה גם "להסתבך"] ובכלל, נוח יותר להיות בן־נח,

אחר כך יש לו עוד שלב: למה בכלל להיות יהודי עם תרי"ג מצות? הרי יכולים להיות בן נח עם שבע מצות, להיות חסיד אומות עולם, גם יהיה לו עולם הבא[מב], שבני נח חסידי אומות העולם יש להם חלק לעולם הבא, לא להסתבך בלהיות יהודי שזו אחריות. שוב, יש הרבה מיתות, להיות יהודי זה הרבה מיתות, ארבע מיתות בית דין, לגוים אין ארבע מיתות בית דין. [לכן הם לא רוצים לקבל את התורה] נכון.

מי קבלה אותן על עצמה?, רות נעשתה גיורת בזכות שקבלה על עצמה את ארבע מיתות בית דין. כתוב "באשר תמותי אמות ושם אקבר"[מג], היא קבלה על עצמה להקבר במקום של הנסקלים והנשרפים[מד]. חז"ל בפירוש אומרים שהתגיירות לעם היהודי כרוכה בכך שאתה מקבל ארבע מיתות וקבורה מיוחדת וכל מיני כאלה. אז יותר נח להיות בן נח. זה נקרא בן נח, זה הפשט שאליו כנראה רמזתָ כאן, שבן נח הוא אחד שנח לו, שיש לו חיים נוחים, שיש לו רק שבע מצות והכל נח. ["נח לו לאדם שלא נברא"[מה]] זה מה שהוא כותב בהמשך כאן. יש עוד יותר נח, כתוב "אלה תולדת נח נח"[מו] יש פעמיים "נח", עוד יותר נח מבן נח, שהוא נח שלא נברא בכלל.

ולא יהודי הנותן דין־וחשבון על כל צעד ושעל.

"נח לו לאדם שלא נברא"

ועוד [כתוב בחז"ל, ואנחנו אומרים את זה, מתי? ביום כיפור, ביום הקדוש ביותר בשנה]: "נוח לו לאדם שלא נברא משנברא״ [אבל עכשיו שנברא צריך לעשות דין וחשבון, לפשפש במעשיו וכו', כמו שחז"ל אומרים. סימן שאף על פי שנח לו שלא נברא בכל אופן הולכים על זה]...

לפני הבריאה ה' נמלך עם נשמות הצדיקים של עם ישראל[מז]. למה הוא נמלך איתם? למה הוא היה צריך להימלך איתם? הוא לא יכול להחליט בעצמו? בגלל שאתה תסבול, נח לך שלא תיברא מאשר תיברא, לכן הוא צריך קודם להתייעץ אתך אם אתה מסכים ללכת על זה.

אם כן, מיהו יהודי לפי זה? אחד שאומר 'תברא אותי אף על פי שלא נח להיות נברא'. זה "עמא פזיזא"[מח] – 'תברא אותי'.

הקבלת ארבע הנוחיות כנגד ארבע אותיות שם הוי'

אם כן, מה שיצא מכל הסעיף הזה, שיש ארבע מדרגות של נח, שודאי מכוונות כנגד י-ה-ו-ה. מי שנח לו לא להתעסק עם קדשים וטהרות, יש לו מספיק מה לעשות עם הספרים הראשונים של המשנה, אבל קדשים וטהרות הם כאב ראש – הוא פוגם ב‑י של שם הוי'.

כמו שקודם דברנו על ארבע מיתות בית דין, בקריאת שמע שעל המטה כל אחד מקבל על עצמו ארבע מיתות בית דין, ככה לפי האריז"ל[מט]. יש דברים שנחשבים עיקר הפגם: כמו י, מי שלא קרא קריאת שמע פגם ב‑י של שם הוי', הוא מקבל על עצמו סקילה; מי שפגם בתפלין פגם ב‑ה עילאה של שם הוי', מקבל על עצמו שרפה; ציצית היא ו, שהוא הרג; ותפלה היא כנגד המלכות, ה תתאה של שם הוי', שהוא חנק. ככה כתוב בנוסח של הקריאת שמע שעל המטה.

עכשיו גם לעניננו: מי שנח לו שלא להתעסק עם הנושא הזה בכלל – פוגם כמובן במקום הכי עדין, שזה באצילות, ב"אצילי בני ישראל"[נ]. מי אלה שכן הלכו על קדשים? "אצילי בני ישראל". אז מי שאין לו עסק בקדשים פוגם באצילות, בנקודת האצילות, שזו ה‑י של שם הוי'.

לפי זה, מי שפוגם בארץ ישראל, שנח לו לחיות בחוץ לארץ מאשר לעלות לארץ ישראל, פוגם – יחסית, לפי ערכין – ב‑ה עילאה של שם הוי'. שתי הבחינות האלה יחד – נסביר בהמשך, כמו שהזכרנו קודם, הכל נקרא יחסי ולפי ערך – יחסי בית המקדש והר הבית הם כמו י"ה, אבל יחסית לעולם כולו ולארץ ישראל כולה, גם כל הר הבית עם בית המקדש שבתוכו הם י"ה, "הנסתרת להוי' אלהינו"[נא], מקום גילוי הנסתרות. [יש עשר קדושות[נב]] כן, יש עשר קדושות. אז מי שאין לו עסק בציונות בכלל, ציונות של קדושה, של מי שרוצה להתקשר לארץ ישראל – פוגם באמא בכללות, ב‑ה עילאה של שם הוי'.

מי שמעדיף להיות בן נח ולא להיות יהודי בכלל פוגם בשורש של שבעים אומות העולם, בני נח, שהם ו של שם הוי', שהעיקר שלהם הוא שבע המדות – "הכנעני והחתי וכו'" – כנגד ז מדות הלב. שוב, הכל יחסית. עם ישראל הוא "הנסתרֹת" ומקומו בארץ ישראל והגוים שמקומם בחוץ לארץ הם כנגד ה‑ו של שם הוי', הכל יחסית. אז מי שמעדיף להיות גוי ולא להיות יהודי פוגם באות ו של שם הוי'.

נאמר יותר טוב את מה שאמרנו עכשיו: עצם הדבר להיות יהודי גם הוא שייך ל‑ו של שם הוי'. קודם אמרנו שלגוי הטוב יש קשר למדות, כמו ה‑ז המלכים ש"מלכו בארץ אדום לפני מלך מלך בבני ישראל"[נג], שכנגד המדות. מי שרוצה להיות בסדר כמותם מזדהה עם המדות של הגוים, אבל עצם הדבר להיות יהודי ולא להיות גוי הוא התפארת, ו"ק של הקדושה, זה יעקב אבינו, להיות מבני יעקב.

אם כן, יש גם פגם שאתה לא רוצה להיות יהודי, אתה מעדיף להיות גוי – אז אתה פוגם בתפארת של הקדושה, שהיא "תפארת ישראל", אתה לא מתפאר, אין לך התפארות עצמית מכך שאתה יהודי, כל אחד צריך להתגאות ולהתפאר בזה שהוא יהודי, זה נקרא "תפארת ישראל". הוא מעדיף להיות גוי טוב. הוא פוגם בתפארת של הקדושה וגם מזדהה עם ו"ק הראשונים של עולם התהו שהם שורש הגוים.

מי שלא רוצה להיות בכלל, שמעדיף לא להיברא מה הוא פוגם? פשוט לא רוצה להיות, מעדיף לא להיות. כתוב "אין מלך בלא עם"[נד], אמרנו קודם שיהודי הוא הולך על להיברא אף על פי שזה לרעתו לכאורה, על פניו, למה? בגלל שיהודי הוא כמו שמגדירים מהו חסיד – שהזולת יותר חשוב ממני. מי הזולת לפני הצמצום הראשון, שה' נמלך עם נשמות הצדיקים? הקב"ה. אם כך, בשביל מי יהודי מסכים להיברא, שזה יהיה לו קשה והוא יסבול מזה? מה זה נקרא שה' נמלך אתו? כתוב שנמלך לשון מלכות. ה' נמלך אתו 'האם אתה תסכים להיברא? – אתה עושה ממני מלך, בגלל ש"אין מלך בלא עם", אבל יהיה לך קשה' והוא יודע זאת.

אז מה אתה מעדיף? שיהיה לך נח ואז אני לא אהיה מלך – ככה הקב"ה אומר – או שיהיה לך קשה ואז אני אהיה מלך? מי שמעדיף לא להיברא בכלל מונע בכך מהקב"ה להיות מלך. איפה הוא פוגם? במלכות, מלכות שמים. הטבע שיש ליהודי – כמו שאמרנו קודם – כן ללכת על מסירות נפש ולהיברא לתוך עולם הזה הוא בגלל שיש לו את הגישמאק העצמי, כמו שהרבי תמיד אומר[נה] בקבלת עול, בעבדות של מלך, יש לו איזה מן חוש בדבר הזה של מלך – הוא רוצה שה' יהיה מלך, "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד"[נו] ויהי מה. זה העיקר, שה' יהיה מלך.

ארבע דרגות של התהוות

אם כן, מתוך הדבר הזה בנינו לעצמנו שם הוי'. לפי זה אפשר להתבונן כשאומרים "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[נז]. קודם כל נאמר את החלק השני של הרעיון: כתוב בחסידות, בתניא בשער היחוד[נח], ששם הוי' הוא לשון התהוות, הויה תמידית. זהו הפירוש של שם הוי', שהוא שם המיוחד-שם המפורש-שם העצם[נט] של הקב"ה, אבל משמעות המלה כמו שכתוב בשער היחוד והאמונה הוא הויה, להתהוות. אז איך שאנחנו מסבירים עכשיו ההתבוננות הזאת כולה התהוות, ללכת על התהוות.

עוד פעם, מדרגת ההתהוות הראשונה  היא להיות או לא להיות, זה ה'להיות' הכי תחתון, המדרגה התחתונה; אחר כך, השאלה השניה היא להיות יהודי או להישאר גוי. זה גם להיות, אבל בדרגה אחת יותר גבוהה; אחר כך יש עוד שאלה להיות: להיות ציוני או לא להיות ציוני, להיות יהודי ששייך לארץ ישראל או לא שייך לארץ ישראל, בקדושה, ששואף ומתגעגע. כמו שספרנו בחברון לפני חודש[ס], ביארצייט של הרבנית מנוחה רחל, על הגעגועים העצמיים שלה לעלות לארץ ישראל עד כדי "חולת אהבה" ממש, ששכבה על ערש דוי מכך שלא זוכה עדיין לעלות לארץ ישראל. שוב, זה גם להיות; לפי כל זה, הכי 'להיות' זה לעלות להר הבית.

איך בקבלה מתואר שלבים של 'להיות'? מה זאת אומרת? לא מספיק להיות פעם אחת? צריך להיות הרבה פעמים, להיות מחדש? ההסבר בקבלה הוא שכן, אין הכי נמי, כל פעם צריך להיות מחדש, צריך להיכנס לעיבור חדש ולהיוולד, להיות זה להיוולד. יש לנו אפילו מאמר על זה, שגם בלשון חז"ל הויה היא לידה, להיוולד. כדי להיוולד מחדש צריך עיבור חדש, נכנסים לעיבור ונולדים-מתהווים מחדש, אלו שלבים.

לפי זה, שם הוי' הוא ארבע הוויות, ובכולן צריך להיות הסכם חזק בנפש להיות. קודם להיות בכלל, אחר כך להיות יהודי, אחר כך להיות בארץ ישראל ואחר כך להיות על הר הבית, לעבוד את ה' בקדשים. זה ה'להיות' העליון ביותר.

"הוי' בחכמה" – התהוות מחדש על הר הבית

עכשיו נחזור ל"שמע ישראל", על זה אנחנו מתכוונים "הוי' אלהינו", האלהים שלנו הוא מה שמייחד אותנו כיהודים. גוים – "לא ידעתי את הוי'"[סא]. לפי זה, כשפרעה אומר "לא ידעתי את הוי"' הכוונה שאת אלהים אני מכיר, הטבע, הטבע הוא גם נח, מי שחי, מי שזורם עם הטבע, השאיפה והאידיאל של הגוי, כמו שדברנו על הרבה פעמים. במיוחד רואים את זה במזרח הרחוק, שהאידיאל הרוחני הוא לזרום עם הטבע. אז לפרעה יש 'אלהים ידעתי' אבל את הוי' לא ידעתי, כל פעם להתהוות מחדש, להתהוות בדרגה יותר גבוהה, ששוב, בשביל זה צריך להתבטל לגמרי, לחזור לעיבור ולכל תשעה ירחי לידה ולסבל שלהם ולהיוולד מחדש, בריאה חדשה.

על זה אנחנו אומרים "שמע ישראל". לכן גם אפשר להסביר למה זהו פסוק של מסירות נפש, בגלל שאומרים ש"הוי'" הוא דווקא "אלהינו", כמו שה' חיזר על כל האומות ולא רצו את התורה, אז גם אף אחד לא רוצה את ה‑הוי', אף אחד לא רוצה להתהוות כל פעם מחדש, לא נח, אבל אנחנו "שמע ישראל הוי' אלהינו", זה הכח וזה הבחירה שלנו, אנחנו בוחרים בו, "אנא נסיב מלכא"[סב], זו הלשון של חז"ל, אני לוקח את המלך לחלקי, אנחנו בוחרים בה', כמו שאנחנו העם הנבחר שה' בחר בנו – כך אנחנו בוחרים בקב"ה, בשם הוי', "הוי' אלהינו הוי' אחד".

מה זה "הוי' אחד"? שבפנימיות מבינים שכל ארבע ההוויות כולן חייבות להיות אחד. קודם כל "הוי' אלהינו", שעצם רעיון ההתהוות הוא האלהים שלנו, ועכשיו כאשר מפרטים אותו לארבע דרגות אז אם אתה חסר אחת מההוויות האלה – כמו שבכלל אם חסרה אות אחת בתורה הכל פסול  – אתה חסר באחדות ה'. אם חסרה ההתהוות הכי גבוהה, ההויה של העליה להר, אין לך את ה‑י של שם הוי', אז אין הוי' אצלך, חבל על כל השלבים הקודמים, חבל על הזמן...

זה נקרא "הוי' אלהינו הוי' אחד". איפה באמת מתגלה אחד? דוקא בחכמה. כתוב בתניא[סג] בשם המגיד ש"אחד האמת" מתגלה דוקא בחכמה, שעל זה כתוב "הוי' בחכמה יסד ארץ"[סד]. לפי זה, "הוי' בחכמה" פרושו הרצון להתהוות מחדש על הר הבית, במקום הקודש. זו היתה הערה על המשפט הזה בגלל שהוא פשוט מצא חן בעיני מאד.

ד. הערה על המבוא: קביעת יעד של בית

הר באבות האומה

עכשיו אנחנו עוברים הלאה למבוא שנקרא 'ההר והבית'. זה מה שאמרנו קודם, המבוא כאן מחלק בין שני המושגים הר ובית. הר הוא בחינת אברהם, "אברהם קראו הר", כמו שאמרנו קודם, בשם של אברהם יש אותיות הר, כמו שבשם של אהרן יש אותיות הר, גם בשם של שרה יש הר וגם בשם של רבקה יש הר. יש הר של שרה והר של רבקה והר של אברהם והר של אהרן. אצל אברהם זה הכי מענין, בגלל שה‑ה' שנותנת לו את ההר נוספה לו, קודם היה אברם, "שכֶל הנעלם מכל רעיון"[סה], אז כל זמן שהוא אברם הוא עוד לא שייך להר. [גם אצל שרי] גם שרי, גם לה לא היה הר וגם ההר לא היה הר לפני ברית המילה, ואז שניהם נעשו הר – הר ההר. צריך לומר שעד אז באמת לא היתה שאיפה מודעת, רצון בהדיא לעלות להר.

מה המדות של ההר? מי ביקש בכלל את ההר? חוץ מזה שאברהם קראו הר, "בהר הוי' יראה"[סו], חז"ל אומרים[סז] הרבה יותר מזה, שכאשר הוא בא לארץ ישראל, כשהקב"ה אמר לו "לך לך"[סח] וכו', הוא אמר לקב"ה שאם אתה נותן לי את חמש מאות האמה על חמש מאות האמה ניחא, ואם לא – לא שווה כלום. זה ממש מה שאמרנו קודם, שכל ההוויות לא שוות כלום, גם ארץ ישראל, אם אתה לא נותן לי את חמש מאות אמה על חמש מאות אמה, שהם הר הבית.

ה מאות אמה הם ה‑ה שלו. ה‑ה של אברהם היא לא סתם ה, ה‑ה שהוא קיבל היא ההויה לעלות להר הבית, לבית המקדש. לכן שלשים ושמונה שנה אחרי שהוא קיבל את ה‑ה, כשיצחק היה בן 37 והוא היה 137, אז נאמר לו "לך לך אל ארץ המוריה"[סט], אז הוא באמת עלה לשם. גם כן, מהעקדה רואים שלא צריך לעשות דבר בפועל ממש, שהדבר נעשה גם כשהוא לא נגמר לגמרי, זה הדבר הראשון המפורש בתורה שהתרחש על הר הבית. יש מדרשים קודמים לגבי אדם הראשון על הר הבית[ע], אבל הדבר הראשון שקרה שם ועליו כתוב "בהר ה' יראה" שזה הר, הוא עקדת יצחק. משם זה מתחיל.

רמזי "לך לך"

הרמז הוא ב"לך לך". קודם כל אומרים ש"לך לך" הוא בגיל 100, שנה אחרי ברית המילה הוא זוכה לבן בפועל, "לך לך" שוה 100. נאמר עוד יותר, הרמז הוא שהחלק הנסתר – אמרנו שהר הוא לשון הריון, עיבור – חלק ההריון של "לך לך" שוה אברהם בדיוק. המילוי של ל הוא מ"ד, המילוי של כ הוא פ, ביחד 124, עדן, ופעמיים עדן הוא אברהם, רמ"ח. כלומר, אברהם הוא המילוי של "לך לך" וזה שכתוב פעמיים "לך לך", גם בהתחלה וגם בסוף, זה כבר פעמיים אברהם.

איפה נאמר פעמיים אברהם? שם, בסוף "לך לך"[עא] השני. זה הרמז המובהק ש"לך לך" השני נעוץ ב"לך לך" הראשון בכך ש"לך לך" השני משלים לפעמיים אברהם – "אברהם אברהם"[עב]. זה מה שהמלאך קרא לו "אברהם אברהם" בלשון חיבה. כתוב[עג]"גם ש"אברהם אברהם" עולה בגימטריא מלכות. בנין המלכות הוא פעמיים אברהם. אז מהו ה"לך לך" הראשון? ארץ ישראל, זו גם ההתהוות השלישית מלמטה למעלה, הציונות. "לך לך" הראשון לפי זה הוא לעלות ל‑ה של שם הוי' שאמרנו קודם, ו"לך לך" האחרון הוא לעלות למקדש, ל‑י של שם הוי'.

כדי לעורר את הרצון לעלות להר – צריך לקבוע יעד של בית

בכל אופן, הר הוא אברהם ובית הוא יעקב. עכשיו, יש דבר שצריך לתת את הדעת: כמו שהדבר הראשון שאמרנו למה אנשים לא עולים להר הבית, שיש בזה כל מיני סיבות פסיכולוגיות, הן במודע של האדם והן בתת מודע של היהודי, הרבה אנשים יאמרו וזה בצדק מסוים – אפילו החבר'ה שלנו עלו פעם אחת ואחר כך לא רצו יותר – בגלל שזה מתסכל, יש בזה תסכול עצום. אתה קרוב לקודש והמצב הוא כל כך שחור משחור, החורבן כל כך מורגש, שאין לך לב לעלות עוד פעם. פשוט, זה מתסכל וזה מדכא. לעלות שם, במקום להרגיש שמחה, הרי צריך גם מורא, אבל צריך גם שמחה שזוכים לעלות להר הבית, כל השאיפה היא לשמוח, "שמחה של מצוה", ואם במקום שמחה האדם מרגיש נפשית שם הפך השמחה הוא לא רוצה לעלות יותר, עד שירחם ה' מן השמים.

הרמב"ן אמר שכל הקרוב יותר חרב יותר[עד]. ככה רואים את זה על הר הבית, אפשר לראות את זה בכלל, אבל היום זה בעיקר נשאר שם. מאד מעניין, כשמגיעים כבר מתחילים להרגיש בגשמיות, אבל עיקר ההרגשה הזאת כמו שהרמב"ן כותב שכל הקרוב יותר חרב יותר, בגשמיות ממש, מרגישים את זה כשנכנסים להר הבית. אז השאלה אם אדם בנוי למשבר נפשי חזק מאד של תחושת החורבן.

כמובן, תחושת החורבן היא על בשרו הוא, כמו שאמרנו קודם, שאפילו אם יתחיל לעקם את שפתיו מיד יזרקו אותו מהמקום. אז השאלה אם שוה לו. הוא גם שואל את עצמו מה אני עושה כאן, וגם הוא כל כך הרגיש לא טוב שם, אז השאלה אם הוא רוצה עוד פעם לעלות לשם.

לעניננו, פה זו ההערה הראשונה, שהמושגים הר ובית – יתכן הר בלי בית, כמו אצל אברהם אבינו, לפני שהיה בית היה הר, אחר כך היה שדה, אחר כך בית. אז אם אלו שלבים מתקדמים לקראת בית, אז ה' יכול לסבול את המצב שיש הר בלי בית. אבל אם לאחר שהיה איזה רושם-רשימו של בית, שהיה ונחרב – זה בכר אחרת. אברהם לא הרגיש את החורבן של המקום, בגלל שזה עוד לא היה חרב, הוא רק הרגיש את הציפיה לעתיד, "בהר הוי' יראה" לשון עתיד, אז בסדר שיש רק הר. בינתיים יש הר, אפילו שזה "קמעא קמעא", ודאי שטוב שיהיה מהֵר-מהר, אבל אפילו "קמעא קמעא" – יש לנו הר, אחר כך שדה ואחר כך בית, מתקדמים לאט-לאט. אבל אם הוא לא מרגיש את ההתקדמות – זה אחרת.

גם כן, זה משהו עצמי אצל יהודי שהוא צריך להרגיש את עצמו כל הזמן בהתקדמות. יש פסוק שאומר "מגמת פניהם קדימה"[עה], כל הזמן הוא מתקדם לקראת יעד, נסביר את זה עוד בהמשך. יהודי שמרגיש שהוא לא מתקדם הוא מתייאש, לא שהוא מתייאש לגמרי, אבל הוא מתייאש מעצמו, לא זה הכיוון, הוא מחפש משהו אחר לעשות בחיים, שם הוא יוכל להתקדם. כאן זה לדפוק את הראש בקיר, מבוי סתום.

ליהודי יש שאיפה הרבה יותר מגוי, לגוי לא אכפת מבוי סתום, יכול כל הזמן לחיות לדפוק את הראש בקיר, ככה לגמור את החיים, לבלות אותם. זה גם אחד מהסימנים המובהקים של יהודי, שהוא לא יכול 120 שנה לדפוק את הראש בקיר, הוא חייב להתקדם. שוב, זה דוחף אותו, ואם הוא מנסה כאן ולא הולך לו, הוא רואה את זה ומרגיש את החורבן של המקום, את כל המניעות והעיכובים, אז הוא כאילו מתייאש מכאן. לא מתייאש באופן כללי, הוא פשוט מחפש כיוון חדש, משהו אחר לעשות.

לפי כל הרעיון הזה, המושג הר הבית – אחרי שיש בית, יש פסוק "בית יעקב אשר פדה את אברהם"[עו], אם הר והמושג עליה להר שייכים לאברהם והבית הוא יעקב, אז כדי לפדות את ההר, כלומר לפדות את הרצון והתשוקה של "המעשה הוא העיקר" ולעלות להר הבית – צריך להיות יעד מאד ברור של הבית.

לעשות אוירה 'ביתית' בהר

כאן בהמשך כתוב שיש שלשה שלבים כלליים בחידוש המקדש: קודם העליה להר הבית והמצוות הכרוכות עם העליה להר הבית, שזה לפדות את ההר; אחר כך קרבנות, שאפשר להקריב קרבנות – מוסבר כאן – בלי שהבית יהיה בנוי, כמו שהיה בתחילת בית שני, ועוד. זה פסק הלכה, שצריך לשאוף, כמו ששאלו מה עושים.

שוב, הדבר הראשון הוא שאפשר לעלות להר, כל הענין של החוברת הוא כביכול להחדיר לנו תודעה שגם בעצם העליה להר כבר עשינו משהו גדול. יש בזה מצוות וענינים בפני עצמם, זו כל המטרה כאן. אחר כך שלב ב' הוא קרבנות, יכולים להיות על פי תורה קרבנות בלי בית מקדש; שלב ג' הוא לבנות בית. אז אפילו אם אחד יתווכח עם איזה חב"דניק שיאמר לו שהרמב"ם אומר[עז] שצריך משיח בשביל זה – אז טוב, בסדר, לבנות את הבית נשאיר למשיח, אבל בינתיים נעלה להר ונקריב קרבנות, זה גם הרבה מה לעשות.

ההערה כאן היא שפסיכולוגית-נפשית הסברה הזאת של שלשה שלבים אל הבית לא משביעה את הרצון. החשיבה הזאת, הווארט, טמונים בתוך הביטוי הר הבית: אם אין איזו זיקה לבית, שזהו השלב הג', אז גם אין לך הר. עוד פעם, אצל אברהם אבינו היה הר בלי בית בגלל שעוד לא היה יעקב, עוד לא היה בית, אבל עכשיו אחרי שהיה בית, על כך כתוב "יעקב אשר פדה את אברהם", שבשביל לפדות את הזיקה להר של אברהם חייב להיות משהו 'ביתי', משהו 'יעקבי', של יעקב "בחיר האבות". כיום זה כבר אחריו, והרושם שלו נשאר. ממילא אפשר להבין למה אנשים לא כל כך רוצים לעלות להר, וזה נכון, בגלל שרוצים את הבית, לא רוצים שלשה שלבים., מה זה ההר בלי הבית? זה לא אומר לי כלום, אם כי שאתה מוכיח שיש מצוות של ההר.

מה התיקון? לא בשביל להפריך את הענין, להפך, התיקון הוא שצריך לתת הרגשה 'ביתית' להר. צריך לעשות איזה יחוד בין הבית וההר, אחרת אף אחד גם לא ירצה לעלות להר, אם זה לא 'היימיש' בכלל. לדאבוננו, כרגע – כמו שאמרנו קודם – זה לא כל כך 'היימיש'.

ללכת על כל הקופה

עכשיו נאמר יותר על פי חסידות מה מתכוונים ונוכל אולי להבין יותר מה צריך לעשות. למה הציונים הראשונים שעלו לארץ, אלו שבעיקר בנו אותה עכשיו בדורות האחרונים שלנו, לא היו דתיים? נאמר שזה דוקא, לא במקרה. בין היתר, התשובה הפשוטה, מה שמתקבל על הדעת הוא שכמו שאמרנו קודם – יהודי בלא מודע שלו בעצם הולך על משהו סופי-תכליתי, לא מוכן ללכת על אמצעי, לא מספיק מפתה אותו. מה הוא צריך את זה? בתכלית-במבט של הלא-דתי אין הר הבית, במעוף שלו, יש לו את ארץ ישראל, להקים מדינה כאן בארץ, זה משהו פשוט, 'להיות עם חפשי בארצנו', זהו. היות שזה הסוף, זו התכלית – אז הוא הולך על זה במסירות נפש ומצליח.

עוד פעם, למה יהודי אומר שצריך משיח? זו יכולה להיות איזה מן התחמקות, אבל הוא לא רוצה לעסוק באמצעי. מחכים למשיח. זה בגלל שלמדו אותו וזה בתוך הדם שלו שכל מה שתעשה הוא לא התכל'ס, זה לא זה. יש משהו אצל יהודי, חלק מ"העזים שבאומות"[עח] של יהודים, שאומר "אודער גאר אודער גארנישט" באידיש, או הכל או שום דבר. זה חלק מהאורות של תהו שמוטבעים בטבע היהודי, שיהודי רוצה או הכל או שום דבר. ברגע שאתה מפשר אותו, הופך אותו למים פושרים של "קמעא קמעא"[עט], הרבה שלבים – הרגת אותו. אתה פשוט גמרת אותו בפנימיות, בגלל שזה לא טבע של יהודי ככה.

טבע יהודי אומר שאמנם יש לי הרבה סבלנות, אני יותר "קמעא קמעא" משלך, אני מחכה בברוקלין "קמעא קמעא", אבל אני מחכה שיהיה הכל, אני לא רוצה שיהיה משהו באמצע.

מה רצינו לומר? שהסבה שהארץ נבנית בדורנו על ידי לא מאמינים במודע היא בגלל שהאנשים האלה, היהודים, האחים היקרים שלנו, הלכו על הכל, מה שלהם הוא הכל – על זה הלכו, וברגע שאתה הולך על ה-כל, זה כל הקופה, לפי דעתם – דברנו הרבה פעמים על המושג כל הקופה – והיות שהם הלכו על כל הקופה הצליחו. יהודי שלא הולך על כל הקופה לא יצליח, המבצע לא יצליח. אבל אם אתה מגדיר, אם יש לך הרבה חינוך ו'כל הקופה' אצלך הוא משהו מאד גדול, גילוי אור אין סוף – אז באמת לא פשוט ללכת על כל הקופה. אבל אין מנוס, אם אתה יהודי אתה חייב ללכת על כל הקופה.

זאת אומרת שלעניננו גם עליה להר הבית נפשית-פנימית לא יכולה להיות עוד הר בלי בית – אין יותר הר בלי בית. ההר חייב להיות הר הבית, ההר של הבית, שזה "יעקב אשר פדה את אברהם". לכן צריך להיות בה איזה מן דחף משיחי. עדיין יש שלשה שלבים, אבל אם נזכה, קודם כל על פי פשט אם נזכה אפשר לדלג על שלב הב', כלומר קרבנות בלי בית, ואם נזכה עוד יותר נדלג גם על ההר בלי בית, שתכף ומיד יהיה בית. צריך להיות כזה ראש, בלי כזה ראש אז "והִוא לא תצלח"[פ].

בין המעפילים לציונים

לגבי המעפילים ידוע הווארט המפורסם של רבי צדוק[פא], ש"הִוא לא תצלח" הוא בעבר אבל עכשיו, בדור שלנו כן. למה "הִוא לא תצלח" אז? בגלל שגם המעפילים לא הלכו על כל הקופה, ידעו שהארון לא אתם. לא היו כמו הציונים, המעפילים שמשה אמר להם "הִוא לא תצלח" ולאחר שהוא אמר להם, הם האמינו, היו מאמינים, לא היו חילונים, והם ידעו שכרגע הארון לא נמצא איתנו, משה רבינו הגדול, ה"צדיק יסוד עולם"[פב] לא נמצא אתם, אלא שידעו באיזה מקום, גם כשעלו והעפילו, שזה לא תכל'ס.

אז למה באמת עשו את זה? זה היה מדה ולא מדה. בהעפלה שלהם היה שורש של "קמעא קמעא", שאנחנו קודם עושים את הצעד הזה ואחר כך אולי נכריח את הראשים לבוא אחרינו, כמו שנקים מפלגה, נכריח את משה רבינו לבוא ולהצטרף. זה היה הראש של המעפילים דאז. הם גם ידעו שבאתערותא דלתתא אתערותא דלעילא, אנחנו נעשה אתערותא דלתתא, אבל ידעו שזה לא תכל'ס, שבלי משה רבינו, בלי הארון זה לא תכל'ס.

לכן משה אמר שעם כל הכבוד לסברה, אבל היא לא בדיוק נכונה ולכן "והִוא לא תצלח". אבל זה שהוא ניבא – לפי רבי צדוק – שהמעפילים של אחרית הימים יצליחו, בגלל שהמעפילים של אחרית הימים, גם המעפילים החילונים, הלכו על כל הקופה. זה היה 'הכל' שלהם, לא היה שום שלב שהשאירו בגלות – אנחנו עושים הכל ולכן 'היא תצלח'. לכן גם אצלנו, בשביל שהיא תצלח – צריכים ללכת על הכל, צריך להיות בתוך ההר גם את הבית.

הר – הוראה

לזה נגיע בהמשך גם כן – מתי יתחילו לעלות להר הבית? דוקא כאשר הרבי יתן את האור הירוק. לפני זה אף אחד, אף חסיד, גם מי שלא יודע שהוא חסיד, לא יעלה לפני הציווי. אכן, כתוב כאן בהמשך שלכל אחד יש בפנים את היחידה שבנפש שעליה כתוב "נשמת אדם תלמדנו"[פג], וצריך להיות כמו אצל אברהם אבינו ש"קראו הר", שהתחיל מההר, ששתי הכליות שלו נעשו לו שני רבנים והורו לו את ההוראות של ההר. הר הוא לשון הוראה – הוראת שעה לעלות להר – וגם לשון מוריה – "שמשם יוצאת הוראה"[פד], המקום בעצמו הוא הר המוריה. לא רק שמוריה היא הוראה, עוד יותר מזה, גם המלה הר עצמה – "אברהם קראו הר" – היא הוראה, שזאת הוראה לעלות להר. רק שמוריה היא על שם הקטורת, הבושם שיש בהוראה (אולי גם נגיע לזה בהמשך, כרגע נסיים עם זה).

מבצע תפלה בהר הבית

כל זה היה רק על כך שקוראים למקום הר הבית, שזה אומר לנו שצריך להיות "יעקב אשר פדה את אברהם". איפה השדה באמת? אמרנו שהר הוא הממד של אברהם, כל ה מאות אמה על ה מאות אמה, ושהבית הוא המקדש, אז איפה השדה? יש שתי סברות בזה: מה שכתוב כאן הוא שיש בית, יש היכל, כמו בית של אדם, מקום מקורה עם גג ומחוץ לבית יש חצר, חצר העזרה, החצר שמקריבים בה קרבנות שאינה מקורה, והיא פתוחה. בתוך הבית יש את החדר הכי פנימי שהוא "חדר המטות"[פה] בלשון התנ"ך, קודש הקודשים, אבל גם בחוץ, בקודש, שם ישנם עיקר כלי המקדש – המנורה, השלחן ומזבח הקטורת.

רציתי להתחיל הפוך אבל נתחיל ככה: הבית הוא המקום המקורה, שהוא בחינת יעקב אבינו, והחצר היא בחינת שדה, שמחוץ לבית, והיא העזרה. אבל מה המשותף ביניהם? ששניהם מחנה שכינה. לפי הרמב"ם[פו], גם היום בזמן החורבן, לשניהם – גם לעזרה וגם לבית – אסור להיכנס באיסור חמור של כרת למקום הזה של מחנה שכינה. יוצא לפי הרמב"ם שהיום, כשהכל חרב, לא יודע אם יש איסור יותר חמור להיכנס למקום קודש הקודשים מאשר להיכנס למקום המזבח החיצון. היום זה אותו איסור, זה מחנה שכינה ויש בזה לפי הרמב"ם איסור כרת.

לפי הראב"ד[פז] אין קדושה בעזרה בזמן החורבן. לכן אין שום איסור כרת ומי שיכול לעלות להר הבית – גם יכול לעלות ולהיכנס לכל מקום. זה מאמר מוסגר: למאי נפקא מינה? קודם כל ללמד זכות על יהודים שנכנסים לפני ולפנים, יש מצוה ללמד זכות על יהודים שסוברים כדעת הראב"ד, יהודים שלא מקפידים ונכנסים למקום הכי מקודש, במזל שלהם על כל פנים, בשורש נשמה הם כנראה משורש נשמת הראב"ד, שסוברים שאין שם קדושה ומותר להיכנס. בסדר, יש להם על מי לסמוך.

עוד יותר נפקא מינה לנו, לימוד זכות הוא דבר עצום, אבל חוץ מזה: סתם דוגמה שצריך להתדיין עליה עם אנשים שמכירים שם את השטח, איך זה הולך, אבל אם רוצים להתחיל במבצע של תפלה על הר הבית, שזה הנושא הבא כאן. עיקר המצוה הוא להתפלל שם והרי לפי המציאות היום לא נותנים ליהודים עם כיפה, כל שכן זקן, שמחזיק סידור לפתוח אותו ולהתפלל. האם ראוי-רצוי לעודד יהודים – הרי גם יהודי חילוני בלי כיפה על הראש או תיירים נכנסים לשם – שנכנסים בלי שום הגבלה לפני ולפנים להתפלל. השאלה מה יעשו להם אם הם יתפללו? לא יעשו להם כלום ויש מצוה גדולה להתפלל שם.

גם יהודי חילוני, אפילו יהודי לא מאמין, שבא לשם, בשבילו להתפלל זה דבר מאד מקובל. כל יהודי שבא לשם הלב נפתח. עוד פעם, הרבי דיבר על תקופה שהיו להכעיס'ניקים, שיהודים חילונים יעלו 'להכעיס' למקום האסור. אבל זה מה שאמרנו קודם, שהיום לא חושב שהחישוב הזה רלוונטי. יהודי סתם שלא שומר תורה ומצוות ולא יעשו לו כלום – האם רצוי לעשות מבצע לעמוד בחוץ ולתת לו סידור תפלה או משהו דומה, או סתם לומר לו ש'כדאי לך להתפלל, שזו מצוה גדולה שתתפלל שם. אתה סובר כמו הראב"ד'? להגיד לו שיש לו על מי לסמוך.

[אם זה היה ודאי איסור לא הייתי נותן לזה לגיטימציה] זה בדיוק מה שאני אומר, שאם זה ודאי איסור ודאי לא הייתי צריך לעודד אותו, לכרוך את זה עם מצוה. אם זה ודאי איסור אז זו "מצוה הבאה בעברה", זה הדיון כאן. אבל היות שאני לא סומך על הראב"ד, למה? אני לא יודע למה, אבל תכל'ס ככה לימדו אותי רבותי, שלא סומכים עליו כאן ופוסקים כמו הרמב"ם, אז אישית אני לא סומך. אבל זו שאלה רצינית בהלכה, שהיות ויש דעה כזאת, ואותו יהודי שלא אכפת לו ולא חושב פעמיים והוא כן נכנס לפני ולפנים, יש היתר לפי הראב"ד, אז שיתפלל שם.

הרי יש מסורת של הקליפה – לפעמים כתוב "כי ממנו נקח"[פח] וצריך ללמוד מהקליפה – שאם יהודים מתפללים על הבית בא המשיח שלהם, כלומר שלנו, ומחריב להם את ה"שקוץ שֹמֵם"[פט] [אפשר אולי לבדוק את זה?...] כן... צריך באמת לבדוק את זה, ומי שיכול עכשיו לבדוק את זה – אלו אותם יהודים שלעת עתה לא שומרים תורה ומצוות, התיירים שנכנסים שם.

ה. הקבלות בין האבות לתחומים בהר הבית

אברהם-יצחק-יעקב – הר הבית-חצר-בית

נחזור לענין. מהי בחינת שדה? או שהשדה הוא עזרה, ולפי זה יצחק ויעקב נכללים שניהם בתוך מחנה שכינה, שיעקב הוא הבית ויצחק הוא העזרה.

מהי גם הסברה הפנימית לומר כך? יש מחלוקת בין הרמב"ם והרמב"ן מה עיקר ענין בית המקדש[צ], האם עיקר הענין הוא הקרבנות או שעיקר הענין הוא בית קודש הקודשים, בו יש השראת שכינה לפני ולפנים. בשביל מה בעיקר בונים את המקדש? לסברת הרמב"ן אפשר לומר בפשטות שאם עיקר הבית הוא בשביל להקריב קרבנות – הרי הרמב"ם עצמו פוסק שאפשר להקריב קרבנות בלי בית, לא צריך בית בשביל להקריב קרבנות, כמו שאמרנו קודם – סימן שהבית, הצד הביתי, ההיימישקייט, שבבית המקדש הוא "בית יעקב" דוקא.

מה המיוחד ב"בית יעקב", בית ישראל, יעקב נקרא ישראל? ש"מטתו שלמה". כמו שאמרנו, עיקר הענין של בית הוא לעשות בשורש העליון זיווג לריבוי נשמות עם ישראל, "עד שיכלו כל הנשמות שבגוף"[צא] העליון, זה עיקר המטרה של בית המקדש.

מה זה בית? נחזור להתחלה, מה שאמרנו קודם: הדימוי הכי פשוט הוא שגם איש ואשה נשואים אם אין להם מקום צנוע הם לא יכולים להזדווג, לא יכולים להוליד תולדות. הקב"ה והשורש של כנסת ישראל כביכול בלי בית – הם ברחוב, הבעל והאשה מסתובבים ברחוב. הם יכולים שם להזדווג? לא. זה לא צנוע, אי אפשר. אז צריך לעשות בית, שיהיה מקום צנוע, שהוא קודש הקודשים, הכי צנוע, שיש שם מקום שאפשר להתחבר על מנת להוליד נשמות.

על זה כתוב "יעקב מטתו שלמה"[צב]. יעקב הוא בחינת הבית, ומטתו נקראת "חדר המטות" – בתנ"ך קודש הקודשים נקרא "חדר המטות" – ו"מטתו שלמה". הוא "הבחיר שבאבות"[צג], הוא השלם-המושלם שבהם.

לעומת זאת, בחוץ מקריבים קרבנות. מה ההבדל בין שתי הסברות, של הרמב"ם והרמב"ן, אם עיקר המקדש הוא קרבנות או עיקר המקדש הוא השראת השכינה בקודש הקודשים? זה נקרא רצוא ושוב. על קרבן כתוב בספר הזהר הקדוש[צד] "רזא דקורבנא עולה עד רזא דאין סוף". קרבן הוא העלאה עד אין סוף. זה נקרא סוד הקרבן, סוד הקרבנות. מה שאין כן השראת השכינה היא שוֹב, "לא תהו בראה לשבת יצרה"[צה].

הר הבית-קרבנות-בית המקדש – הכנעה-הבדלה-המתקה

ידוע אצלנו שהיסוד הכי ראשון של הבעל שם טוב ותורת החסידות הוא חש-מל-מל – הכנעה-הבדלה-המתקה[צו]. לפי זה, תמיד ההסבר הוא שהבדלה והמתקה הן על דרך רצוא ושוב, שהבדלה היא רצוא והמתקה היא שוב. לפי זה עצם העליה להר הבית, שיש מצוה להשתחוות וכו' – עיקר ענין הר הבית הוא בחינת הכנעה מול ה', "נכח פני ה'"[צז].

איך זה על פי חסידות? שלשת השלבים של הר הבית כענין ומצוה בפני עצמה ואחר כך הקרבת קרבן ואחר כך בית בנוי זה הכנעה-הבדלה-המתקה. הכנעה היא עצם העליה והמורא וההשתחויה; ואחר כך ההבדלה שזו ההעלאה של הנשמה עד אין סוף ממש, הבדלה עד אין סוף זו עבודת הקרבן; ואחר כך השראת השכינה היא הזיווג. מהו סוד הקרבן? "אל אישך תשוקתך"[צח], זו התשוקה. אם כי שיש גם אש שיורדת מלמעלה, אבל עיקר הקרבן שיורד מלמעלה למטה הוא בחינת "אל אישך תשוקתך" של עם ישראל. ואחר כך הדבר בא לידי שלמות בתוך הבית הבנוי, בתוך "חדר המטות" הפנימי ביותר, שהוא קודש הקודשים. אם כן, בכללות כל הבחינות של הר הבית, קרבנות והשראת שכינה הם חש-מל-מל, הכנעה-הבדלה-המתקה.

לפי זה, הכנעה היא אברהם והבדלה-קרבן היא יצחק. מי הקריב את עצמו? אברהם באמת הקריב את יצחק, אבל מי שמסמל את הקרבן עצמו, את המזבח ואת "רזא דקורבנא", ההעלאה של גבורה, "רזא דקורבנא שעולה עד רזא דאין סוף", הוא יצחק. לכן מאד-מאד מסתדר טוב שיצחק ובחינת שדה הם כנגד העזרה, שם מזבח העולה והקרבת הקרבנות; אחר כך יעקב הוא בחינת הבית עצמו. כל זה זה שיטה אחת, שהשדה של יצחק הוא בחינת העזרה, שהיא החצר, שעדיין במחנה שכינה. אתה אומר שהמבי"ט כותב את זה[צט]? בסדר, זה כתוב.

אברהם-יצחק-יעקב – הר הבית-חיל-בית ועזרה

חוץ מזה יש סברה אחרת לפי מה שכתוב, לפי ההלכות. חז"ל באו והרחיבו את שטח העזרה, הוסיפו עזרת נשים ועוד שטח עד החיל, שלנו למעשה מדרבנן אסור להיכנס מהחיל והלאה[ק]. יש כלל שכתוב בחסידות שכל מדרבנן הוא בחינת ברייתא, תרגום המלה שדה. עוד פעם, שדה, לעומת בית, הוא בחוץ, זה נקרא ברייתא, וברייתא היא מה שנוסף, כביכול תוספת של רבנן.

לתוספת של רבנן ודאי שיש כבר שורש עוד לפני התורה שבכתב. כמו שאמרנו הרבה מאד פעמים, לתורה שבעל פה יש שורש אצל האבות עוד לפני התורה שבכתב, רק שהתורה שבעל פה באה לידי ביטוי וגילוי יותר מאוחר בסדר הדורות. לפי זה, הבית כולל את כל מחנה שכינה כולל החצר של הבית. לכל בית יש חצר שהיא חלק ממנו, אין בית בלי חצר, צריך לפחות כמה דונם חצר, שיקרא בית; אבל אחר כך יש עוד תוספת של גבעה מחוץ לתחום הראשון, שנקראת ברייתא, והיא בחינת יצחק; ואחר כך יש את כל ההר שעדיין נשאר, שזה "עוד חזון למועד". כשמגיעים לגבעות רואים את האופק, את ההר.

זו עוד שיטה, גם שיטה מאד-מאד טובה על פי חסידות, היות שהרבה פעמים כתוב שיצחק הוא בחינת ברייתא, השדה של התוספת מדרבנן. כאן אלו שתי שיטות איך להבין את בחינת השדה, שהוא הממוצע המחבר בין ההר והבית, אבל העיקר הוא כמו שאמרנו קודם, שכדי להגיע גם להר צריכה להיות תודעה של בית, של "יעקב אשר פדה את אברהם".

אברהם-יצחק-יעקב – מחנה שכינה-מחנה לויה-מחנה ישראל

יש לכאורה שיטה הפוכה מכל זה: יש שלשה מחנות – מחנה שכינה, מחנה לויה ומחנה ישראל. מחנה שכינה הוא כאמור הבית המקורה, ההיכל, פלוס העזרה. עד כדי כך, כמו שכתוב כאן, שבהרבה מקומות כשאומרים את המלה עזרה הכוונה לכל השטח, כולל הבית, הכל מחנה שכינה; מחוץ לו יש את הר הבית עצמו, הר הבית הוא מחנה לויה; מחוץ לו יש את כל ירושלים שהוא מחנה ישראל. מקביל למחנות שהיו במדבר.

כל זה שאנחנו אומרים ש"אברהם קראו הר" שהוא בחינת הר הבית, איך זה מסתדר עם כך שזה מחנה לויה? לכאורה לויה זה יצחק! עכשיו באמת, סדר שלשת המחנות – מחנה שכינה, מחנה לויה, מחנה ישראל – הופך את היוצרות לגמרי, בגלל שבמחנה שכינה מי נכנס? איזה יהודים נכנסים לשם? כהנים. [במחנה שכינה ישנה גם עזרת ישראל] בסדר, יכולים להיות שם בטהרה, יש רצועה בה ישראל באים לבקר בבית הכהנים. אם ישראל נכנס למחנה שכינה הוא אורח, אורח שנכנס לתוך. עוד פעם, ישראל במחנה שכינה – מי ששם בעל הבית הוא הכהנים, זה המקום שלהם.

לגבי מחנה לויה, גם במדבר – מה היה מחנה לויה? מקום של הלויים מסביב למשכן. סימן שמי בעיקר שומר על המקדש, עיקר המצוה של הר הבית? הלויים, הם שומרים על המקדש, זה המקום של הלויים. המקום של כל עם ישראל הוא ירושלים, עיר הקודש.

אם כן, כהן-לוי-ישראל הם כנגד אברהם-יצחק-יעקב, וזה הופך את היוצרות לגמרי, זה עושה את הבית – אברהם, בגלל שזהו מקום הכהנים. על אברהם כתוב "אתה כהן לעולם"[קא]; את הר הבית – יצחק, שהוא השורש של הלוי; ואת ירושלים כולה הוא עושה.

זו לא בדיוק הפיכת יוצרות, בגלל שכאן במבנה הזה אנחנו מוסיפים את ירושלים. קודם לא דיברנו על ירושלים בכלל, רק היו שלש בחינות של תחומים בתוך הר הבית. אבל כאן, כשמוסיפים את ירושלים, מדברים על שלשה מחנות של כהן-לוי-ישראל, אז לכאורה הם כנגד אברהם, יצחק ויעקב. כשיש סתירה כזאת לכאורה מה צריך לעשות, אם רוצים להסביר אותה?

קודם הבית היה "יעקב קראו בית", אבל כעת מחנה שכינה הוא אברהם, כהן. צריך לומר עוד יותר עמוק, על דרך "יעקב אשר פדה את אברהם". הרבה פעמים כשיש דבר כזה מסבירים, כמו במלכות ישראל א'[קב], אתה זוכר, שיש חלוקה מצד הגברא ומצד החפצא. כשיש תופעה כזאת בהלכה וצריך להבין אותה בפנימיות, איך שהדברים מסודרים מצד הגברא ואיך שהם מצד החפצא. מה זאת אומרת? איך שזה מצד הסובב ואיך שזה מצד הממלא.

כך כתוב בתניא[קג], שהגברא זו התודעה הפנימית והחפצא הוא הסובב, המקיף. המקיף-הסובב נקרא המצב או התכונה האובייקטיבית כביכול, ואילו הגברא, התכונה הסובייקטיבית, נקראת ממלא כל עלמין, ככה מוסבר בספר התניא ההבדל בין חפצא של מצוה לגברא. הוא כותב שחפצא של מצוה היא הסובב כל עלמין והגברא, מי שמקיים את המצוה, הוא הממלא כל עלמין, ולכן על ידי כל מצוה בתורה יש יחוד של סובב וממלא של חפצא וגברא.

איך נסביר את זה פה? מהי מערכת החפצא ומהי מערכת הגברא? לכאורה היה ראוי לומר שהמפתח הוא "אברהם קראו הר ויצחק קראו שדה ויעקב קראו בית". מה זאת אומרת "קראו"? מצד הגברא או מצד החפצא? מצד החפצא לכאורה, ככה הוא קרא למקום. אבל זה שהכהן הוא שם "שלוחי דרחמנא", בתוך הבית שלו, בחלוקה לכהן-לוי-ישראל לכאורה הוא מצד הגברא.

יש ביטוי "איש הר הבית"[קד], כמה שוה הביטוי הר הבית? 622. תחלק את זה ל‑2 בגלל שיש כאן שתי מלים, כמה זה שוה? איש. כלומר, איש הוא המכנה המשותף של הר הבית. מי הוא "איש הר הבית"? לא כתוב 'איש בית המקדש' או 'איש ירושלים', אין דבר כזה. איש הר הבית הוא משהו עצמי בהר הבית. זו בחינת גבורה של לוי.

עוד פעם, הרגשת הבעלבתי'שקייט, של בעל הבית, היא שהוא כביכול הגברא שפועל במקום. במחנה שכינה זהו הכהן, שדוקא אברהם נמצא שם. כמו שאמרנו קודם, אפילו מי שהקריב את יצחק, אברהם, הוא הכהן. יצחק הוא הקרבן, אבל אברהם הוא הכהן – "אתה כהן לעולם"; יצחק הוא הלוי, הוא בהר הבית, הוא "איש הר הבית"; ויעקב כאיש הוא בירושלים, הוא עם ישראל כולו, כל שבטי עם ישראל שבירושלים עיר הקודש. ככה צריך להסביר את זה.

מה בגלות? עוד יותר "יעקב אשר פדה את אברהם". מה צריך לפדות? את הגברא. החפצא – על פי הרמב"ם ודאי וגם יחסית לפי כולם – קיים תמיד, אבל מה שצריך לפדות הוא את צד הגברא. "יעקב שקראו בית" הוא פודה את הגברא שבבית – זה פירוש חדש – שהוא אברהם, הגברא של כל מחנה שכינה.

ארץ ישראל-ירושלים-הר הבית-בית המקדש – אהבה-יראה-יראה-אהבה

לפי זה מה יוצא עוד? יש עוד נושא גדול שאולי לא נכנס אליו, אם עיקר הרגש בהר הבית צריך להיות אהבה או יראה. זה עוד נושא גדול שנוגע להמשך. אם הר הבית הוא יצחק והוא מרביץ לך שם, אתה בסכנת שוט ושרפה – שרפה היא גם אש, בחינת יצחק, שאתה ממש תהיה הקרבן שם... – וזה עושה מהר הבית מקום של יראה. ממילא לפי זה בית המקדש כנראה צריך להיות מקום של אהבה. הרי ירושלים היא מקום של יראה, שלמות היראה, ארץ ישראל כתוב שהיא מקום של אהבה[קה], כללות ארץ ישראל.

יש פה איזה חותם מתהפך של אהבה-יראה-יראה-אהבה. בדרך כלל חותם המתהפך הוא יראה-אהבה-אהבה-יראה, י-ה-ו-ה, "דחילו ורחימו ורחימו ודחילו"[קו], וכאן יוצא משהו הפוך ממש – אהבה-יראה-יראה-אהבה. צריך להבין מהי האהבה שבתוך בית המקדש עצמו, את זה נשאיר לאחר כך.

עד כאן החלק הראשון. מי שרוצה להמשיך בעוד כמה שעות בבת עין בישוב, ואחר כך יותר מאוחר לא בישוב, בגבעה.