תשובה מאהבה

מוצאי י"ט כסלו פ"ו – כפ"ח

התוועדות י"ט כסלו (חלק אמצעי)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בראש השנה לחסידות, י"ט כסלו, זכינו להתוועדות נפלאה, שהגדירה מחדש את מהות החידוש של החסידות. פרק א מגדיר את תורת הבעל שם טוב כ'תשובה מאהבה' וכ'תורת הבטחון', כאשר האהבה והבטחון בטוּב ה' כרוכים זה בזה. פרק ב מרחיב את האהבה לארבעה מושאי-אהבה – שמתאחדים לאהבה עצמית אחת – הקב"ה, התורה, עם ישראל וארץ ישראל. בפרק השוואה בין האהבה ליראה ביחס לארבעתם, וגם פשט חדש בהפיכת זדונות לזכויות מתוך אהבה. פרק ג, שהוא אולי העצמתי ביותר – וגם למי שמתקשה להתמודד עם האורך אסור לוותר עליו – מחדד עד הקצה את התביעה לתשובה מאהבה, מסביר שבה תלויה הגאולה ושבעצם מהות הבחירה החפשית שלנו היא בין תשובה מיראה לתשובה מאהבה. פרק ד, הארוך והמפורט, פורש 'פרצוף' שלם של דוגמאות להבחנה בין תשובה מאהבה, בכל הספירות, כדי לתת לכל אחד במקומו ובעניינו 'חוש' בתשובה מאהבה. כל דוגמה היא פנינת-עבודה שמומלץ להקדיש לה התבוננות נינוחה.

שלא כרגיל, השתדלנו להכניס כאן כמה שיותר מההתוועדות המרוממת, ועדיין נתקלנו במגבלות הזמן והמקום – אל תוותרו על צפיה בהתוועדות, עם כל התוכן ועם הניגונים המרוממים.

נושא ההתוועדות הוקדש – בהשגחה פרטית שמיימית – לזכרו של חבר ותלמיד אהוב, ר' ישראל-בנימין סנדלר שנפטר ב-ד' כסלו, ושאיפת-חייו היתה 'לראות את כל העולם חוזר לה' באהבה'! יהיו הדברים לעילוי נשמתו הטהורה.

א. תורת הבעל שם טוב

ראש השנה לתורת הבעל שם טוב

גוט יום טוב גוט יום טוב, לשנה טובה בלימוד החסידות ובדרכי החסידות תכתבו ותחתמו!

לפני שננגן "פדה בשלום נפשי", הניגון של י"ט כסלו, נקרא קטע ראשון במכתב שכתב הרבי הרש"ב לי"ט כסלו תרס"ב[ב], לפני 124 שנים:

... יט כסלו ... החג אשר פדה בשלום נפשנו ואור וחיות נפשנו ניתן לנו, היום הזה הוא ראש השנה לדא"ח אשר הנחילנו אבותינו הקדושים זצוקלל"הה נ"ע זי"ע, והיא היא תורת הבעש"ט ז"ל.

אנחנו מכירים את היום הזה כיום ההילולא של הרב המגיד ויום הגאולה של אדמו"ר הזקן, וכאן הוא אומר שהוא ראש השנה של תורת הבעל שם טוב.

אנחנו אוהבים לעשות חשבונות וגימטריאות. כמה שוה "תורת הבעל שם טוב"? 1470, שהוא ל פעמים מט. כמו שנסביר בהמשך, הרב המגיד, בעל ההילולא של היום, אמר[ג] ש-ל היא האות של תשובה מאהבה, בסוד "מגדל הפורח באויר"[ד], ו-מט היינו שלמות כל מדות הלב, ז פעמים ז. אם כן, צריך להחדיר את כל ה-מט בסוד האות למד, "לב מבין דעת"[ה], וזוהי תשובה מאהבה. איך מתחיל המכתב? "החג אשר פדה בשלום נפשנו". אם תעשו את החשבון תראו, פלא, ששוה בדיוק אותו מספר – "תורת הבעל שם טוב"! החג הזה הוא ראש השנה של "תורת הבעל שם טוב" והוא-הוא "החג אשר פדה בשלום נפשנו".

תשובה מאהבה ותורת הבטחון

נושא ההתוועדות הערב הוא תשובה מאהבה, שהיא גם הכוונה הפנימית של בריאת האדם עלי ארץ. מהי תורת הבעל שם טוב? נסביר עכשיו שיש שני דברים שהם "תורת הבעל שם טוב":

קודם כל, תורת הבעל שם טוב היא תשובה מאהבה. ידוע[ו] שאדמו"ר הזקן רצה לקרוא לחסידים בעלי תשובה. הוא הסביר שנמנע מכך בשל החשש שהלא-חסידים, המתנגדים, יחשבו שכוונתו שהם רשעים, אף שבאמת כוונתו היא שהם צדיקים. אבל אפשר לומר שיש בכך כוונה עוד יותר פנימית: הלא-חסידים הם אנשי תשובה מיראה, כמו המגידים ובעלי המוסר שהיו פעם, שהוכיחו את העם באיומים והפך-הברכות. אם כבר מישהו התעורר מדרשה כזו לעשות תשובה – הוא עשה תשובה מיראה, מיראת הגיהנם, מיראה מה יקרה לו בחיים כאן, בעולם הזה. ואילו החסידות היא כולה תשובה, אבל דווקא תשובה מאהבה. נסביר שלכך התכוון אדמו"ר הזקן כשהוא אמר שרציתי לקרוא לעדה הזו בעלי-תשובה – הכוונה בעלי תשובה מאהבה. אם כן, זהו הסבר אחד מהי תורת הבעל שם טוב – תורת הבעל שם טוב היא תשובה מאהבה תמיד, "כל ימיו בתשובה"[ז] ("ימיו" לשון אור, אור האהבה).

יש עוד הגדרה לתורת הבעל שם טוב, בשתי מלים פשוטות – תורת הבעל שם טוב היא תורת הבטחון, "בטחו בהוי' עדי עד כי ביה הוי' צור עולמים"[ח]. הבעל שם טוב חדש מהו בטחון אמתי בה' – לא לפחד משום דבר, רק מהקב"ה[ט]. מתוך אהבת ה' הצרופה באים לבטחון גמור בה', מדת הנצח, בטחון פעיל, כמו שמבואר באריכות בחסידות[י]. מי שמכיר יודע שגדר הבטחון בה' לפי החסידות, לפי הבעל שם טוב, הוא אחרת לגמרי מהבטחון כפי שהיה מקובל בעולם (ועדיין מקובל בין אלו שלא זכו לאור וחיות החסידות)[יא].

נחזור לרמז בו פתחנו: אם נחבר תשובה מאהבה (766) לביטוי תורת הבעל שם טוב (1470) נקבל 2236, פעמיים "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[יב], אותה אומרים "ערב ובקר בכל יום תמיד פעמים באהבה"[יג]. מספר מאד יסודי (המספר הראשון שהוא כפולה גם של שם הוי' ב"ה וגם של שם אלהים – "הוי' הוא האלהים"[יד]), וכמובן ענין הכי יסודי שיש באידישקייט בכלל ובחסידות בפרט.

"ואני אבטח בך"

עכשיו נשיר את "פדה בשלום נפשי"[טו], הפסוק שאדמו"ר הזקן אמר תוך כדי שהוא התבשר בבשורה הטובה שהוא שוחרר מהכלא, כאשר עוד לפני שהגיע לפסוק הבא הוא כבר יצא בשלום מה' שלום. ככה הוא כותב במכתב המפורסם שלו[טז]. אנחנו נוהגים לשיר את כל הפסוקים, עד סוף הפרק, כאשר הסיום – "הכל הולך אחר החיתום"[יז] – הוא "ואני אבטח בך"[יח]. כששרים "פדה בשלום נפשי" כדאי לכוון "נפשנו", כמו שכתוב כאן באגרת – "החג אשר פדה בשלום נפשנו", של כולנו – וכשמגיעים לסוף, "ואני אבטח בך", צריך לכוון במיוחד ש"ואני אבטח בך" היינו תורת הבעל שם טוב, שהיא תורת הבטחון בה'.

נוהגים לפרש "ואני אבטח בך" על כב אותיות[יט], ולאור דברינו הכוונה ל-כב אותיות של תורת הבעל שם טוב. ענין ראשי ועיקרי שמפרש הבעל שם טוב בכתר שם טוב[כ] הוא סוד האלף-בית, שכל האותיות הן בעצם אלף – הכל צירופים וחיבורים של האות אלף, הכל "אלופו של עולם", פלא עליון, "נפלאות מתורתך"[כא]. אם כן, נכוון ש"ואני אבטח בך" היינו תורת הבטחון, תורת הבעל שם טוב, שהיא-היא תשובה מאהבה, וכפי שעוד שנסביר אי"ה. הפשט של "בך" היינו בעצמותך יתברך[כב], אבל גם כתוב שרומז ל-כב אותיות, ולעניינו היינו כב האותיות של תורת הבעל שם טוב.

עכשיו נשיר את ה"פדה בשלום נפשי" בכוונה הזו.

ב. תשובה מארבע אהבות

ארבע אהבות

הרבי הקודם, אדמו"ר הריי"צ, אמר[כג] שיש ארבע אהבות: אהבת ה', אהבת התורה, אהבת ישראל – עליהן כתוב בכל מקום[כד] – והוא הוסיף להן גם את אהבת ארץ ישראל.

כשאומרים "תשובה מאהבה" הפשט הוא, כמובן, תשובה לה' מאהבת ה' מעומקא דלבא. אבל האמת היא שאפשר להגיע לאהבת ה', ובפנימיות יותר, דרך אהבת התורה. הרי "אורייתא וקוב"ה כולא חד"[כה] והתורה מחברת אותנו לה'. בלי התורה האור של ה' הוא רק במקיף, לא בפנימיות. הרבי הקודם משבח במיוחד את אהבת התורה התמימה של יהודי ליטא, ואומר שהחסידים צריכים ללמוד מהם את התכונה הזו[כו].

ועוד, ועיקר, כתוב שאהבת ישראל היא אפילו יותר מאהבת ה' – שאני אוהב מה שהאהוב אוהב[כז], "אהבתי אתכם אמר הוי'"[כח]. ה' אוהב ישראל, ואם אני אוהב את ה' באמת – אני אוהב מה שהוא אוהב (כלומר שאני אוהב לא רק את הפנימיות שלו, כביכול, אלא גם את ה'מקיפים' שלו, את מי ש'נוגע' לו באמת, וכידוע ש'מקיף' לשון נגיעה[כט]). אהבת ישראל היא יותר לאהוב את ה' מלאהוב את ה'! כאילו שאהבת ה' שלי מתפשטת לכלול את האהבה של ה', שהיא בעצם המקיף של ה', שגם אני אוהב את האהבה המקיפה שלו. בתוך כל מדה בנפש יש נרנח"י, והמקיפים הם חיה-יחידה. מה שה' אוהב הוא בעצם האהבה המקיפה של הקב"ה. כשאני אוהב את אותו דבר – אני זוכה לדרגה הרבה יותר גבוהה של אהבת ה' מאהבת ה' גרידא, בלי אהבת ישראל.

האהבה הרביעית, שוב, היא אהבת ארץ ישראל, שגם דרכה אפשר להגיע לדרגה אחרת – למעליותא – של אהבת ה', וממילא לתשובה אל ה'. כידוע[ל], ברוב הפעמים בתורה "ושבת" הכוונה היא לשיבת ציון, לצאת מהגלות ולשוב לארץ הקדש. הגעגועים לארץ ישראל הם לא משהו אחר מאהבת ה' יתברך בעצמו, כמו שאהבת ישראל היא אהבת ה"חלק אלוה ממעל ממש"[לא], חלק הקב"ה, שבתוך כל יהודי. אהבת ארץ ישראל היא אהבת גילוי ההשגחה הפרטית של ה', שהוא – כמו שאנחנו מסבירים[לב] – פן הגברא של ה', החלק הפרסונלי של ה'. ארץ ישראל היא "ארץ אשר הוי' אלהיך דֹרש אתה תמיד עיני הוי' אלהיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה"[לג]. היום – י"ט כסלו, ראש השנה לחסידות, "רשית השנה" – מתעוררת השגחה מיוחדת של ה' על הארץ, וצריך לאהוב את ה' דרך ההשגחה הפרטית שלו שמתגלה כאן. וכן צריכים להתפלל אל ה', אל עצמותו יתברך ("'אליו' ולא למדותיו"[לד]), עם פנינו וכוונתנו לארצנו הקדושה, "והתפללו אליך דרך ארצם"[לה].

אם כן, כל הדרגות הללו של האהבות מגיעות לאהבת ה', בדרגות שונות של האלקות. הכל אחד, כמובן, אבל הגילוי הוא כמה וכמה גילויים.

ארבע יראות

לפני שנמשיך בענין התשובה מאהבה, נוסיף מאמר מוסגר, שיבליט את המשמעות המיוחדת של האהבה דווקא:

את ה' צריך לעבוד באהבה וביראה, וכנגד ארבע האהבות שהוזכרו יש גם ארבע יראות:

כנגד אהבת ה' – יראת שמים (בבחינת "אשה יראת הוי'"[לו]).

כנגד אהבת תורה – יראת תלמידי חכמים, כדרשת חז"ל "'את הוי' אלהיך תירא'[לז] לרבות תלמידי חכמים"[לח].

כנגד אהבת ישראל – מורא אב ואם (יראה כלפי אנשים מישראל, ללא מעלות מיוחדות, ודווקא אלו שבאופן טבעי יש כלפיהם הכי הרבה אהבה).

כנגד אהבת ארץ ישראל – יראת המלך, כמאמר חז"ל "'שום תשים עליך מלך'[לט] שיהיה מוראו עליך"[מ] (ודווקא בארץ ישראל אנו מצווים להעמיד מלך[מא]).

אכן, בעוד שארבע האהבות הן התפשטות, שלמות ותכלית אהבת ה' – הכל חלק מאותה אהבה אחת (אהבה בגימטריא אחד)[מב] – הרי שאין 'יראת תורה', 'יראת ישראל' או 'יראת ארץ ישראל', אלא רק יראה מאישים המייצגים את מושא היראה. עצם היראה היא כלפי שמיא בלבד, כצוואת רבי אליעזר לבנו הבעל שם טוב לא לפחד משום דבר חוץ מה' (כנ"ל), והיראה כלפי המייצגים של ה' היא חיצונית וטפלה ביחס לעצם היראה – יראת ה' בלבד. כך גם בצורת הלימוד, הריבוי מהמלה "את [הוי' אלהיך תירא]" הוא תוספת של טפל לעיקר[מג], וכך כל היראות הנוספות הן טפלות. לעומת זאת, החיבור של האהבות לה' מפורש בתורה – ההמשך הישיר ל"ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך"[מד] הוא לימוד התורה, "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך ושננתם לבניך ודברת בם וגו'"[מה]; הסיום של "ואהבת לרעך כמוך" הוא "אני הוי'"[מו], "ואהבת לרעך" מתחבר ל"אני הוי'", היינו שאהבת ישראל היא-היא אהבת ה' (וכידוע הרמז ש"ואהבת לרעך כמוך אני הוי'" עולה "ואהבת את הוי' אלהיך"); וגם אהבת ארץ ישראל מתחברת לאהבת ה', שהרי "למה נקרא שמה ארץ? שרצתה לעשות רצון קונה"[מז], ו"כמים הפנים לפנים"[מח] ה' מאד אוהב את הארץ[מט] ולבו ועיניו בה כל הימים[נ].

מכל זה נלמד גם על מעלת תשובה מאהבה ביחס לתשובה מיראה – באהבה אין שום מושא אחר חוץ מה' או התגלותו ממש בתורה-ישראל-ארץ, וד"ל.

אהבה שהופכת זדונות לזכויות

הבדל עיקרי בין תשובה מיראה לתשובה מאהבה הוא שתשובה מיראה הופכת זדונות לשגגות ותשובה מאהבה הופכת זדונות לזכויות[נא]. אדמו"ר הזקן, בעל הגאולה, מסביר בתניא[נב] את המעלה המיוחדת – הפשט, אפשר לומר – של מי שעושה תשובה מאהבה, שגורמת לכך שזדונות נעשו לו זכויות. זו מעלה של "ממעמקים קראתיך הוי'"[נג] – הוא מתעורר מעומקא דלבא, בצמאון אדיר לה', בהיותו "בארץ ציה ועיף בלי מים"[נד], הרבה יותר מהצדיקים. היות שהגיע לצמאון האדיר בגלל העבירות שלו, הן שהביאו אותו למקום שצדיקים גמורים לא יכולים לעמוד בו[נה] – הזדונות הופכים לזכויות (כגודל הסבה מן המסוּבב).

אבל אנחנו נתן עוד הסבר, הרבה יותר פשוט: כל האהבות שהוזכרו הן על דרך שחבר אוהב את חבר שלו, שבן זוג אוהב את בת זוגו וכו'. בכלל כתוב "על כל פשעים תכסה אהבה"[נו] – מי שאוהב לא מסתכל על הפשעים של האהוב, "וירא און ולא יתבונן"[נז]. כמו שאדם לא רואה חוב לעצמו[נח], משום שהוא אוהב את עצמו, כך גם ביחס למי שהוא אוהב וכולל אותו ב'מקיף' של האהבה עצמית[נט]. אם אני אוהב אותך באמת – אני לא רק מכסה על הפשעים, אלא גם מלמד עליך זכות, ומאמין בלימוד הזכות הזה. אני אוהב אותך, ועשית משהו לא בסדר, למראית העין שלי ושל אחרים. מתוך אהבה אני מכסה על המעשה, ועוד יותר – אני מחפש זכות, לא חוב. כלומר, טבע האהבה – בניגוד לטבע היראה – הוא בעצם לחפש זכות על מי שאתה אוהב. ממילא, אף על פי שעל פניו המעשה מתפרש לחומרא, כזדון, וכך יתפרש גם כשיגיע לבית דין – אני, שאוהב אותך, מפרש אותו לזכות.

היות שהאהבה מטבעה היא ללמד זכות על האהוב – כפי שמודגש במיוחד באהבת ישראל – כך גם כלפי שמיא, כמו שרואים בהרבה סיפורים חסידיים. חז"ל אומרים[ס] שאם אני רק ירא מה', כאשר יש לי איזה טרוניא או טענה כלפי הקב"ה אני יכול לעזוב אותו, חלילה, אבל אם אני אוהב אותו אף פעם לא אעזוב. אדרבא, אני אלמד זכות על הקב"ה. אני אקרא את אגרת הקדש יא בתניא, "להשכילך בינה"[סא], ואאמין באמונה שלמה שהכל לטובה, טובה נצחית, הכל בא מעדן סתימאה, הכל תענוג אלקי, כמו שעוד נסביר[סב]. במלים פשוטות – אם אני אוהב את ה' אני אלמד עליו זכות, כמו שאם אני אוהב אותך אני מלמד עליך זכות. ממילא מובן למה תשובה מאהבה הופכת זדונות לזכויות, מדה כנגד מדה – אתה הפכת באהבה שלך לזכויות את הזדונות של הזולת, או של הקב"ה, כביכול, וממילא, מדה כנגד מדה, ה' הופך את הזדונות שלך לזכויות. זהו פשט גמור! מהפשט הזה רואים שכדי לתפוס מהי תשובה מאהבה צריך להתבונן דווקא באהבת ישראל, שבה מורגש במיוחד, יותר מבכל האהבות, איך עוברים על פשע והופכים את הזדון לזכות.

ג. לבחור בתשובה מאהבה

אין ישראל נגאלין אלא בתשובה מאהבה

יש שש מצוות תמידיות – אותן מונה ספר החינוך, לפי שיטת הרמב"ם – המכוונות כנגד ששת הקצוות של המרחב, כמו שמוסבר אצלנו בארוכה[סג]. יש עוד מצוה ש'שואפת' להיות תמידית, מצות התפלה – "הלואי ויתפלל אדם כל היום כולו"[סד] – והיא "היכל הקדש באמצע", המלכות, בתוך ששת הקצוות שכנגד שש מדות הלב. אבל יש עוד מצוה שמרחפת על שבע המצוות – שש המצוות התמידיות והתפלה – שהיא מצות הבינה, האם המרחפת על האפרוחים[סה]. ידוע שבזהר הקדוש בכל מקום תשובה היא בינה, אמא עילאה, "אם הבנים שמחה"[סו]. הבינה היא אור מקיף, כמו הסוכה שנקראת "מקיפין דאמא"[סז], האמא שמרחפת על הבנים, "ורוח אלהים מרחפת על פני המים"[סח].

המדרש אומר ש"ורוח אלהים מרחפת על פני המים" זו "רוחו של מלך המשיח"[סט]. אכן, הרמב"ם פוסק שהמשיח יבוא כאשר יעשו תשובה (שהיא-היא סוד המים[ע]) – "וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין"[עא]. הרבי מדבר הרבה על ההבטחה של התורה[עב] – קשור לתורת הבעל שם טוב, שהיא תורת הבטחון. צריך לבטוח במה שה' מבטיח, וההבטחה העיקרית שלו היא שאנחנו – אני ואתה ואת – נעשה תשובה. על איזו תשובה מדובר? לא מספיק שיעשו תשובה מיראה – לא יעבור... בשביל שהגאולה תבוא תיכף ומיד ממש צריך תשובה מאהבה. אז באמת כיף לה' להביא לנו את המשיח תכף ומיד ממש.

"ובחרת בחיים"

הערב, כדרכנו, נעשה פרצוף – נתבונן בהבדלים בין תשובה מיראה לתשובה מאהבה בכל אחת מהספירות העליונות. הרי תשובה היא דבר כללי לגמרי – היא נדרשת בכל מקום, אצל כל אחד ואחד, כאשר כל אחד ואחד נמצא במקום אחר בספירות העליונות. כתוב "איזהו חכם? המכיר את מקומו"[עג]. מה המקום של כל אחד ואחד? המדה, הספירה בלשון הקבלה והחסידות, בה הוא נמצא. אבל בכל מקום בו נמצא האדם, תמיד, יש לפניו שתי אופציות של תשובה. הכרחי לשוב אל ה' – כולנו צריכים לשוב בכל רגע, "כל ימיו בתשובה" – אבל בכל רגע ובכל מקום אפשר לשוב אל ה' מיראה ואפשר לשוב אל ה' מאהבה. כמו שפתחנו, עיקר תורת הבעל שם טוב הוא לשוב אל ה' בכל מקום ומקום מתוך אהבה. אהבה היא מדת החסד, מדת החסידות, כל דרך החסידות, שהיום ראש השנה שלה – הכלל, הראש, ש"בתר רישא גופא אזיל"[עד] במשך כל השנה כולה.

בכל מקום יש בחירה – בחירה בין החיים למות, בין הטוב לרע, "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע"[עה] – והתורה מצוה "ובחרת בחיים"[עו]. גם את הפסוקים האלה נדרוש בצורה קצת קיצונית, ונסביר ש"החיים" הם תשובה מאהבה ו"המות" הוא תשובה מיראה, ויש בחירה חפשית. מהי תשובה מיראה? שהאדם פוחד פחד מות, הולך למות, ומתוך כך הוא עושה תשובה, "יום אחד לפני..."[עז]. זו תשובה מיראה. אבל חיים הם תודעה שאני לא הולך למות, "לב ישראל חי"[עח] ואני (כמו דוד מלך ישראל) "חי וקים"[עט], כמו שהרבי אומר[פ]. מי שמרגיש שהוא חי וקים תמיד, בכל מצב, בוחר בחיים, ואז הוא עושה תשובה מאהבה. באהבה אין פחד מות, אין מות, "בלע המות לנצח"[פא].

שוב, "איזהו חכם? המכיר את מקומו", בכל מקום בו אתה נמצא יש בחירה על התשובה. תשובה תמיד צריך לעשות – היא יותר מכל המצוות התמידיות, היא המקיף של כולם, אמא. בכל אופן, על הבינה-אמא כתוב "מינה דינין מתערין"[פב] – מחיצוניות הבינה יש אפשרות להופעת מדת הדין, שהיא היראה. אמא היא תשובה, ומהחיצוניות שלה יוצאת תשובה מיראה, שהזדונות נעשו רק שגגות, אבל הפנימיות שלה היא תשובה מאהבה, שהופכת זדונות לזכויות.

גם אם יש לנו מליוני יהודים שכל העבירות שהם עשו הן רק שגגות – הכל שגגות – לא די בכך בשביל להביא משיח תכף, בכיף, ברגע הזה. אבל אם כל היהודים לא עושים תשובה מיראה אלא תשובה מאהבה, ואז הזדונות נעשו זכויות, יש די זכויות להבאת המשיח נאו ממש. מהי ביאת משיח? "אחישנה"[פג]. אפילו שחיכינו אלפי שנים של "בעתה", כשמגיע הרגע יש "אחישנה" – זהו פשט הפסוק[פד]. חז"ל מסבירים ש"זכו – 'אחישנה'"[פה], לכן חייבים להגיע למצב של "זכו", ו"זכו" היינו תשובה מאהבה, שהופכת זדונות לזכויות. לחיים לחיים.