1

בע"ה

ספר המאמרים תש"ה (127)

ד"ה "ויטע אשל" (10)

י' סיון ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[לפני שחרית]

נגנו תנועה מהבעש"ט (שיש שרים על "בצאת ישראל ממצרים").

הגענו לפרק לז, היחידה שבנפש. [לא עושים את הגימטריא של ארבע המילים?] אם אתה מתעקש נעשה... אתמול למדנו שלתורה יש ארבע פעולות:

יחוד – התורה מייחדת את האור והכלי יחוד גמור. בלי התורה גם יש יחוד, אבל אינו יחוד גמור – האבר מושך לעצמו את אור הנפש אך אין יחוד גמור, ועל ידי שאוכל לחם נפעל היחוד הגמור, וכך התורה פועלת את היחוד האמתי בין הסובב לממלא.

גלוי – האור שבכלי יכול להסתלק. ההסתלקות הוא העלם, צמצום לא כפשוטו. על ידי הלחם-התורה האור מתגלה מחדש, וכנראה שהגילוי הוא ביתר שאת, כמו שטר שיצא עליו ערעור שאחרי הקיום הוא ביתר שאת. הסברנו גם דבר שהוא לא כותב, ש"קשה למגמר בעתיקא מחדתא" – שדבר שהיה לאדם ונעלם יותר קשה להחזיר אותו מאשר לימוד חדש לגמרי. לתורה יש את הכח להחזיר את מה שנשכח, מה שהתעלם והסתלק, ששוב יתגלה.

תיקון – ה' ברא את העולם לכתחילה באתערותא דלעילא, "חפץ חסד הוא", אבל כעת רוצה שיהיה באתעדל"ת אתעדל"ע. לשם כך צריך לתקן את הכלי, שיהיה חזק ומוכן וגדול ויוכל להתעורר מעצמו, לפעול את פעולת הכלי. התורה פועלת את תקון הכלי, שיהיה מוכשר ומסוגל גם לקבל תוספת אור (הדבר הרביעי), אור הכתר כפי שאמרנו אתמול, שלמעלה מכל סדר השתלשלות.

תוספת – אחרי שהכלי מוכן בשביל תוספת האור התורה גם ממשיכה את תוספת האור. זו הפעולה הרביעית.

אמרנו שבספירות העליונות הכל מוחין – יחוד הוא הדעת, גלוי הוא חכמה, תקון הוא בינה ותוספת היא הכתר. היות שנתנו לכל פעולה מילה, אומרים כאן שצריכים לעשות גימטריא מהכל יחד. [יוצא 1589] אם נסמוך על החשבון שלך – תלוי איך כותבים, עם י או בלי י – אז תחלק ל-7 ("חצבה עמודיה שבעה") ותקבל שבע פעמים ברכה, סוד שבע ברכות. הכל על ידי התורה, אז נוסיף למספר הזה תורה ונקבל בדיוק 2200, 22 אותיות התורה פעמים 100 (שלמות של יפ"י, הספירות – הרבה פעמים עשר הספירות הן בהתכללות, ואז או שמוסיפים את האותיות או שמכפילים בהן, כשעיקר היחוד הוא פעולת הכאה-כפל). יחוד עולה 28, משולש 7. גלוי עולה 49, 7 ברבוע, התכללות כמו ספירת העמר. יחד עולה מזל, 77 (קשור ללחם ולמלח שהכוונה שלו באריז"ל היא מזלא, ג"פ הוי' -  יש משהו באכילת לחם שממשיך את המזל, שהוא היחוד והגלוי). תיקון (אותו נכתוב מלא) תוספת עולים יחד כפולת 7 חשובה (כל אחד לבד לא) – 1512, 7 פעמים ריו (יראה-גבורה-אריה). יש כאן ארבעה דברים, אבל הבסיס הוא שבע.

בתחלת המאמר הוא הביא את הפסוק "ושבחתי אני את השמחה אשר אין טוב לאדם תחת השמש כי אם לאכול ולשתות ולשמוח". אחר כך הוא הביא את מאמר חז"ל שכל אכילה ושתיה במגלה הזו – מגלת קהלת – בלימוד תורה ובמעשים טובים הכתוב מדבר. אכילה היא לימוד תורה ושתית מים היא מעשים טובים. לכל אחד יש מעלה וענין לגבי השני. עד כאן דובר בעיקר על הלחם-התורה וכעת עובר לדבר על המים, ולהסביר למה צריך גם לאכול וגם לשתות ברוחניות – לאכול תורה ולשתות מעשים טובים. לכן הוא מביא את מאמר רז"ל שכבר הזכרנו כמה פעמים:

לז) והנה ארז"ל (שבת דמ"א ע"א) אכל ולא שתה אכילתו דם [האוכל נשאר דם, והכוונה דם גס שלא מסוגל לחדור – לחלחל ולהגיע – לכל תא ותא בכל הגוף. נשאר איזה 'גוש', איזה מאגר של דם, ולא מגיע לאברים בפנימיות. הלחם הופך להיות דם, אבל כדי להביא אותו למטרה, ליעד שלו, צריך לשתות.], והיינו שבלעדי השתי' אף שהמאכל מתברר [כשאדם אוכל יש כמה פעולות של בירור – באצטוכא, בבטן, אחר כך הולך לכבד ומשם ללב וכו'.] ונתהווה ממנו [מהחלק הנקי שבאוכל] דם [אך צריך להגיע ליעד. אפילו בסוד הנשימה, כמו שאנחנו מסבירים, יש את אותו רעיון – רק יותר רוחני. הנשימה היא כמו לאכול אויר – להכניס חומר גלם מהחוץ. אז יש ארבע פעולות – שאיפה, בלימה, נשיפה, מנוחה. כשאדם שואף אויר מהחוץ הוא מפנים אותו, אוכל אותו, ואז מתחיל בירור. באויר יש אותיות רוחניות, כמו שבלחם "לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי הוי' יחיה האדם" – יש אותיות מ"מוצא פי הוי'" שמחיות – כך גם באויר יש אותיות רוחניות, אך עדיין לא רואים אותן בשאיפה. כשאדם בולם מתחילה פעולת הבירור. כמו שהדם מיועד לכל אבר בפני עצמו, כך אותיות הנשימה – כל אות צריכה להגיע למקום מסוים, כדי להפיק איזה חוש או כח בנפש. בבלימה נעשה בירור. בנשיפה מוציאים את הפסולת, ותוך כדי כך יש גם כח פנימי ששולח את האותיות – כל אחת ליעדה בתוך הגוף. מה שנשלח עדיין לא חודר לגמרי, והחדירה לגמרי – שהאות תכנס ליעד ותפעל את הפעולה – נעשית במנוחה. הבירור כאן דומה – האכילה והבירור הם כמו השאיפה והבלימה. אחר כך שהדם יגיע למקום ויחדור, התכל'ס, כמו פעולת הנשיפה והמנוחה. שתי הפעולות הן "ואכלת ושבעת" לפי חז"ל. אותו דבר תורה ומצוות – התורה היא הפעולה הראשונה והמצוות הפעולה השניה. בספר גוף נפש ונשמה מוסבר פרצוף המערכות בוגף. המיוחד במערכת הנשימה ומערכת העיכול ששתיהן לוקחות חמר גלם מהחוץ – אויר בנשימה וצומח וחי באכילה. מערכת הנשימה שם היא בכתר, כמו אצל רבי נחמן שהריאות הם האבר הכי חשוב, יותר מהלב ומהמח, והם פעולת הכתר. מערכת העיכול היא המלכות. שתי המערכות האלה, שיש ביניהן זיקה וקשר, הן "כתר עליון איהו כתר מלכות" – חבור בין הכי גבוה להכי נמוך. בנשימה 'אוכלים אויר' – אויר הוא כתר בספר יצירה. אמ"ש – אויר-מים-אש – הם כנגד כתר-חכמה-בינה. אני נושם את מה שלמעלה ממני. לעומת זאת, האכילה היא – כמבואר בכל המאמר כאן – לקחת דברים שמתחתי ולהעלות אותם, והם מחיים אותי כי יש להם שרש יותר גבוה. (לכן אולי היו צדיקים שאהבו לעשן, כי מכניסים דברים לנשימה, לריאות.) כן, מי שראוי לזה... לפני שהרבי לקח את הסיגריה ומעך אותה ולא חזר אליה אף פעם, כי השווער אמר שלא בריא לעשן. (כמו סוד הנשימה חדוה, אפשר לומר שצריך לאכול בחדוה ובשמחה? כי ידוע שאכילה בעצבים גורמת נוזקת.) נכון מאד, זה הפסוק שמביא כאן – "ושבחתי אני את השמחה... לאכול ולשתות ולשמוח", רואים שעיקר האכילה היא שמחה. אפשר לומר בדיוק כך, שהנשימה היא חדוה והאכילה והשתיה הן שמחה. מה היחס בין חדוה לשמחה? כתוב שחדוה היא לשון חד, היא הנקודה הראשונה של השמחה, המקור הכי רוחני של השמחה. הרבה פעמים יש ארבע מדרגות בחסידות, שמתחילות מנקודות חדוה. למשל, בראש השנה צריך להיות שמח, אבל הפסוק הוא "חדות הוי' היא מעזכם" – אולי הפסוק הכי חשוב של חדוה בתנ"ך. הפסוק נאמר על ראש השנה, כשעזרא – בסוף התנ"ך – אומר שאף על פי שראש השנה הוא יום דין, צריך לשמוח מתוך בטחון שאנחנו זכאים בדין. הנקודה הזו, נקודת הראשית של החכמה, נקראת חדוה. אחר כך יש גילה, "יגל לבי בישועתך" – עדיין פנימי בתוך הלב, ויש בכך עדיין "גילו ברעדה", קצת רעדה, "עבדו את הוי' ביראה וגילו ברעדה". חדוה היא נקודה היולית, היא אפילו עדיין במח. גילה היא בלב, אבל לא מתפשטת משם. שמחה היא באיברים החיצוניים, שאדם קם ומוחה כפים ורוקד, כמו שמחת תורה – כל שמחה היא התפשטות. אחר כך יש ששון, נקודת השיא – הקליימקס – של השמחה. זה נושא מאד חשוב בחסידות, שכל אחד צריך לעבור ארבע דרגות שמחה אלה. למשל, בחדש תשרי החדוה היא בראש השנה; הגילה ביום כיפור, כמפורש במסכת יומא על יום כיפור "וגילו ברעדה"; סוכות הוא "זמן שמחתנו", שמחה; שמחת תורה, הסוף, כשהשמחה מגיעה לשיא, היא בחינת ששון. בפורים כתוב "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר" – ששון אחרי שמחה. בכל אופן, נכון שכל סוד הנשימה הוא חדוה והאכילה והשתיה הן שמחה – צריך גם להתבטא בכך שמתוך שאדם אוכל ושותה טוב הוא רוקד, מקבל ממש חיות שמתפשטת בו בחיצוניות. (הרמב"ם כותב שצריך לשתות לפני האכילה ולא אחריה, זה מדלל...). כמו גימטריא, מתי צריך לעשות פרפראות, בהתחלה או בסוף? תמיד טוב... צריך לשתות כדי לפתוח את המעים, וכך צריך לעשות גימטריא כדי לפתוח את המח, שיהיה חשק ללמוד על ידי שעושים איזה רמז יפה. שוב, הוא אומר שיש אכילה ושתיה, שהם בעיקר לחם ומים – כל אכילה נקראת לחם וכל שתיה נקראת מים. נעשה את החשבון של לחם ומים. לחם הוא כוונה שלמה באריז"ל, מזלא, ג"פ הוי', כנ"ל ומים הם 90 – יחד עולה 168, כאשר ממוצע כל אות הוא 28, כח. בשביל שלאדם יהיה כח, וגם שיוכל לומר יחי בכל כחו, צריך לחם ומים. ר"ת לחם-מים הם לם, ענין שיש בסוד הצלם. יש את ה-צ, "ועמך כלם צדיקים", כל יהודי הוא צדיק. יש את מה שלגוף ולנפש יש חבור, אבל לא חבור מלא ובודאי לא תוספת אור – יש את ה-צ שיש לכל יהודי, אבל כדי להמשיך את המקיפים, לם, חיה-יחידה, שהם עיקר החידוש, הוא צריך לאכול. הוא צריך ללמוד, ולא מספיק ללמוד – הוא צריך לקיים. עיקר הפשט של לימוד תורה לשמה הוא לימוד על מנת לעשות, "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה", וצריך לעשות בפועל. אף על פי שהמעשה הוא חיצוניות, כמו שנסביר, יש בו מעלה. אכילה בלי שתיה נשארת דם – לימוד בלי קיום בפועל לא מחלחל. הוא יסביר שהתורה היא י-ה וקיום המצוות הוא ו-ה. מה עמלק רוצה? י-ה בלי ו-ה, "כי יד על כס יה", אבל השם לא שלם בלי ה-וה, ההבאה לידי תכל'ס. גם ארבע פעולות הנשימה הן י-ה-ו-ה. כך יש גם באכילה ושתיה. יש ל-וה שרש ביחידה, ב-ם של הצלם. האכילה ממשיכה את החיה – ל של לחם. אבל המעשים הטובים הם להמשיך את ה-ם הסתומה, ם של משיח, "לםרבה המשרה ולשלום אין קץ". אמרנו שנשימה היא חדוה ואכילה ושתיה הן שמחה. חדוה-שמחה עולה שלום. יש תורה מפורסמת בלקו"מ שצריך "שלום בעצמי", צריך שלום בתוך הגוף. שלום הוא גם היחוד והגלוי, כל הפעולות. מי שרוצה שלום, גם שלום בית, צריך חדוה ושמחה, נשימה ואכילה – שיהיה אויר טוב בבית, אוירה טובה, ושיאכלו טוב. יש אנשים שהולכים למקומות מיוחדים, עם אויר טוב, כדי לנשום – הבית שלך צריך להיות המקום הכי טוב לנשום בו. האוכל ודאי הכי טוב בבית. אז יש חדות הנשימה ושמחת האכילה. ה-ם הסתומה של משיח היא ב"לםרבה המשרה ולשלום אין קץ" – שלום אין סופי. בכל אופן, ה-ם הסתומה היא ה-ם של מים, שפועלת את התכל'ס. יש רמז מפורש, שכתוב "לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי הוי' יחיה האדם" – פנימיות הלחם היא בשביל "יחיה", החיה שבנפש. החיה שבנפש היא החכמה – התורה. אבל המים הם כדי להמשיך את היחידה שבנפש – מתאים לפרק לז, בו מתחיל לדבר על מעלת השתיה.] אך אין להדם התפשטות בכל הגוף [הדם לא מתפשט טוב. כתוב "לאכול ולשתות ולשמוח" – השמחה באה אחרי שיש גם שתיה. השתיה נקראת על שם המים, אבל יש סוג מיוחד של שתיה – כמו בליל הסדר, וכל סעודה רצינית – של יין. הרמב"ם כותב שפתיחת המעים היא על ידי יין, ו"אין שמחה אלא ביין". אמרו שאכילה כוללת כל דבר, גם אכילת בשר, ועל כך כתוב בזמן המקדש ש"אין שמחה אלא בבשר". גם הרבי כותב שיש זאת. גם מענין, בהלכות יום טוב כתוב שצריך לשמח כל אחד במה שמשמח אותו – למדנו זאת לפני כמה ימים בהלכות יום טוב ברמב"ם – ויש שלשה סוגים, מה משמח ילדים, מה משמח נשים ומה משמח גברים. רואים שם את המעלה של הנשים לגבי הגברים. מה הבעל צריך לעשות לפני יום טוב? לילדים הוא צריך להביא קליות ואגוזים כדי לשמח אותם. כדי לקיים את מצות שמחת יום טוב צריך להביא לכל אחד מה שמשמח אותו. לילדים – קליות ואגוזים. לנשים – בגדים ותכשיטים. כל מי שעוסק בתכשיטים בעצם עוסק בהלכות יום טוב. לא צריך לקנות תכשיט כל שבוע, לשבת, אבל שלש פעמים בשנה – לפני החג – צריך לקנות תכשיט לאשה, זו מצוה, עסק של מצוה. מה משמח גברים? בשר ויין. רואים שכל הגברים הם סתם מגושמים, שמה שמשמח אותם הוא רק בשר ויין – משהו כלה ואבד, לא נשאר ממנו שום דבר. אם קונים לאשה בגד או תכשיט זה משהו חי וקים. כשקוראים את ההלכה אפשר קצת להזדעזע מההבדל בין גברים לנשים. אצל הילדים הכי נחמד – שאפשר לתת להם אגוזים והם שמחים בזה.] כ"א בלב בלבד [הדם מגיע עד הלב, מתברר, מקבל שם גם את רוח החיים – אבל לא מתפשט. העיכול וההגעה ללב, שמתחבר עם הנשימה, מקביל לשתי הפעולות הראשונות של הנשימה, שאיפה-בלימה, אך נשיפה-בלימה תלוי במים. קודם כל יש בירור באצמטוכא, בבטן, ואחר כך בבלימה עולה לכבד ומתברר ואחר כך עולה ללב ומתברר יותר.], וזהו אכילתו דם שמתהווה מן המאכל דם אך אין לו התפשטות, וע"י השתי' עי"ז מתפשט הדם בכל האברים, ואפילו באברים החיצונים [וכמו שידוע, מגיע ממש לכל תא הכי קטן בגוף להחיות אותו.], והנה כמו"כ יובן למע' שענין השתי' [שהיא מעשים טובים, כנ"ל.] היינו שהוא המשכת אלקות למטה יותר כי זה שע"י התו' ממשיכים המשכת אלקות מבחי' סוכ"ע בממכ"ע זהו רק במקור של ממכ"ע [בפרק הקודם היה משמע שאם ממשיכים הרבה מהסובב לממלא – תוספת אור – זה נשפך החוצה, מגיע החוצה. אבל כאן אומר שיחסית הלימוד ממשיך את התוספת רק במקור, וכדי שממש יגיע לכל מקום בפרט בחוץ צריך מעשים טובים. כדי שלא תהיה סתירה-לכאורה, אפשר לומר שהשפיכה החוצה היא בכללות, אך כמו בכל דבר שנשפך אין הבחנה בין מקום למקום, אין השגחה פרטית שהדבר יגיע לכל מקום ויפעיל אותו בפרטות. השתיה גורמת להתפשטות מבוקרת, ולא סתם התפשטות. אם יש הרבה אור של תורה, כמו רבי ששופך תורה לכל העולם, אז כל אחד יכול לקבל השראה, מקיף, ולקחת משהו. אבל כדי שיהיה טיפול אישי צריך משפיע. זה ההבדל בין רבי למשפיע – משפיע שיביא אליך לפי הענין שלך, כדי לעורר את החוש והכשרון המיוחד שלך להפעיל זאת. זה מעשים טובים – הפעולה של השתיה כאן. התורה יחסית נשארת רק במקור הממכ"ע,] שהוא בחי' ח"ע שע"י ממשיכים אלקו' בחכ' [יחסית התורה ממשיכה את אור אין סוף לתוך חכמה עילאה, שיסביר שכוללת גם בינה. בכללות התורה היא חכמה, שכאן היינו כל החב"ד בעצם.] וכמ"ש [פסוק מאד חשוב, אחד הפסוקים העיקריים שמבחינים בין אכילה לשתיה. קודם היה פסוק מקהלת, וכעת מביא פסוק דווקא משיר השירים:] אכלו ריעים [שתו ושכרו דודים. שם רואים שהשתיה היא באמת יין, ולא סתם מים – "שתו ושכרו" ומדובר בדודים. כתוב בזהר שה"רעים" כאן הם המקור של הביטוי "תרין רעין דלא מתפרשין לעלמין", חכמה ובינה. האכילה היא ב"רעים", י –ה, והשתיה היא ב"דודים", ב-וה. כמו שאמרנו קודם, לעמלק מפריע "שתו ושכרו דודים" – מסתדר עם האכילה, לבריאות, אבל לא עם "שתו ושכרו דודים". מתי משתכרים בקדושה? בפורים, היום בשנה של מחית עמלק – לבטל את עמלק שמפריע לו ה"חיב איניש לבסומי", שיתבשם בקדושה. ההתבסמות בקדושה היא לעשות זיווג תחתון, יחוד דודים, לייחד את המדות והדבור. זה מה שמפריע לעמלק ומשגע אותו, שיכול להיות זיווג אלקי ממש למטה, בגשמיות, יחוד וה, שעל ידי "שתו ושכרו דודים". ה"שתו ושכרו" הם בעיקר המעשים הטובים – לא אכפת לעמלק שתלמד תורה, העיקר שלא תעשה מעשים טובים. עמלק בגימטריא ספק – כמה שתלמד תורה, אם לא תעשה מעשים טובים אני עדיין יכול להטיל ספק גם בתורה שלך. תלמד תורה, אבל שהלימוד יהיה עקר, בלי מעשים טובים, ואז יש כח לעמלק להטיל ספק בתורה שהיהודי לומד. הטלת ספק היא קירור, "אשר קרך בדרך", לשון קרירות. אבל ברגע שהוא מעשים טובים, גמילות חסד, עושה זיווג למטה – "לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה בשם כל ישראל", מייחד למטה בגשמיות – זה מוציא את עמלק מהכלים, מבטל אותו לגמרי. "ראשית גוים עמלק" – אחד הפירושים שב"ראשית", בחכמה, עדיין יש את עמלק. אבל "אחריתו עדי אובד" – כשיורדים למטה, עד האחרית, הוא אובד. כדי לבטל את עמלק צריך להגיע למטה. אם עוסקים, לדוגמה, בענינים של מלכות ישראל – זו בחינת אחרית. שם המקום שאפשר לבטל את עמלק, למחות אותו – הסוד של "שתו ושכרו דודים". אם כן, הגענו לפסוק המאד חשוב, ש"אכלו רעים" היינו התורה ו"שתו ושכרו דודים" היינו השתיה, ומי שאכל ולא שתה אכילתו דם, לא מתפשט וחודר לאברים] תרין רעין דלא מתפרשין אכלו ריעים לעילא שתו ושכרו דודים לתתא, והיינו שע"י אכילה ממשיכים אלקו' בבחי' ריעים שהוא בחי' חו"ב תרדל"מ, וכדי שיומשך למטה דהיינו בבחי' זו"ן זהו ע"י שתי' שפעולת השתי' שממשיך אותו בכל האברים, והיינו ע"י מעשה המצות, כי מעשה המצות ממשיכים אלקו' בבחי' זו"נ כי רמ"ח מצות הם רמ"ח אברים דמלכא שהוא בחי' ז"א כי טפ"ט הוא פ"א ורת"ס הוא רמ"ג וה"ח המגדילים הוא רמ"ח, והיינו שהמצות הם בבחי' אברים חיצונים, ולכך ממשיכים אוא"ס בבחי' ז"א, כי תורה היא בבחי' אברים הפנימי' שהוא בחי' מוח ולב שאינו נמנה בכלל הרמ"ח אברים ולכן אינו נמשך ע"י התורה כ"א בבחי' מוחין שהוא בחי' חו"ב והיינו להיותם בבחי' אברים פנימי', אבל המצות הם בבחי' אברים חיצונים וזהו שהמצות הן תחת הזמן דוקא וכמו מצות ק"ש שתלוי' בזמן בקר וערב כמ"ש בשכבך ובקומך וגו' וכמו שבת ומועדים דפסח וסוכה וכה"ג כל דבר מצוה שתלוי במעשה לכל יש עת וזמן לבד מצות מיוחדות כמו מצות צדקה ומצות דחובת הלבבות אהבת ישראל אהבת ה' ויראתו ומצות ידיעת אלקו' והדומה, שהן מצות תמידיות, ורוב מצות מעשיות תלויות בזמן, אבל מצות ת"ת היא למע' מהזמן ואינה תלוי' בזמן כלל שהרי מצותה יומם ולילה בתמידות כמ"ש והגית בה יומם ולילה, וכן א' ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך וגו', ולא עוד אלא שמצינו כשעוסק בתורה בדיני המצות כאלו עשה המצוה בפו"מ, ואף שלא בזמנה, כמו מצות הקרבנות שיש להם זמן ומקום קבוע וא' ע"פ ונשלמה פרים שפתינו כל העוסק בתורת עולה כאלו הקריב עולה, ובזח"א ד"ק ע"א במדרש הנעלם אי' אר"י כשפירש הקב"ה הקרבנות אמר משה רבש"ע תינח בזמן שיהיו ישראל על אדמתם כיון שיגלו מעל אדמתם מה יעשו א"ל משה יעסקו בתורה ואני מוחל להם בשבילה יותר מכל הקרבנות שבעולם שנא' זאת התורה לעולה ולמנחה ולחטאת כו' כלומר זאת התו' בשביל עולה בשביל מנחה כו', ונמצא שהתורה היא למע' מזמן ומקום ולכן כשלומד ענין הקרבנות או כשעוסק בתו' גם בשארי ענינים ה"ז כאלו מקריב קרבן אף שלא בזמנו ושלא במקומו, וכה"ג בשארי מצות שבלימוד ההלכות והדינין של המצוה ה"ז כמו שמקיים אותה כמו כשלומד הל' תפילין וציצית וסוכה ה"ז כמו שמקיימין, אף שבמעשה המצות צ"ל בזמן דוקא, אבל בלימוד ההלכות אף שלא בזמנן ה"ז כאלו עשה את המצוה, ועם היות אשר הלימוד בענין המצוה הוי כאילו קיים את המצוה בפועל הנה אינו יוצא ידי חובתו בלימוד ההלכות המצוה בלבד כ"א צריך לעשות המצוה במעשה בפו"מ ובזמנה דוקא, זהו מפני היתרון שיש במעשה המצות על התורה, והענין בזה הוא כדאי' בע"ח דרמ"ח פקודין הם רמ"ח אברים דמלכא שהם אברים חיצונים דבחי' אדם העליון שעל הכסא, ועד"מ האברים באדם התחתון אינם רק בחי' חיצוני' הכלים לבד להשראת האור והחיות הרוחני שהוא הנפש שמלובש בדם האברים ויש גידים בכל אבר ואבר שבהם ועל ידם נמשך האור והחיות הרוחני שבנפש וע"כ יש שינוים בין מזג וטבע אבר זה למזג וטבע אבר אחר באופן התלבשות האור והחיות כצורה לחומר שלפי מזג החומר כן יהי' הארת אור הצורה הרוחני' בו, ולזה הטעם יש לכל אבר פעולה מיוחדת אליו שלא יפעול אבר זולתו כלל כמו פעולת היד למלאכה ופעולת הרגל להילוך ואין להם חיבור ושיתוף זע"ז כלל כי לכל אבר יש לו צורה באור וחיות מובדל במדרי' בפ"ע כפי אופן פעולתו כפי מזגו ותכונתו,