עשור לבית עין; עליה להר הבית

כ"ג אדר תשנ"ט – בת עין

עלו ההר (2)

הערות על ספר אל גבעת הלבונה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

שיעור זה שהתקיים בגבעה חדשה בסמיכות לישוב בת עין, נפתח בציון עשור לישוב הותיק, תוך סיפור החלפת שמו ממגדל עדר לבת עין. בחלקו השני של השיעור המשיך הרב לעסוק בסוגית העליה להר הבית ובהגדרות הפנימיות לחלקי ההר השונים. בסוף השיעור דובר על הצורך לדברר את ענין כיבוש ההר כסיבה לעליה אליו.

א. עשור לבת עין

מגדל עדר

נגנו "תשכון תתגדל".

לחיים לחיים! עוד כמה שבועות בב' אייר הולך להיות עשור לבת עין. הכל שם בסדר חוץ מדבר אחד של כניעה לרשויות, בענין שינוי השם של המקום, שהם נכנעו. [מה?] אני אומר שנכנעו לרשויות. [שינו ממגדל עדר?] כן. שנה שלמה, יותר – זה היה בשם שבחרנו. [מגדל עדר?] כן. שזה השם שכתוב בתורה[ב] שמשם יבוא משיח[ג], משם יוולד משיח, התרגום ירושלמי כותב את זה, שזה כאן באזור הזה, סמוך לקבר רחל, אחריו, ככה כתוב בתורה, בדרך לחברון. וזהו. רק כדי שתחשבו על זה. יכול להיות שיש פה תיקון שצריך לעשות.

[למה לא הסכימו לתת להם את השם הזה?] משתי סבות: ההיסטוריה כאן, אולי לא מכירים אפילו את ההיסטוריה של המקום. הישוב היהודי, ודאי הראשון בגוש, אבל אולי בכל אזור דרום ירושלים היה לפני כשבעים שנה או יותר, בתחילת שנות ה-20 למניינם, שחרדים ממאה שערים באו וייסדו את הישוב מגדל עדר איפה שהיום עומדת תחנת הדלק בפינה. החזיקו מעמד [חקלאים, לא?] כן, ישוב חקלאי על שם המסורת שכאן הוא מגדל עדר, ושמגדל עדר הוא משהו משיחי, שם משיחי. יסדו את הישוב והוא החזיק מעמד. אבל הסוכנות היהודית, היות שהם היו חרדים, לא הסכימה לתמוך בהם והתנגדה להם ולכן כעבור שנתיים התבטל הישוב הזה. לא יודע את כל הפרטים אבל יש כאן עבר.

אם כן, הדבר הראשון כאן בכל הגוש הוא מגדל עדר, על שם אותו פסוק באותו תרגום ירושלמי. היו שתי סבות שלא נתנו אותו: סבה אחת, שהתושבים מכל הישובים מסביב התנגדו. יש כאן מקום שנקרא מגדל עז, אז הם התנגדו כי זה נשמע יותר מדי קרוב, אבל כולם התנגדו בגלל שראו בכך 'משוגעים', משיחיים, שזה שם משוגע כזה, ככה זיהו את אותו. אבל הרשויות ממש התנגדו מטעם אחר, בגלל שלפי דעת הארכיאולוגים קבר רחל לא כאן, הוא בבנימין, בצפון ירושלים וממילא גם הם שמים את מגדל עדר שם. [בכל מקרה זה אמור להיות יותר קרוב לתחנת דלק] אם אומרים שזה הציר המקורי מירושלים לחברון, איך אפשר לדעת? [הגיון] בסדר, יכול להיות. לא משנה, אבל זה מספיק "סמוך ונראה" [לכן יש טוענים שזה שם, ליד מגדל עז , לא בטוח] אבל כנראה, לפי השמועה ששמענו, הרשויות עצמן הושפעו וכביכול אמרו את הטעם השכלתני שלהם לפי הלחץ של התושבים, כך היתה אז השמועה. בסדר, זה שידעו את הדבר, בגלל שצריך לקבוע כאן שם, זה קובע ברכה. אולי אחר כך למעלה יהיה מגדל עדר ב'... [לחיים] לחיים לחיים!

גם עוד ברכה שהמקום יתפתח מאד מהר מכל הבחינות. מה שהיום התפתח למעלה היה אמור לקחת לפי התוכנית שנתיים, מה שלקח עשר שנים בערך. [שפֹה יהיה הפוך] כן, שיהיה לפי ההוא אמינא. אז לקח 10 שנים, שכאן יקח רק שנתיים או פחות. [לא דמיינו להיות פה] כנראה שכל הטיפוסים האלו מגיעים לכאן בסוף, כמו "ארץ שנער"[ד] [רצינו להיות בגבעה] זו גבעה, גבעה אמתית... תכף נסביר את זה: מלמעלה רואים אותה כגבעה, יש שמסתכלים מלמעלה ויש שמסתכלים מלמטה... לחיים לחיים!

ברור, גם אז, שאם לא היו משנים את השלטים בסוף היו חייבים להיכנע. אם אנשים כל הזמן כותבים מכתבים למגדל עדר הרשויות חייבות להתקפל באיזשהו שלב [כך קרה בנוקדים] כן, לא יכולים להחזיק מעמד. זאת אומרת שבסופו של דבר זו היתה באמת כניעה מבפנים, היה מאד פשוט להמשיך עם זה, זה היה חייב להצליח אם היו מתעקשים על כך.

הבת עין

[מה זה השם בת עין?] בת עין הוא שם יפה מאד, בת עין שייך לצפת. צריך להיות ישוב ליד צפת בשם בת עין. [הגבעות של מירון או משהו] כן, שם מתאים בת עין, שם הוא היה גר.

אם מזכירים את הבת עין, הוא היה מורו ידידו של רבי הלל מפאריטש, הארביטשער רב, חסיד-תלמיד מובהק של רבי מרדכי מטשערנוביל וידידו היה רבי הלל בצעירותו, לפני שהוא עבר לחב"ד. מה שאנחנו תמיד מביאים ממנו הוא שמכל ספרי חסידות הכללית הוא אולי זה שהכי מדבר על שפלות, ולכן הוא זכה לארץ ישראל.  הוא מסביר את הווארט המפורסם[ה] – מתאים לגבעה נמוכה, גבעה הפוכה – עליו הוא חוזר הרבה פעמים, ש"טובה הארץ מאד מאד"[ו] תלוי ב"מאד מאד הוי שפל רוח"[ז], ש"מאד מאד" של "טובה הארץ" מתגלה – כמו אצל יהושע וכלב – רק אצל מי שמקיים בעצמו "מאד מאד הוי שפל רוח".

אחר כך הוא כותב גם את כוונת הבטחון, שגם חשובה מאד כשהולכים ליישב את הארץ, שצריך לכוון בטח כשאומרים "קדוש קדוש קדוש"[ח], כשאומרים קדושה, כמו שקודם אמרנו קדושה. יש באלף-בית שלש אותיות שהמילוי שלהן שוה קדוש, כלומר שהמילוי שלהן הוא ית, והן אותיות בטח – בית טית חית – ו‑ית שוה קדוש. אז כשאומרים "קדוש קדוש קדוש" יש לכוון שהוא המילוי של בטח, כלומר שזהו מקור הבטחון. משהו מאד יפה מהבת עין שאני תמיד אוהב מאד אותו.

אבל בכללות הקשר שלו לארץ ישראל הוא במדת השפלות. הוא אחד מהצדיקים שבאים מחוץ לארץ לארץ וצריך הכל אצלו להיוולד מחדש. כביכול כל המוחין מסתלקים, כל מה שהיה קודם, מה שנקרא בנין פרצוף לאה בחוץ לארץ, הכל מתפרק ואז צריך להיכנס לעיבור, כמו שדיברנו קודם, מי שהיה בבית לחם[ט], שצריך הכל להתהוות הויה חדשה כשעולים לארץ ישראל.

הויה היא לידה, להיכנס לעיבור חדש ולהיוולד מחדש, אז גם פה כשהולכים ליישב מקום חדש זה עיבור חדש ולידה חדשה, כל אחד עובר עיבור שני. זה האוהל הראשון. יש שלבים של עיבור לקראת לידה. אחר כך הבטן מתרחבת ואז אי אפשר להישאר בתוך המקום היותר צר, "הרחיבי מקום אהלך"[י] שעוד צריך קצת להתרחב.

[איך אפשר להסביר בפנימיות את הענין שמשרד השיכון גם כן רוצה להרחיב אותנו פתאום?...] זה לא משרד השיכון, זה מישהו שם... בן אדם טוב, אחד משלנו נמצא שם, זה בהשגחה פרטית. [אדריכל עם החולצה הזאת] יש ב"ה יהודים טובים שרוצים לעזור, "עזר כנגדו"[יא]. [הוא מדבר על תכנית אחרת, דברים טכניים] זה מה שדיברו על המקום הסמוך? [ברוח אחרת] אה, זה [ימצאו מקום אחר] זה בת איוב... יש קרן קיימת, ויש קרן הפוך... הפוך על הפוך... לחיים לחיים!

סיפור רבי פינחס בעל הפלאה ורבי שמעלקא מניקלשבורג

מספרים על האחים הקדושים, רבי פינחס בעל ההפלאה ורבי שמעלקא מניקלשבורג שהיו אצל המגיד ואז, כמו כל תלמידי המגיד, אם כי שהיו שניהם גדולים מאד גם בנגלה, מאד אנשים מיושבים, אבל היו עם התלהבות חסידית מקורית אמתית. לפני שבת הם היו מקבלים התעוררות עצומה של קדושה, הרגשת קדושה נכנסת לקראת שבת המלכה, וודאי יוצאים ביחד לשדה לקבל את פני שבת המלכה. אז היו מקבלים התלהבות גדולה ולא ידעו – הרי למדו מיסודות החסידות, אפשר להבין שזה גם כן מעבר מהבעל שם טוב לחב"ד, בחב"ד יש הרבה מאד ביקורת עצמית – האם מה שנדמה לי האם זה על אמת.

כתוב[יב] שכל ספר התניא במשפט זה 'א נישט קיין נאר', אל תהיה רמאי, אל תרמה את עצמך לגבי עצמך. זה כל התניא במשפט אחד. הבעל שם טוב לימד איך להתלהב בכלל ואצל המגיד שבאמצע אפשר לומר שכבר מתחילה להיות אצל התלמידים, חוץ מאדמו"ר הזקן, כמו בעל ההפלאה ורבי שמעלקא, נטיה יותר חב"דית. הם דאגו מאד לעצמם, האם הרשת ההתלהבות שלהם, שודאי באה מהרוח של הבעל שם טוב, כמו שרבי מענדל ויטבסקער אמר שכל התלהבות ואפילו כל הרהור תשובה שיהודי יקבל עד ביאת משיח – הכל בא מהבעל שם טוב. אז רצו לדעת אם זו אמת או שאולי הם מרמים, אולי זה נדמה, שממציאים. כביכול יכול להיות נפשית-פסיכולוגית שאדם ממציא לעצמו רגש חיצוני, אז הם דאגו לעצמם האם זה אמתי או שזה בלוף.

מה עשו? אמרו: נעשה נסיון, נלך למקוה כמו בערב שבת, נתלבש בבגדי שבת, הכל באיזה יום באמצע השבוע, ונראה מה קורה – אם גם נרגיש אותה התלהבות סימן שאנחנו על הפנים. אז באמת ככה עשו את כל ההכנות, התלבשו בבגדי שבת ופתאום הם מרגישים קדושה עילאה... אז סימן שהם שקרנים, שהם רמאים, כך לפי הסברה שלהם, לפי ההחלטה שלהם.

הם באו בדמעות שליש למגיד, לרבי, סיפרו לו את כל הסיפור וביקשו שיעשה להם תיקון שככה הם שקרנים בנפשם. אז המגיד ניחם אותם, הוא אמר: 'לא, זו לא ראיה לפי הסברה שלכם, בגלל שהיות ויש באמת שבת בכל השבוע, ומי שעושה הכנות לשבת, אפילו באמצע שבוע, בהחלט יכול להרגיש את קדושת השבת גם באמצע השבוע'... כל זה חשבתי בתור הקדמה, שאולי נלמד את אחת מהזמירות של שבת... נעשה פה סעודת שבת... שלחן שבת... יש פה איזה סידור עם הזמירות? שכולם יפתחו ב"ברוך אל עליון". שרנו את זה בכפר חב"ד לפני כמה שבועות, כשהיו שם בחורים, אז כדי שילמדו את זה אני רוצה שהניגון לא ישכח. [לקרליבך יש ניגונים לכל הלילה, לשבת בבוקר אין לו שום ניגון] אתה אומר שצריך להתחיל מהלילה?... לחיים לחיים! שיהיה ענג שבת, צריך לקרוא לזה ענג שבת...

נגנו "ברוך אל עליון". גוט שאבעס!

ב. דרגות בהר הבית

חוץ לארץ-ארץ ישראל-הר הבית – השתלשלות-התלבשות-השראה

התחלנו קודם, כשהיינו בקבר רחל, לדבר על הר הבית. יש עוד כמה דברים כלליים ביחס בין חוץ לארץ לבין ארץ ישראל לבין הר הבית. יש כמה מבנים, בתוך הר הבית גופא יש הרבה חלוקות-רמות. בתוך ארץ ישראל יש עשר קדושות של ארץ ישראל[יג], יש הרבה מדרגות. אבל בכללות הכי גדולה, על זה לא דיברנו קודם בקבר רחל: יש חוץ לארץ, יש להיות בארץ, ויש להיות בהר הבית, זו מדרגה אחרת לגמרי. אז בכללות על פי חסידות שלש המדרגות – חוץ לארץ, ארץ ישראל והר הבית – הן הדגם הכי יסודי בחסידות שנקרא השתלשלות, התלבשות והשראה[יד].

נתחיל מלמעלה למטה: הר הבית כולו, לא רק המקדש, על המקדש כתוב "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"[טו], ברגע שנכנסים להר הבית נכנסים למצב של השראה אלקית – אתה עומד מול ה'. מה הסימן שגם בהר הבית יש כבר השראה? שיש מצוה להשתחוות שם[טז], שמיד משתחווים בפישוט ידיים ורגליים. להשתחוות בפישוט ידיים ורגליים שייך רק כשיש השראה אלקית, היא גורמת לכך שהאדם יתבטל לגמרי. "משתחווים רווחים"[יז], על פי פשט, נאמר בתוך העזרה, אבל זה ודאי קיים בכל מקום שמותר להשתחוות.

מה זה "רווחים"? שיש גילוי של "לית אתר פנוי מיניה"[יח]. מה זו השראה? כמו צמצום לא כפשוטו. אתה שומע? השראה בהר הבית היא שהצמצום לא כפשוטו לגמרי. עד הר הבית, אפילו בעיר העתיקה, אפשר עדיין לחשוב כפשוטו [כן כפשוטו?] אפשר לחשוב... אבל בהר הבית אי אפשר לחשוב ככה יותר, בגלל שיש שם השראה אלקית בה גלוי ש"לית אתר פנוי מיניה"[יט], ולכן "משתחוים רווחים", שבכל מקום יש אין סוף – יש מקום אין סוף. [איך יכול להות שדוקא שם מרגישים צמצום הכי גדול?] גם על זה דיברנו קודם, שיש הרבה אנשים שעולים להר הבית ומקבלים תסכול מהחורבן שיש שם, של צמצום החושך שיש שם. אבל עיקר מי שזוכה באמת להר הבית, אז בכל מצב – אפילו במצב הכי חשוך – נוכח שיש כאן השראה, יש אין סוף, רק שלעיני בשר לא רואים אותה, אבל יש כאן גילוי של "לית אתר פנוי מיניה". שוב, הר הבית הוא השראה בכללות. זה שיש מדרגות בתוך הר הבית זאת אומרת שיש גם הרבה מדרגות של השראה. אבל ברגע שנכנסים להר הבית זה משהו אחר.

חוץ לארץ הוא השתלשלות. מהי השתלשלות? טבע, טבע הוא טבעות, אבולוציה. חוץ לארץ הוא היסטוריה של האבולוציה, שיש לכל דבר סבה ניכרת. טבע מלשון טבעות-טבעות, שם אלקים. אצל מי שגר בחוץ לארץ הכל טבע, השתלשלות.

לפי זה, מהי ארץ ישראל שבאמצע? היא לא השתלשלות של חוץ לארץ, היא לא השראה של הר הבית – היא התלבשות. מה זה התלבשות? שה' נמצא כנשמה בתוך גוף. כמו שגם שורש נשמה לא מתלבש בתוך הגוף, אבל יש הארה של הנשמה שיורדת ומתלבשת בתוכו, שנקראת יעקב – י עקב. שורש הנשמה נקרא ישראל, לי ראש, הוא לא נמצא בתוך הגוף, הוא שורה מלמעלה. אבל מה שמתלבש בתוך הגוף נקרא י עקב, יעקב, קוראים לה הרגל של הנשמה. בכל ארץ ישראל לא הטבע שולט, יש כאן השגחה פרטית, היא לא השתלשלות, לא לחיות בטבע. לחיות בטבע פרושו לחיות בחוץ לארץ, לחיות בארץ ישראל היינו לחיות במודעות תמידית שה' מתלבש בתוכי, בתוך מה שקורה בכלל. אמנם זו רק הארה, אבל יש התלבשות מורגשת-מוחשית בתוך מה שקורה.

איך יודעים את זה? מה הפסוק שאומר את זה? הפסוק שאומר שארץ ישראל כולה התלבשות אלקית הוא "ארץ אשר הוי' אלהיך דרש אותה, תמיד עיני הוי' אלהיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה"[כ], כלומר, כל הזמן יש "עיני הוי' אלהיך בה", שההשגחה מתלבשת בתוכה. בחוץ לארץ ההשגחה היא מקיף, הכל מתנהג כאילו בדרך הטבע. חוץ לארץ הוא בחינה של "עולם כמנהגו נוהג"[כא], לכן הכל שם טמא, האויר טמא, האדמה טמא. בגלל שהיא כולה טבע.

לכן יש ע שרים של אומות העולם ששולטים בחוץ לארץ. מהם שרים? שכל השפע עובר דרך חוקי הטבע, דרך הכוכבים, שזה השתלשלות העולמות. אבל בארץ ישראל "תמיד עיני הוי' אלהיך בה", זו השגחה גלויה שמתלבשת בפנים. אבל בכל אופן מה שמתלבש, "עיני הוי' אלהיך בה", הוא רק הארה של אלקות. זו לא השראה עדיין, זו התלבשות.

השראה היא הר הבית. היא כבר גילוי אלקות עד כדי כך – מה זה השראה? "כולא קמיה כלא חשיב"[כב], השתחויה. מה ההבדל בין התלבשות לבין השראה? שבהתלבשות הלבוש עדיין עומד על עמדו, הוא מרגיש את עצמו ולא מתבטל במציאות בפני ה'. לכן מי שמתלבש בתוכו צריך לצמצם את עצמו מאד כדי שלא יבטל את מציאות הלבוש, "תמיד עיני הוי' אלהיך בה". מה שאין כן בהשראה יש השתחויה, יש פישוט ידיים ורגליים, ו"ה' הוא הכל והכל הוא ה'"[כג], הצמצום לא כפשוטו. שוב, זה בכללות, משהו מאד-מאד חשוב להבין בכללות מה זה חוץ לארץ, מהי ארץ ישראל ומהו הר הבית.

השראה – נשיאת הפכי אהבה ויראה

היות שהר הבית הוא ענין של השראה אלקית לכן הרבה אנשים, אפילו אלו שכן מרגישים קדושת ארץ ישראל –לא מסוגלים לעלות להר הבית, בגלל שבתת-מודע שלהם הם יודעים שהר הבית הוא בטול במציאות, להשתחוות לה'. הם עדיין לא הגיעו לזה. באמת האתגר-היעד של הר הבית הוא להגיע לזה. בסדר, יש לנו כאן כמה מבנים והערות כלליות איך להבין את היחסים בין המקומות והמדרגות.

כאן – בחוברת שיוסי כתב – מוסבר שבהר הבית אתה כבר מול ה', יש לו דין של "לפני הוי'" בהרבה דברים. התחלנו לדבר קודם על אהבה ויראה, איפה מרגישים אהבה ואיפה מרגישים יראה. אז מצד אחד בהר הבית צריך להרגיש יראה, עיקר "מורא מקדש" מתחיל מהר הבית, שאפילו מתכוננים, גם כן משהו חשוב: איפה מתחילה המצוה של "מורא מקדש"? לא כשאתה כבר בתוך הר הבית, אלא כשאתה מתכונן להיכנס אליו. "מורא מקדש" הוא בכניסה, בשער. גם צריך לחלוץ את הנעליים בכניסה, לא בפנים, אז אתה כבר מרגיש את זה, וגם עוד יותר חשוב – מצות השמירה. הרי בהר הבית היא בשביל לשמור על המקדש, השמירה מתחילה מבחוץ. אמנם יש גם שמירה בפנים, אבל ההתחלה היא מחוץ. [השמירה מתחילה מחמשה שערים של הר הבית] כן, זו הכניסה להר הבית. השערים התקדשו, תוך השערים התקדשו בקדושת הר הבית? לא. אז אם כן, הם מחוץ להר הבית. שערי העזרה הם לא במחנה שכינה, הם במחנה לויה. אבל השערים שבהר הבית הם כן במחנה לויה. שוב, כמו שאמרו, היום מורגש בהכנות, בדברים שאסור להיכנס – צריך לעשות אותן מחוץ, לפני שאתה במקדש. אז בעצם "מורא מקדש" מתחיל מההכנה לכניסה להר הבית, לפני שנכנסים אליו.

אבל ודאי שהר הבית הוא ענין שכולו מורא. כמו בפרק "מורא מקדש", כולו שייך למדת היראה. זה מתאים לכך שהוא מחנה לויה, ולויה היא יראה. אבל לכאורה זה לא מתאים עם מה שאמרנו, וזה דבר פשוט, שהר הבית הוא בחינת אברהם, ש"אברהם קראו הר"[כד], ואברהם הוא אהבה[כה]. אם הר הבית שייך לאברהם הוא צריך להיות מקום של אהבה. אם הוא מחנה לויה ויצחק המקום צריך להיות של יראה. מה הסברנו קודם? שיש גברא ויש חפצא. מצד החפצא "אברהם קראו  הר"; מצד הגברא, כמו "איש הר הבית"[כו], הוא בחינת מחנה לויה. מי גר שם? הלוי, שהוא היראה, היראה גרה בתוך מקום של "אברהם קראו הר".

איך להסביר את זה? קודם כל, הווארט הכללי הוא ככה, שהיות והר הבית כולו – יחסית לשאר שטחי ארץ ישראל וכל שכן לגבי שטחי חוץ לארץ – הוא מקום של השראה אלקית, אחת מהתכונות של השראה היא, כמו שהרמב"ן[כז] כותב, שדוקא במקום של השראה שתי המדות ההפכיות שוכנות יחד. יש רמב"ן מפורסם (עוד לא מצאו אותו עדיין. מצאו את זה?.. כנראה שמובא בשם הרמב"ן. איך שלא יהיה), שרק בעבודת ה' אהבה ויראה שוכנות יחד, שתי מדות הפוכות.

איפה זה קורה? איפה יכולות להיות שתי נפשות ממש הפוכות מקצה אל הקצה, כמו אהבה ויראה, ביחד בעת ובעונה אחת? זה גופא סימן של השראה. אחד מהפירושים של המושג השראה, שהיות ואתה בהשראה והכל בטל – לכן יכולה להיות תופעה כמו "רואים את הנשמע, שומעים את הנראה"[כח] שהיתה במתן תורה. במצב של השראה גם החושים מתכללים ומופיעים בעת ובעונה אחת, וגם הרגש הפנימי הוא בעת ובעונה אחת של שני רגשות הפוכים.

כלומר, היות ועכשיו הסברנו שהר הבית כולו ענין של השראה צריך בכל מקום בהר הבית לכלול שני ממדים יחד, של אהבה ויראה. בכל אופן, אפשר להבין איך זה, כביכול מה החפצא ומה הגברא, מה בתוך מה. בהר הבית נאמר שמצד החפצא של הר הבית, "אברהם קראו הר", זה אהבה; אבל מצד הגברא, כאילו עיקר העבודה הפנימית הסובייקטיבית של האדם הוא יראה, ככה הוא בהר הבית כולו.

בבית המקדש, בתוך העזרה, במחנה שכינה – כנראה שזה מתהפך, שעיקר המקיף הוא יראה ובטול במציאות שבתוכה יש "אהבה בתענוגים"[כט],  אבל המקיף הגלוי הוא יראה. היות ואמרנו שבית המקדש הוא בחינת אבא ואבא הוא בטול, אז יש משהו שהכלל הוא בטול ובתוכו יש "אהבה בתענוגים".

"חותם בולט" – אהבה; "חותם שוקע" - יראה

הדבר הזה קשור עם השפל שלנו פה. יש כלל גדול בחסידות שכתוב[ל] ש"חותם בולט" עושה "חותם שוקע", ולהפך – "חותם שוקע" עושה "חותם בולט". אז אם יש כאן עמק, לא רק מה שאמרנו קודם שכאשר שמסתכלים עליה מהשמים היא גבעה, אבל יותר, מה שעושה אותה "חותם שוקע" הוא בגלל שיורדת לתוך גבעה זו בליטה שנקראת "חותם בולט", ומה שנעשה כאן במציאות הוא חותם שוקע. זה הכלל הגדול.

מה זה "חותם שוקע" ומה זה "חותם בולט"? אהבה ויראה. כתוב[לא] ש"חותם בולט" הוא אהבה, ו"חותם שוקע" הוא יראה. בהר הבית ה"חותם הבולט" זו אהבה, "אברהם קראו הר", אבל "חותם השוקע" גופא עושה את האדם ב"מורא מקדש", שהוא "חותם שוקע". זה הר הבית בכלל ו"איש הר הבית" בפרט, אנחנו דיברנו קודם מי זה איש הר הבית.

שדה – חפצא של יראה, גברא של אהבה כרשפי אש

אמרנו שבין ההר לבין הבית יש שדה, שהוא בחינת יצחק. יש שני פירושים, כלומר ש"אלו ואלו דברי אלהים חיים", שתי בחינות של שדה: יש שדה שהיא התוספת מדרבנן, עזרת נשים עד החיל, תוספת הקדושה מדרבנן היא בחינת ברייתא, בחינת שדה ויצחק. או: יש ששדה היא מתוך מחנה שכינה גופא, מדאורייתא היא עזרה, חצר שפתוחה לשמים בה מקריבים קרבן, והקרבן הוא בחינת יצחק, "רזא דקורבנא עולה עד רזא דאין סוף"[לב]. זה השדה.

יש שני פירושים מה זה השדה: או שהשדה הוא העזרה, מחוץ להיכל, או שהשדה הוא התוספת מדרבנן, שזו עזרת נשים עד החיל. ככה דובר קודם. [אברהם יצחק ויעקב "אברהם קראו הר, יצחק קראו שדה, יעקב קראו בית"] נכון. זה הפירוש שהעזרה היא יצחק. יוסי גם אמר שהמבי"ט כותב את זה[לג]. אבל אם רוצים גם בטוב לתת הסבר לתוספת מדרבנן שנקראת ברייתא, ברייתא היא שדה, ככה מוסבר בחסידות. זה גם בחינת שדה. צריך לומר שבשדה גופא יש שתי בחינות, שתי מדרגות של שדה, של יצחק. יש שדה שבתוך מחנה שכינה ויש השדה של תוספת למחנה שכינה, שמדאורייתא היא מחנה לויה, אבל חז"ל עשו אותה כמו מחנה שכינה, שאסור להיכנס אליה טמאי מת. זו גם בחינת שדה, ברייתא, מדרבנן.

שם אם זו בחינת יצחק, אז קודם אמרנו שכנראה בתוך בית המקדש יש מקיף של יראה וגברא של "אהבה בתענוגים", אבל אם עכשיו מחלקים אותו לשלש בחינות אז עיקר מקום המקיף, שנקרא החפצא של יראה וגברא של אהבה, הוא דוקא בחלק שנקרא שדה – או שזו התוספת דרבנן או שזו העזרה מקום הקרבן. בגלל שזו בחינת יצחק. יצחק הוא חפצא של יראה, אבל בתוכה האהבה, כמו הקרבן עצמו שהוא "רזא דקורבנא עולה עד רזא דאין סוף". התשוקה נקראת "אהבה כרשפי אש"[לד].

עוד פעם, "אהבה בתענוגים" היא מים, "מים מצמיחים כל מיני תענוג"[לה], אבל האהבה של הקרבן, התשוקה שהסברנו קודם שהוא בחינת "אל אישך תשוקתך"[לו], היא בחינת אהבה כאש. אהבה כאש, אם כי שהיא מדת אהבה, מתייחסת לשמאל, ליצחק, בגלל שהיא אש, "רשפי אש שלהבת י"ה"[לז], "עזה כמות אהבה"[לח] – זה מות, מסירות נפש, רצוא עצום. צריך לומר שבתוך השדה יש יראה ובטול מלמעלה ויש אהבה דוקא כרשפי אש בבחינת "אל אישך תשוקתך" מלמטה.

בית – חפצא של רחמים, גברא של אהבה

כשנכנסים לתוך ההיכל יש אזהרה מיוחדת בתורה לא לשים אש על מזבח הקטורת, לא להקריב קרבנות על מזבח הקטורת, יש שם באמת "בחד קטירנא אתקטרנא"[לט]. יש איזו אש – האש של הקטורת – אבל היא סוג אחר לגמרי של קרבן. עד כדי כך שיש אזהרה שקרבנות רגילים אסור לשים שם בכלל במזבח הפנימי, וכל שכן לגבי השלחן והמנורה שהם סוג אחר של עבודת ה', הם עבודה ביתית. יש כלל גדול, הרי אמרנו שכל בית המקדש הוא רשות הכהנים והם משרתים, "משרתי אל עליון", הם שמשים, כמו שרש"י כותב[מ], כמו שהתרגום אפילו[מא] – התרגום של כהן הוא משמש, משמש את ה', מה הכהן עושה? הוא מדליק את הנר, כמו בבית שיש את השמש, המשרת, הוא מדליק את הנרות, מדליק את החשמל ועורך את השלחן ושם את הקטורת, גם צריך להיות ריח בתוך הבית, זה תפקיד השמש שעושה את כל השירות של הבית. אז הבית עצמו הוא בחינת יעקב.

מה זה יעקב? עכשיו חידוש: הסברנו קודם שיעקב הוא החפצא, שבתוך מחנה שכינה הגברא שחי בו הוא דוקא אברהם, וש"יעקב קראו בית" היינו שעושה את החפצא של המקום, אבל הגברא – ההרגשה הסובייקטיבית שבתוך המקום – הוא דוקא אברהם, ושהוא בחינת הכהן, "אתה כהן לעולם"[מב]. זה נאמר על אברהם, לא על יעקב. לפי זה צריך גם להסביר שבתוך הבית יש מקיף. זה משהו חדש, קודם רק דיברנו על אהבה ויראה, אבל יעקב זו מדה בפני עצמה, מחזיקה ברכה לעצמה – מדת הרחמים.

הרחמים – כמו שרבי נחמן מסביר[מג] באריכות – הם בעצם הרגש האהבה האמתי בין בני זוג. יש ווארט מפורסם של רבי נחמן שעיקר הרחמים הוא על האשה, ו"כמים הפנים לפנים"[מד], שכאילו אהבת איש ואשה היא בעצם התפארת, מדת הרחמים, לכן זו גם בחינת הקטורת , כמו שהסברנו הרבה פעמים שמזבח הפנימי-הקטורת הוא סוד טהרת המשפחה. אז בתוך הבית, גם כן סתם – כשאדם נכנס לתוך בית, כמו כאן כשאני נכנס לתוך בית, מורגשת מדת הרחמים.

סיפור הזוג עם ריח גן עדן

אני אספר סיפור מפורסם על היהודי הקדוש מפרשיסחא: הוא שלח כמה מהחסידים הגדולים שלו לתוך איזה בית בכפר, כנראה כמו כאן, מקום לחלוב, יש שם איזה בית של זוג, והוא שלח את החסידים שילכו לבית. נסעו-נסעו, באו למקום הזה לכפר, מחוץ לבית ראו שיש בו איש ואשה שהאיש יושב ועושה משהו, אין שום דבר בבית. כנראה שלא היתה שם שום תמיכה מיוחדת מבחוץ, לא כמו הגבירים של התקופה שלנו שיש הרבה עושר בתוך האוהלים, שם היה רק שלחן אחד ושני כסאות, זה כל מה שהיה באותו בית. יש שלחן והאיש יושב על כסא, האשה יושבת על כסא, היא בוררת אורז או משהו, גם הוא עושה משהו, וזהו. ואפילו לא מסתכלים באופן מיוחד אחד על השני.

הרבי שלח את החסידים לראות מה קורה בבית הזה, בסדר, נכנסו, ראו את המחזה שיושבים כאן זוג ויצאו. אחר כך הוא שואל אותם 'מה ראיתם שם? מה הרגשתם שם בתוך הבית?', אז אמרו לו 'הרגשנו שזה גן עדן, פשוט גן עדן בתוך הבית'. הוא שאל אותם 'מי זה האיש והאשה שראיתם שם?', ענו לו 'כנראה הם אדם וחוה לפני החטא'. זה סיפור מפורסם של היהודי... זה גם סיפור בשביל המקום הזה.

מה היה שם? היתה אהבה בוערת? היתה "אהבה כרשפי אש"? היתה "אהבה כמים"? זורמת? לא, היתה אהבה בבחינת "ארחמך הוי' חזקי"[מה]. גם בתרגום – התרגום כל פעם של אהבה הוא רחימו[מו], כמו "דחילו ורחימו"[מז], וגם פעם אחת בכל התנ"ך אהבה נאמרה בלשון רחמים, בפרק י"ח בתהלים, "ארחמך הוי' חזקי", יש פעם אחת בתנ"ך אהבה בלשון רחמים.

אם נחשוב מה יש שם – זה נקרא מקיף של רחמים, נקרא אהבה של רחמים. אהבה של רחמים הכוונה שלא צריך לדבר, אפילו להסתכל אחד בשני, יש פה מקיף. הבית, שהוא יעקב, מדת יעקב היא רחמים אין סוף, אין לתאר אותה, אין לשער אותה. אהבה ויראה אפשר לשער מהן, אפשר לחשוב מה זו אהבה, מה זו יראה, רחמים הם "בריח התיכן... מברח מן הקצה אל הקצה"[מח], אי אפשר לשער ואין לתאר בכלל מה זה הדבר הזה. אם לא חווים אותו, זה כמו להסביר לעיוור צבע, רחמים הם משהו שאי אפשר להסביר אותו, מי שלא מרגיש מה זה, שלא חווה אותו, הוא לא יודע מה זה רחמים. [רחמים זה נשמע קצת נעבעך] נכון, אז זה משהו אחר.

עוד פעם, הסיפור הזה הוא על מקיף של רחמים והוא בעצם מה זה להיכנס להיכל, לבית המקורה שבבחינת "יעקב קראו בית" של בית המקדש. זאת היות וכל המטרה של בית המקדש, כמו שהסברנו את זה קודם בקבר רחל, היא "פרו ורבו", ה"פרו ורבו" הכללי של עם ישראל, להרבות בנשמות עם ישראל, הזיווג בין קוב"ה ושכינתיה כדי להוליד נשמות. זהו עיקר המטרה של בית המקדש וכל עבודת המקדש.

כמו שהסברנו קודם, בזמן הזה כשאין עדיין בית המקדש החתן והכלה נמצאים מסביב בחוץ, רוצים לעשות להם חופה ואין להם מקום להיכנס, הם מסתובבים בחוץ, מסכנים לא יכולים להשלים את הענין. תכלית הענין היא להוליד בנים ולשם כך צריך באיזה בית מקום להיכנס, מקום צנוע. זה בית המקדש, ככה צריך לחשוב מהו החסרון שאין לנו בית המקדש, פשוט מקום להיכנס לחתן ולכלה, אם רוצים להתחתן צריכים בית, וזה בשביל להוליד, שזה תכלית הכוונה.

שוב, המקיף של הבית כאן הוא מדת הרחמים דוקא, רחמים אין סוף. כתוב בחסידות[מט] שחיצוניות התפארת היא רק המיזוג הנכון בין החסד והגבורה, כמו בין הצבעים לבן ואדום, בין הימין והשמאל, זו חיצוניות התפארת. אבל פנימיות התפארת היא משהו אחר, משהו חדש, מדה בפני עצמה, שאינה אהבה ולא יראה, אבל כן יש בה אהבה וכן יש בה יראה, העיקר נוטה ודאי לאהבה. כתוב[נ] שתפארת נוטה לימין יותר מאשר לשמאל, אבל בכל אופן היא משהו אחר.

[מה עם השראה? יראה, אהבה?] אמרנו שיש דרגות של השראה, בכל הר הבית יש השראה, השראה בכל הר הבית היא שיש תמיד התכללות של אהבה ויראה באיזשהו אופן. אז באמת בכל הר הבית, עד הבית ולא עד בכלל, עיקר ההשראה הוא התכללות של שתי המדות אבל לא המדה החדשה, שלמות האחדות המוחלטת בין שניהם. אבל שמגיעים לבית, לתוכו ממש, יש השראה של רחמים, וזה מה שאמור להיות בתוך בית, כמו בסיפור הזה, בית אמתי, וזה שייך לכל חתן וכלה, בית אמתי הוא בית יעקב, בית ישראל, שהוא עצם מדת הרחמים.

מה שיש בפנים, הכהנים – אהבה רבה. יש באמת אהבה רבה בתור הגברא. מה יוצא מבית קודש קודשים לעתיד לבוא? מעיין[נא], יוצאים משם מים. מהם המים שיוצאים מקודש הקודשים? זה נקרא "אהבה בתענוגים", "מים מצמיחים כל מיני תענוג". הם מצד הגברא. שוב, מצד החפצא-הבית הוא רחמים שהם מדת יעקב, מצד הגברא – "זכור אב נמשך אחריך כמים"[נב], זה אברהם. "זכור אב נמשך אחריך כמים" הוא "אהבה בתענוגים". לחיים לחיים!

רחמים של יהודי מול רחמים של גוי

[אפשר אולי להסביר קצת על רחמים? ישראל כותב כל הזמן על כך. זה לא להיות 'נעבעך'?] כתוב שעיקר ההבדל בין גוי ליהודי, שאצל גוי הרחמים הם נעבעך, באנגלית יש שתי מילים, אצל גוי רחמים זה נקרא 'Pity', יש מלה, כמה אני מרחם עליך, כמה אני בוכה עליך, בוכה בלי סוף עליך... זה 'Pity'. זה נקרא רחמים של גוי שהוא סריס. דוקא במדת הרחמים, יותר מכל מדה אחרת, נבחן אם אתה סריס או גבר. ככה כתוב, עיקר מה שכתוב ש"אל אחר איסתריס ולא עביד פירין"[נג] נוגע למדת הרחמים. להיות סריס היינו ש"אין קישוי אלא לדעת"[נד], אין לו דעת, אבל הדעת מתגלה ברחמים, כלומר שאין לו כח ברחמים שלו, הם לא עושים כלום, "לא עביד פירין" ואצל יהודי הרחמים מולידים. לכן הם שורש הבית, שתפקיד הבית הוא להוליד והמקיף של הבית בשביל להוליד הם הרחמים, כמו אותו בית של היהודי הקדוש שיושבים שם האיש והאשה. לחיים לחיים!

ניגון שבת

נגנו "והריקותי לכם ברכה" (האיטי, בלי המלים)

עוד פעם את הזמירות אפשר? להתקדם לליל שבת של השבת הבאה. יש בין הזמירות – מה שידוע לנו – שתי זמירות שיש להן ניגון חב"די מקורי, כלומר שגם בחב"ד היו שרים את הזמירות. אחד הוא "מנוחה ושמחה", ניגון עתיק חב"די.

נגנו "מנוחה ושמחה" חב"ד.

ג. סבה לעליה להר הבית – כיבוש

מבצע הדלקת 1000 נרות בהר הבית

הר הבית היה חמש מאות אמות על חמש מאות אמות. אז כמה אמות מרובעות היו בו? 250,000 אמות מרובעות. אז כמה 1000 זה? זה 250 פעמים 1000 אמות מרובעות. קודם בכלל, זה שהיה 500 על 500, המדה הזאת, היא "פרו ורבו". קשור למה שאמרנו קודם, שעיקר המטרה של כל הר הבית וכל בית המקדש היא "פרו ורבו". זו המצוה הראשונה בתורה, "פרו ורבו". אבל שזה יוצא 250,000 אמות מרובעות, מה זה 250? נר. למה מדליקה האשה שני נרות בליל שבת, נרות שבת קודש? שיתקיים "פרו ורבו".

גם בסוד שיש לגבר רמ"ח אברים ולאשה יש עוד ארבעה לפי הקבלה[נה], הרמב"ם רק אומר עוד שלש[נו], אבל לפי הסוד יש עוד ארבעה, כמו על פי פשט, שני צירים ושתי דלתות, יש לה עוד ארבעה, אז יש לה רנ"ב כמנין "יברכך"[נז]. "יברכך" – המלה הראשונה של ברכת כהנים – עולה רנ"ב, שהוא מספר האברים של האשה. אבל חז"ל אומרים "'יברכך' בבנים 'וישמרך' בבנות"[נח]. למה "יברכך" זה דווקא מנין האברים של האשה? "אשה מזרעת תחילה יולדת זכר"[נט]. אז יש רמ"ח אברים של האיש ויש רנ"ב אברים של האשה, ביחד הם "פרו ורבו", רמז ידוע. למה מדליקים שני נרות? בגלל שהממוצע בין רמ"ח לבין רנ"ב הוא נר ושני נרות הם "פרו ורבו", לכן מדליקים שני נרות.

הרמז ששטח הר הבית כולו 1000 פעמים נר רומז למבצע שצריך בהר הבית – להדליק 1000 נרות, שזו המדה של הר הבית. צריך לחשוב איך לעשות את זה בפועל ממש, שבזכות 1000 נרות אפשר יהיה לקנות את הר הבית, ששטחו 500 על 500. [לשלמה היה 1000 נשים[ס]] אז כנראה שהוא גם חשב על הרמז הזה... הבעיה של הנשים שהדליקו רק נר אחד, זו הבעיה של הנשים שלו, כמו מנהג חב"ד של בת שעד הנישואין מדליקה רק נר אחד[סא]. כנראה ש‑1000 הנשים שלו הדליקו רק נר אחד, וזו בעיה. אם היו מדליקות שני נרות היו מספיקות לו 500 נשים...

זה דבר חשוב שצריך לתת עליו את הדעת, איך לעשות את המבצע. בכלל צריך להיות שמח בהר הבית. אחת מהבעיות של אנשי הר הבית היא שהם משוגעים, משוגעים הכוונה מרובעים, משוגעים-לחוצים, לחוצים על ההר... 500 על 500 גם מרובע... אז הפתרון שאנחנו חושבים מה אפשר לעשות שם, כמו ששאלו קודם בבית לחם מה עושים שם בהר הבית, הוא שאפשר להדליק 1000 נרות, צריך בינתיים לעשות דברים חדשים, עד שנזכה לעשות גם את הדברים הישנים...

"כל הקרב יותר חרב יותר"

זו היתה הערה קצרה. קודם אמרנו ש"כל הקרוב יותר חרב יותר" בשם הרמב"ן[סב], מה זה בעבודת הנפש? שדוקא בהר הבית עכשיו ש"כל הקרב יותר חרב יותר" אז יש "חולת אהבה"[סג]. אז מי שלא מסוגל לעלות להר הבית זה בגלל שהוא לא יכול לשאת את ה"חולת אהבה". יש אנשים שלהם הלב לא מספיק חזק. כמו שכתוב שבשביל ללמוד חקירה צריך בטן חזקה, כך בשביל לעלות להר הבית צריך לב חזק, בגלל שלא כל אחד יכול לשאת היום את "חולת האהבה" של הר הבית, נכון לתנאים של היום.

הסבה היחידה ל'עמך' לעלות להר הבית – כיבוש

בסדר, אז יש לי הערה כללית, אחרי כל הפתיחה והמבוא: המבוא כביכול מעורר נקודה חשובה שצריך שאנשים יבינו שיש ענין לעלות להר הבית, יש מצוות שעושים בהר הבית. יש שתי שאלות: שאלה ראשונה האם מותר בכלל לעלות להר הבית? השאלה השניה: אם מותר, בשביל מה? בשביל מה זה טוב? מה הרווחנו בכך? זה כל המהלך של הפתיחה והמבוא.

אז יש "מקומות מותרים", בסדר, אפילו אם נאמר שיש, אפילו שאמרנו שעיקר הבעיה תכל'ס היא שלא מוסכם עדיין על דעת כולם מהם ה"מקומות המותרים", שזה חייב להיות התנאי הראשון. אבל אחרי כל זה, אפילו שיש "מקומות מותרים" – בשביל מה? לכן כל המבוא, בשביל לנמק בשביל מה. אחרי שקראתי את זה כתבתי הערה, שאחרי כל הקריאה וכל ה'בשביל מה' וכל המצוות, כל מיני מצות שתבואנה בהמשך, עדיין ליהודי הפשוט זה עוד לא מיושב – בשביל מה צריך לעלות להר הבית. בשביל היהודי הפשוט, שהוא בעל תשובה בכח, וכל בעל תשובה הוא מאותן נשמות שנקראות אורות דתהו, נשמות דתהו, הדבר היחיד שיכול לתפוס יהודי פשוט בשביל מה תכל'ס לעלות היום להר הבית – הוא אך ורק כיבוש, שיש בעליה איזה פן של כיבוש, דבר שחסר כאן מכל החיבור.

זה דבר שדיברנו עליו הרבה כשכתבתם את הספר אל הר המור ואת החוברת הראשונה, הכל טוב ויפה, "סוף דבר הכל נשמע"[סד]. הסבה החידה שתדחוף אנשים סתם, 'עמך', לעלות להר הבית היא אך ורק כיבוש, זה דבר שלא כתוב כאן בכלל. כיבוש היינו שעושים משהו כשעולים, שיש איזה "שכר לפעלתך"[סה], קשור לרחל. כמה שתסביר להם שיש מצוות וענינים זה לא מה שיתפוס. כמו שאמרנו, היות ויהודי באמת תכליתי, כמו שדיברנו קודם, שרוצה את הכל, "אודער גאר אודער גארנישט", או הכל או שום דבר, הוא יודע שעליה להר הבית היא לא הכל, אולי זה לא בונה את בית המקדש, גם לא מקריב קרבנות, כלום.

כמה שתסביר שזה ענין בפני עצמו – זה טוב ויפה ליחידים, יחידי סגולה כאלה שלא חייבים לשמוע מפי הרבי שלהם מה לעשות, זה גם כן מיעוט שבמיעוט – אבל ל'עמך' זה לא יתפוס בכלל. הדבר היחיד שרק יכול להיות הוא כיבוש, באיזשהו מובן להסביר מה זה כיבוש. זו הערה כללית כאן בסוף, שאחרי כל ההסבר ההלכתי בשביל מה טוב לעלות, קודם כל עוד לא מיושב על פי הלכה בשביל מה יש מצוה היום לעלות להר הבית, והדבר היחיד הוא עם כיבוש.

העיזים השחורות הולכות בהתחלה

כתבנו שדוקא לחלוץ יש את הראש של "אודער גאר אודער גארנישט". בכלל זהו ראש יהודי, שיהודי ככה חושב, או הכל או שום דבר, או שאני יכול להשיג את הכל או לא צריך את זה בכלל, אבל מי בעיקר חושב ככה, למי יש כזאת מנטליות? דוקא לחלוצים, כמו בני גד ובני ראובן. יש יהודים שהם כמו "ברישא חשוכא"[סו], ש"מאי טעמי שעזי מסגי ברישא", שהעזים השחורות הולכות בהתחלה. כל משהו חדש שאתה רוצה לפתוח הוא כמו שהגמרא אומרת שהראשונים שהולכים – כמו כאן – הם רק העזים השחורות. זה נקרא "ברישא חשוכא", ואחר כך אולי הכבשים הלבנות תבואנה.

מי שהוא לא עז שחורה אין לו טעם, ודאי הוא לא ילך. זה נקרא חלוצים, כמו שדיברנו קודם על החלוצים של הציונות בכלל. [מה עושה כיבוש? ההליכה?] זה נושא, אני אומר שעל זה צריך לתת את הדעת, אולי אין כיבוש, אם אין כיבוש אין מה לעלות, צריך לכתוב הרבה מאד. ר' איציק ויוסי נזהרו בהתחלה ורצו לעשות את זה בשביל בני תורה, לבני תורה צריך על פי הלכה. לא רק אנ"ש, גם הרבי בכבודו ובעצמו אמר שחייב להיות על פי הלכה, זה לא יכול להיות סתם, הכל חייב להיות במקום המותר.

אז ודאי שצריך להיות על פי הלכה, אבל הרוח – יש אחד משני דברים שידחוף אנשים: או רבי, כמו שהתחלנו לומר כאן, שהרבי יאמר, זה שהרבי יאמר גופא זה בחינת אורות דתהו, הוא לא סומך על השלחן ערוך, הוא סומך על הרבי, שהרבי אמר, זה בעצמו אורות דתהו...; או כיבוש. שום דבר אחר לא יעזור. כיבוש יכול לתפוס הרבה אנשים פשוטים מסוימים, כך'ניקים ועוד כאלה... [עיזים שחורות] עיזים שחורות, כן. חייבים לתת את הדעת על הדבר הזה. [פה נראה לי מקום של כבשים שחורות].

השווער שלי ע"ה, כשמה שנקרא אז המחתרת היהודית באו להתייעץ אתו, הוא מיד ראה עם מי יש לו עסק, הוא לא אמר במלים האלה, אבל אמר מה שאמרת עכשיו, הוא אומר שאלו לא כבשים שחורות...

להיות חלוצים

אם כן, המלה עכשיו שאנחנו מחדשים שלא אמרנו קודם היא חלוץ, צריך להיות חלוץ. אתה רוצה כאן חלוציות, אתה חלוץ, אתה חלוץ, רוצים אנשים חלוצים. מי זה חלוצים? חלוצים בעם ישראל הם בני גד ובני ראובן והם עזים שחורות. עוד פעם, מי שבראש של חלוץ כמו שאמרנו קודם – או הכל או כלום.

הקפת "אנא בכח" בהר הבית

בסדר, יש כאן סוף דבר שיש בו עוד כמה הערות חשובות: כל הדברים שדוברו היום הכל הקדמות לפני שנכנסים לעיקר המצוות של "מורא מקדש" ושל תפלה, שני דברים חשובים, זה רק במקיף. נמשיך בעזרת ה' בחוות מעון את הפרק הבא. גם כדאי שנתפלל מעריב שם.

כשאנחנו עלינו פעם אחת להר הבית, לפני כל מיני מכתבים שלא קיבלנו מהרבי, עשינו את כל ההקפה הרבה פעמים, כך גם בשכם, אתה שמעת את זה? שעלינו פעם ראשונה לעוורתא עשינו את זה, אולי זה היה עוד לפני הזמן שלך וכך גם בהר הבית. אז פעם שהיינו בהר הבית, או כמה פעמים – עשינו את ההקפה, והיות שאסור בהר להכניס סידור אמרנו בתכנון מראש את "אנא בכח", ששרים "אנא בכח" כל מלה שבע פעמים, לאט-לאט ביחד – זה יפיל את החומות. גם כל מקום שהלכנו אחר כך במטרה לבטל את הקליפות נהגנו כך, שיירה של יהודים שהולכים יחד, מקיפים או עושים משהו יחד, ותוך ההליכה לשיר "אנא בכח", זה התקבל אצלנו... אתה זוכר את זה?

[גם ההמלה הראשונה, "אנא", שבע פעמים?] חוזרים עליה בסוף, בפעם השביעית. זה נקרא "נעוץ סופן בתחלתן" – "...תעלומות תעלומות תעלומות תעלומות" ואחר כך "אנא", המלה האחרונה היא "אנא" כדי להשלים את שבע הפעמים.

נגנו "אנא בכח".

הקפה א'

נגנו "כי בשמחה תצאו".