הקדמה
פרק ב - "פעמים שלש עם גבר"
אחד הפסוקים המרכזיים העוסק בסוד הגלגול הוא: "הן כל אלה יפעל אל פעמיים שלש עם גבר". (איוב לג, כט)
על פסוק זה ישנם מספר פירושים המציבים יסודות מרכזיים בעניין הגלגול - פירוש אחד על פי הפשט, ושאר הפירושים על דרך הסוד: (על פי באור האר"י ז"ל בשער הגלגולים)
פירוש א: עד שלש פעמים נמחל לחוטא
"תניא: רבי יוסי בר יהודה אומר: אדם עובר עבירה פעם ראשונה מוחלין לו, שניה מוחלין לו, שלישית מוחלין לו, רביעית אין מוחלין לו, שנאמר: 'כה אמר ה' על שלושה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשבינו'. ואומר: 'הן כל אלה יפעל אל פעמיים שלוש עם גבר...". (יומא פו)
פשט דברי חכמים מלמד, שהקב"ה מוחל עד שלש פעמים, אבל בפעם הרביעית הוא אינו מוחל.
כשהקב"ה מוחל, פירושו של דבר, שהוא יתברך נותן לחוטא הזדמנות נוספת, וכאילו מוליד אותו מחדש. לכן, מחילתו של הקב"ה היא גם בגדר של גלגול, שהרי מדובר שהחוטא לא עשה תשובה, שאם יעשה תשובה ברור שהקב"ה ימחל. וכן בפעם השניה והשלישית, עד ארבע פעמים. בפעם הרביעית הקב"ה כבר אינו מוחל, כיון שמוכח שאדם זה אינו חושב כלל לחזור בתשובה.
גלגול זה נקרא "גלגול מחיים", כיון שאם האדם חוזר בתשובה ומשנה את מקומו הרוחני, הרי שמשנה מקום משנה מזל, ואז הוא כנולד מחדש, כגלגול חדש.
הראשון שהתגלגל גלגול מחיים היה אברהם אבינו, שנאמר עליו: "ויוצא אותו החוצה" – שהרים אותו מעל השמים ואמר לו: צא מאצטגנינות שלך – עד עכשיו אינך מוליד, ועכשיו אני מוליד אותך מחדש, ואתה כן מוליד!
זו הדוגמא העיקרית בתורה לגלגול מחיים, וכך יכול להיות אצל כל אחד מילדיו.
פירוש ב: גלגולי הצדיק עד שיתוקן, והרשע עד שלש פעמים
"...כי כאשר נפש האדם, אחר שבא מחדש בפעם ראשונה, וחטא ופגם בה, הנה אח"כ מתגלגלת בגוף אחד להתקן וזה נקרא גלגול אחד. ואם לא נתקנה אז, חוזרת בגלגול שני. ואם לא נתקנה אז, חוזרת בגלגול שלישי. ומשם ואילך, אין לה עוד תקנה בגלגול, ואז נאמר בה: 'ונכרתה הנפש ההיא מעמיה' לגמרי. אמנם אין זה, רק כאשר לא נתקנה כלל שום תיקון בשום פעם מאלו, אבל אם באיזה פעם מאלו השלושה, התחילה להתקן קצת, אינה נכרתת, אמנם יכולה לחזור ולהתקן, אפילו עד אלף דור אם יצטרך. ולכן הראשון שלא תיקן כלל, נקרא רשע, והאחרון שתיקן קצת, נקרא צדיק, וכל מה שמתגלגל הולך ומשלים תיקונו. ונלע"ד ששמעתי ממורי ז"ל, כי אין זה נוהג אלא בנפש, לפי שהיא מן העשיה, הטבועה בעמקי הקליפות. ולכן לא נזכר בתורה כרת, אלא בנפש, כי נכרתה מן הקדושה, ונטבעה בקליפות. אבל ברוח ונפש, שהם מיצירה ובריאה, שאין שם כ"כ תגבורת אחיזת הקליפות, ודאי הוא שיתוקנו כולם, אלא שיש שנתקנים מהרה, ויש באורך זמן אחר כמה גלגולים...
כי הנה הצדיק העוסק בתורה, ובפרט אם יהיה מן הקדמונים, אין דנים אותו בגהינום. והנה מוכרח הוא שיתמרקו עוונותיו כדי שיכנס בגן עדן, ולכן אין לו תקנה אחרת אלא בגלגול...
משאין כן ברשע, שנכנס לגהינום ומתמרקים שם כל עוונותיו יחד, ואין לו צורך לחזור בגלגולים...כי הקב"ה צופה ומביט, כי הרשע הזה אם יחזור בגלגול יוסיף על חטאיו פשעים, וירבה בעברות על הזכויות, ולכן בראותו שכבר השלים אותם מצוות מועטות המוכרחות לו כפי שורש נפשו, מסלקו מן העולם ומורידו לגהינום, ומתמרקין עוונותיו, ונשארים זכויותיו שלמים, כי חפץ חסד הוא.
אמנם הצדיק שעוונותיו מועטים מזכויותיו, הם מתמרקים ע"י כל היסורין שסובל בגלגולים, ונשארים לו זכויותיו המרובים הנוספים לו בכל גלגול עד אין קץ, וגם שכרו נפלא על דרך מה שאמרו חז"ל: רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות". (שער הגלגולים הקדמה ד)
הקב"ה מחזיר את האדם החוטא שלש פעמים בגלגול, אם לא חזר כלל בתשובה, ועוד הרשיע, הרי שכבר מוכח שאדם זה אינו מתכוון לתקן את אשר עיוות, והוא יורד לגהינם על מנת להיתקן ע"י צרוף ועונשים. על אדם זה נאמר שתולין לו עד הפעם הרביעית - "רבעים" – עד דור רביעי. אבל אם התאמץ אפילו קצת, הוא כבר נקרא צדיק יחסית למדרגה הקודמת, והקב"ה ממתין לו עד אלפיים דור, בבחינת: "עושה חסד לאלפים", ואותה נשמה מתגלגלת עד גמר תיקונה.
לכן מוסיף האר"י ז"ל ומבאר, ששורש הגלגול הוא בחכמה - מצד הימין, ושורש הגהינם הוא בבינה שממנה מתעוררים הדינים – צד השמאל.
עניין זה שהגלגול הוא מצד החסד, והגהינם מצד הדין, רמוז במספרם:
גלגול = ע"ב = חסד. גהינם = ק"ח.
הפרש מספרם הוא שלושים ושש, חצי מהמספר עב'. לכן היחס בניהם הוא אחד וחצי. מכאן ש"גהינם" שווה גלגול וחצי. דבר זה מלמד שהגלגול הוא חסד, אבל אם מדובר על גלגול וחצי, זה גירעון ההופך את התיקון של אותה נשמה ממצב של גלגול למצב של גהינם.
עניין זה בא לידי ביטוי בפיזיקה המודרנית:
המילה "גלגול" פירושה "ספין". ישנם שני מיני ספינים, אחד מלא ושלם והוא שייך לכוחות, לאנרגיה פשוטה ללא חומר. ואחד שנע לחצאים והוא בגדר של חומר.
ישנם שלש מדרגות באלוהות: איהו, חיוהי וגרמוהי.
"חיוהי" מתייחס לחכמה, שם שורש הגלגול מצד החכמה – אבא. במדרגה זו אין עדיין כלים. מדובר באור מקיף – אור החיה. הגלגול הוא דבר מופשט – כוחות טהורים של אנרגיה מחברת, תהליך המתייחס לנשמה.
"גרמוהי" מתייחס לבינה, שם שורש הגהינם מצד הבינה – אימא, שממנה הדינים מתעוררים ויוצאים. שם כבר מופיע הכלי והחומר. גהינם הוא צמיתות בחומר. לזכך וללבן את החומר ע"י האש או השלג של הגהינם.
לכן ודאי שטוב יותר לנשמה גלגול מצד החסד, בלי ערבוב של החומר, כמו ספין טהור ומלא. אבל אם מדובר בספין וחצי, דבר זה יורד לגהינם, להתייסר ייסוריי תופת.
לכן אברהם אבינו העדיף שעבוד מלכויות על גהינם, כך עדיף לטובת הנשמה, תיקון על ידי גלגול ולא על ידי ירידה לגהינם.
פירוש ג: החל מהגלגול הרביעי הנשמה מקבלת סיוע של נשמת צדיק
"הנה הכתוב אומר: 'הן כל אלה יפעל אל פעמיים שלש עם גבר'.
פירוש: כי בג' גלגולים הראשונים אז מתגלגל נפש האדם לבדה, בלי שתוף זולתה, תוך הגוף. אבל אם עדיין לא נתקנה בשלושתם, ותצטרך לחזור עוד בג' הגלגולים שניים, אינה באה לבדה, כיון שאין בה כוח לתקן, ולכן באה בשיתוף גבר שהוא צדיק אחר המתעבר בו, כדי לסייעו ולהדריכו למוטב. ולכן לא אמר שלש פעמים, שהיה נראה שהוא בשלשה פעמים הראשונות, אמנם אמר 'פעמיים שלש', להורות כי בפעם השניה הכוללת שלשה גלגולים שניים, אז הוא עם גבר זולתו משותף עמו כנזכר". (שער הגלגולים הקדמה ה)
פירוש זה יוצא מתוך קושי בהבנת הפסוק, שהרי היה צריך לאמר רק "שלש", ומדוע נזכר "פעמיים"? לכן האר"י ז"ל מדייק כך: פעמיים שלש – שתי פעמים שלש, שהם שש:
בשלשת הפעמים הראשונות האדם מתגלגל בכוח עצמו. אם הוא לא הצליח להיתקן בכוח עצמו, אבל לכל הפחות הוא הצליח במשהו, אז מתחיל סדר חדש של שלש פעמים, בתוספת צדיק שעוזר לנשמה המתקנת. גלגול זה הוא על דרך סוד העיבור, שבו האדם נעזר בנשמה אחרת. תיקון זה ודאי יעזור, כיון שנשמת הצדיק העוזרת לא תסכים שהנשמה תישאר ללא תיקון.
אמנם הגלגול הראשון בתורה היה גלגול נשמת הבל שהתגלגלה בשת, כיון שעיקר תיקון הנשמות על ידי הגלגולים שייך לשורש הבל, והמגלגל הוא קין. אבל כבר הייתה מציאות של גלגול לפני ששת נולד:
בעקבות החטא, פרש אדם הראשון מחוה קל' שנים. באותם שנים יצאו מאדם הראשון טיפות קרי לבטלה. אותם טיפות נתגלגלו בדור המבול, ועל זה נאמר (בראשית ו, יג): "בשגם הוא בשר" - "בשגם" שווה במספרו "משה", שהוא משורש הבל. רמז זה מלמד שגם משה חזר בגלגול בדור המבול, שהרי נשמה שהיא משורש הבל היא העיקר המתגלגלת. לכן דווקא משה רבנו, יותר מכל הצדיקים חוזר בגלגול בכל דור ודור. גם בר"ת של שמו, רמוז סדר הגלגולים מהמאוחר למוקדם: משה, שת, הבל. משה בהיותו הנשמה החדשה, הוא הפנימי לכולם, ואחריו שת ולבסוף הבל.
כנגד שלשת בחינות אלו, יש לנשמת משה שלשה בחינות של שורשים בדעת דז"א, הן בחסדים המכוסים למעלה מחזה דז"א, והן בחסדים המגולים למטה מחזה דז"א:
בחינה ראשונה: משה הוא יסוד דאבא המתלבש בדעת דז"א. לבחינה זו שהיא פנימיות הדעת דז"א, משה אמנם זכה לה, אבל לא היה מודע לה. לעתיד לבוא יזכה משה למדריגה זו גם במודע.
בחינה שניה: אח"כ יסוד אבא יורד עד החזה שהוא שליש עליון דתפארת דז"א, מקום שהחסדים עדיין מכוסים על ידי יסוד אימא. שם יש למשה רבנו קצת מודעות לעצמו, אבל בחינה זו עדיין מכוסה, לכן משה מסתיר את פניו במראה הסנה כי ירא להביט אל האלהים.
בחינה שלישית: אח"כ יסוד אבא יורד למטה מחזה דז"א, ומתגלה מתוך יסוד אימא שכבר הסתיים בחזה דז"א. באותו מקום שיסוד אבא מתגלה, שם הוא עיקר נבואת משה בבחינת: "זה הדבר אשר צווה ה'". (שמות טז, טז)
בשלב הבא יורד יסוד אבא עוד ומתלבש בתוך יסוד ז"א, ושם שורש נשמת שת.
בשלב הבא יוצאת הארה מיסוד אבא, דרך יסוד ז"א המיועדת להגיע לפרצוף יעקב. הארה זו היא סוד הבל.
ו"הבל" כשמו, היא אותה הארה היוצאת מיסוד אבא המלובש ביסוד ז"א, ומיועדת להגיע לצד הפנים דז"א, על מנת לבנות שם את פרצוף יעקב. אותה הארה בעצמה – אותו ההבל, משתדלת להסתובב לאחור ולראות את פני השכינה, שהיא פרצוף רחל העומדת אחורי ז"א. זה סוד חטאו של הבל, וזו גם הסיבה לכך שנתחייב מיתה, וממילא הוצרך להתקן בסוד הגלגול.
משה רבנו הוא הנשמה החדשה למעלה ובפנימיות, ואחריו נשמת שת, ואחרונה לכולם נשמת הבל, כיון שהוא קדם לכולם בזמן. לכן משה הוא האחראי לשת והבל. שת והבל ביחד הם אותיות "שלהבת". כמו שאהרן אחראי על המנורה שתהיה השלהבת עולה מאליה, כך גם משה אחראי על תיקון השלהבת שבפנימיות הנשמות של הבל ושת, שהם מקור כל הגלגולים. "שלהבת" = (737) = "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" (דברים ו, ה) שהם שלשת המדרגות באהבת ה'.
חז"ל מלמדים שאחרי החטא, אדם הראשון היה עסוק במצוות התשובה במשך מאה ושלשים שנה, ובאותן השנים פרש מאשתו. במשך שנים אלו יצאו ממנו בהכרח טיפות קרי לבטלה, ולכן צריך היה שאותן ניצוצות – טיפות קרי יחזרו בגלגול. ניצוצות אלו שייכים לעניין תיקון הברית.
כל הקשור לתיקון הברית והניאוף שייך לחלקו של הבל, שהיה מצד החסד. (גלגול שני המנאפים הוא בתוך רחיים ורכב, טוחנים אחד את השני, ויש בזה ייסורים קשים ביותר. זו דוגמא לגלגול בתוך חפצים שנעשו ע"י אדם). לכן הגלגול שמטרתו לתקן את טיפות הקרי, הוא בסוד תיקון הבל, שהוא בעצמו ההבל היוצא מיסוד דז"א. הבל רצה לקחת את ההארה הזאת היוצאת מיסוד דז"א, ולהעבירו למקום הלא נכון – לפרצוף רחל במקום לפרצוף יעקב. זה הפירוש שהציץ בשכינה.
רבי אברהם אזולאי בעל "החסד לאברהם" כותב, שיש ריבוי מופלג מאוד של טיפות קרי היוצאות לבטלה מן האדם, החל מאדה"ר וכלה באלף השישי, שהוא כנגד הברית. טיפות אלה מתפזרות ומתפשטות במרחב, עד שבכל נקודה ביקום יש טיפה אחת של קרי.
לפי הסבר זה אפשר ללמוד, שיש השגחה פרטית בעולם בגלל שהנשמות מצויות בסוד הגלגול בכל מקום, אבל למרות זאת, מתעקש הרבי ומלמד שההשגחה הפרטית אינה תלויה בגלגולים, וגם בלעדיהם היא קיימת, כיון שכל מציאות בעולם יש לה פרצוף עצמי.
השגחה פרטית פירושה הסתכלות פנים בפנים. בתחילת הסיפרא דצניעותא (פנימיות הזוהר הקדוש), מבואר שהתיקון הנקרא "מתקלא" (שיווי משקל), שהיה לאחר שבירת המלכין קדמאין, הוא בסוד "אשגחן פנים בפנים". ממילא מובן שהשגחה פרטית פירושה הוא שפנים של האחד מביטים על פני השני. הפירוש הפשוט ביותר של "פרצוף" הוא "פנים". אם יש פרצוף בתוך החלקיק, עם תכונות אנושיות, אז יש לו פנים, ואם יש לו פנים, אז ורק אז יתכן להסתכל פנים בפנים. את זה לימד הבעש"ט, שיש הסתכלות פנים בפנים בכל חלקיק, וזהו עומק האמונה של ההשגחה הפרטית.
חז"ל אומרים שאסור לרחם על מי שאין בו דעת. לרחם על אדם, פירושו להסתכל עמוק בפניו, ודרך הפנים לחדור לתוך ליבו ונשמתו. אבל מי שאין לו דעת, אסור לרחם עליו ולכן אסור להסתכל עליו.
דעת הוא כמו פרצוף על פי חז"ל: "כשם שאין דעותיהם שוות כך אין פרצופיהם שווים". הדבר העמוק ביותר שהמדע מגלה במציאות הוא, שיש דעת (מודעות) בתוך החלקיק. כלומר לא רק שיש מודעות על החלקיק שזה בחינת מקיף, אלא שיש גם מודעות בפנימיותו של החלקיק למה שקורה עם עוד חלקיק בקצה השני של היקום, במרחק של אין ספור שנות אור. למרות שאין שום דרך להעביר מידע מהר יותר ממהירות האור, אעפ"כ החלקיק מודע למה שקורה שם. תופעה זו נקראת: "מודעות לא מקומית". גילוי זה מסביר הרבה מאמרי חז"ל, המייחסים מודעות לכל חלקי המציאות מלבד האדם, כמו בפרק שירה שם נשאלת השאלה מי הוא ששר את השירים האלה, החיה בעצמה או המלאך של החיה, או האדם במקום החיה.
מודעות פירושה דעת, ודעת הוא פרצוף, ואם יש פרצוף יש פנים וממילא יש רחמים. והתפשטות הרחמים פירושה שיש השגחה פרטית על כל דבר ודבר.
נאמר על אדה"ר שעבר על כל שבע המצוות שנצטוו בני נח, מלבד החטא של הוצאת טיפות הקרי באותם ק"ל שנים שפירש מחוה.
אותם טיפות שנתגלגלו בדור המבול כדי להתקן, לא רק שלא החלו את תיקון חטא אדם הראשון, אלא אף המשיכו בקלקול והשחיתו דרכם על הארץ, ולבסוף נחתם גזר דינם על הגזל.
לכן המשיכו אותם טיפות להתגלגל בדור הפלגה. אמנם על דור זה לא נאמר במפורש שהם חטאו בברית, אבל נאמר שהם כפרו בעיקר, כמו אדה"ר שכפר בעיקר.
לכן עוד המשיכו אותם טיפות להתגלגל פעם שלישית באנשי סדום, ועוד המשיכו להרשיע ועברו על הדינין בצורה הבזויה ביותר שאפשר להעלות על הדעת, ועל זה נחתם גזר דינם.
אחרי שלשת גלגולים הנ"ל, שבהם לא נעשה שום תיקון, חזרו אותם ניצוצות להתגלגל בעם ישראל ולכן התחייבו לרדת למצרים ולהשתעבד שם. לכן גם משה היה צריך להיות במצרים, כיון שגם הוא היה בדור המבול, בסוד "בשגם הוא בשר", ותפקידו היה לגאול את ישראל ממצרים.
זה הפירוש האמור לעיל על הפסוק: "פעמים שלש עם גבר" – שאם האדם לא יכל בכוחות עצמו לתקן, אז אחרי שלשת הגלגולים הראשונים, הקב"ה נותן לו אפשרות של עוד שלשה גלגולים נוספים, אבל אלו יהיו בסיוע אלוהי.
שלשת הגלגולים הראשונים של אותן ניצוצות היו בגויים בני נח. לאחר מכן הקב"ה ברחמיו החזיר אותם כיהודים, ביחד ובסיוע של משה רבנו. כאן כבר מתחילים שלישיה חדשה.
הדור הראשון של אותם טיפות קרי, היו הדור הראשון של האנושות שלפני שת.
הגלגול הראשון של אותם טיפות בדור המבול, הוא כבר הדור העשירי,דורו של נח.
הגלגול השני של אותן הנשמות, הוא דור הפלגה - בזמנו של פלג, שהיה הדור החמישה עשר לסדר עולם.
הגלגול השלישי הוא דורם של אנשי סדום שחיו בזמנו של אברהם אבינו, שהיה הדור העשרים לסדר עולם.
הדילוג בין עשר, חמש עשרה ועשרים הוא דילוג שווה, ומספרם ביחד הוא מ"ה – אדם.
מהלך זה התחיל בדור הראשון, ונגמר בדור העשרים וששה – דורו של משה רבנו. ניצוצות אלו של אדה"ר הם שהיו בדור השעבוד במצרים ויצאו כיהודים על מנת להיגאל על ידי משה רבנו.
צירוף שם הוי'ה פשוט עם מ"ה הנ"ל שווה ע"א, ובצרוף הדור הראשון – האחד, מקבלים ע"ב.
שם זה בקבלה הוא ע"ב דמ"ה. והע"ב = גלגול כנ"ל.
זהו אב טיפוס למבנה של סוד הגלגול גם על פי הפסוק: "פעמיים שלש עם גבר".
פירוש ד: שלשה נפשות ישנות ונפש חדשה אחת בגוף אחד
"...כי עד שלשה נפשות מגולגלות וישנות, עם נפש אחת חדשה, יכולות להתגלגל יחד בגוף אחד, מיום שנולד, באופן שהן ארבעה נפשות יחד. וזה סוד "על רבעים". גם זה סוד "פעמים שלש עם גבר", כי שלושה נפשות מגולגלות, יוכלו להתגלגל עם גבר אחד, הוא הנפש הזה החדש. אבל יותר מזה, אי אפשר להתגלגל ביחד. אמנם אפשר להיות פחות מחשבון זה, כי אפשר להיות שתתגלגל נפש אחת לבדה בגוף אחד, או נפש אחת מגולגלת, עם נפש אחת חדשה בגוף אחד, או שתי נפשות מגולגלות לבדם בגוף אחר, או שניים מגולגלות עם חדשה אחת, או שלשה מגולגלות לבדם, או שלשה מגולגלות עם חדשה אחת. אבל יותר מחשבון זה, אי אפשר להיכנס בגוף אחד כנזכר". (שער הגלגולים הקדמה ה)
פירוש זה מלמד שיחד עם נשמה חדשה, יכולים להתגלגל לכל היותר שלש נשמות ישנות - "פעמיים שלש" - שתים או שלש נשמות ישנות יכולות להתגלגל "עם גבר" – עם נשמה חדשה אחת.
לנשמות אלו המופיעות יחד בגוף אחד, ישנו מכנה משותף, כפי שמבאר האר"י ז"ל:
"ודע, כי אלו המתגלגלים יחד בגוף אחד כנזכר, אינו נוהג אלא בזמן שכולם נאחזים בשורש אחד...". (שם)
הופעת נשמות אלו ביחד, כשכולם משורש אחד, מזכיר הרכב של תזמורת, המנגנת יחד בהרמוניה.
נשמת אדם הראשון כללה את כל שישים ריבוא נשמות ישראל, לכן לכל נשמה בישראל יש שורש באבר מסוים בקומתו של אדם הראשון. אותו השורש מכוון כנגד השורש הרוחני שלה בעולמות העליונים.
כיון ששורש אחד הוא בעצם אבר אחד של אדם הראשון, וכל אבר כולל ארבע מרכיבים, שהם עור גידים בשר ועצמות, לכן לכל שורש יש ארבע מדרגות.
פעמים שאדם רשע מתייחס לצדיק גדול, כיון שהם מאותו שורש, אלא שהרשע הוא מהחיצוניות של אותו שורש, והצדיק מפנימיותו. לכן ביום הכיפורים אנו מזכירים את העבריינים, כדי לבטא את שלמות ישראל בהרכב מלא של צדיקים, בינוניים ורשעים, כפי שורשם המאוחד בעולמות העליונים.
כלל גדול בתורת הגלגולים המתייחס מאוד להשגחה הפרטית הוא, שכל אדם המקרב רחוקים לעבודתו יתברך, וכן כל האנשים שהוא פוגש בחייו, ומתייחס אליהם בכל צורה שהיא, כולם הם משורש נשמתו – חלק מאותו השורש שלו עצמו. על כך נאמר: "מה' מצעדי גבר כוננו לדרכו יחפץ". (תהילים לז, כג) כל זה, הוא משום שכל שורש מורכב מפנימי פנימיות עד החיצון שבחיצוניות.
הסדר הוא שנשמה חדשה יורדת לעולם ומתלבשת בגוף. אם היא זוכה במעשיה, היא עולה בשלמות לשורשה, ואם היא לא זכתה להשלים את עצמה באותו פעם, הרי שבפעם הבאה שתרד לעולם, היא כבר נחשבת לנשמה ישנה, לגלגול.
נשמה זו יכולה לחזור בגלגול לבדה, או ביחד עם עוד חלק חדש - נשמה חדשה - מאותו שורש.
מכאן ניתן להסיק שישנם שבע אפשרויות של התלבשות הנשמה בגוף:
א. נשמה חדשה משורש מסוים.
ב. נשמה ישנה משורש מסוים.
ג. נשמה ישנה ונשמה חדשה יחד באותו גוף.
ד. שתי נשמות ישנות יחד באותו גוף.
ה. נשמה חדשה אחת יחד עם שתי נשמות ישנות באותו גוף.
ו. שלש נשמות ישנות באותו גוף.
ז. שלש נשמות ישנות ונשמה חדשה אחת באותו גוף.
הכלל הוא שלא יתכן יותר מנשמה חדשה אחת, ושלש נשמות ישנות, על פי דברי האר"י הנ"ל, בסוד הפסוק: "פעמיים שלש עם גבר".
בחלוקה כללית על פי האמור, ישנם ארבע מצבים כלליים בהתפשטות הנשמה בגוף, בסוד: שיר פשוט, כפול, משולש ומרובע:
שיר פשוט: נשמה חדשה אחת או נשמה ישנה אחת.
שיר כפול: שתי נשמות אחת חדשה ואחת חדשה, או שתי נשמות ישנות.
שיר משולש: נשמה אחת חדשה ושתי נשמות ישנות, או שלוש נשמות ישנות.
שיר מרובע: נשמה אחת חדשה ושלוש נשמות ישנות.
ישנם כאן ארבעה הרכבים ושבע אפשרויות.
ארבעת ההרכבים הם כנגד ארבע אותיות הוי"ה, וכנגד ארבע מרכיבי האברים: עצמות, גידין, בשר ועור.
במקרה שאכן מתגלגלת נשמה חדשה עם עוד שלש נשמות ישנות, הרי שהנשמה החדשה היא הפנימית ביותר - החכמה – י' שבשם הוי"ה, כנגד העצמות, ושלשת הנשמות הישנות הם כנגד שלשת האותיות השם הו"ה, וכנגד הגידין, הבשר והעור.
נשמת הבעל שם טוב
כך היה עם הבעש"ט. שלש נשמות ישנות התגלגלו יחד עם הנשמה העיקרית של הבעש"ט, והן:
א.נשמת צדיק נסתר שחי בצפת בזמנו של האר"י ז"ל.
ב.נשמת רב סעדיה גאון.
ג.נשמת דוד המלך.
התחברותן של שלשת הנשמות הישנות עם נשמתו החדשה של הבעש"ט הייתה באופן הבא:
הנשמה הפנימית בבחינת הי' שבשם – החכמה, וכנגד ה"עצמות", הייתה נשמתו החדשה והעיקרית של הבעש"ט.
על נשמה זו הייתה מלובשת נשמת הצדיק הנסתר מצפת, בבחינת ה' שבשם – הבינה, וכנגד חלק ה"גידין".
שתי בחינות אלו – החכמה והבינה, המוגדרים כ"תרין רעין דלא מתפרשין", הם האב והאם של קומת הנשמה הכללית.
על נשמת אותו צדיק, התלבשה נשמת הרס"ג, בבחינת ו' שבשם – תפארת, וכנגד חלק ה"בשר".
על כל אלו התלבשה נשמת דוד המלך, בבחינת ה' אחרונה שבשם – מלכות, וכנגד חלק ה"עור".
לכל אחד מנשמות אלה הייתה תכונה מיוחדת שאפיינה את הבעש"ט:
תכונת הצדיק נסתר: הצנע לכת.
תכונת הרס"ג: כל ימיו בתשובה.
תכונת דוד המלך: ידי מלוכלכות בדם, שפיר ושליה כדי לטהר אישה לבעלה.
ה"עצם" שהוא ה-י' של שם הוי"ה שעליו מלבישים שלשה לבושים, שהם הגידין, הבשר והעור, כנגד שלש אותיות שבשם – הו"ה, הם בבחינת ההוה המתמיד. וה-י' מהוה ומניע את ההוה התמידי.
פנימיות ה-הו"ה - הוא ההצנע לכת, אמצעו – כל ימיו בתשובה, וחיצוניותו דהיינו הופעתו כלפי חוץ הוא ידיו מלוכלכות בדם.
כל ניצוץ של נשמה חדשה, הוא על שם התורה החדשה של אותה נשמה.
הבעש"ט שהוא דמות משיחית, האיר וגילה תורה חדשה – "תורה חדשה מאיתי תצא", מבחינת נשמתו החדשה.
תורתו החדשה של הבעש"ט - המשקפת את כל המתרחש בזמן זה בעולמות העליונים והתחתונים, ובעיקר מה שמתחדש למטה במציאות, שהיא ההשגחה הפרטית וכל נושאי תורת החסידות, היא מנשמתו החדשה של הבעש"ט.
סוד הצדיק הנסתר
הצדיק הנסתר שבא בגלגול בבעש"ט, לא היה תלמיד חכם בגלגול הקודם, אלא אדם פשוט. בהגיעו לגיל מצוות הוא זכה לקיים מצווה מאוד מיוחדת וגדולה, ובאופן טבעי לא סיפר זאת לאף אחד, כיון שכוונתו הייתה רק לשמו יתברך. על כך בחן אותו הקב"ה, ושלח אליו את אליהו זכור לטוב. כאשר הגיע אליו, גילה לו שהוא אליהו הנביא וכמובן שהוא האמין בהיותו תמים. לבסוף אחרי גלגול שיחה ביקש ממנו אליהו הנביא שיספר לו מה הוא עשה ביום הבר מצווה שלו. השיב לו: אמנם אתה אליהו הנביא ואני ואדי חייב בכבודך, אבל כיון שמה שעשיתי היה רק לכבודו יתברך, אינני יכול לספר לך על כך. סירובו לספר את מעשה המצווה לאליהו הנביא, עורר רעש גדול בשמים, כיון שלא הייתה פשטות, תמימות וצניעות כזו מעולם. תכונה זו היא תכונת ה"צניעות" שזכה לה אותו צדיק נסתר. לכן אחר כך חזר אליו אליהו הנביא ולימד אותו תורה. אבל כיון שבאותם חיים לא יכל להתגלות, שהרי כל תכונתו ועצמיות נשמתו הייתה בבחינת צדיק נסתר - אב טיפוס של צניעות, לכן שכרו האמיתי היה שהוא זכה לחזור בגלגול עם נשמתו החדשה של הבעש"ט, ולהיקרא צדיק נסתר שאין לדעת את שמו, כי בחינתו היא הצניעות. זאת גם הסיבה שהבעש"ט היה בבחינת צדיק נסתר, והצטרף לחבורה של צדיקים נסתרים, עד שנתגלה.
כך זכה הצדיק הנסתר לחזור בגלגול בבעש"ט, ובהתגלותו של הבעש"ט גם הוא נתגלה, וזכו ישראל ליהנות מאורו.
אחיה השילוני היה מורו ורבו של הבעש"ט עשר שנים, ולימד אותו את כל התורה כולה, וכשהגיעו בלימודם לסוף התורה לפסוק "לעיני כל ישראל", אמר לו: עכשיו אתה ישראל, צריך אתה להתגלות לעיני כל ישראל!
אמנם, נשמת הצדיק הנסתר שהוא "אב טיפוס" של כל הצדיקים הנסתרים, ששכנה בגופו של הבעש"ט, לא איבדה את תכונתה גם כשנתגלה הבעש"ט לעיני כל העולם. גם אחרי התגלותו של הבעש"ט הוא לא איבד את אותה צניעות, שהרי הגלגולים אצל הצדיקים גורמים רק לתוספת עילוי ולא לחסרון ח"ו.
לכן הגלגול הוא חסד לצדיק, שהרי בפעם הראשונה אותו צדיק לא יכל להתגלות, כי גילוי הוא מעמד שסותר את עצמיותו, ועכשיו זכה להתגלגל ולהתגלות בלי שהגילוי יסתור את צניעותו העצמית.
אם כן, החלק נסתר - הצניעות הטבעית של הבעש"ט, הוא הלבוש הפנימי של נשמתו העיקרית.
סוד נשמת הרב סעדיה גאון – כל ימיו בתשובה – שינוי תודעה – גלגול מחיים
החידוש הגדול והעצמי של הרב סעדיה גאון הייתה: כל ימיו בתשובה.
מסופר שפעם אחת התארח הרס"ג שהיה ראש לכל בני הגולה, אצל אדם אמיד, שאירח וכיבד אותו יפה כמו כל אורח אחר, אלא שלא ידע שהוא הרס"ג בכבודו ובעצמו. למחרת אחרי שהרס"ג נפרד ועזב את הבית, גילו למארח את זהותו של האורח, והוא נבהל מאוד וכמעט שהתעלף. הוא רץ מיד אחרי העגלה שהסיעה את הרס"ג, נפל לרגליו והתחנן ואמר שהוא לא ידע את זהותו האמיתית, וביקש מחילה על שלא כיבד אותו כראוי למעמדו. הרס"ג הרגיע אותו, ואמר לו שהכל היה בסדר, ואין על מה למחול.
הרס"ג כתב שהוא למד מהמעשה הזה את מהות מצוות התשובה, ומה כוונת חז"ל כשאמרו שצריך האדם להיות כל ימיו בתשובה:
כל יום, חדשים לבקרים, כל יהודי צריך להרגיש ולחשוב כמו אותו בעה"ב, שככל שמכבדים את הקב"ה, עדיין לא מספיק מבינים ומכירים את מעלתו יתברך! כל בוקר צריך לקום עם מוחין חדשים, ולדעת שכל העבודה של אתמול הייתה ללא הכרה מספקת של האלוהות, וככל שמשתדלים, עדיין כל המעשים הטובים הם כקוף בפני אדם, כיון שקוף אין לו דעת. ועכשיו ב"ה נולדים מחדש כאדם, ומכירים במי שאמר והיה העולם, שלו לבדו ראוי להתפלל ולעבוד. תהליך זה חוזר מידי יום ביומו, חדשים לבקרים.
דבר זה הוא שינוי תודעה מוחלט, ודוגמא לגלגול מחיים. זאת הכוונה לביטוי "כל ימיו בתשובה" – עליית המוחין מחיל אל חיל עד אין סוף ממש.
עבודה זו נקראת בלשון הקבלה והחסידות, המשכת אור מקיף לתוך האור הפנימי. מה שאתמול היה מקיף נעשה היום פנימי, ונמשך במקומו מקיף חדש, וכך מידי יום ביומו.
עניין זה של כל ימיו בתשובה, הוא ביטוי לעבודת הדעת. דעת הוא פנימיות ונשמת ז"א – נשמת המידות. לכן לפי שלמות הדעת כך הם המידות: האהבה, היראה והרחמים.
המידות הם עיקר האדם, ושלמותן הוא על פי גדלות דעתו. אם דעתו קטנה, מידותיו הם כילד קטן שאוהב דברים קטנים ולא חשובים, וככל שדעתו גדלה ושלמה יותר, כך גוברת אהבתו לאמת - לאהבת המקום ב"ה.
העבודה של עליה מחיל אל חיל במודעות, היא העבודה של חידוש המידות, כיון שהמודעות היא פנימיות המידות.
לכן הלבוש הזה הוא לבוש אמצעי, ובלשון הקבלה – תיקון המלכים שמתו בעולם הנקודים.
התשובה היא בבינה – "ולבבו יבין ושב ורפא לו", (ישעיה ו, י) והמילה "ימיו" היא ביטוי למידות – "ששת ימים עשה ה'". לכן הביטוי "כל ימיו בתשובה" מלמד על עליית המידות וחידושן התמידי.
ההתפעלות של הרב סעדיה גאון מאותו מאורע היא התפעלות שבלב שהוא מקום המידות, ומתוך כך הבין שכך צריך לעבוד את ה'.
כל זה קשור לחידוש תורתו של הבעש"ט, שהסביר, שכל המאורעות העוברים על האדם, באים על מנת ללמד אותו לקח ומוסר השכל בעבודת ה'. והכל בהשגחה פרטית על האדם.
אצל אותו צדיק נסתר שעבודתו היא ה"הצנע לכת", אפילו התכונה של כל ימיו בתשובה, תחשב לו לחיצוניות. שהרי המודעות שלו היא מאוד טבעית וללא התפעלות – למעלה ממדרגת התשובה.
לכן "כל ימיו בתשובה" מלביש את ההצנע לכת.
מכאן אפשר ללמוד שתכונת הצניעות של הנשים, היא מידה פנימית יותר מתוכן של עבודת התשובה. עבודת התשובה אצלן היא עבודה חיצונית, יחסית למהותן הטבעית – הצניעות.
סוד דוד המלך – ידי מלוכלכות בדם כדי לטהר אישה לבעלה
את תכונת דוד המלך אפשר ללמוד מדברי הבעל שם טוב, שסיפר שכל פעם שהיה עושה עליית נשמה לשמים, היה פוגש את נשמת רבי חיים בן עטר - ה"אור החיים" הקדוש, שהיה מאותו שורש נשמה שלו, שכבר היה יורד. כלומר הוא היה זריז ממנו. ואמר עוד, שאכן "אור החיים" היה גדול הדור, ולאחר פטירתו גדלות זו עברה אליו. על פי המסורת, הסיבה שהבעש"ט כל כך רצה לעלות לארץ ישראל, הייתה שאם הוא היה פוגש את אור החיים הקדוש פנים בפנים, בארץ ישראל, מיד היה מתגלה מלך המשיח, אלא שלא הסתייע הדבר.
הבעש"ט ו"אור החיים", היו שניהם מאותו שורש, והקשר הנשמתי בניהם נקרא "קשר אחים".
דוגמא ל"קשר אחים", מובא בכתבי האר"י ז"ל לגבי שמעיה ואבטליון שהיו גרי צדק מ"שורש אחים": שמעיה היה בחינת הרוח, ואבטליון בחינת הנפש. שורשם של שמעיה ואבטליון נעוץ באליעזר עבד אברהם. אחר כך הם נתגלגלו בשני אוהבים, אחים ורעים, ברבנו משה קורדוארו (הרמ"ק בעל ה"פרדס רימונים"), ותלמידו רבי אליהו וידאש (בעל ה"ראשית חכמה"). הרמ"ק היה בחינת הרוח, ו"הראשית חכמה" בחינת הנפש. לכן הייתה האהבה והחיבה בניהם גדולה כאהבת דוד ויהונתן.
היחס הזה, של בחינות הרוח והנפש שמאותו שורש, הוא היחס בין הבעש"ט ל"אור החיים" הקדוש, שהיו בחינת רוח ונפש זה לזה. הם היו שני אחים משורש אחד - שורש דוד המלך. לרוחו של דוד זכה ה"אור החיים", ולנפש זכה הבעש"ט, וכיון שהרוח הוא זכר לגבי הנפש, לכן "אור החיים" היה יותר זריז מהבעש"ט, וכשהיה עולה בבחינת מ"ן (מיין נוקבין), היה פוגש את נשמת "אור החיים" הקדוש שכבר הייתה יורדת בבחינת המשכת מ"ד (מיין דכורין). בפגישה זו היו מתייחדים למעלה בבחינת זווג הרוח והנפש.
כיון שהבעש"ט היה בבחינת הנפש של דוד המלך, לכן חלק זה של נשמת הבעש"ט הייתה מלובשת על כל שאר החלקים האחרים, בבחינת עור חיצון.
על נפש זו של דוד המלך אמרו חכמים שידיו היו מלוכלכות בדם, שפיר ושליה כדי לטהר אישה לבעלה. כלומר היה פוסק בהלכות כתמים ומראות, ובכך מלכלך את ידיו באופן מעשי ממש, כדי לטהר אישה לבעלה.
באופן עמוק ורוחני מדובר שדוד המלך עסק בפועל וחרף נפשו למות, בהכנת כל מה שצריך לבנין בית המקדש: הוא הכין את תבנית המקדש ואת מקומו, לכן המקדש נקרא על שמו – "ראה ביתך דוד". (מלכים א, יב, טז)
כוונת דוד בבניין הבית הייתה שתתייחד השכינה עם הקב"ה, בבחינת "לטהר אישה לבעלה".
הביטוי הממצה ביותר את נפש דוד - נפשו של הבעש"ט, הוא שידיו מלוכלכות בדם. זו בחינת המלכות שיורדת למטה למציאות, לוחמת את מלחמות ה', ואף מתלכלכת בדם כדי לטהר את כנסת ישראל שתהיה ראויה לקב"ה.
הרמז לכך הוא ש"דוד" = "יד", ומלך הוא קיצור של "מלוכלך". לכן "דוד המלך" היה בחינת ה"יד המלוכלכת" בדם, כדי לטהר אישה לבעלה.
אצל הבעש"ט, נתגלתה תכונה זו במסירות נפש ממש ובפועל למען היהודים, כגון מסירות נפש ממש לפדיון שבויים, שהיה מבזבז מכספו יותר מחומש לכך.
מידתו של דוד המלך הייתה כאמור, מסירות נפש לעם ישראל כל ימיו. הוא היה מוכן להתלכלך כל ימיו למען עם ישראל, ואף על פי שמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, הרי שלמען ה' יתברך שזה למען ישראל, הוא אינו מתחשב בכבוד מלכותו, אדרבה, הוא תמיד ממעט את כבודו כדי להרבות בכבוד שמים.
על מציאותו האמיתית התייחס דוד המלך בעצמו ואמר: "והייתי שפל בעיני". (שמואל ב, ו, כב).
דורשי רשומות לימדו ש"ישראל בעל שם טוב" = 1000.
שלשת הלבושים: צדיק נסתר, רבנו סעדיה גאון, דויד המלך = 1500.
יוצא שהממוצע של כל אחד משלשת הלבושים הוא 500 - חצי מבחינת הנשמה החדשה ששווה 1000.
כולם ביחד – הנשמה עם הלבושים שווה 2500 שהוא 50 ברבוע, מספר הרומז לשלמות הגילוי של שער הנון.
מספר האותיות בהרכב זה הוא 42, הרומז לשם בן מ"ב אותיות שבו נבראו שמים וארץ.
מ"ב אותיות שווה במספרו לשני שמות "אהיה" הכתובים בפסוק: "אהיה אשר אהיה".
שתי הבחינות הנסתרות, בבחינת הנסתרות לה' אלהינו, הם "ישראל בעל שם טוב – צדיק נסתר", שהם כא' אותיות כנגד שם "אהיה" הראשון.
וכנגד "הנגלות לנו ולבנינו" הם הבחינות של "רבנו סעדיה גאון – דוד המלך", שגם בהם יש כא' אתיות, כנגד ה"אהיה" השני.
אם כן שני שמות "אהיה" הם אחד כנגד הנסתר ואחד כנגד הגלוי.
כל ימיו בתשובה הוא פנימיות הנגלה, וההצנע לכת הוא הלבוש הבלתי נפרד מהעצם הנסתר, ששם נביעת האין סוף של "תורה חדשה מאיתי תצא".
כל ארבע הנשמות האלה שבאו ביחד, בהרכב אחד, הם רבעיית המיתרים של נשמת הבעש"ט. כולם בסוד "כנור" – נר כו' - "נר ה' נשמת אדם", (משלי כ, כז) עם רבעיית מיתרים, והסולן שהוא הנשמה החדשה, מופיע פעם ראשונה.
ישנם שש עשרה נשמות בכל שבע האפשרויות על פי אותן ארבעת ההרכבים לעיל:
ארבע נשמות חדשות ושתים עשרה נשמות ישנות.
התדרדרות מושג הגלגול גרם לרב סעדיה גאון לבטלו
אם היו שואלים את האר"י ז"ל מדוע הרב סעדיה גאון לא האמין בסוד הגלגול, היה עונה שבדורו של הרס"ג, למרות שהוא היה יודע את נושא הגלגול, הוא היה חייב לסתור זאת בגלל מעמד העולמות ועוד חישובים השייכים לאותה התקופה.
ענינו של הרס"ג שלא האמין בגלגול, קשור עם סיפור לידתו של שת, ששם הוא המקור הראשון בתורה לסוד הגלגול:
"וידע אדם עוד את אשתו ותלד בן ותקרא את שמו שת כי שת לי אלהים זרע אחר תחת הבל כי הרגו קין". (בראשית ד, כה)
פשט המילה "תחת" הוא במקום. אבל התורה גם מלמדת אותנו כמעט בפירוש, ששת הוא גלגולו של הבל. עכשיו בגלגול זה, נשמתו של הבל שהיא בעצם שת, מתקיימת ומקיימת את העולם, שהרי ממנו הושתת העולם. ("שת" - לשון יסוד, דוגמת "אבן השתייה" שממנה הושתת העולם).
אחרי גלגול נשמת הבל בשת, המשיך הבל להתגלגל במשה רבנו, ולכן אותיות משה הם: משה, שת, הבל.
על משה רבנו מלמדים חכמים שנשמתו מתגלגלת בכל דור ודור. משה הוא הדוגמא העיקרית של הנשמה הגדולה והקדושה ביותר, ואף על פי כן היא מוסיפה להתגלגל. מכאן אפשר ללמוד, שהגלגול הוא טוב למשה רבנו ולעם ישראל, כיון שישראל זקוקים להופעת נשמתו של משה רבנו, וכן גם משה רבנו מקבל תוספת תיקון בכל פעם שהוא חוזר.
את המילים "זרע אחר" בפסוק, דורשים חז"ל על מלך המשיח, כמו הפסוק השני שבתורה – "ורוח אלהים מרחפת על פני המים" – זה רוחו של משיח. ו"האחר" הוא רות המואביה שבאה ממקום אחר, ויש לה זרע חי וקיים, והוא בתחילה דוד מלך ישראל חי וקיים, ולבסוף - מלך המשיח.
לכן החידוש העיקרי של האר"י ז"ל שהוא עניין הגלגולים, מטרתו ללמד על הופעת מלך המשיח.
המשיח מתחיל משת. אם אדם הראשון לא היה חוטא, הוא עצמו היה זוכה להיות מלך המשיח, לכן המילה אד"ם ר"ת אדם, דוד, משיח. כיון שחטא וגלה מגן עדן, צריך שהיעד המשיחי ימשיך להתקיים, ואכן קיומו היה באמצעות בנו השלישי – שת.
ישנם שלש הופעות של גלגול:
בחינת השתלשלות:
הגלגול האחד בסוד עולם התוהו – זה תחת זה, בסוד קורא הדורות מראש – "דור הולך ודור בא", קהלת א) שאותו דור שהולך הוא הדור שבא.
עניין זה ש"דור הולך ודור בא", הוא בסוד "קורא הדורות מראש" (ישעיה מא, ד), שהדורות יוצאים מהראש שהוא המחשבה הקדומה דא"ק, שהוא עולם שלפני עולם האצילות, ושם הקב"ה קורא אותם - ממשיך ומוריד אותם דור אחר דור.
יש כאן תחושת גלגול, אבל גלגול של השתלשלות, של טבע, של טבעות, כמו גלגלי השמים שהם אחד תחת השני, גלגל תחת גלגל – עילה ועלול.
בחינת התלבשות:
הגלגול השני הוא הגלגול במובן המלא, שהוא סוד ההתלבשות.
בחינת השראה:
הגלגול השלישי הוא המתאים לתורת הבעש"ט: ההשראה. והוא גלגול מחיים, בסוד עיבור נשמה.
המושג גלגול כולל השתלשלות, התלבשות והשראה.
המושג עיבור המוזכר בהרחבה בכתבי האר"י, קשור מאוד לתורת החסידות, החל מהבעל שם טוב.
החסידות מלמדת, שהרבי יכול להופיע אצל כל אחד ואחד, בסוד העיבור. זה קשור למה שהרבי לימד שכיון שהבירורים והגלגולים נסתיימו, יש להתרכז בסוד העיבור, המתאים לתורת הבעש"ט, כפי שיוסבר בהמשך.
אם כן, הבל נרצח ומתגלגל בשת, ו"זרע אחר" רומז למלך המשיח.
עניין של "הרגו קין", שהבל נרצח ע"י אחיו, מעורר את הזכות והצורך שהוא יחזור בגלגול, כיון שלא הספיק בגלגול הראשון להשלים את נשמתו. לכן המילה "כי" בפסוק הוא נתינת טעם: כיון שהרגו קין לכן הוא חוזר בגלגול.
מצוות הייבום היא מצווה מיוחדת הקשורה לסוד הגלגול. הבן שנולד ליבם הוא גלגול האח שנפטר. גם שם מדובר באדם שמת קודם זמנו, ולא השאיר אחריו זרע. ועכשיו על ידי הייבום הוא חוזר להשלים את מה שחיסר בגלגולו הקודם.
מכאן למדים שהגלגול קשור מאוד למקרה של מוות שלא בזמנו, וממילא הוא חסד גדול ("גלגול" שווה "חסד" כנ"ל), כיון שהוא משלים את החסר. לכן, יש ללמוד מכאן בבניין אב, שכל גלגול הוא חסד, גם למי שנפטר בגיל מאה, אם לא השלים עדיין את נשמתו.
בהמשך כתוב: "ולשת גם הוא יולד בן ויקרא את שמו אנוש אז הוחל לקרא בשם ה'". (בראשית ד, כו) כאן מסתיימת הפרשה.
המילים "גם הוא" נראים מיותרים, לכן מפרש הרד"ק שהוא הוליד בן טוב כמוהו. כלומר לדעת הרד"ק, אנוש היה צדיק כמו אביו שת שהיה בן טוב לאדם וחוה.
אבל על פי חז"ל, לא ברור לגמרי שאכן אנוש היה צדיק. את המילים "אז הוחל לקרא בשם ה'", מפרש רש"י על פי חז"ל, ש"הוחל" הוא לשון חולין. משמעות הדבר שאז, בימי אנוש התחילו בני האדם ליחס את שם הוי"ה ב"ה לדברי חולין. הם קראו לכל מיני ברואים שבטבע בשם ה', וכך התחיל שורש העבודה זרה. בדור זה התחיל נגע העבודה זרה של האנושות. לכן אנוש מלשון אנושות.
אדם העובד עבודה זרה מתגלגל בשפן. "שפן" – שפנה מעבודת ה' ופנה לעבודה זרה.
אנוש היה הראשון שנתנסה בחטא זה לקרא לעצמים – עצבים, בשם ה'.
פשט הפסוק הוא שאז החלו לקרא בשם ה' כלומר התפללו לה'. אבל התרחש עיוות חמור מאוד בהבנת הגלגול, כבר בדורו של שת אביו של אנוש, שגרם לתופעת העבודה זרה. הם חשבו בטעות שמותר להשתחוות לדומם או לכל מציאות אחרת, כיון שמגולגלת בה נשמה קדושה, כשם שמותר להשתחוות לאדם השתחווה של כבוד, וכפי שמשתחווים למלך.
בשלב שני, השתחוו לכל מיני עצמים השתחווה של אלהות, שחשבו שאם נשמה מתגלגלת אף בדומם, צומח או חי, גם האלוהות מתלבשת שם, וממילא אפשר לעבוד אותם.
נשמה קדושה המתגלגלת בדג, יכולה לגרום שיעבדו את הדג, כמו שעבדו הפלשתים את "דגון".
העבודה זרה הגרועה ביותר בעולם (גם בדור שלנו), שחושבים מחשבה זרה שהאלהים מתגלגל באדם, מבוססת על תופעת הגלגול.
לפי המיתולוגיה של העמים הקדומים, יש הרבה אלילים ר"ל, המתגלגלים בתוך העצמים שבטבע, וההבנה הזאת שיש נשמה מגולגלת בתוך עצמי הטבע, היא המקור לכל העבודה זרה.
"אז הוחל לקרא בשם ה'" – בדור הבא דורו של אנוש, אחר שבדורו של שת התגלה סוד הגלגול, התדרדר (מלשון דור ודור) הדבר והגיע להבנה מוטעית של סוד הגלגול, וחשבו שכך קוראים בשם ה'.
הפרקים הראשונים של ספר בראשית מחולקים לשלשה חלקים:
האחד הוא מה שמסופר בפרק הראשון של התורה עד סוף "ויכלו השמים".
השני הוא סיפור מעשה בראשית מ"אלה תולדות השמים והארץ בהבראם", (פרק ב, א) עד "אז הוחל לקרא בשם ה'".
הסיפור השלישי הוא סיפור נוסף של מעשה בראשית, המתחיל מחדש: "זה ספר תולדות אדם".
במעבר בין התקופה השניה לשלישית, חל שינוי מהותי במציאות הופעת קדושת השכינה בעולם.
שינוי זה מרומז בפסוקים הבאים:
"וידע אדם עוד את אשתו ותלד בן ותקרא את שמו שת כי שת לי אלהים זרע אחר תחת הבל...ולשת גם הוא יולד בן ויקרא את שמו אנוש אז הוחל לקרא בשם ה'... ויחי אדם שלושים ומאת שנה ויולד בדמותו כצלמו ויקרא את שמו שת". (בראשית ה, ג)
כמו שאדה"ר נברא בצלם ודמות ונאמר עליו: "נעשה אדם בצלמינו כדמותנו", כך גם הולדת שת הייתה בצלם ודמות. וכן ממשיכה התורה ללמד שגם אנוש בנו של שת נולד בצלם ודמות, ולכן נאמר כאשר שת הוליד את אנוש: "ולשת גם הוא יולד בן" – שגם הוא הוליד בצלם ודמות. אבל מכאן ואילך, אחרי דור אנוש שכבר קלקלו בעבודה זרה, האנושות הפסידה את צלם האלהים של האדם.
התדרדרות סוד הגלגול שהביא לע"ז, סילק את קדושת הגלגול אצל האדם. רצון הקב"ה היה שהאדם ידמה לעליון – "אני אמרתי אלהים אתם" (תהילים פב, ו) – שתתגלה ותתלבש בהם האלוהות, על דרך הנשמה המתלבשת באדם בסוד הגלגול, אבל עתה אחרי חטא העבודה זרה, נעשה הדבר בהסתר. כך גם נשמת המשיח מתגלגלת בכל דור בהסתר. כך גם נאמר על משה רבנו שמתגלה בכל דור יותר מהדור הקודם, עד לגילוי הממשי של מלך המשיח.
הופעת נשמת משה רבנו, הופיעה ביתר שאת החל מדורו של האר"י ז"ל שאמר שדורו הוא דור של עיקבתא דמשיחא. עד אז הייתה נשמתו מופיעה בכל דור פחות מהדור הקודם, עד שהתחילה תקופת עיקבתא דמשיחא.
תכלית הגלגול הוא שמציאות הגולה תתגלגל למציאות של גאולה.
אותיות גלגול הם: "גל גול". גול על ה' - בטח בה'. מהגל הראשון – מהגולה, מגיעים לגאולה על ידי שהגולה מתגלגלת לגאולה. כמו כוכבי הלכת המתגלגלים אלפי פעמים, עד שמגיעים לקבל את הארת השמש או כל מצב רצוי אחר.
כך הכל מסתובב ומתגלגל, עד שמגיע למקום בו נפתח האשנב – האות א' שהיא הפלא העליון המאיר בתוך הגולה, והיא מתגלגלת למצב של גאולה. ה-א' המאירה בתוך הגולה היא זו שהופכת ומגלגלת אותה לגאולה.
זהו תהליך של חזרה לרצון המקורי של הקב"ה, של "אני אמרתי אלהים אתם" – התגלות בחינת הא' הנ"ל, שהיא גם ה-א' של שם אלהים.
הקב"ה רוצה שהעצמות האלהית תשכון בתוך הגוף של ישראל. אבל "גם את זה לעומת זה עשה האלהים, טוב לעומת רע, רע לעומת טוב" (ספר יצירה פ"ו, מ"ד), וברגע שהוחל לקרא בשם ה' – שהחלו לחלל את שם הוי"ה, וליחס אותו לעצמים ועצבים, נסתלקה השכינה, ונעלם צלם האלהים.
לכן מלמדת התורה, שעד דורו של אנוש נברא האדם בצלם ודמות, אבל אחר כך, האנושות איבדה מדריגה זו.
מכאן ששתי מצבים נשמתיים היו בדורו של אנוש: אנוש עצמו נולד בצלם, אבל בדורו, כיון שחל עיוות בסוד הגלגול, דבר שגרם להופעת העבודה זרה, לכן הגלגול האמיתי - גלגול האלהים במציאות האדם נפסקה.
הראשון שהחל לתקן מצב זה היה אברהם אבינו, שנלחם נגד העבודה זרה. ומאז דבר זה מתגלגל בכל דור, עד שה-א' העליונה תאיר במציאות ויתגלה משיח צדקנו, ויעשה לו הקב"ה דירה בתחתונים.
כיון שהבנת סוד הגלגול דרדרה את האנושות לעבוד עבודה זרה, לכן הכחיש הרב סעדיה גאון את אמונת הגלגול.
פירוש ה:
אם האדם לא זכה לתקן את עצמו בשלשת הגלגולים הראשונים שבהם הוא התגלגל באדם – "עם גבר", אחר כך מגלגלים אותו בבהמה טהורה. ההבדל הוא שגלגול באדם נותן אפשרות תיקון לאדם בבחירה חופשית, אבל גלגול בבהמה גורם שתיקונו של האדם כבר איננו בידו, אלא ביד השוחט. אם גם גלגול זה לא הועיל, נשמתו מתגלגלת בבהמה טמאה. אם גם זה לא עוזר, הגלגול הבא הוא בצומח, ולבסוף בדומם. אם גם זה לא עוזר אז הוא מתגלגל בדומם שהוא מעשה ידי אדם – בחפץ או בכלי.
© כל הזכויות שמורות למכון גל עיני. הטקסט מיועד ללימוד ולשימוש אישי בלבד.