הרכבת אנוש לראשנו (כח)

סיכום שיעור הרב יצחק גינזבורג שליט"א[1]

במאמר "הרכבת אנוש לראשנו"

לרבי הלל מפאריטש

ה' תמוז תשמ"ד – ישיבת שובה ישראל, ירושלים

 

ב"ה

בפעם הקודמת דברנו על הצדיק הפונה תמיד לצד ימין, ושימין זו אלקות – "לית שמאלא בהאי עתיקא כלא ימינא". הוספנו גם שראשי התבות של צדיק הם ארבע הרוחות, ובכל זאת כל פניותיו הן לימין. את ימין הצדיק הסברנו בשני אופנים: ההסבר הראשון היה שהצדיק רואה כיצד "כל מה דעביד רחמנא – לטב עביד", שה' עושה טוב והוא שולל את הדמיון לפיו נדמה שיש רע. זו רק מראית עין בתוך האמת המוחלטת שה' הוא טוב, וכל מה הוא עושה גם טוב. ההסבר השני, על אותה הדרך, הוא שהצדיק רואה בכל יהודי רק טוב ומגלה בו את הנקודה הטובה. על אף הלא-טוב החיצוני הנדמה לעין הוא חודר פנימה לגלות את הטוב שבו, ועל ידי כל הוא מעלה אותו.

נוסיף עוד פירוש: רבי עקיבא מסביר בגמרא מדוע מכבדים את יד הימין, ולא מקנחים בה, כי כשקוראים בתורה מראים לקורא את טעמי המקרא עם יד ימין. זהו משהו עצמי ביד ימין, לא במקרה. הסבר זה מתקשר עם דברי ספר הזהר "לית שמאלא בהאי עתיקא כולא ימינא". מהו עתיקא? ענג וטעמי תורה. זה אינו שכל אלא גלוי של עונג פנימי. הנגון בא מעתיק. פירוש זה חוזר את ההסבר הראשון. מי שפונה אל הימין תמיד ורואה את הטוב של ה' בכל דבר, וש"אין רע יורד מלמעלה" כלל, מרגיש גם את הטעם שיש בכל דבר. הטעם שבו הוא העונג שבו, והימין קשור עם גלוי אותם הטעמים.

בספר יצירה קשור חודש תמוז [החדש שלנו] עם יד ימין, המנהיגה את חוש הראיה. יש כח ביד ימין להצביע ולהראות לעין [בדומה למנהג ישראל לגבי אבצע ספר התורה] את מה שהיא צריכה לראות, והדבר הפנימי ביותר שהיא צריכה לראות אלו הטעמים – "טעמו וראו כי טוב הוי'". ר' הלל מסביר בכמה מאמרים, שהטעמים הם פנימיות הראיה, ולכן "טעמו" בא בפסוק לפני "וראו". בלשון הקבלה: "פנימיות אבא פנימיות עתיק".

אם כן, פירוש זה קשור עם הראשון, אבל באופן יותר עמוק. הפירוש הראשון היה שצריך לראות את הטוב, אבל ראית הטוב צריכה לבוא מתוך הרגשת הטעם, המתיחס לצד ימין והצדיק כולו צד ימין. לעומת זאת, צד שמאל הוא מי שמשיג רק את השכל החיצוני. גם בתורה, מי שקורא רק את האותיות והנקודות ללא הטעמים מתיחס רק לשכל שבה, והוא בבחינת שמאל. בפלח הרמון יש מאמר, בו מוסבר שהנקודות מגיעות עד השכל, ואילו הטעמים מגיעים עד לשעשועים העצמיים. גם בתורה יש מי שמשמאיל ויש מי שמיימין.

לכן תמוז עולה צדיק גמור, והיום המסוגל בו הוא יום טוב בתמוז – בחינת "צדיק וטוב לו" – בו היו אמורים ישראל לקבל את הלוחות. זהו יום בו אפשר להגיע למדרגה הכי גבוהה, אלא שפספסו. היה אמור לבוא לידי גמר היחוד הפנימי בין הקב"ה לכנסת ישראל. לכן, צדיק גמור הוא מלשון גְמַר. הצדיק הוא בחינת ברית, וצדיק גמור הוא כאשר היחוד והזווג בא לידי גמר – 'גמר ביאה'. ברגע שיש גמר יש גם טוב, ולכן נקרא הצדיק בגמרא "צדיק וטוב לו". מהו הטוב? "אומר לדבק טוב הוא". זו הדבקות הגמורה והמוחלטת. לכן הלוחות הראשונים היו כולם בבחינת פנים. הם עמדו בנס ונקראו מכל כיוון – "והלֻחֹת מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא" – ולכן הם בחינת "כולא ימינא". אין בהם אחור.

יש טעמים הכי יפים ומסולסלים דוקא על מילים שנראות לכאורה לא יפות. הקשר ביניהם לא נראה מוצדק. לכן כתוב, כי בפנימיות שוה הפסוק "ותמנע היתה פלגש" לפסוק "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". אצל מי שקשור לטעמי התורה, שהוא במדרגת הטעמים, אין הבדל בין שני הפסוקים. ברגע שמתחילים לחשוב מה כתוב ומה השכל שבהם מתגלה הבדל, אבל מבחינת השירה אין הבדל. אם כן, היחוד הפנימי ביותר בתורה הוא הטעמים, ומי שקשור אליהם הוא בבחינת צדיק וצד ימין.

על פי כל זה נתחיל להסביר מספר פסוקים בספר תהלים, המוסברים גם בתוך הקטע המקורי של דברי הזהר אותם אנו לומדים. כיוון שהצדיק הוא זה הפונה לימין הוא גם זה המקבל מן הימין. הוא מקבל מקו הימין חכמה-חסד-נצח.

בפרט: הצדיק שפונה לימין במחשבה, בעולם הבריאה, מקבל מן החכמה של מלכות דאצילות. הצדיק שפונה בלב, שכל תאותו היא רק לה' והוא בעולם היצירה, מקבל מן החסד של מלכות דאצילות. מי שפונה לימין במעשה, שהוא תמים במעשיו ב"סור מרע ועשה טוב", שהוא בעולם העשיה, מקבל מן הנצח של המלכות דאצילות.

בזהר מובא, כי כנגד שלש המדרגות של ימין כתוב בתהלים שלש פעמים הבטוי "ימין הוי'": "ימין הוי' עושה חיל", "ימין הוי' רוממה", "ימין הוי' עושה חיל". ממשיך הזהר ואומר, שבהמשך אותו הפרק יש עוד שלשה בטויים כנגד צד שמאל. כעת נתחיל לדרוש אותם.

וזהו "קול רנה וישועה באהלי צדיקים, ימין ה' עשה חיל. ימין ה' רוממה, ימין ה' עשה חיל".

הרמז הראשון הוא במילה הראשונה 'קול', המרמזת בעצמה לכל שלשת הבטויים "ימין הוי'" שבהמשך. זהו רמז שלא כתוב בזהר, והוא הרמז הכי יפה:

קול עולה ימין הוי', והיינו לומר שעל ידי "קול רנה וישועה" ([ועוד רמז] קול רנה עולה ישועה

זו דוגמה כיצד נבנים פסוקים על פי רמזים של גימטריאות. רוח הקדש שבונה את הפסוק שואבת מן המספר.

וישועה הוא מלשון שעית הפנים לאסתכלא ביקרא דמלכא –

שעיה – "וישע הוי' אל הבל ואל מנחתו" – היא פניה. כתוב ש"יש קונה עולמו בשעה אחת", ומפרשים כי הכוונה היא בפניה אחת, 'בשעתא חדא'. אתה פונה בפעם אחת מאה ושמונים מעלות אל הקב"ה ובכך אתה קונה את עולמך. מתי באה הישועה? "ישועת ה' כהרף עין". בהרף עין אחד יכול האדם לפנות מכל ההסתכלות שלו בעולם הזה ולהסתכל על ה', ובאותו הרגע באה הישועה. היא מעוררת אצל הקב"ה את אור הפנים. ברגע שאני שב בתשובה אני מסתכל על הפנים ומעורר את אורם.

לכן כתוב בקבלה ובחסידות, שיש באור הפנים:

שע נהורין שמאירים מאור פני אל –

הפירוש הפשוט הוא שהשער שע הוא לשון פניה ופנים. כתוב בכתבי האריז"ל, כי שע הוא פעמיים המלוי של שם אל – אלף למד אלף למד. נסביר: אותו המלוי פעם אחת – אלף למד – עולה הפנים. כלומר, בכל פָּן מאיר השם הקדוש אל – "כמו "אלי אלי למה עזבתני" – ומשניהם יחד מאירים שע אורות. בלשון ספר הזהר נקראים שני הפנים "תרין תפוחין קדישין דנהירין תדירא, דחדאן תדירא". הפנים מאירים תמיד ושמחים תמיד.

מה ההבדל בין שני הפנים? באמת בעתיקא אין ימין ושמאל, אלא "כולא ימיניא", אך בכל זאת מה ההבדל בין פן ימין לפן שמאל? עיקר הימין הוא להאיר סתם, כמו חכמה. חכמה היא אור, אור הוא בטול, ולכן פן הימין נקרא "נהירין תדירא". לעומת זאת, השמאל הוא מקור הבינה, ובינה היא שמחה – "אם הבנים שמחה". לכן נקרא פן השמאל "דחדאן תדירא". יש אור של בטול, ששייך לחכמה בימין, ויש אור של שמחה, ששייך לבינה בשמאל.

האריז"ל מסביר יותר: כאשר מוסיפים למספר שע את ח הכוללים הוא עולה חשמל, וחשמל עולה אור פני אל, וכן הבטוי בארמית נהורא עילאה. איך יש שמונה כוללים? מסביר האריז"ל שבשני שמות אל במלוי יש ו אותיות ו-ב מילים. החישוב הזה הוא כאשר מונים רק את הכוללים של שם אחד, למרות שחישבנו את שני המלויים של שני הפנים [אם בכל זאת נוסיף אותם יעלה המספר שפו – דוד בן ישי וכו'].

נהורא עילאה דאור החשמל,

שאלה: הרמז הוא מלשון הקדש ללשון ארמית?

תשובה: העיקר הוא באמת לרמוז בלשון הקודש, אבל לפעמים יש דבר כזה. אני לא הייתי עושה זאת מעצמי, אבל מובא בשבחי האריז"ל [בהקדמת עמק המלך] שאחד הדברים שעליהם התפלא רבי חיים ויטאל כאשר בא אל האר"י, וגם אחד הדברים שמשכו אותו אליו, הוא שראה את האריז"ל לומד את ספר הזהר שכולו ארמית, ודורש את מלותיו על פי גימטריה. כאן זו דוגמה מפורשת.

זהו השרש הכי גבוה של חשמל. בדרך כלל בכתבי האריז"ל חשמל הוא בחיצוניות אמא, אבל כאן הוא בשרש הרבה יותר גבוה. זהו אור הכתר, של עתיקא, שכולו ימין. מהו עיקר הסוד של חשמל כאשר הוא בעתיקא?

שני הפכים דהעלם וגלוי בנושא אחד – נמנע הנמנעות כמבואר במקום אחר וד"ל)

"חש" הוא העלם, ואילו "מל" הוא גלוי. זו המילה העיקרית המבטאת את הפרדוקס, את שני הפכים בנושא אחד, היא המילה הזו. חשמל היא המילה הכי סודית ורזית בכל לשון הקדש, והיא היסוד של כל חכמת הנסתר.

חז"ל אומרים, כי בעולמות התחתונים שני ההפכים הללו מתפרקים, ולכן הם דורשים על המלאכים "עתים חשות עתים ממללות". הם בשני זמנים שונים, ולכן אין בכך סתירה. בקבלה הראשונה מובא, שחשמלים הם מלאכים מיוחדים שבוחנים את כל מי שרוצה להיכנס לפרדס, להשגה הפנימית של התורה. כמו שיש לידים 'בוחן', שמשתדל לבלבל אותם על ידי שאלות, שכאשר הוא רואה שהילד יודע הוא שואל אותו יותר מר ויותר מהר, עד שהוא מתבלבל. כתוב, שאותם חשמלים מדברים בשיא המהירות, ואתה מגיע לנקודה שאתה כבר לא מבין אותם ומתבלבל. אם כן, יש הרבה רמות של חשמל, ואצל המלאכים זו מדרגה שבתוך הזמן.

הסברנו פעם באריכות, כי כל סוד הזמן והמקום נועד כדי לפשט את המקום. כלומר, לקחת דבר שהוא בגדר נמנע ולתת לו אפשרות להיות הגיוני. הזמן והמקום נותנים לך אפשרות להפריד בין הדברים. ה' ברא את הבריאה הזו כדי שתוכל לומר על שני דברים שונים שקרו בשני זמנים, ואלמלא היה זמן היו קורים כל הדברים יחד. כך גם לגבי מקום: לא יתכנו שני דברים הפכיים באותו מקום, זהו פרדוקס – "מקום ארון אינו מן המדה". לעומת זאת, אם יש לך מקום אתה יכול לשים כל אחד מהם במקום אחד ללא סתירה.

אם כן, כל סוד בריאת הזמן והמקום הוא כדי לאפשר את פרוק הפרדוקס, להפריד בין שני ההפכים, וממילא נראה הדבר הגיוני. אבל ככל שחוזרים לשרש ועולים אל מעל לזמן ולמקום מתחילים לראות יותר ויותר כיצד שני ההפכים קיימים יחד. אז הדבר הוא נמנע. כאשר עולים לאצילות הדבר כבר ממש נמנע, ולכן נקרא עולם האצילות "רזא דמהמנותא", סוד האמונה. שם קיים הסוד של "איהו וחיוהי חד בהון איהו וגרמוהי חד בהון", שיש ספירות אבל עדיין הכל באחדות. לעומתו, בעולמות התחתונים הסוד מתפרק, הוא כבר אינו נמנע, והוא נעשה הגיוני, למראית עין.

לעניננו, בעולם האצילות החשמל הוא באמת פרדוקס. הוא הבטוי של העלם וגלוי יחד. לעומת זאת, בעולמות תחתונים הוא נעשה "עתים חשות עתים ממללות".

כל זאת היה הסבר למילה 'ישועה' בפסוק, שעל ידי "קול רנה וישועה":

ממשיכים הצדיקים ג' בחינת "ימין הוי"' כנגד חכמה-חסד-נצח כנ"ל.

קודם כל צריך להתקשר אל "קול רנה וישועה". כלומר, "לאסתכלא ביקרא דמלכא" באור הפנים של הכתר, ואזי מגלים הצדיקים, הפונים לימין, את קו הימין בספירות העליונות.

הסברנו רק מהי ישועה. מהו "קול רנה"? רנה היא בחינת יצחק – "יצחק ירנן", והיא העבודה של "באבֹד רשעים רנה". קול הוא יסוד הממשיך שפע, והוא בחינתו של יעקב – "הקֹל קול יעקב". כלומר, "קול רנה" הוא הכח שממשיך את הרנה. בלשון הקבלה: רנה היא גבורה דעתיק, ואילו קול רנה זו ההמשכה של גבורה דעתיק על ידי מוחא סתימאה להאיר באור הפנים של אריך [לפי זה, אפשר לומר כי ישועה היא בחינת אברהם, בחינת שעשועים].

ניתן לכוון בהתבוננות זו לתקון קרי, שכן קרי הוא ראשי תבות קול רנה ישועה. מהו הפגם? שלא מסתכלים באלקות, לא פונים לימין. קרי הוא לשון מקרה. במקום לפנות לאלקות פונים למקריות.

מבין שלש הפעמים "ימין הוי'" הראשונה והשלישית זהות, ובדברי ספר הזהר אין הסבר לכך. איך נסביר?

ויש לומר ש"ימין ה' עשה חיל" הא' הוא בחינת "חילא דאורייתא" – "כלם בחכמה עשית" – "אורייתא מחכמה נפקת".

פירוש חיל הוא הצלחה במעשה, והצלחה שבאה על ידי חכמה. לפיכך, "ימין הוי' עושה חיל" הראשון הוא להצליח במעשה על ידי התורה.

"ימין ה' רוממה", הוא בחינת "חסד לאברהם" – אהב רם (אהבה רמה) –

בתחלה הוא נקרא אברם, ומוסבר בספר הזהר שפירושו הוא "שכל הנעלם מכל רעיון". כלומר, הוא שכל רם. אחר כך הוא נעשה אברהם – אהבה רמה – ואכן הוא נקרא "האדם הגדול בענקים". בסוד ה' ליראיו למדנו על ארבע מדרגות של רוממות – עצמית, בשכל, בלב ובמעשה – וכאן מדובר על רוממות הלב. זו רוממות של אהבה, של גדולה [בקבלה הראשונה נקראת ספירת החסד בשם גדולה].

רוממות הלב באהבה רבה [אין סופית] "בלתי להוי' לבדו".

יש מי שיש לו רק 'אהבת עולם', אהבה מוגבלת על פי התבוננות באור ה' המתלבש בעולמות ומצומצם לערכן, אבל מי שמתבונן באור ה' עצמו, האור שלמעלה מהעולמות, זוכה ל'אהבה רבה'. זוהי רוממות הלב שבפסוק "ימין הוי' רוממה".

"ימין ה' עשה חיל" הב' הוא בחינת התמימות במעשה [ב"סור מרע ועשה טוב"], בחינת "נצח ישראל לא ישקר וגו"'.

יש מי שמצליח לעשות מכח התורה, ויש מי שמצליח לעשות כי הוא תמים במעשיו. הוא מציית היטב לכל מה שכתוב בשולחן ערוך. הוא תמים מלמטה, והוא מקבל מן הנה"י שלמעלה, מן הנצח. ההליכה בתמימות מתחילה בהוד ומסתיימת בנצח, בבטחון – "הולך בתם ילך בטח".

אגב, בכתבי האריז"ל מוסבר שהנצח של פרצוף עליון מתלבש תמיד בתוך החכמה של פרצוף תחתון יותר, ומהווה אותו. מכאן מובן הקשר בין חכמה לנצח, הם יותר דומים אחד לשני, יותר מאשר החסד שבאמצע. גם כאן: על החכמה והנצח נאמר "ימין הוי' עושה חיל", ואילו על החסד נאמר "ימין הוי' רוממה".

כעת צריך לקשר בין שלש הפעמים הללו לבין הצדיק הפונה לימין. ככל שהוא פונה אל הימין כך הוא מקבל מן הימין:

ג' פעמים ימין הוי' עולה ב' פעמים צדיק [ביחס של 'שלם וחצי'] –

בצורה אחרת: ג פעמים ימין הוי' הוא כמו ג פעמים קול. איפה יש כוונה כזו? בימים נוראים, בפירוש המילים "ותשובה ותפלה וצדקה" – צום, קול, ממון [כדאי להוסיף למחזור...]. צריך לכוון שהצום פונה לימין, הקול פונה לימין והממון פונה לימין. צריך לומר כך: תשובה היא כנגד החכמה, תפלה כנגד החסד, צדקה כנגד הנצח. עיקר התשובה היא תקון המוחין, תקון הפנימיות, וזאת בא לעשות הצום, התפלה באה לתקן את מדות הלב ואילו הממון בא לתקן את המעשה. בימים נוראים נוהגים להתפלל בקול רם, ואכן קול הוא תקון הלב בתפלה.

מי הם שני הצדיקים ברמז זה?

צדיק עליון בדבקות המחשבה וצדיק תחתון בהתקשרות הלב ותמימות המעשה וד"ל.

זאת אנו לומדים מן המאמר עצמו. ר' הלל הסביר, ששלשה עולמות כאשר האדם אינו בסדר הם טמא ודרך רחוקה. בפרט: טמא הוא כנגד עולמות יצירה ועשיה, מי שטמא את עצמו בתאות רעות של הלב ובמעשים רעים. אלו שתי המדרגות הגלויות. לעומת זאת, מי שהיה בדרך רחוקה הוא כנגד עולם הבריאה, והוא מי שהפריד את המחשבה שלו מהדבקות בה'.

היחס בין שתי מדרגות אלו הוא יחס של פנימי וחיצוני. גם הלב הוא חיצוני ביחס לדבקות המחשבה, הלבוש הפנימי של הנפש, ואילו הלב והמעשה הם שני שלבים של חיצוניות. בלשון החסידות: המחשבה נקראת 'לבוש המאוחד' או 'לבוש המחובר', ואילו הדבור והמעשה נקראים 'לבוש הנבדל' ו'לבוש הנפרד'. יש לבוש שאתה לא פושט, ואפילו אם אתה פושט את הציור שלו אתה מיד חייב להתלבש מיד בצורה חדשה – "פושט צורה ולובש צורה". אי אפשר להפסיק את המחשבה, והיא תמיד קשורה אל הנפש. היא תמיד משוטטת. לעומת זאת, אפשר להיות בלעדי לבושי הדבור והמעשה. זוהי הגדרה חשובה להבדל בין חיצוניות ופנימיות: דבר חיצוני לא חייב להיות, ואילו מן הפנימיות אי אפשר להיפרד. הוא "מחוייב המציאות".

כך גם לגבי העולמות: פנימיות העולמות היא עולם הבריאה ואילו חיצוניות העולמות היא עולמות יצירה ועשיה. אצלנו, מי שהיה טמא פגם בחיצוניות – בלב או במעשה – ומי שהיה בדרך רחוקה פגם בפנימיות. הוא הרחיק לכת בתוך המחשבה.

אותו הדבר לגבי צדיק. יש צדיק בפנימיות ויש צדיק בחיצוניות, ובהם שתי מדרגות: יש צדיק במדות הלב ויש צדיק בתמימות המעשה. כל זאת כדי לסביר את הרמז ש-ג פעמים ימין הוי' עולה ב פעמים צדיק.

עד כאן דברנו על הצדיקים, הפונים אל הימין ומקבלים ממנו. נמשיך בקיצור הפרק, הנוגע לנו ולעניני פסח שני:

מי שפגם במחשבה דבור ומעשה על ידי שפנה עורף לבחינת אלהות, ופנימיותו הלביש בענינים אשר לא לה' המה, מקבל מקו שמאל, בינה-גבורה-הוד שבמלכות דאצילות, שפעולתו לצמצם השפע ולהעלימו [ולדחות אותו]. הפוגם בלב או במעשה נקרא טמא ונדחה מקדושת עולמות יצירה עשיה לנוגה שבהם על ידי גבורה והוד שבמלכות דאצילות [הגבורה דוחה את מי שטימא את לבו וההוד דוחה את מי שטימא את המעשה שלו]. הפוגם במחשבה לבד הוא שהיה בדרך רחוקה, ונדחה מקדושת עולם הבריאה על ידי הבינה שבמלכות דאצילות.

בפסח שני מאיר [שוב] אור הכתר [גלוי אמונה פשוטה של התקשרות הבן אל האב] הנקרא רחמים פשוטים בבחינת פנימיות בינה דאצילות [ולא בחכמה כמו בפסח ראשון] בסוד "אהיה אשר אהיה",

מדרגה זו גבוהה יותר מאשר זו המאירה בפסח ראשון. אור הכתר שמאיר בפסח ראשון בא ממוחא סתימאה, בה מלובשת גבורה דעתיק, בסוד "קול רנה וישועה", ומאיר בכל קו הימין כדי לקרב את הצדיקים. אבל בפסח שני מתגלה מדרגה יותר גבוהה של אור הכתר, שבאה מגלגלתא, מן הרחמים הפשוטים, והיא מאירה בבינה דרך המזל ה-יג. אור זה נקרא "אהיה אשר אהיה".

ממילא ניתן להבין מדוע בפסח ראשון, פסח מצרים, לא נתן ה' למשה רבינו לגלות את שם אהיה השני. משה אמר רק "אהיה שלחני אליכם" בגלל ששם אהיה השני שייך דוקא לפסח שני. שם אהיה השני הוא כדברי רש"י "אהיה עמם בצרה זו כמו שאהיה עמם בצרה אחרת". מהי "צרה אחרת"? ביאת המשיח, הרמוזה בפסח שני. אם מופיע שם אהיה השני מתברר כי שם אהיה הראשון בא ממדרגה יותר גבוהה, מגלגלתא. לעומת זאת, אם מתגלה רק שם אהיה אחד, גם הוא לא מתגלה ממדרגתו הגבוהה, אלא ממוחא סתימאה.

ולא במדה ושעור לראוי דוקא (כמו בפסח ראשון שמבחינת החכמה דאצילות שמאיר בה מבחינת גבורה דעתיק המלובש בחכמה סתימאה דאריך שהוא ענין קו המדה כנודע), אלא בבחינת רב חסד העליון (חסד דעתיק המלובש בגלגלתא). רחמים אלו מאירים בכל קו השמאל שבמלכות דאצילות לקרב את הרחוקים, דהיינו לעוררם בתשובה שלמה,

קו השמאל מעורר על ידי הכרוז את אותן הנשמות שקודם לכן הוא דחה. על פי החכמה דחה קו השמאל אותן, ואילו על ידי הרחמים הפשוטים של אור הכתר שמאירים בבינה דאצילות מקרב ומעורר אותו קו שמאל את אותן הנשמות לחזור בתשובה.

ואחר כך "ימינך (חסד שבבינה) פשוטה לקבל שבים. זוהי מעלת הנו"ן פשוטה דבינה, שאורה מגיע לרחוקים בתכלית, לגבי הי' דחכמה שאיננו מאיר רק למי שבטל אליו ומתקרב אליו בבחינת פנים כנ"ל.

האות י היא כנגד החכמה, וציורה כנקודה קטנה למעלה שצריך ויכול להתקרב אליה רק מי שראוי. לעומתה, האות נ הפשוטה שכנגד הבינה יורדת מטה-מטה, עד סוף כל הדרגות, כדי לעורר ולקרב את הרחוקים ולקבלם אותם בתשובה שלמה. כיוון שהזכיר במאמר שהאות י היא כנגד פסח ראשון והאות ן היא כנגד פסח שני, אם נתבונן היטב נוכל לבנות מכך את כל מעגל השנה. מתוך הפרט נשחזר את הכלל כולו.

איפה בקבלה רואים שהאות י היא חכמה והאות ן היא בינה? מסוד המילה אין. א היא כח הנושא הפכים שכנגד הכתר, וממנה מאירים י של חכמה ו-ן של בינה. באופן פשוט ניתן לומר שי האות א היא כח היולי שנושא את הפכי החכמה והבינה, אבל בסוד מעגל השנה ניתן למצוא חג מתאים. זהו חג הפורים.

אם הגענו להשלמת המילה אין צריך למצוא את מה שיוצא מתוך האין – את היש. כלומר, צריך למצוא עוד שני זמנים כנגד האותיות י ו-ש. אחר כך נחזור שוב על התהליך, כך שבסופו יהיו לנו עשה זמנים כנגד עשר האותיות שבמילים אין-יש-אין-יש, ובכך נכלול את התורה כולה.

על פי זה יובן סוד אין, שהא הוא הכח הנושא ב' הפכים ד-י ו-ן המבוארים בפנים. א זה דאין הוא סוד פורים – "עד דלא ידע" (רדל"א, נושא הפכים) – שבא לפני פסח ראשון (י דאין) ופסח שני (ן דאין).

ידוע, שיש קשר גדול בין פורים לפסח – "למסמך גאולה לגאולה". על פי פשט היא מתחילה מפסח, אבל רבי נחמן אומר בלקוטי מוהר"ן שכל השנה מתחילה מפורים. הוא הכתר לגבי פסח, וממנו נמשכות הארות לפסח ראשון ופסח שני.

בפרט: בפסח ראשון נמשך מפורים גבורה דעתיק לחכמה, ואילו בפסח שני נמשך מפורים חסד דעתיק לבינה. לפי זה, פורים הכולל את שניהם הוא כנגד רדל"א, כנגד ג' ראשונות דעתיק. פורים הוא הזמן האמיתי של נשיאת הפכים שברדל"א [דעת דרדל"א מאירה באוירא, שבין הגלגתא למוחא סתימאה, ואחר כך מתגלה ב"פומא קדישא". פומא קדישא הוא מזל ה-יב מבין יג תקוני דיקנא, והוא כנגד חודש אדר, החודש ה-יב].

והנה אין ברבוע פרטי [א ברבוע, י ברבוע, נ ברבוע] הוא אן ברבוע כללי [אן פעמים אן],

זהו רמז מופלא, והוא נרמז במשנה "דע מאין באת ולאן אתה הולך". אתה יוצא מאין ומגיע בסוף לאן. כמה פעמים בחז"ל נדרשת המילה 'אַיִן' כמילה 'אַן', שהאות י שבה מיותרת ולכן ניתן ללמוד ממנה דבר נוסף, למרות שעל פי דקדוק היא הכרחית במילה. המפורסמת ביניהן היא הדרשה על הפסוק "ויצאה חנם אין כסף".

בפנימיות, האות י היא שרש נעלם בתוך האין, ממנו עתיד היש להתגלות בהמשך. כלומר, בתור פרט היא נחשבת, אבל בתוך הכלל היא נעלמת.

והיינו לומר שעיקר גלוי ה-א הפשוטה בתכלית הפשיטות ונושא הפכים כנ"ל הוא ב-ן פשוטה דוקא,

בעוד האות י משמשת רק כמעבר ואמצעי. הוא כמו צדיק, המהווה רק ממוצע המחבר. הוא בדומה למבואר בקבלה על שם מה החדש, המתקן את העולם כולו, שלעתיד לבוא יתבטל. לכן בפרקי אבות 'אן' הוא התכלית – "ולאן אתה הולך". לכן עיקר נשיאת ההפכים שיש באות א מתגלה דוקא באות ן הפשוטה. זהו סוד הפסוק "אהיה אשר אהיה". "אהיה" הראשון הוא כתר, "אהיה" השני הוא בינה, ו"אשר" שבאמצע הוא חכמה.  בסוף נשארים רק שני שמות אהיה, ואילו 'אשר' שבאמצע מתעלם.

לעניננו, מתי הוא עיקר הגלוי של פורים? בפסח שני. קודם הסברנו את סוד הפסוק "אהיה אשר אהיה" כולו על פסח שני, אבל כעת אנו מסבירים אחרת: "אהיה" הראשון הוא פורים, והוא מתגלה ב"אשר" שבפסח ראשון וב"אהיה" השני בפסח שני. מי שמכיר את סוד המגן דוד, השמחה מכוונת בו בחודש אייר. כלומר, שמחת פורים מתגלה יותר בפסח שני [החל באייר] מאשר באמונה הפשוטה שבפסח ראשון.

אמנם, ביחס לחנוכה, פורים עצמו הוא כנגד בינה. חנוכה הוא חכמה ופורים הוא בינה, שכן שמחת פורים היא ביין ואור החנוכה הוא בשמן. אכן, זו עוד סיבה שפורים מתגלה יותר בפסח שני שמצד הבינה.

וכנ"ל שעיקר התגלות הכתר הוא בבינה דוקא [יותר מאשר בחכמה], שהרי ה-י הוא בחינת הממוצע המחבר, בחינת "צדיק יסוד עולם",

אגב, יש רמז מהרי על הבטוי ממוצע המחבר, שראשי תבותיו הם שם מה, ובנוסף ממוצע המחבר עולה אשר. אשר הוא אותיות ראש, שכן הצדיק, "ראש בני ישראל", הוא הממוצע המחבר, שם מה החדש המתקן את המציאות השבורה. הוא "אהיה אשר אהיה" שעתיד להתבטל.

שאיננו מהות בפני עצמו כלל [אלא רק בשביל לחבר דברים אחרים], בסוד "הוי' קנני ראשית דרכו קדם (סופי תבות צדיק יסוד עולם) מפעליו מאז" וד"ל.

פסוק זה – "הוי' קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז" – נאמר על התורה, והתורה היא חכמה, כנגד האות י הקטנה. היא לא המפעל, היא רק ממוצע לשם תקון "מפעליו", אבל היא באה "מאז" – מרדל"א. כלומר, היא ממוצע העומד בין "מפעליו" ובין "מאז". כאשר הוא גומר את תקונו הוא מתבטל.

וזהו שעיקר גלוי שמחת פורים הוא בפסח שני דוקא שבחדש אייר כמבואר במקום אחר [בסוד המגן דוד].

והנה [נאמר בספר יצירה] "עשה מאינו ישנו", מאין – יש.

בהמשך המאמר מסביר ר' הלל, שעד פסח שני הוא האין שמתוכו מתגלה התורה, והיא מתגלה אחר כך בשתי מדרגות: מתן תורה בפנימיות ביום לג בעומר, ומתן תורה בחיצוניות בחג השבועות. מהו אין? מצה. היש הוא כבר חמץ, והוא מתגלה דוקא במתן תורה. זו הישות של הקדושה, ה'יש האמיתי'. איך יודעים שפורים הוא בטול? כי צריך להגיע בו "עד דלא ידע". זהו בטול השכל, והוא הבטול המוחלט ביותר.

אכן, יש מנהג [בירושלים, כמדומני] לאכול מצות גם בפורים. למה? מעיקר הדין אסור לאכול מצה רק בערב פסח, כדי שתאכל אותו לתיאבון בלילה, אבל מהנהג הוא לא לאכול כבר שלשים יום קודם החג. כלומר, ממחרת פורים. הרבי רש"ב אומר, שאם זהו היום האחרון שעל פי מנהג מותר באכילת מצה – יש בזה גם ענין.

אם כן, פורים הוא הבטול הכי מוחלט, אחריו הבטול של פסח ראשון בו מותרת רק אכילת מצה ואסור חמץ. אחר כך בא פסח שני, ולמרות שהוא עצמו נאסר באכילת חמץ – "על מצות ומרורים יאכלוהו" – בכל זאת הוא כבר מתחיל להיות קשור לחמץ – "מצה וחמץ עמו בבית".

לפיכך:

ה-י של יש הוא בסוד ל"ג בעומר – מתן תורה דפנימיות התורה כמו שיתבאר לקמן, וה-ש של יש הוא סוד חג השבועות, "זמן מתן תורתנו" בכללות – "אורייתא תליתאי וכו"'.

כל מה שקשור לתורה הוא משולש. היא נתנה בחודש השלישי לעם משולש על ידי שלשה, והיא עצמה משולשת, בתורה-נביאים-כתובים, או בתורה שבכתב-תורה שבעל פה-פנימיות התורה. כתוב בספר הזהר, שהאות ש היא אות משולשת בהיותה בעלת שלשה ראשים, והיא "אתא דאבהן", וזהו אחד מפירושי דברי הגמרא "עמא תליתאי", שיש לנו שלשה אבות. לכן האות ש היא המרמזת לחג השבועות [ששמו מתחיל באות זו].

אם כן, מפורים ועד שבועות זהו תהליך של 'יש מאין', או 'מאין ליש'. שלש מדרגות של אין ושתי מדרגות של יש. זהו תהליך מושלם, ואכן אם לא היו חוטאים בחטא העגל היה נגמר כל התקון. לאחר החטא אנחנו צריכים שוב לעבור תהליך של אין ויש.

נסביר: אם היש שיצא בתחלה הוא 'יש אמיתי' לא צריך לעבור שוב את התהליך, אבל אם מן היש הסתעף יש תחתון, ישות נבראת, חייבים להחזיר את אותו היש אל האין. מן היש של מתן תורה נעשה חטא העגל. תמיד שואלים שאלה פשוטה: איך יתכן שארבעים יום לאחר שקבלו את התורה בקולות וברקים עשו חטא כזה? היו במדרגה של מלאכים, ו"פסקה זוהמתן" עד שהיו במדרגת חיים נצחיים, כל החולים נתרפאו, ופתאום עושים עגל לעבודה זרה. איך זה יכול להיות?

כמו שלמדנו בספר מי השילוח של הרבי מאיז'ביץ, אם רואים משהו בסוף יש לו שרש גם בתחלה, הוא משתלשל ממנו. מה שיוצא בסוף הוא רק בירור המציאות. התוצאה מבררת מה שהיה קודם בהעלם. הבטוי בחסידות לגבי מי שיצא לתרבות רעה הוא ש"התולעת אוכלת בו". היא אוכלת ואוכלת עד שפתאום הדבר פורץ החוצה ומתגלה.

לעניננו, עיקר הענין של חטא העגל הוא נפילת ה'יש'. כל עבודה זרה היא ישות, ואפילו אם נפרש שכל החטא היה רק לעשות מנהיג – זו גם ישות. לקחת מנהיג ולעשות ממנו פולחן חיצוני. חייבים לומר, כי גם קודם לכן היה קיים שרש של יש. אכן, היש של מתן תורה הוא 'יש אמיתי', וממנו עלול להסתעף יש של שקר – "שקר החן". לאדמו"ר האמצעי יש הרבה מאמרים, בהם הוא מסביר שמתן תורה צריך להביא את האדם לבחינה של "ויגבה לבו בדרכי הוי'", לישות של קדושה. יש בה השגה. פסח הוא רק בטול, אבל חג שבועות הוא ישות של קדושה, שממנה עלולים ליפול עד לחטא כמו חטא העגל.

במערכת של אין חכמה ובינה הן אותיות י ו-ן, ואילו במערת של יש חכמה ובינה הן אתיות י ו-ש. ההבדל הוא, שחכמה ובינה של אין הם חכמה ובינה בעצם, ואילו חכמה ובינה של יש הן חכמה ובינה השייכים למדות. בפרט: פנימיות התורה היא החכמה, רזי תורה, ולכן היא מרומזת באות י הקטנה, ולכן היא שייכת בדרך כלל ליחידי סגולה. לעומתה מן האות ש יוצאת תורת הנגלה, שכן היא "אתא דאבהן" – אברהם, יצחק ויעקב – שכל ישראל משתייכים אליהם.

עיקר עבודת ה' הוא להחזיר את היש התחתון אל האין, ולכן באה עוד תקופה בשנה לצורך זה:

ואחר כך חוזר היש לאין בראש השנה – כתר – א; יום הכפורים – חכמה – י; חג הסוכות, שמיני עצרת ושמחת תורה – בינה (שבה ב' מדרגות, בינה ותבונה, המשכת מקיפים וקליטה בפנימיות וד"ל) – ן כמבואר במקום אחר.

חודש תשרי כולל את האין השני. כתוב, שהכתר של חודש תשרי הוא ראש השנה. "מצות היום בשופר", ובכוונת הבעל שם טוב לתקיעת שופר מובא שכל סוד השופר הוא להוציא אות א פשוטה. זו האות א במילה אין, בעלת הכח של נשיאת הפכים. על השופר נאמר "מן המצר קראתי יה", כי הוא נושא בתוכו שני הפכים – מצר ומרחב. שֹפר עולה מצר מרחב. הוא נושא את המצר בנפש, ואת היציאה מתוכו אל המרחב. בנוסף, והוא הפשט, ראש השנה הוא יום ההכתרה של ה' עלינו למלך – "כתר יתנו לך".

אחריו בא יום כיפור, בו דומים כולם למלאכים, והוא בדומה לעולם הבא שנברא באות י. הוא כנגד חכמה. יום כיפור גם חל ביום ה-י לחודש, ויום זה הוא בטול מוחלט של תשובה. בפסח ראשון – היום המקביל לו – לא צמים, אבל צמים מחמץ. לעומת זאת, ביום כיפור צמים לגמרי, והוא הפסח של בעל תשובה. הוא שובת לגמרי. פסח נקרא בתורה שבת – "ממחרת השבת" – כי ענינו הוא בטול, כיום השבת, אבל יום כיפור נקרא "שבת שבתון". זו השבת בעלת הבטול המוחלט ביותר.

לבסוף בא חג הסוכות – "זמן שמחתנו" – והוא כנגד הבינה, עליה נאמר "אם הבנים שמחה". בבינה יש שתי מדרגות: תפיסת השכל וקליטת השכל. כל חג הסוכות הוא זמן של שמחת התפיסה, ואילו עיקר השמחה הוא בשמיני עצרת ושמחת תורה, ואז הוא זמן שמחת הקליטה. שמיני עצרת הוא מלשון עצירה וקליטה. כללות החג הוא בסוד האות ן הפשוטה.

בכך השלמנו את חזרת היש אל האין, וזו מדרגת אין יותר גבוהה, אין של בעלי תשובה.

אחר כך בא גלוי היש האמיתי [מתוך האין] בי"ט כסלו (י דיש האמיתי) וחנוכה (ש דיש האמיתי)

יש אמיתי הוא תמיד גלוי של תורה, שבו האות י היא גלוי של מנהג ישראל ביום יט כסליו, ראש השנה לחסידות, והוא תחלת הגלוי של חנוכה, הרמוז באות ש. נשווה אותם ליש הראשון: לג בעומר וחג השבועות הם מתן תורה של פנימיות ונגלה של התורה, אבל זו שנתנה בסיני. אולם היש השני כולל את הפנימיות והנגלה של הפנימיות בעצם, של תורת משיח. הנגלה של תורת משיח הוא חנוכה, ואילו הפנימיות שלה הוא ב-יט כסלו.

שהם על דרך ל"ג בעומר (שהרי י"ט כסלו הוא "ראש השנה לחסידות", בחינת גלוי ה"יחידה" שבתורה – תורת מלכא משיחא. וכן חסיד סוד חסד י כמבואר במקום אחר [הרבי רש"ב מסביר בשיחה, שכל ענין החסידות הוא להמשיך את האות י, את הבטול, אל תוך החסד]) וחג השבועות

כתוב בפירוש בספר ליקוטי מוהר"ן, שעיקר שלמות הגלוי והתקון של חג השבועות הוא בחג חנוכה. לכן רבי נחמן היה אומר לתלמידיו שיבואו להיות אצלו שלש פעמים בשנה – ראש השנה, שבועות וחג חנוכה.

(שהרי במתן תורה "וכל העם רואים את הקולות" – "רואים את הנשמע ושומעים את הנראה". המשכת בחינת "רואים את הנשמע" בגלוי ממש הוא בסוד תקיעת השופר בראש השנה, והמשכת בחינת "שומעים את הנראה" (שהוא גבוה יותר כמבואר בדא"ח)

"רואים את הנשמע" הוא יחוד ישראל סבא ותבונה, שעליו נאמר "חכם בבינה", ואילו "שומעים את הנראה" הוא יחוד אבא ואמא עלאין, עליו נאמר "הבן בחכמה". הרבי הקודם אומר, שבחנוכה צריך לשמוע את הסיפור של הנרות, שכן כל נר הוא כמו צדיק וצריך לשמוע את הסיפורים של כל הצדיקים.

הוא בסוד ראית נר חנכה ו-ח נרות כנגד ח נימין דכנורו של משיח [הנרות עצמן הן מקור הקול. זהו השיר של המשיח, המתנגן על נרות חנוכה]. נמצא שחנוכה הוא תכלית הגלוי דזמן מתן תורתנו שבשבועות וד"ל) נמצא שתחלת השנה מפורים [וסיומה בחנוכה] כמרומז בלקוטי מוהר"ן תנינא ע"ד עיי"ש.

זהו סדר המועדים על פי סוד הנ"ל:

א.פורים – "עד דלא ידע".

י.פסח ראשון – המשכת הימין לצדיקים.

ן. פסח שני – "ימינך פשוטה לקבל שבים".

י.ל"ג בעומר – מתן תורה דפנימיות התורה.

ש.חג השבועות – "זמן מתן תורתנו" בכללות.

א.ראש השנה – "כתר יתנו לך".

י.יום הכפורים – "שבת שבתון" – "פנימיות אבא פנימיות עתיק".

ן.חג הסוכות, שמיני עצרת ושמחת תורה – "זמן שמחתנו" – "אם הבנים שמחה".

י.י"ט כסלו – גלוי בחינת ה"יחידה" דתורתנו הקדושה, בחינת "קאתי מר".

ש.חנוכה – "רקיעא תמינאה", שלמות גלוי "אנכי" דמתן תורה.

דוקא שבועות, שהוא רק בעל יום אחד, המצומצם והמרוכז מכל החגים, מתגלה אחר כך חנוכה, שהוא החג הרחב ביותר. מן המצר מגיעים אל ה"מרחב העצמי", בלשון החסידות. חנוכה הוא השמיני בעצם, שכן אפילו בסוכות שמיני עצרת הוא "רגל בפני עצמו", ובעצמות השמיני מתגלה ה"אנכי" של מתן תורה.

אם כן, יצאו לנו עשר מדרגות – אין-יש-אין-יש – ולכן צריך להקביל אותן כנגד הספירות [לא לפי סדר]:

אין הוא סוד כתר-חכמה-בינה כנ"ל ויש [שיוצא ממנו] הוא סוד חסד וגבורה שבדעת שמתפשטים להחיות את זו"ן כנודע.

כאמור, האות י באה מחכמה, אלא שהיא נמשכת למדות, ולכן אלו החסדים שבדעת. האות ש באה מבינה, אלא שזו המשכת אש וגבורות אל הלב, ולכן אלו הגבורות שבדעת. שניהם מתפשטים קודם לתקן את פרצופי זו"ן – פרצוף ז"א מן החסדים ופרצוף נוקבא מן הגבורות – ולאחר התקון נעשה היחוד השלם ביניהם.

למה צריך פעמיים אין-יש?

מקודם נתקן החצוניות ואחר כך הפנימיות כמו בכונת ב' ימים דראש השנה [שביום הראשון נתקנת החיצוניות וביום השני הפנימיות] וד"ל.

תקון החיצוניות הוא מפורים ועד שבועות, ואחריו בא תקון הפנימיות מראש השנה ועד חנוכה. לכן רואים שבפורים, פסח ושבועות יש הרבה ענינים גופניים ממש, אכילה ושתיה, כדי לתקן את החיצוניות. כתוב בפירוש, שפורים הוא חג של שמחת הגוף, שכן המן רצה להשמיד ולאבד את הגוף שלנו [וכך מובא גם בשולחן ערוך]. גם בפסח יש מצות של אכילה, ובשבועות יש מנהגי אכילה רבים [מאכלי חלב וכו'].

לעומת זאת, בחגים האחרים אכילה ושתיה הם דרך אגב. תקיעת השופר, נענועי לולב, ואפילו ישיבה בסוכה – הן מצות מעשיות שבאות לתקן את הפנימיות. הן לא מצות של אכילה. אדרבה, ביום כיפור המצוה היא אפילו איסור האכילה בתענית גמורה. אפילו בחנוכה אין מצוה לאכול כמו בפורים, שכן השמחה בה היא שמחת הנשמה – "להשכיחם מתורתך ולהעבירם מחוקי רצונך". כך הוא בכל המערכת השניה.

לכל המבנה הזה הגענו מתוך דברי ר' הלל, שפסח ראשון ופסח שני הם כנגד האותיות י ו-ן.

שאלה: אלו חגים ישראו אחרי ביאת המשיח?

תשובה: יתבטלו החגים מן התורה – פסח, שבועות וסוכות – וישארו ראש השנה, יום כיפור, פורים, חנוכה ולג בעומר. בערכים שלנו: ישארו האות א של אין הראשון (פורים), האות י של יש הראשון (לג בעומר), האות א והאות י של אין השני (ראש השנה ויום כיפור) וכל היש השני (יט כסלו וחנוכה). הרמז: איאייש הוא ראשי תבות שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד, על פי הסדר למפרע.