בפרק הבא נתחיל להסביר את מה שלמדנו עד היום – מאמונה ועד שפלות – על פי סדר ההשתלשלות:

מֵעַתָּה יֵשׁ לְהָבִין אֵיךְ יג בְּחִינוֹת הַפְּנִימִיּוֹת הַנ"ל מְרַמְּזוֹת לִכְלָלוּת סֵדֶר הָעוֹלָמוֹת מֵרֵישׁ כָּל דַּרְגִּין עַד סוֹף כָּל דַּרְגִּין – תַּכְלִית הַהִתְבּוֹנְנוּת שֶׁל "מִבְּשָׂרִי אֶחֱזֶה אֱלוֹהַּ".

בהקדמה[רנג] למדנו שפרוש הפסוק "מבשרי אחזה אלוה"[רנד] על פי החסידות הוא שבשר הוא בעיקר הנפש. העיקר הוא להגיע לאותן יג בחינות בנפש ומתוך כך צריך לראות אלו-ה – את כל העולמות מתחלה ועד סוף, איך ה' אחד בכולם [אחד עולה יג]. זו עיקר ההתבוננות. על ידי הבנת הנשמה על כוחותיה הפנימיים זוכים ל"ותמונת ה' יביט"[רנה] בראית אחדות ה' בכל העולמות.

אמונת הצדיקים של ה'

הִנֵּה "כֹּל מַאֲמִינִים שֶׁהוּא אֵל אֱמוּנָה",

"אל אמונה" הוא פסוק בשירת האזינו – "אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא"[רנו] – אבל המשפט המלא לקוח מתחלת פיוט לימים נוראים. 'אל אמונה' הוא כינוי לקב"ה. לא האמונה שלנו בו, אלא הוא 'אל אמונה' ואנחנו מאמינים שהוא כזה.

הִתְקַשְּׁרוּת עֶצֶם הַנְּשָׁמָה הַיִּשְׂרְאֵלִית בְּעַצְמוּתוֹ יִתְבָּרַךְ מַמָּשׁ עַל יְדֵי הָאֱמוּנָה הַפְּשׁוּטָה הַיְרוּשָּׁה לָנוּ מֵאֲבוֹתֵנוּ הַקְּדוֹשִׁים כַּנ"ל.

אמונה זו ברית ההתקשרות שלנו בעצמות ה'. בסופו של דבר, אי אפשר לחלק בין האמונה שלו בי לבין מה שאני מאמין בו. הכל אחד. הזכרנו בפרק הקודם, ש-ו פעמים אמונה עולה ברית, וכן ש'פנים' ו'אחור' של המלה אמונה גם הם עולים ברית.

בֶּאֱמוּנָה זוֹ טְמוּנָה אֲמִיתֻּת הַכַּוָּונָה שֶׁל מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית:

מה הכוונה שאומרים שיש לה' אמונה? האמונה של ה' היא היא הכוונה של ה' במעשה בראשית. אמונה היא מלשון נאמנות, וה' נאמן למשהו. לְמה? הוא נאמן לעצמו, למה שהוא בעצמו רוצה. האמונה הזו אצל הקב"ה היא מקור הכוונה שיש בכל מעשה בראשית, שעליה כתוב:

"נִתְאַוָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִהְיוֹת לוֹ דִּירָה בַּתַּחְתּוֹנִים" [זו תאוה בתוך העצמות, בתוך האמונה של ה'. זה עצמו פרוש האמונה שלו]. "תַּאֲוָה" זוֹ הִיא סוֹד "תַּאֲוַת צַדִּיקִים אַךְ-טוֹב" –

וה' יתברך הוא ודאי צדיק – "צדיק ה' בכל דרכיו"[רנז]. בלשון חז"ל נקרא ה' "צדיקו של עולם"[רנח]. כך מפרשים בדרך כלל, שהתאוה היא התאוה של הצדיק, אבל כאן הכוונה היא אחרת. הכוונה כאן היא שה' מתאוה אל הצדיקים. יש תאות נשים, ולהבדיל יש תאות צדיקים.

לכל אחד שמתקרב ליהדות יש, וכך צריך להיות, תאוה להכיר צדיקים. לבעל תשובה יש אמונת צדיקים – וכל תנועת החסידות מבוססת על האמונה הזו – והיא מולידה אצלו תאוה להכיר אותם. הוא רוצה איזה צדיק להתקרב אליו, לשמוע תורה מפיו [חבל שבמשך הזמן הדבר הזה מתקרר], עד שאפשר לומר שזהו המניע העיקרי של כל תהליך התשובה שלו. להתקרב אל ה' ולהתקרב אל הצדיק זה ממש היינו הך. אמונת צדיקים היא האור המקיף שבתוכו טמונה ונמצאת התאוה אליהם.

מה המקור של התאוה הזו? זה הסוד של בריאת העולם. גם ה' מחפש צדיק. גם לה' יש אמונה – הוא אומֵן ומגדל אותנו – ובתוך האמונה הזו שלו טמונה תאוה אלינו. יש בטוי מן הבעל שם טוב, האומר שכמו שצריך להאמין בה' כך צריך להאמין בכל יהודי. איזה יהודי שלא יהיה ובאיזה מצב שלא יהיה – "ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא"[רנט]. גם אם לא רואים צריך להאמין. כמו שאתה מאמין בה' אף על פי שאתה לא רואה אותו ככה בדיוק צריך להאמין ביהודי. את היהודי אתה לכאורה כן רואה, אם הוא טוב או רע, ואי אפשר להכחיש את מה שאתה רואה, ולכן הנסיון כאן הוא נסיון יותר גדול. זו האמונה ביהודי.

אם יש אמונה אזי יש גם תאוה, והיא מצויה בתוך האמונה. יש תאוה להתקשר עם יהודי – התקשרות בין שתי נקודות הצדיק. כך גם ההתקשרות בין איש ואשה: היסוד נקרא צדיק ויש 'צדיק עליון', של הזכר, ויש 'צדיק תחתון', של הנקבה. תאוה קדושה היא תאוה בין שני צדיקים שמתאוים אחד אל השני. בקבלה[רס], שני צדיקים הם יוסף ובנימין, כאשר יוסף הוא יסוד הזכר של 'צדיק עליון' ובנימין הוא יסוד הנקבה, בסוד 'צדיק תחתון'. "ועמך כולם צדיקים"[רסא] – בכל יהודי יש את שני הצדיקים, את הצדיק המשפיע ואת הצדיק המקבל.

שוב, כל דבר מתחיל בשרשו אצל הקב"ה, והאמונה שלנו מתחילה מן האמונה של הקב"ה בנו. אצלנו, נשמות ישראל, האמונה מתחלה מאברהם אבינו, "ראש כל המאמינים"[רסב], אבל באמת הקב"ה הוא ראש כל המאמינים. אמונה של ה' הוא הסוד הכי עמוק שבתוך עצמותו יתברך והיא מקור התאוה לצדיקים. הוא כמו בעל תשובה שיש לו תאוה לצדיקים. הוא מחפש צדיקים.

להאמין במה שהנאמן מאמין

דבר נוסף מסור מן הבעל שם טוב[רסג] בענין האמונה ביהודי, ביחס לאהבה ליהודי, הוא שתכלית האהבה היא "לאהוב את מה שהאהוב אוהב". לא רק שאתה אוהב מישהו אלא גם את מה שאותו אהוב אוהב. אם אתה אוהב אותו ולא את מה שהוא אוהב – זו אינה שלמות באהבה. לכן, שלמות אהבת ה' היא אהבת ישראל. ה' אוהב יהודים – "אהבתי אתכם אמר ה'"[רסד] – ואם אתה אוהב אותו אתה אוהב גם ישראל. לעניננו, את אותו עיקרון אפשר לומר גם על אמונה. שלמות האמונה היא להאמין במה שהנאמן מאמין – ביהודי. ה' הוא המאמין הגדול ביותר. הוא נותן בנו אמון. הוא ברא את כל העולמות ומסר אותם בידינו. כמו אחד שיש לו עסק גדול והוא מפקיד אותו בידי מישהו שהוא נותן בו את מלא האמון. אם כן, תכלית האמונה בה' היא להאמין בנו, וזו הסיבה הראשונה שיש בעצמות לבריאת העולמות.

"וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים" – שֹׁרֶשׁ נִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל בְּעַצְמוּתוֹ יִתְבָּרַךְ מַמָּשׁ –

התאוה הזו לצדיק היא עצמה שרש נשמות ישראל, "חלק אלוה ממעל ממש"[רסה]. על ה' נאמר "כל אשר חפץ ה' עשה"[רסו] וכל מה שהוא רוצה הוא עושה. אם הוא מתאוה לצדיקים אזי תאוה זו היא הצדיקים עצמם. זהו השרש שלנו. השרש הוא בתוך העצמות, זו האמונה שלו ועל כך כתוב במדרש:

"מַחֲשַׁבְתָּן שֶׁל יִשְׂרָאֵל קָדְמָה לְכָל דָּבָר". וְהוּא עִנְיַן הַבְּחִירָה הָעַצְמִית בְּעַם סְגוּלָּתוֹ,

זה השרש של הבחירה החפשית. כתוב בחסידות[רסז] שבחירה חפשית נוגעת עד לעצם. זה דבר הכי פנימי ועצמי שיש, וגם אצל ה' יש בחירה כזו. הוא בוחר בנו בבחירה עצמית.

שֶׁ"בְּחֵלֶק אֱלוֹהַּ מִמַּעַל מַמָּשׁ" בָּאָה בְּכֹחַ הַבְּחִירָה הַחָפְשִׁית בֶּאֱמֶת.

הבחירה של ה' בנו מופיעה אחר כך אצלנו בכח הבחירה החפשית האמיתית שיש לנו. זה מה שנותן בנו את הכח לבחור.

בחירה חפשית

בית המקדש נקרא "בית הבחירה"[רסח]. למה? על פי פשט, כי בתורה נקרא המקדש ה"מקום אשר יבחר ה' אלקיך לשכן שמו שם"[רסט]. בתוך הארץ המיוחדת יש מקום מיוחד שה' יבחר בו למקום המקדש. כך מכנה אותו הרמב"ם, יותר מאשר בבטוי 'בית המקדש'. בעומק, בית המקדש אינו רק המקום שה' בוחר בו, אלא באותו הבית אתה מקבל את תכלית עוצמת הבחירה החפשית. זהו בית שמעניק כח של בחירה אין סופית.

זו הדרך הכי פנימית להסביר בדורנו, דור שבו לא כל כך מבינים מה חסר לנו כשאין בית מקדש, את החסרון שיש במציאות הגלות. עיקר החסרון שיש בגלות הוא ההגבלה, הגבלת הבחירה. יש בחירה חפשית אבל אתה לא יכול כל דבר. אתה לא יכול לקפוץ לירח. יש דברים שפשוט 'לא הולכים'. הבחירה שייכת עם שיבת ציון לארץ ישראל, שככל שמיישבים אותה יותר ובעיקר כאשר בונים בה את בית הבחירה, יוצאים יותר מן הגלות ומשתחררים מן המגבלות שלה. בגלות היהודי יכול לרצות, אבל חסרה לו הבחירה ליישם את זה בשטח. דוקא בבית הבחירה כתוב ש"מקום ארון אינו מן המידה"[רע]. כלומר, דוקא שם יש מציאות שמחוץ לגדרי הזמן והמקום. כאשר אדם נכנס אל בית הבחירה הוא מגיע למקום כזה שאם רק ירצה הוא יוכל לצאת מגדרי הזמן והמקום, והעדות החיה לכך היא הארון. לקפוץ לירח זה לא 'קונץ' שם.

למה? כי שם מאירה בחירת ה', וממילא "כמים הפנים לפנים". בית המקדש הוא הסימן שה' בוחר בעם ישראל ומשרה את שכינתו בתוכנו, וככל שיש יותר התגלות כזו כך יש יותר הענקת כח של בחירה חפשית בתוך היהודי, בחירה של יכולת לצאת מן המגבלות. שוב, ענינה של הגלות הוא שאדם מוגבל לגמרי אלא שהוא מתרגל לכך ואינו מרגיש. הוא לא יכול לבחור במה שהוא היה רוצה לבחור, במה שהנשמה האלקית שלו רוצה לבחור. הוא לא מסוגל. לכן אנחנו נקראים עם סגולה. סגולה זה לעשות דבר שאינו מובן על פי שכל, וכאשר ה' בוחר בנו כעם סגולה הוא נותן בנו כח שנהיה מסוגלים לעשות דברים בלתי-אפשריים. זה מגביר את הסגולה של הבחירה החפשית.

השם 'אל' – תוקף העצמות

עד כאן המדרגה הראשונה, מדרגת האמונה. נקרא כעת את ההערה:

ג. וּבָזֶה מְדוּיָּק אָמְרוֹ "אֵל אֱמוּנָה" דַּוְקָא [ולא שם הוי'], שֶׁשֵּׁם אֵל הוּא בְּחִינַת אַבְרָהָם אָבִינוּ, שֹׁרֶשׁ הָאֱמוּנָה בִּבְחִינַת רדל"א כַּנ"ל [כמו שהסברנו בתחלת הספר[רעא], ששרש אברהם אבינו הוא ברדל"א, באמונה], וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב "וַיִּקְרָא-שָׁם בְּשֵׁם הוי' אֵל עוֹלָם" (בראשית כא, לג),

בכל ספרי החסידות[רעב] מדוייק שלא כתוב 'אל העולם' אלא "אל עולם"[רעג], שהעולם וה' אינם נפרדים אחד מן השני. כלומר, ה'יש האמיתי' מתגלה ב'יש הנפרד', בעוד ששם הוי' משמש רק כממוצע ביניהם. לפיכך, פירוש "ויקרא שם בשם הוי' אל עולם" הוא שאברהם הקריא בפי כל העולם וגילה שהעולם והאל אינם נפרדים.

בְּחִינַת "חֶסֶד אֵל כָּל-הַיּוֹם" (תהלים נב, ג). וְכָאן אֵל קָאֵי עַל עַצְמוּתוֹ יִתְבָּרַךְ מַמָּשׁ עַל דֶּרֶךְ "אֵל דֵּעוֹת הוי'" (שמואל א' ב, ג),

זהו הפסוק העיקרי לכך ששם אל מתאר את עצמותו יתברך. התואר היחיד שאפשר לומר על עצמותו יתברך הוא 'נושא הפכים'. כוונת הפסוק "אל דעות הוי'"[רעד] היא שהוא בעצמו, שם אל, נושא את ההפכים שיש ב"דעות הוי'". 'דעת עליון' ו'דעת תחתון' נכללות בשם הוי'. אל הוא כח 'נושא הפכים', שיכול לשאת את שתי הדעות ההפוכות הללו. זה רק העצמות.

וְכִמְבוֹאָר בְּדא"ח (ד"ה תקעו בחדש פר"ת בסופו) "דְּאִיתָא בְּתִקּוּנֵי זֹהַר תִּקּוּן ע' דְּשֵׁם אֵל אַחֲזִי עַל עִילַּת כָּל הָעִילּוֹת דְּהַיְינוּ בְּחִינַת הָעַצְמוּת וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּזֹהַר בְּרֵאשִׁית (כב, ב) דְּאֵל הוּא לְשׁוֹן תּוֹקֶף כְּמוֹ "אֵילֵי הָאָרֶץ" (מלכים ב כד, טו; יחזקאל יז, יג) וְהוּא תּוֹקֶף הָעַצְמוּת וְכוּ', וְזֶהוּ אֵל דֵּעוֹת שֶׁכּוֹלֵל ב' דֵּעוֹת כוּ'".

תוקף כאן הוא בדיוק המושג 'נושא הפכים', הכח לשאת אותם יחד. אם כן, השם אל 'הולך' על העצמות.

פעמיים בתנ"ך כתוב הבטוי "אֵילֵי הָאָרֶץ". אֵל הוא לשון תוקף. הצדיקים שבארץ ישראל נקראים תקיפים – "תקיפי דארעא דישראל"[רעה]. למה? כמו שאמרנו, תוקף הוא תוקף הבחירה החפשית והתוקף הזה תלוי בגלוי הבחירה של ה' בנו. עיקר התגלות הבחירה הזו היא דוקא בארץ – "ארץ אשר עיני ה' אלקיך בה מרשית שנה ועד אחרית שנה"[רעו]. יש כאן גלוי בחירה מצד ה', וממילא יש כח מלמטה לעשות דברים שאינם טבעיים במאה אחוז. מי שחי כל הזמן את הנס הוא הופך אצלו להיות טבע [זה נקרא 'בנין פרצוף רחל', הטבע היהודי[רעז], שכולו נס].

שוב, המושג תוקף מתיחס לעצמות. עצמוּת היא מלשון עֹצְמָה. הוא אמנם קשור למלה עצָמוֹת, אבל היא אינה המקור שלו. עצמות הוא הדבר בעצמו (self). להיות עצמאי פרושו להיות עצמך, מה שאתה [לכן יום העצמאות אינו חג של עצמאות, כי זה לא אנחנו עצמנו, זו תרבות אחרת]. כמו המלה אני, שבאה מלשון או­ֹן וכח – "ראובן בכֹרי אתה כחי וראשית אוֹנִי"[רעח]. אוֹן הוא הכח הטמון בתוך הזרע. פגם הברית ו'אגו' הם אותו הדבר: פגם הברית נקרא פגם האוֹן והוא עצמו מוליד אצל האדם את ה'אני' הכוזב, הדמיוני. האדם הוציא לבטלה את ה'אני' האמיתי וכעת מה שנשאר הוא רק דמיון של 'אני'. לעניננו, כמו ש'אני' הוא מלשון 'אוֹן' כך עצמוּת היא מלשון עוצמה, והשם של ה' שפרושו הוא אוֹן ועוצמה הוא השם אל. לכן מרמז שם זה לפעמים לעצמות ה' [לעצמות ה' אין שם, ובכל זאת הוא 'אחזי', הוא מראה עליו].

כח האמונה בגלות

איך הגענו לכל זה? שאלנו למה כתוב דוקא "אל אמונה", ולא 'הוי' אמונה', והסברנו שאמונה נוגעת לשם אל. מה זה אמונה בלשון הקדש? גם כן תוקף, כמו בפסוק "אֱמוּנָה אֹמֶן"[רעט]. אוֹמֶן הוא חזק.

וְהִנֵּה פָּסוּק "אֵילֵי הָאָרֶץ" קָאֵי עַל גָּלוּת יְרוּשָׁלַיִם בְּחֻרְבַּן בַּיִת רִאשׁוֹן [שנבוכדנצר הגלה את כל "אילי הארץ", את כל החשובים], [למה דוקא ביציאה לגלות? מה זה בא ללמד?] וּבָא לְלַמֵּד שֶׁתֹּקֶף הָאֱמוּנָה הַמּוּשְׁרֶשֶׁת בְּלֵב כָּל יִשְׂרָאֵל הִיא שֶׁעָמְדָה לָּנוּ וּמַעֲמִידָה אוֹתָנוּ בְּמֶשֶׁךְ כָּל אוֹרֶךְ הַגָּלוּת (עיין בפלח הרימון בראשית בסוף ד"ה ואשה אחת).

אמנם, עיקר גלוי התוקף של האמונה, שאתה יכול לבחור בבחירה חפשית, מתגלה דוקא בארץ אבל תוקף האמונה נשאר בכל מקום, ולכן נכתב הבטוי הזה עם היציאה לגלות. זה הסימן שהדבר עצמי, שהוא נשאר גם בגלות. הוא נצחי. מכאן מקור למה שכתוב בכל ספרי הקבלה[רפ], שנצחי הוא גם מלשון נצחון. להיות חלש זה להיות נפסד [כמו בתיאורית האבולוציה]. כל עם אחר ברגע שהוא גולה הוא נאבד מן המציאות כי אין לו תוקף נצחי. הקיום שלו הוא האדמה – 'עם הארץ' – ובלעדיה אין לו קיום, ואילו אצל היהודי הסגולה רק מתגלה בארץ. היא מה שמעמיד אותנו בכל ימי הגלות.

בספר מלכים כתובה המלה בצורה שונה ואפשר לדרוש זאת בשתי פנים שונות:

בִּמְלָכִים הַכְּתִיב הוּא "אולי הָאָרֶץ", וְיֵשׁ לִדְרוֹשׁ שֶׁאֲפִילּוּ בְּמַצָּב שֶׁל "תְּמוּרַת חָכְמָה אִיוֶּלֶת"

במצב של איולת, של טפשות – "אין אדם עובר עברה אלא אם כן נכנסת בו רוח שטות"[רפא] – שיש בגלות, שהרי "מפני חטאנו גלינו מארצנו"[רפב], אפילו שם עומדת לנו האמונה. ארץ ישראל היא ארץ שמחכימה – "אוירא דארץ ישראל מחכים"[רפג] – ואם מפסיקים להיות חכמים ומפסיקים לנשום את האויר של ארץ ישראל נושמים איזו תרבות אחרת. אם כן, אפילו במצב כזה שנקרא בספר יצירה 'איולת':

(סֵפֶר יְצִירָה פ"ד מ"ג, וְהִיא תְּמוּרַת הַחֶסֶד – בְּחִינַת אַבְרָהָם אָבִינוּ וְשֵׁם אֵל כַּנ"ל)

בספר יצירה יש שבע תמורות[רפד], וזו שכנגד החסד היא "תמורת חכמה – איולת". כמו שהמנורה בבית המקדש עומדת בצד דרום[רפה], שכנגד החסד, ובה תלויה כל החכמה. החכמה מאירה בחסד, ועל כך נאמר בספר הזהר "אל נהירו דחוכמתא"[רפו] – הארת החכמה בחסד. דוקא בחסד – או שאתה חכם או שאתה טיפש.

"פֶּתִי יַאֲמִין" (משלי יד, טו),

אפילו שאתה במצב של טיפשות, של איולת, אתה לא מפסיד את האמונה שלך. ממשיך להאמין, ולכן:

וְהִיא שֶׁעָמְדָה לָּנוּ כַּנ"ל וְד"ל.

"גלו לאדום שכינה עמהם"[רפז]. מהי השכינה? האמונה. ה' ממשיך לשרות בתוכנו, ואיפה שלא הולכים האמונה נשארת איתנו. כך כותב ר' אייזיק בכמה מקומות. זה נקרא "פתי יאמין"[רפח]. זהו דרוש אחד.

"אולי ירחם" – שרש הרחמים

וְעוֹד יֵשׁ לִדְרוֹשׁ שֶׁהוּא מִלְּשׁוֹן "אוּלַי יְרַחֵם" (פיוט סליחות ליום ג'), [וה"אולי" הזה הוא] סוֹד מְקוֹר הָרַחֲמִים הַפְּשׁוּטִים שֶׁבֶּאֱמוּנָה פְּשׁוּטָה שֶׁבִּבְחִינַת רדל"א,

מה זה "אולי ירחם"? אני לא בטוח שהוא ירחם, אלא שבמשמעות של אולי יש גם משמעות של הלואי. כאשר אני מבקש 'אולי תתן לי משהו' אני מתכוון 'הלואי שתתן לי משהו'. אני לא בטוח, אחרת זו לא היתה בקשה. זו בקשה עם תחנונים מצד המקבל, והיא זו שמעוררת את העצמות של המשפיע לתת. הרי צריכים להאמין שה' ודאי ירחם, אבל ה"אולי ירחם" הזה מגיע עד למקור הרחמים הפשוטים כפי שהם ברדל"א. רדל"א הוא הרי 'רישא דלא אתידע', הוא לא מקום ידוע. צריך להמשיך את הרחמים ממקום שלא ידוע איך יפול ממנו דבר.

וּכְמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסוֹד מְקוֹר הַמְשָׁכַת הַקַּו שֶׁמַּגִּיעַ עַד עַצְמוּתוֹ יִתְבָּרַךְ מַמָּשׁ וְד"ל.

אצלנו, רחמים הם פנימיות התפארת ובהמשך נסביר שבסדר ההשתלשלות הרחמים הם פנימיות הקו, ה"אור הממלא כל עלמין". אותו "אולי ירחם", שמגיע עד העצמות בבחינת האמונה, הוא לגבי הקב"ה מקור להתגלות הקו שאחר הצמצום. בהמשך נסביר, שדוקא בקו מכל שאר המדרגות יש גלוי של הכוונה בבריאת העולמות. הכוונה של הבריאה היא בעצמות, שרש מחשבת ישראל שהסברנו, ויש התגלות של הכוונה הזו בתוך הקו.

מה זה קו? קו הוא מלשון תקוה, התקוה ש"אולי ירחם". יש תקוה כי יש התקשרות לעצמות וזה דבר שלא הולך לאיבוד אף פעם.

עלו לנו שני פרושים למלה 'אֵילֵי' בספר מלכים: מלשון אִיוֵלֶת, על האמונה בזמן הגלות, ומלשון אוּלָי, על הרחמים והתחנונים.

שְׁנֵי הַפֵּרוּשִׁים עוֹלִים בְּקָנֶה אֶחָד בְּסוֹד [על דרך הפסוק] "אוּלַי יְפֻתֶּה" (ירמיה כ, י) – [אולי אפשר לפתות את ה'. מה זה לפתות את ה'? איפה רואים את זה? בתפלת ראש השנה] "בַּשּׁוֹפָר אֲפַתֶּנּוּ" (תפלת ר"ה) –

ה'מתנגדים' שינו כאן את הנוסח, ובמקום "אפתנו" גרסו 'ארֲצנו', אבל הנוסח המקורי הוא זה, וכוונתו היא שמפתים את ה' על ידי תקיעת שופר. מה זה? הבעל שם טוב פירש[רפט] את הפסוק "ה' צִלְּךָ עַל יַד יְמִינֶךָ"[רצ], שה' הוא כמו הצל שלך והוא מתנהג אתך בדיוק באותו האופן שבו אתה מתנהג אתו. אם אתה מתנהג כמו פתי, שאתה מאמין בו למרות שאתה אויל, בכך אתה מעורר את הקב"ה שגם יהיה פתי ביחס אליך. פתי הוא אחד שאפשר לפתות אותו נגד השכל הרציונאלי. איך ה' יכול להיות "'וחנתי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם'[רצא] – אף על פי שאינו כדאי"[רצב]? רק בסוד "אולי ירחם", שבאמת לא מגיע לי אבל אולי בכל זאת. אולי יש איזה מקום נעלם ברדל"א, שלא על פי שום שכל שבעולם, שה' כן רוצה לרחם עלי? כמו אחד שמחפש איזה אוצר ולא מוצא, והוא ממשיך בכל זאת לחפש שם כי אולי בכל זאת הוא ימצא אותו שם. זו אמונה עיורת. כולם אומרים לו: 'מה פתאום, אין פה שום אוצר', והוא ממשיך להתעקש ולחפש.

תקיעת האמונה בתקיפות הדעת

מה זה שופר? שופר זו תקיעה [תקיעה עם הכולל עולה שופר]. מה אתה תוקע? אתה תוקע בך את האמונה – "ותקעתיו יתד במקום נאמן"[רצג]. במקום של אמונה.

תְּקִיעַת הָאֱמוּנָה הַפְּשׁוּטָה בִּתְקִיפוּת הַדַּעַת –

אמונה היא אור מקיף ודעת היא אור פנימי. עיקר סוד השופר הוא לתקוע את האמונה שלמעלה מן הדעת – בתוך הדעת. כמו שתי המצות אמונה בה' וידיעת ה' ברמב"ם[רצד]. המושגים תוקף ותקיפות קשורים בדרך כלל עם הדעת – תקיפות הדעת, דעת תקיפה. מתי הדעת היא תקיפה? כאשר האדם תוקע בה את האמונה.

ברגע שהתקיעה תקועה בדעת הופכת התקיעה להיות תרועה. תקיעה היא לתקוע מן האמונה שלמעלה מן השכל בתוך הדעת, וברגע שהיא כבר בתוך הדעת היא כבר נקראת תרועה. היא הופכת את הרע לטוב. בתוך הדעת יש עומק טוב ועומק רע – "עץ הדעת טוב ורע"[רצה] – והשלמות של תקון הרע עד להפיכתו ל"כסא לטוב" (בלשון הבעל שם טוב)[רצו] הוא סוד התרועה. זהו סוד הפסוק:

"אַשְׁרֵי הָעָם יֹדְעֵי תְרוּעָה" (תהלים פט, טז) כִּמְבוֹאָר בְּמ"א וְד"ל.

בכך סיימנו את המדרגה הראשונה בסדר ההשתלשלות שכנגד יג כוחות הנפש, מדרגת האמונה הפשוטה המושרשת בעצמות ממש.

תענוג - הענג הנעלם

שֹׁרֶשׁ הַתַּעֲנוּג הוּא "עֹנֶג שַׁבָּת" הָאֲמִיתִּי – "סוֹד סָתוּם וְנֶעְלָם הַגָּנוּז בַּהֲלָכוֹת הַגַּשְׁמִיּוֹת שֶׁשָּׁרְשׁוֹ בָּעֹנֶג הַנֶּעְלָם הַמְלוּבָּשׁ בָּרָצוֹן הַנֶּעְלָם שֶׁלֹּא יִתְגַּלֶּה רַק לֶעָתִיד לָבֹא וְאֶפֶס קָצֵהוּ מֵאִיר עַכְשָׁיו בְּיִרְאֵי ה' הַזּוֹכִים לְיִרְאָה עִילָּאָה הָאֲמִיתִּית הַמְאִירָה בְּשַׁבָּת מֵעֵין לֶעָתִיד לָבֹא"[רצז].

 

הגענו עד למדרגת התענוג. אנחנו לומדים איך יג כוחות הנפש – לאחר שלמדנו עליהן בנפש שלנו – מקבילים להשתלשלות העולמות, כאשר המטרה היא לראות את אחדות ה' בכל יג המדרגות – יג עולה אחד – "בכל-מכל-כל". בשעור קודם למדנו על מדרגת האמונה שכנגד העצמות ממש, בה ה' מאמין בנו ואנחנו מאמינים בו, ובה הוא מתאוה לישראל – "תאות צדיקים אך טוב"[רצח]. הגדרת המלה 'טוב' היא המשיכה אל הצדיק – "אמרו צדיק כי טוב"[רצט] – ולה' יש גם כביכול תאוה כזו. התאוה הזו היא הכוונה הנעלמת של כל בריאת העולמות – "נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים"[ש]. כדי לדור בדירה אי אפשר להתבודד בה, צריך בני בית. מי הם בני הבית של הקב"ה? הצדיקים, נשמות ישראל – "ועמך כולם צדיקים"[שא]. עד כאן מדרגת האמונה.

להמתיק את הרבוי בשרשו

ארבעת המדרגות הראשונות – מאמונה ועד בטול – כלולות כולן באות י של שם הוי' עם הקוץ שמעליה [ראו בתרשים]. בלשון המקובלים[שב] נקראות המדרגות הללו בשם 'יחיד', והיא המדרגה הגבוהה ביותר שאנו מזהים לפני הצמצום הראשון. למרות שמדרגת 'יחיד' היא מעל מדרגת 'אחד', והכל באור אין סוף שלפני הצמצום בו הכל ב'אחדות הפשוטה' ללא שום שרש של רבוי ח"ו, ובכל זאת כדי לשׂבֵּר את האוזן אנחנו מזהים כאן שבע מדרגות באור אין סוף שלפני הצמצום. ארבע מהן, כאמור, בתוך מדרגת 'יחיד'.

רבוי בתוך אחדות הוא פרדוקס גמור, ובכל זאת. בלשון החסידות נקרא פרדוקס זה "מציאות בלתי נמצאת"[שג]. ההבנה שיש שרש לכל דבר לפני הצמצום תלויה בהבנה שגם אחרי הצמצום הכל הוא ה'. אם גם עכשיו הכל ה' אפשר להבין איך לכל דבר יש שרש גם לפני הצמצום, אבל אם עכשיו אתה לא תופס כך ודאי שלגביך לומר שיש לכל דבר שרש לפני הצמצום זו העלאת הרבוי אל מקום האחדות. זה בדיוק מה שעושים החוקרים הלא-כשרים[שד]. זה נקרא לטמא את הטהור. אור אין סוף שלפני הצמצום נקרא 'טהירו עילאה'[שה] ולמצוא בו פרוד ורבוי זה לטמא את הטוהר העליון הזה. מה שאנחנו רוצים הוא להיפך, להמתיק את הפרוד באור האחדות.

עֹנג שבת

כאמור, ארבע המדרגות הראשונות – אמונה, תענוג, רצון, בטול – כולן כנגד מדרגת 'יחיד' באור אין סוף שלפני הצמצום. נתחיל לקרוא:

שֹׁרֶשׁ הַתַּעֲנוּג הוּא "עֹנֶג שַׁבָּת" הָאֲמִיתִּי –

הבטוי העיקרי בתורה ביחס לענג הוא 'ענג שבת' – "אז תתענג על ה'"[שו]. שבת נקראת בחז"ל[שז] בת הזוג של ישראל. כיוון שישראל מושרשים במדרגת העצמות, באמונה, אז שרש בת זוגם הוא במדרגה שבאה אחר האמונה, בתענוג.

נסביר: בדרך כלל כתוב בקבלה שהיחוד הראשון שיש בין זכר ונקבה בכלל הוא ביחוד אבא ואמא [שהרי בפרצופי הכתר אין נקבה, הכל פרצוף אחד], אבל פעם למדנו שגם היחס בין כתר לחכמה הוא יחס של זווג שבין זכר לנקבה[שח]. החכמה בטלה אל הכתר – זה נקרא בטול הרצון אל הרצון העליון – ולפי ערך הבטול שלה כך היא מקבלת ממנו את 'נביעת האין סוף' דרך המזלות, כאשר אבא יונק ממזל השמיני, מזל "נֹצר חסד". נוצר הן אותיות צנור, שכן המזל השמיני משמש כמו הברית-היסוד של הזכר, ופרצוף אבא יונק ממנו, מן הזכר העליון. זהו קשר פנימי, אפילו יותר מאשר הקשר בין חכמה ובינה.

יותר גבוה [צריך להעלות את השרשים של משפיע ומקבל עד למקום הכי גבוה שיכול להיות]: באמת, אפילו בתוך האמונה עצמה יש שתי מדרגות: אמת ואמונה – "איהו (הזכר) אמת, איהי (הנקבה) אמונה"[שט]. אמת היא תאות הצדיקים ואמונה היא המקיף, אמונת הצדיקים, עליה דברנו בפעם קודמת. כבר בתוך האמונה עצמה ניתן לזהות שרש של משפיע ומקבל, אבל כעת נתמקד ביחס שבין שתי המדרגות הראשונות – אמונה ותענוג. היחס הכללי ביניהן גם הוא יחס של משפיע ומקבל. שרש נשמות ישראל הוא באמונה הפשוטה והתענוג הוא ענג השבת. ישראל הם הזכר והשבת היא הנקבה.

הציטוט הבא לקוח מספר פלח הרמון של ר' הלל מפאריטש, קטע מתוך מאמר על פרשת בראשית, העוסק בחמש מדרגות שיש בתורה, כאשר המדרגה הגבוהה ביותר שם היא מדרגת:

"סוֹד סָתוּם וְנֶעְלָם הַגָּנוּז בַּהֲלָכוֹת הַגַּשְׁמִיּוֹת שֶׁשָּׁרְשׁוֹ [של הסוד הסתום אינו ב'שעשועים העצמיים' אלא] בָּעֹנֶג הַנֶּעְלָם הַמְלוּבָּשׁ בָּרָצוֹן הַנֶּעְלָם [ששתיהן מדרגות בתוך 'יחיד'] שֶׁלֹּא יִתְגַּלֶּה רַק לֶעָתִיד לָבֹא וְאֶפֶס קָצֵהוּ מֵאִיר עַכְשָׁיו בְּיִרְאֵי ה' הַזּוֹכִים לְיִרְאָה עִילָּאָה הָאֲמִיתִּית [שהוא הבטול] הַמְאִירָה בְּשַׁבָּת [כמו שכתוב בתקוני זהר[שי], שבראשית הוא ירא בשת, יראה עילאה] מֵעֵין לֶעָתִיד לָבֹא".

כאן כלל ר' הלל את ארבעת המדרגות הראשונות – 'עצמות', 'ענג נעלם', 'רצון נעלם', 'יראה עילאה' – שבתוך מדרגת 'יחיד'. אצלנו הן כנגד אמונה-תענוג-רצון-בטול. צריך לומר שהיחס בינן לבין עצמן הוא כנגד ארבע אותיות שם הוי' מלמעלה למטה. זהו שם הוי' שבתוך 'יחיד'.

יעצמות

הענג נעלם

ורצון נעלם

היראה עילאה

במערכת הזו האמונה היא משפיע והתענוג הוא מקבל כמו ביחוד יה, וכמו כן הרצון הוא משפיע והבטול הוא מקבל כמו ביחוד וה. למי שיש בשבת בטול אמיתי גם הענג הנעלם שמלובש ברצון מתגלה לו קצת, "אפס קצהו", בשבת. זה נקרא פה "סוד סתום ונעלם".

רצון - הרצון הנעלם

שֹׁרֶשׁ הָרָצוֹן הוּא הָרָצוֹן הַנֶּעְלָם הַנ"ל שֶׁבִּבְחִינַת "יָחִיד"[שיא] מַמָּשׁ הַמִּתְגַּלֶּה בְּפִסְקֵי הִלְכוֹת הַתּוֹרָה, הֲלָכָה לְמַעֲשֶׂה, "בְּאֵיכוּת הַנְהָגַת עוֹלָם הַזֶּה הַגַּשְׁמִי"[שיב].

 

נמשיך הלאה, אל מדרגת הרצון. כמו שיש 'ענג נעלם' יש גם 'רצון נעלם', שה'ענג הנעלם' מלובש בו:

שֹׁרֶשׁ הָרָצוֹן הוּא הָרָצוֹן הַנֶּעְלָם הַנ"ל שֶׁבִּבְחִינַת "יָחִיד" מַמָּשׁ הַמִּתְגַּלֶּה בְּפִסְקֵי הִלְכוֹת הַתּוֹרָה, הֲלָכָה לְמַעֲשֶׂה,

פסק הלכה – מן ה'רצון הנעלם'

לימוד שאינו להלכה – שאדם לומד סתם סוגיה בגמרא, מפלפל בה ומשתעשע בה – יכול להגיע רק עד למדרגת ה'שעשועים העצמיים', אך לא למעלה ממנה. אבל פסק ההלכה נוגע ל'רצון הנעלם' שבעצמות ממש. למה? כי מצד השעשועים – "אלו ואלו דברי אלקים חיים"[שיג]. ה' משתעשע עם כל דעה בשווה, כי לכל חכם שאומר דעת תורה יש שרש אמיתי. בשביל להכריע בין שתי דעות, שמצד השעשועים הן דעות שוות, צריך לבוא 'רצון נעלם' שלא מתגלה אפילו בשעשוע עצמי. כמו אדם, שמצד האור הגלוי אינו יכול להכריע, ואם הוא בכל זאת צריך להכריע הוא צריך לשם כך לגלות אור שהוא עצמו לא יודע עליו. לכן, דוקא בפסק ההלכה ממשיכים מן ה'רצון הנעלם', שנעלם אפילו מעצמו [כשאומרים כאן את המושג נעלם אין הכוונה שהרצון נעלם מה' ממש, שהרי הוא יתברך נושא הפכים ואין דבר שנעלם באמת ממנו, "יודע נסתרות"[שיד], אלא הכוונה היא שבנפש של האדם זה מה שנקרא 'רצון הנעלם' שקודם אל ה'שעשועים העצמיים' שלו ועמוק מהם].

"בְּאֵיכוּת הַנְהָגַת עוֹלָם הַזֶּה הַגַּשְׁמִי".

כל העולמות, עד העולם הזה, מתנהגים על ידי השעשועים אבל העולם הזה התחתון לא יכול. הוא יכול להתנהג רק על פי פסק הלכה, על ידי ה'רצון הנעלם'. זהו רצון שבא ממדרגה כזו שאפילו לה' עצמו, כביכול, היא אינה גלויה. דוקא משם. לכן בעולם הזה הגשמי צריך להכריע דוקא כאחת מן הדעות.

בית הלל ענוים טפי

נראה את הערה:

יא. זוֹהִי הַמַּדְרֵגָה הָרְבִיעִית בַּחֲמֵשׁ הַמַּדְרֵגוֹת הַנ"ל "וּמֵאִיר לְמַטָּה בְּמִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מִדַּת הָעֲנָוָה וְהַשִּׁפְלוּת בְּעֶצֶם",

כאמור, המדרגה החמישית מתגלה למי שיש לו יראה אמיתית בשבת, מעין מה שיתגלה לעתיד לבא, אבל מי שיש לו ענוה ושפלות בעצם יכול לקבל מן המדרגה הרביעית, מן ההלכה למעשה. היחס בין שתי המדרגות הללו הוא היחס שבין יום חול ושבת. עיקר מה שמנהיג את עולם המעשה בימות החול הוא 'רצון הנעלם', ולפי אותו ערך שה'רצון הנעלם' מנהיג את ימות החול כך מתגלה בשבת ה'ענג הנעלם' הגנוז בו.

הכלי לקבל את ההנהגה הזו הוא מדת הענוה שלו. הוא מעניק לו את הכח להכריע ולפסוק – הלכה למעשה – למרות רבוי הדעות. יש לו מלכות והמלכות תלויה בשפלות[שטו]. הכלי לקבל את הסוד הוא הבטול, אולם הכלי לקבל את פסק ההלכה זו השפלות. שתיהן נקראו חכמה – 'חכמה בראש' ו'חכמה בסוף'[שטז]. 'חכמה בסוף' היא מה שר' הלל מכנה כאן "ענוה ושפלות בעצם", ואילו 'חכמה בראש' זו היראה האמיתית והבטול שמאירים בשבת, והיא הכלי לקבל את הסוד הנעלם.

אכן רואים, כי כל הגדולים שזכו שתקבע ההלכה כמותם היו דוקא הענוים, לאו דוקא החריפים. שתי מדרגות אלו בדרך כלל לא מתגלות אצל אותו אחד: ה'שעשועים העצמיים' מתגלים בדרך כלל אצל החריף, אבל ה'רצון הנעלם' נמשך דוקא בענו שבדור. רואים זאת החל ממשה רבינו, שהיה ה"ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה"[שיז] בעוד שבדורו הפקח היה דוקא קרח – "קרח פקח היה"[שיח]. אחר כך היה דוד המלך, עליו נאמר "הלכה כמותו בכל מקום"[שיט] וזכה "לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא"[שכ], והיו בדורו פקחים ממנו. אחר כך היה הלל הזקן, שעל בית שמאי כתוב במפורש שהיו "חריפי טפי"[שכא] ואילו ההלכה נקבעה דוקא כבית הלל שהיו "ענוי טפי"[שכב]. בדור יותר מאוחר היו המהרש"ל וה'בית יוסף'. כל חכמי הדור ידעו שהגאון בדור הוא המהרש"ל ואילו הענו היה ה'בית יוסף', ובכל זאת הוסכם על כולם שהלכה תקבע כמותו. יותר מאוחר, זהו הויכוח שנמשך עד היום בין החסידים ל'מתנגדים', שנראה ממבט חיצוני כי הם החריפים יותר ואילו חסיד אמיתי הוא ענו.

חסד וענוה הולכים יחד. בית הלל בפסיקתם נוטים תמיד כלפי חסד והם ה"ענוים טפי". חסד יורד מלמעלה למטה ולכן הוא פועל על האדם להשפיל את עצמו. זה נקרא "חסד לאברהם"[שכג], שאמר "ואנכי עפר ואפר"[שכד]. מי שטבעו נוטה לחסד הוא יותר ענו. לכן שרש המלכות, השפלות, הוא באברהם אבינו והיא מתגלה אצל דוד.

שוב, הסוד הסתום מתגלה ביראה, במי שיש לו בטול בעצם בשבת, ואילו הכרעה לפסוק הלכה למעשה מתגלה במי שיש לו ענוה ושפלות בעצם.

איך נסביר זאת?

דְּהִנֵּה הָרָצוֹן הוּא סוֹד "כֶּתֶר מַלְכוּת" (הַתַּעֲנוּג – "כֶּתֶר תּוֹרָה"; הָאֱמוּנָה – "כֶּתֶר כְּהוּנָּה",

המלך מנהיג את העם שלו על פי רצונותיו. אלו המצות שלו. זה נקרא 'כתר מלכות'. מעליו יש 'כתר תורה' שמושרש בענג. התורה נקראת חיים – 'תורת חיים'[שכה] – וחיים הם התענוג, כמו בפסוק "כִּי עִמְּךָ מְקוֹר חַיִּים בְּאוֹרְךָ נִרְאֶה אוֹר"[שכו]. חיים הם אור ואילו אמונה היא מאור, מקור האור, היא עצם. האמונה היא 'כתר כהונה' שמעל לכל[שכז]. למה? הכהן המשרת עובד את ה', ועליו כתוב "גדול שמושה יותר מלמודה"[שכח]. למוד מן הרב הוא קבלת האור שלו אבל לשמש אותו זה כבר לקבל מן העצם שלו. זה להיות דבק בעצמותו. כהונה היא השמוש המגיע עד העצמות. תורה היא מה שישראל לומדים מן הקב"ה – "וְכָל בָּנַיִך לִמּוּדֵי הוי'"[שכט] – וזהו האור. אלו שלשת הכתרים:

שְׁלֹשָׁה כְּתָרִים דְּאָבוֹת (ד, יג), עַל פִּי הַסִּימָן, מִלְמַעְלָה לְמַטָּה – "רֹאשׁוֹ כֶּתֶם פָּז" כֶּתֶם רָאשֵׁי תֵבוֹת כְּהוּנָּה תּוֹרָה מַלְכוּת.

הכתר נקרא ראש, ועליו נאמר פסוק זה. בתוך המשנה הסדר שונה – תורה, כהונה, מלכות – אבל כאן הרמז הוא כהונה-תורה-מלכות.

וְ"כֶתֶר שֵׁם טוֹב" עוֹלֶה עַל גַּבֵּיהֶן בְּסוֹד אוֹר חוֹזֵר [בעוד שלושת הכתרים הם האור הישר היורד מלמעלה, והוא חוזר] עַל יְדֵי עֲבוֹדַת הַבֵּרוּרִים [של רפח הניצוצין] שֶׁל מַעֲשֵׂה הַתַּחְתּוֹנִים וְכוֹלְלָם יַחַד [וכידוע, "כל אור חוזר – חוזר לקדמותו ממש"[של]] כִּמְרוּמָּז בָּזֶה שֶׁאֱמוּנָה תַּעֲנוּג רָצוֹן עוֹלִים כֶּתֶר שֵׁם טוֹב בְּדִיּוּק) וּמֵאִיר בְּמִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מִדַּת הַמַּלְכוּת בִּפְנִימִיּוּת דְּהַיְינוּ הַשִּׁפְלוּת בְּעֶצֶם וְד"ל.

למה הסברנו את כל זה? אמרנו בשם ר' הלל, שה'רצון הנעלם' מתגלה למי שיש ענוה ושפלות בעצם, וכעת הסברנו שה'רצון הנעלם' הוא 'כתר מלכות', ולכן הוא מתגלה אצל מי שיש לו מלכות בעצם – עונה ושפלות. זהו שרש ופנימיות המלכות.

כעת גם נבין למה ה'ענג הנעלם', הסוד הנעלם, מתגלה דוקא למי שיש בטול בעצם, השייך למדרגת החכמה. "אורייתא מחכמה נפקת"[שלא] ולכן 'כתר תורה', התענוג, מתגלה למי שאוחז בפנימיות החכמה, במדת הבטול. אבל בשביל לקבל מ'כתר מלכות', מן ה'רצון הנעלם', צריך להיות במדרגת המלכות. לכן, כל מי שיש בו עונה ושפלות זוכה "לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא"[שלב].

דבר נוסף: כל החכמים שהיו ענוים ונפסקה הלכה כמותם היו בבחינת מלך. על משה כתוב "וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ"[שלג]. אצל דוד זה פשוט – "דוד מלך ישראל חי וקים"[שלד]. הלל, שהיה הענו שבדור, היה הנשיא ואף היה מצאצאי דוד המלך ככל הנשיאים. ה'בית יוסף' כנראה גם היה [כמדומה שעמד בראש הסנהדרין שהיתה באותו הדור. צריך לחקור. מובא שמאה רבנים שבדור נכנעו לו וכתבו כתב קבלה לפסקיו]. אצל החסידים מקובל שכל רבי הוא בבחינת מלך[שלה]. ככל שיש יותר מדת מלכות כך יש יותר מדת ענוה ושפלות, והם הכלי להכריע הלכה למעשה באיכות הנהגת עולם הזה הגשמי.

בטול - יכולת פשוטה

שֹׁרֶשׁ הַבִּטּוּל הוּא בְּסוֹד "עֶשֶׂר סְפִירוֹת הַגְּנוּזוֹת בְּמַאֲצִילָן" בִּבְחִינַת יָחִיד[שלו] מַמָּשׁ – "הֶעְלֵם הָאוֹר הָעַצְמִי בְּעַצְמוּת הַמָּאוֹר ב"ה". וְהוּא עִנְיַן הַיְכוֹלֶת הַפְּשׁוּטָה שֶׁבְּעַצְמוּתוֹ יִתְבָּרַךְ מַמָּשׁ לְהַוּוֹת הַכֹּל – "כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ"[שלז]. בִּטּוּל יְכוֹלֶת זוֹ בְּעַצְמוּתוֹ יִתְבָּרַךְ הוּא בִּטּוּל מִכֹּל וָכֹל בֶּאֱמֶת לַאֲמִיתּוֹ עַד שֶׁ"אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ"[שלח] מַמָּשׁ.

 

כעת נעבוד אל המדרגה הרביעית, אל מדת הבטול:

שֹׁרֶשׁ הַבִּטּוּל הוּא בְּסוֹד "עֶשֶׂר סְפִירוֹת הַגְּנוּזוֹת בְּמַאֲצִילָן" בִּבְחִינַת יָחִיד מַמָּשׁ –

אחרי שלש המדרגות הללו שבתוך מדרגת 'יחיד', המקבילות אל ג' הרישין שבכתר, באה המדרגה הרביעית וגם היא בעצמות ממש. כתוב בחסידות[שלט], שהבטוי "עשר ספירות הגנוזות במאצילן"[שמ] נכון בכל המדרגות שבאור אין סוף שלפני הצמצום, גם במדרגת 'קדמון', גם במדרגת 'אחד' וגם במדרגת 'יחיד'. איך יכול להיות? הרי אמרנו שמדרגת 'יחיד' היא למעלה מן האחדות הפשוטה שבמדרגת 'אחד'? בכל החסידות, ובמיוחד בספרי הרבי הרש"ב[שמא], נקראת המדרגה הזו:

"הֶעְלֵם הָאוֹר הָעַצְמִי בְּעַצְמוּת הַמָּאוֹר ב"ה".

היכולת הפשוטה

יש אור עצמי בעצמות המאור. כאשר הוא כבר מתגלה הוא נקרא 'שעשועי המלך בעצמותו'[שמב], אבל טרם התגלותו, כאשר הוא עדיין בהעלם עצמותו הוא המדרגה הזו, שאצלנו היא מדרגת הבטול. זהו המקום הראשון שאפשר להזכיר בו את המלה 'העלם', שכן המושג 'העלם' שייך אל המושג 'גלוי'. הם כמו חשמל – חש מל, 'העלם' ו'גלוי'. מה שמתגלה מתוך העצמות, השעשועים, זהו ה-מל, ומה שנעלם זהו ה-חש. כמובן, מה שמתגלה הוא רק אפס קצהו ולא הכל מתגלה, חלילה, אבל המדרגה ממנה מתגלה ההעלם היא ההעלם העצמי.

זהו שרש המושג בטול. מה זה בטול? שמשהו מתבטל בתוך משהו אחר, כמו המושג ההלכתי "בטול בששים". בשלשת המדרגות הראשונות לא שייך עדיין לומר 'בטול' או 'העלם עצמי של אור במאור'.

וְהוּא עִנְיַן הַיְכוֹלֶת הַפְּשׁוּטָה שֶׁבְּעַצְמוּתוֹ יִתְבָּרַךְ מַמָּשׁ לְהַוּוֹת הַכֹּל –

אצל ר' הלל מוסבר תמיד, שהמדרגה הזו נקראת 'יכולת', ולא 'כח'. כח הוא פוטנציה, זה לפני שהדבר יוצא אל הפועל. המושג 'כח' נקרא בלשון החסידות 'העלם שישנו במציאות'[שמג]. לעומת זאת יכולת היא 'העלם שאינו במציאות'. על כך כתוב שהקב"ה הוא 'כל יכול' – "הכל יכול וכוללם יחד" (גם מפיוט 'וכל מאמינים'). ה' נקרא 'כל יכול' על שם היכולת שיש באור העצמי שבעצמות המאור.

זה השרש הכי גבוה של חכמה. איך יודעים? מן הפסוק:

"כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ".

כלומר, הכל נכלל בחכמה. כל המדרגות שיבואו אחר כך נכללות במה שה' הוא כל יכול.

בִּטּוּל יְכוֹלֶת זוֹ בְּעַצְמוּתוֹ יִתְבָּרַךְ הוּא בִּטּוּל מִכֹּל וָכֹל בֶּאֱמֶת לַאֲמִיתּוֹ עַד שֶׁ"אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ" מַמָּשׁ.

כמו שישנה הרגשה לאדם שהוא הוא כל יכול, אבל היא נעלמת אצלו ב'רישא דלא ידע ולא אתידע'. אין לה שום גלוי, אפילו לעצמו.

יש פה משהו יפה מאד. ככל שיש לאדם יכולת יתרה כך היא נמצאת בתחלה אצלו במצב של העלם. היא יותר בלתי נודעת לו. כמו עם ישראל היום: הוא עם סגולה, שמסוגל להכל ושום דבר לא נעדר ממנו – כמו שמה' אין שום דבר שנעדר – ובכל זאת בזמן הגלות כח זה נעלם. זו דוגמה לכך, שככל שיש יותר יכולת כך היא יותר נעלמת. להבדיל, אצל גוי היכולת יחסית ידועה ולכן אין לו בעיה להוציא אותה אל הפועל. למה זה לא כל כך בקלות? כי לישראל יש יכולת כל כך אדירה שנמצאת כעת בהעלם שאינו מורגש בכלל.

לדוגמה: חז"ל אומרים "חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב"[שמד]. האם האדם באמת מסוגל? התשובה היא כן. כל יהודי יכול. בלי פרושים, 'אוֹן פְּשֶׁעטְלַאךְ'. רבי נחמן הרבה לומר[שמה] שכל אחד יכול להגיע למה שהוא הגיע.

כל אחד הוא 'כל יכול', הוא יכול להגיע למדרגה הכי גבוהה, וצריך הרבה עבודה כדי לגלות זאת. ראשית העבודה היא בגלוי ה'שעשועים העצמיים', כי זו המדרגה הראשונה שמתגלה מתוך היכולת הנעלמת. אצלנו, 'שעשועים עצמיים' הם למוד פנימיות התורה. הגמרא וההלכה מסוגלות לגלות כוחות שבפוטנציה, אבל בשביל לגלות כוחות שאינם בפוטנציה אלא רק בבחינת יכולת צריכים שעשועי תורה. כך אומר הרבי הרש"ב, שההבדל בין החסידות לשיטת המוסר הוא שהמוסר מפתח את כוחות הנפש בעוד החסידות מפתחת את חושי הנפש. חוש הוא הרגש פנימי, 'גֶעפִיל', הנוגע עד היכולת הפשוטה של הנפש.

שמחה - התגלות היכולת

שֹׁרֶשׁ הַשִּׂמְחָה הוּא הַ"שַּׁעֲשׁוּעִים הָעַצְמִיִּים" – "שַׁעֲשׁוּעֵי הַמֶּלֶךְ בְּעַצְמוּתוֹ"[שמו] – גִּלּוּי אוֹר עַצְמִי הַנ"ל לְעַצְמוֹ יִתְבָּרַךְ כִּבְיָכוֹל. וְהוּא עִנְיַן "יִשְׂמַח ה' בְּמַעֲשָׂיו"[שמז], כְּלוֹמַר בִּיכוֹלֶת מַעֲשָׂיו אֲשֶׁר בִּפְשִׁיטוּת עַצְמוּתוֹ. גִּלּוּי הַשַּׁעֲשׁוּעִים הוּא עַל יְדֵי "הָרָצוֹן הַפָּשׁוּט"[שמח] הַמְיַּחֵד – שֹׁרֶשׁ הַיִּחוּד דְּדַעַת עֶלְיוֹן – הֶעְלֵם הַבִּטּוּל וְגִלּוּי הַשִּׂמְחָה הַנ"ל. הַכֹּחַ הַנֶּעְלָם שֶׁיֵּשׁ בְּאוֹר הַשַּׁעֲשׁוּעִים לְגַלּוֹת אֶת בְּחִינַת הַזִּיו הַכָּלוּל בָּאוֹר הָעַצְמִי, שֶׁהוּא עִנְיַן הַהִתְעוֹרְרוּת לְהֵטִיב כְּדִלְקַמָּן, הוּא שֹׁרֶשׁ הַיִּחוּד דְּדַעַת תַּחְתּוֹן.

 

שעשועי המלך בעצמותו

נעבור אל המדרגה החמישית, מדרגת השעשועים, שכנגד השמחה בנפש. המדרגה פה היא גלוי של אותו ההעלם עליו דברנו במדרגה הקודמת. זהו גלוי ההעלם, כאשר הגלוי כאן הוא גלוי לעצמו, גלוי המביא שמחה בנפש.

שֹׁרֶשׁ הַשִּׂמְחָה הוּא הַ"שַּׁעֲשׁוּעִים הָעַצְמִיִּים" – "שַׁעֲשׁוּעֵי הַמֶּלֶךְ בְּעַצְמוּתוֹ" – גִּלּוּי אוֹר עַצְמִי הַנ"ל לְעַצְמוֹ יִתְבָּרַךְ כִּבְיָכוֹל. וְהוּא עִנְיַן "יִשְׂמַח ה' בְּמַעֲשָׂיו", כְּלוֹמַר בִּיכוֹלֶת מַעֲשָׂיו אֲשֶׁר בִּפְשִׁיטוּת עַצְמוּתוֹ.

ר' הלל מסביר[שמט], שהפסוק "ישמח ה' במעשיו"[שנ] לא מדבר על השמחה הבאה בסיום המעשים שעשה ה' בפועל. להיפך, ברגע שה' שמח בסוף המעשה עולה השמחה אל מעל לשעשועים הללו – "סוף מעשה במחשבה תחלה"[שנא] – עד לעצמות ממש. השעשועים אצלנו הם ממשהו אחר. הם מגלוי היכולת הפשוטה שלו, איך שהוא 'כל יכול'. כמו אדם שמגלה פתאום שיש לו כח אין סופי, שהוא יכול לעשות מה שהוא רוצה, ואז הוא מתמלא שמחה מהרגשת כוחות בלי גבול. השמחה מהרגשת כח המעשה הבלתי מוגבל זו השמחה של "ישמח ה' במעשיו".

גִּלּוּי הַשַּׁעֲשׁוּעִים [השמחה, מתוך היכולת הפשוטה שבהעלם העצמות] הוּא עַל יְדֵי "הָרָצוֹן הַפָּשׁוּט" הַמְיַּחֵד – [ועל כן הוא] שֹׁרֶשׁ הַיִּחוּד דְּדַעַת עֶלְיוֹן – הֶעְלֵם הַבִּטּוּל וְגִלּוּי הַשִּׂמְחָה הַנ"ל. [דבר נוסף:] הַכֹּחַ הַנֶּעְלָם שֶׁיֵּשׁ בְּאוֹר הַשַּׁעֲשׁוּעִים [שתפקידו הוא] לְגַלּוֹת אֶת בְּחִינַת הַזִּיו הַכָּלוּל בָּאוֹר הָעַצְמִי, שֶׁהוּא עִנְיַן הַהִתְעוֹרְרוּת לְהֵטִיב כְּדִלְקַמָּן, הוּא שֹׁרֶשׁ הַיִּחוּד דְּדַעַת תַּחְתּוֹן [והוא נקרא יחוד כיוון שבלעדיו התוצאה מסתלקת].

'רצון הפשוט' וכח גלוי הזיו

במדרגה הזו כלולות שתי מדרגות: השמחה והיחוד, פנימיות הבינה והדעת. אם ה'העלם העצמי' הוא כנגד החכמה, וגלוי אותו ההעלם בשעשועים הוא כנגד הבינה, מהי הדעת? כמו תמיד[שנב], יש שתי מדרגות של דעת: 'דעת עליון', המייחדת חכמה ובינה, ו'דעת תחתון', שהיא הכח הגורם שהבינה תוכל להוליד. אצלנו, 'דעת עליון' הוא כח שמחבר את ההעלם – את ה"עשר ספירות הגנוזות במאצילן" – ומביא אותו לידי גלוי בשעשועים.

בחסידות[שנג] נקרא כח זה ה'רצון הפשוט'. קודם דברנו על ה'רצון הנעלם' שבעצמות, אבל פה מדובר על מדרגת רצון אחרת. זהו רצון פשוט לגלוי, רצון שההעלם יתגלה ומוציא אותו לידי גלוי. זהו ה-מל שבין ה-חש ובין ה-מל השני. זהו מל של ברית, של התקשרות. זה היחוד העליון.

'דעת תחתון' היא גם כח של יחוד, אבל יחוד שמייחד את הבינה עם המדות. אצלנו, ראשית המדות הוא ה'רצון להטיב' שבא לאחר גלוי השעשועים. ה'דעת התחתון' היא הכח שמוליד את ה'רצון להטיב'. הרצון להטיב הוא החסד שבמדרגת אור אין סוף לפני הצמצום, והוא נקרא כבר מדרגת 'אחד'. ה'שעשועים העצמיים' לפעמים נכללים במדרגת 'אחד' ולפעמים – וכך בדרך כלל אצל ר' הלל – הם מדרגת ביניים בין 'יחיד' לבין 'אחד'. השעשועים הם גלוי המדרגה של 'יחיד' לעצמו, אבל הם עוד לא הגיעו לכלל מדרגת 'אחד'. מדרגת 'אחד' היא כבר חסד – "אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם"[שנד] – ורצון להטיב בבריאת עולמות, כמו הפסוק "אֵל אֶחָד בְּרָאָנוּ"[שנה], אבל מדרגת השעשועים באה עוד לפני הבריאה, היא רק גלוי של ה'יחיד'.

השעשועים הם אור, 'אור המאיר לעצמו', ובתוך האור הזה יש זיו. הרצון להטיב נקרא 'זיו הכלול באור', בלשון ר' הלל בכל מקום[שנו]. מה ההבדל בין אור לבין זיו? אור מאיר לפעמים לעצמו ולפעמים לזולתו בעוד שזיו פונה תמיד אל הזולת. כאשר רוצים לומר שיש אור מופנם ואור המתפשט מחלקים בין אור לבין זיו. השעשועים הם גלוי אור עצמי, ולכן אין בהם שום הכרה של זיו, של אור הרוצה להתפשט אל מחוץ לעצמו. כדי להוציא את האור מעצמו ולהתגלות כזיו, שהיה כלול בתוך האור, צריך לבוא כח של 'דעת תחתון'. שוב, מה שגילה את האור מתוך ה'העלם העצמי' לבוא לכלל גלוי של שעשועים היא ה'דעת עליון', אבל בתוך האור הזה יש זיו – ה'רצון להטיב', האור הרוצה להתפשט אל הזולת – ומה שמוציא אותו מן האור היא ה'דעת התחתון'.

אם כן, יש לנו שתי מדרגות של דעת, כאשר דעת תמיד מוציאה ומחברת. 'דעת עליון' היא זו שמוציאה את הגלוי של אמא מתוך אבא, ואחר כך מחברת אותם יחד להיות "תרין רעין דלא מתפרשין לעלמין"[שנז], ואילו 'דעת תחתון' היא זו שמוציאה מתוך אמא את הזיו, את האור של ה'רצון להטיב' לזולת. 'דעת תחתון' היא גם הכח שממשיך תמיד להחזיק את אותו הזיו, כמו שכתוב בספר התניא[שנח] שאם יש התבוננות ללא דעת אזי המדות שנולדו מסתלקות מיד ולא מחזיקות מעמד.

'רצון המוחלט' ו'רצון הפשוט'

נסיים בקריאת ההערה:

יז. עַיֵּין בַּאֲרוּכָּה בְּפֶלַח הָרִמּוֹן שְׁמוֹת ד"ה וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל. הָ"רָצוֹן הַפָּשׁוּט" בָּא לְאַחַר הָ"רָצוֹן הַמּוּחֲלָט" כִּמְבוֹאָר שָׁם.

שם באותו מאמר מבוארת עוד מדרגה. אצלנו ראינו עד כאן: 'רצון נעלם' בעצמות, 'רצון פשוט' בין ההעלם של הבטול ובין הגלוי של השמחה, ולבסוף את ה'זיו' שבאור, שהוא ה'רצון להטיב'. אם רוצים להשלים את התמונה צריך למנות חמשה רצונות לפני הצמצום: יש רצון אחד העומד עוד לפני ה'רצון הפשוט', אבל לאחר העלם היכולת. רצון זה נקרא ה'רצון המוחלט'.

'רצון מוחלט' הוא כמו אחד שמחליט לגלות את האור. זו כבר החלטה אצלו בנפש, אבל היא יכולה לשהות אצלו עד אין סוף. זו החלטה לא זריזה לקיים את הדבר מיד. אדם מחליט לבנות בית והחלטה זו נמצאת אצלו בראש, אבל הוא יכול לבנות את הבית בפועל גם בעוד עשר שנים. אם הוא רוצה לעשות צריך כבר רצון 'למעשה'.

שוב, יש את החלט הרצון, שיהיה פעם גלוי, ויש את ה'רצון הפשוט' לגלוי. אלו שני ממוצעים בין ה'העלם' לבין ה'גלוי'. בגוף המאמר דברנו רק על ה'רצון הפשוט', כיוון שהוא מספיק לעניננו, אבל שם במאמר הוא מסביר ביתר עמקות את שתי המדרגות.

אחר כך, אחרי ה'רצון להטיב', יש עוד רצון. זהו הרצון של "אנא אמלוך". הרצון להטיב מכריח את הרצון למלוך, כיוון שרק על ידי מלוכה אפשר להטיב באמת. אלו חמש המדרגות של הרצון לפני הצמצום: 'רצון הנעלם' בעצמות בבחינת 'יחיד', שתי מדרגות של רצון – 'רצון המוחלט' ו'רצון הפשוט' – לגלות את היכולת הנעלמת לעצמו כביכול, ואחר כך שתי מדרגות של רצון במדרגת 'אחד' – ה'רצון להטיב' ו'הרצון למלוך'.

איך נסביר בהתבוננות שלנו את שתי מדרגות הרצון – ה'מוחלט' ו'הפשוט' – העומדות בין ה'העלם' ובין ה'גלוי', בין האות י שבשם ובין האות ה עילאה שבשם? על דרך הקבלה:

יֵשׁ לוֹמַר שֶׁהָרָצוֹן הַמּוּחֲלָט הוּא עַל דֶּרֶךְ הַקּוֹץ הַתַּחְתּוֹן שֶׁבַּ-י – [המבטא את הנטיה שיש בה לצאת ב]הַמְשָׁכַת הַהֶעְלֵם הָעַצְמִי לִבְחִינַת גִּלּוּי הַשַּׁעֲשׁוּעִים; וְהָרָצוֹן הַפָּשׁוּט הוּא עַל דֶּרֶךְ נְקוּדַּת הַ-י שֶׁבְּרֵאשִׁית צִיּוּר אוֹת הַ-ה [שנמצאת באות ה בצד ימין למעלה, כמו באות ד] – עֶצֶם הַשַּׁעֲשׁוּעִים כַּאֲשֶׁר יָצְאוּ מִכְּלַל "יָחִיד" אַךְ לִכְלַל גִּלּוּי מַמָּשׁ טֶרֶם הִגִּיעוּ וְד"ל.

מי שכותב בכתב סת"ם יודע, שיש דיוק להתחיל לכתוב את האות ה שבשם הוי' מן הנקודה הזו, מן הצד הימיני העליון של האות, ולא כמו בשאר האותיות הנכתבות משמאל לימין. לפי האריז"ל[שנט] זו נקודת הקבלה של האות ה מן הקוץ התחתון של האות י בשם הוי'.

אצלנו, כיוון שהאות י היא כנגד מדרגת ה'העלם העצמי', ואילו האות ה היא כנגד מדרגת ה'גלוי העצמי', ויש באמצע שתי מדרגות של רצון – רצון להשפיע ורצון לקבל במדרגה הגבוהה ביותר – צריך לומר שהן מרומזות בשתי הקוצים של האותיות י-ה.

הנקודה התחתונה של האות י עדין לא יצאה מכלל מדרגת 'יחיד', אלא היא רק נטיה שיש בתוכו לצאת. זו מדרגת ה'רצון המוחלט'. לעומת זאת, האות י שבראשית האות ה כבר יצאה מכלל מדרגת 'יחיד', אבל עדין לא הגיעה לכלל הגלוי ממש, אל מדרגת השעשועים.

וְהֵם ב' בְּחִינוֹת "דַּעַת עֶלְיוֹן", מִצַּד אַבָּא וּמִצַּד אִמָּא.

דעת היא תמיד כח חבור של שני יסודות – יסוד אבא ויסוד אמא – כיוון שהיא ממוצע המחבר, ויש לה אחיזה בשתי המדרגות. לפיכך, המדרגה העליונה, ה'רצון המוחלט', היא האחיזה באבא ואילו המדרגה התחתונה, ה'רצון הפשוט', היא האחיזה באמא.

עד כאן הגענו בסדר ההשתלשלות למדרגת 'אחד', ולא עד בכלל, עד לפני ההתעוררות לבריאת העולם.

אהבה - אור אין סוף ב"ה

שֹׁרֶשׁ הָאַהֲבָה – בְּחִינַת אַבְרָהָם אָבִינוּ בְּגִּלּוּי כַּנ"ל – הוּא עִנְיַן עֲלִיַּת הָרָצוֹן לְהֵטִיב "כִּי-חָפֵץ חֶסֶד הוּא"[שס]. בְּרָצוֹן זֶה נִכְלֶלֶת מַחֲשֶׁבֶת "אֲנָא אֶמְלוֹךְ" – בְּחִינַת שֹׁרֶשׁ הַמְּלוּכָה שֶׁנִּתְגַּלָּה בְּאַבְרָהָם אָבִינוּ כַּנ"ל. הָרָצוֹן לְהֵטִיב וּמַחֲשֶׁבֶת "אֲנָא אֶמְלוֹךְ" נִקְרְאוּ בְּחִינַת "אֶחָד" שֶׁלִּפְנֵי הַצִּמְצוּם הָרִאשׁוֹן[שסא] – "אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם"[שסב]. בְּהִתְפַּשְּׁטוּת אוֹר הַמַּלְכוּת שֶׁל מַחֲשֶׁבֶת "אֲנָא אֶמְלוֹךְ" הַנ"ל, הַנִּקְרָא "טְהִירוּ עִילָּאָה", ה' יִתְבָּרַךְ "שִׁיעֵר בְּעַצְמוֹ בְּכֹחַ כָּל מַה שֶּׁעָתִיד לִהְיוֹת בְּפוֹעַל". הַשְׁעָרָה זוֹ נִקְרֵאת בְּחִינַת "קַדְמוֹן" שֶׁלִּפְנֵי הַצִּמְצוּם, וְהוּא סוֹד בְּרִית בֵּין הַבְּתָרִים שֶׁנִּכְרְתָה עִם אַבְרָהָם אָבִינוּ.

לפני שבוע למדנו את המדרגות שמן הכתר – אמונה תענוג ורצון – ועד שמחה ויחוד, שש המדרגות הראשונות. כעת נמשיך:

שֹׁרֶשׁ הָאַהֲבָה – בְּחִינַת אַבְרָהָם אָבִינוּ בְּגִּלּוּי כַּנ"ל –

הסברנו בפרק א בקשר לאבות שיש אצלם שתי מדרגות: יש את השרש שלהם בכתר, שם אברהם הוא בחינת האמונה, יצחק הוא בחינת התענוג – שחוק ושעשועים – ויעקב הוא "אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים", ושרש התמימות הוא בתמימות הרצון. זהו השרש של האבות ב-ג' רישין שבכתר.

אבל ידוע אחר כך, שהאבות במדרגת המדות הם כנגד חסד גבורה ותפארת. כלומר, האבות הם גם הכתר וגם הלב, וכמאמר ספר הזהר "ז"א בעתיקא אחיד ותליא"[שסג] – הלב מושרש דוקא בכתר.

"והאמן בהוי' ויחשבה לו צדקה"

לעניננו, אברהם אבינו הוא גם האמונה וגם החסד. הפסוק המיוחד לקשר הזה הוא הפסוק "וְהֶאֱמִן בַּהוי' וַיַּחְשְׁבֶהָ לוֹ צְדָקָה"[שסד]. נסביר את הפסוק הזה: "והאמן בהוי'" הוא השרש העליון שלו, האמונה. "ויחשבה לו" זו ההתבוננות, השכל שלו, החב"ד שלו, שעל ידם מתקיים גם ההמשך – "ויחשבה לו צדקה". החסד שבלב נמשך עד למעשה, עד לצדקה. יש בפסוק הזה את כל שעור הקומה, מן האמונה ועד למעשה – "וְהָיָה מַעֲשֶׂה הַצְדָקָה שָׁלוֹם"[שסה]. כל הנפש כולה בחמש מלים.

נפרט יותר: והאמן כתוב בכתיב חסר, והאותיות הן בדיוק אותיות אמונה. את המלה "בהוי'" ניתן לרמז כנגד ב בחינות שיש בשם הוי', שהם אריך ועתיק, תענוג ורצון. אחר כך באה המלה "ויחשבה". בספר הזהר מחשבה היא חכמה, על פי הצרוף חשֹב מה – "מחשבה ויובלא תרין רעין דלא מתפרשין לעלמין"[שסו]. הבינה נקראת יובל, שער ה-נ ועולם החירות, ופנימיותה היא השמחה של האדם המשתחרר. המשל בחסידות[שסז] לכך הוא בן המלך המשתחרר מן העבדות. המחשבה מתחלה מן החכמה, נמשכת אל הבינה ומשם יורדת אל הלב – "ויחשבה לו". את המלה לו יש לדרוש לְ-ו, אל האות ו שבשם, שכנגד מדות הלב. לו עולה גם ו בריבוע, מספר שכולל את כל מדות הלב, כאשר כל אחת מהן כלולה מכולן. לבסוף באה הצדקה. מאיפה באה הצדקה? מן החסד שבלב. היא המדה העקרית בין מדות הלב – "יומא דאזיל עם כולהו יומין"[שסח] – וכשהיא מבצעת את עצמה במעשה היא עושה זאת במעשה הצדקה.

לסיכום: ענינו של אברהם אבינו הוא אמונה בכתר וחסד בלב, והבטוי של שניהם יחד הוא מעשה הצדקה בפועל, המצוה הכללית של כל התורה[שסט].

רבי נחמן מברסלב כתב ספר סגולות שנקרא ספר המדות [הוא כתב אותו בצעירותו, לאחר שעבר על כל התורה, הש"ס, המדרשים וכו' ובכל פעם שראה קשר מיוחד בין שני דברים – רעיון שחז"ל מקשרים עם פסוק מסוים – התבונן בו והסיק ממנו שיש מזה איזו סגולה], ומבין כל הסגולות הסגולה הכי פנימית היא ש"צדקה מסוגלת לאמונה"[שע], כאשר המקור לדבריו הוא הפסוק שלנו. למי שיש בעיות או ספקות באמונה בה' או בתורה שיתן צדקה. הסגולה פועלת גם הפוך, שאמונה גורמת לתת צדקה, כי הפסוק הזה נדרש גם מרישא לסיפא וגם מסיפא לרישא.

קצת רמזים: כל הפסוק הזה יחד – והאמן בהוי' ויחשבה לו צדקה – עולה לא יהיה לך אלהים אחרים על פני, וכן עתיק יומין וכו' וכו', עוד הרבה דברים.

שתי המלים העיקריות בפסוק הן והאמן צדקה, שראשי תבותיהן אותיות א ו-צ. האותיות א ו-צ הן הזוג הראשון מבחינת ציור האותיות[שעא]. אל מה הן רומזות? האות א רומזת אל 'אלופו של עולם' והאות צ רומזת אל 'צדיקו של עולם', שני בטויים בחז"ל[שעב]. האות א רומזת לה', הזכר, ואילו האות צ רומזת לישראל – "ועמך כולם צדיקים"[שעג] – בת זוגו. לכן א ו-צ יחד הן יחוד שם הוי' ואדני, העולים יחד צא. זו המשמעות העיקרית של הזוג הזה, אבל כאן אצלנו הזוג א ו-צ רומז למלים אמונה צדקה. אמונה היא העצם, זו ההתקשרות לה', ואילו צדקה היא ההתקשרות אל הצדיק, למי שעושה צדקה. התקשרות לעצם מעוררת ומגלה את מעשה הצדקה בפועל.

אמונה צדקה עולות אש וכן צורה וכן מנורה [מובא בפרוש בספרי הקבלה[שעד]]. מנורה באופן מיוחד רומזת לאברהם אבינו, שהרי מנורה עומדת בבית המקדש בצד דרום[שעה], הצד שכנגד החסד. שרש כל הצורות בעולם הוא האש.

נסביר: יש ארבע צורות עיקריות, ארבעת היסודות אש-מים-רוח-עפר. אלו לא היסודות בכימיה של היום אלא אלו צורות מופשטות. יש צורה של אש, צורה של מים, צורה של עפר, והצורה הכוללת את כולן היא צורת האש. היא מקור הצורה ולכן היא עולה כמנין צורה. אם רוצים ללמד ציור צריך להתחיל ללמד לצייר שלהבות אש, כל מיני צורות של אש, ומהן אפשר ללמוד לצייר כל דבר בעולם. בלשון אחרת: אם אתה מצייר אריה כל אבר שלו הוא סוג אחר של שלהבת. אם אתה מצייר שופר אז הוא כך וכך שלהבות. בקבלה יש מושג שנקרא 'בוצינא דקרדוניתא', אש קשה וקפואה, לא אש נעה. זהו מקור יסוד האש שאחר הצמצום, כאשר היא עדיין בבחינת מוצק. זהו הכח שמודד את כל המציאות שנאצלה ונבראה אחר כך, והוא נקרא בקבלה 'קו המדה'. כמו המֶטֶר המקורי, ששמור בתוך זכוכית בצרפת, המשמר את מדת המטר המקורית. האש הקפואה היא הכח המודד את כל המציאות. כל התורה כולה היא אש – "אש שחורה על גבי אש לבנה"[שעו].

בתוך בית המקדש הצורה הכי מושלמת היא צורת המנורה, שענינה בעצמה הוא להעלות את האש "עד שתהא שלהבת עולה מאליה". שלהבת האש עולה מתוך הצורה המושלמת של המנורה.

אפשר לרמוז את שלשתם בראשי התבות שלהם – אש צורה מנורה – שהיא אמץ, "חזק ואמץ"[שעז], או יותר טוב: צמא, "כָּל צָמֵא לְכוּ לַמָּיִם"[שעח]. הצמאון הוא בלב והמים הם המעין שבמח, הנובע ומקרר את הצמאון שבלב. כמו בספורי מעשיות, במעשה מז' בעטליר'ס, עם הלב והמעין. דוד המלך, שהוא הלב של כל ישראל, צמא למים, למעין[שעט]. זו שאיפת הצמא למים. הכל היה דרך אגב מן הרמז ששלשתם – אש צורה מנורה – עולים אמונה צדקה, שהם תמצית הפסוק של אברהם אבינו – "והאמִן בה' ויחשבה לו צדקה".

ה'רצון להטיב' ומחשבת 'אנא אמלוך'

כאמור, שרש אברהם אבינו הוא באמונה בעוד שבגלוי הוא מדת החסד. מה הוא בסדר ההשתלשלות?

הוּא עִנְיַן עֲלִיַּת הָרָצוֹן לְהֵטִיב "כִּי-חָפֵץ חֶסֶד הוּא" [מה שנקרא בספר הזהר "כד סליק ברעותיה למברי עלמא". זהו השרש הגָּלוּי של אברהם לפני הצמצום]. בְּרָצוֹן זֶה נִכְלֶלֶת מַחֲשֶׁבֶת "אֲנָא אֶמְלוֹךְ" –

בריאת משהו חדש והטבה הם אותו דבר. מה זה לעשות טובה עם מישהו? לתת לו את מה שאין לו, למלא לו את החסרון. לגבי אותו הזולת, מקבל החסד, החסד הזה הוא 'יש מאין'. אפילו שהחסד אצלנו זו לא בריאה מאין ואפס המוחלט, אנחנו לוקחים את המטבע מתוך הכיס שלנו, בכל זאת יחסית זו בריאה 'יש מאין'. כיס הוא מלשון כיסוי, ולהוציא את הכסף מן הכיס זה להוציא אותו מן הכיסוי, 'יש מאין'.

"כל הנותן בעין יפה הוא נותן"[שפ], והאות ע תמיד מכסה על האות א. אם כן, אם הנותן נותן בעין יפה זהו סימן שהוא נותן מן ה'אַיִן' [אם אתה רוצה לתת באמת אתה יכול להוציא מן הכיס גם אם אין לך בו שום דבר. פתאום יהיה לך משהו בכיס, 'יש מאין'. זה המבחן אם אתה רוצה באמת לתת... כל החסידים מאז ומתמיד יודעים ומספרים, שכאשר פרנס ציבור מתמסר ועוסק בעניני עשיה של קדושה אז גם כאשר אין – פתאום נופל לו... יש הרבה ספורים על ר' נחום מטשרנוביל למשל]. הסוד של נתינה והסוד של בריאה 'יש מאין' הוא אותו הדבר, ולכן בהבראם הוא אותיות באברהם[שפא], לרמז לכך שהעולם נברא במדת החסד.

ברגע שיש רצון להטיב, לברוא את העולם, מיד עולה ההרגשה שצריך סדר. אם אדם רוצה לברוא משהו חדש ולא יהיה בו סדר הדבר יתקלקל. הוא ימות. לא יחיה. חייב להיות משטר מסוים. ללא סדר ומערכה הדבר לא יתקיים ולכן החסד מחייב מלכות. כמו אחד שרוצה לתת צדקה כמו שצריך, בסופו של דבר הוא יגיע למסקנה שצריך איזה כלי של מערכה, כמו מוסד, שדרכו הוא יכול לפעול את פעולת הצדקה שלו בצורה מתוקנת. זהו השלב בו החסד מחייב ממלכה, מחייב מלכות.

אצל הקב"ה, שמעל לזמן, הכל בא בבת אחת. לכן כתוב, שיחד עם מחשבת ה'רצון להטיב' עולה מיד מחשבת "אנא אמלוך", וגם המחשבה הזו היא חלק משרש נשמת אברהם אבינו. איפה רואים זאת אצלו? כתוב[שפב] שאברהם היה צריך לשלוט על הרצון הטבעי שלו להטיב כדי לחייב כל אחד מן האורחים שלו לברך בסוף האכילה. מצד הטבע שלו היה נותן להם גם בלי לברך, אבל מצד השכל שלו, שחייב זאת, אמר להם שיברכו או שישלמו על האוכל.

זה נקרא ליישר את הלב. זו ישרות המדות שמתחלה מן הדעת. יש כמה השפעות של השכל על הלב, וההשפעה הישירה היא לרכך אותו. ברכת החסידים 'לחיים ולברכה' היא ברכה שעינינה הוא להמשיך מן השכל אל הלב את בחינת לב רכה[שפג], שירכך את הלב הקשה, את התוקפנות של המדות שיש בלב. אבל יש עוד פעולה, יותר פשוטה, והיא ליישר את המדות. ללב אין כיוון נכון והכיוון הנכון בא מן השכל, מן השכל הישר.

אם כן, מחשבת "אנא אמלוך" היא:

בְּחִינַת שֹׁרֶשׁ הַמְּלוּכָה שֶׁנִּתְגַּלָּה בְּאַבְרָהָם אָבִינוּ כַּנ"ל.

על אברהם אבינו כתוב בכל הספרים שהוא זה שהתחיל לבנות את המלכות, וזהו אחד מן הסמנים לכך שהוא היהודי הראשון. יהודי הוא קודם כל מאמין, ויהודי הוא בעל חסד – "רחמנים וגומלי חסדים"[שפד], אבל יש עוד דבר. כתוב שיהודי הוא אחד שדואג למלכות שמים, לבנות את המלכות – "בַּיוֹם הַהוּא יִהְיֶה הוי' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד"[שפה] שרק אז מתגלה ש"וְהָיָה הוי' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ". לגוי אין מושג כזה בכלל, הוא לא צריך אותו. אם תהיה הכנעה אמיתית, שה' ימלוך בכל העולם כולו, רק אז יתגלה ש"הוי' אחד ושמו אחד". לכן חז"ל קבעו[שפו] את הפסוק "שמע ישראל"[שפז] – זו מחלוקת אבל כך נפסק להלכה – בתוך עשרת הפסוקים של ברכת מלכויות בתפלת מוסף של ראש השנה. רש"י בחומש כותב בפרוש, כי פרוש המלה "אחד" בפסוק זה הוא ש"ביום ההוא יהיה הוי' אחד", שיתגלה הדבר לעיני כל. אחד הסימנים של יהודי הוא ש"לבו דואג בקרבו"[שפח] מתי תתוקן המלכות, המדינה. הדבר מטריד ומדאיג אותו. הראשון שדבר זה מדאיג אותו הוא אברהם אבינו, שהלך לחפש את שרש המלכות.

אכן, בתור נשמה, הראשון לכך הוא דוד המלך, אבל אברהם הוא הראשון שמתחיל לחפש אחריה ולתקן אותה. לכן כתוב[שפט] שמנין שנות חיי דוד המלך באו לו מן האבות, שהיו אלו שהתחילו לחשוב בפנימיות על תקון המלכות. איפה היתה נשמת דוד? אצל לוט[שצ], ואברהם קירב אותו כדי להוציא ממנו, לאט-לאט, את נצוץ המלכות. בדרך כלל אנחנו יודעים שאברהם הוא כנגד מדת החסד, אבל במלחמה הזו הוא נלחם ומסר את נפשו בשביל להציל את לוט, בשביל להציל את המלכות. לכן קוראים למלחמה הזו 'מלחמת המלכים'. זו מלחמה על עצמות המלכות, ואברהם אבינו נלחם בה כמו מלך. זו היתה התחלת התגלות שרש המלכות אצלו. לכן, אברהם אבינו הוא הראשון שנקרא בפרוש מלך – "עֵמֶק הַמֶּלֶךְ"[שצא] – אחרי מלחמת המלכים. כתוב[שצב] שכל מלכי אומות העולם באו להמליך את אברהם עליהם למלך.

הָרָצוֹן לְהֵטִיב וּמַחֲשֶׁבֶת "אֲנָא אֶמְלוֹךְ" [שניהם] נִקְרְאוּ בְּחִינַת "אֶחָד" שֶׁלִּפְנֵי הַצִּמְצוּם הָרִאשׁוֹן – [בלשון אדמו"ר האמצעי[א], שבפסוק נאמר על אברהם] "אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם" [וכן כתוב עליו הפסוק "כִּי אֶחָד קְרָאָתִיו"[ב]. אחד הוא גם נוטריקון אהבה חסד].

קדמון – "גליף גליפו בטהירו עילאה"

בְּהִתְפַּשְּׁטוּת אוֹר הַמַּלְכוּת שֶׁל מַחֲשֶׁבֶת "אֲנָא אֶמְלוֹךְ" הַנ"ל, הַנִּקְרָא "טְהִירוּ עִילָּאָה", ה' יִתְבָּרַךְ "שִׁיעֵר בְּעַצְמוֹ בְּכֹחַ כָּל מַה שֶּׁעָתִיד לִהְיוֹת בְּפוֹעַל".

בתוך מדרגת אברהם אבינו, מדרגת החסד שבסדר ההשתלשלות, יש כמה מדרגות: יש מדרגת ה'רצון להטיב', יש מדרגה שניה שנכללת בה שהיא מחשבת "אנא אמלוך" ויש דבר שלישי – מדרגת 'קדמון'[ג].

נרחיב: כאשר יש מחשבת "אנא אמלוך" יש כבר התגלות של אור אין סוף לפני הצמצום. ההתגלות הזו נקראת בלשון ספר הזהר "טהירו עילאה"[ד], הטוהר העליון, כמו שמים בהירים לפני הצמצום. ה'רצון להטיב' הוא ראשית התעוררות אותו אור, אבל כאשר רצון זה בא לידי מחשבת "אנא אמלוך" הוא כמו אחד שמתמלא במרץ ובאנרגיה אין סופיים. ר' הלל מביא בשם הרב המגיד הרבה פעמים[ה], שבכל פעם שאומרים את המושג 'אור אין סוף' הכוונה היא למדרגת 'מלכות דאין-סוף', וזוהי מחשבת "אנא אמלוך".

בתוך אותו טוהר עליון, 'טהירו עילאה', ה' יתברך משער את כל מה שעתיד להיות. הטוהר הוא כמו אנרגיה אין סופית שבתוכה צריך לחרוט ולחקוק את האותיות של ההשערה, של מה שעתיד להיות. החקיקה הזו – שנקראת בספר הזהר "גליף גליפו בטהירו עילאה", לגלוף גליפות – נקראת בלשון החסידות מדרגת 'קדמון'. למה? כיוון שזו המחשבה שמקדימה את מה שעתיד להיות, וכל זאת עדיין בתוך אור אין סוף שלפני הצמצום.

גם אותה מדרגה, מדרגת 'קדמון', נכללת בתוך מדרגת 'אחד' של אברהם אבינו. איך רואים זאת בתוך חיי אברהם אבינו? מה קרה מיד אחרי שהוא קיבל את המלכות מן המלכים? כתוב הסיפור של ברית בין הבתרים. מהי ברית בין הבתרים? מראים לאברהם אבינו את כל מה שעתיד להיות, את כל החושך, את כל הצרות של ארבע גלויות – "אֵימָה חֲשֵׁכָה נֹפֶלֶת עָלָיו"[ו] – עד הגאולה האחרונה[ז]. אחרי כל המלחמה על המלכות מגלים לו את כל העתיד, וזהו בדיוק סוד ההשערה בתוך ה'טהירו עילאה' – "שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל"[ח].

על ההשערה עצמה כתוב בקבלה ובחסידות[ט], שהיא כבר התחלת תנועת הצמצום. זה לא הצמצום בפועל, אבל זו כבר חקיקת אותיות, למרות שאינן אותיות במציאות[י]. הן נקראות "מציאות בלתי נמצאת"[יא], ובכל זאת הן כבר שרש הצמצום. לכן, כאן כבר מגלים לאברהם את כל הגלויות והחושך שיבואו בהמשך. אם כן, ברית בין הבתרים היא השרש אצל אברהם אבינו למדרגת 'קדמון'.

לסיכום: יש אצל אברהם אבינו את כל המדרגות. מצד עצמו הוא חסד, 'רצון להטיב', אחר כך הוא דואג למלכות ומוסר נפשו עליה, ואף נעשה בסופו של דבר בעצמו מלך, ולבסוף מגלים לו את העתיד. כלומר, נחקק במח שלו כל מה שעתיד להיות, כמו "גליף גליפו בטהירו עילאה":

הַשְׁעָרָה זוֹ נִקְרֵאת בְּחִינַת "קַדְמוֹן" שֶׁלִּפְנֵי הַצִּמְצוּם, וְהוּא סוֹד בְּרִית בֵּין הַבְּתָרִים שֶׁנִּכְרְתָה עִם אַבְרָהָם אָבִינוּ.

נכרת הוא כמו נחרט, והברית שנכרתה היא עם אברהם אבינו. כלומר, הוא מצד עצמו במדרגת 'אחד' ומדרגת 'קדמון' נחרטת בו, במדרגת 'אחד'.

"סובב כל עלמין"

נעיין רגע בתרשים המסכם [בתחלת הפרק]. במדרגת האהבה נוספת שם עוד הגדרה שלא דברנו עליה, הגדרה שכוללת את שלש המדרגות האחרונות עליהן למדנו – 'רצון להטיב', מחשבת "אנא אמלוך" וההשערה בכח. ההגדרה היא "סובב כל עלמין". אהבה היא סובב, ולכן כתוב בקבלה[יב] שחיבוק הוא בחינת מקיף ו"סובב כל עלמין". האהבה מחבקת את כל העולמות. "ממלא כל עלמין" הוא מה שנכנס פנימה, אבל החיבוק סובב מבחוץ.

כך מוסבר בחסידות[יג] על כפית ההר כגיגית בשעת מתן תורה. היה זה גלוי של אהבה, שה' חיבק אותנו חזק כל כך עד שהוא עורר אצלנו בעל-כרחנו אהבה. עד כדי כך, שבחז"ל מובא כי "מכאן מודעא רבה לאורייתא"[יד] שהקבלה שלנו היתה שלא ברצון. אם כן, איך כתוב שאמרנו "נעשה ונשמע"[טו]? מוסבר בחסידות – ומקור הדברים הוא אצל המהר"ל מפראג[טז] – שהאהבה שלנו היתה כביכול כפויה, שקב"ה גילה אהבה כזו גדולה שלא היתה לנו ברירה אלא להחזיר לו אהבה. זו אהבה בבחינת סובב, בבחינת חיבוק.

בהמשך נלמד את ההכנה להחדרת האור הממלא על ידי הצמצום שבמדת הגבורה, ואת אור הממלא עצמו – מדרגת התפארת ומדת הרחמים. חסד הוא אור מקיף ואילו רחמים הם כבר אור שחודר פנימה. יש בהם מעלה על גבי המקיף. המעלה הכי גדולה של אהבה היא כאשר "אהבה דוחקת את הבשר"[יז], שהיא מצמצמת את עצמה על מנת לחדור גם אל מקום צר, וזה כבר נקרא רחמים. שלב הצמצום שכנגד יצחק אבינו הוא שלב המעבר שביניהם.

* * *

נתחיל עם כמה השלמות: בשעור הקודם למדנו על מדת האהבה והסברנו שבסדר השתלשלות העולמות היא נקראת בלשון ספר הזהר והחסידות אור ה"סובב כל עלמין"[יח], שרש נשמת אברהם אבינו בגלוי. הסברנו שמדרגה זו עצמה כוללת שלש מדרגות: "חפץ חסד"[יט] – ההתעוררות להטיב שהיא שרש הרצון לבריאת כל העולמות, מחשבת "אנא אמלוך", וההשערה בכח את כל פרטי ההשתלשלות בינו לבין עצמו. הסברנו, שאצל אברהם אבינו ה'רצון להטיב' הוא הטבע הראשוני. מחשבת "אנא אמלוך" היא הדאגה והחפוש שלו אחרי המלכות, מלכות שמים, ובכך הוא היה מלך בכח. אחר כך, בברית בין הבתרים, מראים לו את העתיד, וזה כבר שייך להשערה בכח שבו.

נוסיף עוד פרט ביחס לברית בין הבתרים: לא רק שה' הראה לו את העתיד אלא הוא גם נתן לו לבחור אותו. ה' נתן לו את האפשרות לבחור בין גלות לבין יסורי גהינום[כ]. הוא נתן לו את האפשרות לבחור איך לתקן את העולם. זה נקרא שאברהם עצמו 'שיער בעצמו' מה יותר טוב לתקון הבנים שלו [היהודים הם החלק שצריך לעבור צרוף וזכוך – "מַצְרֵף לַכֶּסֶף"[כא] – לצורך תקון כל העולמות], שתקונם הוא תקון כל העולמות, החל מחטא אדם הראשון. אלו שלש מדרגות שבתוך אברהם אבינו.

התכללות האבות בנשמת אברהם

כעת נוסיף עוד נקודה ביחס לשלש המדרגות של אברהם: שלש המדרגות שלו הן התכללות של שאר האבות בו – אברהם, יצחק ויעקב שבתוך אברהם. שלשתם מדרגות של אהבה, אלא שמחשבת אהבה מזקיקה מחשבת מלוכה, וזו גומרת את הנכונות לפעול. לכן הסברנו, שהמושג 'אור אין סוף' מתיחס בעיקר למחשבת "אנא אמלוך", למלכות שבאין סוף. גם ה'רצון להטיב' הוא כבר בגדר 'אור המאיר לזולתו' הבא אחרי אור ה'שעשועים העצמיים', ובכל זאת בשם הרב המגיד ידוע שהמושג 'אור אין סוף' מתיחס בעיקר למלכות שבאין סוף. למה? אור אין סוף הוא אנרגיה אין סופית, ורק כאשר האדם מוכן בפועל לעשות הוא מתמלא בה, בעוד שברצון של "חפץ חסד" קיימת האנרגיה הזו, אבל לא במציאות. ברגע שמתגלה האור הזה, שנקרא בקבלה 'טהירו עילאה', יש מקום לשיעור, שעליו כתוב הבטוי "תורה קדומה".

לתורה יש שרש גבוה גם בשעשועים, ואפילו במדרגת 'יחיד', אבל שרש התורה במדרגת ההשערה שאנחנו מדברים עליה כאן, הוא ה"תורה קדומה". אלו הם רלא שערים – כל צרופי כב האותיות האפשריים – ועליה נאמר "אסתכל באורייתא וברא עלמא"[כב]. היא כמו התכניות של האדריכל בהן הוא מתסכל ועל פיהן בונה את הבנין.

לעניננו, "חפץ חסד" וה'רצון להטיב' הם המדה העצמית של אברהם. "בנין המלכות מן הגבורות"[כג] זו אש ההתלהבות של אור אין סוף, התלהבות של אדם שמוכן הרגע לפעול, והיא באה רק כאשר למחשבת "חפץ חסד" מתלוה מחשבת מלכות. חסד הוא תנועה שקטה, כמו מים, ללא התלהבות והמלכות מוסיפה לו את ממד ההתלהבות, את אש הגבורות, המגלה את הנכונות לפעול את אותו החסד. זהו יצחק שבאברהם [יחוד אברהם ויצחק הוא על דרך העקדה, וכמו בפסוק "אֵלֶה תּוֹלְדוֹת יִצְחָק בֵּן אַבְרָהָם, אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק"[כד]]. לבסוף, כאשר ה' יתברך "שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל", שזו ה"תורה הקדומה", זו בחינת יעקב אבינו – "אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים"[כה]. זהו יעקב שבאברהם, 'קדמון' שב'אחד'.

מהו הרמז לכך שמדרגת 'קדמון' היא מדרגתו של יעקב שבתוך אברהם? כתוב כי "שופריה דיעקב אבינו כעין שופריה דאדם קדמאה"[כו]. בהמשך נגיע למדרגת 'אדם קדמון', שהיא גלוי של מדרגת 'קדמון' בהיותה אחר הצמצום. לפני הצמצום כל הגליפה הזו באור אין סוף – "גליף גליפו בטהירו עילאה"[כז] – היא באחדות פשוטה וללא שום מציאות, חלילה, ורק אחר הצמצום היא מתגלה בתור 'מחשבה הקדומה דאדם קדמון'. ר' הלל מסביר[כח], שהיחס בין 'קדמון' לבין 'אדם קדמון' הוא כמו המעבר מ'כח' אל 'פועל', כאשר לשתיהן קדמה מדרגת 'יכולת' שבעצמות. לעניננו, התגלות אור הקו ו'אדם קדמון' בפועל היא כנגד מדת הרחמים בנפש, סוד נשמת יעקב אבינו, ואילו אותה המדרגה כפי שהיא בכח היא מדרגת 'קדמון', וממילא היא התכללותו של יעקב באברהם.

על מלחמת המלכים דורשים חז"ל[כט] את הפסוק "יַעֲקֹב אֲשֶׁר פָּדָה אֶת אַבְרָהָם"[ל], שבזכות יעקב, שעוד לא נולד, ניצל אברהם והצליח במלחמה [בספר התניא[לא] דורש אדמו"ר הזקן את הפסוק באופן אחר: הוד דורש אותו לענין מדת האהבה השבויה שלא מצליחים לעורר, ואז באה מדת הרחמים והיא זו שפודה ומעוררת את האהבה. אם שונאים מישהו הדרך להחזיר את האהבה אליו היא על ידי שמעוררים עליו את מדת הרחמים]. כלומר, יעקב מתחיל להתגלות בעת מלחמת המלכים. בשיעור קודם הסברנו, שמלחמת המלכים מבטאת את רצון של אברהם אבינו למלוך בקדושה, וכעת אנו מוסיפים שכבר בתוך מלכות זו קיימת מדרגת ההשערה בכח. יעקב הוא כמו העתיד של אברהם. בזכות מה שיצא מאברהם, בזכות העתיד שלו, ה' מציל אותו.

בדרך הרמז: ה'אחור' של מלך – מ מל מלך – עולה עם מלך, והוא רומז לכך שמציאות העם קיימת בתוך השערת המלך.

עד כאן היתה מדרגת האהבה.

יראה - הצמצום הראשון

שֹׁרֶשׁ הַיִּרְאָה – בְּחִינַת יִצְחָק אָבִינוּ – הוּא עִנְיַן הַצִּמְצוּם הָרִאשׁוֹן לִהְיוֹת חָלָל וּמָקוֹם פָּנוּי לַעֲמִידַת הָעוֹלָמוֹת כִּבְיָכוֹל (שֶׁהֲרֵי הַצִּמְצוּם אֵינוֹ כִּפְשׁוּטוֹ ח"ו, אֶלָּא שֶׁכָּךְ נִרְאֶה מִצַּד הָעוֹלָמוֹת). בְּמָקוֹם פָּנוּי זֶה נִשְׁאַר "רְשִׁימוּ" – רוֹשֶׁם הַהַשְׁעָרָה הַנ"ל עִם "כֹּחַ הַגְּבוּל שֶׁבְּאֵין סוֹף" הַנּוֹשֵׂא וְסוֹבֵל כָּל עָלְמִין בְּחֵיקוֹ[לב]. וְהוּא עִנְיַן מִדַּת הַדִּין שֶׁ"בִּתְחִילָּה עָלָה בַּמַּחְשָׁבָה לִבְרוֹא אֶת הָעוֹלָם בְּמִדַּת הַדִּין..."[לג].

 

נעבור לשרש היראה:

שֹׁרֶשׁ הַיִּרְאָה – בְּחִינַת יִצְחָק אָבִינוּ – הוּא עִנְיַן הַצִּמְצוּם הָרִאשׁוֹן לִהְיוֹת חָלָל וּמָקוֹם פָּנוּי לַעֲמִידַת הָעוֹלָמוֹת כִּבְיָכוֹל

ברגע שיש אור אין סוף יש נכונות לפעול, התלהבות של אנרגיה אין סופית שבאה מן הגבורות, אבל אחר כך יצחק עצמו צריך לצמצם את עצמו, את ההתלהבות שלו, ולעשות "מקום פנוי לעמידת העולמות"[לד]:

(שֶׁהֲרֵי הַצִּמְצוּם אֵינוֹ כִּפְשׁוּטוֹ ח"ו, אֶלָּא שֶׁכָּךְ נִרְאֶה מִצַּד הָעוֹלָמוֹת) [הסוגריים האלו באו להסביר את הבטוי 'כביכול', שהצמצום אינו באמת כפשוטו אלא רק נראה כך]. בְּמָקוֹם פָּנוּי זֶה נִשְׁאַר "רְשִׁימוּ" – רוֹשֶׁם הַהַשְׁעָרָה הַנ"ל עִם "כֹּחַ הַגְּבוּל שֶׁבְּאֵין סוֹף" הַנּוֹשֵׂא וְסוֹבֵל כָּל עָלְמִין בְּחֵיקוֹ.

ראשו של עשו

על כך יש כאן הערה:

כא. סוֹד "רֵישֵׁיהּ דְּעֵשָׂו בְּעִטְפוֹי דְּיִצְחָק" וְד"ל.

ראשו של עשו נמצא בחיקו של יצחק. כתוב במדרש[לה] שראשו של עשו התגלגל אל תוך מערת המכפלה, אל חיקו של יצחק אבינו, לאחר הריב בו חושים בן דן הרגו.

מה לומדים מכאן? ליצחק היתה באופן כללי נטיה לעשו, ומוסבר בכתבי האריז"ל[לו] שיצחק הרגיש כי טמונים בעשו נצוצות גדולים, כמו רבי עקיבא ורבי מאיר. "וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו"[לז] – 'פיו' הוא הפנימיות של עשו ויצחק היה צד מתוכה את הציד, את הניצוצות הקדושים הטמונים בו [רש"י מפרש שזהו צידו של עשו בפיו של יצחק, אבל האריז"ל מפרש הפוך, צידו של יצחק בפיו של עשו]. לכן היתה ליצחק נטיה לקרב את עשו. הסוף היה פרוד גמור בין הראש של עשו לגופו: כל הצאצאים שלו שייכים לגוף שלו והם גוים גמורים, הרשעים הגמורים ביותר כמו עמלק [כל הגלות שלנו היא גלות אדום], ורק הראש שלו שייך לקדושת ישראל. לעשו יש דין של יהודי מומר[לח], שהרי הוא נולד לאם יהודיה, וכל זאת נשאר מרוכז בתוך ראשו, שמתגלגל לחיקו של יצחק.

מהו הראש של עשו? זהו המדע של כל העולמות, חכמת הבריאה. 'נשמות' הם נשמות ישראל, אבל ה'עולמות' הם עשו. מה יש לברר בהם? הרמז הוא: עשו הוא מלשון עשיה, תקון עולם העשיה, וכן עשו עולה שלום[לט]. עשו נולד כבר עשוי. הגוף שלו רע, אבל הראש שלו מונח בחיקו של יצחק, בצמצום הראשון.

שלש פעולות בצמצום הראשון

בחסידות מוסבר שיש כמה דברים שקורים בצמצום הראשון: הדבר הראשון שנוצר הוא הרגשת החלל. זו ההרגשה שבאה מצד העולמות. באמת אין חלל ו"הצמצום לא כפשוטו"[מ], אבל כך היא ההרגשה מצד העולמות. דבר שני: רשימו. נוצר 'רשימו' מצד ההשערה וזהו 'רשימו' של מדרגת 'קדמון'. זהו הרושם של הכח. הוא מתחיל להיות מציאות אבל לא מציאות של 'פועל', שמתחילה רק אצל 'אדם קדמון'. זהו רק מעבר, משהו שמתחיל להתגבש. הדבר השלישי: גלוי 'כח הגבול' שבאין סוף. אין סוף בעצמו כולל גם את 'כח הגבול' וגם את 'כח הבלי-גבול'. בשם ספר עבודת הקדש (לר' מאיר בן גבאי) מצוטט תמיד כי "כשם שיש לו כח ב'בלי-גבול' כך יש לו 'כח בגבול', שאם לא כן נמצא אתה מחסר שלמותו"[מא]. אם כן, מה ההבדל בין לפני הצמצום לאחריו? מוסבר בחסידות[מב] שלפני הצמצום כח ה'בלי-גבול' נמצא בגלוי ואילו 'כח הגבול' נמצא בהעלם, וכל מטרת הצמצום היא להפוך את הסדר, ש'כח הגבול' יהיה בגלוי ואילו 'כח הבלי-גבול' יהיה בהעלם. הצמצום הוא העלמת 'כח הבלי-גבול' כדי שיוצר חלל שמגלה את 'כח הגבול'.

שוב, יש את מה שנראה חלל מצד העולמות, יש את הרושם של ההשערה, ויש משהו עמוק יותר –מתגלה 'כח הגבול'. מה זה 'כח הגבול'? זהו הכח לשאת ולסבול את העולמות[מג]. יש בכח אפשרות לסבול את היקום, כאשר הוא עוד לא נמצא בפועל. גם הכח הזה – כח של "אֲנִי עָשִׂיתִי וַאֲנִי אֶשָׂא וַאֲנִי אֶסְבֹּל וַאֲמַלֵּט"[מד] – הוא בחינה של יצחק. כל שלש התכונות הללו שמתגלות בצמצום שייכות ליצחק אבינו.

למה להשערה הזו עוד לא היתה שום מציאות לפני הצמצום? בגלל שכל עוד 'כח הבלי-גבול' נמצא במצב של גלוי ו'כח הגבול' נמצא במצב של העלם, ההשערה – שהיא השערה של גבול – לא יכולה לתפוס מקום והיא בטלה ומבוטלת לגמרי. לעומת זאת, לאחר הצמצום ההשערה נשארת, כי היא נמצאת יחד עם 'כח הגבול' שבאין סוף, ואז היא יכולה להתגלות. שוב, לגבי ההשערה כמו שהיא לפני הצמצום ה'רשימו' הוא צמצום, הוא דין. מצדינו, ה'רשימו' מקבל יותר מציאות, אבל לגבי ההשערה שקדמה לה הוא צמצום. זהו רק רושם.

מה פרוש הבטוי "סובל כל עלמין בחיקו"? דברנו כמה פעמים על מחלוקת הרשב"א[מה] והרמב"ם[מו] האם "יש לנמנעות טבע קיים בחיק הבורא" או לא. הבטוי 'חיק הבורא' הוא הצמצום, ושם אפשר להצדיק גם את דעת הרמב"ם. כוונת הביטוי בלי גבול היא שאתה לא יכול להגביל ולחלק, גם בהגיון, שדבר זה אפשרי ודבר זה אינו. לא רק שיש במשמעותו התפשטות בלי סוף, אלא שאתה לא יכול לשים בה שום גבול. ברגע שיש 'כח הגבול' כאילו אמרת שיש הגיון. הגיון הוא עשו, ולכן הראש שלו שוכב בחיקו של יצחק. זהו סוד הבטוי 'חיק הבורא'. והרמז: חיק הבורא עולה מקום פנוי, שכל העולמות העומדים בחלל הפנוי נמצאים ב'חיק הבורא'. הבטוי כח הגבול עצמו עולה הגיון.

עד כאן הערה כא. נחזור אל המאמר עצמו.

יש בצמצום את גלוי 'כח הגבול' שבאין סוף, את גלוי ה'רשימו' של ההשערה ואת יצירת המקום הפנוי הנראה, וכולם הם בבחינת דין:

וְהוּא עִנְיַן מִדַּת הַדִּין שֶׁ"בִּתְחִילָּה עָלָה בַּמַּחְשָׁבָה לִבְרוֹא אֶת הָעוֹלָם בְּמִדַּת הַדִּין...".

אלא שאחר כך ראה שאין העולם מתקיים "עמד ושתף עמה מדת הרחמים", שזה כבר גלוי אור הקו.

שוב, הכל כאן הוא בבחינת מדת הדין, של יראה, אלא שיש לנו בה שלש בחינות שונות. צריך לומר שהן עצמן כנגד אברהם יצחק ויעקב הכלולות בתוך יצחק. עצם יצירת החלל הוא הדין שבדין. הרושם שנשאר הוא הרושם של ההשערה, אותה הסברנו כבחינת יעקב אבינו. גלוי 'כח הגבול' שסובל הוא גלוי של חסד, שסובל את המציאות. אברהם אבינו נקרא "הָאָדָם הַגָדוֹל בָּעֲנָקִים"[מז], ואדם גדול הוא אחד שנותן הרבה, אבל מצד שני, הוא גם אחד שסובל הרבה. הוא מספיק סבלני כדי לסבול את העולם הזה. כמו דין בשולחן ערוך, המורה שזה כשר וזה פסול וזהו.

* * *

הצמצום – אבוד עצמי לדעת

לגבי היראה והצמצום יש עדיין כמה דברים יסודיים שלא הסברנו, אותם נשלים כעת.

יראה, בכלל, היא תנועה. מה זה צמצום? צמצום בלשון הקבלה הוא שה' סילק את האור 'מיניה וביה'. הוא סילק את האור שלו אל תוך עצמו ונשאר חלל. כלומר, הצמצום על פי פשט הוא תנועה פנימית. האור נכנס אל תוך עצמו. לפני כן אין תנועה. מה שכתוב, שאור אין סוף היה "מתפשט וממלא את כל המקום"[מח] זו עדיין אינה תנועה. זהו מצב, אבל התנועה הראשונה היא תנועה של כווץ פנימי אל תוך עצמו. זה נקרא צמצום.

במעמד הר סיני, לאחר שראו ישראל את גלוי הקולות והברקים, קול השופר וההר העשן [כתוב, שאלו ארבע מדרגות כנגד ארבע אותיות שם הוי'] כתוב "וַיַּרְא הָעָם וַיָנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק"[מט]. על כך דרשו חז"ל: "אין נוע אלא לשון זִיעַ"[נ], שתנועה היא מלשון זעזוע, וזעזוע הוא יראה.

מכאן חז"ל[נא] לומדים כלל גדול: כמו שאת התורה קבלנו "באימה ביראה ברטט ובזיע" כך כל לימוד תורה צריך להיות בבחינה דומה. תנועה של זיע היא כמו בפסוק "נוֹעַ תָּנוּעַ הָאָרֶץ"[נב], פחד וזעזוע. במקום אחר למדנו[נג] שכל יראה היא תנועה של בריחה מעצמך, מן המעמד והמצב הנכחי שלך. גם כאן אצלנו, בצמצום, הקב"ה מסלק את עצמו מעצמו כביכול. הוא בורח מעצמו. זו איזו מן הסתייגות – מלשון סייג ומקום – מעצמו. זאת היראה שיש בפעולת הצמצום.

מה נשאר לאחר פעולת הצמצום? נשאר חלל. חלל הוא מלשון חלל מת[נד]. כלומר, הפחד – כמו הבטוי 'פחד מוות' – מסלק את הדמים [כמאמר חז"ל[נה]] ו"הַדָם הוּא הַנֶפֶשׁ"[נו]. הפחד מסלק את הנפש, את החיוּת, ומה שנשאר הוא נקודה מתה של חלל. למה הדבר דומה? עשית החלל בצמצום היא כמו נקודה של מסירות נפש, של אבוד עצמי לדעת, כמו אדם שקופץ מן הגג. לכן הצמצום נקרא חלל וחלל הוא סלוק, הסתלקות. כמו צדיק שמסתלק, שהנשמה שלו עוזבת את הגוף. זהו הפשט בקשר שבין היראה והצמצום.

מצות קדוש השם של הקב"ה

העבודה הכי גדולה של היהודי היא קדוש השם, שהוא מוכן למות על קדוש שמו – "וְנִקְדָשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"[נז]. כמו שמשה מנחם את אהרן "בִּקְרֹבַי אֶקָדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד"[נח]. קדוש השם בפועל הוא כאשר האדם מסתלק, וזו המצוה הכי גדולה מכל המצות (פעם למדנו[נט] שהיא כנגד הכתר במנין המצות התמידיות לעתיד). קֹדש הוא לשון הבדלה, וקדוש השם הוא כאשר היהודי נבדל לגמרי מן העולם הזה.

כלל גדול אצל חז"ל הוא, שכל מה שהקב"ה דורש מאתנו הוא מקיים גם בעצמו, כמו שכתוב "מַגִּיד דְּבָרָיו לְיַעֲקֹב חֻקָיו וּמִשְׁפָּטָיו לְיִשְׂרָאֵל"[ס]. אנחנו מניחים תפילין ועושים אותו חטיבה אחת בעולם – "הוי' אחד"[סא] – וגם הוא מניח תפילין[סב] ועושה אותנו חטיבה אחת בעולם – "גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ"[סג]. גם בענין זה, של מצות קדוש השם, צריך לחפש אצל ה' איך הוא מקיים אותה. מלבד כלל זה, המתיחס למצות, על פיו כל מה שאנחנו עושים גם ה' עושה, קיים אותו העיקרון גם לגבי מדות. כל מדה טובה צריך לחפש איך היא קיימת אצל ה'. למשל: במדת האהבה זה פשוט, שכמו שה' אוהב אותנו כך אנחנו אוהבים אותו, אבל במדת היראה זה יותר קשה. יראה היא דבר טוב, לפחד מה'. איך היא אצל ה'? איך אפשר להבין זאת? אותו הדבר ביחס למצות קדוש השם. מצות קדוש השם אצל הקב"ה היא פעולת הצמצום.

הכל בקדושה, הכל גם למעלה

יותר מכך, כתוב שכנגד כל מדה רעה קיים הכלל "זה לעומת זה עשה האלקים"[סד], שיש את אותה המדה בקדושה. בשם ר' פינחס מקוריץ מובא, שאפילו כנגד הכפירה אפשר למצוא דבר דומה בקדושה. איך? הוא אומר שכפירה בקדושה היא מצות נתינת צדקה. מי שמאמין יכול לומר כי לכאורה מדרכי ההשגחה העליונה היא שהעני ישאר עני, ואם אני נותן לו צדקה אני לכאורה כופר בהשגחה פרטית. על כך הוא אומר, שצריך לאחוז בכפירה שבקדושה ולומר שה' לא דואג לו ולכן אני דואג לו. אני מאמין שה' הוא דיין אמת – "אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל"[סה] – אז אם הוא עני הדבר בטוח נעשה על פי משפט צדק. אמנם, יש ממד כזה בכל המצוות, שכן בכל המצות צריך לקום ולעשותן כמו במצות הצדקה, ובכל זאת בצדקה זה באופן מיוחד. היא נוגעת אל מישהו אחר, ולכן היוזמה בעשייתה כאילו נוגדת את ההשגחה הפרטית.

זו דוגמה לשני יסודות של החסידות. העיקרון הראשון הוא שכל דבר, ואפילו מדה רעה בנפש, יש לעומתו בקדושה, ואפשר להשתמש בו. על פי שיטת המוסר יוצא שיש הרבה תענוגות בעולם הזה, הרבה חיוּת, הרבה 'גִישְׁמַאק', ואם אין כנגדן בקדושה המשמעות היא שאת הדבר הזה האדם הפסיד. הוא הלך לאיבוד. על פי חסידות הדבר אינו כך. בשביל לעשות מעשה כזה של צדקה מתוך מודעות של כפירה צריך להיות עמוק-עמוק בעבודת ה', כמו ר' פינחס מקוריץ.

בעבודה זו עובר האדם משבר נפשי. הוא רואה את ההשגחה ברוח הקדש שלו, ובכל זאת הוא כופר בה כדי לעזור לאחר. זה לא דבר פשוט. יש לו כעת את אותה החיות של אותו 'חופשי' באין ערוך. לאותו 'חופשי' יש בכפירתו רק צד אחד, רק את ה'גישמאק', ולכן זו חיות מדומה ומרומה. לעומתו, לאותו צדיק יש את שניהם – גם את המשבר וגם את החיות – בנשיאת הפכים גמורה. זהו העיקרון הראשון בחסידות, שכל סוג של חויה צריך לחוות אותה בעבודת ה', ואדרבה, רק אז היא אמיתית ולא רק דמיון.

העיקרון השני הוא "מבשרי אחזה אלוה"[סו]. כמו שאצל האדם צריך להיות מקום לכל החוויות בקדושה, כך צריכים להיות כל אותם הדברים גם למעלה, אצל הקב"ה. ה' לא חסר שום דבר ולכן לא יתכן שאי-אפשר יהיה למצוא בו את אחת מן המדות, אף שלכאורה לא נראית שייכת אליו. לדוגמה: מדת היראה או מצות קידוש השם במסירות נפש. כל הדברים הללו, שנראים כנוגדים את ההגיון שלנו, באים כולם בסוד הצמצום הראשון, בו הקב"ה מתקדש ומתבדל.

לכן צדיקי החסידות הם כבר תחלת גלוי אור המשיח, ולכן יש 'כיפים' כאלו שבגלות לא היו בכלל, וכעת הם מתחילים לחזור. הבעל שם טוב אמר, שעד שהוא נולד היה העולם יבש – "'ונהר יחרב ויבש'[סז] – 'יחרב' בבית ראשון 'ויבש' בבית שני"[סח] – 'ואני באתי לעולם להביא טריות' ('פרשקייט'), לחלוחית. זו חיות בקיום התורה והמצות. כאן חידשנו עוד דבר, שחיות זו קיימת גם בכל מיני מדות שעד עכשיו היו רק ב"לעומת זה", ולא בקדושה. החסידות התחילה – בעבודת הצדיקים הגדולים – להחזיר גם אותן אל הקדושה.

צריך להדגיש: אין ברעיון זה שום ענין נגד אתכפייא, שצריך לכפות את היצר הרע, אבל לפעמים מגיע אדם לחווית אתהפכא. אמנם, אתהפכא גמורה שייכת רק לצדיקים[סט], שמצליחים בשעת המעשה להפוך תאוה – כמו תאות נשים, זנות – לקדושה. על כך אנחנו לא מדברים. אצל נשמות כערכינו, אם באה לאדם מחשבת זנות צריך לעשות מיד אתכפייא, לדכא אותה ולהסיח את הדעת ממנה[ע]. זו מחשבת פגם הברית, אבל אותו עיקרון התהפכא שייך גם אצלנו. אם האדם עובד את ה' באמת ויש לו הרגש פנימי בעבודתו, יזכה פעם בחיים לחוות בקדושה אתהפכא ביחס למדות. לכל מדה יש הזדמנות להופיע פעם בקדושה.

זו היתה הקדמה אחת להבנת ענין הצמצום, שהיא נקודת ההסתלקות של ה' – "פחד מסלק הדמים"[עא] – בהסתלקות החיות ויצירת החלל הפנוי, לכאורה. שרש היראה היא תנועה, תנועה לתוך עצמו.

תחלת התהוות הזמן

התנועה היא סוד הזמן. מובא בקבלה[עב], ששרש התהוות הזמן נקרא 'מטי ולא מטי', תנועה של דופק. התנועה הראשונה היא תמיד התנועה של כווץ אל תוך עצמו, וזו היראה שבצמצום. הצמצום הראשון הוא הסוד של התחלת הזמן. זה כמו התנועה הראשונה של כווץ בדופק הלב, שמסלקת את הדם מן הלב – "פחד מסלק הדמים". אחר כך מתמלא הלב שוב דם ומדופק החיים מתהווה הזמן.

עד עולם האצילות הזמן עוד לא נקרא זמן ממש, אלא רק 'סדר זמנים'[עג]. רק מעולם הבריאה ומטה יש כבר זמן ממש, קודם ברוחניות ואחר כך בגשמיות. לכן המדרגה הראשונה שקודם הצמצום נקראת 'קדמון', על שם שהיא קדומה ולמעלה משרש הזמן. "מכלל לאו אתה שומע הן", ואם המדרגה של ההשערה נקראת 'קדמון' הוי אומר שהצמצום שבא אחריו כבר אינו קדמון. הוא כבר תחלת תהליך של זמן (מה שמדובר על שמיטות קודמות[עד] זו שיטה אחרת לגמרי, שהאריז"ל שולל אותה[עה]). התחלת תהליך זה היא התנועה של ההסתלקות שיש בצמצום הראשון, היראה. על יראה כתוב הבטוי "כל חי מתנועע"[עו]. זו הגדרת החי בכל ספרי מחשבת ישראל, הקבלה והחסידות. התחלת דופק החיים זו היראה – "יִרְאַת ה' לְחַיִים"[עז]. אחריה באה תנועה של חזרת החיים, התנועה של 'מטי'.

אתמול קראנו בתורה על מיתת נדב ואביהו, ושם נאמר "בִּקְרֹבַי אֶקָדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד"[עח]. זה בעצמו סוג של 'רצוא ושוב'. "אקדש" הוא הסלוק ועשית החלל, 'לא מטי', ואילו "אכבד" זו המשכת הכבוד של "מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ"[עט]. זהו כבר מלוי החלל. דוגמה נוספת: גם בשירת המלאכים רואים שקודם הם שרים "קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ"[פ], שזה כמו לומר 'סלוק סלוק סלוק', ואחר כך הם שרים "מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ", שזו המשכה אל תוך הסלוק. זו הסיבה שקוראים לה' 'הקדוש ברוך הוא': 'קדוש' הוא הסלוק ו'ברוך' הוא המשכת הכבוד [ברוך הוא כבוד בהחלפת האותיות ר ו-ד]. בכל ברכות הנהנין אומרים רק את המלים של המשכת הכבוד – "ברוך אתה ה'" – חוץ מברכת המצות שיש בה גם מלות הסלוק – "אשר קדשנו במצותיו", ואחר כך שוב חוזרים אל המשכת כבוד – "וציונו".

שתי בחינות ב'רשימו'

נחזור לענין היראה והצמצום. בפעם הקודמת למדנו על כמה מדרגות בצמצום: הדבר הראשון הוא הסלוק וההעלמה שיש בצמצום, והוא אינו מה שקורה בו באמת, שהרי הצמצום הוא "אינו כפשוטו"[פא], אלא רק מצדנו. הדבר השני הוא כניסת ה'רשימו', והוא גלוי של היות ה' "נושא וסובל כל עלמין בחיקו"[פב], את כל רבוי הגבול של העולמות. הסברנו שזהו הסוד של יצחק, שסובל בחיקו את ראשו של עשו – "רישא דעשו בעטפוי דיצחק"[פג].

כעת נוסיף ונחלק חלוקה נוספת. גם בתוך 'רשימו' זה ישנן שתי בחינות: יש 'רשימו' של מדרגת 'אחד', של "חפץ חסד" ושל מחשבת "אנא אמלוך", ויש גם 'רשימו' של מדרגת 'קדמון', של השערת רלא השערים בכח את כל מה שעתיד להיות בפועל. לכן כתוב בקבלה (בספר עמק המלך[פד]), שמקום החלל והצמצום נקרא 'אויר'. אויר הוא אותיות אור י, והוא כולל בתוכו את שתי הבחינות שיש ב'רשימו': אותיות אור הן הרשימו של אור אין סוף, של מדרגת 'אחד', ואילו האות י היא הרשימו של ההשערה, של מדרגת 'קדמון'.

'כח הגבול' ו'כח הבלי-גבול' – הספור של שניהם

הדבר השלישי שהסברנו בצמצום הוא גלוי 'כח הגבול' שבאין סוף. הוא מעצם האין סוף. זהו נושא שלא כתוב בקבלה ובכתבי האריז"ל, אלא מתבאר בחסידות על פי ספר 'עבודת הקדש' של אחד מן המקובלים הראשונים. הוא אומר[פה], שכיוון שהקב"ה הוא "שלמותא דכולא" אי אפשר לומר שאין לו כח בגבול. חייבים לומר שיש לו. בחסידות מוסבר[פו], שלפני הצמצום 'כח הגבול' נמצא בהעלם בעוד 'כח הבלי-גבול' נמצא בגלוי, ואילו הצמצום בא והופך את הסדר – 'כח הבלי-גבול' מתעלם ואילו 'כח הגבול' מתגלה.

אם יש לנו 'רשימו' של מדרגת 'אחד' ו'רשימו' של מדרגת 'קדמון', צריך לומר שגלוי 'כח הגבול' – כח של ה' בעצמו – בא ממדרגת נושא הפכים שמעליהם, ממדרגת 'יחיד'. מקור 'כח הגבול' בא ממקום גבוה יותר מאשר שתי הרשימות. הוא בא ממדרגת 'יחיד' שכעת מתגלה.

שוב, במדרגת העצמות ממש שני הדברים – גם 'כח הגבול' וגם 'כח הבלי-גבול' – נמצאים יחד. הוא נושא הפכים עד שלגביו הם אינם הפכים כלל. כך הוא במדרגת 'יחיד'. אחר כך מתגלות מדרגות 'אחד' ו'קדמון', ושם 'כח הבלי-גבול' מתגלה ואילו 'כח הגבול' מתעלם. אחר כך, על ידי הצמצום מתהפכים הערכים ו'כח הגבול' מתגלה ואילו 'כח הבלי-גבול' מתעלם. מהי תכלית בריאת העולמות? שעל ידי המשכת אור הקו יהיה אפשר לגלות את 'כח הבלי-גבול' בתוך הגבול. זה נקרא "דירה בתחתונים"[פז]. מעשה בראשית הוא לקחת שני דברים שסותרים אחד את השני ורוצים ששניהם יתגלו.

לדוגמה: כמו בסיפור של שני בני זוג. בשמים היו שני בני הזוג אחד ממש. אחר כך, כדי לגלות ולספר את הסיפור שלהם, צריך לספר קודם את הסיפור שלו, שהוא נולד במקום פלוני וכו' ובינתיים היא נעלמת. אחר כך עוזבים את הסיפור שלו, מעלימים ומסתירים אותו לגמרי, ומתחילים לספר את הסיפור שלה. זה גלוי 'כח הגבול'. אחר כך האיש נמשך אל תוך מקום האשה – "דרכו של איש לחזר אחר אשה"[פח] – ושם יכול להיות יחוד וחיבור של שניהם יחד. זה הסוד של כל מעשה בראשית. קודם מספרים את הסיפור של ה'בלי-גבול', אחר כך את הסיפור של ה'גבול' ולבסוף אפשר לייחד אותם למטה.

בעומק יותר: 'בלי-גבול' ו'גבול' הם השרש של חסד וגבורה בכל מקום, כאשר בלשון האריז"ל[פט] הם נקראים ה חסדים ו-ה גבורות. אלו שני הפכים, ולכן כל מקום בו מופיע המושג 'נושא הפכים' פרושו בעצם נשיאת חסדים וגבורות, כמו הדעת וכמו כל קו האמצעי. כדי לייחד אותם צריך קודם לספר את הסיפור של הזכר – "זָכַר חַסְדּוֹ"[צ] – שהוא הסיפור של אור אין סוף שלפני הצמצום הראשון. זהו הספור של "חפץ חסד", של מחשבת "אנא אמלוך" ושל ההשערה בכח. זה הסיפור של אברהם אבינו. אחר כך בא יצחק, ועליו כתוב בקבלה[צא] שהוא בא מ'עלמא דנוקבא'. הצמצום הוא סוד הנוקבא, וכאן מתחיל סיפור חדש לגמרי. כל הבארות שחפר אברהם "סִתְמוּם פְּלִשְׁתִּים וַיְמַלְאוּם עָפָר"[צב]. כל הפעולה שלו הסתלקה ויצחק צריך לבוא להתחיל סיפור חדש, לחפור מחדש, על ידי יראה. כתוב, שכל הגרים שגייר אברהם – "הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְּחָרָן"[צג] – הסתלקו עם הסתלקות אברהם אבינו. מן הצמצום ולמטה מתחיל משהו חדש לגמרי.

אחר כך מגיע הקו. אמנם, חיצוניות הקו באה למדוד את ה'רשימו', אבל פנימיות הקו – הרחמים – היא סוד היחוד של אור אין סוף שלפני הצמצום והצמצום[צד]. האור שלא נגע בו הצמצום הוא זה שנמשך אל מקום הצמצום ואז מתייחדים 'בלי-גבול' ו'גבול'. זה "דירה בתחתונים" [זהו ההסבר הכי עמוק לשיטת השמיטות שהזכירו קודם. על פיה, השמיטה הקודמת היא שמיטת החסד, והיא בעצם אור אין סוף שלפני הצמצום, ואילו אנחנו נמצאים בשמיטה השניה, שמיטת הגבורה, שמן הצמצום ולמטה[צה]. לקראת ביאת המשיח מתחילים להרגיש את השמיטה הבאה, השלישית, שמיחדת את שתיהן].

סוד ארבע פעולות הללו בצמצום הוא סוד שם הוי' על פי הצרוף של תפילין דרבינו תם – לפי הסדר של יההו – שבבחינת מוחין דאבא[צו]. בתחלה 'כח הגבול' ו'כח הבלי-גבול' – ה החסדים ו-ה הגבורות – כלולים בפשיטות העצמות בנשיאת הפכים, וזה כנגד האות י שבשם. אחר כך מתגלה 'כח הבלי-גבול', שזו האות ה עילאה שבשם, שכנגד ה החסדים. אחר כך מתגלה על ידי הצמצום 'כח הגבול', שכנגד ה תתאה שבשם, שהם ה הגבורות. בסוף נמשך הקו, כנגד האות ו שבשם, ומחבר את שתי אותיות ה-ה. האות ו נמצאת ביניהן כדי לחבר אותן, אבל היא מתגלה רק בסוף. כך מובא בפרוש אצל ר' ישראל סרוג[צז]. פעולת הצמצום היא שהאות י נכנסת במקום האות ה עילאה, ואז מתעלמת ה עילאה, ואילו האות ה תתאה מתגלה. ולבסוף יש המשכה של האות ו, ואזי מתגלה האות ה עילאה בתוך האות ה תתאה. כח זה, להמשיך מן ה-ה עילאה אל ה-ה תתאה, בא מן האות י. לכן יש בראש האות ו ציור אות י. שוב, כל סוד שם הוי' במובן היסודי ביותר בא לומר שתכלית הכל הוא לגלות את מה שנשוא בפשיטות האות י, את ההפכים הנישאים בה, באמצעות אותיות ההו:

ינשיאת הפכים – כח הגבול וכח הבלי-גבול בהעלם העצמות

הגלוי כח הבלי-גבול – ה החסדים (הספור שלו)

הגלוי כח הגבול – ה הגבורות (הספור שלה)

וגלוי אור הקו – כח הבלי-גבול בתוך כח הגבול (הספור של שניהם)

המאור נכנס במקום האור

לפני שנמשיך הלאה נוסיף הקדמה נצרכת: מה המקור לכל אחד משלשת פעולות הצמצום שמנינו? בכל כתבי ר' חיים ויטאל מוזכרת רק פעולת הצמצום עצמה[צח], בקצור נמרץ, ואפילו מדרגת ה'רשימו' כמעט לא נזכרת. היא מוזכרת רק פעם אחת. הכלל אצל ר' חיים ויטאל הוא, שכאשר הוא מזכיר מושג מסוים במקום נמוך זהו המקום המתאים באמת לאותו המושג, ואתה צריך להבין לבד שהוא קיים גם כן במקום גבוה יותר. כך זה גם לגבי המושג 'רשימו'. איפה מזכיר ר' חיים ויטאל את ה'רשימו'? אצלו ה'רשימו' הוא בעיקר סוד הניצוצות שנפלו בשבירת הכלים, להן הוא קורא בשם 'רשימו של האור' שהסתלק[צט]. מתוך כך ניתן להבין לעילא ולעילא. בספר עמק המלך[ק] של ר' ישראל סרוג כבר מוזכרות שתי בחינות ה'רשימו', שכן הוא הראשון שמחלק בין המדרגות שלפני הצמצום, בין אור אין סוף (מדרגת 'אחד') לבין 'עולם המלבוש' (מדרגת 'קדמון'). ממילא לשתי מדרגות אלו יש גם רשימות – 'רשימו' של מדרגת 'אחד' ו'רשימו' של מדרגת 'קדמון'. בחסידותנג כבר מופיע הענין השלישי – גלוי 'כח הגבול שבאין סוף' שסובל כל עלמין בחיקו – והוא ענין שאינו מופיע אצל האריז"ל ותלמידיו ורק מוזכר בספר עבודת הקדש.

כל אלו היו שלש המדרגות בצמצום עליהן דברנו בשיעור הקודם. כיוון שיצירת החלל והמקום הפנוי שנשאר לאחר הצמצום – שלב העלמת האור – היא רק מצדנו אנחנו לא מונים אותם בין המדרגות. כעת נוסיף עוד מדרגה: מה באמת היה בצמצום? אמיתת ענין זה הוא דבר שמתחדש רק בכתבי החסידות, בעיקר אצל האדמו"ר האמצעי[קא] ובכתבי ר' הלל[קב], והוא סוד ההעלמה. מה פועל את אותה ההעלמה של 'כח הבלי-גבול'? איך ה' עושה אותה? הבטוי הוא ש"המאור נכנס במקום האור"[קג]. העצמות ממש, כולה, לא רק 'כח הגבול' שלה, נכנסת במקום האור, ועל ידי כך הוא מתעלם. המשל לכך הוא שאמרנו בתחלת השיעור – זוהי מסירות נפש.

מה זו מסירות נפש? מסירות נפש היא שהעצם בא ותופס את מקום החיות הפנימית, ואז החיות מסתלקת. כמו חייל שמוסר את נפשו. דוגמה נוספת שלמדנו: יש תורה בליקוטי מוהר"ן[קד] שבה מסביר ר' נחמן כי הסתלקות הצדיק היא ירידת שרש נשמתו והתחברותה בתוך הגוף, ופעולה זאת גורמת שחיותו תסתלק, כמו אור שנשאב אל תוך המאור. לתלמידים נשאר רק רשימו, ורק מי שזוכה – זוכה ל"פי שנים"[קה]. כאשר צדיק נפטר הוא נשאר, ואפילו "יתיר מבחיוהי"[קו], אלא שזה רק בהעלם. המאור של עצמו, של עצם נשמתו, נמשך ותופס את מקום האור, וממילא האור מסתלק אל תוכו. מהבעל שם טוב אנחנו יודעים שני דברים: ש"הצמצום לא כפשוטו"[קז], ושכל ענין הסתלקות הצדיקים "אינו כפשוטו", ושניהם ענין אחד ממש [אגב, היום הוא יום ההסתלקות של ר' אלימלך, בעל 'ספרן של צדיקים'].

כל זה היה להסביר את ארבע המדרגות שיש בצמצום: כניסת המאור במקום האור; גלוי 'כח הגבול' שהיה כלול ונשוא בתוך העצמות עם 'כח הבלי-גבול', המתגלה כעת בפני עצמו כנושא בחיקו את כל העולמות העתידים להיברא; שתי בחינות ה'רשימו' – 'רשימו' של אור הבלי-גבול, של בחינת 'אחד', ו'רשימו' של ההשערה, של בחינת 'קדמון' [בהמשך נסביר איך ארבעתם רמוזים בתוך שמו של יצחק אבינו]:

יכניסת המאור במקום האור

הגלוי 'כח הגבול' שבאין סוף

וגלוי ה'רשימו' של מדרגת 'אחד'

הגלוי ה'רשימו' של מדרגת 'קדמון'

רק נזכיר מהיכן יצאנו: התחלנו מן המושג תנועה, השייך שבמושגי הנפש אצל האדם למדת היראה, והסברנו שהוא הנקרא בלשון החסידות "הזזה עצמית"[קח]. אדם שקוע בהבלי העולם הזה עשרים-שלשים שנה, ופתאום הוא מתעורר. אם זו התעוררות אמיתית – זה נקרא "הזזה עצמית", נקודת זעזוע של מסירות נפש. זו הנקודה הראשונה של חזרה בתשובה, בלעדיה שום דבר לא שווה כלום. זו תנועה של יראה, לא של אהבה. אמנם, יכולה לרדת אל האדם גם אהבה גדולה מלמעלה כדי לעורר אותו, אבל ראשית ההתקרבות זו "הזזה עצמית", מכחה בורח האדם מההבל בו היה שקוע[קט]. קודם היה מתפשט בתוך העולם הזה וכעת הוא מפסיק.

* * *

רחמים - התגלות הקו

שֹׁרֶשׁ הָרַחֲמִים – בְּחִינַת יַעֲקֹב אָבִינוּ ("אֲשֶׁר פָּדָה אֶת-אַבְרָהָם"[קי]), הֶמְשֵׁךְ הַמַּאֲמָר הַנ"ל "...רָאָה שֶׁאֵין הָעוֹלָם מִתְקַיֵּים, שִׁיתֵּף עִמּוֹ מִדַּת הָרַחֲמִים וְהִקְדִּימוֹ לְמִדַּת הַדִּין" – הוּא עִנְיַן הַמְשָׁכַת הַקַּו – אוֹר אֵין סוֹף ב"ה הַמְמַלֵּא כָּל עָלְמִין – בִּמְקוֹם הַצִּמְצוּם[קיא]. וְהוּא סוֹד "אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ"[קיב] – יִבָּקַע אוֹתִיּוֹת יַעֲקֹב.

 

נמשיך למדרגה הבאה, שכנגד מדת הרחמים:

שֹׁרֶשׁ הָרַחֲמִים – בְּחִינַת יַעֲקֹב אָבִינוּ ("אֲשֶׁר פָּדָה אֶת-אַבְרָהָם"),

כאן יש פרוש חדש לפסוק. קודם הסברנו שפרושו הוא יעקב שבאברהם במלחמת המלכים, עוד לפני שנולד יעקב, ואילו כעת הפרוש הוא כאשר יעקב כבר נולד ומתגלה בפני עצמו. איך? לאחר שהצמצום – מדת יצחק אבינו – העלים על האור, על בחינת אברהם אבינו, בא יעקב ופודה אותו בסוד הארת אור הקו לאחר הצמצום ובתוך מקומו. הוא ממשיך מאור אין סוף שלפני הצמצום אל תוכו.

הֶמְשֵׁךְ הַמַּאֲמָר הַנ"ל "...רָאָה שֶׁאֵין הָעוֹלָם מִתְקַיֵּים, שִׁיתֵּף עִמּוֹ מִדַּת הָרַחֲמִים וְהִקְדִּימוֹ לְמִדַּת הַדִּין" –

מן הפסוק המקדים ארץ לשמים[קיג] – "ביום עשות הוי' אלהים ארץ ושמים"[קיד] – לומדים שהקדמה זו נעשתה בכח שתוף מדת הרחמים, שכן שם הוי' הוא שם הרחמים. מעבר לכך, שם הוי' בפסוק זה קודם לשם אלקים.

הוּא עִנְיַן הַמְשָׁכַת הַקַּו – אוֹר אֵין סוֹף ב"ה הַמְמַלֵּא כָּל עָלְמִין – בִּמְקוֹם הַצִּמְצוּם. וְהוּא סוֹד "אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ" – יִבָּקַע אוֹתִיּוֹת יַעֲקֹב.

הצמצום הוא החושך, הלילה, ואל תוכו בוקע אור הקו, מדת יעקב אבינו.

אור הקו – החדרת הבטול בתוך המציאות

נראה על כך את ההערה:

כד. עַיֵּין בְּפֶלַח הָרִמּוֹן (שמות ד"ה החדש הזה הב') שֶׁג' הַמִּדּוֹת חֶסֶד, גְּבוּרָה וְתִפְאֶרֶת הֵן: בִּטּוּל בִּמְצִיאוּת (שֶׁבְּשָׁרְשׁוֹ הוּא עִנְיַן הַהַשְׁעָרָה דְּכָל עָלְמִין בִּטְהִירוּ עִילָּאָה כַּנ"ל), בְּרִיאָה יֵשׁ מֵאַיִן ("בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים" – מִדַּת הַדִּין), "וְאַחַר כָּךְ מִתְגַּלָּה מִדַּת הָרַחֲמִים לְהַמְשִׁיךְ תּוֹסֶפֶת אוֹר בִּבְחִינַת הָעוֹלָם שֶׁיִּתְגַּלֶּה בוֹ בְּחִינַת הַבִּטּוּל לִמְקוֹרוֹ בִּבְחִינַת הַיֵּשׁ שֶׁלּוֹ כְּמוֹ שֶׁהוּא לְאַחַר שֶׁנִּצְטַמְצֵם" [עד כאן ציטוט מר' הלל].

יש כאן הסבר מצוין ויסודי מהם חסד, גבורה ותפארת. כאשר אור החסד מתגלה המציאות בטלה ואינה יכולה להתקיים. כמו אדם שכולו חסד, חסדן אין סופי, שכל כך שופע מאורו וטובו על הזולת עד שמציאות הזולת מתבטלת לגמרי. הוא חונק לגמרי את מציאות הזולת, למרות שהחסד הוא למענו. הוא מחבק אותו עד כדי כך שלא נשאר ממנו כלום. לכך קורא ר' הלל 'בטול במציאות'. גבורה היא בריאה 'יש מאין' – זו המציאות. תפארת נקראת 'בטול היש'.

נמשיך את הרמז ואחר כך נסביר את הרעיון:

וְהִנֵּה יֵשׁ בָּזֶה רֶמֶז נִפְלָא: חֶסֶד גְּבוּרָה תִּפְאֶרֶת עוֹלֶה בְּדִיּוּק בִּטּוּל בִּמְצִיאוּת, יֵשׁ מֵאַיִן, בִּטּוּל הַיֵּשׁ שֶׁהוּא לז בְּרִבּוּעַ, סוֹד מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית כִּמְבוֹאָר בְּמָקוֹם אַחֵר [מספר זה הוא אחד מהמספרים העיקריים במעשה בראשית בקבלה].

החסד הוא אור אין סוף שלפני הצמצום, שלגביו אין מציאות. הגבורה היא הכח שמוציא 'יש מאין'. ה'יש' הוא גבול וצמצום, ולכן ה'פּוֹעַל' של כל בריאה הוא צמצום, בעוד ה'כח' של מעשה הבריאה הוא חסד (כמו שהוסבר בשעור קודם). מה זו תפארת? אם הדבר נברא 'יש מאין' אין לו זיקה אל מקורו. הוא יכול לשכוח ממנו לגמרי, ולחשוב ש"עזב הוי' את הארץ"[קטו] ח"ו. בשביל לקשר אותו בחזרה אל מקורו בא אור הקו. הוא חבל ההתקשרות, הגורם לכך שעל אף הצמצום יהיה לך קשר עם הקב"ה, עם אור אין סוף. גם כאשר אתה למטה, בבחינת 'יש נפרד', יש מספיק אור כדי להרגיש בטול אל המקור, גם בתוך ה'יש' שלך. סוד הקו הוא המשכת יכולת הבטול לה' אל כל פרט ופרט במציאות. ללא הקו היו כולם גוים.

שאלה: האם לעתיד לבא יתבטל הקו?

תשובה: הקו יורד ומתמעט, ולכן בעולם האצילות לא צריך עבודה כדי לגלות את אורו, ואילו אצלנו צריך. בכל העולמות, אפילו בעולמות בי"ע, טבע המלאכים הוא לעבוד את ה'. אצלם הדבר בטבע, כי יש בהם מספיק גלוי של אור הקו. כאן, במקום בו הרע שולט מאד, צריך עבודה. מה שיתבטל בעתיד הוא הירידה שלו, העובדה שהוא הולך ומתמעט. לעתיד לבוא ישאר הקו באותה העוצמה של ראשיתו. הוא לא יתבטל לגמרי כי אם יתבטל – יתבטל כל הגבול.

נחזור אל ההערה. מהו 'בטול במציאות'? הוא ממש מה שלמדנו בשיעור על מדרגת האהבה[קטז], שמדרגת ההשערה בכח היא חלק ממדרגת החסד. 'בטול במציאות' אינו ה"חפץ חסד", אלא בטול כל העולמות בתוך חפץ זה. זו במדרגת ההשערה אין לעולמות מציאות כלל, והם בטלים לגמרי בתוך ה'טהירו עילאה'. זהו החסד.

מה זו בריאה 'יש מאין'? זה הפסוק הראשון בתורה בו מוזכר רק שם אלקים, ולא שם הוי'. זו מדת הדין. בריאה היא הוצאת מציאות לבר, החוצה, מתוך המצב בו היתה כלולה קודם בתוך אור אין סוף. איך? על ידי עשית חלל. זה נקרא להוציא מ'רשות היחיד' אל 'רשות הרבים'.

[אגב, זו הסיבה לכך שכל הלכות שבת במסכת שבת מתחילות בדיני איסור הוצאה מרשות לרשות[קיז], למרות שהיא האחרונה מבין לט אבות המלאכה[קיח]. שבת הוא יום קדוש, יום של שביתה ממלאכה, כי הוא זכרון לשביתה של ה' ביום השביעי מבריאת העולמות. למה? כל כך גרוע לברוא עולמות? אלא יש בשבת מלאכה יותר פנימית – זווג של הולדת נשמות[קיט]. זו בריאה במובן של המשכת הדמות, המשכת אלקות. יש גריעות במלאכת בריאת העולמות שכן צמצום ובריאה הם דין. בריאתם היא כמו הוצאת חפץ מ'רשות היחיד' אל 'רשות הרבים', שבשביל שיהיה מקום של 'חוץ' צריך שתהיה קודם רשות הרבים. לעומת זאת, בשבת אין 'חוץ' כלל – היא כולה רשות היחיד. מנין? ממצות תחומין (המצוה הראשונה שמופיעה בחומש על השבת). ענינה הוא להגדיר את כל התחום שלך כ'רשות יחיד' – "שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בְּיוֹם הַשַׁבָּת"[קכ]. כמו כן, יש עוד מצוה מדרבנן עם משמעות דומה: ערוב חצרות, שענינה הוא לערב כמה שיותר את הרשויות הנפרדות לכלל רשות יחיד אחת[קכא]. זהו כלל גדול בהבנת ענין השבת].

מהו 'בטול היש'? מדת הרחמים באה "להמשיך את האור באשר הוא שם", בלשון ר' הלל. חסד חונק את מציאות הזולת מרוב אהבה, בעוד שרחמים הם הרגשת מקום הזולת ללא רצון לבטל אותו. לא שהחסד רוצה לבטל את הזולת, אלא שאין בו התחשבות בזולת. יש בו רק רצון להשפיע מבלי לחשוב מה יקרה אם השפע הוא במדה רבה מדאי, אבל מדת הרחמים – שנמצאת בקו האמצע של יעקב אבינו – רוצה להשפיע אל הזולת באשר הוא שם. כלומר, לקשר אותו עם המקור שלו, עם חיי החיים, ללא שיתבטל ממציאותו.

מעלת הקו על אור אין סוף והצמצום

מדרגה זו באה ממקום גבוה יותר מאשר בא החסד, מפני שהיא מקיימת בעצמה 'תרתי דסתרי' – היא אור גבולי, אבל היא באה מתוך אור אין סוף שלפני הצמצום. 'כח הבלי-גבול', המתגלה באור אין סוף שלפני הצמצום, לא יכול לגלות את הגבול, למרות שבהעלם הוא נושא אותו בתוכו. הוא לא נושא הפכים בצורה הכי גבוהה. זו אינה מדרגת 'נמנע הנמנעות', שכן הוא לא יכול לשאת את ההפכים של 'בלי-גבול' ו'גבול' כאחד, תוך כדי גלויים. גם הצמצום לא יכול לגלות את ההפכים. הוא יכול רק לשאת אותם בהעלם, כאשר מכוחו הסדר רק מתהפך ו'כח הגבול' הוא זה שמתגלה. הפרדוקס הכי גדול הוא כאשר שניהם יהיו יחד בגלוי, כמו בבית המקדש בו "מקום ארון אינו מן המדה"[קכב]. מה זה? זהו אור הקו. הוא לא מבטל את הגבול, את החלל, אלא מתחשב בו, אבל הוא אכן מגלה בתוכו אור של 'בלי-גבול'. זו הסיבה שאור הקו מגיע ממקום יותר גבוה מאשר אור החסד שלפני הצמצום[קכג].

* * *

אהבה-יראה-רחמים[*]

גלוי ה', גלוי הצדיק, גלוי התורה

דברנו על המדות אהבה-יראה-רחמים, שכנגד שלש האבות אברהם, יצחק ויעקב, והקבלנו אותן בסדר ההשתלשלות כך: אור ה"סובב כל עלמין" הוא כנגד אברהם, הצמצום עצמו כנגד יצחק, על ארבע מדרגותיו [עליהן למדנו בפעם הקודמת], אור ה"ממלא כל עלמין" שבקו הוא כנגד יעקב.

נוסיף עוד נקודה פשוטה שלא הזכרנו: הנקודה של אברהם אבינו היא לגלות ולפרסם שיש ה' בעולם – "ויקרא שם בשם ה' אל עולם"[קכד] – ושיש "בעל הבירה"[קכה]. ענינו של יצחק אבינו הוא לגלות שיש צדיק עובד ה'. יצחק הוא עמוד העבודה, וענינו הוא גלוי הצדיק. ענינו של יעקב הוא לגלות את התורה, שיש המשכה וגלוי של רצון ה' למטה בתוך התורה.

הנקודה של יצחק – הצדיק – נמצאת בכל יהודי, כמו שכתוב "ועמך כלם צדיקים"[קכו]. יצחק קשור יותר מכל האבות אל הארץ, כמו שנאמר לו "גור בארץ"[קכז], והארץ גם היא נקודה ששייכת לכל יהודי, כמו שכתוב "צדיקים ירשו ארץ"[קכח]. ידוע הרמז של הרב קוק זצ"ל שיצחק הוא ראשי תבות שמות הארץ – ארץ ישראל, ארץ צבי, ארץ החיים, ארץ הקדש. יצחק קשור עם קדושת הצדיק, המגלה את שלמות העם ושלמות הארץ [יעקב מגלה את שלמות התורה].

שוב, אברהם מגלה שיש ה' בעולם, ושיש לו השגחה פרטית. יצחק הוא ההיפך ממנו, וצריך עוד מדרגה כדי לחבר את שניהם, לעקוד את שניהם, יחד. כל אחד בפני עמו הוא היפך. אברהם שולל את דעת המינים ועובדי עבודה זרה שהיו לפניו, הטוענים כי "עזב הוי' את הארץ"[קכט], שהוא רק "אלהא דאלהיא"[קל], שהשאיר אחריו את ההנהגה בידי חוקי הטבע. אברהם נלחם בהסתלקות מסוג זה.

לעומתו, יצחק הוא עצמו סוד ההסתלקות. איך? הרי אסור לסלק את ה'? מה זה לסלק את ה' בקדושה? יש מאמר חז"ל האומר "שרגא בטיהרא מאי אהני"[קלא] (נר בצהרים מה מועיל), ומאמר נוסף האומר "צדיקים דומין בפני שכינה כנר בפני האבוקה"[קלב]. כוונת שני המאמרים היא, שכל זמן שאבוקה הגדולה ניצבת לא יכול הנר הקטן להתגלות. ה' רוצה לעשות אותנו חטיבה אחת בעולם – "רוצה ה' בעמו"[קלג] – "מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ"[קלד], ובשביל לגלות אותנו הוא צריך לסלק את עצמו. כמו אבא שרוצה לטפח ולגדל את הבן, ולשם כך עליו לסלק את עצמו כדי לתת לו להתפתח. סוד הסלוק של השכינה ותכליתו, שהוא מסירות הנפש של ה', הם לגלות את הצדיק. 'כח הגבול' שבאין סוף הוא הצדיק. הרי כל יהודי הוא צדיק, הוא "חלק אלוה ממעל ממש"[קלה]. מה זה 'חלק'? חלק הוא 'כח הגבול'. הנשמות הן חלק הגבול שבאין סוף. זהו הסוד של 'שלם וחצי': ה'שלם' מתעלם בתוך ה'חצי', בתוך הגבול.

עבודה זרה באה לסלק את ה' בלי לגלות את ישראל, בלי צדיקים. כנגד זה צריך אברהם להילחם, והוא עושה זאת על ידי גלוי אור הסובב, על ידי הגלוי שלא עזב ה' את הארץ. זו מדרגת הלל הזקן, שאמר על עצמו "אם אני כאן – הכל כאן"[קלו]. בספר הזהר מוסבר[קלז] שהלל אמר זאת על השכינה "דאקרי אני". כלומר, הוא מדבר בתור השכינה. לכן על אברהם אבינו כתוב שאמר לה' "הן לי לא נתתה זרע"[קלח] – ראשי תבות הלל [וסופי תבות אין] – בגלוי המדה בה "הן ולאו שוים אצלו"[קלט]. מי שמגיע לדרגה כזו של "הן לי לא", שבשבילו 'הן' הוא בדיוק כמו 'לא', ממשיך ממנה זרע – "נתת זרע". אברהם אבינו הוא השרש של נשמת הלל, כמובא, וענינם הוא גלוי שכינה מלמעלה. מדת "סובב כל עלמין" בנפש נקראת מדת ההשתוות, שהכל שוה.

עובדי עבודה זרה סלקו את השכינה לטובת הכוכבים והמזלות, ואילו אנחנו עם ישראל מסלקים רק את הגלוי שלה, וזאת לטובת גלוי הצדיק. הרי "הצמצום לא כפשוטו"[קמ], אלא ה' רק מעלים את עצמו. כל יהודי הוא ה', 'גָאט'. אם מכניסים במקום ה' משהו אחר – מזלות או מלאכים – זו עבודה זרה, אבל אם המטרה היא לגלות את היהודי בתור "צדיק יסוד עולם"[קמא] – זהו סוד הצמצום וסודו של יצחק.

שוב, "שרגא בטיהרא" הוא אור הצדיק בתוך ה'טהירו עילאה', שלא רואים אותו. "הצדיק בפני השכינה" זהו יצחק בפני אברהם, 'כח הגבול' בפני 'כח הבלי-הגבול'. לכן צריך לסלק אותו על ידי פחד – "חרדה מסלקת את הדמים"[קמב] – ואז מתגלה הצדיק בתור "חלק אלוה ממעל ממש"[קמג], בתור דבר חדש. ליתר דיוק: לא חדש לגמרי אלא משהו שהיה בהעלם וכעת מתגלה.

אחר כך בא יעקב. יעקב הוא גלוי התורה, החיבור של אור הסובב בתוך מקום הצמצום – "להמשיך תוספת אור בבחינת העולם שיתגלה בו בחינת הבטול למקורו בבחינת היש שלו", כלשון ר' הלל שראינו. זו תוספת, אבל לא תוספת שמבטלת את המציאות. מי שלומד תורה לא מבטל את המציאות. נדב ואביהו שהתפללו – התבטלו, אבל בלמוד התורה יש המשכה של תוספת אור מבלי לבטל את המציאות. בכתבי האריז"ל נקראת התורה "תורת הבריאה"[קמד], ואין הכוונה שהיא בדרגת עולם הבריאה, אלא שהיא מתאימה אליה.

יש-צדיק-אחד-קדמון

כעת נסביר את הרעיון באמצעות כמה רמזים ונתחיל עם יצחק. יצחק הוא ראשי תבות יש צדיק אחד קדמון [במלה אחד האות העיקרית היא האות ח], כאשר כל אות מאותיות שמו וכל מלה ממלות הרמז מכוונות כנגד מדרגה אחרת בצמצום: האות י של המלה יש רומזת לכניסת המאור במקום האור, ל'יש האמיתי' הנושא את ההפכים – את ה החסדים ואת ה הגבורות. האות צ של המלה צדיק רומזת לגלוי 'כח הגבול', גלוי ה"צדיק יסוד עולם". היסוד הוא ה"אבר קטן"[קמה], שנקרא "מועט המחזיק את המרובה"[קמו].

בדרך בכלל הפרוש לבטוי זה – "מעט המחזיק את המרובה" – הוא, ש'כח הגבול' הוא המועט, והוא מחזיק בתוכו את ה'בלי-גבול' המרובה. פרוש שני הוא פרוש הפוך, ועל פיו 'כח הגבול' הוא כח שנושא וסובל את הכל, את כל העולמות, את רבוי המציאות של הטבע. צריך להיות כח שסובל את הרבוי, וכח זה הוא 'כח הגבול' שבאין סוף. בדרך כלל מסבירים את המלה 'מרובה' למעליותא, שיש מועט חיצוני המחזיק את המרובה הפנימי, אבל כאן זה הפוך – המועט מחזיק את ה'מרובה' לגריעותא. כאן 'מרובה' הוא רבוי כל השתלשלות העולמות, בחינת ראשו של עשו שאמר "יש לי רב"[קמז], ואילו המועט הוא 'כח הגבול' שבאין סוף הנושא את ה'מרובה' בחיקו. כמו אחד שמחזיק את הכל מבפנים, מן המרכז, ולא נותן לו להתמוטט. זה הפרוש השני של "מעט המחזיק את המרובה".

זה נקרא "צדיק יסוד עולם", שבלעדיו היה העולם מתמוטט. יש צדיק אחד בארץ שבזכותו קיים כל העולם, והוא המועט שמחזיק את המרובה. זהו יצחק, המסוגל לאהוב את עשו – "ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו"[קמח] – ולהוציא ניצוצות מתוך פיו. זה הכח לגלות את הצדיק – ציד הוא צדיק 'יִד' (יהודי באידיש) – שיש בתוכו, הנקודה הטובה שיש בו. זהו סוד חפירת הבארות בחסידות, לחפור ולגלות את הניצוצות בנקודה הכי נעלמת שבתוך הלב, גם של אחד שנראה לגמרי מרוחק.

נחזור אל הרמז: יש הוא כנגד כניסת המאור במקום האור, צדיק הוא כנגד כח הגבול שבאין סוף, אחד-קדמון אלו שתי המדרגות שיש ב'רשימו': 'רשימו' של מדרגת 'אחד' ו'רשימו' של מדרגת 'קדמון', על פי הסדר. בכך השלמנו את ארבע המדרגות שיש בסוד הצמצום. בפרטות: האות י שביצחק – 'כניסת המאור במקום האור' – מתלבשת בתוך האות ח שבשמו. כלומר, האור שנכלל במאור משאיר רושם של מדרגת 'אחד', ואילו האות צ – גלוי 'כח הגבול' – מתלבשת באות ק, ב'רשימו' של מדרגת 'קדמון'.

יישיכניסת המאור במקום האור

צצדיקהגלוי 'כח הגבול' שבאין סוף

חאחדוגלוי ה'רשימו' של מדרגת 'אחד'

קקדמוןהגלוי ה'רשימו' של מדרגת 'קדמון'

מה יוצא מזה? אצל ר' הלל קשה להבחין ולחלק בין ה'רשימו' ובין 'כח הגבול' (למשל במאמר 'וירא ישראל'[קמט]), ואילו כאן אנו מחלקים ביניהם. החלוקה היא על דרך התלבשות האות ה עילאה באות ה תתאה שבשם. כאמור, 'כח הגבול' מתגלה דרך ה'רשימו' של מדרגת 'קדמון', דרך רלא השערים, ואילו כניסת המאור במקום האור מתגלה – כביכול – בתוך ה'רשימו' של מדרגת 'אחד'. אמנם, עיקר ענין ה'רשימו' הוא להעלים את האור, אבל כל דבר משאיר רושם. מדרגת 'קדמון' היא תכנית הגבול כפי שהיא בתוך אור אין סוף, ולכן 'כח הגבול' משתייך לפנימיות ה'רשימו' של תכנית זו.

כיוון שאותיות יה שבשם הן "תרין רעין דלא מתפרשין לעלמין"[קנ], כך הוא גם היחס בין תכונות הצמצום: כניסת המאור במקום האור וגלוי 'כח הגבול' הם דבר אחד, ושניהם שייכים למדרגת 'יחיד'. במונחי המדרגות הקודמות: המאור הוא כנגד כח האמונה מבין יג כוחות הנפש, כתר דרדל"א, ואילו 'כח הגבול' הוא כנגד ה'רצון הנעלם' [לפי זה, 'כח הבלי-גבול' הוא כנגד ה'ענג הנעלם']. כלומר, האמונה מתגלה בעיקר ברצון[קנא], המאור מתגלה בעיקר ב'כח הגבול'. רצון זה – 'כח הגבול' – הוא סוד הצדיק, עליו נאמר "בו ירוץ [ריצה היא מלשון רצון] צדיק ונשגב"[קנב].

לגבי האות ח: את האות ח כותבים על פי האריז"ל[קנג] על ידי חיבור האותיות ו ו-ז, והוא על דרך 'מטי ולא מטי', יחוד זכר ונקבה[קנד]. אצלנו רומזת האות ח למדרגת ה'רשימו' של מדרגת 'אחד' שבאור אין סוף, כאשר בה עצמה יש שני שלבים: ה'רצון להטיב' כנגד האות ו, ואילו מחשבת "אנא אמלוך" כנגד האות ז. שתיהן יחד מרכיבות את האות ח.

לגבי האות ק: היא מורכבת מקו אחד מקיף מימין וקו נוסף היורד מטה מטה. אצלנו ברמז, האות ק מכוונת כנגד 'רשימו' של מדרגת 'קדמון'. בדרך כלל מסביר ר' הלל[קנה] על ה'רשימו', שהוא כעין נקודה אחת שנשארה מתוך כל אור אין סוף, והיא נקודה היולית. הגדרת כח היולי היא חומר שאין לו צורה[קנו]. כך גם לגבי האות ק: החלק העליון המקיף הוא נקודת ה'רשימו', הכח ההיולי של כל מעשה בראשית, בעוד הקו היורד כלפי מטה הוא כנגד חיצוניות הקו, היורד למדוד את העולמות. פנימיות הקו היא כבר מדרגת יעקב, מדת הרחמים, שיורדת אל מקום הצמצום, אבל חיצוניותו עוד שייכת למדרגת הצמצום של יצחק. חיצוניות הקו היא הכח שבא לחצוב מתוך החומר ההיולי, מתוך ה'רשימו', ולחלק אותו לרבוי פרטים[קנז].

נחתום את הרמז בעוד רמז: יש צדיק אחד קדמון (=727) עולה הפסוק החשוב ביותר על עבודת היראה, מדת יצחק אבינו: "עבדו את הוי' ביראה"[קנח]. גם הפסוק המקביל לעבודת השמחה – "עבדו את הוי' בשמחה"[קנט] – שייך ליצחק, בסוד הפסוק "פחד יצחק"[קס] [בדרך מילתא דבדיחותא: אחת המלים שקשורות עם יצחק היא המלה צבא. מלבד שצבא משתמש במדת הגבורה, בנכונות למסירות נפש ולהסתלקות, פשט המלה צבא הוא זמן מוגבל, כמו בפסוק "הֲלֹא צָבָא לֶאֱנוֹשׁ עֲלֵי אָרֶץ"[קסא]. הצדיק שבכל אחד ואחד זו הזדמנות מוגבלת – "אין לך אדם שאין לו שעה"[קסב] ו"יש קונה עולמו בשעה אחת"[קסג]. לכל חייל יש שעה אחת בצבא. צבא הוא מלשון הבטוי 'יוצא ובא', המוזכר אצל יהושע[קסד], ויציאה וביאה הן תנועה של 'רצוא ושוב', של הסתלקות והִמשכוּת חזרה. בנוסף, מלוי אותיות המלה צבא הוא צדיק בית אלף, שעולה לאותו מספר (727). הפלא הוא, שהמילוי הזה עולה גם צבא הגנה לישראל... זו כוונה לכל חייל שהולך למילואים, צבא במלויים-מילואים...].

יש-עצם-קדמון-בכל

אם הגענו לרמז זה בשמו של יצחק, צריך לרמוז גם את אברהם אבינו ויעקב אבינו, וצריך לשמור על האחידות והחן ברמזים. נחזור על הרעיון: אצל יצחק עיקר העבודה היא סלוק השכינה כדי לגלות את הצדיק בארץ, שה' עושה מאתנו "גוי אחד בארץ"[קסה]. אברהם מגלה ומפרסם את ה' בעולם, ואילו יעקב מממשיך אותו אל תוך המציאות, אל תוך הצמצום, שהוא סוד התורה. תורה היא לשון הוראה, כמו ירית חיצים, וכן אותיות ותהר – "ותהר ותלד בן"[קסו], מלשון הריון. התורה באה לירות את חיצי העצמות אל תוך הצמצום, מבלי לבטל אותו, ולהכניס אותו למצב של הריון, ממנו יוולד המשיח ותבוא הגאולה השלמה. לכן הסדר הוא שקודם באים "אלפיים תורה" כדי להכין את ה"אלפיים משיח"[קסז].

שוב, יעקב מגלה שיש עצמות בכל דבר. הוא אומר "יש לי כל"[קסח] – יש עצמות בכל דבר כמו שהוא. גלוי האור המקיף של אברהם אבינו הוא ש"ה' הוא הכל" ['גאט איז אלץ'], ואילו יעקב מגלה את האור הפנימי ש"הכל הוא ה'" ['אלץ איז גאט']. "ה' הוא הכל" היינו שהכל בטל במציאות באור אין סוף ה'סובב כל עלמין', ש"כולא קמיה כלא חשיב"[קסט], ובטול זה כולל גם את הצדיק. הגלוי של יעקב אבינו הוא שה' נמצא בכל. זה הגלוי של 'נמנע הנמנעות', גלוי הפרדוקס כאן למטה ב"דירה בתחתונים".

מה עושה התורה? היא עושה מכל דבר 'חפצא' של קדושה – היא באה לקדש את המציאות. ללא התורה כל דבר במציאות הוא סתמי, ובאה התורה ומקדשת אותו באשר הוא. אלו המצות המעשיות. ברגע שאתה לוקח אתרוג הוא הופך כבר להיות חלק מהתורה – "אורייתא וקוב"ה כולא חד"[קע]. התורה באה לתקן את העולם ולגלות ש"הכל הוא ה'", שכן "כולם בחכמה עשית"[קעא], ו"אורייתא מחכמה נפקת"[קעב]. זה ענינו של יעקב.

מה הרמז? כאמור, צריך לשמור על האחידות ברמזים, ואם האות י אצל יצחק היתה המלה יש, ה'יש האמיתי', והאות ק בשמו רמזה למדרגת קדמון, צריך להיות כך גם אצל יעקב. שתי האותיות הללו – י ו-ק – משותפות ליצחק וליעקב, ולכן נשאיר אותן כמו שהן. ובכן, הרמז הוא: יעקב הוא יש עצם קדמון בכל. יוצא לנו שאברהם הוא תקון ממד ה'אלקות', יצחק הוא תקון ממד ה'נשמות' – גלוי אור הצדיק – ואילו יעקב הוא תקון ממד ה'עולמות'.

שאלה: למה שלמות הארץ קשורה דוקא עם תקון הנשמות של יצחק?

תשובה: כתוב "כי תהיו אתם ארץ חפץ"[קעג] ואילו עם ישראל נקרא חפציבה, כמו בפסוק "כי לך יקרא חפצי-בה ולארצך בעולה"[קעד] [חפציבה הוא גם שם אמו של המשיח לפי הזהר[קעה]]. לפי ערך ה"חפציבה" של ישראל כך תהיה "ארצך בעולה". "למה נקרא שמה ארץ? שרצתה לעשות רצון קונה"[קעו], שהוא הצדיק. "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ"[קעז] – 'את השמים' זו התורה 'ואת הארץ' זה הצדיק. ארץ הוא נוטריקון "אור זרוע לצדיק"[קעח]. יצחק אבינו, הצדיק, הוא הזרוע בארץ.

אלקים-ברא-העולם-מאין

לגבי אברהם: כאשר הוסיף ה' לאברהם את האות ה בשמו הוא ברך אותו שיהיה "אב המון גוים"[קעט], ועל שם זה הוא נקרא בשמו החדש. אותיות המלים 'אב המון' הן באמונה – "וארשתיך לי באמונה"[קפ]. רש"י בחומש שואל על הפסוק למה נשארה לאברהם האות ר בשמו החדש? הרי בשמו הקודם, אברם, היה נקרא על שם היותו אב רק לארם, ואילו במשמעות שמו החדש – "אב המון גוים" – אין כבר צורך בתוספת האות ר? רש"י עונה, שכיוון שהיתה בתחילה לא זזה ממקומה הראשון. לפי זה, האות ר היא האות שנבלעת בשם החדש, ואילו עיקר האותיות שבו הן אותיות אבהם (האות ר נבלעת בתוך האות ב). לפי זה, אבהם הוא אלקים ברא העולם מאין.

'אלקים' ו'ברא' הולכים תמיד יחד. על האות ה, הנוספת בשמו, כתוב בספר הזהר שהיא בסוד הפסוק "וגם את העולם נתן בלבם"[קפא], שמשמעותו היא מסירת כח השלטון על העולם, על ה האברים החסרים: שתי העינים שתי האזנים וראש הגויה. קודם, כאשר היה שמו אברם, היה עולה רמג ואילו לאחר הוספת האות ה יש לו כבר רמח אברים. זו הוספת השלטון של הכח הפנימי על המציאות החיצונית. סתם כך אדם לא שולט על האברים הללו, כי יש דברים חיצוניים שמעוררים אותם ללא שלטון פנימי מוחלט, ואילו אברהם קיבל את הכח לשלוט בהם ולתקן על ידם את 'העולם' שלו. האות מ היא במובן של מקור [כמו "מן המקום ההוא" וכד'], כמו שכותב שם האבן עזרא[קפב].

כל המשפט של אברהם אבינו – אלקים ברא העולם מאין – עולה ישראל. הרמז של יעקב אבינו – יש עצם קדמון בכל – עולה עצמות יוסף, שלוקח עמו משה רבינו[קפג]. 'עצמוֹת יוסף' הן 'עצמוּת יוסף', ההמשך של יעקב והגלוי שהכל עצם.

כל שלשת הרמזים יחד עולים 2030, האות הראשונה והאחרונה בתורה – לב [כאשר האות ב במלה בראשית עולה אלפיים]. זה נקרא כללות התורה. המספר הזה עולה לה פעמים חן – "תשואות חן חן לה"[קפד]. זה החן היהודי, שלכל יהודי יש את שלשת האבות. סכום שמות שלשת האבות – אברהם יצחק יעקב – עולה יא פעמים חן – האבות הם סוד החן של עם ישראל [בספר זכריה יש אחד ששמו חן[קפה], והוא משלים את האבות – יא פעמים חן – ל-יב פעמים חן, שעולה שמשון].

עד כאן הרמזים, בתור תוספת. נסכם שוב את התוכן של מה שרצינו לומר: אברהם הוא המגלה אלוקות בעולם. יצחק, כביכול, מסלק את השכינה על ידי הצמצום כדי לגלות את הצדיק. יעקב בא לגלות, על ידי הרחמים, את האלקות בתוך העולם. הצדיק הוא אמנם "צדיק יסוד עולם"[קפו], אבל הוא צדיק שסובל את העולם, לא שמתקן אותו. העולם קיים בזכותו ובלעדיו היה מתמוטט, וזה כבר חידוש – יש אחד שבזכותו אתה חי – אבל מה הוא עושה? הוא גורם לך בטול של תלות. יש כמה מדרגות בבטול: כאשר אתה מרגיש שבלי הצדיק אתה מת, אתה לא חי – זו המדה של יצחק. יש מנטאליות של התבטלות כלפי הצדיק – שגם האדם וגם כל העולם כולו כאין ואפס מולו – והיא נמשכת על ידי יצחק. אצל יעקב זו תודעה אחרת, זו תודעה של תורה – להמשיך את השוויון אל תוך המציאות, ואז כל אחד יכול להיות תלמיד חכם. בתורה מה ש'משחק' הוא כמה אתה גאון, לא כמה אתה צדיק – יש תורה וצריך ללמוד. עמוד התורה הוא קו האמצע – 'עמודא דאמצעיתא'[קפז]. בנוסף, התורה היא גם זו שמחזירה את השוויון אל תוך המציאות. היא עושה מהאתרוג דבר קדוש. האתרוג לא מתבטל אל הצדיק, הוא בעצמו הצדיק.

שוב, אצל אברהם השוויון הוא שהכל הוא רק ה' והכל בטל אליו – גם הצדיק. יצחק הוא גלוי הצדיק על ידי צמצום האור, וכעת רק הצדיק הוא זה שמחזיק את הכל. הוא מלמד מנטאליות שלמה של "צדיק יסוד עולם". יעקב הוא המשכת פנימיות הקו, שענינו הוא לקדש את הכל, לקחת את השוויון של אברהם אל תוך המציאות על ידי התורה.

[התבוננות זו ניתן להמשיך לפתח הלאה, ביחס לגישות שונות ביהדות בכלל ובזרמי החסידות בפרט. אלו יסודות לשלש גישות שונות שמתכללות ביניהן לתשע השקפות, ובהן טמון המפתח להבנת כל הזרמים. תכלית התבוננות זו היא לאחד את כולם – בני אברהם יצחק ויעקב – יחד].

בטחון - אדם קדמון

שֹׁרֶשׁ הַבִּטָּחוֹן הוּא סוֹד "אָדָם קַדְמוֹן", שֶׁבּוֹ הַמַּחְשָׁבָה הַקְּדוּמָה וְהָרָצוֹן הַכְּלָלִי לְכָל מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית שֶׁלְּאַחַר הַצִּמְצוּם. אָדָם קַדְמוֹן מַלְבִּישׁ אֶת הַקַּו הַנ"ל – סוֹד "אִיהוּ בְּנֶצַח". בְּשֵׁם "אָדָם קַדְמוֹן" שְׁנֵי הֲפָכִים בְּנוֹשֵׂא אֶחָד: "אָדָם" – שֹׁרֶשׁ וּמְקוֹר צִיּוּר אָדָם בְּהִשְׁתַּנּוּת הַמִּדּוֹת מִדִּין לְחֶסֶד וְכו' בְּעוֹלָמוֹת אבי"ע; "קַדְמוֹן" – בְּחִינַת "נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם כִּי לֹא אָדָם הוּא לְהִנָּחֵם"[קפח] אֶלָּא בְּחִינַת קַדְמוֹן מַמָּשׁ כְּאוֹר אֵין סוֹף שֶׁלִּפְנֵי הַצִּמְצוּם שֶׁאֵין בּוֹ שׁוּם צִיּוּר כְּלָל וּכְלָל רַק אַחְדּוּת פְּשׁוּטָה בְּתַכְלִית, וּבוֹ נֶאֱמַר "אֲנִי הוי' לֹא שָׁנִיתִי"[קפט]. "בִּטָּחוֹן" הוּא מִלְּשׁוֹן "טִיחַ" וּדְבֵקוּת[קצ], וְהוּא בְּחִינַת שֹׁרֶשׁ נִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל לְאַחַר הַצִּמְצוּם, כֻּלָּם קוֹמָה אַחַת שְׁלֵמָה, בְּסוֹד "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּהוי' אֱלֹקֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם"[קצא], וּבְסוֹד "וְהַבּוֹטֵחַ בַּהוי' חֶסֶד יְסוֹבְבֶנּוּ"[קצב] – גִּלּוּי אוֹר אֵין סוֹף הַסּוֹבֵב כָּל עָלְמִין, בְּחִינַת 'חֶסֶד לְאַבְרָהָם' אֹהֲבִי כַּנ"ל הַשּׁוֹרֶה עַל אָדָם קַדְמוֹן מִלְמַעְלָה וְאֵינוֹ מִתְלַבֵּשׁ בּוֹ בִּפְנִימִיּוּת כְּאוֹר הַקַּו, שֶׁהֲרֵי "לֵית מַחְשָׁבָה תְּפִיסָא בָּךְ כְּלָל"[קצג] – אֲפִילּוּ מַחְשָׁבָה קְדוּמָה דְּאָדָם קַדְמוֹן. עַל יְדֵי דְּבֵקוּתוֹ בְּאוֹר הַקַּו הַמְמַלֵּא כָּל עָלְמִין וַחֲסוֹתוֹ בְּאוֹר אֵין סוֹף הַסּוֹבֵב כָּל עָלְמִין בָּא הַבִּטָּחוֹן בִּבְחִינַת הַמַּחְשָׁבָה הַקְּדוּמָה וְהָרָצוֹן הַכְּלָלִי הַנ"ל לְבִצּוּעַ כָּל מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית בְּפוֹעַל מַמָּשׁ.

כוחות המעשה של הקב"ה

בלמוד פנימיות הספירות על פי סדר ההשתלשלות הגענו עד למדת הבטחון. הסברנו שחסד-גבורה-תפארת הם האור הסובב שלפני הצמצום, הצמצום והקו. האור אין סוף שלפני הצמצום הוא אהבה, כל המדרגות שיש בצמצום הן יראה, ואילו הקו הוא סוד הרחמים – כל אלו כנגד אברהם יצחק ויעקב.

מה בא אחרי הקו? אחרי הקו צריכות לבוא ארבע מדרגות הכוללות את כל העולמות, כנגד ארבע המדות בטחון-תמימות-אמת-שפלות. למה הן כנגד העולמות? כיוון שהן כוחות המעשה. לפי ההתבוננות שלנו בפרק זה, כל העולמות הם מה שה' עשה בפועל. עד אליהם אין עוד מעשה בפועל. מעשה בפועל הוא גלוי של "כח הפועל בנפעל"[קצד].

אם כן, מבין כוחות המעשה הבטחון הוא הכח הראשון והוא מתגלה ב'אדם קדמון', הנפעל הראשון. הכח השני הוא התמימות והנפעל הם עולמות 'עקודים' ו'נקודים'. הכח הפועל השלישי הוא היסוד, האמת, והוא מתגלה בנפעל השלישי – עולם האצילות. הכח האחרון, המלכות ופנימיותה השפלות, יורד עד לעולמות התחתונים בי"ע. כביכול, כוחות המעשה של הקב"ה הם אלו המתלבשים בתוך ארבע המדרגות התחתונות של מה שנקרא בחסידות 'ההתהוות', של מה שמתהווה.

אדם קדמון – המתדמה למדרגת 'קדמון'

הראשון בהם הוא 'אדם קדמון', ובפנימיותו הוא הבטחון של הפרצוף הכללי שאנו בונים כאן, מריש כל דרגין ועד סוף כל דרגין:

שֹׁרֶשׁ הַבִּטָּחוֹן הוּא סוֹד "אָדָם קַדְמוֹן", שֶׁבּוֹ הַמַּחְשָׁבָה הַקְּדוּמָה וְהָרָצוֹן הַכְּלָלִי לְכָל מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית שֶׁלְּאַחַר הַצִּמְצוּם.

צריך להסביר מה זה 'אדם קדמון'. 'אדם קדמון' נקרא 'המחשבה הקדומה'[קצה] שאחר הצמצום. יש לפעמים 'מחשבה קדומה' לפני הצמצום[קצו], הכוללת רלא שערים של 'עולם המלבוש'[קצז] שבמדרגת 'קדמון'[קצח]. 'אדם קדמון' נקרא כך על שם היותו היציאה לפועל של אותה 'מחשבה קדומה' שלפני הצמצום, של מה שלפני הצמצום הוא ב'כח'[קצט], שעליו נאמר "שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל"[ר]. כאשר מחשבה זו עצמה יוצאת מהכח שלפני הצמצום אל הפועַל שאחריו – זה 'אדם קדמון'.

לכן הוא נקרא 'אדם קדמון'. 'אדם' שבו הוא מלשון הפסוק "אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן"[רא]. כלומר, אדמה למדרגת 'קדמון' שלפני הצמצום. האדם המתדמה זו מדרגת האדם. זה ההבדל בין אדם לבהמה. "רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם הָעֹלָה הִיא לְמָעְלָה וְרוּחַ הַבְּהֵמָה הַיֹּרֶדֶת הִיא לְמַטָּה לָאָרֶץ"[רב]. הגדרת אדם היא הרצון להדמות אל מה שלמעלה ממנו, לעליון. לעומת זאת, 'רוח הבהמה' היא השאיפה לרדת למטה ולהשתקע בתוך הארציות והגשמיות.

גם כאן, המדרגה הראשונה נקראת 'אדם' שמתדמה, ואם האדם הזה הוא 'אדם קדמון' – הוא מתדמה למדרגת 'קדמון'. הוא הפועַל של מדרגת 'קדמון' שבכח, ולכן הוא מתדמה אליו. גם הבטוי 'מחשבה קדומה' מקיים את היחס שבין מדרגת 'אדם קדמון' ובין מדרגת 'קדמון' שלפני הצמצום.

'רצון כללי' ו'מחשבה קדומה'

יש עוד בטוי לגבי 'אדם קדמון', והוא 'רצון כללי' אחרי הצמצום[רג]. למה הוא רצון כללי? בגלל שהוא הכתר של שאר העולמות. יש בדרך כלל ארבעה עולמות – אצילות, בריאה, יצירה, עשיה – כנגד ארבע אותיות שם הוי', ואילו 'אדם קדמון' הוא הכתר, אריך אנפין, לגביהם.

כתר הוא רצון, ואנחנו יודעים שבתוך הכתר עצמו נמצא המח הסתום שלו. כתר במשמעות של רצון הוא ה'גלגלתא' של אריך, ואילו במשמעות של מח סתום הוא 'מוחא סתימאה'. לפיכך, גם ב'אדם קדמון' קיימות שתי המדרגות הללו – 'מחשבה קדומה' ו'רצון כללי' – ושתיהן מתדמות לעליון. ה'מחשבה הקדומה' היא בבחינת המח הסתום שבו, והיא החלק המתדמה למדרגת 'קדמון', ואילו ה'רצון הכללי' שבו הוא החלק בו הוא מתדמה ל'רצון להטיב' שלפני הצמצום, שזו מדרגת 'אחד'.

שוב, אדם קדמון הוא כתר לגבי כל העולמות ובכתר עצמו יש שתי מדרגות: 'גלגלתא' ו'מוחא סתימאה', רצון וחכמה סתומה. כך גם ב'אדם קדמון'. הוא נקרא ה'רצון הכללי' לגבי העולמות והוא נקרא גם כן 'מחשבה הקדומה' ביחס אליהם. את ה'רצון הכללי' לכל העולמות הוא מקבל ממדרגת 'אחד' – הרצון להטיב והרצון ל"אנא אמלוך" – ואילו את ה'מחשבה הקדומה' הוא מקבל ממדרגת 'קדמון' – מה שה' "שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל".

הלבשת הקו: "כל קדמון – נצחי"

'אדם קדמון' הוא הדבר הראשון, וגם היחיד, שמלביש את הקו בעצמו, ללא שום דמות או פרצוף באמצע[רד]. הקו הוא גלוי הרחמים של ה', התפארת, כמו שלמדנו, ואם הקו מתלבש בתוך 'אדם קדמון' אזי היחס ביניהם הוא הבטוי שכתוב בספר הזהר: "איהו בנצח"[רה], שהזכר – התפארת – מתלבש במדת הנצח:

אָדָם קַדְמוֹן מַלְבִּישׁ אֶת הַקַּו הַנ"ל – סוֹד "אִיהוּ בְּנֶצַח".

הדבר הראשון שקושר את 'אדם קדמון' אל מדת הנצח הוא המאמר "כל קדמון – נצחי"[רו]. נכון לומר אותו גם על מדרגת 'קדמון' שלפני הצמצום, אבל שם הוא לא חידוש כי מדרגה זו היא אור אין סוף ממש. החידוש הוא דוקא ב'אדם קדמון', שהוא כח הנצחיות שלאחר הצמצום.

אותו היחס שבין הקדְמוּת לבין הנצחיות מוסבר במדרגה יותר נמוכה מ'אדם קדמון', בהבדל שבין מדרגת היחוד שנקראת 'אחד' בעולם האצילות לבין מדרגת היחוד שנקראת 'ועד' בעולמות בי"ע[רז]. בעולם האצילות ה' אחד לגמרי, "היה הווה ויהיה"[רח], למעלה מהזמן, אבל בירידה אל תוך העולמות התחתונים, במדרגת 'ועד', יש גלוי של אותה הנצחיות בתוך הזמן. היהודי מעיד – ועד הוא לשון עֵד – על האחד שמעליו. אצלנו זה אותו היחס, אלא שהוא בין לפני הצמצום ולאחריו. הדמיון בין שני היחסים הללו הוא משום ש'אדם קדמון' נקרא 'אדם דבריאה' בערך כללות העולמות[רט]. הוא היציאה לבר – מלשון בריאה – אל תוך חלל הצמצום. בערכים שלנו, 'ועד' שאחר הצמצום זהו 'אדם קדמון' ואילו 'אחד' שלפני הצמצום זו מדרגת 'אחד' [הרצון להטיב וכו'], והיא נקראת 'אדם דאצילות' בערך כללות העולמות.

קו וחוט – גלוי הנצחיות

בין שתי המדרגות הללו – 'אחד' ו'ועד' – יורד הקו ומחבר אותן. הוא מחבר את הנצחיות בתוך הזמן, ועל כך כתוב "איהו בנצח". קו הוא לשון תקוה, חוט התקוה[רי], והוא כח הייחול לקיום נצחי – "יחל ישראל אל הוי' מעתה ועד עולם"[ריא]. מה שממשיך אותנו "מעתה ועד עולם" – שזה כנגד 'ועד' – היא התקוה שאנו מייחלים כל הזמן לה', שכנגד הקו.

כמו שאמרנו שיצחק בתנועה של היראה הוא סוד הנענועים כך יעקב הוא סוד הגעגועים. זה מה שהכי מאפיין אותו. יש געגועים, יש נענועים, ויש שעשועים. נענועים הם כנגד יצחק, געגועים הם כנגד יעקב ואברהם הוא כנגד השעשועים, כנגד חסד גבורה ותפארת [החסד של אברהם מקבל מהתענוג שבכתר, שבשרש מכוון כנגד יצחק. הגבורה של יצחק מקבלת מהרצון שבכתר, שמכוון בשרש כנגד יעקב. כלומר, כל אחד מקבל ממדרגה אחת שלמטה ממנו: אברהם שבמדות מקבל מיצחק שבכתר, ואילו יצחק שבמדות מקבל מיעקב שבכתר]. כל החיים של יעקב הם געגועים, ויש בהם שבעה געגועים [ליוסף, לרחל וכו'][ריב]. זהו החוט שמקיף את כל החיים שלו, כאשר בכל תקופה הוא עובר ממצב אחד של געגוע אל מצב אחר.

התקוה שבקו עושה כאן שני דברים: קודם כל היא מקשרת אותנו למעלה בחבל ההתקשרות, ובנוסף היא ממשיכה דרך הקו את הנצחיות בתוך עם ישראל, היא מחיה את 'אדם קדמון'. יצחק הוא סוד הנענועים, הזעזוע וה'הזזה העצמית', ואברהם הוא סוד השעשועים. למה? ראשית, אברהם הוא כנגד מדרגת 'אהבה בתענוגים'[ריג]. בנוסף כתוב בספר הזהר ש"ארבע מאות שקל כסף"[ריד] בהם קנה אברהם את מערת המכפלה הם "ת עלמין דכסופין"[רטו], ארבע מאות עולמות של כיסופים. כיסופים הם תענוגים מהדבר הנכסף בעצמו, לא הגעגועים מלמטה אחריו [כאשר הכסופים באים מלמטה הם דוקא הכיסופים של יעקב – "נכסף נכספת לבית אביך"[רטז], והם אחד משבעת הכסופים שבחייו – אלא שיעקב פודה על ידם את אברהם ומגלה בכך את הדבר הנכסף בעצמו, את התענוג עצמו].

הקו נקרא גם חוט – 'קו וחוט' – והקשר בין שני המושגים הללו בא מן הפסוק האמור אצל רחב ביריחו – "את תקות חוט השני"[ריז], חוט של תקוה. רמז נוסף: הפסוק המפורסם ביותר למלה חוט הוא הפסוק "החוט המשולש לא במהרה ינתק"[ריח], שהחוט הכי טוב הוא חוט המשולש, והוא יעקב האב השלישי.

נסכם: הקו מתלבש בתוך 'אדם קדמון', בתוך הנצח, והוא ממשיך נצחיות עד שיהיה שייך לומר עליו את הבטוי "כל קדמון נצחי". קדמון נצחי עולה משיח [ובראשי תבות הוא קן – "קן ציפור"[ריט] – היכלו של המשיח[רכ]]. זה אומר שהמשיח הוא במדרגת אדם קדמון. אכן, אדם הוא ראשי תבות אדם דוד משיח[רכא]. הרעיון הזה נרמז גם בפסוק המתאר את עליותיו של המשיח: "הנה ישכיל עבדי וירום ונשא וגבה מאד"[רכב]. עליות אלו הן גלוי מדרגות נפש-רוח-נשמה-חיה-יחידה בנשמתו, כאשר מדרגת 'מאד' היא כנגד היחידה שבנפשו, המדרגה שכנגד 'אדם קדמון' בכללות העולמות.

'אדם' ו'קדמון' – 'תחתון שבעליון' ו'עליון שבתחתון'

בְּשֵׁם "אָדָם קַדְמוֹן" שְׁנֵי הֲפָכִים בְּנוֹשֵׂא אֶחָד: "אָדָם" – שֹׁרֶשׁ וּמְקוֹר צִיּוּר אָדָם בְּהִשְׁתַּנּוּת הַמִּדּוֹת מִדִּין לְחֶסֶד וְכו' בְּעוֹלָמוֹת אבי"ע;

במלה 'אדם' יש כמה פרושים. קודם אמרנו שאדם הוא מלשון הפסוק "אדמה לעליון", אבל הדבר הפשוט ביותר הוא שאדם הוא שעור קומה שלם. הוא בנוי משלשה קוים, ימין שמאל ואמצע, והמתח והאיזון שביניהם מאפשרים השתנות ממצב למצב. אדם הוא אחד שנתון להשתנות. מה שלא נתון לשנוי הוא היפך האדם – "אני הוי' לא שניתי"[רכג]. זה כתוב במפורש בפסוק על ה': "כי לא אדם הוא להנחם"[רכד], להתחרט ולשנות את דעתו מדעה לדעה. אדם הוא לשון מדה, דבר מדוד. מדות הן כמו לבושים, שמונחים בארון ומדי פעם משנים אותם – יום אחד לובשים כך ויום אחר לובשים אחרת. זו השתנות האדם מדין לחסד, ולכן התאורים הכתובים כך על ה' הם במדרגת 'אדם' שבו [כל הנושא הזה – ש'אדם קדמון' נושא בשמו ובמהותו שני הפכים – מובא באריכות אצל הרבי הרש"ב[רכה]].

"קַדְמוֹן" – בְּחִינַת "נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם כִּי לֹא אָדָם הוּא לְהִנָּחֵם"

למרות ההבדל, יש קשר בין שתי המלים הללו, שכן המלים אדם וקדם מתחלפות בחילוף האותיות אי"ק בכ"ר. בדרך כלל מוסבר על דרך החילוף זו, שכל קבוצת אותיות הראשונה היא האות הפנימית ואילו האות השלישית היא האות החיצונית. אבל כאן זה דוקא הפוך, שמדרגת 'קדמון', הפותחת באות ק, היא המדרגה הפנימית שלמעלה מהשתנות. איך אפשר להסביר זאת? חייבים לומר שמדרגת 'קדם' היא על דרך ה"תחתון שבעליון" ואילו מדרגת 'אדם' היא ההתחלה, הראש, של התחתון.

נסביר את הרעיון יותר: את היחס הזה בין 'תחתון שבעליון' ובין 'עליון שבתחתון' אנחנו מוצאים בין שני פרצופי הכתר, בין פרצוף 'אריך אנפין' ובין 'פרצוף עתיק יומין'[רכו]. עתיק הוא הסוף של העליון ואריך הוא התחלה של התחתון. 'אדם קדמון' הוא הכתר של כללות העולמות ועל כן גם בו קיים אותו היחס, אותה הסתירה. החלק העליון שבו, הפנימיות, הוא הממד הנצחי שלא משתנה אף פעם, ואילו החלק התחתון שבו, החיצוניות שבו, הוא אפשרות ההשתנות השייכת אל העולם התחתון.

שוב, כתר הוא ממוצע שבא לחבר שני עולמות, כמו לחבר שני אנשים משני דורות. בקבלה, עולם במובן של מיקום ודור במובן של זמן הם אותו הדבר. כל דור הוא בחינת עולם, כאשר הממוצע בין שני דורות – בין שני עולמות – הוא כתר, והוא כולל שני הפכים. הוא כולל את המדרגה האחרונה של הקודם ואת המדרגה הראשונה של הבא.

פערי השקפה בין הדורות

לדוגמה: ניקח את הפער בין הרבי לבין חותנו, הרבי הקודם. צדיק הוא שיעור הקומה של כל הדור, ושני צדיקים הם המעבר בין שעור הקומה של הדור הקודם אל שעור הקומה של הדור הנוכחי. צריך להיות כח שמחבר בין שני הדורות, בין שני הצדיקים. ניתן דוגמה מעשית: רואים אצל הרבי שביחס לכל דבר שנוגע אל הרבי הקודם הוא נוהג בעקשנות הכי גדולה ולא מוכן לוותר ולשנות אפילו כקוצו של י. אני מדבר על הרבי לא בתור בן-אדם אלא בתור השקפת עולם.

השקפה היא בחינת הכתר אצל האדם. היא למעלה מהשכל, והיא מה שמכוון אותו – היא האמונה, התענוג והרצון שלו. השקפה זה גם אמונה – מה שאתה מאמין – גם התענוג שלך וגם מה שאתה רוצה עם תכנית ליישום. יכול להיות הגאון הכי גדול בתורה, אבל ההשקפה אצלו לא מתוקנת. יכולים להיות שני צדיקים גאונים, הבקיאים בכל התורה כולה, ובכל זאת עם השקפה שונה. אם הכתר, הראש, מתוקן הכל – השכל והלב – מתוקן, ואם לא אז הכל לא מתוקן, כמו שכתוב בספר הזהר: "כד אתתקן רישא דעמא אתתקן כולא עמא"[רכז]. מה זה הראש? זו ההשקפה.

ממה מורכבת ההשקפה? היא מורכבת ממה שאתה מקבל מן הדור הקודם וממה ששייך אל ההשקפה שלך, אל הסגנון שלך. עתיק זו ההשקפה שמקבלים מן הדור הקודם, מה שאתה מעתיק ממנו – עתיק הוא לשון העתקה – כמו חזקיה שהעתיק את דברי שלמה המלך[רכח]. אריך, חיצוניות הכתר, זו כבר ההשקפה שלך. מה ההבדל ביניהם? רואים אצל הרבי, שביחס לכל מה שקשור עם ההשקפה של הרבי הקודם – הוא לא זז. בעקשנות. זה אצלו במדרגת "לא אדם הוא להנחם" ועל כך הוא לא יוותר, הוא ילחם על זה עד הסוף. הוא יוותר בשביל זה על הכל – לא צריך חסידים ולא שום דבר. לעומת זאת, יש אצל הרבי גם דברים שמשתנים – למי ששם לב – בשלושים השנים האחרונות. גם גדול בישראל מתפתח, כמו כל אדם, ואפילו בענינים של השקפה. גם על ר' יהודה הנשיא כתוב[רכט] שהיו דברים שהשתנו בדעתו ביחס לקנינים.

יחסי אב ובן

שוב, עתיק הוא מלשון קושי, דבר קשה שלא משתנה, כמו בפסוק "צואר עתק"[רל]. פעם למדנו באריכות בענין מצות כבוד אב הקשורה עם תקון הכתר, עם תקון הקשר בין הדורות. חז"ל מתבטאים שמצוה זו חשובה יותר מכל עשרת הדברות[רלא]. נחזור על הנקודה בקצור: הקשר בין אב ובן נרמז במלה אבן, כמובא ברש"י על החומש בפסוק "משם רועה אבן ישראל"[רלב]. לאבן יש שתי תכונות שונות וכמעט הפוכות: קושי וכובד. האבן הכי קשה היא יהלֹם והיא לאו דוקא הכי כבדה – היא חותכת הכל ואינה נחתכת. לעומת זאת, יש אבן כבדה מאד אבל בכלל לא קשה. היחס בין אב ובן הוא, שהאבא נותן את הקושי לבן והבן נותן את הכובד לאב. עיקר המשימה של האבא היא לייצב את הבן שלו, שיהיה חזק ולא 'שלמאזל'. לשם כך הוא לפעמים מתגבר, מייסר אותו ומונע ממנו כדי לחנך אותו, כדי להמשיך לו קושי [זהו גם סוד הקשוי בעת הזווג]. מה עושה הבן לאב? הוא מכבד אותו. לכבד אותו היינו לתת לו משקל. ככל שיש יותר בנים לאבא כך הוא גדול יותר, כבד ורציני. הבן מעלה לאב כבוד והאב ממשיך לבן קושי [כבוד הוא כתר, והדבר נרמז באות כ המשותפת לשניהם, ככתוב בספר הזהר[רלג] ומובא בלקוטי מוהר"ן[רלד]].

לעניננו, העלאת הכבוד היא פעולת חיצוניות הכתר, אריך, ואילו המשכת הקושי היא פעולת פנימיות הכתר, עתיק. איך נותנים כבוד לאבא? זה דבר משתנה, איך להאכיל או להלביש וכו', ואמור להשתנות מדי פעם. אתה לא מלביש אותו כל יום אותו הדבר.

כל הענין הזה – הממוצע והקשר בין שני דורות – הוא סוד הכתר בכל מקום, כאשר הכתר הכללי של כל העולמות הוא 'אדם קדמון', ולכן רואים את שני ההפכים הללו בתוכו. רואים את היותו 'קדמון' ו"לא אדם" עם היותו 'אדם'. כל זה מרומז לנו באות א של המלה אדם ובאות ק של המלה קדמון.

אם כן, 'קדמון' שבאדם קדמון אינה בבחינת השתנות:

אֶלָּא בְּחִינַת קַדְמוֹן מַמָּשׁ כְּאוֹר אֵין סוֹף שֶׁלִּפְנֵי הַצִּמְצוּם שֶׁאֵין בּוֹ שׁוּם צִיּוּר כְּלָל וּכְלָל רַק אַחְדּוּת פְּשׁוּטָה בְּתַכְלִית, וּבוֹ נֶאֱמַר "אֲנִי הוי' לֹא שָׁנִיתִי".

שוב, 'אדם' הוא דבר מצויר, וציור הוא דבר משתנה, ואילו 'קדמון' הוא בבחינת "לא אדם", ללא ציור ואינו משתנה. ציור הוא גם מלשון יצר ויצר הוא דבר שמשתנה. מהו המשך אותו פסוק? "ואתם בני יעקב לא כליתם"[רלה]. אני לא משתנה ואתם נצחיים. ה'קדמון' שבו משפיע על ה'אדם' שבו שיהיה נצחי, ולכן הוא לא כַּלֶה – "לא כליתם". הוא נצחי במובן שאינו כלה, שנמשך לעולם ועד.

"שופריה דאדם קדמאה"

שאלה: למה הכינוי בפסוק הוא "בני יעקב"? הוא קשור לנצח?

תשובה: על פי סדר שבעת הרועים משה הוא זה שקשור עם הנצח, והוא בא לאחר חסד גבורה ותפארת. אצלנו, זהו 'אדם קדמון' הבא לאחר אור אין סוף, הצמצום והקו. יש פה קושיה על פי פשט: בדרך כלל כתוב "יעקב מלבר ומשה מלגאו"[רלו], שיעקב בחוץ ומשה הוא הפנימיות המתלבשת בו, וכאן 'אדם קדמון' שבנצח –שכנגד משה – הוא זה שמלביש מבחוץ את אור הקו של יעקב. איך נסביר את זה? נסביר זאת על פי מה שכתוב בספר הזהר ובכתבי האריז"ל[רלז], שהמיקום של משה בנצח אינו המדה העצמית שלו. השרש האמיתי שלו הוא בדעת, שהיא ודאי פנימיות הקו, אבל כאשר הוא מתגלה בנצח הסדר מתהפך. שוב, קודם משה נמצא בתוך יעקב ואחר כך יעקב הוא זה שמתלבש שוב בתוך משה. כך הוא גם על פי פשט, שמשה רבינו הוא המנהיג, הנשיא [ומובא[רלח] שנשיא הוא ראשי תבות ניצוצו של יעקב אבינו], וכל נשיא שבישראל מקבל מיעקב אבינו. לכן משה רבינו הוא זה שאומר לישראל את הפסוק שאמרו הבנים ליעקב אבינו[רלט] – "שמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד"[רמ]. בפשטות משה מקבל מיעקב, הוא כמו שליח שלו לגאול את בניו ולשם כך מתלבש המשלח [יעקב] בתוך השליח [משה]. אכן, על פי סוד הסדר הפוך.

למרות שהמושג 'אדם קדמון' בקבלה אינו זהה עם אדם הראשון של התורה [ויש הרבה שטועים בזה] בכל זאת ודאי יש איזה שהוא קשר ביניהם. בגמרא נקרא אדם הראשון 'אדם קדמאה': "שופריה דיעקב כעין שופריה דאדם קדמאה"[רמא]. לפי גמרא זו, יעקב הוא למטה מאדם קדמון, ובערכים שלנו כאן יעקב יהיה בעולם האצילות שנאצל מאדם קדמון. בקבלה נקרא יעקב 'בעל האצילות'[רמב], 'בעל התקון', ועל היחס הזה יש הסבר ארוך של ר' אייזיק מהומיל[רמג]. לעומת זאת, על פי ההסבר שלנו כאן יוצא, ש"שופריה דיעקב" הוא יותר פנימי מ"שופריה דאדם קדמאה", שכן יעקב הוא אור הקו המתלבש בתוך אדם קדמון.

אדם קדמון – שרש נשמות ישראל

"בִּטָּחוֹן" הוּא מִלְּשׁוֹן "טִיחַ" וּדְבֵקוּת [ומקור הרעיון הוא מבאורי הזהר של אדמו"ר האמצעי פרשת וארא[רמד]], וְהוּא בְּחִינַת שֹׁרֶשׁ נִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל לְאַחַר הַצִּמְצוּם,

'אדם קדמון' הוא "אתם קרויים אדם"[רמה]. הוא שרש הנשמות. נקדים לכך ספור מפורסם[רמו] על אדמו"ר האמצעי. כאשר אביו, אדמו"ר הזקן, מינה אותו כאברך צעיר לנהל ולהשפיע על כל החסידים הוא אמר לו שבשביל שיוכל לחנך יהודים עליו לראות את השרש של כל אחד ואחד באדם קדמון[רמז]. בלי זה הוא לא יכול לחנך ולהדריך אותם. אדמו"ר האמצעי מיד התעלף, וכמה ימים או שבועות לאחר מכן הוא שכב במיטה חסר כוחות, עד שהתאושש. מה לומדים מן הסיפור הזה? קודם כל רואים שבשביל להגיע למדרגת אדם קדמון צריך קודם להתעלף... אבל יותר עמוק, למדנו פעם שמחלה אותיות חמלה.

[חז"ל אומרים[רמח] שיש פג סוגי מחלות, כמנין מחלה, שכולן מתבטלות על ידי אכילת פת שחרית. פת היא שלמות תקון האוכל, שעברה יא תקונים מהחרישה ועד האפיה, כמובא במסכת שבת[רמט]. פג הוא מספר ראשוני. סוד המלה בראשית הוא יא פעמים פג, יא תקוני הפת המצילה מ-פג המחלות שיש בעולם. לכן "בראשית ברא"[רנ] לשון בריאות, שהדבר הראשון שצריך הוא להיות בריא, 'געזונט'. יותר בעומק, "בראשית" הוא מקור הבריאות, ולכן מי שרוצה להיות בריא שילמד הרבה פעמים את ספר 'תקוני זהר' על המלה בראשית... התורה נקראת לחם – "לכו לחמו בלחמי"[רנא] – ולכן פת שחרית, היא התורה, מבטלת את כל המחלות שבעולם.

למתמצאים בחכמת המספר: 'מקור המספר' של המלה בראשית (913), דהיינו מכפלת מיקומי המספרים הראשוניים המרכיבים את המספר, הוא קדם –"קדם מפעליו מאז"[רנב] – ו פעמים כד (כלומר: יא הוא הראשוני ה-ו ו-פג הוא הראשוני ה-כד). קדם הוא גם רבוע של יב. בראשית היא המלה הפותחת את היום הראשון, היוצא מיום השבת, ואילו בפרשת "ויכלו" שלפני השבת יש קדם אותיות. רואים כאן את הכלל "נעוץ סופן בתחלתן". הסוף הוא שבת, והוא נעוץ ב"בראשית", בתחלה, בקדם שלמעלה מהראש[רנג]. מה זה ו פעמים כד? זו השלמות של ששת ימי בראשית שכל אחד מהם בם כד שעות, והכל נרמז במלה בראשית]

נחזור אל הסיפור שלנו: אדמו"ר האמצעי התעלף וחזר לשרש ואחר כך נעשה חולה. מה עושה לך המחלה? היא מעוררת בך חמלה. הבעל שם טוב אומר[רנד] על הפסוק "צהר תעשה לתבה"[רנה] שצריך להפוך את הצרה לצהר ולהמתיק אותה. הוא דורש זאת מן הפסוק "עת צרה היא ליעקב וממנה יושע"[רנו]. כך גם לגבי המלה מחלה, שהתקון שלה הוא חמלה. אם האדם לא היה אף פעם חולה הוא לא היה יודע מה זה רחמים. ה' רוצה מן החולה שיתחיל לרחם על אנשים ולהרגיש חמלה. ברגע שיודעים את זה – כבר לא צריכים להיות חולים הרבה זמן, ואפילו לא צריכים בכלל להיות חולים. אין צער יותר גדול מאשר להרגיש רחמים ובכך יוצאים ידי חובת המחלות.

לראות בשרש, לחנך במציאות

כדי להשלים את הסיפור הזה נספר עוד סיפור על אדמו"ר האמצעי. כאשר הוא כבר התחיל להיות מחנך הוא דרש מן המחונכים דרישות מאד גבוהות בעבודת ה'. פעם אחת צעק עליו אחד החסידים: 'מה הרבי רוצה מאתנו? מילא לך יש אבא גאון וצדיק יסוד עולם, אבל אני בן של יהודי פשוט מן הכפר...'. הצעקה שלו השפיעה מאד על אדמו"ר האמצעי והוא הזדעזע ממנה. כעבור זמן, כאשר נכנס אותו חסיד ליחידות אצל אביו, אדמו"ר הזקן, הוא נתן לו 'יישר כח' והודה לו על כך ש"עשית מבערל'ה שלי חסיד". מה לומדים מכאן? בסיפור הזה הוא כבר דורש מן החסידים להיות 'אדם קדמון', להיות בשרש הנשמה שלהם, במדרגת היחידה שלהם, בה כולם שוים.

שני הסיפורים הם דבר והיפוכו. מצד אחד אתה צריך לראות את השרש של היהודי ב'אדם קדמון', אבל מצד שני אתה לא יכול לדרוש את זה ממנו, במיוחד בהתחלה. אין לו את הנתונים לכך. צריך להרגיש את ההבדלים שיש במציאות. לפי זה צריך לומר, שהמחלה בסיפור הראשון באה כדי להתחיל להמשיך לו את מדת הרחמים. למדנו פעם תורה בלקוטי מוהר"ן[רנז], בה כתוב שהנהגה של עם ישראל היא על ידי רחמים עליהם – "כי מרחמם ינהגם"[רנח] – וכדי להגיע אל הרגש הזה צריך לעבור יסורים.

המתח הזה בין דין לרחמים, בין הרצון לראות את הנשמות בשרשן ב'אדם קדמון' ובין מה שמתקיים במציאות, נמצא כבר בתחלת מעשה בראשית – "ראה שאין העולם מתקיים במדת הדין עמד ושתף עמה מדת הרחמים"[רנט]. במציאות צריך להמשיך רחמים. לא רק להגיע ל'אדם קדמון' אלא להגיע עד לקו. במדרגת 'אדם קדמון' – ואפילו עוד יותר גבוה, במדרגת 'קדמון' לפני הצמצום, עליה נאמר "אני הוי' לא שניתי"[רס] – כולם נקראים 'אדם'. זו היחידה שבנפש, ושם אפשר לדרוש דרישות גבוהות מאד, אבל צריך להגיע עד לרחמים, המושרשים במקום גבוה יותר. כדי להגיע לכך צריך יסורים. מהם יסורים? יסורים הם חור, מלשון נסירה. צריך לעשות חור דרך כל הפרצוף ולגלות את אור הקו. המשל לכך בחסידות[רסא] הוא, שאחדות היא כמו חריזת מחרוזת ממרגליות, שצריך לעשות בכולן חור כדי לחרוז אותן בחוט, בקו.

נסיים את המשפט:

כֻּלָּם קוֹמָה אַחַת שְׁלֵמָה, בְּסוֹד "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּהוי' אֱלֹקֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם",

כל מה שאמרנו כאן הוא פרוש נוסף לקשר בין 'אדם קדמון' למדת הנצח. שרש הנשמות הוא ב'אדם קדמון', ו'אדם קדמון' עצמו הוא סוד הדבקות של מדת הבטחון. רק 'אדם קדמון' דבוק לגמרי בקו, ועליו נאמר הפסוק "ואתם הדבקים בהוי' אלקיכם חיים כֻּלכם היום"[רסב]. פרוש הפסוק הוא כך: "ואתם" – בשרש הכי גבוה שלכם ב'אדם קדמון' – "דבקים בהוי' אלקיכם" – היינו הקו – "חיים כולכם היום" – בחיים נצחיים, חיי נצח. קודם דברנו על הבטוי 'חוט התקוה', וכעת אנו מדברים על הבטוי 'קו החיים'.

* * *

נגנו נגון

כל הנשמות בגוף אחד

אתמול דברנו על 'אדם קדמון', שכנגד ספירת הנצח ומדת הבטחון. בסוף השעור דברנו על כך שבמדרגה זו קיים שרש הנשמה של כל יהודי. שרש הנשמות הוא גוף אחד, אדם שלם, והוא נמצא ב'אדם קדמון'. כמובן, יש שרש יותר גבוה מזה, כמו ש'אדם קדמון' עצמו נמשך משרש גבוה יותר, מאור אין סוף שלפני הצמצום [שהיא בחינת עתיק שבו]. השרש הנעלם יותר של הנשמות לפני הצמצום הוא, כפי שלמדנו על מדרגת האמונה, במדרגה הראשונה-ראשונה.

במצות אהבת ישראל בספר דרך מצותיך מוסבר[רסג] שכולנו גוף אחד ואם, חלילה וחס, דוחה אחד את השני הוא פוגע בעצמו, קוצץ אבר מתוך הגוף של עצמו, ונעשה בכך בעל מום. כך הוא לא מסוגל להתפלל, שכן תפלה היא במקום קרבן[רסד] וקרבן צריך להיות תמים – "תמים יהיה לרצון"[רסה] – ובעל מום פסול להקרבה. לכן אנו אומרים לפני התפלה "הריני מקבל עלי מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך". אם אתה לא אוהב את כולם אתה קרבן פסול, אתה עצמך קרבן בעל מום. זו ההתבוננות הראשונה של מצות אהבת ישראל.

אצל רבי נחמן בספר שיחות הר"ן יש רעיון דומה. הוא מסביר, שאם אדם רואה שהוא שוכח מה שהוא לומד [בעיה שכיחה מאד...], מאין זה בא? זה בא מחוסר באהבת ישראל. כמו שהנשמות הן גוף אחד גדול, כך התורה ושלמותה הם דבר אחד עם שלמות עם ישראל. הם תלויים זה בזה. אם יש לאדם פגם באהבת יהודי אחד זה כמו פגם באות אחת בתורה. זהו ענינו של המבצע של הרבי לאחרונה, שכל אחד יקנה אות בספר התורה. זו תודעה חשובה, שלכל אחד יש אות בתורה. אם אדם דוחה אדם אחר מישראל, בלב או במח שלו, הוא מוציא בכך אות מספר התורה וכל הספר נפסל. לכן אין שום סכוי שאדם כזה יזכור, כי הכל תלוי בהכל. אם יש לו ספר תורה פסול איך הוא יכול לזכור? את מה ששייך לנשמה של החבר הוא ודאי לא יכול לזכור, בגלל שאותו הוא דחה, אבל אפילו את מה שייך אליו הוא לא יכול לזכור כיוון שיש התכללות בין כולנו.

התקון לכך הוא 'אדם קדמון'. אתמול ספרנו ספור על אדמו"ר הזקן שמינה את בנו להיות משפיע של החסידים ואמר לו שהוא צריך לראות היכן נמצא כל אחד מהם בתוך אדם קדמון, ואדמו"ר האמצעי התעלף והיה חולה הרבה זמן. הסברנו, שכדי לחנך ולהשפיע העיקר הוא לראות את השרש ב'אדם קדמון', שם כולנו גוף אחד, אדם אחד, שלם. למשל, בכתבי האריז"ל מופיע לפעמים איפה נמצא אדם מסוים. בדרוש מפורסם אחד הוא אומר[רסו] שהרמב"ם מושרש בפאה השמאלית של אדם קדמון ואילו הרמב"ן בפאה הימנית שלו.

מחשבה קדומה (השגחה)

בשעור הקודם למדנו, שב'אדם קדמון' קיים המושג 'מחשבה קדומה' והבטוי המקביל אליו שלא הזכרנו הוא "כולם נסקרים בסקירה אחת"[רסז], שה' רואה את הכל ביחד. המקור לבטוי זה הוא הפסוק בתהלים: "היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם"[רסח]. מה זה "היוצר יחד לבם"? שהוא יוצר יחד את הפרט של כל אחד ואחד – "לבם" כולל אין סוף פרטים, את כל מצבי הנפש של כל אחד ואחד בפרט, וה' יוצר את כולם יחד.

אדם קדמון – מקור ההשגחה הפרטית

רואים מכאן, שב'אדם קדמון' קיימת סקירה על כל העולמות, ובפרט על הלבבות של כל אחד ואחד. ה' משקיף ומשגיח – "ממעון קדשו השגיח"[רסט] שנאמר קודם לכן – על כל אחד מישראל, וכמו דעת הרמב"ם[רע] שיש השגחה מיוחדת על עם ישראל. יש בחסידות אריכות כדי ליישב את דברי הרמב"ם שלא יסתרו את דברי הבעל שם טוב[רעא], האומר שיש השגחה פרטית על כל פרט, עד הפרט הכי אחרון. יש הרי כמה מאמרי חז"ל[רעב] המראים זאת בפרוש, כמו המאמר ש"הקב"ה זן את כל העולם מקרני ראמים ועד ביצי כינים"[רעג], אבל הרמב"ם כותב שיש הדרגה בהשגחה, ורק אצל עם ישראל יש השגחה פרטית על כל אחד ואחד. זו דעת הרמב"ם על פי פשט במורה נבוכים. בחסידות מסבירים, שכל מה שהרמב"ם מדבר הוא בגלוי, במה שמתגלה, ואזי ההשגחה הכללית היא על המין, בעוד על הפרט מתגלה ההשגחה רק בעם ישראל. כך הוא רק מצד ההתגלות, איך שהיא ב'דעת תחתון' שלנו, ואילו מה שהבעל שם טוב מדבר הוא מצד 'דעת עליון', איך שהיא באמת.

זה שהאמת מתגלה רק לגבי עם ישראל, שאצלם קיימת התקרבות בין 'דעת תחתון' ובין 'דעת עליון', ושיש התגלות של השגחה פרטית בתוככי עם ישראל – הוא עצמו סימן לכך שההשגחה הזו היא יותר עמוקה משאר ההשגחות. ההשגחה יותר פנימית בכך שהיא באה ממקום הסובל יחד שתי דעות, ממקום של "אל דעות הוי'"[רעד] הסובל ומשווה את שתי הדעות, שלא יהיה הבדל ביניהם[רעה]. ההבדל בין 'דעת עליון' ובין 'דעת תחתון' בא רק מן הדעות הללו בעצמן, שיש חלוק והיפוך ביניהן. אם יש מדרגה אחת בה נתפסות 'דעת עליון' ו'דעת תחתון' כשתי דעות הפכיות, זה עצמו סימן שיש מקום שנושא וסובל את שתיהן כאחד. כוונת הפסוק "אל דעות הוי'" היא ש"אל" נושא וסובל את שתי ה"דעות".

ההשגחה המיוחדת על עם ישראל נקראת בעצמה "אל". על הפסוק "ויקרא לו אל אלהי ישראל"[רעו] דורשים חז"ל[רעז] שהקב"ה קרא ליעקב אבינו אל. 'אל' הוא כנוי של יהודי, כמו שהוא כנוי לה', שכן כל יהודי הוא בנו של ישראל, של יעקב אבינו. יש עוד הרבה פסוקים המצביעים על שתוף בין יהודי לקב"ה, כמו הפסוק בו נקראו הדיינים "אלהים"[רעח], ועוד הרבה.

"קורא הדורות מראש"

שוב, אתמול דברנו על השקפה שיש ב'אדם קדמון' והיום אנו רוצים להסביר ש'אדם קדמון' הוא מקור ההשגחה. השקפה היא הכתר של כל מה שעתיד להיות, אבל השגחה היא משהו אחר. פנימיות ההשגחה, שהיא החלק ה'קדמון' שבתוך 'אדם קדמון', בו אין שנוי בין 'דעת עליון' ל'דעת תחתון', היא על עם ישראל. לעומת זאת, חיצוניות ההשגחה, בה יש שנוי בין 'דעת עליון' ובין 'דעת תחתון', היא על שאר מעשה בראשית. הנשמות הן הפנימיות והעולמות הם החיצוניות, כאשר בשניהם קיים הענין של "כולם נסקרים בסקירה אחת", סקירה שלא לוקחת זמן, שהיא מעליו.

פסוק נוסף שנדרש בחסידות[רעט], במיוחד אצל ר' הלל[רפ], הוא הפסוק "קֹרא הדֹרות מראש"[רפא]. כל הדורות נמצאים בתוך הראש, וה' קורא – קורא לשון המשכה[רפב] – אותם ממנו החוצה. הראש הוא 'אדם קדמון' והדורות אלו העולמות, וה' ממשיך את העולמות מתוך 'אדם קדמון'. זה מה שקראנו בשעור הקודם מדרגת 'ועד', ממנה מתחלה ההתפרטות. קודם "כולם נסקרים בסקירה אחת" אצלו, ואחר כך הם נמשכים החוצה – "קֹרא הדֹרות מראש" – דור אחר דור.

ידוע[רפג], שהבעל שם טוב היה שואל כל תלמיד חדש 'וָאס גִעדֶנְקְסְטוּ?' (מה אתה זוכר?), וגם כאשר המגיד ירש ממנו את הנשיאות הוא פנה אל כל אחד מן התלמידים באותה השאלה[רפד]. יש בשאלה זו משום התעוררות שרש הנשמה, כמו בסיפור שספרנו אתמול. ראית שרש הנשמה כמו שהיא ב'אדם קדמון' היא בחינת זכרון. זו כוונת הפסוק "זכֹר ימות עולם בינו שנות דֹר ודֹר"[רפה], ש"זכֹר ימות עולם" הוא שרש הנשמה כמו שהוא ב'אדם קדמון', ואילו "בינו שנות דֹר ודֹר" זו ההתפרטות של כל דור ודור מתוכו, בבחינת "קורא הדֹרות מראש". שְׁנוֹת לשון שינוי, היוצא ונמשך ממדרגת ה'אדם' שב'אדם קדמון', ואילו "ימות עולם" זו בחינת 'ועד', כמו בבטוי 'עולם ועד', וזהו חלק ה'קדמון' שבו. דור בארמית הוא שורה מעוגלת[רפו], ולפיכך "דֹרות" היינו הרבה שורות[רפז]. המשל הגשמי הוא כמו אבן שנזרקת למים ויוצרת שורות-שורות של מעגלים. הרגע הראשון בו פוגעת האבן במים הוא כמו הרגע הראשון של הזמן, בו "כולם נסקרים בסקירה אחת" בראשו, והשורות המעגליות שנוצרות סביבו אלו הדורות המתפשטים ממנו – "קורא הדורות מראש". לזכור את האבן פירושו להשגיח על הדורות.

"אבן הראשה" – העלם שאינו במציאות

עוד דבר שקושר את האבן ל'אדם קדמון': יש כמה משלים בקבלה להתכללות של הספירות בשרשן, באין סוף, ובחסידות מובאים בדרך כלל שלשה משלים[רפח]. המשל הראשון הוא משל ה'שלהבת הקשורה בגחלת'[רפט], שעיקר הכוונה בדמוי זה הוא לשלהבת הנסתרת שבתוכה, ולא לשלהבת הגלויה היוצאת ממנה. המשל השני הוא יסוד האש בצור החלמיש, בתוך האבן, שרק אם אתה מכה בה יוצאת ממנה אש. האש שבתוכו אצורה אלא שהיא בבחינת העלם [חלמיש אותיות חשמלי]. המשל השלישי הוא השם לגבי העצם, כמו שם של אדם ביחס לאיש עצמו. בחסידות מוסברצה שכאשר האש גלויה בגחלת זהו משל לעשר הספירות הגלויות שבעולם האצילות. אצילות לשון אצל וסמוך[רצ] ולכן בדימוי זה נמצאת האש במציאות. המשל הראשון, כאשר האש אינה גלויה אלא חבויה בתוך הגחלת, הוא משל לעשר ספירות שבאריך, בכתר דאצילות. כאן נמצאת האש בהעלם, אך העלם זה הוא בגדר 'העלם שישנו במציאות'. לעומת זאת, יסוד האש בתוך אבן החלמיש הוא כבר בגדר 'העלם שאינו במציאות'. העלם זה הוא המשל לעשר הספירות שב'אדם קדמון'. המשל השלישי, של העלם השם בעצם, הוא המשל לעשר הספירות שלפני הצמצום, עליהן כתוב ש"לפני שנברא העולם היה הוא ושמו הגדול בלבד"[רצא]. לפני הצמצום מתאים רק המשל של שם, שהוא 'אין ואפס המוחלט' ביחס אל העצם. על יסוד האש ניתן לומר שהוא 'מציאות בלתי נמצאת'[רצב], שאפשר לתת לה הגדרה בפיזיקה, אבל לשם בתוך העצם אי אפשר לתת שום הגדרה. אין בו שום אחיזה [גם בדימוי הזה יש כמה מדרגות: 'הוא ושמו אחד', 'הוא ושמו בלבד', 'שמיה דגניז בגויה' ועוד]:

העלם השם בעצםעשר ספירות שלפני הצמצום

אש בצור החלמישעשר ספירות דאדם קדמון

שלהבת גנוזה בגחלתעשר ספירות דאריך

שלהבת גלויה הקשורה בגחלתעשר ספירות דאצילות

לעניננו, זהו עוד הסבר לכך שמדרגת 'אדם קדמון' נקראת אבן. איזה אבן? אבן היסוד, "אבן הראשה תשואות חן חן לה"[רצג], שעליה כתוב "אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה"[רצד]. זה הראש שפונה משם אל כל הדורות.

נסביר משהו יפה בפסוק זה: מי הם הבונים? האבות, אברהם יצחק ויעקב[רצה]. האבן הזו היא למטה מן האבות – הם מאסו בה – ודוקא היא נעשית לראש פינה. לפי ההסבר שלנו בשער זה מתיישב הפסוק כך: האבות שמאסו באבן הם שלש המדרגות שמעליה, מעל ל'אדם קדמון'. אלו המדרגות אור אין סוף, צמצום וקו, והם כנגד המדות חסד, גבורה ותפארת. לעומת זאת, "אבן הראשה" היא אבן הראש של 'אדם קדמון', של "קֹרא הדֹרות מראש".

שוב, חיצוניות הקו אינה חלק מן הבנין אלא רק החלק המודד שלו. למלים "אבן הראשה" שבנבואת זכריה יש שני פרושים במפרשים: יש מפרשים[רצו] שזו "אבן הבדיל"[רצז], אבן המודד, ויש מפרשים[רצח] שזו אבן היסוד. מה ההבדל? אבן היסוד היא חלק מהבנין, ואילו אבן המודד היא מופשטת לגביו. כך גם ביחס לקו ו'לאדם קדמון': אבן המודד היא חיצוניות הקו והיא מופשטת, אבל אבן היסוד היא 'אדם קדמון', והוא כבר חלק מבנין העולמות.

בספר יצירה נקראו האותיות אבנים – "שלש אבנים בונות שש בתים"[רצט] – ו"אבן הראשה" היא האות הראשונה, האות א. יש בזה רמז נפלא: "אבן... לראש פינה" ראשי תבות אלף [המלים "מאסו הבונים היתה" נוספות על העיקר בפסוק]. האות א היא אבן חן. לפי זה, 'אדם קדמון' הוא אבן היסוד לכל ההשתלשלות, וזהו גם מושג שקשור אל מדת הנצח. מה משמעות הבטוי 'צור ישראל'? כמו הבטוי 'נצח ישראל', על פי פשט. הוא נותן משקל נצחי, ו'אדם קדמון' הוא סוד הנצחיות.

[בפרטיות יותר יש שלשה מיני אבנים: אבן בנה"י, כנגד היחסים הטבעיים של אב ובן. צור בחג"ת, "צור לבבי"[ש]. סלע בחב"ד, "על הסלע הך ויצאו מים"[שא] ו"אין מים אלא תורה"[שב]. משה רבינו מכה בסלע בסוד "אורייתא מחכמה נפקת"[שג] ויוצאים ממנו מי התורה].

למעלה משבירה ותקון

נחזור לענין: סוד הזכרון, שהיה הבעל שם טוב מזכיר, קשור עם זכירת השרש ב'אדם קדמון'. מה הענין? 'אדם קדמון' נקרא 'למעלה משבירה ותקון'. במבנה שלנו, 'אדם קדמון' הוא כנגד הנצח, ואילו עולמות התהו – 'עקודים' ו'נקודים' – כנגד ההוד, אצילות כנגד האמת שביסוד והעולמות התחתונים בי"ע כנגד השפלות שבמלכות. מה עיקר ענינו של 'אדם קדמון'? בחסידות מוסבר[שד] כי שרש הנשמה כפי שהוא ב'אדם קדמון' נקרא 'איתן שבנשמה' – "איתן האזרחי"[שה]. איתן נקרא האזרח. יש בנשמה שתי בחינות: גר ואזרח. אזרח הוא מי שתמיד היה, הותיק מימי קדם, והוא גם זה שעתיד להיות, הנצחי. לעומתו, גר הוא מי שבא מקרוב – "לגור בארץ באנו"[שו]. בספירות נקראו האזרח והגר נצח והוד. הוד לשון להודות ולכן רות המואביה – שרש כל הגרים בעם ישראל – היא תקון ההוד. הגר מתקן את ההוד בכך שהוא מודה, אבל האזרח מתקן את הנצח.

איך זה קשור אלינו? כאשר היהודי צריך להיזכר בשרשו ב'אדם קדמון' הוא צריך להגיע עד למקום שמעל לשבירה ותקון. בשביל לא להתיאש מן המצב הכי גרוע של שבירה שיש לו הוא צריך להיזכר במקום כזה שלא שייך לשבירה ותקון.

הדבר דומה למה שכתוב בספר התניא[שז], שלפעמים המצות של התורה – מצות קשורות לתקון של האדם – והעול שלהן כבדים מדי על האדם. העצה שם היא לחשוב שהדבר היחיד שמוטל עליו הוא רק מצות האמונה – אמונה פשוטה בה'. על האמונה כתוב "צדיק באמונתו יחיה"[שח], והוא הרי כעת במצב של מת. יש אנשים שהכבדות המדומה של עול המצות הוא מה שמרחיק אותם מן האמונה. הוא מבהיל להם את הרעיון. תגובה זו יכולה להיות גם אצל אחד שכל החיים שומר תורה ומצות. יכול להיות איזה משבר שבו הוא פתאום לא מסוגל. 'מה רוצים ממני'? זה נקרא מצב של מיתה ושבירה, שבירת הכלים, בה כל דרכי התקון לא מתיישבים אצלו. תורה ומצות הם דרכי תקון, ויכול להיות משבר כזה שבשביל אדם זה כעת הכל בבחינת תיאוריה בלבד. הוא דומה לחולה שהולך לרופא, הרופא נותן לו תרופה והוא אומר לו שהכל נכון אלא שזה בתיאוריה, אני לא מסוגל לקבל את התרופות האלו שאתה נותן לי.

מהי העצה? צריך להגיע אל המצב בו האדם כפי שהוא בשרשו, למעלה משבירה וגם למעלה מתקון. יש שרש שנמצא למעלה מכל הסיפור הזה של שבירה ותקון. זה נקרא 'אדם קדמון', שרק אחריו יש שבירה ויש גם תקון, אבל אליו זה לא נוגע. מי שיכול למצוא את הנקודה הזו אף פעם לא יתייאש. זהו השרש של "אין יאוש בעולם כלל"[שט], ושל 'אין מקרה אבוד'[שי]. להיזכר בכך – זו הנצחיות של 'אדם קדמון', אותה בא הבעל שם טוב לגלות ולעורר.

השבירה שייכת להוד, היסוד הוא כבר תקון השבירה [כמו אצל מחנך: או שהוא מתקן או שהוא מקלקל יותר[שיא]], ואילו 'אדם קדמון' הוא האחיזה במקום שמעבר לשניהם, שמעל לשבירה ולתקון. האחיזה הזו היא בגלל שהוא דבוק – בטחון מלשון טיח ודבקות – במקום שמעל לכל הסיפור. לכן 'אדם קדמון' הוא מקור הבטחון בה'.

[כל פגם היסוד, פגם הברית, מתחיל מן ההוד. הפגם כפי שהוא ביסוד רק מחמיר את המצב, אבל ההתחלה היא מן ההוד. כל בעיות היסוד, בעיות המין, הן רק החמרת הבעיה, לא שרשה. זו טעות נפוצה. להיפך, היסוד בא רק לתקן את השבירה הקודמת – כמו שלום בית – ואז אם עדיין קיימת השבירה המצב רק מתקלקל יותר].

היסח הדעת כלפי מעלה

במגילת אסתר כתוב הבטוי "ספר הזכרונות"[שיב], ור' הלל כותב בפרוש במאמר שזהו כנוי של 'אדם קדמון', שרש הזכרון. אם אפשר להיזכר במקום הזה אפשר להפוך את עצת המן-עמלק, עצת היאוש והספק. להיזכר במקום שלמעלה משבירה ותקון.

זו גם הדרך לעזור לאדם שנמצא במשברי נפש. יש אצלו איזו נקודה שנמצאת מעל לשבירה שלו, למעלה מכל הבעיה שלו, וכאשר אתה מדבר איתו אתה משתדל להסיח את דעתו. בחיצוניות, אתה מדבר איתו על מזג האויר וכו', אבל בפנימיות זה לא כך. יש היסח הדעת שלמטה מן הדעת ויש היסח הדעת שלמעלה מן הדעת. דרכי התקון הרגילים הם להכנס אל תוך הבעיה, למצוא את השרשים שלה עם כל הקומפלקסים שלה וכו' וכו', וכמו מכונאי לתקן אותה. אבל כאן אנו מדברים על משהו אחר. האדם לא עשוי כרגע, הוא לא במצב מתאים כדי לתקן. הוא לא שייך לכך עכשיו. מה עושים? לכאורה זה מצב מייאש שאין מה לעשות בו. מה עושים כשאין מה לעשות? צריך להגיע לאיזו נקודה שמעל כל הסיפור, שכל הסיפור הזה לא נוגע לה בכלל, לא לשבירה ולא לתקון. זו נקודה נצחית, לעולם ועד. זה נקרא שרש הנשמה שיש לכל יהודי ב'אדם קדמון'. באיזה מצב שלא יהיה – זה לא אומר כלום לגבי השרש כפי שהוא ב'אדם קדמון'. ככל שאתה יותר קשור אל הנקודה הזו אתה יכול יותר לעזור לו לגלות אותה.

באיזה כיוון צריך להסיח את הדעת? אמרנו שהכיוון הוא היסח הדעת כלפי מעלה, כלפי השרש ב'אדם קדמון'. מעירים כאן נכון, שהשרש ב'אדם קדמון' הוא השרש המשותף לכל ישראל, ולכן כאשר מסיחים את הדעת ראוי להסיח אותה אל ענינים שקשורים לכלל ישראל. האדם יוצא מן הבעיה הפרטית שלו. אחד שנמצא בבעיה הנפשית הכי גדולה, אם מזדמן לו מקרה של אדם אחר שהוא יכול לרחם עליו – זה הכי טוב. הכח שיש בנפש לרחם על הזולת הוא הכח שלמעלה משבירה ותקון. הרחמים הם תפארת ישראל, להרגיש שכולנו אחד.

אדם קדמון – סוד הנצחיות בתוך הזמן

לגבי הזמן, נאמר עוד משהו. אמרנו שהקו הוא סוד הזמן, הכח שמודד את הזמן, ואילו 'אדם קדמון' הוא הנצחיות שבתוך הזמן. בסוד המלה 'זמן' יש רמז בכתבי האריז"ל[שיג], שזמן עולה מה בן. כל תקון עולם האצילות, תקון מה ו-בן, הוא תקון הזמן. נסביר את זה בשרש יותר עליון: שם מה הוא סוד הפנימיות של הזמן, ה'קדמון' שב'אדם קדמון', ואילו שם בן הוא סוד החיצוניות שבזמן, ה'אדם' שב'אדם קדמון'. אמרנו, שהחיצוניות היא מקור ההשגחה על כללות העולמות ואילו הפנימיות היא מקור ההשגחה על ישראל [ויש אין סוף של מדרגות של פנימיות וחיצוניות, ככתוב בספר התניא[שיד]]. אף שמדרגת 'אדם' שב'אדם קדמון' היא החיצוניות שבו, בכל זאת גם בה עצמה יש פנימיות וחיצוניות. יש 'אדם' נצחי – "אתם קרויים אדם"[שטו] – ויש 'אדם' שעלול לחטוא, להשתנות. ה'אדם' שעלול לחטוא הוא מצד הבהמה שבאדם – "אדם ובהמה [העולים מה ובן] תושיע ה'"[שטז]. המשמעות שיש לך זמן היא שיש לך בחירה בין טוב לרע, בין האדם לבהמה שבך, בין ה'אדם' שב'אדם' לבין ה'בהמה' שב'אדם'.

נסכם: יש לנו כאן שלש מדרגות. התלבשות הקו בתוך 'אדם קדמון' זו מדרגה ראשונה של מה ובן. החצוניות והפנימיות שיש בתוך 'אדם קדמון' עצמו – ה'אדם' שבו וה'קדמון' שבו – זו מדרגה שניה. החצוניות והפנימיות של האדם עצמו, ה'אדם' וה'בהמה' שבו, הם המדרגה השלישית. אלו שלשת המדרגות של הנצחיות שיש בזמן.

באמת כתוב בכתבי האריז"ל[שיז], שמקור השבירה הוא משם בן, היוצא מנקבי 'אדם קדמון', והוא שרש החטא של אדם הראשון[שיח]. אם לא היה חוטא היה אדם הראשון נצחי, שכן 'אדם קדמון' מצד עצמו הוא הנצח, הנצחיות. כל זה הסוד שמגלה לנו משה רבינו בפסוק "ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום"[שיט].

"והבוטח בהוי חסד יסובבנו"

אחרי כל ההסבר הזה – על הבטחון מלשון דבקות של 'אדם קדמון' בקו שם נמצאים שרשי נשמות ישראל – נמשיך לקרוא מתוך הספר:

וּבְסוֹד "וְהַבּוֹטֵחַ בַּהוי' חֶסֶד יְסוֹבְבֶנּוּ" – [מה זה 'יסובבנו'? זהו] גִּלּוּי אוֹר אֵין סוֹף הַסּוֹבֵב כָּל עָלְמִין, בְּחִינַת 'חֶסֶד לְאַבְרָהָם' אֹהֲבִי כַּנ"ל

זה עוד סיוע למה שלמדנו על מדת החסד כאן. הסברנו, שאור הסובב הוא החסד, האהבה, והפסוק הזה הוא הסיוע הכי טוב לכך, שהחסד הוא הסובב בעצמו.

הפסוק הזה אומר, על פי פשט, שאם אדם חושב טוב הוא ממשיך על עצמו אור הסובב, שיהיה לו טוב. יש פתגם מן הבעל שם טוב: 'טְרַאכְט גוּט אנד זַיְין גוֹט' (חשוב טוב יהיה טוב)[שכ]. אם אתה מפחד כל הזמן אתה ממשיך עליך דינים. אתה נמצא בתוך הצמצום, בתוך החלל, בתוך היראה – "מָגוֹר מסביב"[שכא]. אם האדם בוטח, בסוד 'אדם קדמון', אז החסד הוא זה שמסובב אותו.

לכן אצל ר' הלל כתוב הרבה פעמים, שאור ה"סובב כל עלמין" הוא ה'רשימו'. בדרך כלל בחסידות אור הסובב הוא אור אין סוף שלפני הצמצום, אבל אצל ר' הלל הרבה פעמים כתוב כך. הרעיון הזה, שה'רשימו' הוא הסובב, הוא מה שאמרנו כעת. זהו ה"מגור מסביב", החסד שבגבורה. זה לא החלל בעצמו, שהוא פחד וחשך גמור.

ואיך מגיעים לזה? על ידי בטחון:

הַשּׁוֹרֶה עַל אָדָם קַדְמוֹן מִלְמַעְלָה וְאֵינוֹ מִתְלַבֵּשׁ בּוֹ בִּפְנִימִיּוּת כְּאוֹר הַקַּו, שֶׁהֲרֵי "לֵית מַחְשָׁבָה תְּפִיסָא בָּךְ כְּלָל" – אֲפִילּוּ מַחְשָׁבָה קְדוּמָה דְּאָדָם קַדְמוֹן.

בטחון הוא מלשון דבקות, ו"הבוטח בה'" זה מה ש'אדם קדמון' נדבק בקו. ככל שהוא נדבק יותר בקו – "ואתם הדבקים" – כך הוא משרה על עצמו את אור ה"סובב כל עלמין". הקו הוא בחינת יעקב ואור אין סוף הוא הוא אברהם, והיחס ביניהם הוא הפסוק "יעקב אשר פדה את אברהם"[שכב]. לבטוח בה' זה להתקשר אל הרחמים שלו וככל שנדבקים במדת הרחמים כך החסד מסובב אותנו.

ב"פתח אליהו" כתוב "לית מחשבה תפיסא בך כלל"[שכג], ומבואר בחסידות[שכד] שהמחשבה הזו היא לא המחשבה שלנו, אלא אפילו "מחשבה קדומה דאדם קדמון". 'בך' הוא אינו תופס. במה הוא כן תופס? הוא תופס באור הקו. באור אין סוף שלפני הצמצום הוא לא תופס, אבל לפי ערך דבקותו – בתפיסה והתקשרות שלו – בקו הוא מגלה עד כמה הוא לא יודע ועד כמה הוא לא תופס ומשיג באור הסובב. "תכלית הידיעה שלא נדע"[שכה]. להכיר את אור הסובב ולשרות בתוכו זה להשיג עד כמה אתה לא יודע אותו באמת. זה נקרא לחסות באור אין סוף:

עַל יְדֵי דְּבֵקוּתוֹ בְּאוֹר הַקַּו הַמְמַלֵּא כָּל עָלְמִין וַחֲסוֹתוֹ בְּאוֹר אֵין סוֹף הַסּוֹבֵב כָּל עָלְמִין בָּא הַבִּטָּחוֹן בִּבְחִינַת הַמַּחְשָׁבָה הַקְּדוּמָה וְהָרָצוֹן הַכְּלָלִי הַנ"ל לְבִצּוּעַ כָּל מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית בְּפוֹעַל מַמָּשׁ.

אדם קדמון – המנצח על המלאכה

במדת הנצח הסברנו כמה הסברים[שכו]: יש נצח מלשון נצחיות, ויש נצח מלשון נצחון במלחמה ויש נצח מלשון לַמְנָצֵחַ, שזה ניצוח על המלאכה, על בצוע המעשה בפועל. זה נקרא לבצע, כמו המבצעים של הרבי.

זה הפרוש האחרון שלנו על הקשר בין 'אדם קדמון' ובין מדת הנצח. 'אדם קדמון' הוא הכח שצריך לבצע את כל סדר ההשתלשלות. הוא נקרא המאציל לגבי האצילות, וכל שכן לגבי עולמות בריאה יצירה ועשיה. 'אדם קדמון' הוא כמו יהודי שנברא כדי לתקן את העולם. הוא בתפקיד, הוא שליח. לכן הוא שייך למדת הנצח, מדת התחלת המעשה. הוא צריך להיות המנצח על כל הזמירות של כל מעשה בראשית. לשם כך הוא צריך מדת הבטחון, של יוזמה ופעולה.

תקון פנימיות הזמן – "בא בימים"

זה עצמו סוד תקון הזמן, שכן ככל שאדם פועל בתוך הזמן כך הוא מתקן אותו. הכוונה בפסוק "ואברהם זקן בא בימים"[שכז] היא שאברהם נכנס בתוך הימים ומתקן אותם על ידי עשית המצות שלו. כך הוא מתלבש בתוך הימים וכך הוא מנציח אותם.

נסביר יותר: בחיצוניות, חיצוניות הזמן, הזמן הולך לאיבוד. פנימיות הזמן מתגלה כאשר שומרים עליו ומייקרים אותו. כך מסביר הרבי הקודם את ההבדל בין אדם פנימי ובין אדם חיצוני[שכח]. הגדרה של פנימיות היא הוקרת הזמן. זו הנצחיות שבתוך הזמן, לדעת שבתוך הזמן יש נצח. לבלות את הזמן – "כל הווה נפסד"[שכט] – זו החיצוניות. בלה הן אותיות הבל – "הבל הבלים הכל הבל"[של]. מאיפה יוצא ההבל? מחיצוניות 'אדם קדמון', ואילו הפנימיות שלו היא להוקיר את הזמן. זה נקרא לתקן את הזמן. זה הפשט של זכרון, ששום דבר לא הולך לאיבוד. יהודי הוא זכר בעצם, הוא זוכר בעצם, ומקיים בעצמו את הדברי הזהר "איהו בנצח"[שלא]. הוא יכול לזכור עד כדי שהדבר נעשה מחדש בבחינת "והימים האלו נזכרים ונעשים"[שלב]. כל המלחמה בעמלק היא מלחמת הזכרון, המלחמה בשכחה – "תמחה את זכר עמלק לא תשכח"[שלג].

[יש שאלה ששואלים, אם כבר מוחים את זכר עמלק אז לשם מה – או מה – יש מצוה לזכור אותו? על דרך זה שואלים על עוד מצוה: אם ז עממין "כבר אבד זכרם", כמו שפוסק הרמב"ם[שלד], מדוע יש מצוה מתריג מצות – מצות "לא תחיה כל נשמה"[שלה] – להשמידם? יש דרך פשוטה בחסידות, גם על פי דברי ר' נחמן[שלו], להסביר שתשובה אמיתית היא תשובה בה כל יום עושים תשובה על התשובה הקודמת. כל מה שהיום הוא קדושה, לגבי מחר הוא כבר עמלק. לכן צריך למחות אותו בכל יום.

בעומק יותר, שם מה החדש שיוצא מ'אדם קדמון' ונעשה עולם התקון יוצא ממצחא ד'אדם קדמון'. בקבלה כתוב[שלז] רק באופן כללי, שהוא יוצא מן המצחא ומגיע משם מלמטה, אבל דוקא בחסידות יש פרוט יותר. מוסבר, שמיסוד עתיק ד'אדם קדמון', המתלבש במצחא דאריך ד'אדם קדמון', יוצא שם מה החדש, שהוא פנימיות הזמן. סוד השם הזה, שיוצא מאור הקו ומאור אין סוף עצמו, הוא סוד החודש, סוד ההתחדשות התמידית – "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים"[שלח]. זו נצחיות של התחדשות תמידית. לשם כך צריך עליה מרע תמידי, בסוד "הרע כסא לטוב"[שלט], והיא מצות מחית עמלק התמידית, ובכל שנה כל פעם מחדש. פורים הוא חג נצחי].

נחזור אל פנימיות הזמן שבסוד 'אדם קדמון' ולסוד הזכרון. כתוב[שמ] שהסוד הזה שבפסוק "ואברהם זקן בא בימים" הוא שאברהם התלבש בתוך הזמן. מה הולך לאיבוד ומה לא הולך לאיבוד בזמן? זה ההבדל בין ממד ה'השתלשלות' לממד ה'התלבשות'. מי שמוקיר את הזמן היום הקודם אצלו מתלבש בתוך היום הבא. אצלו זה לא יום אחרי יום, אלא יום בתוך יום. זהו סוד הזכרון. 'השתלשלות' הוא יחס של טבע: קודם היה כך אחר כך היה כך וכו', וממילא 'מה שהיה – היה' וגמרנו. זה נקרא "העבר אין". ביחס של 'התלבשות' כל דבר נשאר בפנימיות. 'השתלשלות' היא איבוד הזמן בעוד התלבשות היא הזכרון.

כך יוצא לנו בסדר ההשתלשלות: ההתלבשות הראשונה שיש היא הלבשת 'אדם קדמון' את הקו. 'אדם קדמון' הוא מקור ההתלבשות. מעליו אין התלבשות, יש רק 'השראה' של "חסד יסובבנו". למטה ממנו, מן החיצוניות שלו, יש גם כבר 'השתלשלות', ואלו ההבלים היוצאים מנקביו. הוא מצד עצמו מקור ה'התלבשות' והוא משפיע אותה בעולם האצילות, בעולם התקון. זה נקרא "בא בימים". איך אתה נכנס בתוך היום הבא? על ידי פעולה, על ידי מצוה. ככל שאתה בא בתוך היום הבא על ידי הפעולה – פעולה היא מלשון בעילה, ביאה (על פי חלוף אותיות השפתיים בומ"ף) – כך אתה גורם שהימים עצמם יתלבשו אחד בתוך השני, ואף אחד מהם לא ילך לאיבוד.

ככל ש'אדם קדמון' דבק יותר בקו, ככל שהוא נותן לו להתלבש בתוכו, כך הוא מקבל ממנו כח לפעול לבצוע המעשה. זה נקרא 'יחוד המעשה', בלשון בעל 'חובות הלבבות'[שמא]. כל יהודי בתור פועל צריך להדמות אל 'אדם קדמון', בסוד "אדמה לעליון"[שמב].

* * *

הגורם המבצע (בטחון מעשי)

נתחיל עם כמה השלמות:

בשעור הקודם למדנו על מדרגת 'אדם קדמון', שהוא בחינת הבטחון של כללות העולמות, והמציאות הראשונה לאחר הצמצום הראשון. המדרגה הראשונה כאן היא האמונה, וידוע שאמונה ובטחון הולכים יחד, שהגלוי של האמונה בא ומתגלה במדת הבטחון. זהו רמז נוסף לקשר שבין 'אדם קדמון' למדת הבטחון, רמז שלא עמדנו עליו. 'אדם קדמון' מתדמה למדרגה הכי גבוהה שלנו, לאמונה שבעצמות ממש.

אמונה ובטחון

דברנו באריכות על כך ש'אדם קדמון' הוא שרש כל הנשמות וספרנו על כך ספור. לפי זה הסברנו גם את שאלת הבעל שם טוב 'מה אתה זוכר?', שתפקיד הצדיק הוא להזכיר לאדם את שרשו ב'אדם קדמון' ובכך לתת לו כח להתגבר על כל המשברים של החיים, שמן השבירה ולמטה. כאשר יש לאדם קושי להתגבר על כל המעגל של שבירה ותקון – ודרכי התקון הם התורה ומצות – הוא צריך לחזור אל השרש שנמצא מעל למעגל הזה. השרש הזה הוא 'אדם קדמון'. צדיק האמת, כמו הבעל שם טוב ותלמידיו, יכולים להזכיר לאדם את השרש הזה. זהו השרש לאחר הצמצום, ואילו השרש הקדום שלפני הצמצום הוא במדרגת האמונה.

זהו קשר נוסף בין אמונה ובטחון. ר' הלל מסביר[שמג] ש'אדם קדמון' אחר הצמצום עומד באותו היחס לעצמות לפניו. לכן, ביחס לכל העולמות הוא נקרא המאציל, הבורא, היוצר והעושה. הוא המוציא לפועל של כל הכוונה כפי שהיא בעצמות, הכוונה של "נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים"[שמד]. הוא המבצע אותה בפועל, וזהו הקשר אצלנו בין אמונה ובטחון. בטחון הוא הכח המבצע לתכלית הכוונה שבאמונה.

תקון ההשקפה

נקודה נוספת להשלמה. לפני שני שעורים דברנו על כך, ש'אדם קדמון' הוא סוד ההשקפה – "השקיפה ממעון קדשך מן השמים"[שמה] – בה "כולם נסקרים בסקירה אחת"[שמו]. הסברנו שהשקפה היא אמונה, כמו הבטוי 'שעור בהשקפה' הרווח בימינו, ומקורה הוא בכתר לעומת החב"ד. הסברנו, שזו הסיבה ששני גאונים בתורה יכולים להגיע לדעות הפוכות לגמרי. ההשקפה היא ההתגבשות של האמונה שלך, של התענוג שלך ושל הרצון שלך, והיא מה שמנחה אחר כך את החב"ד שלך. על כך הבאנו את לשון הזהר "כד אתתקן רישא דעמא אתתקן כולא עמא"[שמז].

כעת נוסיף עוד נקודה. בחסידות חב"ד מקובל לומר, שעיקר החידוש שלה הוא תקון ההשקפה, תקון שקול הדעת. מובא בשם ר' סעדיה גאון[שמח] ואחריו בספרי הקבלה והחסידות[שמט], שעיקר עבודת האדם בעולם הזה הוא תקון המדות. אפילו הצדיק הגמור של התניא, שעבודתו היא להפוך לגמרי את טבע מדותיו, עלול לטעות בשכלו. אפילו משה רבינו. זה מה שנקרא בלשון הגמרא "טעות בשקול הדעת"[שנ]. אחד מן החידושים של ביאת המשיח הוא ברור שקול הדעת, לתקן את השכל שלא יטעה. עיקר פנימיות המשפט הוא שקול הדעת. יש טעות בדבר משנה ויש טעות בשקול הדעת. את המשנה אמורים כולם לדעת, אבל הדבר היותר עדין הוא שקול הדעת. אחד מסודות שמו של משה רבינו הוא משנה שקול הדעת.

[כתוב[שנא] שמשה נ הוא משנה. מתוך חמשה חומשי תורה יש את חומש דברים, שנקרא 'משנה תורה', אותו אמר משה בסוף חייו, וכתוב[שנב] שהוא הממוצע המחבר את ארבעת החומשים הראשונים עם המשנה, עם התורה שבעל פה. הוא הזכר שמשפיע את המשנָה. 'מִשְׁנֶה תורה' הוא לשון זכר ואילו המִשְׁנָה היא לשון נקבה, שכן על התורה שבעל פה כתוב "מלכות תורה שבעל פה קרינן לה"[שנג]. למה דוקא חומש דברים? זה בגלל שמשה רבינו אמר אותו סמוך להסתלקותו, אז זכה לגלוי שער ה-נ שלא זכה לו בכל חייו. כתוב ששער ה-נ התחיל להתנוצץ אצלו משעת תחלת אמירת משנה תורה. לכן משנה הן אותיות משה נ. את חומש דברים החל משה רבינו לומר לז ימים (כמנין יחידה) קודם הסתלקותו. בכל שאר ארבעת חומשי התורה מקיף על משה שער ה-נ מבחוץ, ורק בחומש דברים הוא נכנס בפנימיותו, ואז ו"שכינה מדברת מתוך גרונו"[שנד]. תורה שבעל פה היא ההתפרטות של מה שזכה לו משה על ידי "מאן מלכי רבנן"[שנה] בתוך המשנה. יותר פנימי מזה הוא הרמז שמשה הוא משנה שקול הדעת].

כל הגאונות שעד לגלוי חסידות היתה גאונות של תקון המשנה. מן החסידות והלאה, ובמיוחד בחסידות חב"ד, העיקר הוא תקון שקול הדעת. זו המעלה שיש בנשמת משיח על נשמת משה. לפני ביאת המשיח אין תקון שקול הדעת בשלמות. זה הענין של חסידות חב"ד בתור חסידות. תקון שקול הדעת תלוי בתקון ההשקפה, שעליה נכונה דרשת חז"ל "'כרום זולות לבני אדם'[שנו] – דברים העומדים ברומו של עולם ובני אדם מזלזלים בהם"[שנז]. אנשים חושבים שתקון ועסוק בהשקפה זה לא דבר רציני, כמו שחושבים על תפלה. אם ההשקפה אינה מושלמת גם שקול הדעת שבתוך החב"ד אינו מתוקן.

כל זה היה ביחס למקור ההשקפה ב'אדם קדמון', אבל בשעור האחרון הוספנו ש'אדם קדמון' הוא גם מקור ההשגחה – "ממכון שבתו השגיח"[שנח]. בהשגחה יש יותר דאגה ויותר אכפתיות אל הזולת, יותר רצון להתערבות לטובת המושגח.

נרחיב יותר. הבטוי 'עינא פקיחא' מובא[שנט] ביחס לכתר של עולם האצילות, לפרצוף אריך אנפין שבו, וכתוב עליו[שס] שמקורו הוא ב'אדם קדמון'. בפרטות יותר: זהו אחד מ-ז תקוני גלגלתא, והוא הכנוי להתלבשות של שני הפרקים התחתונים של נצח והוד של פרצוף עתיק יומין בתוך העיניים של פרצוף אריך אנפין. זו התלבשות בתוך האצילות והיא נוגעת רק אליה, אבל מה שנוגע לכל העולמות היא אותה ההתלבשות שיש ב'אדם קדמון'. כתר דאצילות הוא הרצון שיהיה עולם האצילות בשלמות התקון, אבל הרצון הכללי שיהיו כל ד עולמות אבי"ע הוא הכתר של אדם קדמון. בתוך הכתר הזה של אדם קדמון קיימת השקפה על הכל, השגחה על הכל ויש גם ביצוע של הכל. אלו שלש מדרגות של התייחסות שיש ב'אדם קדמון' ביחס לכללות העולמות.

ההשגחה מעניקה בטחון

נקודה נוספת שרציתי להעביר ביחס למה ששאלו על מדת הבטחון. יש אנשים שיש להם בטחון טבעי, בטחון עצמי – זה יכול להיות גם מצד הנפש הבהמית – והם משדרים יציבות. על פי פשט, הנצח וההוד הם הרגליים והרגליים הם מקור היציבות של הגוף. הכוחות הללו נקראים גם כוחות הטבעיים ויש אנשים 'על הקרקע', שיש להם את היציבות הזו. על פי קבלה[שסא], רגלי 'אדם קדמון', שהם הנצח וההוד שלו, מגיעים עד תחתית עולם העשיה הגשמית, עד לקרקע ממש. רגלי פרצופי האצילות מגיעות רק עד קרקע עולם האצילות[שסב]. הן מרחפות באויר. אציל, ששייך לאצילות, הוא אחד שמרחף באויר. כמו היסוד [ואצלנו עולם האצילות מכוון כנגד היסוד], שאמנם נקרא בקבלה 'רגל השלישית'[שסג], אבל היא רגל שלא מגיעה עד לקרקע כמו הרגליים. גם ההוד – עולמות התהו שנשברו – מגיע מטה מטה עד לעשיה ורק האצילות לא מגיעה.

שאלו איך מגיעים לבטחון הזה, אצל מי שאצלו זה לא בטבע? יש נשמות גבוהות כמו משה רבינו ויעקב אבינו שאין להם בטחון מצד עצמם[שסד]. הם בבטול. יש נשמות של חכמה שבטלות בטבע, שברגע שהן מרגישות את עצמן יש להם פחד והן רוצות לברוח. 'יראה עילאה', שהיא בטול, מתבטאת בפחד ובריחה. זה מורה על גדלותן. יש הרבה אנשים שיש להם פחדים, שאין להם בטחון ויציבות, וזה מצביע על כך שיש להם שרש נשמה גבוה. זה מצביע על כך, שאם היו כלים לבטול שלם הם היו בדרגה מאד גבוהה, אבל עכשיו שאין להם אותם הם לא כאן ולא שם. הם לא עומדים על הקרקע ויש להם הרבה אור רוחני שגורם להם משבר חזק, כמו בעולם התהו. על משה רבינו כתוב[שסה] שהיה מן התהו. לכן משה רבינו ויעקב אבינו ברחו, מפרעה ומעשו.

גם בהלכה, יש מחלוקת לגבי מצות קדוש השם בין הרמב"ם[שסו] לבין בעלי התוספות[שסז] האם אדם מחויב לברוח ולא להגיע למצב של מסירות נפש או שמותר לו להישאר, גם כאשר אפשר לברוח, על מנת למסור את נפשו. הרמב"ם פוסק שמחויבים לברוח ואילו התוספות חולקים. זו קצת אסמכתא לענין הזה.

אז איך אפשר לרכוש את הבטחון הזה בקדושה? יש על כך מאמר ארוך של ר' הלל[שסח], אבל כעת נסביר משהו יותר פשוט. אמרנו ש'אדם קדמון' הוא מקור ההשגחה ולכן בדרך של סגולה אפשר לומר – וזה בדוק ומנוסה – שהשגחה היא סגולה לבטחון, כמו ב'אדם קדמון'. למשל, להיות משגיח על כשרות או על תלמידים בישיבה. ברגע שאדם נעשה משגיח הוא מקבל תכונה של 'אדם קדמון' והתפקיד של ההשגחה נותן לו בטחון. מתי יעקב ברח? כאשר היה רווק, ללא ילדים שעליו להשגיח עליהם. גם משה רבינו. כאשר יעקב חזר מלבן כבר היה אדם אחר. אמנם, הבטחון שלו לא היה כמו הבטחון של יוסף, אבל הוא היה כבר משהו אחר. ברגע שיש תפקיד של השגחה הוא ממשיך ממילא בטחון. לשם מה צריך בטחון? בשביל לבצע. זו סגולה טובה ליציבות האישיות של האדם שנלמדת מ'אדם קדמון'.

תמימות - עולמות התהו

שֹׁרֶשׁ הַתְּמִימוּת הוּא עִנְיַן הִתְפַּשְּׁטוּת עוֹלָמוֹת "עֲקוּדִּים" וּ"נְקוּדִּים" מִנִּקְבֵי אָדָם קַדְמוֹן. "עֲקוּדִּים" הוּא "תַּם" – י אוֹרוֹת בִּכְלִי אֶחָד. "נְקוּדִּים" הוּא סוֹד "הוֹדִי נֶהְפַּךְ עָלַי לְמַשְׁחִית"[שסט] – "כָּל-הַיּוֹם דָּוָה"[שע] – הֲפִיכַת אוֹתִיּוֹת תַּם לְמֵת – סוֹד מִיתַת הַמְּלָכִים שֶׁאֵירְעָה בְּעוֹלַם הַנְּקוּדִּים. עַל יְדֵי "מִקְרֵה הַמְּלָכִים" הֵכִין ה' יִתְבָּרַךְ אֶת הַשֹּׁרֶשׁ לִמְצִיאוּת הַיֵּשׁ הַנִּפְרָד בָּעוֹלָמוֹת הַתַּחְתּוֹנִים בי"ע – סוֹד "אִיהִי (בי"ע כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן) בְּהוֹד". הָעֲבוֹדָה שֶׁל "תָּמִים תִּהְיֶה וְגו'"[שעא] וְ"אִם- אֶסַּק שָׁמַיִם וְגו'"[שעב] הוּא שֹׁרֶשׁ תִּקּוּן הַתֹּהוּ – סוֹד "מָטֵי וְלָא מָטֵי" שֶׁנִּתְגַּלָּה בְּעוֹלַם הָעֲקוּדִּים וּמִתְיַשֵּׁב בְּעוֹלַם הָאֲצִילוּת הַמְתוּקָּן.

נתחיל כעת ללמוד את מדת התמימות, עולמות ה'עקודים' וה'נקודים' בסדר ההשתלשלות:

שֹׁרֶשׁ הַתְּמִימוּת הוּא עִנְיַן הִתְפַּשְּׁטוּת עוֹלָמוֹת "עֲקוּדִּים" [מנקב הפה] וּ"נְקוּדִּים" [מנקבי העינים] מִנִּקְבֵי אָדָם קַדְמוֹן..

עולם העקודים – תהו יציב

בקבלה כתוב[שעג] ש'עולם העקודים' יוצא מן הפה של 'אדם קדמון'. קודם לכן יוצאים הבלי האזנים והחוטם שלא מתהווה מהם שום עולם, מפני שהימין והשמאל אינם נפגשים בהם[שעד]. בפה הימין והשמאל אינם נפרדים, ולכן רק ממנו יכולה לצאת המציאות הראשונה. מן הפה מתהווה המציאות הראשונה שיש לה כלי אחד בלבד. ב'אדם קדמון' עצמו אין שום כלי. הוא מציאות, אך מציאות ללא כלי. יש בו רק הגבלה, שלפעמים נקראת 'כלי דק'. מהי ההגבלה שבו? ההגבלה היא העובדה שהוא אינו מתפשט בכל החלל ולא הורס את כל הצמצום. לא זה רצון ה', ויש מה שמגביל את 'אדם קדמון' מלהתפשט. הכח הזה שמגביל נקרא 'כלי דק', אבל הוא לא כלי ממש, אלא רק משהו שעוצר את ההתפשטות של 'אדם קדמון'.

מה זה כלי? כלי הוא יכולת מעשית ואפשרות להתגלות אל הזולת. 'אדם קדמון' בפני עצמו חסר כלי, אלא שהוא עצור וזהו הכלי הדק שבו. הכלי הראשון הוא מה שיוצא מן הפה שלו, וממנו יוצא 'עולם העקודים'. כל האורות של אותו עולם עקודים בכלי האחד הזה. זו לא תכלית התקון. התקון הוא רבוי כלים, שכל אור יהיה בכלי נפרד ויוכל להתגלות דרכו בצורות ובאופנים שונים. בנוסף, אותם אורות אינם יציבים בתוך אותו הכלי, אלא מצויים כל הזמן בתנועה של עליה וירידה בתוכו. בלשון הקבלה: 'מטי ולא מטי'[שעה]. לכן גם עולם זה גם נקרא עולם תהו. אמנם, הוא אינו תהו כמו 'עולם הנקודים' שנשבר, אבל הוא לא עולם מתוקן. הוא לא נשבר אבל הוא הולך לקראת שבירה.

הסברנו פעם, ש'עולם העקודים' הוא בסוד החליל. החליל הוא כלי אחד חלול מלא בחורים בשביל לנגן בו. אין לו יציבות. 'עולם העקודים' הוא כמו כלי חלול שהאויר עובר בתוכו ואפשר לנגן בו, אבל הוא לא יציב מאה אחוז. תקון זה התלבשות. על הפסוק "לא ילבש גבר שמלת אשה"[שעו] מתרגם אונקלוס "לא יתתקן". כאשר יש לכל אור את הלבוש המתאים לו, והרבה לבושים לכל אור, אז הוא מתוקן. בכל זאת, 'עולם העקודים' עדין לא נשבר.

כיוון ש'עולם העקודים' לא נשבר הוא נותן חיוניות בכל העולמות. אותה התנועה של 'מטי ולא מטי' משפיעה בכל עולם האצילות ובכל העולמות התחתונים. היא נותנת דופק של תנועה. השרש היותר גבוה של 'מטי ולא מטי' הוא בתוך הקו עצמו. זה דבר שלא מוזכר בפרוש בכתבי ר' חיים ויטאל, אבל חייבים להפשיט אותו למעלה ולהגשים אותו למטה, כמו שהסברנו הרבה פעמים. המושג 'מטי ולא מטי' מוזכר בפרוש רק לגבי 'עולם העקודים', אבל בחסידות[שעז] הוא מתבאר בכל העולמות. הרי ה' מהווה ומחיה את כל העולמות בכל רגע מחדש, ואם דופק החיות הזה מושרש ב'עולם העקודים' הוא צריך להיות ניכר בכולם. גם בצמצום קיימת התנועה הזו, אבל שם הדופק הוא לא במובן של ירידת שפע אל תוך איזה צינור, אלא בסוד של העלם וגלוי[שעח], כמו off ו-on במכשיר חשמלי. בשאר המדרגות התנועה היא בסוד 'אור' ו'מאור'. התנועה של 'מטי ולא מטי' מצד המשפיע פועלת במקבל תנועה דומה של 'רצוא ושוב' מלמטה למעלה.

התכונה הזו של 'מטי ולא מטי' של אור הקו מתגלה באחר כך ב'עולם עקודים'. אצלנו, הקו הוא יעקב אבינו, ואילו ההתגלותו בעולמות 'עקודים' ו'נקודים' הם בסוד התמימות שלו. תם הן אותיות מת. יעקב אבינו נקרא "איש תם"[שעט], והיא פנימיות ההוד. כל זה ביחס ל'עולם העקודים'.

אחרי 'עולם העקודים' מתגלה מתוך 'אדם קדמון' 'עולם הנקודים'. ב'עולם הנקודים' יש כלי אחד לכל ספירה, אבל רק כלי אחד ולא רבוי כלים. הכלים היו קטנים ומעטים מדי והאורות היו חזקים מדי והם שברו את הכלים. זה הסיפור של עולם התהו. נקרא את כל זה בפנים:

"עֲקוּדִּים" הוּא "תַּם" – י אוֹרוֹת בִּכְלִי אֶחָד.

תמימות – בטוי אחיד בלבד

זה כמו התם אצל ר' נחמן[שפ]. רש"י על החומש מפרש "'איש תם' – שאינו יודע לרמות". אדם כֵּן בטבע. אין לו חכמות. הוא יכול להתגלות רק בצורה אחידה. אין לו הרבה אפשרות של גיוון, של משחק, אלא הוא רק מה שהוא וגמרנו. יש בזה מעליותא ולפעמים זה גם לגריעותא. למעליותא זה אחד שאין לו 'חן של שקר' בלשון ר' נחמן[שפא], או 'בליטות' בלשון חסידות חב"ד[שפב], כי הוא לא מסוגל לכך. לגריעותא זה שלפעמים אין לו גם 'חן של אמת', וזה בגלל שהוא לא יודע לשחק. אין לו הרבה אפשרות של התגלות.

אצלנו, זה נקרא 'עולם העקודים'. יש לו הרבה אורות, הרבה חויות, וכולן עקודות בכלי אחד. אין לו אפשרות לגלות אותן החוצה. יכול להיות שיש לו הרבה אורות אבל הכל בתמימות. בתחלה יעקב הוא "איש תם", אבל בסוף הוא צריך להיות ישראל. הוא צריך להגיע מ'עולם העקודים' אל עולם האצילות בו יש רבוי כלים. "תתן אמת ליעקב"[שפג] – אמת אצלנו היא האצילות וצריך לתת ליעקב את המדרגה הזו.

הסדר כאן הוא: תם-מת-אמת, כנגד עולמות עקודים-נקודים-ברודים. 'עולם העקודים' הוא כנגד התם, 'עולם הנקודים' הוא כנגד מת, ואילו האצילות היא כנגד אמת, האות א שמחיה את המת. כאשר ההוד הוא ישר הוא בסדר, הוא תם, אבל כאשר הוא מתהפך נאמר עליו "והודי נהפך עלי למשחית"[שפד], שזו מיתת המלכים. בסוף בא התקון ברבוי כלים בעולם האצילות – "אמת ליעקב".

נקרא בפנים:

"נְקוּדִּים" הוּא סוֹד "הוֹדִי נֶהְפַּךְ עָלַי לְמַשְׁחִית" – "כָּל-הַיּוֹם דָּוָה" – הֲפִיכַת אוֹתִיּוֹת תַּם לְמֵת – סוֹד מִיתַת הַמְּלָכִים שֶׁאֵירְעָה בְּעוֹלַם הַנְּקוּדִּים. עַל יְדֵי "מִקְרֵה הַמְּלָכִים" הֵכִין ה' יִתְבָּרַךְ

השגחה – תקון העיניים

נראה משהו מענין. אמרנו ש'אדם קדמון' הוא מקור ההשגחה, איך הוא משגיח? באמצעות העיניים – "צופה ומביט"[שפה] ו"כולם נסקרים בסקירה אחת"[שפו]. כתוב בקבלה[שפז] ש'עולם הנקודים', שיוצא מן העיניים של 'אדם קדמון', לא יוצא מעצמיות אור העניים. מקור ההשגחה הוא מעצמיות אור העיניים, אבל 'עולם הנקודים' רק יוצא מהם. הוא מגיע ממקור אחר, נמוך יותר. כיוון ש"את זה לעומת זה עשה האלקים"[שפח], צריך לומר שיציאת 'עולם הנקודים' מן העיניים היא כנגד ההשגחה של 'אדם קדמון' בעיניים. סוד ההשגחה הוא שהכל מושגח בהשגחה פרטית, ואין מקרה. היא שלילת המקריות, ואילו כל הסיפור של מיתת המלכים בעולם התהו נקרא 'מקרה המלכים'[שפט]. כולו סיפור של מקריות.

לכן כתוב שכל התורה היא תקון העיניים, ולכן היא מסתיימת במלים "אשר עשה משה לעיני כל ישראל"[שצ]. תקונה הוא לראות תמיד את ההשגחה. אם האדם רואה מקרה זו תחלת מיתת הלכים והשבירה של עולם התהו. זה "וימלך וימת"[שצא] של מלכי אדום.

על פי פשט קרה 'מקרה המלכים' עוד לפני בריאת העולם, אבל הוא מרומז בתורה בסוף פרשת וישלח. מה רואים מכך? רואים שאם נתרגם את כל התורה למדרגה יותר גבוהה נראה שמיתת המלכים קוראת בדיוק במקום הזה, אחרי יעקב אבינו...

לעת עתה חסר הסיום

אֶת הַשֹּׁרֶשׁ לִמְצִיאוּת הַיֵּשׁ הַנִּפְרָד בָּעוֹלָמוֹת הַתַּחְתּוֹנִים בי"ע – סוֹד "אִיהִי (בי"ע כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן) בְּהוֹד". הָעֲבוֹדָה שֶׁל "תָּמִים תִּהְיֶה וְגו'" וְ"אִם- אֶסַּק שָׁמַיִם וְגו'" הוּא שֹׁרֶשׁ תִּקּוּן הַתֹּהוּ – סוֹד "מָטֵי וְלָא מָטֵי" שֶׁנִּתְגַּלָּה בְּעוֹלַם הָעֲקוּדִּים וּמִתְיַשֵּׁב בְּעוֹלַם הָאֲצִילוּת הַמְתוּקָּן.

עד כאן חסר

* * *

בפעם הקודמת למדנו על עולם התהו, שכולל שתי מדרגות: 'עקודים' ו'נקודים', ושהתקון של התהו הוא התמימות שבנפש – פנימיות ספירת ההוד. ההוד מתהפך לדוה – "הודי נהפך עלי למשחית"[שצב] ו"כל היום דוה"[א] – והתקון הוא על ידי תמימות של "תמים תהיה עם ה' אלקיך"[ב].

על פתרון חלומות ותמימות

בהשגחה פרטית, ראיתי מכתב מענין של הרבי שליט"א לאחד שכתב אליו בענין חלומות שמטרידים אותו במשך הרבה שנים. בחלומות שלו באים אליו כל מיני מגידים שאומרים לו לעשות כך וכך והוא שואל האם צריך להאמין לכך וללכת אחרי הדברים או להתעלם מהם. זה אדם רציני ושקול, והרבי גם מתיחס אליו ברצינות. הוא כותב לו מכתב ארוך, שתמציתו הוא הפסוק הזה – "תמים תהיה עם ה' אלקיך" – ושצריך להסיח את הדעת מן החלומות הללו לגמרי [בהדגשה].

בפעם הקודמת אמרנו, שהפסוק הזה נאמר בתורה בא לשלול את כל מיני הכשופים ואילו כאן הרבי משתמש בו לענין חלומות. לכאורה זה לא אותו הדבר, שכן חלומות הם לא דבר שאדם קם מעצמו ועושה אלא הם באים אליו, ובכל זאת הרבי מקשר במכתב ביניהם. לא לחשוב שהוא צריך לחיות על פיהם. יהודי צריך לחיות אך ורק על פי דבר אחד שמנחה אותו – דברי התורה.

התורה נקראת בלשון התפלה 'תורת חיים' כי היא ההוראה לחיי היהודי – תורה מלשון הוראה. אפשר היה לחשוב שכל עוד אני מצוי בתסבוכת נפשית, שדברי התורה אינם ברורים לי, אולי יש מקום להוראה ממקום אחר. על כך כותב שם הרבי, שעל שם זה נקראת התורה 'תורה אור'. התורה ברורה כמו אור היום, שאין בו שום הסתפקות. הכנוי 'תורת חיים' הוא על שם הוראת החיים שיש בתורה לכל מצב בחיים, אבל אם תאמר לי שיש מצב בו לגבי ההוראה אינה ברורה – על כך נאמר הבטוי 'תורה אור'[ג], שהתורה היא בתכלית הבהירות.

אחרי שהוא מביא את שני הבטויים הללו – 'תורת חיים' ו'תורה אור' – הוא חותם את הענין עם הפסוק "תמים תהיה עם ה' אלקיך", שלא ללכת אחרי דברים אחרים ולהסיח את הדעת לגמרי מן החלומות.

מציאות החלום: 'למטה מן המציאות'

איך כל זה מתקשר עם מה שלמדנו? יש מאמר [שפעם למדנו] של ר' אייזיק[ד] בענין החלומות, האומר שמנפילת הנצוצות של שבירת הכלים בעולם התהו באים החלומות. הוא מסביר, שעולם במציאות של חלום הוא מה שמתהווה משבירת הכלים.

נסביר יותר. שבירת הכלים של עולם התהו פועלת את בריאת העולמות התחתונים, ואנחנו יודעים שה' מהווה, מחיה ומקיים את העולמות התחתונים בכל עת ובכל רגע. "בדבר ה' שמים נעשו"[ה], דבר ה' של עשרה מאמרות[ו]. נשאלת השאלה: איך יתכן שרק על ידי שבירת הכלים נתהוו העולמות התחתונים? הרי ה' בורא אותם מחדש בכל רגע, כמו שכתוב "המחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית"[ז], ואם כן בריאת העולמות התחתונים באה מן התקון, מן המציאות המתוקנת, ולא מן השבירה? איך כתוב שהמציאות התחתונה באה מן התהו?

ההסבר הוא, שיש באמת ממד של הרגשת – או המחשת – מציאות שהיא שקר. על שם זה נקרא העולם הזה 'עלמא דשקרא'. ההמחשה החצונית, איך שאני מרגיש וממחיש את המציאות, אינה המציאות האמיתית. בלשון יותר פשוטה: ה'ישות' החצונית של כל דבר ודבר במציאות, שזו החצוניות שלה, הפרוד מה' שבו, הדמיון שבו – זו באמת התוצאה של שבירת הכלים. זו אינה המציאות האמיתית של הדבר. המציאות האמיתית היא מה שמתחדש בכל רגע מחדש מן המלכות – מעשרה מאמרות – של התקון.

מה היתה המציאות של הישות הזו מבלעדי דבר ה' שמהווה ומחיה ומקיים אותה בכל רגע? לר' אייזיק יש על כך בטוי מיוחד[ח]. עולם האצילות הוא 'למעלה מן המציאות' התחתונה, שכן המציאות בו היא "איהו וחיוהי חד בהון, איהו וגרמהוי חד בהון"[ט] והכל בו אלוקות. על אותו משקל הוא מכנה את הישות בכנוי 'למטה מן המציאות'. המצב הזה, שהוא בגדר של 'למטה מן המציאות', הוא בגדר של חלום לגביה. מה שנופל מעולם התהו מצד עצמו אינו המציאות. הוא למטה ממנה, זה רק חלום.

לכן, כל מה שאני רואה או מרגיש בישות החיצונית הוא רק ממד החלום שבדבר. כתוב[י], שכאשר תבוא הגאולה השלמה על ידי משיח יהיה המצב "היינו כחולמים"[יא]. הפרוש הוא, שכל ההרגשה של המציאות בעולם הזה עד לעתיד לבוא – הכל חלום. כל מה שאנחנו מרגישים את המציאות היום ההוא בגדר חלום. אנחנו מרגישים רק את תוצאת שבירת הכלים. יש כאן באמת מציאות אמיתית. אנחנו לא מאמינים שהכל כאן זה דמיון. יש כאן שולחן ושעון וכו', אבל זה לא מה שאני ממחיש. מה שאני ממחיש הוא בבחינת "היינו כחולמים". לכן, אחד שהולך אחרי החלום הולך בעצם אחרי המציאות שנפלה מעולם התהו.

כל דבר שנופל מעולם התהו יש בו תוקף גדול, הרבה יותר מאשר בעולם התקון. עולם התקון הוא רפה ורך ואילו עולם התהו הוא קשה. הוא נקרא "קשה כארז"[יב], בעוד עולם התקון נקרא "רך כקנה". לכן החוויות של חלום הן חוויות חזקות – כמו במקרה של השאלה – ואפשר לטעות ולחשוב שלכאורה צריך להאמין לדבר כזה. אז לא. יש המון כח של תהו בתוך החלום, אבל הוא 'למטה מן המציאות'. יש 'למטה מן המציאות', יש 'למעלה מן המציאות' ויש באמצע את המציאות האמיתית, שהיא מה שיתגלה לעתיד. זו המציאות האמיתית של העולמות התחתונים, אותה ה' מהווה מחיה ומקיים בכל רגע. זה נקרא המציאות המתוקנת.

העלאת חלומות ודחיתן

'למעלה מן המציאות' הוא עולם האצילות ו'למטה מן המציאות' הוא מה שנופל מעולם התהו. זה כמו מציאות של חלום. יש לנו כאן מכתב מפורש מהרבי, שהיחס האמיתי אל החלום הזה הוא כאל תהו והתורה באה לתקן אותו, להסיח דעתו מן החלום לגמרי, ברגע שהחלום בא להחליף אותה. שוב, חלום יכול להיות דבר נחמד לגמרי, אבל ברגע שהוא בא לחייב לך משהו או להורות לך דרך, שהחויה הופכת להיות גם הוראה – זה ודאי שקר.

היחס אל חלום הוא על דרך מאמר חז"ל "חכמה בגוים תאמין, תורה בגוים אל תאמין"[יג]. חכמה יכולה להיות, ומקורה הוא מן הנצוצות שנפלו בשבירת הכלים. אפילו דמיון יכול להיות, אבל הוראה של תקון – של תורה – זה לא יכול להיות. הכוונה של "חכמה בגוים תאמין" היא שאפשר לכלול את אותה החכמה – 'להאמין' אותה – בתוך האמונה. אם אתה נמשך אחריה זו אמונה בה, וזה כבר אסור. להאמין זה למשוך אותה אל תוך האמונה. העיקרון הוא כמו בברור נצוצות. אמונה גבוהה מחכמה. בחסידות תמיד כתוב[יד] שלא מאמינים בדבר שאותו אפשר להוכיח ולהמחיש, ולכן פרוש "חכמה בגוים תאמין" הוא להעלות את אותה החכמה אל האמונה שלמעלה מן ההוכחה. אם היא נדמית כתורה זהו הסימן שצריך לדחות אותה בשתי ידים, זה סימן שהיא מ-ג קליפות הטמאות.

כך גם אצלנו. אם יש בחלום איזו הוראה מה לעשות בחיים וכיצד לעבוד את ה' – הוא שקר. לכן הרבי כותב שהתקון לכך הוא הפסוק "תמים תהיה עם ה' אלקיך". זה בדיוק הנושא שלמדנו בפעם הקודמת על תקון עולם התהו על ידי התמימות.

עד כאן ההשלמה למדת התמימות שכנגד עולמות התהו.

אמת - עולם האצילות המתוקן

שֹׁרֶשׁ הָאֱמֶת (אֱמֶת – א מְחַיֶּה מֵת[טו]) – תִּקּוּן הַבְּרִית (יִחוּד מַה וּבַּן) וְהוּא עוֹלַם הָאֲצִילוּת הַמְתוּקָּן מֵאָז שֵׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית; "חוֹתָמוֹ שֶׁל הקב"ה – אֱמֶת"[טז] בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית[יז]. חוֹתָם הוּא סוֹד תְּחוּם שַׁבָּת – עוֹלָם הָאֲצִילוּת, כִּמְבוֹאָר בְּכִתְבֵי הָאריז"ל[יח].

 

הגענו עד לספירת היסוד, למדת האמת, שבסדר השתלשלות העולמות היא כנגד עולם האצילות. הזכרנו בפעם הקודמת שאמת היא א שמחיה את המת. אלף היא אותיות פלא, הפלא העליון שמחיה את המת. בתורה יש לב נתבות חכמה, שהרי "אורייתא מחכמה נפקת"[יט], והנתיב העליון מביניהם נקרא 'שכל מופלא'[כ]. הוא ה"טל תורה מחיהו"[כא], האמת לאמיתו שבתורה שמחיה את המת.

עולם האצילות – תקון הברית

כאשר האות א מתחברת עם המלה מת היא בסוד שם מה החדש. כתוב בקבלה, שהאות א רומזת לשם מה, שכן הוא שם הוי' במלוי אלפין, והוא ההארה שיוצאת ממצח 'אדם קדמון' להחיות את השברים של עולם התהו[כב], את המתים. זה נקרא אמת. מה שנפל ומת הוא שם בן, ומה שמחיה אותו ומיחד אותו עם שם מה היא האות א הממלאת את שם מה החדש.

היחוד הזה נקרא תקון הברית. מהי ברית? כמו ברית הנישואין, ההתקשרות בין איש ואשה. החידוש והיחוד של עולם האצילות, שלא היה בעולמות ה'עקודים' וה'נקודים' שלפניו, הוא שבכל נקודה ונקודה שבו יש יחוד וזווג של שמות מה ובן. יש ברית ביניהם. כל עולם האצילות נקרא על שם שבט לוי[כג], שמהותו הוא "הפעם ילוה אישי אלי"[כד]. לוי הוא חבור שבין איש ואשה, של מה ובן. החבור הזה, חבור אמיתי, נקרא 'אמת' ומה שיוצא מן החבור הזה נקרא "כולו זרע אמת"[כה]. זה כנוי לנשמות ישראל ששרשן באצילות.

זו הסיבה שכל עולם האצילות נקרא תקון הברית, וכן אצלנו הוא מכוון כולו כנגד היסוד:

שֹׁרֶשׁ הָאֱמֶת (אֱמֶת – א מְחַיֶּה מֵת) – תִּקּוּן הַבְּרִית (יִחוּד מַה וּבַּן) וְהוּא עוֹלַם הָאֲצִילוּת הַמְתוּקָּן מֵאָז שֵׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית;

על פי הקבלה, עולם התהו ושבירת הכלים מתרחשים לפני ששת ימי בראשית הכתובים בתורה, כאשר ששת ימי בראשית הם כבר התקון של עולם האצילות על ידי יחוד שמות מה ובן בכל נקודה ונקודה בו.

יונה בן אמיתי

נקרא למטה את ההערה לו, על האות א שמחיה את המת. מאיפה לומדים את הרעיון הזה? לומדים אותו מן הספור של יונה בן אמיתי. האריז"ל מסביר[כו], שיונה היה בן האשה הצרפית שהחיה אליהו הנביא, שלאביו לא קראו אמיתי, אלא הוא נקרא כך על שם אליהו שהחיה אותו. אליהו הנביא נקרא אמיתי ברגע שמתגלה הכח אצלו של החיאת המת. מכאן לומדים שאמת זה הכח להחיות את המת:

לו. כִּמְבוֹאָר בְּכִתְבֵי הָאריז"ל בְּסוֹד יוֹנָה בֶן אֲמִיתַּי – בֶּן אֵלִיָּהוּ הַנִּקְרָא "אֱמֶת" – "וּדְבַר ה' בְּפִיךָ אֱמֶת" –

הפסוק הזה מובא בסוף הספור בפי האשה עצמה: "עתה זה ידעתי כי איש אלקים אתה ודבר ה' בפיך אמת"[כז]. בכתבי האריז"ל כתוב שהכח הזה קשור בתקון הבלי הפה. עולם התהו שייך לשבעת הבלי 'אדם קדמון', שכולם מלויים של שם סג. איך? המלוי של שם סג עצמו עולה הבל [יוד הי ואו הי], ואם מחברים את שבעת ההבלים עם ז פעמים שם הוי' עצמו – כלומר ז פעמים סג – עולה הכל אמת[כח]. זה הסוד של החיאת המת בסוד האמת, כלומר בחיבור המלוי עם השרש. התקון הזה נעשה בתוך הפה על ידי למוד תורה מתוכו, שכן ההבל יוצא מתוך הפה. כתוב בפסוק "חיים הם למוצאיהם"[כט] וחז"ל דורשים על כך – "למוציאיהם בפה"[ל]. מי שמסוגל להוציא את שבעת שמות סג המתוקנים, כאשר המלויים מחוברים עם השרש, מסוגל להחיות את המת. זה מה שהיה אצל אליהו:

כַּאֲשֶׁר הֶחֱיָה אֶת הַמֵּת, בֶּן הַצָּרְפִית – יוֹנָה הַנָּבִיא.

עד כאן הערה לו.

"חותמו של הקב"ה אמת"

נמשיך הלאה:

"חוֹתָמוֹ שֶׁל הקב"ה – אֱמֶת" בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית. חוֹתָם הוּא סוֹד תְּחוּם שַׁבָּת – עוֹלָם הָאֲצִילוּת, כִּמְבוֹאָר בְּכִתְבֵי הָאריז"ל.

כשלמדנו בתחלת השער הזה[לא] על מדת האמת בספירת היסוד הבאנו את מאמר חז"ל ש"חותמו של הקב"ה אמת"[לב]. המאמר הזה הוא המאמר העקרי שמוכיח לנו שאמת היא פנימיות היסוד, יותר מכל ספירה אחרת. אמת יכולה לבא בכל קו האמצעי – כתר דעת או תפארת – שכן אמת היא תכונה של נשיאת הפכים ונשיאת הפכים היא תכונה ששייכת לכל הקו האמצעי. בכל זאת, עיקר האמת היא ביסוד. מאין לנו? ממאמר חז"ל הזה. היסוד בגוף הוא החותם שלו, והחותם של הקב"ה, בו הוא רושם את חותמו במציאות, הוא חותם האמת.

החותם בכל המלים שבתורה הוא סופי תבות שלהן. זהו היסוד של המלים. היסוד נקרא "סיומא דגופא"[לג], ובתוך מלה הסיום הוא סופה. אמנם, לפעמים מובא שזוהי המלכות, אבל המלכות בעצם רק מקבלת מסיום המלה, ולכן הסיום עצמו משתייך דרך כלל אל היסוד. מתי רואים בתורה את החותם אמת של הקב"ה? במעשה בראשית, בתחלתו ובסופו. סופי התבות של שלשת המלים הראשונות בתורה – "בראשית ברא אלקים"[לד] – הן אותיות אמת, ומכאן שחותמו של הקב"ה במעשה בראשית הוא חותם האמת. כך גם בשלושת המלים האחרונות של מעשה בראשית, בסיום יום השבת – "ברא אלקים לעשות"[לה] – סופי התבות הן אותיות אמת, והפעם על פי הצרוף הישר. ברוב ספרי ערכי הכנויים של כתבי האריז"ל נקרא היסוד השביעי[לו], לא המלכות, ולכן דוקא בסיום היום השביעי בא הצרוף אמת בסדר ישר. אלו שני החותמות – כמו יין שצריך 'חותם בתוך חותם'[לז] – שיש במעשה בראשית [אכן, הסוד של כל מעשה בראשית, שעתיד להתגלות, נקרא בחז"ל "יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית"[לח], ואלו שני החותמות שיש עליו].

לענינינו, כל מעשה בראשית הוא תקון עולם האצילות. לפניו היה עולם התהו, אבל ששת ימי בראשית עצמם הם סוד התקון של עולם האצילות.

אצילות – רשות היחיד

סוד נוסף בכתבי האריז"ל[לט] הוא שחותם הן אותיות תחום, ותחום שבת הוא 'רשות היחיד'. למרות שתחום שבת ורשות היחיד הם שני ענינים שונים, על פי פשט, בכל זאת בפנימיות הם ענין אחד. "שבו איש תחתיו"[מ] של תחום שבת קורא ליהודי להישאר בתוך רשות היחיד. אצל האריז"ל[מא] 'רשות היחיד' היא כנוי של עולם האצילות ואילו 'רשות הרבים' היא הכנוי לעולמות בי"ע. הגובה של רשות היחיד בהלכה הוא עשרה טפחים ורוחבו ארבעה. מוסבר בקבלה[מב], שהרוחב של רשות היחיד – ד על ד טפחים – הן ארבע אותיות י-ה-ו-ה והגובה שלה – י טפחים – הן עשר אותיות המלוי של שם הוי' במלוי אלפין המאיר בכל עולם האצילות [כמו שכתוב ב"פתח אליהו": "שם מה איהו אורח אצילות"], השם שמתקן את שם בן על ידי התיחדותו עמו. זהו רמז נוסף לכך שעולם האצילות הוא ה"חותם אמת" לכל מה שקדם לו, מאמונה ועד אמת.

אמת ואמונה

יש לאמונה קשר באופן מיוחד עם כל שלשת כוחות המוטבע בנפש – נצח הוד ויסוד. אמונה היא הכח הכי עצמי, הכי מוטבע בנפש, ולכן היא מתגלה ביותר בהן. דוקא בטבעיות של הנפש, באינסטינקט, מתגלה האמונה הפשוטה שהיא הטבע העצמי של הנשמה. לכן יש קשר מיוחד בין אמונה לבטחון, כמו שראינו בפעמים הקודמות, בין אמונה לתמימות ובעיקר בין אמונה לאמת.

גם על פי דקדוק – ולא רק על פי הענין – המלים אמת ואמונה באות מאותו השרש: השרש של אמונה הוא אותיות אמנ, ואילו השרש של אמת הוא אותן האותיות [המלה המקורית היתה צריכה להיות אֲמֶנֶת, אלא שהאות נ נופלת מן השרש]. הרד"ק מסביר[מג] שזה כמו המלים – וממילא זה אותו היחס שבין – בן ובת. בארמית בת היא בנת, כלומר המלה בן בתוספת האות נ. כך גם אצלנו, היחס על פי דקדוק בין אמת ואמונה הוא היחס שבין זכר לנקבה, כאשר אמת היא הנקבה ואמונה היא הזכר. בדרך כלל, כאשר האמונה במלכות, אמת הוא הזכר והאמונה היא הנקבה – "איהו אמת, איהי אמונה"[מד] – אבל אצלנו, שאמונה היא בראש הכתר, זה הפוך. אצלנו האמונה היא המשפיע. כתוב שאמונה הוא לשון ימין, ולכן "לית שמאלא בהאי עתיקא – כולא ימינא"[מה]. אמונה היא המקור והשרש האמיתי להשפעת ה החסדים שיורדים מתנקזים בסופו של דבר אל היסוד, אל האמת. זה הקשר האמיתי בין אמונה ואמת, ולכן הוא החותם של כל המדרגות שמאמונה ועד האמת בסיום הכל.

אמת – התאמה וזווג

נסיים עם הערה לח שעוסקת ברעיון עליו התחלנו לדבר קודם:

לח. "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים" סוֹפֵי תֵּבוֹת אֱמֶת (בְּצֵרוּף תאם – לְשׁוֹן הַתְאָמָה וּמְצִיאַת חֵן),

זה כמו שאומרים היום על שני דברים שהם מתאימים, שכל אחד מוצא חן בעיני השני. זו הרמוניה. זו האמת שמתגלה בתחלת הבריאה, אמת של התאמה בתוך היקום. כל חן והרמוניה אמיתיים, אפילו במציאות התחתונה שלנו, הם השפעה של עולם האצילות המתוקן. הם השפעה בסוד הפסוק "אף עשיתיו"[מו] – רבוי של הארת האצילות בתוך עולם העשיה. ככל שאפשר לראות את ההתאמה וההרמוניה שיש בתוך הבריאה כך אפשר לראות את הארת האצילות שבה. אף עולה טבע, כלומר הפנימיות והאלקות שמתגלה בו.

האמת שמתגלה בתחלת מעשה בראשית היא אמת של תאום והתאמה, אבל האמת שמתגלה בסוף מעשה בראשית, במלים "אשר ברא אלקים לעשות" בסיום השבת, היא אמת של צרוף ישר:

וַ"אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת" סוֹפֵי תֵּבוֹת אֱמֶת (בַּצֵּרוּף הַיָּשָׁר בְּיוֹם הַשַּׁבַּת קֹדֶשׁ – זְמַן הַזִּוּוּג, "לַעֲשׂוֹת" – לְתַקֵּן – תִּקּוּן אוֹת בְּרִית קֹדֶשׁ).

זה כבר יותר מהתאמה, זה כבר יחוד. יש שני מצבים: יש מצב בו אומרים שהבחור והבחורה מתאימים זה לזה אבל זה עדיין לא היחוד והזווג שלהם. יש התאמה ראשונית, שהמטרה שלה היא לבא לידי ביאה, לידי זווג. ההתאמה מרומזת מיד בתחלת הבריאה, שהכל נברא מתחלה במטרה להגיע אל יום השבת, אל הזווג והיחוד של סיום הבריאה. לכן בספר 'תקוני זהר' כתוב שאותיות בראשית הן צרוף אותיות ירא שבת או יראה שבת[מז]. היחוד הזה, שממשיך את האלוקות ממש יותר מן האלוקות שמתגלה בטבע, הוא סוד השבת שניתן רק לנו, ואילו ההתאמה שייכת לכל אחד.

גם אינו יהודי יכול להתפעל התפעלות רבה מן ההתאמה שבבריאה, אבל להביא אותה לידי זווג הוא אינו מסוגל. על כך כתוב "אל אחר איסתריס ולא עביד פירין"[מח], ואין לו כח של זווג אמיתי להמשיך את האין סוף. לכן גם כתוב ש"גוי ששבת חייב מיתה"[מט]. לשמור שבת זה לחכות ולצפות אליה – כמו שהבעל שם טוב מסביר[נ] את הפועל 'שמר' מלשון הפסוק "ואביו שמר את הדבר"[נא] – ולהרגיש שכל מעשי החול הם רק בנין מותאם לקראתה. האמת של ימות החול מגלה ויוצרת הרמוניה שמכוונת לקראת האמת של השבת, לקראת הזווג. גוי שירצה לשמור את השבת – זה ימוטט אותו. לכן הוא "חייב מיתה", מיתת עולם התהו. הוא יכול לעשות התאמות מסוימות, אבל לכוון אותן לזווג הוא לא יכול, הוא סריס לגבי זה.

שבת הוא זמן היחוד והביאה[נב]. ידוע הרמז: "ושמרו בני ישראל את השבת"[נג] ראשי תבות ביאה[נד]. השמירה שייכת דוקא לבני ישראל, ושמירה היא ההכנה אל השבת אחר כל המעשים של ימות החול. יהודי עושה בדיוק מה שהקב"ה עושה במעשה בראשית. זה כבר גלוי האצילות ממש, גלוי של חותם האמת, שלמעלה מגלוי הארת האצילות בבי"ע, בסוד "אף עשיתיו". בשבת כל העולמות עולים ונכללים בתחום שבת, בתחום עולם האצילות ממש.

בפרט: בשבת יש שלש עליות. בעליה הראשונה עולה עולם הבריאה אל המלכות דאצילות, היצירה עולה אל הבריאה והעשיה עולה אל היצירה[נה]. בעליה השניה עולה הבריאה מן המלכות אל פרצוף ז"א דאצילות, היצירה עולה מן הבריאה אל מלכות דאצילות והעשיה עולה מן היצירה אל מקום הבריאה. בעליה השלישית עולה הבריאה עד לפרצוף אמא, כל עולם היצירה עולה עד לפרצוף ז"א וכל עולם העשיה עולה עד למלכות דאצילות, נוקבא דז"א[נו]. כך, בסופה של השבת, עולים כל העולמות אל תוך תחום האצילות, תחום השבת.

	עולם הבריאה	עולם היצירה	עולם העשיה
סעודה ראשונה	אל מלכות דאצילות	אל עולם הבריאה	אל עולם היצירה
סעודה שניה	אל ז"א דאצילות	אל מלכות דאצילות	אל עולם הבריאה
סעודה שלישית	אל אמא דאצילות	אל ז"א דאצילות	אל מלכות דאצילות

אמת – מסגרת מעשה בראשית

רמז נוסף בזה:

וְכֵן מִסְפַּר הָאוֹתִיּוֹת שֶׁל יוֹם א' דְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית וְיוֹם ז' דְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית עִם שְׁנֵי הַפְּסוּקִים הַמַּקִּיפִים אוֹתוֹ מִכָּאן וּמִכָּאן (נ אוֹתִיּוֹת מִכָּאן וְ-נ מִכָּאן – י בְּרִבּוּעַ, וְהוּא עַצְמוֹ יב בְּרִבּוּעַ, וְיוֹם א' בּוֹ יד בְּרִבּוּעַ עִם הַכּוֹלֵל – א בְּרִבּוּעַ. הַכֹּל סוֹד לז דְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית כַּנ"ל וְד"ל) הוּא אֱמֶת אוֹתִיּוֹת.

יש כאן סוד נוסף שקושר את האמת עם תקון ההבל, שהזכרנו קודם אצל אליהו. ביום הראשון של מעשה בראשית יש קצז אותיות [יד ברבוע עם הכולל (היא האות ב רבתי במלה בראשית), העולה אל עליון] וביום השבת יש קדם אותיות [יב ברבוע].

קדם אותיות יום השבת הן בסוד "חדש ימינו כקדם"[נז]. למה? המלה 'בראשית' היא הראש, והקדם הוא עלית הסוף בחזרה עד מעל לראש, בסוד "נעוץ סופן בתחלתן"[נח], שכן 'קדם' הוא לפני 'ראש'[נט].

כתוב ששבת נכללת ונסגרת – שבת היא דבר צנוע ומוסתר – בין שני הפסוקים שלפניה ושאחריה. הפסוק שלפניה הוא הסיכום של כל מעשה בראשית: "וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד ויהי ערב ויהי בקר יום הששי"[ס]. הוא הפסוק שכולל את כל מעשה בראשית, עד שיש מנהג להוסיף אותו, או את חלקו, לפני תחלת אמירת "ויכלו" בעת הקדוש של ליל שבת[סא] [מנהג האריז"ל הוא[סב] להוסיף רק את המלים "יום הששי", יש נוהגים להוסיף גם את המלים "ויהי ערב ויהי בקר יום הששי" ויש מוסיפים את הפסוק כולו]. בפסוק הזה יש בדיוק נ אותיות, כנגד נ שערי בינה. כך גם בפסוק שכתוב מיד לאחר יום השבת: "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות הוי' אלקים ארץ ושמים"[סג]. גם הפסוק הזה, שהוא בעל נ אותיות, כולל בתוכנו את כל מעשה הבריאה. אלו שני הפסוקים שסוגרים את השבת מכאן ומכאן.

חמישים האותיות שבפסוקים שמכאן ומכאן עולים יחד מאה, וביחד עם מספר האותיות שבשני הימים – היום הפותח והיום הסוגר – של מעשה בראשית יש אמת אותיות. זה אחד מן הסודות העיקריים של המלה אמת, של חותמו של הקב"ה, במעשה בראשית [אגב, קדם הוא יב ברבוע ואם כותבים את המספר 144 הפוך יצא 441, שהוא אמת, כאשר אמת הוא 21² – היפוך 12²]. ברמז הזה יוצא שהשבת היא סוד הכלה, כאשר שני השושבינים המלווים אותה משני צדדיה הם שני הפסוקים שמכאן ומכאן.

מהם שרשי הרבועים שיש לנו ברמז הזה? יש לנו 1, 14, 12, 10. כולם יחד עולים הבל, וזה אחד מהסודות שיש במספר לז במעשה בראשית. זהו תקון ההבל על ידי האמת, כמו שכתוב "שקר החן והבל היפי אשה יראת ה' היא תתהלל"[סד].

שפלות  - העולמות התחתונים (בי"ע)

שֹׁרֶשׁ הַשִּׁפְלוּת הוּא יְרִידַת וְהַשְׁפָּלַת הַשְּׁכִינָה – מַלְכוּת דַּאֲצִילוּת – לְהַוּוֹת לְהַחֲיוֹת וּלְקַיֵּים אֶת שְׁלֹשֶׁת הָעוֹלָמוֹת הַתַּחְתּוֹנִים: בְּרִיאָה, יְצִירָה וַעֲשִׂיָּה. "נָעוּץ סוֹפָן בִּתְחִלָּתָן וּתְחִלָּתָן בְּסוֹפָן"[סה] – תַּכְלִית הַכַּוָּנָה שֶׁל "דִּירָה בַּתַּחְתּוֹנִים", בַּתַּחְתּוֹנִים דַּוְקָא, שֶׁבָּהֶם מִתְעַצֵּם גִּלּוּי אוֹרוֹ וְשִׁפְעוֹ שֶׁל "אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא".

כעת נעבור אל המדה האחרונה, מדת השפלות, שכנגד עולמות התחתונים בי"ע:

שֹׁרֶשׁ הַשִּׁפְלוּת הוּא יְרִידַת וְהַשְׁפָּלַת הַשְּׁכִינָה – מַלְכוּת דַּאֲצִילוּת – לְהַוּוֹת לְהַחֲיוֹת וּלְקַיֵּים אֶת שְׁלֹשֶׁת הָעוֹלָמוֹת הַתַּחְתּוֹנִים: בְּרִיאָה, יְצִירָה וַעֲשִׂיָּה.

להוות, להחיות, לקיים

ירידת המלכות של עולם האצילות היא כדי על מנת להוות את המציאות, שבתחלתה היא בבחינת 'למטה מן המציאות', מה שנפל וירד מעולם התהו. עיקר הפרוש במלה שפלות הוא שהעשיר יורד ומשפיל את ידו אל העני. בלי להסביר כך, לא שייך כל כך להבין את המושג שפלות. הכוונה היא שיש שם כבר משהו, אבל זו לא המציאות האמיתית. היא למטה ממנה. זה חלום. המלכות, וביחוד הרחמים – כמו שלמדנו שעיקר היחוד הוא בין השפלות והרחמים – מרחמים על החלום הזה ולכן המלכות משפילה את עצמה אליו. ההשפלה הזו נעשית בשלש מדרגות: להוות, להחיות ולקיים.

הירידה הזו מרומזת כבר בתחלת מעשה בראשית בפסוק: "ורוח אלקים מרחפת על פני המים"[סו]. כתוב בקבלה[סז] שהמלה מרחפת היא צרוף אותיות רפח מת – רפח הניצוצין שמתו וצריך להחיותן. שוב, הכלים שנשברו הם המת שבמלה, ובתוכה חבויים רפח הניצוצין, שהמלכות משפילה את עצמה כדי להחיותן.

הייתי חושב שלהוות זה לברוא 'יש מאין', אבל הכוונה כאן היא שלהוות זה להתיחד עם משהו, כמו שמסבירים חז"ל[סח] לגבי קידושין את לשון הפסוק "ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר"[סט]. להוות זה להביא דבר מה אל רשות מסוימת, ולהוות את העולמות התחתונים זה להכניס אותם אל המציאות האמיתית. לעשות אותם הוֹוִים, שיהיה פה משהו, בעוד שקודם לכן היה פה רק חלום ש'למטה מן המציאות'. אחרי שאתה מכניס אותם לגדר היות, להוויה, אתה יכול גם להחיות ולקיים אותם. ללא הכח הזה עלולה החיות להסתלק.

קודם צריך לתת לדבר הוויה. ההוויה היא הכח המקיף על גבי החיות. אחר כך צריך להחיות את הדבר, לתת לו חיות. לבסוף, צריך לקיים את הדבר שהחיות לא תסתלק ממנו. בכללות, זהו התקון של שלשת העולמות התחתונים: בריאה, יצירה ועשיה. את עולם הבריאה רק צריך להוות, את עולם היצירה צריך להחיות ואת עולם העשיה צריך לקיים. ההשפלה של המלכות היא כמו ירידה אל הקבר על מנת להחיות את המת שנמצא שם, את הנצוצות ושברי הכלים הנמצאים שם.

גלוי תכלית הכוונה – דוקא במלכות

יש לנו כלל גדול:

"נָעוּץ סוֹפָן בִּתְחִלָּתָן וּתְחִלָּתָן בְּסוֹפָן" –

כמו שהזכרנו, ה החסדים ששרשם באמונה יורדים נכללים ומסתיימים באמת, הכל בדרך ירידה. מה זו השפלות? השפלות באה לאחר סיום ירידת כל האורות. כיוון שהיא באה לאחר סיום הירידה יש בה נטיה 'לקצץ בנטיעות', להפריד אותה מן הספירות העליונות. 'אחר' [אלישע בן אבויה] היה כזה[ע]. לענינינו, הנטיה היא להפריד את העולמות התחתונים בי"ע. המלכות כאן היא פנימיות העולמות התחתונים, ו"מלכותך מלכות כל עולמים"[עא]. להנציח – חלילה וחס – את הפרוד הזה זה נקרא קצוץ בנטיעות.

איך היא מחוברת? צריך לראות איך "נעוץ סופן בתחלתן"[עב], איך המלכות היא הכתר של האור החוזר[עג]. היא האמונה בסוד 'אור חוזר', ולכן יש לה הכח לעלות עד למקום הגבוה ביותר, בסוד "כל אור חוזר – חוזר לקדמותו ממש"[עד]. השפלות היא הכח המקבל יותר מכל מדה אחרת, אבל דוקא בה נעוץ הכח להגיע עד למקום הגבוה ביותר, שזו האמונה הפשוטה, בסוד 'אור חוזר'. הקשר בין אמת ואמונה בא מלמעלה למטה, שהאמונה משפיעה עד לאמת המקבלת[עה], אבל הקשר בין שפלות ואמונה הוא קשר שבא מלמטה למעלה, בסוד 'אור חוזר'.

מהי "תחלתן" שנעוצה ב"סופן"? כאשר למדנו על המדרגה הראשונה, על האמונה, הסברנו שבה טמונה תכלית הכוונה של מעשה בראשית "להיות לו דירה בתחתונים"[עו]. הסברנו שהיא למעלה אפילו מן ה'ענג הנעלם', והיא המקור והשרש של נשמות ישראל. במדת האמת עדיין לא מתגלה הכוונה הזו. מה כן מתגלה באמת? מתגלה ש"אין עוד מלבדו"[עז].

ה' הוא 'יחיד האמת', שזו הכוונה בפסוק "אין עוד מלבדו". זה מתגלה בשלמות ובדרך של תקון בעולם האצילות. לעומת זאת, ה' הוא גם 'אחד האמת', שכנוי זה מבטא את תכלית הכוונה של "דירה בתחתונים". זה דבר שמתגלה רק במלכות, בהשפלה שלה להוות ולהחיות ולקיים את העולמות התחתונים. רק הם תחתונים ולכן רק בהם תתקיים תכלית הכוונה של דירה.

תַּכְלִית הַכַּוָּנָה שֶׁל "דִּירָה בַּתַּחְתּוֹנִים", בַּתַּחְתּוֹנִים דַּוְקָא, שֶׁבָּהֶם מִתְעַצֵּם גִּלּוּי אוֹרוֹ וְשִׁפְעוֹ שֶׁל "אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא".

אמונה, צדיק, ישר

פעם למדנו על הקשר המספרי שיש בין שלשת המלים 'אמונה' 'צדיק' 'ישר'. צדיק עולה ב פעמים אמונה, ישר עולה ה פעמים אמונה. היחס ביניהם הוא א, ב, ה. שלשתם הם הגורמים של המספר עשר [א פעמים ב פעמים ה. זהו אותו היחס שיש בין ב לוחות הברית, שבכל אחד מהם יש ה דברות, היוצאים מ-א האמת]. הצדיק והישר מגלים את האמונה. זה כמו גלוי הגוף האחד ב-ב ידיים ו-ה אצבעות בכל אחד מהם. זה כלל גדול אצל ר' אייזיק, שכל התגלות של אחד היא דוקא על ידי עשר [כמו בפיוט 'אחד מי יודע', שמ"אחד אלקינו" עוברים ל"שני לוחות הברית" ומגיעה עד ל"עשרה דִּבְּרָיָא"].

שלשת התארים על ה' שיש בפסוק הזה מקבילים לשלשת האבות – אברהם יצחק ויעקב – לפי מה שלמדנו בשיעורים האחרונים. שרשו האמיתי של אברהם הוא באמונה, יצחק מגלה את הצדיק והישר הוא סוד הקו של יעקב אבינו, סוד התורה המיישרת ומתקנת את המציאות.

[אם כבר הזכרנו את זה נוסיף עוד משהו. כשהזכרנו את חפירת הבארות של יצחק אמרנו שהוא חופר כדי לגלות את נקודת הצדיק שיש בכל אחד ואחד. הוא צדיק נסתר והוא מחפש את הנקודה הטובה, את נקודת הצדיק, שיש בכל אחד. אחר כך הסברנו שיצחק מגלה גם את ההתקשרות אל הצדיק, ושאין שום קיום למציאות ללא הצדיק.

כדי שהדבר יהיה מובן ושלא יחשבו שיש סתירה בין הדברים אז נדגיש שוב: אברהם בא לגלות את ה', יצחק את הצדיק ויעקב את התורה. יצחק מגלה את הצדיק בשתי בחינות: בנקודת הצדיק שבכל אחד ואחד ובצדיק המקיים את כל העולם ואשר בלעדיו אין למציאות שום קיום. הוא מגלה שיש בכל אחד נקודה שבזכותו העולם כולו קיים, שיש בו "חלק אלוה ממעל ממש"[עח], ויחד עם זה הוא מכריח את ההתקשרות אל ה"צדיק יסוד עולם"[עט]. לעומתו, אצל יעקב מתגלה העצמיות והקדושה שיש בכל דבר על ידי התורה, אבל לא מודגש אצלו שאין לעולם קיום עצמי].

נחזור אל הפסוק שלנו "אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא"[פ]. על פי פשט הפסוק הזה אומר שה' הוא שופט צדק. צדק זו המלכות, כמו שכתוב ב"פתח אליהו": "צדק מלכותא קדישא"[פא]. עיקר הצדק, שעל שמו נקרא ה' בפסוק "אל אמונה ואין עול", מתגלה בהנהגת העולם התחתון. הוא לא מתגלה בשום עולם, רק בעולם הזה בהתנהגותו עם "בני נשא", עם בני אדם.

ר' לוי יצחק מברדיצ'ב אמר בסוף ימיו לעת זקנותו, כאשר כבר הגיע לתכלית עבודת ה' שלו, שאם הקב"ה היה נותן לו את המושכות להנהגת העולם היה מנהיג אותו בדיוק כפי שהוא כעת. בתחלת ימיו אמר שהיה מנהיג אחרת, היה אמיתי, אבל רק לעת זקנותו הגיע למסקנה השניה. להגיע למסקנה כזו זה להגיע למדרגה של "אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא" וזה דבר שיכול להתגלות רק למטה. זו תכלית עבודת שלשת האבות – התגלות הדירה לה' בתחתונים.

רק למי שיש את מדת השפלות יש את הכלי לגלוי הזה של "צדיק וישר הוא". בזה נעוץ סופן בתחלתן, שעל ידי השפלות מתגלה האמונה – "אל אמונה" – בתחתונים. האמת היא רק המשכה של החסדים באמונה, אבל זו אינה פנימיות האמונה. פנימיות האמונה מתגלה רק בתכלית, בשפלות. אפילו שעולם האצילות הוא עולם שלם, עולם מתוקן, לא מתגלה בו תכלית הכוונה של הבריאה. תכלית העבודה היא שכולם יהיו בעלי תשובה, לא צדיקים[פב]. עולם האצילות הוא עולם של צדיקים, אבל ה' ברא את העולם כדי שירדו אל העולמות התחתונים ומשם יעלו. הירידה הזו היא בדומה לאחד שכבר חטא וכעת הופך להיות בעל תשובה, ו"במקום שבעלי תשובה עומדים – צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד"[פג]. זהו הכלי לגלוי הדירה בתחתונים. המטרה של המשיח היא שגם הצדיקים חזרו בתשובה ובכך יזכו גם הם לעולם הבא.

זה נקרא "ירידה צורך עליה", עליה של האור החוזר שחוזר עד לקדמותו בגלוי פנימיות האמונה. במלים אחרות: חיצוניות האמונה נמשכת עד האמת של האצילות, אבל הפנימיות שלה נעוצה בסוף, בשפלות שבתחתונים ממש.

בכך סיימנו את כל הסוד של יג המדרגות בנפש – מאמונה ועד שפלות – המקבילות לכל סדר השתלשלות העולמות. זו 'הנפש', כביכול, של הקב"ה, שעליה נאמר "מבשרי אחזה אלוה"[פד], והיא הפנימיות של כל העולמות.

רמזי המבנה

סוֹד שֵׁם הוי' ב"ה לְפִי הַנ"ל הוּא:

ייחִיד – אֱמוּנָה, תַּעֲנוּג, רָצוֹן, בִּטּוּל

(כֻּלָּם בִּבְחִינַת "יָחִיד" כַּנ"ל)

ההוּא – שִׂמְחָה, יִחוּד

(שַׁעֲשׁוּעִים עַצְמִיִּים, "אוֹר הַמֵּאִיר לְעַצְמוֹ" – "הוּא" – וּבוֹ נִכְלָל שֹׁרֶשׁ הַמְשָׁכַת הַ-ו שֶׁבַּשֵּׁם, מַה שֶּׁבִּידִיעַת עַצְמוֹ יוֹדֵעַ אֶת כָּל הַנִּמְצָאִים)

ווְיוֹדֵעַ – אַהֲבָה, יִרְאָה, רַחֲמִים, בִּטָּחוֹן, תְּמִימוּת, אֱמֶת

(מֵהִתְעוֹרְרוּת הָרָצוֹן לְהֵטִיב וְעַד לְתִקּוּן הָאֲצִילוּת – הַכֹּל לָדַעַת (מִלְּשֹׁון הִתְקַשְּׁרוּת וְהִתְחַבְּרוּת) אֶת הַתַּחְתּוֹנִים)

ההַכֹּל – שִׁפְלוּת

(שְׁלֹשֶׁת הָעוֹלָמוֹת הַתַּחְתּוֹנִים – בְּרִיאָה, יְצִירַָה, עֲשִׂיָּה)

כִּמְבוֹאָר בְּשַׁעַר "יָחִיד הוּא וְיוֹדֵעַ הַכֹּל" עיי"ש.

יחיד-הוא-ויודע-הכל (רמזי המבנה)

חסרה התחלת השעור

"ועבד הלוי הוא"

...במהירות ובחשאי. "ברעותא דלבא" בלשון הזהר[פה]. אבל עבודת הלויים היא עבודת העלאה – "לארמא קלא" – והפסוק לכך הוא "ועבד הלוי הוא"[פו]. 'הוא' זה בינה. בעולם הזה הלוי טפל לכהן ולכן הוא צריך לשרת אותו אבל האריז"ל כותב[פז], שלעתיד לבא יתעלו הלויים מעל לכהנים, כמו שרמוז בפסוק "הכהנים הלויים"[פח]. היחס יתהפך.

זה מה שקרח לא הבין, ש"עינו הטעתו"[פט]. הרבה יותר קל לראות את העתיד מאשר להיכנע בפני צורך השעה של ההווה. יש הרבה אנשים שטועים כאשר הם רואים את העתיד וכבר רוצים שהוא יהיה כעת. זו היתה הטעות של כל החוטאים המפורסמים והגדולים שהיתה בהם חכמה, כמו קרח ש"פקח היה". הוא ראה שבעתיד הלוי יהיה למעלה מן הכהן ולכן חשב שכבר כעת הוא צריך להיות מעל לאהרן [הביאור הכי טוב לכך נמצא בסוף ההקדמה לספר 'דרך חיים' של האדמו"ר האמצעי ובביאור של ר' הלל עליו].

לענינינו, כאשא הלוי עולה הוא עולה עד למדרגת 'הוא', מלשון נסתר, שזו הבינה. הבינה היא שרש קו השמאל ועבודת הלוי מגיעה עד לשם. מה זה 'הוא'? 'הוא' זה לעצמו, זהו הגלוי שנוגע רק אליו ולא אלי, ובכל זאת הנשמה – "חלק אלוה ממעל ממש"[צ] – יכולה להתעלות עד לדרגה של הזו של 'אור המאיר לעצמו'. האור שמאיר לעולמות הוא ה'אור המאיר לזולתו', אבל הלוי בעבודתו מגיע עד ל'אור המאיר לעצמו'.

הכהן לעומתו, ממשיך את קו הימין שמתחיל מן החכמה, ולכן בפרשת הנגעים חוזר בתורה הבטוי "וראה הכהן"[צא]. כל טומאת ורפואת הנגעים מסורה בידי ראית הכהן, ואפילו הטומאה עצמה היא 'ירידה צורך עליה', שכן בלי שמסגיר אותו הכהן לא יכול האדם הנגוע לבוא אחר כך לידי טהרה. הכל תלוי בראית הכהן, וראיה היא המשכת חכמה. כתוב[צב], שכל הנגע בא ממצב של בינה בלי חכמה, של אותיות ומחשבה בלא יחוד עם החכמה, והרפואה לכך היא על ידי "וראה הכהן" – המשכת החכמה בבינה. לכאורה, החכמה של הכהן היא למעלה מן הבינה של הלוי? אלא שיש לבינה שרש גבוה יותר בכתר, וכך הלאה. לעתיד לבוא יתגלה השרש של הלוי בעצמות שמעל לשרשו של הכהן.

שוב, קו השמאל הוא קו של עליה והסתלקות מן המציאות. בעולם הזה זו אינה הכוונה ולכן הוא למטה במעלה מקו הימין. הלוי חייב להיות טפל ובטל אל הכהן, כי לא זהו רצון ה', אבל לעתיד המושג 'התעלות' לא יהיה זהה עם המושג 'הסתלקות'. לעתיד לבוא כל העולם יתעלה. היום, אדם שמסתלק לא מעלה את כל המציאות אתו ביחד. הוא עולה ומסתלק בעצמו בלבד. כל עוד ההתעלות שוללת משהו היא צריכה להיות טפלה אל ההמשכה, אבל לעתיד, שאשר הכל יתעלה, תהיה ההתעלות מחיל אל חיל עיקר, עד אין סוף.

יחיד הוא ויודע הכל

הגענו לכל זה כשדברנו על המלה 'הוא', שמובנה הוא הנסתר – "הנסתרות לה' אלקינו"[צג]. עיקר המדרגה של נסתר היא האות ה עילאה שבשם, לא האות י, כמו שמודגש בפסוק "הנסתרות...והנגלות...". האות י לא נמצאת בתוך המלה "הנסתרות". לכן ברמז שלנו, האות י שייכת אל המלה 'יחיד' ואילו האות ה שייכת למלה 'הוא'.

מה זה יחיד? זה קֹדש – "קדש מלה בגרמיה"[צד], דבר לעצמו. זו לא התגלות, זה הדבר כפי שהוא לעצמו. עצם לעצמו, כביכול. 'הוא' זה כבר גלוי אור לעצמו, התגלות לעצמו.

אחר כך באה המלה 'ויודע'. מה זה 'ויודע'? זו כבר המשכה של התקשרות. באמת, הרמב"ם כותב שה' "בידיעת עצמו יודע את כל הנמצאים"[צה], שלא צריכה להיות המשכה ממנו החוצה, אלא הוא יודע את הנמצאים בידיעת עצמו, ובכל זאת ברגע שהוא יודע אות זו כבר המשכה. כתוב, שהדעת היא הנשמה הפנימיות של האות ו שבשם, של כל ששת המדות של הלב. "הדעת נשמת ז"א" בלשון הקבלה[צו]. בדרך הרמז: דעת עולה ו פעמים דעה. יש שש דעות המתפשטת מן הדעת. הרמז הזה מתיישב עם לשון הרמב"ם שמכנה[צז] את המדות – כמו כעס וכו' – דעות. למה? כי תקון המדות תלוי בדעת. כך נדרש[צח] הפסוק "לפי שכלו יהולל איש"[צט], שעל פי אור השכל של האיש כך מתוקנות ומאירות המדות שלו ('יהולל' הוא לשון אור, כמו "בהלו נרו עלי ראשי"[ק]). זה נקרא 'ויודע'.

'הכל' זו כבר המציאות התחתונה, שלשת העולמות התחתונים בריאה יצירה ועשיה. הכל הן אותיות כלה, המלכות.

כל הרמז הזה, שמקורו הוא בדברי ר' אברהם אבולעפיא, הוא ראשי התבות של שם הוי', והוא הרמז הכי טוב לכללות מה שלמדנו. 'יחיד הוא' הוא יחוד אותיות יה שבנסתרות, יחוד העצם וגלוי האור. 'ויודע' זו המשכה אל המציאות [דעת זו התקשרות והתחברות]. 'הכל' זו המציאות בעצמה.

כל המשפט הזה מתלבש במערכת שלמדנו: אמונה, תענוג, רצון ובטול הם כנגד האות י שבשם, במדרגת 'יחיד' שלפני הצמצום, בלשון אדמו"ר האמצעי. האות ה עילאה שבשם זו השמחה של ה'שעשועים העצמיים', של ה'אור המאיר לעצמו'. הדעת הפנימית – ההמשכה לדעת בידיעת עצמו ולהתחבר עם כל הנמצאים – היא היחוד עם שש המדרגות שאחריה, מאהבה ועד אמת. כולם מדרגות של המשכה לצורך תקון, לצורך חבור מה ובן. דרך כל ששת המדרגות הללו ה' מתחבר ויודע את המציאות, והכל הכנה לקראת ההתגלות בתחתונים. ומה הם התחתונים? 'הכל', האות ה תתאה שבשם, המלכות והשפלות.

סוֹד שֵׁם הוי' ב"ה לְפִי הַנ"ל הוּא:

ייָחִיד – אֱמוּנָה, תַּעֲנוּג, רָצוֹן, בִּטּוּל(כֻּלָּם בִּבְחִינַת "יָחִיד" כַּנ"ל)

ההוּא – שִׂמְחָה, יִחוּד (שַׁעֲשׁוּעִים עַצְמִיִּים, "אוֹר הַמֵּאִיר לְעַצְמוֹ" – "הוּא" – וּבוֹ נִכְלָל שֹׁרֶשׁ הַמְשָׁכַת הַ-ו שֶׁבַּשֵּׁם, מַה שֶּׁבִּידִיעַת עַצְמוֹ יוֹדֵעַ אֶת כָּל הַנִּמְצָאִים)

ווְיוֹדֵעַ – אַהֲבָה, יִרְאָה, רַחֲמִים, בִּטָּחוֹן, תְּמִימוּת, אֱמֶת

(מֵהִתְעוֹרְרוּת הָרָצוֹן לְהֵטִיב וְעַד לְתִקּוּן הָאֲצִילוּת – הַכֹּל לָדַעַת (מִלְּשֹׁון הִתְקַשְּׁרוּת וְהִתְחַבְּרוּת) אֶת הַתַּחְתּוֹנִים)

ההַכֹּל – שִׁפְלוּת (שְׁלֹשֶׁת הָעוֹלָמוֹת הַתַּחְתּוֹנִים – בְּרִיאָה, יְצִירַָה, עֲשִׂיָּה)

כִּמְבוֹאָר בְּשַׁעַר "יָחִיד הוּא וְיוֹדֵעַ הַכֹּל" עיי"ש.

לאחר הרמז הזה אפשר לעבור לפרק הבא, שכולו רמזים על כל מה שלמדנו בפרק הזה.

* * *