פרק ט - גלגולי האישה

בשער הגלגולים (תחילת הקדמה ח) נאמר בעניין גלגולי האישה, שבאופן כללי היא אינה מתגלגלת:

"...דע, כי מדת הגלגול נוהגת באנשים הזכרים, ולא בנשים הנקבות. וזה סוד פסוק: 'דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת', ר"ל, דור הולך ודור בא, והם האנשים המתגלגלים, אבל הארץ שהם הנשים הנקראות ארץ כנודע, לעולם עומדת, ואינם חוזרים בגלגול...".

אמנם מה שנאמר שהיא אינה חוזרת בגלגול, כוונת הדברים היא על פי הרוב ובאופן כללי, אבל במקומות אחרים בשער הגלגולים מובא שהיא כן חוזרת בגלגול, מכמה סיבות:

א.      "...ופעמים הוא שיש לו זכויות (אבל צריך לחזור בגלגול), ולכן אע"פ שהיא אינה צריכה להתגלגל, מחזירים אשתו עמו...". (שער הגלגולים סוף הקדמה ט). כלומר, היא חוזרת בגלגול על מנת לסייע לבעלה, בבחינת עזר כנגדו.

ב.       מפאת עצמה, אם ימצא שבכל זאת למרות שאין הדבר שכיח, היא חסרה איזה מצווה,  וממילא לא השלימה את נשמתה. במקרה זה, בעלה חוזר גם הוא בגלגול כדי לסייע לה. (עיין "בני אהרן" הקדמה ט, אות ח)

גלגולי הנשים כדי לתקן את חטא חוה

אמנם כמו שהאיש והאישה מתגלגלים על מנת להשלים את נשמתם, כך ישנם גלגולים של גדולי עולם, על מנת שיתקנו את חטאם של אדם וחוה.

הגלגולים של האנשים הם כדי לתקן את חטאו של אדם הראשון, והם מתגלגלים דרך שני השורשים של קין והבל, והגלגולים של הנשים הם כדי לתקן את חוה. הרי חוה היא שגרמה לצורך בגלגול, לכן עצם הגלגול שייך יותר לחוה ולא לאדם. אמנם היא יותר גורמת לאדם להתגלגל דרך ענפיו העיקריים – קין והבל, ולכן הגלגול עצמו פחות מתייחס אליה.

אברהם ושרה היו תחילה וראשית לתיקון חטא אדם וחוה. הראשון שהחל לתקן באופן ממשי את חטא אדם הראשון, הוא אברהם אבינו. עד אז העולם היה באפילה, ובא אברהם והאיר את אורו יתברך ממזרח. כוכב הצדק שהוא כנגד אברהם, עלה ממזרח להאיר את אפילת העולם, ומעט מן האור סילק הרבה מן החושך. וכמו שאברהם התחיל בתיקון אדם הראשון, כך גם שרה אמנו, החלה בתיקון חוה, כיון שהשורש הראשון של האימהות וכל נשות ישראל הייתה חוה – אם כל חי.

שרה – תיקון הכלל

האר"י ז"ל מלמד, ששרה הייתה התיקון הראשון והעיקרי של חוה – אם כל חי.

בסיבת החטא, קיבלה האישה שלש מצוות: נידה, חלה, הדלקת הנר, שהם ר"ת "חנה". חנה, מבחינת הזמן הייתה אמצע שבע הנביאות המוזכרות בחז"ל, לכן יש בחנה משהו שאפילו בשרה אין אותו. בהיותה באמצע, היא עולה עד שרה ולמעלה ממנה, ויורדת מטה מטה כמו בריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה.

קיום שלשת מצוות אלו, מסוגל לתקן את חטאה של חוה, ועל ידיהם זכתה שרה לתקן בכללות את חטאה של חוה:

תיקון החלה: על כך חז"ל מלמדים באומרם שהברכה הייתה מצויה בעיסתה.

תיקון הנידה: לפני לידת יצחק, חדל להיות לשרה אורח כנשים. זה היה תיקון הנידה. הפסקת המחזור הוא כעין העולם הבא, אלא שבעוה"ז כשמפסיק המחזור, אין אפשרות ללדת. לעתיד לבוא נאמר: "והרה ויולדת יחדיו", שהלידה תהיה בלא ראיית דם. כך היה ראוי להיות גם היום, אלא שהחטא גרם.

תיקון הדלקת הנר: נרות השבת של שרה, דלקו מערב שבת לערב שבת.

אמנם, למרות ששרה תיקנה את חטאה של חוה, ובכלל זה את חטאו של אדה"ר, שהרי יש בכלל מאתים מנה, עדיין לא הושלם התיקון השלם המביא לידי גילוי משיח. על כך מלמד האר"י ז"ל, שכיון ששרה תיקנה את הכל ביחד, לכן, למרות שהיא עסקה בתיקון זה כל חייה, התיקון לא יכל להיות מושלם, עד שיתוקנו כל הפרטים, כל אחד כראוי על פי מהותו.

שרה בהיותה הראשונה המתקנת, רצתה לגמור את כל התיקון, אבל היה כאן בחינת "תפשתה מרובה לא תפשתה". לא שלא נתקן כלום ח"ו, אבל לא נתקן הכל.

ה"תפשתה מרובה", קשור לשרה דווקא, כיון ששרה היא כוח התפיסה בנפש. כך מובא בחסידות.

אברהם, הוא השכל הנעלם מכל רעיון, בחינת חכמה עילאה המבריק ויורה חצים. שרה הייתה מסוגלת לתפוס את החץ, את הברק בעודו באוויר, לפני שיעלם לתת מודע. כוח זה הוא יותר בעל עוצמה מעצם ההברקה, והוא בבחינת אימא עילאה.

עד שרה עברו עשרים דורות, בהם לא תוקן כלום. העולם הנשי נשאר בקלקולו לגמרי. עד שבאה שרה, ורצתה לתפוס ולתקן את כל הקלקול. דרך זו אינה יכולה להיות מושלמת לגמרי. לכן היו צריכות להיות עוד שלש נשים, שבאו אחרי שרה, והיו גלגולים של גוונים שונים של שרה. כל אחת מהנשים הבאות אחר שרה הייתה צריכה לתפוס גוון אחד מתוך שלשת התיקונים האמורים להיעשות, ובכך להיות בגדר של "תפשתה מועט תפשתה".

בדרך זו, אחזו גם גדולי החכמים, ולכן היו שואלים את בנו של החכם: אביך במה היה זהיר ביותר? כלומר: הייתה מצווה אחת הכל תרי"ג המצוות, שאותו חכם הדגיש ביותר במהלך חייו, כיון שקיום מצווה זו הייתה עיקר תיקונו באותו גלגול.

חנה – תיקון הנידה

האישה הראשונה שהמשיכה את התיקון אחרי שרה הייתה חנה. עיקר תיקונה התרכז סביב מצוות הנידה, שהוא טהרת המשפחה.

נאמר על חנה: "ופניה לא היו לה עוד". בתפילתה לזכות לבן בכתה חנה, ולא הסתפקה במה שאלקנה ניחם אותה, באומרו לה שהם זכו, ששכינה שוכנת בביתם, ולכן "הלא אני טוב לך מעשרה בנים".

בהיותה בוכה נאמר עליה: "ותתפלל על ה'". בתורת החסידות מובא שישנם שני דברים שהם מעל ה': עונג שבת ותפילת חנה - "אז תתענג על ה'", "ותתפלל על ה'".

העונג על ה' הוא "עומק רום", ותפילת חנה שבאה מלמטה הוא "עונג תחת".

חנה שהיא הבריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה, זכתה לעלות יותר גבוה גם מ"אז תתענג על ה'". מדרגת "אז תתענג על ה'" היא מדריגת ז"ת דעתיק. מדרגה זו גבוהה משם הוי"ה ב"ה שהוא מדרגת ז"א. אבל מדרגת "ותתפלל חנה על ה'" היא מדרגת ג"ר דעתיק – אמונה פשוטה ש"הכל היה מן העפר". את הכשרון הרוחני להתפלל בבכיה על ה', הורישה חנה לדוד דרך שמואל בנה. דבר זה רמוז בפסוק: "רמה קרני בה'". אחרי שחנה זכתה להגיע למדריגה גבוהה זו של "על ה'", הודה לה עלי הכהן ובירך אותה. וכן האמונה הגדולה שליוותה אותה במהלך כל תפילתה, הפכה לביטחון גדול בה', שהתשועה קרובה לבוא, ומיד היא נתמלאה שמחה גדולה של "אם הבנים שמחה". על כך נאמר: "כי בו ישמח לבנו כי בשם קודשו בטחנו". אח"כ נאמר: "ופניה לא היו לה עוד" – העצבות חלפה מפניה ואת מקומה תפסה השמחה.

האר"י ז"ל כותב ש"ופניה לא היו לה עוד", הוא תיקון המקביל ל"חדל להיות לה אורח כנשים". גם בהריון אין מחזור, ויש שמחה.

השמחה בפניה של האישה – "אם הבנים שמחה" – הוא תיקון הנידה. לכן אישה השמחה תמיד, לפני ותוך כדי ואחרי ההריון –  היא זוכה באופן פנימי, להיות במדריגה שתתגלה לעתיד לבוא, של "הרה ויולדת יחדיו", שאז יחדל האורח כנשים ותפסק טומאת הנידה. דבר זה מתגלה בפנים המאירות והשמחות של האישה.

ישנם כמה מדרגות של פנים:

פנים מאירות - מצד אבא.

פנים מסבירות - מצד חיצוניות אימא.

פנים שוחקות - מצד פנימיות אימא, בסוד התגלות עתיק באימא. על מדריגה זו נאמר: "ופניה לא היו לה עוד". בכך היא תיקנה את טומאת הנידה, והשלימה את חלקה בתיקון זה.

האישה הצרפית- תיקון החלה

אחרי חנה הופיעה האישה הצרפית. אליהו ביקש ממנה: "עשי לי עוגה אחת קטנה". אליהו היה כהן, ואת הפרשת החלה מעוגה זו היא נתנה לאליהו, ובכך השלימה ותיקנה את מצוות "הפרשת החלה".

האישה השונמית – תיקון הנר

אחרי האשה הצרפית הופיעה האישה השונמית. היא עשתה לאלישע עליית קיר, ושם הניחה מיטה, שולחן, כסא ומנורה, בסוד ד' תיקוני השכינה:

בעולם העשיה נקראת השכינה "מיטה", ובעולם היצירה "שלחן", ובעולם הבריאה "כסא", ובעולם האצילות "מנורה".

בעשותה כל זאת לאלישע, ובפרט את המנורה, זכתה לתקן את הדלקת הנר.

סוד "כלל ופרט וכלל"

שרה, בהיותה האשה הראשונה, עם הכשרון הרוחני משורש התפיסה, לדעת לתפוס מה שאדם אחר אינו מסוגל לתפוס כלל, תפסה בכללות את כל תיקון חוה. אח"כ היא בעצמה הייתה צריכה להתגלגל ולהתפרט שלש פעמים בנשים אחרות: בחנה, בצרפית ובשונמית, וכל זאת כדי להשלים את התיקון בפרטיות.

"לתפוס" פירושו של דבר להתבונן. יש התבוננות כללית, ויש פרטית.

בדורות הראשונים, החסידים הגדולים של האדמו"ר הזקן והאמצעי, היו יכולים לתפוס הרבה מאוד. האדמו"ר האמצעי מלמד, שקודם התפילה צריך להתבונן במהלך השתלשלות העולמות, החל מ"יחיד שלפני הצמצום" ועד לעולם התחתון ביותר. עד שכל סדר ההשתלשלות אינה תפוסה, אי אפשר להתחיל להתפלל. אמנם, "הצמח צדק" לימד ואמר, שבמדריגת הדורות שלנו איננו יכולים לתפוס את הכל ביחד, והלוואי שנוכל לתפוס רק מאמר אחד במדרגה אחת, לפני התפילה.

אמנם הם תפסו כל פרט בסדר ההשתלשלות, אבל עדיין כל זה לכלל יחשב. מכאן שהמושגים כלל ופרט, הם מושגים יחסיים, כמו כל דבר בקבלה ובחסידות.

תורת חב"ד, היא התבוננות פרטית ולא כללית. אעפ"כ, יש בעל מוחין – חסיד של האדמו"ר הזקן או האמצעי, שמתיימר לתפוס הכל, ובמידה מסוימת – מצליח כמו שרה אמנו. אבל צריך עוד להתגלגל, כדי לעשות את התיקון בכל מדרגה בפני עצמה.

ישנה עוד ידיעה בדברי האר"י ז"ל, הקשורה לבעש"ט.

יש האדם הנולד בעוה"ז, וחי שבעים שנה או יותר, כדי לקיים מצווה אחת פעם אחת. דבר זה רמוז בפרקי אבות, בסוד: "אין לך אדם שאין לו שעה". כל משך חייו הם כשינה אחת גדולה, וברגע אחד הוא מתעורר, ומקיים את אותה מצווה, וחוזר שוב לשינתו, עד שהוא נפטר מן העולם. כל חייו היו בשביל רגע אחד. אמנם, כל זמן שהאדם חי, הוא חייב לקיים את כל תרי"ג המצוות כולם, אבל הכל בשביל אותה מצווה.

המחשבה הזאת, המבהילה את הרעיון, קשורה לסדר הגלגולים של שרה באותן הנשים שבאו אחריה.

אצל שרה, הברכה הייתה מצויה בעיסתה תמיד. וכן הנר היה דולק מערב שבת לערב שבת, כלומר היה דולק תמיד. כל זה היה טבעי אצל שרה, וגם כשחדל להיות לה אורח כנשים, זה היה טבעי. אבל אצל שאר הנשים, זה לא היה כך. למרות שלפי ההגיון, מי שתופס הכל, צריך היה להיות זמני, ומי שתופס דבר אחד, אצלו היה הדבר האחד צריך להיות תמידי.

"ופניה לא היו לה עוד" - לא מוזכר, האם אור פניה של חנה התמיד, אבל ברור שהרגע הראשון היה שיא בהארת פניה, גם אם הוא נמשך תמיד. התיקון כאן היה תיקון של רגע. פתאום נהפכו פניה מפנים עצובות, שהיה לה כל חייה, לפנים צוחקות. באותו רגע היא תיקנה את מצוות הנידה.

גם אצל הצרפית והשונמית, עשיית החלה, והעמדת המנורה היו חד פעמיים. שלמות התיקון הפרטי הוא בשעתא חדא, וברגעא חדא.

האישה השונמית שהייתה אחותה של אבישג השונמית, בעשותה מצווה אחת של הדלקת המנורה לאלישע, גרמה לתיקון הדלקת הנר למשך כל ימי עולם.

דבר זה מלמד, שהתיקון האמיתי הוא בלא מודע, ומופיע במודע רק פעם אחת.

מכאן שהתיקון הראשון הוא טבעי, ונראה שזהו התיקון השלם. ואכן אצל שרה הושלם התיקון במודע.

מה שהאר"י ז"ל אומר ששרה לא תיקנה "כראוי", פירושו של דבר שכל התיקון הפך להיות טבע אצלה, ומזה נבין שהמודעות הטבעית היא מצד לבושי הנפש. דבר שאינו מצביע בהכרח על פנימיות הנפש. אבל בגלגולים הבאים שלה בשלשת הנשים האחרות, נעשה התיקון בבחינת הלא מודע.

כל חייו של האדם, הם הכנה ללא מודעות, לתיקון פרטי שעליו לעשות פעם אחת בלבד. במשך חייו אין לו שום השגה שהוא חי כל חייו וכל מה שעבר עליו, וכל מה שעשה במצוות או בעבירות, הכל רק הכנה והכשרה בבחינת אל נורא עלילה, למצווה מסוימת שיעשה בעוד כמה שנים, שאין לו בה כרגע שום תפיסה. דבר זה, שכל החיים הם הכנה למצווה אחת או למעשה טוב אחד, הוא בבחינת "לית מחשבה תפיסא ביה כלל".

היו חסידי חב"ד בדורנו, ששעתם הייתה ברוסיה. שם הם מסרו את נפשם ממש, וכשהגיעו לארץ, כבר לא היה להם משמעות בחיים. אנשים גיבורי רוח, שבמסירות נפש פעלו גדולות ונצורות, כשהגיעו אל המנוחה והנחלה, הרגישו כביכול ריקים. כל דבר שניסו לעשות לא הצליח. כל זה כיון שקודם המעשה, היה הזמן של הכנה לא מודעת, ועתה אחרי שעברה שעתם, תפקיד חייהם הוא, הפנמה לאחר מעשה. גם שלב זה, הוא בלא מודע.

יוצא מכאן, שהתיקון של שרה היה בבחינת כלל שאחריו בא הפרט, שהוא התיקון של שלשת הנשים הנ"ל. כל זה בסוד "כלל ופרט", וכנראה שצריכה לבוא עוד אישה שתעשה שוב את התיקון באופן של כלל, בסוד: "כלל ופרט וכלל". ובזכות הכלל האחרון דורשים את הכל לפי הפרט.