הרכבת אנוש לראשנו (כז)

סיכום שיעור הרב יצחק גינזבורג שליט"א[1]

במאמר "הרכבת אנוש לראשנו"

לרבי הלל מפאריטש

ד' תמוז תשמ"ד – ישיבת שובה ישראל, ירושלים

 

ב"ה

חסרה התחלת השיעור

ז.

פסח הוא לשון דלוג.

בדלוג ב' ענינים:

א."מדלג על ההרים" – אינו מתלבש בנאצלים כו' ואפילו בבחינת מקיף בקביעות, אלא מדלג על כל ההשתלשלות.

ב."ופסח ה' על הפתח" – על ידי הדלוג הנ"ל מתלבש בחצוניות דחצוניות הכלים דאצילות ובעיקר בבחינת המלכות דאצילות בנה"י דנה"י שבה הנקרא "פתח", שזהו עיקר המקור להשפיע לנשמות דבי"ע להמשיך בהם בחינת האמונה הפשוטה שהוא בחינת התקשרות הבן אל האב.

בשיר השירים מתאר הפלאת הפעולה (שעל ידי ההתבוננות בזה באה הנשמה לאהבה את ה' יתברך בכלות הנפש - בחינת הכלה דשיר השירים), ובתורה מדגיש תכלית הכונה (התגלות מלכותו יתברך בכל העולם על ידי קיום התורה והמצות באמונה פשוטה של עם בני ישראל קדושים וד"ל.

עד כאן חסר

כתוב, שהנביא לא רואה אף פעם את התכלית. הוא רואה הרבה דברים: מלחמת גוג ומגוג, את ביאת המשיח, אבל כולם בגדר אמצעי. התכלית היא רק עולם הבא. לא רק את התכלית האחרונה לעתיד לבוא, אלא אפילו את התכלית המידית של ההוה – זהו לא ענינו. זה ענינם של חמשה חומשי תורה בקיום מצות ה' בכל רגע ורגע. לכן כתוב "שכר מצוה – מצוה". התכלית של לעתיד לבוא הוא בדיוק הרגע הזה. כמו שהנביא אינו רואה את שכר המצוה כך הוא אינו רואה תכליתה ברגע הזה. הוא רואה את הפלאת אהבת ה' אלינו על מנת – "כמים הפנים לפנים" – לגלות אהבה מאתנו אל הקב"ה. שיר השירים הוא העיקר בנביאים לענין זה.

זה היה הסבר כללי לפסוק בשיר השירים "מדלג על ההרים" באהבת ה' אלינו, בעוד בתורה כתוב "ופסח הוי' על הפתח".

התשוקה היום היא ודאי כתשוקת הכלה לפני הנישואין, בתקופת האירוסין, ואילו ביאת המשיח היא כבר נישואין. "ישקני מנשיקות פיהו" הוא פסוק המתיחס לגלוי סודות התורה על ידי המשיח, וביחס לסודות הללו כל העולם הזה, כולל מתן תורה עליו נדרש הפסוק "ביום חתונתו", הוא רק בחינת ארוסין. כמובן, בתוך הזמן הזה יש גם אירוסין ונישואין. הכל יחסי.

כתוב, שלעתיד לבוא יהיה יחוד וה כמו יחוד יה. יחוד יה הוא יחוד המתחדש כל הזמן – "תרין רעין דלא מתפרשין לעלמין" – ולכן הוא יחוד תמידי. אין בו אף פעם מצב של פרוד כיוון שאין בו התיישנות. הפרוד הוא רק ביחוד וה, כאשר הדבר מתגשם, כיוון שברגע שהוא מתגשם חייב להיות פרוד על מנת לחדש שוב את הקשר. החידוש כאן אינו חידוש אמיתי, חידוש תמידי, שכן כל דבר אמיתי הוא גם תמידי, כמבואר בחסידות. לכן כתוב "ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד", שיחוד וה יהיה כמו יחוד יה, תמידי לעולם ועד.

כתוב "דגלו עלי אהבה", ודגל הוא אותיות דלג. "כמים הפנים לפנים", ולכן צריך לקפץ ולדלג מלמטה, שכן כל אתערותא דלעילא מעוררת אתערותא דלתתא. זה כמו הפירוש הראשון כאן, המדגיש את הפלאת האהבה. לעומת זאת, עיקר הדגש בתורה הוא על התכלית – "ופסח הוי' על הפתח".

נוסיף עוד נקודה: בעיני מי שיש לו חוש בשירה מוצא הנ"ך יותר חן מאשר החומש. סגנון החומש 'יבש' יותר מאשר שיר השירים. בסופו של דבר, ה'יבש' של החומש הוא העצם ממש [ובעצם גם הוא שירה – "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת"]. מבין מדרגות השיר אכן שיר השירים הוא השיר הכי גדול – "כל השירים קדש ושיר השירים קדש קדשים" – אבל מבחינת תכלית הכוונה העצם שבחומש הוא העיקר.

כל מה שיש בנביא יש גם בתורה. למה יש הפטרות? כי ההפטרה היא מעין הפרשה. מלבד ההפטרות, כל הנ"ך כולו הוא חזרה בסגנון של שיר חדש על כל מה שכתוב בחמשה חומשי תורה – "לית מילתא דלא רמיזא באורייתא". למה צריך לחזור? מההבדל בין זה לזה? ההבדל הוא בין עצם לבין ההתפשטות ממנו. החידוש שיש בהתפשטות הוא גלוי של מדות, ולכן מה שתמיד מתואר הוא הפלאת הקשר שבין הקב"ה עם ישראל. בכל הנביאים הראשונים מתוארים ההרפתקאות וההיסטוריה של בית ראשון, בו עם ישראל פגם וניתק את הקשר. כל הזמן ה' אוהב אותו ורוצה להושיע אותו, והוא כל הזמן עוזב אותו. בכל הנביא התאור הוא של אשה שפעמים נאמנת לבעלה ופעמים זונה עליו. בתור נביא הושע הוא הנביא הראשון – "הכל הולך אחר הפתיחה" – וכל הנבואה שלו היא רק לתאר עד כמה הקשר של איש ואשה נאמן בין הקב"ה ועם ישראל, וברגע שישראל עוזבים את ה' הם כמו אשה זונה שבוגדת בחתנה. זה כל הנביא. השיא של כולם הוא שיר השירים.

אם כן, בכל הנביאים התאור הוא של הפעולה, לא של התכלית. לעומת זאת בחומש התאור הוא של התכלית ובצורה פשוטה ויבשה. כל זה היה הסבר ההבדל בין שני הפסוקים.

ר' הלל הוסיף כאן נקודה שניה: בעוד שפשט המושג דלוג הוא הדלוג עצמו, מבלי לנחות, הנחיתה של הדלוג היא התכללות הדלוג בהיפך הדלוג. התלבשות הדלוג בחיצוניות דחיצוניות של כל מדרגה היא נשיאת הדלוג את היפוכו. נקשר את הנקודה עם הרעיון הקודם: התכלית קשורה תמיד עם גלוי כח של נשיאת ההפכים. כאשר מספרים על פעולה נפלאה מרגישים את עצם הפלא שלה. דוקא בחומש מתגלה הכח של נשיאת דבר את היפכו, שהוא כח העצמות ממש.

כתוב על הנביא "עין לא ראתה אלהים זולתך". למה הנביא לא יכול לראות את התכלית? בגלל שכל עין שכלית, ואפילו עין של נביא, לא יכולה לראות נשיאת הפכים. בלשון ספר הזהר: "בעין השכל דבלבך את חזי כולא". כלומר, ראית הנביא אפשרית רק בעין הפנימית, לא בעין החיצונית. לא שהיה אפשרי לראות אלא שה' רוצה למנוע את הראיה מהם. הכוונה היא שהדבר נמנע בעצם מראיה, מחמת היותו נושא הפכים מוחלט. דוקא בתורה יש סגנון ומילים המדגישים את תכונת נשיאת ההפכים שיש בכל דבר, ואז אתה מפספס את הפלאת הפעולה.

נמחיש: יש אחד שרוצה לספר  ולשבח מישהו מאד-מאד, ויש מי שרוצה לחפש בתוך זה נקודה דקה של 'שני הפכים בנושא אחד'. בדרך כלל אי אפשר לספר את שניהם יחד.

נעבור אל הנושא השני של הפרק:

האמונה ישנה:

א.מצד שרש נשמת כל אחד ואחד מישראל, בחינת "בני בכורי ישראל".

ב.מצד הירושה מהאבות.

ג.כפי שהיא מתחדשת מבחינת העצמות ממש.

זהו חידוש שלא נכתב קודם. בפרקים קודמים הוסבר שיש אמונה שהיא ירושה לנו מן האבות ויש אמונה שמתחדשת בפסח. האמונה הירושה לנו היא מדרגה ב', התקשרות האב אל הבן הבאה בהעלם האור בעצמות המאור שבבחינת 'יחיד'. בפסח מתחדשת האמונה, מתוך הצער והלחץ שצעקו ישראל לקב"ה מלמטה, מן העצמות ממש, למעלה מגדר אור [מדרגה א']. כאשר עצם שאינו אור מחדש אור נקרא אור זה 'אור חדש'.

פסח – גם הראשון וגם השני – הוא עיקר הזמן של חידוש האמונה, אפילו יותר משבת. תכלית יציאת מצרים היא "ויאמינו בהוי'". אכן, עוד לכן האמינו בה', שכן "בזכות האמונה נגאלו ממצרים", אבל זו היתה אמונה שבאה מהאבות. בזכות אותה אמונה זכו ישראל בפסח להתחדשות האמונה יותר מכל חג אחר.

כך הסברנו עד כאן, אבל בפרק האחרון הוא חידש עוד דבר. יש בתוך נשמה של כל יהודי – בהיותו יהודי – אמונה. קודם זהינו את האמונה שבכל יהודי עם האמונה הירושה לנו מן האבות, אבל כאן הם לא אותו הדבר. אלו שתי בחינות. כמו המושג בספר התניא 'אהבה מסותרת' שיש בכל יהודי, כך נאמר על כל נשמה "בני בכרי ישראל". כל נשמה היא בן של ה', והתקשרות הבן אל האב זו אמונה.

בספר הזהר נקראת הדעת "ברא בורכא", הבן הבכור. מהי דעת? הרגשת התקשרות. יכול להיות בן שלא מרגיש כל כך את ההתקשרות שלו לאב, וזה נקרא שהוא אינו בבחינת בכור. הרבה פשטנים פירשו בטעות את הפסוק "בני בכרי ישראל", שהכוונה בו שגם המצרים נקראים בנים, אלא שאינם הבנים הבכורים כישראל. באמת זו טעות. הכוונה של "בני בכרי" היא שמלבד היותו בן יש בו את התכונה של בכור. מהי? הרגשת ההתקשרות. אם הוא מרגיש אותה – הוא בכור, ואילו אם הוא הבן השביעי או השמיני. הרגשת ההתקשרות היא-היא גלוי האמונה, שכן האמונה מתגלה בדעת. זו מדרגת האמונה הראשונה, והיא שונה מן האמונה שיורשים מהאבות.

נתחיל להסביר אותן:

ג' בחינות אלו שרשן בג' מדרגות ג. ב. א. הנ"ל [בינה, חכמה וכתר של מדרגת 'יחיד']. והן כנגד "חש מל מל" – "הכנעה, הבדלה, המתקה" [מלמטה למעלה]. [המדרגה הראשונה היא] "בני בכורי ישראל" הוא כדין "יכיר" ("תניא 'יכיר' – יכירנו לאחרים, מכאן אמר רבי יהודה נאמן אדם לומר זה בני בכור כו"') בברורי בחינת תהו

קודם הזכרנו שבכור בלשון הזהר הוא כנוי להתקשרות שבדעת אל האב. כעת נסביר אחרת: יש דין בתורה [פרשת כי תצא], לפיו אדם נאמן להצביע על אדם מן הרחוב שאף אחד לא מכיר, ולומר 'זה בני בכורי ולו מגיע פי שנים ביחס לשאר הבנים'. לכאורה לא היה זכאי להעיד, שכן הוא רק עד אחד וגם קרוב ונוגע בדבר, אבל פסוק מיוחד בתורה מלמד דין זה. זהו חידוש גדול מאוד. כתוב בתורה "כי את הבכור בן השנואה יכיר", וחז"ל דרשו מכאן על נאמנות האדם בהכרת וזהוי בנו. זהו דין מיוחד שיש אצל אב, דין של בירור מציאות, לא של עדות.

עולה מכאן, כי בדין בכור יש ברור של המציאות. בכור נגזר מן השער כר, ולכן הוא קשור עם הכרה. הכרה היא פנימיות הדעת. כמו שהבכור מכיר באביו בגלל שיש בו דעת, כך יש כח באב להכיר בבנו הבכור. הקב"ה אומר על עם ישראל "בני בכרי ישראל", ובכך הוא קיים את דין זה של חז"ל. הוא מצביע עלינו ואומר 'זה בני בכורי'. אתם לא רואים זאת, אבל אני רואה. מה זה עושה? זה מברר את המציאות.

בלשון הקבלה: ה' מברר בכך את התהו. לפני שיש מצב מתוקן יש תהו, "אור וחשך משתמשים בערבוביא", לא ברור מי האור ומי החושך, וצריך לתקן אותו. צריך לברר את המציאות, ולומר מיהו הבכור זהו ברור ותקון. מוציאים את נקודת האור מתוך החושך.

כעת עוד יותר מובן פירוש הפסוק "בני בכרי ישראל": 'בני בכרי' זו ההכרה בישראל, והיא באה להוציא את שאר אומות העולם, ולא מחייב שיש עוד בנים [לאב יש גם כח לפסול בן ולומר שהוא בן גרושה וחלל]. לכן מובא בחסידות, שכח הבחירה החופשית הוא בדעת. כלומר, הכרה הפנימית והבחירה החופשית הם ענין אחד [יש על כך כמה מאמרים מהרבי]. ניתן לדרוש, שבכור הוא בו הכרה של האב.

כך גם במצות בכורים: כיוון שמצד הטבע יש לך יותר הכרה בפירות הללו, אתה מקושר בהם יותר, לכן צריך להביא אותם למקדש. כל הקרבנות הם כאילו שהקרבת את עצמך ועלית על המזבח, ולכן הבכורים הם החלק שאתה מעלה. אתה נותן את עצמך.

נסכם: עיקר הנקודה היא שיש בכל יהודי ויהודי אמונה פשוטה מצד עצמו, והיא נקודת בירור המציאות שיש בתוך הנשמה. אמונה זו באה ממדרגה ג', שרש התהו במדרגת 'יחיד', ובה כלול גם כח בירור הערבוביא המסתעפת בתהו לאחר יציאתו מן ההעלם. מהי הגדרת תהו?

(העדר הכרת המציאות. והברור הוא על ידי הכנעה ובטול לרצון ה' יתברך).

יש אחד צייר ויש אחד מוזקאלי, וכל אחד רוצה שיכירו אותו. אם לא יתנו לו אף פעם הכרה הוא אף פעם לא יתחיל לפתח את החוש שלו. מה פתאום שיתחיל לצייר? צריכה להיות קודם כל נקודת הכרה. זו בעיה פסיכולוגית חמורה, שבן מרגיש מגיל קטן שאביו מתנכר אליו. הכרה והתנכרות באים מאותו השרש, "זה לעומת זה". יש הרבה יהודים שמרגישים כך, במיוחד היום, אחרי השואה. מה היה בשואה? במקום להרגיש שאבא מכיר בי התחילו להרגיש שאבא מתנכר אלי. זה עושה ריחוק עצום. היהודי מתקלקל ויורד, חס ושלום. הדבר הראשון הוא להכיר בו. במילים של היום: לתת בך אמון. כדי להאמין בה' צריך להרגיש קודם שהוא נותן בך אמון, אמון מיוחד שמגיע לבן.

איך זוכים להכרה בעבודת ה'? רק על ידי הכנעה. ככל שאדם נכנע יותר כך מכירים אותו יותר. כדברי חז"ל: "כל הרודף אחר הכבוד – הכבוד בורח ממנו, וכל הבורח מן הכבוד – הכבוד רודף אחריו". בשביל להיות מוכר צריך רק הכנעה. "בני בכורי ישראל" זו נקודה של הכרה של יהודי בכך שהקב"ה מכיר בו בתור בנו בכורו. יש יהודי שמסתובב בחוץ, 'חילוני' לגמרי, ואינו מכיר שמכירים בו בתור בן. ההרגשה שאני בן קודמת להרגשה שאני מקושר לאב.

ההכנעה היא כמו שנאמר לרבי עקיבא "שתוק! כל עלָה במחשבה לפני". אם אתה מרגיש התנכרות אומרים לך 'תשתוק, תשתוק, תשתוק' ופתאום אתה מרגיש שוב הכרה. זהו "חש" של שלב ההכנעה. רבי נחמן מפרש כך: "שתוק! כל עלֵה במחשבה לפני", שאם תשתוק תוכל לעלות אל המחשבה הפנימית שלי ושם תתחיל להרגיש את ההכרה שאני מכיר בך.

הכנעה אמיתית היא שהאדם נכנע ובטל – יהיה מה שיהיה – לרצון ה'. הבעל שם טוב אומר שהכנעה אמיתית היא ההרגשה שאני והיתוש שוים. במה אנחנו שוים? לא רק בטבע, אלא בכך ששנינו נבראנו לעשות את רצון ה' במדה שוה, והיתוש מקיים את תפקידו במלא היכולת, ואילו אני לא. אני פחות ממנו. זו אינה סתם הכנעה, אלא הכנעה עם בטול לרצון ה'. אני עוד לא יודע שאני יהודי, בבחינת "קדם למעשה בראשית", אלא רק מרגיש שאני "אחור למעשה בראשית". בשלב זה לא מרגיש האדם את עצמו בתור בן, אלא בתור נברא. אם יש הכנעה ובטול לרצון ה' מתגלה ההכרה ובירור הראשון בתוך העדר הכרת המציאות שבתהו.

ירושת האבות ממשיכה הרגשת התקשרות [גלויה של] האב לבן (סוד ברית מילה).

למה אני צריך לרשת אמונה מן האבות בנוסף להרגשת ההכרה של ה' בי? היא פשוט ממחישה את האמונה. היא הופכת להיות בטבע דומה למה שהוא יורש מן האבא שלו. הוא מתקשר לה' כמו שבן מתקשר לאב.

המצוה הראשונה המוטלת על האב לגבי בנו היא למול אותו. בכך הוא ממשיך בו הרגשת התקשרות. אם היה האב מוליד בן ומשאיר אותו ערל – ללכת אחרי שרירות ותאות לבו הטבעיים – הוא לא עושה שום מעשה שיגרום לבן להרגיש זיקה והתקשרות אליו. דור מוליד דור וגמרנו. הוא הוציא אותו החוצה וזרק אותו לרחוב. ברית מילה מחזירה אותו אחורנית.

זהו אחד מסודות היום השמיני. כתוב, שיום השמיני הוא היום הראשון של השבוע הבא. בלשון חז"ל: "עד שיעבור עליו שבת אחת". כך הסברנו בשיעורים קודמים על ממדי הזמן והמקום. יש ששה ממדים של מקום, הממד השביעי הוא ממד הזמן ואילו השמיני הוא הכח שיש בזמן ללכת גם אחורה. ההוה התמידי שבתוך הזמן הוא היום השביעי, והוא כמו השבת, אבל השמיני הוא כאשר ההוה חוזר אחורנית [אלו שתי מדרגות שמעל לזמן: מדרגה שמעליו ומדרגה שהופכת אותו]. שבע היא תמיד המדרגה האמצעית בתוך מרחב של ששה ממדים, אבל השמונה הוא מעבר לו. להפוך את הזמן הוא גלוי של נשיאת הפכים, של 'איפכא מסתברא'. זהו הצחוק של העולם הבא.

אצלנו, ההתקשרות לעבר היא ההתקשרות אל האב. עד שבעה ימים כל יום הוא משהו חדש, ואילו היום השמיני הוא היום הראשון שחוזר על מה שהיה קודם במחזור שני. כריתת הערלה היא עצירת התאוה. הערלה היא ההסחבות של האדם אחרי התאות שלו, וברגע שאתה לוקח את הסכין וחותך אותה אתה עוצר את הסחיבה שלה. מטרת כל התורה היא לעצור את האנטרופיה שבטבע, ש"כל הוה נפסד" והכל מתפורר. ברגע שאתה עוצר אותה אתה גם מחזיר אחורנית, וזהו כבר תקון.

למה ללכת אחורנית? היהודי מחפש את ה'. אם ה' נמצא לפניו הוא הולך קדימה, ואם הוא נמצא מאחוריו הוא הולך אחורה. הוא לא מחפש עתיד או עבר. הוא לא משָׂחֵק. לפעמים דוקא מחפשים שלא להיות קשור עם האבא, כמו בחסידות קאצק.

עד כאן מדרגה שניה של אמונה. מדרגה שלישית:

ההתחדשות מהעצמות ממשיכה הרגשת התקשרות הבן לאב במסירות נפש ממש, בחינת "לכתך אחרי במדבר" וד"ל.

זו האמונה שמתחדשת בפסח, כאשר ה' מדלג. כמו שאמרנו, יש בדלוג שני דברים. הכלה בשיר השירים משבחת את החתן בכך שהוא מוסר את נפשו עליה, שהוא מוכן למות בשבילה. זה מה שהיא רוצה לראות. ממילא, גם היא רוצה מלמטה. כל דלוג הוא לא לפי ערך, ולכן הוא בבחינת מסירות נפש. זה מה שהיה בפסח.

עד שה' הוציא אותנו ממצרים, עם כל הגלוי שה' גילה לאברהם אבינו – "וירא ה' אל אברהם" – וכך גם לכל יהודי שה' אומר לו 'אתה הבן שלי', עוד לא ראינו שה' מוסר את נפשו עלינו. זהו גלוי שראינו בעינינו רק ביציאת מצרים. ראינו כיצד ה' עצמו – "לא מלאך ולא שרף" – ירד לערות הארץ, למקום הטינופת ולכלוך, ומוציא בידיו במסירות נפש אותנו, כמבואר בספר התניא [פרק מו וחינוך קטן. ההתבוננות זו היא מהחשובות ביותר בכל הספר].

זו מסירות נפש מצד החתן, והיא מעוררת מסירות נפש אצל הבן למות בשביל האבא. על מסירות הנפש של הכלה ביציאת מצרים נאמר "זכרתי לך חסד נעריך אהבת כלולתיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה".

על הגלוי של פסח נאמר "אור חדש על ציון תאיר". האור החדש מאיר על נקודת ציון, ונקודת ציון היא נקודת האמונה שיש בכל אחד ואחד. האור החדש, המדלג על ההרים, הוא השראה על גבי האמונה הראשונה, וזהו חידושה של האמונה כמו שהיה בפסח. מה נותנת ההשראה? אמונה והתקשרות בלי גבול, שהבן מוכן תמיד למסור את עצמו על אביו. לכן נאמר מיד לאחר ש"נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם" – "לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה". זו תנועה של מסירות נפש

נסכם: השלב הראשון הוא ההרגשה שלי שמישהו מצביע עלי ואומר 'אתה הבן'. זו הרגשה מלמעלה למטה, והיא טבעית בכל נשמה בפני עצמה. אחריה באה נקודה של התקשרות, בה אני מרגיש מקושר לה' כמו שמרגיש הבן מקושר אל האבא. אמונה זו היא ירושה מן האבות. לבסוף, יש מדרגה שלישית בה אני מרגיש שבכל רגע אני מוכן למות בשביל האבא במסירות נפש. אפשר להיות מקושר גם ללא מסירות נפש.

כאשר אני רק מכיר בה' אני עדיין לא רואה אותו, אבל כאשר אני יורש אותה מן האבות אני רואה את ה' כמו שאברהם אבינו ראה אותו. ה' התגלה לאברהם כמה וכמה פעמים, אבל בפסח הגלוי הוא של ה' בעצמו – "לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף ולא על ידי שליח". זו מסירות נפש מצידו, והיא מעוררת גם אצלי מסירות נפש. מדרגה זו באה מהעצמות, מהכתר של מדרגת 'יחיד'.

כאמור, שלש בחינות אלו הן כנגד "הכנעה, הבדלה, המתקה". מהי ההבדלה שיש במדרגה השניה? שהבן מזהה את אביו. למדנו פעם מכתב של ר' אייזיק, בו הוא מסביר נקודה זו. קודם הוא מרגיש האב מכיר בו ומזהה אותו, והוא מכיר באותה ההכרה. לעומת זאת, את ההכרה שלו באביו הוא יורש מהאבות. כמו שהוא מזהה את אביו הגשמי כך הוא מזהה את הקב"ה. זה נקרא הבדלה.

במדרגה זו אתה מכיר את ה' ממש. אתה מכיר את "זה אלי ואנוהו" מתוך "אלהי אבי וארוממנהו". אלו שתי מדרגות. לכל אחד ואחד יש שער הכרה משלו. כתוב "נודע בשערים בעלה", ובספר הזהר נדרש על כך "כל חדא וחדא לפום שעורא דליה". בכל זאת, את אותה ההכרה הוא יורש מן האבות. קודם הוא שומע את ה', אבל אחר כך הוא גם רואה אותו.

נחזור אל הדוגמה הקודמת: יש יהודי שאחר השואה שמרגיש לגמרי רחוק, ה' ירחם. הוא מרגיש שה' לא אוהב אותו. לפעמים ההרגשה היא גם של רצון לנתק את הקשר עם ה', וממילא גם עם האבות והמסורת. "לית דין ולית דיין". אם בן מרגיש כך כלפי אביו – גמרנו, אין שום דבר. זו אחת מהבעיות החמורות של הדור, ועל כך נאמר "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם" על ידי אליהו הנביא.

יש לו רק תקוה אחת – הכנעה. אם הוא ישתוק, ולמרות שאינו מבין הוא לא ימרוד, תבוא לו ההכרה בהכרה שוב. אחר כך תביא אותו ההכנעה להבדלה, והוא יתחיל באמת להרגיש מקושר לאביו שבשמים, יתגלה לו הקשר לאבותיו, וממילא גם מסירות הנפש לה'.

מיסודות החסידות הוא, שאי אפשר לחדש את הקשר אל האבות אם האדם לא מגלה איזו נקודה עצמית של יהדות. קודם כל צריך להיות "זה אלי", ורק אחר כך "אלהי אבי". קודם "אלקינו" ורק אחר כך "אלקי אבותינו". לכן קודם כל צריך לתת לאותו יהודי את ההרגשה שהוא מוכר, שהקב"ה מכיר בו.

אחר כך מתחיל האדם להרגיש קשר גם אל המסורת שלו. קשר למסורת ממחיש יותר את אהבת הבן לאב. הזכרנו קודם את דברי ספר הזהר על הפסוק "נודע בשערים בעלה". נרחיב יותר: "בעלה" הוא הקב"ה, ו"נודע בשערים" זו ההכרה של כל נשמה בו. שערים אלו ההשערות של כל נשמה ונשמה, כל אחת לפי דרגתה. איך מכירה כל נשמה בה'? על ידי "בשבתו עם זקני ארץ". מוסבר שם כי אלו נשמות הצדיקים. הקב"ה מתלבש ומתראה כביכול בתוך נשמות הצדיקים – בזהר נקראו 'סבין' – וכך אתה רואה אותו. הוא בתוך הסבא שלך, והירושה שלך ממנו ממחישה לך את האמונה בה'. סבא הוא מלשון ישיבה. זה דבר שיכול לבוא רק בשלב שני, לא בשלב הראשון. זו הבדלה שלאחר ההכנעה.

לבסוף בא שלב המתקה – מסירות הנפש המוחלטת. מתי היא באה? כאשר מרגישים את מסירות הנפש של ה'. זהו גלוי של פסח, שלא התגלה אפילו לאברהם אבינו. שלב ההבדלה מקביל אצלנו תמיד להתלבשות, ואכן במדרגה זו ה' מתלבש בתוך "זקני ארץ". לעומת זאת, שלב ההמתקה הוא דלוג – "מדלג על ההרים" – ודלוג הוא השראה.

עד כאן היתה הנקודה השניה של הפרק, בה התבארה עוד יותר האמונה המתחדשת בפסח. הנקודה השלישית היא הסבר ההבדל בין הצדיקים, המקבלים את חידוש האמונה בפסח ראשון, לבין בעלי תשובה, המקבלים את אותו חידוש בפסח שני. פסח ראשון שייך לצד ימין ואילו פסח שני שייך לצד שמאל.

צדיקים פונים ל"ימין" – בחינת אלהות.

צדיק הוא אחד שפונה תמיד לימין, ופניה זו היא תמיד לשם שמים. אין לו פניה אישית. כל פניה לעצמי נקראת פניה לצד שמאל. על כך נאמר "אורך ימים בימינה", ולכן כתוב שגם בגשמיות "כל פניותיך יהיו לימין", וכך חודש הדבר כטבע שני אל תוך הגוף שכל הפניות יהיו לאלקות, לימין [כך גם המנהג אצל חתן וכלה להיכנס לחדר יחוד עם רגל ימין].

בעניני עולם הזה הם בבחינת חצוניות וקרירות. לכן הם מקבלים מבחינת קו הימין, חכמה-חסד-נצח שבמלכות דאצילות. יש בזה ג' מדרגות בפרט:

א.נשמות דבריאה המקושרים במחשבתם בדבקות לאלהות [ולא יוצאים ממנה כלל] מקבלים מחכמה שבמלכות דאצילות.

ב.נשמות דיצירה המקושרים בלבבם [כל הזמן בהתעוררות, התפעלות והתלהבות וכל תאותו היא] רק להוי' לבדו מקבלים מחסד שבמלכות דאצילות.

ג.נשמות דעשיה התמימים במעשה [שכל עבודתם היא לקיים באמת] ב"סור מרע ועשה טוב" מקבלים מנצח שבמלכות דאצילות.

הצד השוה שבכולם הוא, שמי שפונה רק לה' – במחשבה, בדבור או במעשה – מקבל מצד ימין – מחכמה, מחסד או מנצח. את ענין הפניה לימין של הצדיק צריך להבין יותר, ונתחיל עם רמז:

צדיק הוא צד ימין [האותיות יק עולות ימין] הפונה לימין – אלהות (לית שמאלא בהאי עתיקא כולא ימינא) – תמיד.

כאשר אומרים שצדיק פונה תמיד לימין, אין הכוונה לאפוקי צד שמאל. הכוונה היא שלהיכן שלא יפנה תהיה זו פניה ימין. זו מדרגה של ימין שנמצאת בכל מדרגה, שעליה נאמר בספר הזהר "לית שמאלא בהאי עתיקא – כולא ימינא". הכל הוא ימין, גם השמאל. אף על פי שנראה שאתה פונה לשמאל – גם הוא ימין. זו תודעה של עתיקא.

רמז נוסף: צדיק הוא ראשי תבות צפונה דרומה ימה קדמה. הוא בבחינת "ופרצת" לכל הרוחות. כלומר, כל הרוחות אצלו הן צד ימין כי הוא במדרגת עתיקא. המענין הוא, שמבין כל הרוחות הרוח הראשונה היא צד היפך הימין. הוא פונה בתחלה דוקא לשמאל, והמשמעות היא שהשמאל עצמו הוא הימין, לא שאין שמאל.

למה דוקא? הכתוב אומר "חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך", ומפרש הבעל שם טוב כך: אדם שרוצה להגיע לאלקות צריך לפעמים לעשות קודם איזה מעשה בשביל עצמו, לשם פניה אישית. לדוגמה: אדם רוצה לקום חצות ויודע שהיצר הרע לא יתן לו יאמר לעצמו שהוא רוצה רק לקום ולשתות קפה, אז היצר יניח לו, ואז יקח את התקון חצות ויאמר [בלי שישימו לב...]. בכתר שם טוב מובא, כי העבודה הזו שייכת למי ששרש נשמתו היא מדוד המלך, שהוא 'לא יוצלח'. כל מה שהוא מתכנן בדרך הישרה הוא לא מצליח, ולכן הוא צריך להתחכם. הוא מתחיל לעשות משהו הפוך, ואז יוצא ההיפך.  כל הנשמות האלו שייכות אל המשיח.

הבעל שם טוב מסביר כך: "חשבתי דרכי" זו התחבולה שבמחשבה שלי, "ואשיבה רגלי" זו השבת ההרגלים. רגלים הם הדברים שאדם עושה בדרך אגב, בלי תודעה. בראש אני מחשב את כוס הקפה, אבל אחר כך אני משיב את הרגלים – כאילו בלי לשים לב – "אל עדותיך", אל הרצון שלך. עדותיך הם דעותיך, שאדע אותך באמת.

זוהי דוגמא לפניה לשמאל של בעל תשובה, אבל אנחנו הוספנו שיש פניה לשמאל של הצדיק. אפילו לזה שאצלו כל הפניות הן לצד ימין יש פניה ראשונית לצד שמאל. כתוב, שאצל צדיק עבודת התשובה היא עבודת הנסיונות. נותנים לו נסיון של שמאל, והעבודה שלו היא להחזיר אותו לימין על ידי העמידה בו.

נשאר להסביר מהי העבודה להיות עתיקא, אצלו אין שמאל. הפשוט הוא, שהכל אצלו "הטוב והמטיב". מה שנדמה כאילו יש בעולם דברים טובים ודברים רעים – הכל הוא דמיון שלך. הרי מצד ה' "לית שמאלא בהאי עתיק", ו"כולו הטוב והמטיב" כמו שיתגלה לעתיד לבוא. הכוונה היא שגם אתה תראה כך, כמבואר בלקוטי מוהר"ן [תחלת תורה ד]. אם האדם מתחיל לראות שכל מה שקורה לו הוא "אך טוב וחסד" נעשה הוא עצמו בחינת עתיקא.

כאשר עמדו ישראל על ים סוף בצד אחד והמצרים מצד שני, במצב נואש, אמר להם לשתוק – "ואתם תחרישון". אם תשתקו תראו שהכל טוב. בלשון ספר הזהר: "בעתיקא תליא מילתא". כל הגלוי של ים סוף, שהוא תכלית הגלוי של יציאת מצרים, הוא גלוי של ימין – "ימינך הוי' נאדרי בכח ימינך הוי' תרעץ אויב". על כך נאמר "'נגוף ורפֹא' – נגוף למצרים, רפֹא לישראל". אם כן, הצדיק הוא בחינת עתיקא, שכולו ימין, וכמו ש"אין רע יורד מלמעלה כלל" כך גם אצלו הכל טוב. אם זוהי התודעה אצל האדם – הוא צדיק. הוא פונה תמיד לימין.

לכך ישנה עוד השלכה: צדיק הוא מי שמשקף את הצדיק שבכל אחד ואחד. כמו שצריך לראות כמה ה' טוב כך צריך לראות כמה כל יהודי הוא טוב. זו אהבת ישראל. אצל צדיק אין רשע – "לית שמאלא בהאי עתיקא אין אצלו 'שמאלני', כולם חסידים... אם אומרים על יהודי שהוא 'שמאלני' זהו רק דמיון.

כתוב "אל תהי צדיק הרבה", ואם כך איך יכול אדם להיות צדיק בעולם הזה? זהו לכל היותר עולם של בינונים, אז מה פתאום צדיק? אלא הכוונה שצדיק הוא אחד שרואה כיצד כולם צדיקים. ככל שהוא רואה את נקודת הצדיק בזולת כך ניתן לומר עליו שהוא צדיק.

מכאן ניתן להסביר פירוש עמוק לדברי אדמו"ר הזקן בתחלת ספר התניא. הוא מביא את מאמר חז"ל "משביעין אותו תהי צדיק ואל תהי רשע, ואפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה היה בעיניך כרשע". כל עבודת הצדיק היא להשליך את הצדיק על כל אחד ואחד. לפיכך, פירוש המילה "תהי" הוא מלשון הויה, שבחז"ל הוא לשון קידושין, והכוונה היא שיש לקדש כל יהודי ויהודי. לראות כל אחד צדיק ולא לראות אף אחד רשע. להוות את כולם הוא קידוש כל המציאות בבחינת צדיק. אם אתה נוהג כך, אומרים לך כולם "צדיק אתה".

איך אתה יכול לראות את כולם צדיקים? על ידי הכנעה. אתה רואה איך כולם יותר צדיקים ממך, כדברי הבעל שם טוב. אם יתוש יותר ממני, כל שכן וקל וחומר שיהודי אחר כך. כתוב בתניא ש"כל אחד מתוקן מחברו". איך קיימתי "תהי צדיק"? על ידי שראיתי שהוא יותר צדיק ממני, וכעת בא כל העולם כולו ואומר לי "צדיק אתה", בגלל שמי שמזכה את הרבים בפנימיות הוא הצדיק. זכאי הוא צדיק בלשון ספר הזהר – "זכאי קשוט". כעת מובן גם המשך המאמר: אפילו אם כל כך הצלחת בעבודתך, והסימן לכך הוא שכולם באים ואומרים לך "צדיק אתה", בכל זאת אסור לך להפסיק רגע מהיסוד שלך – "היה בעיניך כרשע". באיזו זכות עשית את כולם צדיקים? בזכות שהיית כרשע לעומתם. לכן תמשיך באותה העבודה.

כעת מובן ביתר עומק מדוע הצדיק מתחיל עם צד צפון. איך אדם פונה לימין? רק אם הוא עצמו נמצא בנקודה נגדית, בצד שמאל. אתה בשמאל ואומרים לך לפנות לימין. אם אדם הולך תמיד לימין זהו סימן לכך שהוא עצמו נמצא תמיד בשמאל. לכן, צפון של הצדיק הוא השמאל שלו לגבי עצמו – "היה בעיניך כרשע". הוא הולך תמיד מהשמאל של עצמו אל הימין של הזולת.

שאלה: מהו צדיק נסתר לפי פירוש זה?

תשובה: צדיק נסתר הוא זה שמתעסק עם הנסתר של הנשמות. בלקוטי מוהר"ן יש תורה שנקראת "בעל השדה", בה מוסבר שיש צדיק שעיקר עיסוקו הוא עם נשמות של נפטרים או של אלו שעתידות להיולד. כולן, רבבות-רבבות, באות אליו ומבקשות תיקון. בשביל מה אומרות לו כל הנשמות "צדיק אתה"? סתם בשביל לשבח אותו? הכוונה היא שהן באות אליו ואומרות לו – 'אתה יכול לתקן אותנו'.

בתורה נוספת בלקוטי מוהר"ן דורש רבי נחמן את הפסוק "עוד מעט ואין רשע והתבוננת על מקומו ואיננו". אם אתה מגלה את הנקודה הטובה שבו, את הצדיק שבו, אם פתאום תתבונן על מקומו הקודם תראה שהוא כבר לא שם. הוא עלה משם. כלומר, ברגע שדנת אותו לכף זכות גלית בו את הצדיק שבו והוא באמת מתחיל לעלות. הוא מתחיל להרגיש שמישהו מטפל בו. כאשר הוא מעמיק ומתבונן מהיכן מגיע הטפול הזה, הוא מזהה כי אותו אחד הוא המזכה אותו, והוא מיד רץ אליו כדי שיתקן אותו יותר – "המתחיל במצוה אומרים לו גמור".

זהו צדיק גמור. צדיק סתם, "צדיק שאינו גמור", הוא צדיק שרק יכול ללמד זכות על כולם, אבל לא מסוגל לגמור להם את התיקון. הוא צדיק ש"מתחיל במצוה", מתחיל לרומם את הנשמות, אבל לא מסוגל לגמור ולתקן אותן לגמרי. באות הנשמות אל אותו צדיק ואומרות לו לגמור. 'אתה התחלת לתקן אותנו, לפיכך גמור לתקן אותנו, לגמרי'. העצה כדי להפוך ולהיות צדיק גמור היא "היה בעיניך כרשע". התחלת התיקון היתה כאשר היית בעיניך קצת רשע, אבל כדי לגמור את התיקון עליך להיות עוד יותר רשע לגלות עוד יותר את הצדיק שבהן.