1

בע"ה

כ"ז שבט תשמ"ה – ירושלים

סוד ה' ליראיו – שער י"ט "הנפש וגלוייה"

פרק ז

עברי-ישראל-יעקב-יהודי

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א.     עברי-ישראל-יעקב-יהודי

עברי – עצם הנפש

י   עִבְרִי

ה  יִשְׂרָאֵל

ו  יַעֲקֹב

ה  יְהוּדִי

התחלנו מכך ששמשון-אליהו-דוד שוים בגימטריא עבר-הוה-עתיד, ומזה פיתחנו את כל הרעיון של הפרק הקודם. יצא שיש דבר שמעבר לזמן, ששייך לעולם האצילות ובנפש הוא שייך לעצם הנפש. התחלנו מכך שיש נפש-פרצוף-צלם-דמות. עצם הנפש, פרצוף כוחותיה העצמיים של הנפש, הצלם שנשלח לזה העולם, והדמות שמשתקפת בעולם הזה – ארבע מדרגות.

הפרק הזה הוא מאד חשוב, נושא כללי: ארבעה שמות של עם ישראל. לכל יהודי יש ארבעה שמות ואת השמות האלה אפשר להקביל לשם הוי', וגם למדרגות שהתחלנו אתן – עצם הנפש, ופרצוף כוחות העצמיים של הנפש, הצלם והדמות.

עצם הנפש – עכשיו יוצא לנו רמז – צריך להיות עברי. עברי הוא השם של אברהם, וגם יוסף, יש כמה בתורה שנקראו עברי – יוסף נקרא עברי[ב], והראשון שנקרא עברי הוא אברהם אבינו[ג].

נִמְצָא שֶׁהַשֵּׁם ״עִבְרִי״ (מִלְּשׁוֹן עָבָר) [ושוב, פירשנו שבאמת עבר הוא מעבר לזמן, מעבר לנהר. הנהר הוא זרימת הזמן, והעבר הוא למעלה מהזמן. העבר הוא כמו אזרח הארץ, שזו התקשרות עצמית מצד עצם הנשמה שלו. לפי זה עברי הוא מלשון עבר] מוֹרֶה עַל גִּלּוּי עֶצֶם הַ״נֶּפֶשׁ״ בִּפְשִׁיטוּתָהּ [גילוי פשוט, פשוט הכוונה שאין כאן עדיין כחות, אפילו כחות עצמיים, כמו שלמדנו בתחילת המאמר, שמתחילים רק מהמדרגה השניה, מהפרצוף. אבל עברי הוא גילוי פשוט של עצם הנפש] — שֹׁרֶשׁ נִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל.

זה נאמר על אברהם שנקרא "איתן האזרחי"[ד], "משכיל לאיתן האזרחי"[ה]. כתוב בחסידות[ו] ש"איתן" הוא פשיטות העצם.

ישראל – פרצוף

אחר כך ישראל. מה זה ישראל? לי ראש[ז]. אלו מוחין, אבל שלמעלה, כביכול שורש של כחות אבל כמו שהם למעלה. לפי זה:

״יִשְׂרָאֵל״ הוּא שֵׁם הַ״פַּרְצוּף״ ([כמו הרמז שמובא בספר מגלה עמוקות[ח], ואחריו בכל ספרי ישראל, שישראל ראשי תבות] יֵשׁ שִׁשִּׁים רִבּוֹא אוֹתִיּוֹת לַתּוֹרָה — שְׁלֵמוּת פַּרְצוּף הַנְּשָׁמוֹת בְּהִתְקַשְּׁרוּתָן לְאוֹר הַתּוֹרָה, ״אוֹרָיְתָא  וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כּוּלָא חַד״)

הנשמות שמתקשרות לאור התורה, והתורה והקב"ה הם אחד בשורש[ט], זה נקרא ישראל. אבל יש בזה פרצוף שלם. בישראל יש פרצוף – יש ששים ריבוא אותיות לתורה. לפי זה יוצא שישראל הוא השורש של אליהו. עברי לפי זה הוא שמשון, וישראל הוא אליהו שבשורש, במקור שלו.

[למה זה כך?] בגלל שעברי הוא גילוי פשוט, עדיין בלי פרצוף, רק הנקודה הפשוטה, נקודת העצם. אברהם הוא מעבר לנהר, אין בזה עדיין שום הגדרה. ישראל הוא כבר משהו מצויר. כתוב[י] שצורה היא בבינה. חומר-גולם הוא באבא, וכשנותנים צורה לחומר גולם היינו אמא. עברי הוא כמו חומר גולם. גם על פי פשט, על שם מי אברהם הוא עברי? על שם עֵבר, זו רק איזו נקודת חומר גולם, זה לא עדיין אומר שום דבר. אבל היותו שום דבר היא גופא סימן שיש לו שורש הכי גבוה, כמו עצם הנשמה שאין בו עדיין ציור.

כשהוא מקבל ציור של פרצוף הוא ישראל, עם ישראל, לי ראש. זהו ציור כמו שהוא למעלה, כמו שהוא קשור לתורה, והתורה והקב"ה הכל אחד. הציור השלם למעלה של כל נשמות ישראל שזהו הפרצוף של כחותיה העצמיים – זו בחינת ישראל.

יעקב – צלם

מישראל נמשך יעקב. יעקב הוא י עקב. מה זה? באמת הוא לא נמשך ישר מישראל. לפי זה הוא נמשך מעברי, כמו שלמדנו שהצלם נמשך מהנפש, לא מהפרצוף. אחר כך הוא לוקח מהפרצוף כחות בשביל לגלותם בתוך הגוף. אבל עצם הצלם, הצלם עצמו, נמשך מעצם הנפש. זה יעקב.

מה זה יעקב? קודם כל יעקב לקח את ה-ו של אליהו. יש חמש פעמים בתנ"ך "יעקוב" מלא ו[יא] וחמש פעמים "אליה" חסר ו[יב]. כתוב בחז"ל[יג] שיעקב לוקח את ה-ו של אליהו בשביל להבטיח שהוא יבוא לבשר את בניו את הגאולה. הסברנו בפעם הקודמת ש-ו של אליהו היא בחינת השליחות שלו. יעקב לוקח אותה, היא פיקדון אצלו, וזה סימן שיעקב הוא מקור מדרגה זאת של שליחות הנשמה לתוך הגוף. באמת מובא, כתוב י עקב. מה זה י עקב? מה שנמשך מ-י לתוך הגוף, עקב זה הגוף. כך מובא בחסידות[יד].

מה שנמשך מ-י, מהעצם, לתוך הגוף, הוא הצלם, בהתאם לגלגול זה, כמו שלמדנו באריכות[טו]. לגבי אליהו זו ה-ו שלו, שהיא השליחות שלו, בחינת יעקב. כאשר ישראל היינו ההתקשרות לתורה, שהוא פרצוף הכוחות העצמיים לפני שהנשמה יורדת לתוך הגוף.

מכך שיש ליעקב שורש ב-י, שהיא עצם הנפש, יותר מישראל, מובן למה השם שלו לא נשתנה לגמרי. אצל אברהם כתוב "כל הקורא לאברהם אברם עובר בעשה"[טז], אסור לקרוא לאברהם אבינו אברם אחרי שה' נתן לו את האות ה. אבל יעקב-ישראל – אף על פי שכתוב "לא יקרא שמך יעקב"[יז], בכל זאת, אחר כך בכל זאת קוראים אותו יעקב, כי יש מעלה ביעקב שאין אפילו בישראל. כל מה שהסברנו בפרקים הקודמים על המעלה שיש ב-ו לגבי ה עילאה מסביר שאף על פי שלכאורה יעקב למטה מישראל, אבל יש מעלה ביעקב יותר מישראל ולכן הוא נשאר, אפילו לאחר שמתגלה השם ישראל. מהי התגלות ישראל לפי זה? זו התגלות פרצוף הכחות העצמיים של הנפש כמו שהוא לפני הצמצום, אבל זה לא עצם הנשמה.

ליעקב יש קשר עם עצם הנשמה. כמו שהסברנו על ו ההיפוך, שהכח להפוך את העבר לעתיד ואת העתיד לעבר –בא מעצם העבר, שמעבר לזמן לגמרי. כלומר, יעקב קשור עם אברהם העברי.

קשר בין יעקב לעברי

אנחנו עכשיו רואים משהו יפה: יעקב לא רק שהוא נמשך מה-י, הוא כמעט אותיות עברי. רק אם נחליף את האותיות ק ב-ר בחילוף אותיות אבג"ד – יעקב הוא ממש אותיות עברי. ברור כאן גם מהאותיות שליעקב יש קשר קשר ישיר לעברי, כשמחליפים את האות שבאה אחריה לפי סדר א"ב, חילוף שנקרא אבג"ד. לפי זה יעקב הוא סוד הצלם, והצלם הוא הארה מעצם הנפש שנמשכת לקראת העקב. העקב הוא הגוף, כלומר הגלגול הזה.

[מה הכוונה שמחליפים אות לפני או אחרי?] מה זה אתב"ש? מה זה אלב"ם? יש כל מיני חילופי אותיות. [מה המשמעות?] המלה חילוף סתם משמעותה להחליף – או אות שלפניה או באות שלאחריה. כמו שבמזוזה, מאחורי המזוזה כותבים כ-ו-ז-ו, האותיות שאחרי שם הוי', וכך אלהינו הוי'. האותיות שאחר כך מלבישות את האותיות שלפני. אבל כאן החילוף פשוט, אותיות סמוכות. כל אות שבאה אחר כך – מצד אחד מלבישה את האות שבאה לפניה, אבל כאן לאו דוקא ש-ר מלבישה את ק, רק שהיא סמוכה לה. יכול להיות ש-ר יותר גבוהה. אפשר לומר שהסדר הוא תשר"ק – יש תשר"ק ויש אבג"ד – ולכן לא בטוח מה יותר גבוה ממה. העיקר שכאן ר מתחלפת עם ק.

לגבי שתי האותיות האלה, כתוב ש-ר ו-ק הן כמו ה ו-ד. ק היא בת הזוג של ה ו-ר היא בת הזוג של ד, כך מובא במאמרים של הרבי הקודם[יח]. ר היא עדיין רק מחשבה, רק שני הקוים העליונים, הקו המאוזן והקו האנכי כנגד מחשבה ודיבור, ו-ק היא גם המעשה. לפי זה ק נמשכת מ-ר – קודם יש ר ואחר כך ק. זה טוב מאד לעניננו, שמקור הדבר, העצם, הוא ר, וכשהוא נמשך למטה הוא כמו הרגל הארוכה של ק, שהיא בחינת המעשה, שהצלם נמשך לתוך הגוף. [ן סופית היא גם המשך?] כן, המשך של ו או ז.

עוד פעם, ליעקב יש ו של אליהו, הוא במדרגת ו של אליהו. ישראל הוא המדרגה העליונה של אליהו ויעקב הוא המדרגה השניה של אליהו, השליחות, שקראנו לה בפרק הקודם פינחס. יוצא שיעקב הוא סוד הצלם. איך אני יודע שיעקב הוא בסוד הצלם? כתוב בחז"ל "שופריה דיעקב כשופריה דאדם קדמאה"[יט], שנברא בצלם. כתוב שיעקב דומה לאדם, יפיו של יעקב דומה ליפיו של אדם שנברא בצלם. כלומר, צלם אלהים שנתגלה בעיקר באדם הראשון, מתגלה יותר מכל האבות ויותר מכל שאר הצדיקים בתנ"ך ביעקב. לא כתוב על ישראל 'שופריה דישראל', כתוב "שופריה דיעקב", שביעקב רואים את "צלם אלהים" שב"אדם קדמאה". [אדם קדמאה הוא לא אדם קדמון?] אדם קדמאה שכתוב כאן בחז"ל הוא לא אדם קדמון שלמעלה, זה אדם הראשון.

(״יַעֲקוֹב״ — ו דְּאֶלִיָהוּ כַּנַ״ל) הוּא שֵׁם הַ״צֶּלֶם״ (״שׁוּפְרֵיהּ דְּיַעֲקֹב כְּעֵין שׁוּפְרֵיהּ דְּאָדַם קַדְמָאָה״ שֶׁנִּבְרָא בְּצֶלֶם).

יהודי – דמות

המדרגה האחרונה היא:

״יְהוּדִי״ (מִיְּהוּדָה [יהודה הוא השורש של] — בְּחִינַת ״דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל חַי וְקַיָּם״ [יהודי הוא גם מלשון הוד, "הוד מלכות"[כ]. כתוב "איהי – המלכות – בהוד"[כא]] — שֶׁעָתִיד לְהִוָּלֵד בְּגָלוּי בְּבִיאַת הַמָּשִׁיחַ בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ אָמֵן  [כמו שהסברנו באריכות, דוד באמת עדיין לא נולד, הוא רק עתיד להיוולד, לכן הוא כנגד העתיד. המלכות רק עתידה להיוולד, היא עדיין לא נולדה]. יְהוּדִי הוּא סוֹד הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ אלד כַּנּוֹדָע) הוּא שֵׁם הַ״דְּמוּת״.

יהודי עולה 35. יש שם בקבלה[כב], השם העשירי של ע"ב שמות, שנקרא שם העתיד להיוולד, שזה השם שנקרא אלד, בגימטריא יהודי. כלומר, כל המציאות של יהודי היא מה שעתיד להיוולד, וממילא הוא קשור גם עם מגילת אסתר בה אנחנו נקראים יהודים.

עוד מעט פורים, וכתוב[כג] שמגילת אסתר זו המגילה שלא תתבטל לעתיד לבוא, שהכל יתבטל חוץ ממגילת אסתר, בגלל שמגילת אסתר שייכת לעתיד, וגם פורים הוא בחינת עתיד , הוא עוד לא היה. אפילו הפורים שהיה – עדיין לא היה. אולי בשנה הזאת יהיה פורים האמתי. עוד פעם, פורים האמתי עוד לא היה, הוא יהיה רק בעתיד, בגלל שהוא בחינת יהודי. כל מה שקשור ליהודי רק עתיד להיות.

איך אני יודע את זה? מפירוש המלה הוד. עוד פעם, כאן מלכות והוד הם אותו דבר. הוד כמו שאנחנו לומדים פרושו תמימות, ההתקשרות עם היעד הסופי. אתה רק מודה במה שבכיוון שאתה עתיד ללכת אליו. לכן יהודי הוא מי שמודה בתכלית, כלומר מודה ביעד. הוא לא הגיע אליו אבל הוא מודה בו. מה שהוא מודה עדיין לא נתגלה.

כמו ל"ג בעומר, שהוא הוד שבהוד, כתוב בחסידות, הוד שבהוד הוא רק הודאה. לעתיד יהיה הוד מלכות, יהיה גילוי אור חוזר, יהיה אור. כתוב בחסידות שבזמן הזה הוד הוא בעיקר התקשרות לעתיד. לכן גם כתוב ש"בינה עד הוד אתפשטת"[כד]. בינה היא "עומק אחרית"[כה], העתיד, והוד מתקשר ל"עומק אחרית" שבבינה. זה נקרא "בינה עד הוד אתפשטת", זה שיהודי קשור לעתיד, כלומר ליעד, לְמה שצריך להיות, כמו מלכות – "והיה הוי' למלך על כל הארץ"[כו]. הוא תמיד הולך לקראת הכיוון הזה.

מי היה הראשון בתורה שהלך לקראת העתיד במסירות נפש? תמיד מסבירים בחסידות[כז] שכאשר כולם היו מבולבלים מה לעשות הוא אמר שצריכים להגיע לשם ולכן צריך ללכת לכיוון. הראשון שהיתה לו מדת ההוד הוא נחשון. זה נקרא מדת נחשון. כתוב שהתפלגו לכמה כתות, כל אחת אמרה משהו אחר מה לעשות, ורק הוא אמר ששמענו ממשה רבינו שצריך להגיע להר סיני. הר סיני נמצא שם, ואם יש ים באמצע – מה יש? צריך ללכת ישר. זה נקרא מדת הוד. לכן הוא הנשיא לשבט יהודה. נחשון בן עמינדב הוא הנשיא של שבט יהודה. כלומר, הוא היהודי הראשון.

יהודי הוא אחד שיש לו חוש להרגיש את העתיד, ויודע שעוד לא נהייתי. אני עוד לא הויה בכלל. כמו שכתוב לגבי תשובה. לכן כתוב שיהודה הוא גם שורש התשובה בתורה, ש"הודה ולא בוש"[כח]. יהודי פרושו גם להודות, להתוודות. זה נקרא שורש תשובה. כתוב בליקוטי מוהר"ן בתורה ו שתשובה היא הרגשה שעוד לא נהייתי, אין לי עדיין הויה. לכן היא גם קשורה עם שם אהיה. אהיה והשם אלד הולכים יחד בכוונת המקוה של האריז"ל, בה יש לשלב את השם אלד בשם אהיה. זה נקרא כוונת המקוה. מהי ההרגשה בנפש? כתוב בליקוטי מוהר"ן שזו ההרגשה שאני עוד לא נהייתי, שאין לי עדיין הויה. רק מה, יש לו חוש של העתיד, שהוא אמא, והחוש הוא בהוד. על זה כתוב ש"בינה עד הוד אתפשטת", והוא הולך במסירות נפש.

הוד הרי קשור גם עם אמונה פשוטה. ההוד-התמימות מגיע לשורש האמונה הפשוטה, ומהאמונה באה לו מסירות נפש ללכת לקראת היעד. זהו נחשון בן עמינדב.

ב.     סוד היהודי

סוד ה"יהודי": פורים כחזון העתיד

כל זה הואסוד היהודי, כלומר שיהודי הוא על שם העתיד. ממילא כך גם מגילת אסתר. כל מגילת אסתר היא על שם העתיד. כל פורים הוא על שם העתיד לבוא. לכן באמת פורים הוא מצד ההוד, מצד הבינה שמתפשטת להוד. היין של פורים הוא בינה והוא מתפשט עד הוד.

חנוכה הוא השמן, בעיקר של חכמה שמתפשטת עד נצח. כתוב שחנוכה ופורים הם שמן ויין[כט]. שמן ויין הם חכמה ובינה[ל]. שמן הוא רזין דאורייתא, ולכן חנוכה מתפשט עד נצח. זהו נצחון המלחמה, ניצחו את היוונים. פורים מתפשט עד הוד, היין שמתפשט עד הוד. לכן בכל מגילת פורים אנחנו נקראים יהודים.

לכן באמת אפשר לדרוש למעליותא למה לא נלחמו. יש כמה דרשות למה לא אומרים הלל בפורים, בגלל ש"אכתי עבדי דאחשוורוש אנן"[לא], אנחנו עדיין עבדים של אחשוורוש, אז אי אפשר לומר הלל. זה גופא סימן שהפורים שהיה בעבר עוד לא נשלם. לא אומרים הלל בפורים, כמו שכתוב בחז"ל בפירוש, כי "אכתי עבדי אחשוורוש אנן", הרי אנחנו עדיין עבדים של אחשוורוש ואיך אפשר לומר הלל בחוץ לארץ. לכן גם לא היתה מלחמה. כלומר, בפורים היו כמה דברים חסרים. ממילא כל חג פורים הוא חג של העתיד, רק איזה מן חוש לגבי מה שיהיה.

לכן גם מאד מענין שבהיסטוריה – מי שחוקר את ההיסטוריה של פרס – פורים הוא משהו נעלם לגמרי. בהיסטוריה שלא מהתורה אי אפשר למצוא את פורים בכלל, לא יודעים איפה פורים נמצא, מי זה אחשוורוש, מי זה המן, מי זה מרדכי ואסתר בכלל – הכל תעלומה אחת גדולה. בחנוכה יודעים, הוא דבר שיש עליו תעודות כמו שאומרים, תעודות של היסטוריה – היתה מלחמת יון, היו מכבים וכו', היתה תקופה ארוכה. אבל פורים הוא סתם, רדל"א לגמרי, בחינת "רישא דלא אתידע". אף אחד לא יודע מה היה פורים, תעלומה אפילו יותר מיציאת מצרים.

גם יציאת מצרים לא יודעים, זאת אומרת בהיסטוריה, להבדיל, החילונים מודים שהיתה יציאת מצרים, יש רק מחלוקת מתי היא היתה, תחת איזו ממשלה – מצרים העתיקה או הממלכה החדשה – יש כל מיני דיונים לגבי יציאת מצרים. אבל מודים שהיתה יציאת מצרים, יש אולי מחלוקת כמה יצאו לפי דעת החיצונים. אני רק אומר את זה להסביר שפורים יותר נעלם אפילו מיציאת מצרים. אף על פי שיציאת מצרים היתה דבר שקרה הרבה זמן לפני כן, פורים שהרבה יותר קרוב לכאורה, אבל מבחינת הגיבוי בהיסטוריה הוא הנעלם ביותר של כל התנ"ך. [לא יודעים?] לא יודעים שום דבר, אפילו בפירושים של התורה לא כל כך פשוט מיהו אחשוורוש, יש הרבה דעות שונות. אבל בהיסטוריה זה בכלל משהו נעלם לגמרי. אין דבר יותר נעלם מבחינה היסטורית בכל התנ"ך מאשר פורים.

[גם בגמרא לא תמיד יודעים, כמו אצל איוב] לגבי איוב יש שאלה אם הוא בכלל היה או לא היה. יש מי שאומר לגבי איוב ש"לא היה ולא נברא" והכל משל, יש כל מיני דעות מתי הוא חי[לב]. אבל זה לא סיפור של עם ישראל, אז הוא לא כל כך משמעותי מבחינה זו, אם הוא כן היה או לא היה. אם הוא משל, אז מה יש? יש לנו ספר של משל. הוא בסך הכל רק איוב. אבל כאן זהו סיפור של עם ישראל, של כל העם. זה לא סתם סיפור של עם ישראל, כתוב שחזרו וקיבלו את התורה בזמן אסתר ומרדכי. אסתר ומרדכי הם מסיימי וחותמי התנ"ך וכו' וכו'. מגילת אסתר היא קודש קודשים, ובכל זאת הכל בהסתרה, כמו שאסתר עצמה נקראת על שם ההסתרה – "ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא"[לג]. אז כל מגילת אסתר זה הכל מעוטה בהסתרה עצומה. הכל תעלומה, כל הסיפור הזה, מהתחלה עד הסוף.

אם כן, מה הנקודה? רואים שכל הסיפור הזה הוא כמו טפת זרע בלבד לגבי דבר שצריך להיוולד אחר כך. כמו שהזיווג נעשה בצניעות, כמו ספרא דצניעותא. כתוב[לד] שספרא דצניעותא – ספר הצניעות – בא מהמדרגה הכי גבוהה של רדל"א. כמו הצניעות בשעת הזיווג, ואפילו לא מוזכר שם ה' בכל המגילה, הוא כל כך מכוסה וצנוע. כל הסיפור הוא רק על מה שעתיד להיוולד. כל הסיפור באמת של מגילת אסתר הוא לעתיד.

לפי זה אפשר לפרש את דברי הבעל שם טוב יותר טוב[לה] על המשנה במסכת מגילה, שכתוב "הקורא את המגילה למפרע לא יצא"[לו]. על פי פשט הכוונה שאם אתה קורא קטע מאוחר ואחר כך קורא קטע יותר מוקדם לא יוצאים ידי חובה בקריאת המגילה. ידוע הפירוש של הבעל שם טוב על זה, "הקורא את המגילה למפרע לא יצא", שמי שקורא את המגילה למפרע כאילו שזה קרה פעם, מה שנקרא למפרע, לא יצא. למה? "והימים האלה נזכרים ונעשים בכל שנה ושנה"[לז].

לפי הפשט – פשט דברי הבעל שם טוב – לא צריך לחשוב שהסיפור רק היה פעם, צריך לדעת שהוא קורה מחדש כל רגע. אבל לפי מה שאנחנו מסבירים עכשיו יוצא עוד יותר, שמה שכתוב דוקא על המגילה שאסור לקרוא אותה למפרע, והבעל שם טוב אומר שאסור לקרוא אותה כאילו שהיתה בעבר, הכוונה שבכלל לא לחשוב שזה היה בעבר, אלא מה שהיה בעבר הוא רק רמז בעלמא לגבי מה שעתיד.

[מה לגבי קריאת שמע?] לגבי קריאת שמע יש גם אותו דין שאסור לקרוא למפרע. מה זה קריאת שמע? כתוב שקריאת שמע היא פסוק של מלכויות. רש"י על החומש אומר שהפסוק "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" עדיין לא התקיים. רש"י אומר על "שמע ישראל" בדיוק אותו הדבר, ש"שמע ישראל" הוא רק ציפיה לעתיד. על כך כתוב "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד". כך רש"י מפרש את הפסוק – עכשיו "הוי' אלהינו", אבל "הוי' אחד" הוא רק מה שיהיה לעתיד כאשר "והיה הוי' למלך על כל הארץ". אם כן, כך הוא גם לגבי "שמע ישראל". הדין הזה , שאסור לקרוא למפרע, באמת נאמר רק בשני המקומות האלה – לגבי שמע ולגבי מגילת אסתר.

לפי דרכנו עכשיו, שניהם בעיקר רק גילוי של העתיד. לכן אסור בכלל לחשוב שהם היו. זה התחיל, אבל רק בתור טפה צנועה, ספרא דצניעותא. העיקר הוא בחינת יהודי, מה שעתיד להיות, "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", "והיה הוי' למלך על כל הארץ". לכן הפסוק הזה בראש השנה הוא פסוק של מלכויות, הפסוק שמסיים את מלכויות של ראש השנה – "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" – בגלל שהוא פסוק של מלכות. כמו שהסברנו באריכות, המלכות היא רק מה שעתיד להתגלות. היא עדיין לא היתה, וממילא גם "שמע ישראל" עוד לא היה ולכן אסור לקרוא אותו למפרע.

שפלות-אחדות-מסירות

אותו דבר מגילת אסתר. מהי מגילת אסתר? אומרים שעיקר הלימוד של מגילת אסתר הוא ש"קבלו וקימו"[לח], שקיימו מה שקיבלו כבר[לט]. כתוב שעד פורים כל התורה היתה "מודעה רבה לאורייתא", זו הלשון של חז"ל. היה כביכול ערעור נגד התורה, שהרי ה' "כפה עליהם הר כגיגית", "אם תקבלו את התורה מוטב ואם לאו כאן תהא קבורתכם", כתוב. עד שחזרו וקבלו את התורה ברצון בפורים. אם כן, הענין של פורים הוא שאחרי כל הדורות שהתורה היתה כביכול לא בקבלה מושלמת – קיבלו את התורה בשלמות. זה עיקר הענין של פורים, כתוב. קבלת התורה בשלמות, גם כן, אנחנו רואים היום שעוד לא היתה. עוד פעם, הענין של פורים – הדבר הפשוט, כתוב שפורים ענינו, אחרי הרבה-הרבה דורות שהתורה היתה קצת כפויה על עם ישראל, פתאום בא פורים וקיבלו אותה ברצון, תוך כדי הלחץ כמובן והשפלות העצמית.

כתוב בחסידות שבפורים היו שלשה דברים: קודם כל שפלות עצמית, מה שהגזרה של המן עשתה. על ידי שפלות עצמית באו לאחדות אמתית. [איזו שפלות היתה?] בגזרה שהיו עתידים להיהרג, זה השפיל אותם, גרם לשפלות. כשאדם הולך למות הוא בשפלות.

הוא כביכול חשב שהוא מתגבר על קרן ישראל, לאבד את קרן ישראל, חס ושלום. יש שהקרן עולה ויש שהקרן יורדת. אם יש גזרה נגד האומה זה נקרא שהקרן יורדת. הגזרה היתה כל כך חמורה נגד עם ישראל, שקרן ישראל ירדה פלאים, וכל עם ישראל במצב של שפלות. לא היה מצב של שפלות אף פעם כמו המצב של פורים. מהי שפלות? פנימיות המלכות[מ].

כך מוסבר בחסידות, קודם כל הגיעו לתכלית השפלות, שזו פנימיות המלכות לפי ההסבר שלנו בכל מקום. מהשפלות באו לאחדות אמתית – אפשר לבוא לאחדות רק בשפלות. מה ההסבר לפי דרכנו? שאם האדם בפנימיות המלכות שזו שפלות, הוא יכול לגלות מה שנקרא כנסת ישראל. כנסת ישראל גם היא פנימיות המלכות. כנסת ישראל זו האחדות האמתית בין הנשמות. ואז "נעוץ סופן בתחילתן"[מא], הוא מגלה את מסירות הנפש של האמונה פשוטה.

זה מהרבי האמצעי, הוא אומר שבפורים יש שלשה דברים עצמיים שתלויים זה בזה, כל אחד תלוי בשני. בכלל זה דבר יפה שצריך ללמוד עליו פעם אחרת יותר באריכות. הוא אומר שיש בעם ישראל שלשה דברים עצמיים, שלש הרגשות עצמיות, להרגיש את עצם הנפש: שפלות עצמית עד הסוף, אחדות של כנסת ישראל ומסירות נפש על קידוש השם. זה כלל מאד חשוב בחסידות, שהרבי האמצעי כותב באריכות בשערי אורה[מב], ממש כלל הכי חשוב, שיש שלש אפשרויות שאדם מגיע לגילוי עצם הנפש, ובאמת תלויים אחד בשני, שהם שפלות עצומה עד הסוף, כמו "ואציעה שאול"[מג], שאול עולה פורים עם הכולל, אפילו יותר מרוממות רוחנית – האדם אף פעם לא יגיע לגילוי העצם משום רוממות שבעולם, הרוממות העצמית ממש מגיעה רק משפלות.

יש דרך אחת של שפלות עצמית, ויש אחדות בין הנשמות, ויש מסירות נפש על קידוש השם. זהו גילוי העצם בעולמות-נשמות-אלוקות: בעולמות על ידי שפלות עצמית; בנשמות על ידי אחדות; ובאלקות על ידי מסירות נפש. כל זה היה בפורים. משפלות לאחדות למסירות נפש. הכל קשור עם המלכות, בגלל שמסירות הנפש היא מה שהמלכות "נעוץ סופן בתחילתן" – השפלות והאמונה נעוצות יחד.

הוד מלכות: סוד ההודאה והעתיד

הזכרנו קודם את הוד שבהוד. הוד שבהוד גם הוא הדבר שעתיד להתגלות. הוד הוא תמיד להודות בעתיד. לכן הוד קשור עם מלכות – "הוד מלכות". אפשר לפרש בפשטות מהו הוד מלכות: פשוט להודות במלכות. המלכות היא הגילוי של העתיד, והוד מתקשר עם מלכות, בגלל שהוד מודה במלכות.

הוד מלכות על פי פשט הוא האור של המלך. אבל למה כתוב "הוד מלכות" ולא הוד משהו אחר? אין שום ביטוי להוד עם משהו אחר, רק עם מלכות. בגלל שהפירוש הפשוט של הוד, להודות במשהו, הוא להודות במלכות, והמלכות היא רק העתיד להיות. זהו יהודי שמודה במלכות. לכן יהודי קשור עם יהודה. יהודה הוא המלך, כלומר מודה בעצמו, ביעד של עצמו, שהוא המלכות. הדבר קשור עם מסירות נפש וקשור עם שפלות – כל הדברים האלו הם אצל יהודה. יהודה מצד אחד הוא בשיא השפלות, הוא מודה ולא בוש, הוא משפיל את עצמו יותר מכל אחד מהשבטים, כתוב. יהודה הוא בטבע של השפלה עצמית, לכן הוא שייך למלכות, לשפלות; יהודה גם שייך לאחדות בין הנשמות, שיהודה יותר מכל שבט אחר הוא כנסת ישראל, כולם יחד, ולכן כולנו שייכים לשבט יהודה; ויהודה, יותר מכל אחד אחר, הוא במסירות נפש, למעלה מטעם ודעת. זהו נחשון שקופץ לים תוך כדי ההודאה שלו.

כל זה הוא בחינת יהודי, מה שהיה בפורים. עוד פעם, פורים הוא חג שבעיקרו הוא על העתיד. לכן אסור לקרוא אותו למפרע.

נזכרים ונעשים: פורים כהולדת העתיד

לפי זה נפרש מה שכתוב "והימים האלו נזכרים ונעשים"[מד]. גם את הפשט וגם את פירוש הבעל שם טוב לומדים מהפסוק הזה. הפשט בגמרא בפרק ב במגילה הוא "הקורא את המגילה למפרע לא יצא", ולומדים זאת מהפסוק "הימים האלו נזכרים ונעשים". כך כתוב בגמרא.

איך לומדים? כמו שאי אפשר לעשות את הימים למפרע – אי אפשר לעשות שט"ו יבוא לפני י"ד. עוד פעם, יש כלל, יש משנה ראשונה בפרק ב במגילה, כתוב "הקורא את המגילה למפרע לא יצא". [מה פירוש "למפרע"?] שקודם הוא קורא את הפרק האחרון ואחר כך הוא משלים מהפרק הראשון, או שקורא הפוך. אבל קודם שקורא קטע מאוחר ואחר כך קורא קטע יותר מוקדם. אם אתה קורא כך אז לא יצאת. מאיפה לומדים את זה? מהפסוק "הימים האלו נזכרים ונעשים בכל שנה ושנה". חז"ל אומרים כך: כשם שאי אפשר לעשות את הימים הפוך, למפרע, אתה לא יכול לעשות שיום שושן פורים ט"ו יבוא לפני י"ד, כך "נזכרים". מה זה "נזכרים"? זו קריאת המגילה, שאתה מזכיר את הנס – זכירת הנס נקרא קריאת המגילה. כך אי אפשר להזכיר את הנס למפרע, כלומר להזכיר חלק מאוחר לפני חלק מוקדם. כך לומדים. זה לימוד של חז"ל מהפסוק "והימים האלו נזכרים ונעשים", שכשם שאי אפשר לעשות למפרע – כך אסור להזכיר למפרע, לכן "הקורא את המגילה למפרע לא יצא". זה הפשט.

הבעל שם טוב בא ואומר שהקורא את המגילה למפרע לא יצא, שאם אתה קורא שכביכול הנס היה בעבר לא יצאת. למה? הוא גם מביא מהפסוק הזה. הוא מפרש אותו כך: "הימים האלו נזכרים ונעשים", שאם הוא נזכר כדבעי, מתי הזכר הוא זכר אמתי? אם הוא נעשה מחדש. אם הוא לא נעשה מחדש הוא לא נזכר כמו שצריך, אז לא יצאת.

כך הבעל שם טוב מפרש: "והימים האלו נזכרים ונעשים", מתי הם "נזכרים" על פי הלכה כמו שצריך, כדבעי למהוי? אם הם "נעשים" בכל שנה ושנה, וזהו סימן שהזכרת אותם נכון. אם לא נעשו מחדש, כלומר, אם אתה רק חושב שזה למפרע, הזכרון הזה אינו זכרון, לא יצאת ידי חובה. כך הבעל שם טוב מפרש את הפסוק.

לפי מה שאנחנו הסברנו, הענין של "נזכרים ונעשים בכל שנה ושנה" הוא בדיוק הסוד של "דוד מלך ישראל חי וקים". אמרנו ש"דוד מלך ישראל חי וקים" – באמת הוא היה פעם אחת, רמז גדול, הוא חי לפני כמה אלפי שנה אז הוא גם היה, הוא רק בתור רמז, בגלל שעיקר דוד הוא המשיח לעתיד לבוא. אחר כך הרמז הזה ממשיך להיוולד כל פעם, להיוולד ולהיות "חי וקים" לקראת "דוד מלכם אשר אקים להם"[מה]. קיים מלשון "אקים" לעתיד לבוא. הוא ממשיך להיות חי וקים בגלל שהוא הולך לקראת "הוד מלכות", לקראת מלכות.

כמו ש"דוד מלך ישראל הוא חי וקים", אותו דבר עושים את פורים. באמת צריך לדעת שפורים שייך לגמרי לעתיד. רק מה, היה פעם, כמו דוד שחי פעם. זה היה רמז גדול. אחר כך אנחנו צריכים לחדש אותו כל שנה ושנה, לא לחדש את העבר, לחדש אותו לקראת הגילוי האמתי שלו. עוד פעם, חידוש העבר הוא החידוש שאנחנו רוצים עכשיו. מה שהיה אינו בעצם, העיקר אינו לחדש את העבר. אם המטרה היתה לחדש את העבר – מאי נפקא מינה ומה ההבדל בין פורים לפסח?

באמת בחסידות כתוב[מו], "והימים האלה נזכרים ונעשים בכל שנה ושנה", שאם הם נזכרים כדבעי הם נעשים מחדש בכל שנה ושנה –  זה גם שייך לפסח, לכל החגים. באמת כתוב בחסידות שבמדה מסוימת הדבר שייך לכל החגים. גם את פסח צריך לזכור כל כך עד שיעשה מחדש. למה זה כתוב על פורים ולא כתוב על פסח? כנראה שההסבר האמתי רק שייך לפורים, לא לפסח. צריך באמת לזכור את פסח כדי להמשיך מהעבר לתוך ההוה, שהעבר יחיה תמיד. צריך גם לזכור אותו כמו שצריך, ואז הוא נעשה מחדש, גם פסח, אבל פורים הוא משהו אחר, פורים עוד לא היה בכלל.

לכן עיקר הפירוש של "נזכרים ונעשים" הוא רק לחדש את השורש הנעלם לקראת הלידה-הגילוי האמתי לעתיד לבוא. לכן החידוש כתוב דוקא על פורים ולא על שאר המועדים, אף על פי שבמדה מסוימת הוא שייך לכולם. כל המועדים הם רק לחדש את העבר, זה נקרא להמשיך את העבר לתוך ההוה, אבל בפורים הענין הוא להמשיך את העתיד.

העתיד התחיל להתגלות מפורים הראשון ועכשיו ממשיכים את העתיד, אבל כל העתיד הוא בחינת יהודי, שהוא לקראת מה שעתיד לבוא, מה שעוד לא היה בכלל. זהו פירוש השם יהודי שבמלכות, וזהו גילוי המלכות לעתיד. שייך לנחשון ולשבט יהודה וכו' וגם שייך לתשובה.

כתר מלכות: המעבר מכפייה לרצון שלם

מה שהתחלנו לומר שייך לגם לכתוב שבפורים מורידים את הערעור שהתורה ניתנה בכפיה. כתוב שעיקר הענין של פורים הוא לצאת מידי כפיה דתית, כלומר לצאת מידי מנטליות שיש כפיה בתורה, וזאת על ידי שמקבלים אותה ברצון. מתי מקבלים ברצון? לכן התחלנו עם השפלות, האחדות ומסירות הנפש. אם יש שפלות עצמית, אחדות בין הנשמות ומסירות נפש, על ידי כך יוצאים מידי ההר כגיגית, מהרושם שמתן תורה הוא כפיה, ומקבלים אותה ברצון.

הדבר הזה ברור לנו, באמת משהו קרה כזה בפורים. עיקר הענין של היציאה מההר, כלומר לצאת מהכפיה ושקיום התורה יהיה לגמרי מצדנו, לקבל עול מלכות שמים בשלמות הרצון הוא בפורים. עוד פעם, מה נקרא רצון? שיש עול אבל שמקבלים עול מלכות שמים ברצון שלם, כאילו אין בזה כפיה בכלל, רק בשמחה של מצוה – "בשמחה וטוב לבב מרוב כל"[מז]. קבלת העול בשמחה היא תיקון המלכות.

מה בעבודת ה' הוא עיקר תיקון המלכות? גם זה כתוב בסוף הפרק על המלכות בספר סוד ה'[מח]. עיקר הפשט של מלכות, וזה גם כתוב בתניא באגרת הקודש, הוא קבלת עול מלכות שמים. מה הכוונה שעדיין אין מלכות? עוד פעם, עיקר הפירוש מלכות בעבודת ה' הוא קבלת עול מלכות שמים, בפשטות, לקבל עול מלכות שמים, לקיים את המצות. אז למה אנחנו אומרים שהמלכות עדיין עוד לא היתה? בגלל שלא היתה עדיין קבלת עול מלכות שמים ברצון שלם. כל הזמן היתה בכפיה – פחות כפיה או יותר כפיה. היה קצת רצון, גם אמרנו "נעשה ונשמע", כמו שתוספות מתלבטים בזה במסכת שבת. הרי אמרנו "נעשה ונשמע", מה היתה הכפיה? התוספות אומרים שהכפיה היא לגבי התורה שבעל פה ואילו "נעשה ונשמע" היה לגבי התורה שבכתב, כך תוספות מתרצים. כל ראשון ואחרון מתרץ אחרת. אבל למעשה מכך אנחנו לומדים שהיה קצת "נעשה ונשמע". כלומר, במדה מסוימת היה "נעשה ונשמע", ומצד שני היה "כפה עליהם הר כגיגית". איך שלא נפרש זאת, זה היה מעורב, קצת ברצון קצת לא ברצון. כמה דברים היו ברצון וכמה דברים היה לא ברצון, כשקיבלנו את התורה.

אם כן, אז זה נקרא שהמלכות עוד לא נשלמה אפילו פעם אחת, אבל בפורים ודאי הרבה יותר היה ברצון מאשר קודם. עם זאת, אנחנו מתבוננים במציאות ורואים שעדיין יש בה הרבה דברים שלא בשלמות הרצון, שיש מישהו דתי-חרדי שמקבל אבל הוא בכפיה. כיון שהוא מקבל בכפיה לכן יש הרבה יהודים שבכלל לא מקבלים לעת עתה. אין לו שמחה מזה, זו לא קבלה ברצון אמתי, הוא פועל מתוך הכרח.

בינתיים, כאשר המלכות עדיין לא נשלמה, גם כאשר אדם מקבל עול מלכות שמים בהכרח וכמו עול הדבר נובע מעצם הנפש. זה דבר גבוה מאד לקבל בהכרח בכפיה, אבל העצם בהעלם. ההכרח מבטא כביכול את היותך יהודי, שאתה מסוגל לקבל את העול של התורה, אבל עצם היהדות שלך בהעלם, בגלל שאם הוא היה מתגלה לא היה קשה בכלל, היתה שמחה – "בשמחה וטוב לבב מרב כל".

מהי השמחה של פורים "עד דלא ידע"[מט]? זו השמחה השלמה של קבלת עול התורה. צמצום פרושו שאתה כאילו צריך לכווץ את עצמך, אבל לעתיד לבוא הגבורות הן צחוק – "צחק עשה לי אלהים כל השמע יצחק לי"[נ]. עוד פעם, עיקר הפשט של פורים הוא לקבל את התורה ברצון, ש"מלכותו ברצון קיבלו עליהם". לקבל את התורה ברצון באמת, ברצון בשמחה של מצוה זה דבר שהיה בפורים הרבה יותר מאשר במתן תורה, אבל אסור לומר שכבר היה בשלמות, בגלל שאם היה בשלמות כבר היה בא משיח.

אנחנו רואים במציאות במוחש שהקבלה ברצון עדיין לא במציאות, כלומר שאף פעם לא קיבלנו את התורה ברצון, מאז מתן תורה עוד לא קיבלנו אף פעם את כל התורה כולה ברצון אמתי. זה נקרא מלכות שלעתיד לבוא.

ברגע שנקבל זה נקרא תשובה, שעם ישראל חוזרים בתשובה, כמו שהרמב"ם פוסק שמיד שיחזרו בתשובה מיד הם נגאלים, "סוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין"[נא], כך הרמב"ם פוסק בהלכות תשובה. או בלשון הרבי הקודם "לאלתר לתשובה לאלתר לגאולה"[נב], ברגע שחוזרים בתשובה מיד באה הגאולה. מה היא התשובה? קבלת התורה והמצות ברצון אמתי, "ומלכותו ברצון קיבלו עליהם".

אם אתם זוכרים שעשינו מגן דוד של החודשים, רצון הוא כנגד אדר. זהו כתר מלכות. חודש אדר לא יוצא שמחה, אף על פי שצריך להיות שמח, אבל הוא יוצא רצון, ורצון הוא כתר מלכות. הביטוי "כתר מלכות" כתוב רק במגילת אסתר. בכל התנ"ך אין "כתר מלכות", רק במגילת אסתר כתוב "כתר מלכות" שלש פעמים[נג].

כתר מלכות הוא הקבלה ברצון שעוד לא אף פעם היתה בכלל. זה נקרא שהמלכות לעתיד לבוא, רק שהיה רמז גדול, כלומר שהרבה קיבלנו ברצון באמת בפורים, הרבה יותר ממה שהיה קודם. איך? בזכות השפלות והאחדות ומסירות הנפש שדיברנו עליהן קודם, אבל באמת הקבלה ברצון היא מה שיהיה לעתיד.

בשביל לקבל ברצון צריך "עד דלא ידע", צריך לשתות יין ולשמוח. אחרי שמגיעים ל"עד דלא ידע" אפשר לקבל את התורה ברצון, זה עיקר התכלית של פורים, וזה נקרא יהודי. אבל בשביל להיות יהודי צריך תמיד לדעת את היעד הזה, שעוד לא קיבלנו את התורה ברצון בשלמות, ואנחנו הולכים לקראת זה שכל מה שהיה כפיה הופך לרצון. הכפיה גם היתה חיובית, עוד פעם, כפיה, שיהודי מסוגל לכפות את עצמו, מראה שיש לו התקשרות עצמית, אבל היא היה עדיין בהעלם.

[הכפיה מבטלת את הבחירה] כן, אבל הוא גם בזה, אחד שמקבל את הכפיה ויש אחד שבורח ובועט. אז  היה רגע מסוים שאין לנו ברירה, אבל אחר כך היום יש בחירה [אדם בוחר אם להניח תפילין] בסדר, אבל לא כולם יודעים את המצב שלהם שהם חולים, ולכן יש מציאות שאחד מקבל ויש מציאות שאחד לא מקבל.

כפיה פרושה לקבל בקושי, שזה קשה, וזה בא מהשורש הכי גבוה, כתוב בספרים. לקבל את התורה בכפיה זה דבר עצום, אבל זו עדיין לא שלמות המלכות. שלמות המלכות היא לקבל ברצון אמתי.

אלו תרתי דסתרי, דבר והיפוכו – גם לקבל מלכות ומרות, כלומר שיש עלי מרות, אבל המרות היא מרות טהורה. כתוב שמרדכי הוא מלשון "מירא דכיא"[נד]. מירא היינו מור, בושם, ודכיא בארמית פרושו טהור. כמו שמירא היינו מור, אפשר להסביר שמירא היינו מרות, ו"מירא דכיא" היינו מרות טהורה. מתי יש מרות טהורה? כשיש באמת מרות, שזה נקרא מלכות, אבל מקבלים אותה ברצון טהור, בלב שלם, בלב שמח. כתוב בתניא בפרק כו שלב שמח נקרא טהרת הלב, דיברנו על כך הרבה פעמים. כשמקבלים את המרות בלב שמח, בלב טהור, המלכות מתגלה. אם אין לב טהור לקבל את המלכות היא לא תתגלה בלב. היא תהיה, אבל בהעלם. כך אפשר להסביר את מרדכי, שפרושו מרות טהורה. יש עלי מרות, אבל אני מקבל אותה בשמחה, נקרא דכיא.

זה נקרא "ומלכותו ברצון קיבלו עליהם". "מלכותו ברצון קיבלו עליהם" באמת הוא רק "ושם נעשה כמצות רצונך"[נה], רק לעתיד לבוא כתוב. זה נקרא מלכות שלמה. יש "אקדמות" שקוראים בחג השבועות (אתה יודע את הפיוט הזה?), ושם בפיוט הוא מביא את כל המדרש איך יהיה לעתיד, שאנחנו נרקוד במחול, כל הצדיקים ירקדו במחול מסביב לקב"ה, הקב"ה באמצע. אבל שמא תאמר שלא תהיה אימתו עלינו, נהיה שמחים מאד, ונרקוד במחול וה' יהיה באמצע, ובכל זאת – אימת המלך תהיה עלינו. כך מובא באריכות בדברי חז"ל[נו]. כלומר, מצד אחד הוא מחול ושמחה, מצד שני יש עדיין אימת המלך. יש מרות ושמחה ביחד.

פיוט אקדמות – ביטוי עצם היהודי

זה מצב שיהיה לעתיד לבוא בשלמות. היהודי רואה את זה. לכן בכלל אומרים שכל שהפיוט "אקדמות" –  אם עכשיו הזכרתי אותו – מבטא את עצם היהודי יותר מכל דבר אחר בספרות ישראל, צריך פעם ללמוד אותו. הפיוט הזה הוא הביטוי של עצם נקודת היהדות, אולי יותר מכל פיוט אחר, מה שנקרא אמונה ומסירות ולחכות לעתיד. הענין של להודות בעתיד, לבטא את עצם נקודת היהודי שמודה בעתיד, הוא הולך לקראת העתיד על אף כל הקשיים והיסורים שיש בדרך, אין דבר בכל ספרות ישראל שמתפרט כמו הפיוט הזה שנקרא "אקדמות". אומרים אותו בשבועות, מתן תורה. בחב"ד הוא כל כך גבוה, בבחינת רדל"א, ואפילו שכתוב בסידור אבל מפחדים לומר אותו בפרהסיא בבית כנסת. הוא כתוב בתוך הסידור.  [למה לא אומרים בחב"ד?] לא יודע, הרבי גם כותב שזה אחד הדברים שהוא לא יודע למה לא עושים[נז]. הוא כל כך גבוה שיש קצת חשש. [הרבי לא יודע למה כתוב בסידור?] לא, הוא לא יודע למה לא עושים את זה. כך הוא כותב.

יש שני דברים שאני זוכר שהרבי כותב שלא יודע למה לא עושים. למה לא אומרים "אקדמות" שכתוב בסידור של חב"ד, ולמה בחורים לא לובשים גארטל לפני הנישואין[נח], לפי מנהג חב"ד. כל העולם לובשים תמיד, הרי כתוב "הכון לקראת אלהיך ישראל"[נט]. אפשר להסביר שזה קשור לנישואין. [אין מנהג חב"ד?] לא, יש מנהג חב"ד ולא יודע למה. שני הדברים האלה. בכל זאת, הפיוט הזה מתאים גם לפורים. בכלל מתן תורה וחג הפורים הולכים יחד, כמו שאמרנו ש"קיימו מה שקבלו כבר", קיימו בפורים מה שקבלו כבר במתן תורה.

סוד י"ד: פורים, דוד ומלחמת עמלק

יש עוד דבר לגבי פורים, שהוא נקרא בחינת היהודי. קודם כל הוא בחינת דוד, בגלל שהוא חל בי"ד באדר, הוא החג היחיד שחל ביום י"ד. [פסח שני] גם פסח שני אוכלים אותו בט"ו, רק שוחטים אותו, כמו פסח ראשון, אותו דבר. שוחטים בי"ד, אוכלים ביום ט"ו. החג היחיד שהוא כולו בי"ד, מליל י"ד שזה כולו י"ד, הוא פורים. זו בחינת דוד שהוא גם בגימטריא יד, והוא גם הדור ה-יד מאברהם אבינו ושלמה הוא ההתפשטות שלו, כמו שדיברנו, שדוד ושלמה הם כמו עצם והתפשטות. כך באמת שושן פורים הוא רק התפשטות מפורים גדול. פורים האמתי הוא יד, בבחינת אמונה. זה הסימן של פרשת בשלח שכתוב בה מלחמת עמלק של פורים, והסימן שלה הוא יד אמונה – "ויהי ידיו אמונה עד בא השמש"[ס].

מחסום הספק: עמלק מול "טבע היהדות"

נסביר עוד יותר למה פורים הוא רק להודות לעתיד. הרי פורים הוא מלחמת עמלק. גם מלחמת עמלק על פי פשט היא דבר שלא נשלם. עוד פעם, מלחמת עמלק לא היתה, זה פלא, בתורה היו יכולים להשמיד את עמלק כליל. היתה הזדמנות לגמור עם עמלק. מה כתוב למעשה? כתוב "ויחלש יהושע את עמלק לפי חרב"[סא], שרק החליש אותם, למה לא חיסל אותם? כתוב, רש"י מביא שזו גזרת הכתוב, כך אמרו לו, שבינתיים באמת היה צריך לחסל אותם. אבל כתוב "ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אבד"[סב]. רק האחרית, האבדון האמתי שלו שמור רק לעתיד, אחד מהדברים שכולו קשור עם העתיד. מלחמת עמלק היא הדבר הכי קשור עם ביאת המשיח והעתיד לבוא.

כתוב בחז"ל שעד שאין העמדת מלך אי אפשר להשמיד את זכר עמלק[סג]. יש שלש מצוות של כניסה לארץ, מינוי מינוי מלך, מלחמת עמלק ובנין בית הבחירה. קודם צריך להיות מלך, ואחר כך מלחמת עמלק, ואחר כך בנין בית הבחירה. גם לגבינו, אמרנו שקודם לפני מלחמת עמלק צריך להיות גילוי מלכות. מהו גילוי מלכות? "מלכותו ברצון קבלו עליהם", רצון אמיי, בשמחה ובטוב לבב.

כשיש גילוי מלכות ממילא אפשר להשמיד את עמלק. מה הכוונה להשמיד את עמלק? להשמיד את כל הספקות באמונת ה'. עכשיו נסביר יותר עמוק: מה הראיה שאנחנו לא מקבלים את התורה לגמרי בשמחה וברצון? זה שיש עדיין קצת ספקות, כל מיני ספקות לגבי אמונה, זה נקרא קליפת עמלק בגימטריא ספק[סד]. ברגע שמקבלים את התורה ברצון, שזה נקרא גילוי המלכות בשלמות, ממילא משמידים את עמלק ואת הספק. צריך להבין שכל ספק יכול להיות רק בגלל שאני עצמי לא מתייחס בשלמות לגבי הכל. אולי קצת נאריך בזה, במיוחד לגבי בעלי תשובה.

כל בעל תשובה שהיה בהודו או שהיה במקום אחר, הוא ראה כל מיני דברים בעולם, מה שהולך, ואחר כך התקרב לתורה ברוך ה' – דיברנו על כך פעם, צריך להסביר יותר קצת – תמיד יש לו במח שלו באיזשהו מקום, בתודעה או בתת מודע, שהוא עושה ניסיון, try up, על אידישקייט. כלומר, הוא ינסה עכשיו, אם התורה היא דבר טוב הוא ילך עם זה. הרי הוא עם שכל, הוא שומר את עצמו, הוא לא טיפש, הוא לא מטומטם שזורק את עצמו, הוא לא נחשון בן עמינדב שקופץ לתוך המים. יש לו תמיד מה שנקרא נקודת הסתייגות, כמה שהוא מקבל הוא עדיין נשאר כביכול עם עין פקוחה, שאני מסתכל על מה שאני עושה ואם זה ילך – try up – אז בסדר, ואם זה לא ילך מאה אחוז אז מי יודע מה, אני לא מתחייב לא לכאן ולא לכאן.

עוד פעם, זה דבר שנמצא בפנימיות המח באיזשהו מקום, וזו גם קליפת עמלק. זה גופא זה קליפת עמלק. ממילא הדבר מונע את קבלת התורה ברצון באמת. כיון שאתה עדיין מנסה – זה עדיין קצת כפוי עליך, זה תלוי הא בהא. אם אתה עדיין עושה נסיון לגבי הדבר אתה מקיים אותו כביכול מתוך הכרח, לא בגלל שהוא טבעי לגמרי.

פעם – או כמה פעמים – למדנו שיש ביטוי של רבי אייזיק מהומיל בספרים שלו, טבע היהדות, 'אידישע נאטור'[סה]. הוא אומר שחזרת עם ישראל לארץ ישראל, הגאולה והענין של ביאת המשיח, הם לגלות את טבע היהדות. זה ביטוי שהוא ענין חשוב אצל רבי אייזיק. הוא אומר שזה נקרא בנין פרצוף רחל. הוא אומר שבנין פרצוף רחל הוא טבע היהדות, 'אידישע נאטור', כלומר שזה לגמרי בטבע.

באמת מה שדיברנו עליו הרבה פעמים – זה מה שרצו החלוצים, רק שעשו זאת בעיוות. הם חזרו אל הארץ, רצו לבנות אותה, ומה רצו מהארץ? לחזור לטבע היהודי. אבל הטבע היהודי שלהם היה בלי תורה ומצוות. באמת הענין הזה הוא גם כל השיטה של הרב קוק, כנראה, עד כמה שידוע לנו, הכל בא מהכתבים רבי אייזיק מהומיל, ושם הוא כותב, הוא הראשון שכותב את הדבר הזה, שלבוא לארץ פרושו לחזור לטבע היהדות, כלומר שהיהדות נהיית בטבע לגמרי, כל המצוות. בגלל שקבלת המלכות תהיה בטבע, זה יהיה דבר טבעי וטהור כמו מרדכי "מריא דכיא", מרות טהורה, לקבל את עול מלכות שמים. זה יהיה הדבר הכי טבעי, ודבר טבעי הוא בלי שום הסתייגות. עוד פעם, אין שום טפת הסתייגות. וברגע שאין שום טיפת הסתייגות במח – ממילא משמידים את עמלק, ואין יותר קריאה. אם כן, מהי היד של יהודה, של היהודי? הוא מודה. קודם כל צריך לדעת מה יש לו בתת מודע – יש לו עדיין הסתייגות שזה עמלק, "אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עייף ויגע ולא ירא אלהים"[סו]. כלומר, הוא עושה קרי על ידי שמכניס איזו הסתייגות. מה זה "אשר קרך בדרך"? הוא פותח בטפת הסתייגות לגבי המחויבות לענין. אמרנו שהוד הוא מחויבות, להודות במטרה הוא מה שקוראים מחויבות, commitment באנגלית.

לכן זה קשור עם מיהו יהודי. כל מה שקשור להזדהות ומחויבות לתורה. עמלק הוא טפת ההסתייגות לגבי כל הענין, אפילו שיכול להיות שאתה הולך עם שטריימל וכל אביזריהו, אבל הנקודה הזאת עדיין קיימת.

מלך-עמלק-מקדש – הכנעה-הבדלה-המתקה

זה נקרא שהמלכות עוד לא ברצון באמת, בשלמות, וממילא עמלק עדיין חי וקיים. על כן צריך להשמיד אותו, "ואחריתו עדי אבד" על ידי תיקון המלכות. הכל יבוא בעתיד, קודם מינוי מלך, כמו שכתוב שקודם צריך להיות מינוי מלך, וממילא יש מלחמת עמלק אחר כך, וגם אחר כך יש בנין בית הבחירה.

[איך כולם יכולים להגיע לזה?] יש כמה אנשים, כולנו כאן, שנגיע למלכות, אפשר להילחם עם עמלק שבכל העולם, להשמיד אותו, גם לגבי אחרים, צריך להביא את הגאולה לאחרים.

[המלך כבר ידאג לזה] נכון. כך כתוב, מינוי המלך, מלחמת עמלק ובנין בית הבחירה, שזה הסדר שחז"ל אומרים, הוא אחד מהדברים העיקריים של הכנעה-הבדלה-המתקה[סז]. הכנעה היא מינוי מלך, שפלות אמתית, שפלות של שמחה, שפלות שתלויה בשמחה. כמו שאמרנו קודם, לקבל עול מלכות שמים בשמחה. זה נקרא שפלות ושמחה יחד. כל מה שהסברנו קודם, על קבלת עול מלכות שמים ברצון, נקרא שפלות שבאה בשמחה, שפלות טהורה. כל מה שלמדנו פעם על השפלות והשמחה ביחד, ה ב-ה תליא, שהן גם כן שורש הגאולה. כתוב ששורש הגאולה הוא שפלות שמֵחה. שפלות היא קבלת עול מלכות שמים, וקבלת עול מלכות שמים ברצון נקראת שפלות שמחה. זה נקרא שפלות ושמחה יחד. אם כן, ההכנעה היא מינוי מלך.

אחר כך הבדלה היא מלחמת עמלק, והמתקה היא בנין בית הבחירה. זה אחד מהדברים הכי חשובים בחז"ל שכנגד פרשת חש-מל-מל, הכנעה-הבדלה-המתקה. באמת הבעל שם טוב כותב שאם ההכנעה היא אמתית אז ההבדלה-המתקה היא ממילא, היא כאילו מעצמה. הכל תלוי בהכנעה. למדנו הרבה פעמים שאם ההכנעה היא אמתית, מינוי מלך, אז אחר כך מלחמת עמלק ובנין בית הבחירה באים מעצמם.

[מי הביא את עם ישראל לשפלות בפורים?] המן. עוד פעם, הוא הביא אותם לנקודת המלכות שהיא השפלות. עוד פעם, השפלות העצמית, וזה נקרא נקודת המלכות [איך היא מתחברת לשמחה?] אחר כך זוכים לשמחה – "ליהודים היתה אורה ושמחה"[סח]. מהשפלות הגיעו לשמחה.

ג.      דמות היהודי

דמות היהודי: טבע היהדות כהשתקפות העתיד

אם כן, למדנו עכשיו דבר גדול שהוא דבר כללי, שיש ארבע מדרגות כלליות של נשמות ישראל – עברי-ישראל-יעקב-יהודי – שהן כנגד עצם הנפש, פרצוף הכחות העצמיים של הנפש, השליחות של הצלם בתוך הגוף, זה יעקב, והדמות. עכשיו צריך להסביר יותר טוב למה כל מה שעכשיו דיברנו על יהודי קשור עם הדמות.

מהי דמות? אמרנו שדמות היא איך שהצלם משתקף על ידי הכחות המורכבים בגוף, זו הדמות. צריך לומר שכל מה שהסברנו עכשיו על התקשרות ליעד, הודיה ליעד – זה נקרא יהודי. היעד הוא מלכות, וזה סך הכל שצריך להשתקף מכל כחות הנפש. לכן זה נקרא מחויבות. מה שצריך להשתקף, ונקרא דמות. עוד פעם, אמרנו שדמות היא כמו אופי. לא סתם אופי, זה בדיוק הביטוי שאמרנו קודם – טבע היהדות.

מהי הדמות? הטבע שמשתקף מכל הכחות. יש לך כל מיני כחות – אתה חכם, אתה מבין, אתה בעל חסד, כל הכחות המרכזיים בגוף – ועל ידם משתקף איזה טבע כללי, שהוא אופי כללי שלך, וזה נקרא דמות. האופי הכללי שהוא הטבע שמשתקף מכל הכחות, אצל יהודי הוא צריך להיות יהודי; אם אתה חכם – אתה צריך להיות חכם יהודי; אם אתה מבין – צריך להיות מבין יהודי; אם אתה אוהב את הבריות – אוהב את הבריות יהודי, בגלל שיש גוים שגם אוהבים את הבריות. הדמות היא מה שמשתקף מכל הכחות, שכל הכחות הם כוחות יהודיים. כלומר, כל מה שיש לך, כל מערכת הכחות שלך – הכל מודה ביעד. היעד הוא מלכות, מלכות היא רצון, הדבר שעוד לא היה.

עוד פעם, פורים עוד לא היה בכלל, בגלל שפורים הוא לקבל ברצון אמתי וזה לא היה, אנחנו רוצים עכשיו שהוא יהיה, לקבל את התורה ברצון.

עוד פעם, היינו באמצע מלחמת עמלק: גם במלחמת עמלק כתוב "ויחלוש יהושע", רק החליש אותם, וזה כמו רמז בעלמא למה שיהיה, ממש כמו שכתוב שנביאים היו עושים סימני נבואה בשביל העתיד, כמו ירי בחיצים[סט] וכל מיני דברים. דברנו על כך פעם, כך הרמב"ן כותב בחומש[ע], שהנביאים עושים כל מיני סימנים בהוה כדי להמחיש במציאות דבר שבאמת יהיה רק לעתיד לבוא.

אז כל מה שהיה פורים בעבר וכל מה שדוד המלך היה ומה שהיה פורים ומה שהיה מלחמת עמלק בזמן יהושע –הכל סימנים לְמה שיהיה. [שמואל הרג את אגג] נכון, הוא הרג את המלך, ועדיין היה זרע של המלך, לא השמיד אותם לגמרי. מזרע המלך ששאול לא הרג באותו לילה יצא המן. שאול לא הרג אותו, כך חז"ל אומרים[עא], באותו לילה שלא הרג את אגג הוא הזדווג עם אשתו הפילגש שלו ויצא הזרע של המן. אחר כך, למחרת, שמואל הרג אותו, אבל הוא לא השמיד את זרע עמלק. תמיד ההשמדה נשארת לעתיד. [אז מי שיצא מהפילגש לא עמלק] לא, לא לגבי גוים. אצל גוים זה משהו אחר. [לא הולכים לפי האמא?] לא, להיות יהודי נקבע לפי האמא, אצל גוים זה לפי האבא, לא האמא. היחוד הכללי הוא לפי אמא, אבל לגבי אומות העולם זה רק אבא.

עכשיו הדבר הכי פרגמטי: מה היה פורים? מה היה דוד המלך? הם היו כמו "ויחלש יהושע", שבאמת הוא רק החליש אותם לעשות סימן לדבר שעתיד להיות. כך היה גם דוד. איך אנחנו יודעים את זה? רש"י מביא לגבי ברית בין הבתרים[עב]. כתוב שירד העיט על לאכול את הפגרים "וישב אתם אברהם"[עג]. רש"י מביא מחז"ל שעיט כאן הוא מי שרצה לכלות את הגוים ולא היתה לו רשות, ולכן אברהם השיב אותו, הפריח אותו. עוד פעם, כתוב שירד עיט על הפגרים בברית בין הבתרים. חז"ל אומרים שהעיט הוא דוד המלך שיורד לכלות את המלכויות, הוא רצה להשמיד אותן, לגמור את העסק. "וישב אתם אברהם", שאברהם הפריח אותו וכתוב שהכוונה היא שה' לא נתן רשות לדוד לגמור את המלאכה.

בדיוק כמו "ויחלש יהושע". אותו דבר, שהיתה לו רשות רק להחליש ולא לגמור הכל, אף על פי שהוא רצה לגמור את הכל. כל אחד שיש לו רק רשות להחליש זאת אומרת שהוא רק סימן לגבי מה שעתיד להיות. באמת צריך לעשות סימן בהוה כדי שנחדש את הסימן לקראת העתיד.

כל מה שקשור עם דוד וכל מה שקשור עם מלחמת עמלק ופורים וכל הדברים האלה – כולם סימן לגבי העתיד שעוד לא נשלם, שהולך לקראתו, שרואה תמיד לפניו את העתיד. זהו הטבע היהודי שמשתקף בסוף. לאחר כל המדרגות, הטבע, האופי שמשתקף בסוף הוא היהודי.

כמובן, היהודי הזה קשור עם "נעוץ סופן בתחלתן". אם באמת יש לו טבע יהודי הוא קשור עם העצמות. העיקר הוא להגיע לטבע יהודי, אידישע נאטור, זו הדמות בסוף. זה נקרא היהודי, הטבע היהודי. זה דבר חשוב מאד. הטבע היהודי הוא "תשאות חן חן לה"[עד], לה עולה יהודי. מכאן מגיעה הדמות שמשתקפת בסוף, אחרי כל המדרגות. טבע יהודי הוא הסוף, הדמות.

[האם ההמתנה לעתיד לא גורמת לאדם לחיות בעבר?] הסברנו שאם אדם חושב שעכשיו עוד לא בסדר, אני עוד לא יכול לעבוד את ה', אני צריך קודם ללמוד יותר, כביכול אני לא מוכן עדיין לעבוד את ה' בהוה – זה באמת גרוע, זה כאילו שהוא חי בהוה. הידיעה שהגילוי, היעד לעתיד, הוא משהו אחר לא אומרת שהוא לא יכול לעבוד את ה' בהוה. באמת, כמו שאתה אומר, הדמות הזאת צריכה להשתקף בצלם. הצלם הוא העבודה בהוה, ההוה הוא כמו אליהו, ואליהו צריך להביא את המשיח, הוא צריך גם לקרוא את כל המדרגות יחד.

קודם יש עברי שהוא "עבר הנהר", העבר הרחוק של הקַדמוּת-הקדמון. אחר כך יש שתי מדרגות של הוה – צריך לעבוד בהווה – הווה שמקבל מקדמון והווה שנשלח לקראת העתיד. אלו שתי מדרגות של אליהו, של הצלם. הדמות, שהיא באמת הציפיה למלכות של העתיד, היא השתקפות של הצלם. הצלם הוא השליחות בהוה והדמות – כל המבט על העתיד-ההוד – הוא מה שמשתקף מאיך שהצלם מגלה כחות בתוך הגוף.

מעיצוב העץ לדמות היהודי: בין צלם לשמחה

עוד פעם, הצלם הוא השליחות בהוה והשליחות בהוה מעצבת את כחות הנפש. שייך לאילנות, אנחנו אמנם הולכים לקראת אדר, אבל עוד בסוף שבט שעדיין שייך לאילן. יש ביטוי שרציתי לדבר עליו, אבל לא אסתייע מילתא, שהיום אומרים, הוא מלה מהתנ"ך אבל הוא ביטוי חדש, מלה נכונה. כשנותנים צורה למשהו קוראים 'לעצב' אותו. במיוחד לגבי עצים – מעצבים את העץ.

לכאורה לעצב פרושו לעשות אותו עצוב, לא? בשביל מה צריך להעציב אותו? אבל כך מקובל, שצריך לעצב את העץ. לפי מה מעצבים את העץ? לפי תמונת של הפירות שצריכה להיות. בהתאם לתמונה של הפירות כך מעצבים את צורת העץ.

הצלם הוא המעצב את כל הכחות בתוך הגוף. כלומר, הוא מעצב את החכמה-בינה וכל הכחות, הוא מביא את הכחות מהפרצוף הפנימי שלמעלה ומעצב אותם לפי השליחות שלו, שזהו חוש השליחות. את עצם השליחות הוא מקבל מהעצם, מהנפש, ולפי זה הוא מעצב את הכחות, החכמה והבינה וכו', איך שיתגלו בתוך הגוף הזה. [מהו עיצוב בעץ?] לתת לו צורה, לגזום אותו נכון, כמו עיצוב של תמונה בכספת שלך, צריך לעשות עיצוב. [למה דווקא עץ?] בגלל שעיצוב הוא קודם כל על עץ. [מה יש לעצב?] גזע, ענפים. עיצוב כמו שאתה אומר הוא לעשות עץ. זה בצלם, "בצלם אלהים" עולה בעץ.

על כל דבר אומרים היום עיצוב – זו עכשיו מלה ברחוב – צריך לעצב דברים, צריך לעצב את האישיות. [מה הקשר לעצבות?] בגלל שאם אין אחר כך דמות הוא כבר נשאר עצוב, אחרי כל העיצוב. אם יש עיצוב יפה מאד אבל אין בו דמות, אין בו טבע יהודי שמח שמקבל את התורה בשמחה – הוא נשאר עצוב. יש אחד שמעצב, שזהו הצלם, הצלם הוא מעצב. אבל הדמות צריכה להיות שמחה. עוד פעם, הצלם הוא המעצב את העץ בהתאם לשליחות בהוה, אבל מה שמשתקף מהעיצוב הזה הוא ההודיה בעתיד, שזהו היהודי, הדמות.

יעקב – מעצב; יהודי – טבע יהודי

זה יעקב. מיהו יעקב? יעקב באמת היה עצוב. יעקב היה כל הזמן במרירות, החיים שלו היו חיים קשים, היה רע לו, כך הוא אומר[עה]. יעקב מעצב את עצמו כל הזמן יעקב בהתאם לשליחות שלו, בהתאם למתרחש. אמרנו גם שאם מחליפים ביעקב את ה-ק ב-ר, באות שבאה אחריה – יוצא עברי, אבל אם אנחנו מחליפים אותה ב-צ שבאה לפניה – יוצא יעצב. קודם לקחנו את ה-ק לכיוון ה-ר. אם נקח את ה-ק של יעקב לכיוון ה-צ – אפשר להחליף לשני כיוונים – יוצא אותיות יעצב. יעקב הוא המעצב, והיהודי הוא הטבע היהודי, החן חן שמשתקף דרכו.

אם כן, זה פרק מאד חשוב על ארבעה שמות: עברי-ישראל-יעקב-יהודי. כמובן שאפשר להאריך, בישראל אפשר הרבה להאריך, גם בעברי. אולי בהמשך נסביר יותר, אבל עיקר מה שהיה נוגע לנו והוא באמת העיקר – זהו היהודי.