תשובה מאהבה

ד. פרצוף תשובה מאהבה

אחרי ההקדמות הללו, נתחיל להתבונן בפרצוף:

כתר: בטול רצון ואהבה בתענוגים

חיצוניות הכתר ופנימיות הכתר הם כח הרצון וכח התענוג[פו].

אפשר לעשות תשובה מתוך רצון – מה הכוונה? מתוך בטול הרצון, "בטל רצונך מפני רצונו"[פז]. אני מאמין שכל מצוה היא הרצון של הקב"ה, ואני מחויב, מתחייב, לקיים את הרצון שלו. אם יש לי רצון אחר, בהיותי בשר ודם, אני צריך לבטל לרצון ה' את הרצון שלי, ובכך בעצם לבטל את האגו שלי, את ה'אני' שלי. יחסית לעשיית תשובה מתוך תענוג, כמו שמיד נסביר, זו תשובה מיראה.

התשובה הזו בעצם היא אתכפיא. מה ההבדל בין תשובה מיראה לתשובה מאהבה? תשובה מיראה היא בדרך של אתכפיא, כי אני ירא ומכריח את עצמי, ואילו תשובה מאהבה היא בדרך של אתהפכא. מי עושה אתכפיא? "אין דבר העומד בפני הרצון"[פח], "אין תקיף כרצון"[פט], והרצון בנפש עושה את האתכפיא, שאבטל את הרצון שלי לרצון ה'.

בתניא, בפרק מג – שסופו עוסק בתשובה מאהבה (כפי שיבואר בסמוך) – כתוב שהתכלית היא "אהבה בתענוגים"[צ]. הוא מסביר שהתענוג הזה בעבודת ה' בא אחרי יראה עילאה, הבטול המוחלט לה' – בטול הרצון – כי "דרכו של איש לחזר אחרי אשה"[צא]. האשה היא "אשה יראת הוי'", ומי שמקדים את היראה זוכה להארה, "יערה עליו רוח ממרום"[צב], ומקבל "אהבה בתענוגים" באופן של "עבודת מתנה אתן את כהֻנתכם"[צג]. "אהבה בתענוגים" היא העומק של תשובה מאהבה[צד], והתענוג שייך לפנימיות הכתר.

שלש דרגות של אהבה

בעצם, כשמדברים על תשובה מאהבה, אפשר למצוא בתניא שלש מדרגות של האהבה בה מדובר – אהבת עולם, אהבה רבה או אהבה בתענוגים. תשובה מאהבה בכל סוג של אהבה היא אחרת, וגם הפועל היוצא שלה הוא אחר.

בסוף פרק מג מדובר על תשובה מתוך אהבת עולם, שהיא כמו תשובת רבי אלעזר בן דורדייא, שיצתה נשמתו – מסירות נפש ממש. הוא שם את ראשו בין ברכיו, געה ובכה עד שיצאה נשמתו בבכיה, ואז יצאה בת קול "רבי אלעזר בן דורדיא [הרבי של כל בעלי התשובה[צה]] מזומן לחיי העולם הבא"[צו]. לא כתוב שהזדונות נהפכו לו לזכויות. אולי זה מה שקרה, אבל לא כתוב, ויש לומר שזה לא שייך במקרה שלו. הוא הגיע לאהבת עולם – אהבה עזה, בלשון התניא[צז] – מתוך התבוננות בגדולת ה', התבוננות במי שהוא חטא נגדו. מה בעצם קרה לו? איך הוא הלך לעולמו? איך הוא מת? הוא מת מתוך מיאוס עצמי. כתוב בתניא שהצדיקים מואסים ברע[צח], "אֹהבי הוי' שנאו רע"[צט], וכאן מדובר באחד שעבר על כל התורה כולה, במיוחד בפגם הברית נוראי, והוא שונא את הרע של עצמו. הצדיקים אוהבים ה' ומתוך כך שונאים את הרע, ואילו בעל תשובה בעצם מגיע לאהבת ה' ותשובה מאהבה מהכח של "שנאו רע". אדמו"ר הזקן כותב[ק], ועוד יותר ממנו אדמו"ר האמצעי[קא], שבעל תשובה צריך להגיע בנפש למיאוס בחיים – דברים שהיום הפסיכולוגים יאמרו שהם מאד-מאד לא בריאים... אבל ככה כתוב, מיאוס, שנאת עצמו (דהיינו שנאת הנפש הבהמית שלו, אתה הוא מזוהה, כמבואר בתניא[קב]). כאשר אדם שונא את עצמו ומואס בחייו, ועושה תשובה כבורח מן המות (של עצמו) ממש[קג], המות הרוחני, ומת בגוף מתוך התשובה הזו – יוצאת בת קול (היינו ההד מתשובה עצומה זו) ואומרת 'הנך הרבי של כל בעלי התשובה ויש לך חלק לעולם הבא'. לא מתאים לומר לגביו שזדונות נהפכו לו לזכויות – זהו הפך הענין. הענין שהוא מלא זדונות והוא מואס בהם – מיאוס שבא מתוך אהבה, "אהבת עולם" (שקודמת ליראה עילאה, כפי שהוא מסביר שם בתניא). הוא לא רוצה להעלות את הרע, אלא לדחותו בשתי ידים ולהשליכו לפומא דתהומא רבא, לקיים "ותשליך במצולות לים כל חטאתם"[קד]. זו תשובה של "הרגו בתענית"[קה], לא אתהפכא, בתשובה אדירה לצאת מהרע (שמביאה להסתלקות, שהיא כמעט איבוד עצמו לדעת – ר"ל – ולכן נדרשת בת קול שתעיד שהוא מזומן לחיי העולם הבא, וד"ל).

למעלה מאהבת עולם יש אהבה רבה, שעליה הוא כותב בפרק ז בתניא – המקום היחיד בו הוא מסביר למה אצל בעל תשובה מאהבה הזדונות נעשו זכויות. כמו שכבר אמרנו, הוא כותב שבעל תשובה מגיע דווקא מתוך הזדונות שלו לאהבה רבה, שהיא צמאון עצום – "צמאה לך נפשי... בארץ ציה ועיף בלי מים" – ולכן 'מגיע לו' שהזדונות יהפכו לזכויות. אם כן, לפי התניא כל המושג של הפיכת הזדונות לזכויות בתשובה מאהבה נאמר דווקא באהבה רבה (ולא באהבת עולם).

אבל יש אהבה יותר גבוהה, אהבה בתענוגים, שגם בה לא כתוב שהופכת זדונות לזכויות. למה? כי היא למעלה מהמושגים זכויות וזדונות – "אם צדקת מה תתן לו"[קו]. מי ששב מתשובה בתענוגים זוכה להגיע למקום בו מתגלה שיהודי לא חטא מימיו[קז] – כמו בתורת איז'ביצא[קח] ובעוד הרבה מקומות, כפי שגם הרבי מביא בהרבה מקומות[קט]. באותה מדרגה לא שייך לומר שזדונות נעשו זכויות, כי אין בכלל זדונות. הגילוי הזה בא מאהבה בתענוגים, שכתוב בתניא שבאה דווקא לאחר שמגיע לשלמות יראה עילאה.

אם כן, אהבה בתענוגים שמעל לזדונות וזכויות, היא התשובה מאהבה בכתר (פנימיות הכתר), בעוד בטול הרצון לרצון ה' היא יחסית התשובה מיראה של הכתר (חיצוניות הכתר).

חכמה: "זכור" ו"שמור"

כתוב[קי] שהיום העיקרי בשבוע של תשובה מאהבה הוא שבת קדש (וכל שכן "שבת שבתון"[קיא], יום הכפורים, "אחת בשנה"[קיב], שהוא השיא של תשובה מאהבה דווקא, לא תשובה מיראה[קיג]). שבת אותיות תשב[קיד], יום של תשובה – ואיזו תשובה? תשובה עילאה, תשובה מאהבה. אפילו המלה שבת היא כפולה של אהבה, של 13 (13 פעמים שם נד: יוד הא ויו הא – חי חי חי) – היהלום של שם הוי' ב"ה.

בכללות שבת היא מוחין דאבא, חכמה[קטו]. עכשיו מדברים על מי שנמצא בחכמה, כמו תלמיד חכם שכל השבוע נקרא שבת[קטז]. אצל כולנו, תשובת ימי החול היא יחסית תשובה מיראה והתשובה של שבת היא תשובה מאהבה, לכן צריך לקדש את השבת. אבל בשבת עצמה כתובים שני פסוקים (בעשרת הדברות שבפרשת יתרו ובעשרת הדברות שבפרשת ואתחנן), "זכור את יום השבת לקדשו"[קיז] ו"שמור את יום השבת לקדשו"[קיח]. חז"ל אומרים "'זכור' ו'שמור' בדבור אחד נאמרו"[קיט], אבל בכל אופן שמענו שתי מלים – "אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי כי עז לאלהים"[קכ] – אז יש בשבת עצמה שתי מדרגות.

הלאו של שבת הוא "שמור", והמניע שלו הוא יראה (כמו של כל מצוות לא-תעשה, כמו שנסביר) – "'שמור' לנוקבא"[קכא], "אשה יראת הוי' היא תתהלל". על המדרגה הזו כתוב בתיקוני זהר[קכב] ש"בראשית", המלה הראשונה בתורה, היא ירא-שבת (וגם ירא-בשת). לעומת זאת, ה"זכור" של שבת הוא מצות עשה, שהמניע שלה הוא אהבה, בחינת זכר ("זכר חסדו"[קכג]). יש בשבת גם יראה, הבטול של החכמה, וגם אהבה שמתבטאת בענג שבת, התלבשות והארה של התענוג מהכתר דווקא בחכמה. ענג שבת מתחיל מקידוש היום, שהוא הקיום של "זכור את יום השבת לקדשו" – "זכרהו על היין"[קכד], היין המשמח והמענג.

אם כן, התשובה מיראה של שבת היא ה"שמור" והתשובה מאהבה של שבת היא ה"זכור".

בינה: "תשובה ומעשים טובים"

הבינה היא הכלל הגדול של התשובה, כנ"ל, אבל במדרגה הפרטית של הבינה בתוך הפרצוף שלנו נתבונן לפי ווארט של אדמו"ר הזקן, בעל הגאולה:

כתוב "תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים"[קכה] (מאמר של רבא, האמורא שכמעט תמיד הלכה כמותו[קכו]). כידוע, כמו שכבר הקדמנו, סתם תשובה היא בבינה, אז מה הכוונה "תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים"? קודם כל, "תכלית חכמה תשובה" – עוד לפני התוספת של "ומעשים טובים" – אומרת שהתכלית של החכמה היא שתאיר ותחיה את התשובה בכח של "החכמה תחיה בעליה"[קכז] (לפי המבואר[קכח] ש"בעליה" של החכמה היינו הבינה-התשובה שמתחיה ממנה). בלי החכמה התשובה היא "במחשכים"[קכט], כמו שכתוב על תלמוד בבלי[קל]. אמנם אני עושה תשובה, אבל אין בתוך התשובה שלי גילוי אור, במיוחד גילוי אור פנימיות התורה. בסופו של דבר צריך אור, התכלית היא גילוי אור ה' – כמו שלמדנו במכתב של הרבי הרש"ב. "תורה אור"[קלא] ו"אורייתא מחכמה נפקת"[קלב], וצריך את האור הזה בתוך התשובה. לגילוי הזה קוראים "תכלית חכמה תשובה"[קלג], אבל הוא לא מספיק – צריך "תשובה ומעשים טובים"[קלד].

אדמו"ר הזקן כותב[קלה] שתשובה מאהבה היא לא תשובה בפני עצמה, אלא "תשובה ומעשים טובים" כמקשה אחת. תשובה בלי מעשים טובים היא עדיין תשובה מיראה. אבל אם אתה רוצה להגיע לתשובה מאהבה – אליה כולנו צריכים להגיע – צריך דווקא "תשובה ומעשים טובים". מהם "מעשים טובים"? כתוב בחסידות[קלו] שהם מעשים מאירים, "וירא אלהים את האור כי טוב"[קלז]. מאיפה באים האור והטוב? מיסוד אבא שמתייחד, מזדווג, עם יסוד אמא[קלח]. כאשר התכלית של החכמה-אבא מאירה בבינה-אמא היא פועלת תשובה כזו שהיא אחת עם מעשים טובים. לעומת זאת, אם האור של האבא, ה"תכלית חכמה", לא מגיע לאמא – התשובה היא יחסית "במחשכים". היא אכן תשובה, אבל תשובה מיראה. כלומר, תשובה מיראה היא תשובה חשוכה ואילו תשובה מאהבה היא תשובה מאירה. כתוב[קלט] שהבעל שם טוב אהב אור. עוד מעט חנוכה, והוא החג של הבעל שם טוב משום שהוא אהב אור. בכל מקום אליו הגיע הוא היה מדליק עוד נר ועוד נר, "מוסיף והולך ואור"[קמ], "מעלין בקדש"[קמא] באור.

באותו מאמר כותב אדמו"ר הזקן שמעשים טובים לא מתחילים רק מהמעשה בפועל. מעשים טובים, שהם מעשים מאירים, מתחילים מההתבוננות – גם בעיון התורה וגם בעבודת התפלה, "עבודה שבלב"[קמב]. אתה יכול ללמוד תורה עם חויה של אור ויכול ללמוד בלי אור. זהו בעצם ההבדל בין תלמוד ירושלמי, עם אור, לתלמוד בבלי, "במחשכים", כמו שהזכרנו. גם כשאתה מתבונן בלב, דווקא אם ההתבוננות היא מעומקא דלבא הלב הוא כלי לקבל את ה"אור כי טוב" שבא מהחכמה. בסוף התניא, בקונטרס אחרון[קמג], יש ד"ה "וצדקה כנחל איתן"[קמד], בו אדמו"ר הזקן מסביר את הסוד הזה – שהחכמה צריכה להאיר בנקודה הפנימית שבלב. ההארה הזו היא ה"נחל איתן", שיאיר לעתיד לבוא[קמה], וכשהוא מאיר בלב גם המוחין שלך, בלימוד התורה, הם עם האור, וגם הלב שלך, בתפלה, הוא עם אור. כמובן, התכלית היא להגיע למעשים טובים בפשט, החל מעבודת הצדקה, כמו שהפסוק אומר "וצדקה כנחל איתן".

אם כן, כאן הסברנו שתי דרגות בתוך הבינה: עיקר התשובה הוא "ולבבו יבין ושב"[קמו], אבל יש תשובה מיראה, בלי "תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים" כאחת, ויש תשובה מאהבה, שהתכל'ס שלה היא "תשובה ומעשים טובים" כמקשה אחת.

דעת: חרטה על העבר וקבלה על העתיד

ידוע[קמז] שהתשובה מורכבת משתי בחינות – חרטה על העבר וקבלה על העתיד[קמח]. אדמו"ר הזקן פוסק בתניא[קמט] שעיקר התשובה מהתורה הוא הקבלה לעתיד. הוא לא אומר שלא צריך להתחרט – צריך! – אבל עיקר התשובה הוא עזיבת החטא, לקבל על עצמו לא לשוב לרע עוד. כמו שנסביר עכשיו, חרטה על העבר היא יחסית מתוך יראה ואילו קבלה על העתיד היא מתוך האהבה. לכן בחסידות העיקר הוא הקבלה לעתיד, כי זו תשובה מאהבה.

בתוך המלה חרטה יש אותיות חטא. זהו פשט, מורגש שם החטא שחטאתי לה'. מהי היראה שם? שאני פוחד שאני ח"ו תפוס בחטא, שאני כל כך שקוע בתוך החטאים שלי, ר"ל, עד שלא אוכל לקום, לא אוכל לצאת מהחטא. הרב המגיד – בעל ההילולא של היום – אומר שהתשובה האמתית היא מתוך יאוש[קנ]. גם ווארט חזק מאד – תשובה היא ממצב שאני מיואש. הוא כותב אפילו יותר מזה, כמעט שהקב"ה, אבי שבשמים, מיואש ממני (כל כך התרחק ממנו בנו יחידו). אם בכל אופן אני, בן המלך שהתרחק – וה' כבר התייאש ממני מזמן – פתאום עושה תשובה וחוזר לאבי שבשמים, התענוג, האתהפכא, גדול עד מאד, שאחרי היאוש עשיתי תשובה (מאהבה). אלו המלים שלו. רק תשובה מאהבה תוציא אותי מהיאוש. כמה שוה יאוש? 317. כמה שוה תשובה? 713. מספרים-ספרות 'חברים', השתקפות בראי[קנא]. צריך לעשות תשובה מעומקא דלבא, עומק הלב המתעורר דווקא מתוך עומק הקליפה, מתוך השקיעה בשער הנון של הטומאה – משמה צריך לעשות תשובה. במצרים לא עזרה תשובה כדי לצאת משער הנון, אבל עכשיו, בגאולה האחרונה, היא תעזור[קנב]. מי שנפל בשער הנון הוא במצב של יאוש, אבל "אין שום יאוש בעולם כלל"[קנג], "אין אבוד"[קנד], תמיד אפשר לתקן ולעשות תשובה – "אין לך דבר העומד בפני התשובה"[קנה]. אבל חשוב להבין את הניגוד בין היאוש והתשובה, להרגיש אותו, ולעשות תשובה מתוך היאוש[קנו]. לכן כל ישראל עתידים לעשות תשובה, גם האובדים והנדחים[קנז] שנפלו לשער הנון. איזו תשובה יעשו? תשובה מאהבה.

למה אנחנו שמים את הזוג הזה בדעת? החרטה היא ה גבורות שבדעת והקבלה לעתיד היא ה חסדים שבדעת. בשביל לעשות תשובה צריך דעת. מי שאין לו דעת – "עני בדעת"[קנח], כמו תורת המגיד שבע"ה נחזור[קנט] – לא יכול לעשות תשובה בכלל. "דעת חסרת מה קנית"[קס] – "קנית" לשון תיקון[קסא]. אי אפשר לתקן שום דבר בלי דעת, "דעת קונה" ו"דעת מקנה"[קסב].

יאוש ובטחון

החרטה היא הדעת שחטאתי, ואני פוחד מאד שאני נאחז בפח החטאים הרבים שלי ושלא אוכל להשתחרר ח"ו. כלומר, החרטה היא מתוך יראה שאני לא אצליח לצאת מהחטא, כמו אחד שנמצא בבור, אחד שטובע בים. יש משל מפורסם וחשוב בחסידות[קסג] שמדגים מהי חרטה: מישהו שהלך לרחוץ בשפת הים, למרות שהזהירו אותו מהסכנה שבכך, ופתאום הוא מוצא את עצמו טובע בים – ובאותו רגע הוא מתמלא חרטה על כך שהלך לכיף של שחיה בים. מהי החרטה? פחד שהוא הולך לטבוע, הולך למות, יאוש, תחושה שאין לו שום סיכוי לצאת מזה חי. אז הוא מתחרט באמת שהלך לים. זו דוגמה קיצונית שחרטה היא פחד – חרדה שלא אוכל לצאת מהמצב הביש שלי (חרטה-חרדה מתחלפות בחילוף האותיות הלשוניות ט-ד).

לעומת זאת, קבלה לעתיד היא כבר בטחון שאני מסוגל להשתחרר מהחטא. בטחון הוא הסניף של האהבה[קסד]. קבלה על עצמי להשתנות – שינוי מעשה, שמשנה את המזל לטובה[קסה] – היא מתוך בטחון שלמעלה מהשכל, בטחון מופרז, בטחון של יוסף הצדיק[קסו].

בחת"ת של היום קוראים שהשליכו את יוסף לבור. מה הוא חשב שם, עם הנחשים והעקרבים? לא כתוב שהוא נפל ברוחו[קסז]. אם היו משליכים את יעקב לבור הוא היה מאד מסכן, אבל ליוסף יש בטחון מופרז. זרקו אותי לבור? נו... – או שהוא אומר "גם זו לטובה"[קסח] או "כל מה דעביד רחמנא לטב עביד"[קסט] – יש לו מספיק בטחון שיצא מכאן, אף על פי שהוא במצב מיואש לגמרי, "ואני אבטח בך", תורת הבעל שם טוב. כתוב בפירוש בחסידות[קע] שליוסף יש יותר בטחון מאשר יעקב. יעקב כל הזמן חושש "שמא יגרום החטא"[קעא], וממילא כל הזמן מתחרט – "שמא יגרום החטא" זו חרטה – ואז חושש שיקרו לו דברים לא טובים ר"ל. כמו שהסברנו לאחרונה[קעב], יעקב הוא טיפוס פסימי יחסית (בטבעו הראשון, לפני שהוא מקבל את השם ישראל[קעג], שם הנוסך בו בטחון של "ותוכל"[קעד]). אבל יוסף הוא טיפוס מאד אופטימי, אף שזורקים אותו לבור ואחר כך מוכרים אותו למצרים ושוב מוצא את עצמו בבור – הוא לא מתלונן (רק שחטא בדקות במה שתלה את תקותו בשר המשקים[קעה]... – נו, עוד שנתיים, ואז יצא מזה עוד יותר טוב, יתקיימו החלומות שלי. בעצם, יוסף חי בחלום – 'אין וועלט אין חלום...', שיווי משקל מיוחד במינו). יעקב מתלונן[קעו], אבל לא ראינו שבכל הצרות יוסף מתלונן. למה? כי יש לו בטחון של הבעל שם טוב.

בכל אופן, אמרנו שהחרטה על העבר, התשובה של חרטה, היא בעצם תשובה מיראה, ואילו התשובה של קבלה לעתיד היא תשובה מאהבה. אהבה ובטחון הולכים יחד – בטחון שאפשר להשתנות. שוב, זהו בטחון מופרז (וכמבואר אצלנו[קעז] בסוד "פרזות תשב ירושלם"[קעח] ר"ת "פתי יאמין לכל דבר"[קעט]) – כל אחד יודע שאין הרבה סיכוי, אבל אני לא מתחשב בזה, לא חושב בכלל על הסיכוי הנמוך (לא עוסק ולא מאמין בתורת ההסתברות), ורק מקבל לעתיד שמהיום והלאה אני אחרת. כמו שמסופר[קפ] על הרבי כשרצה להפסיק לעשן: הוא היה מעשן בשרשרת, ובאותו רגע ששמע בשם חמיו, הרבי הקודם, שלא טוב לעשן הוא מעך את הסיגריה שבפיו ומאותו רגע לא נגע עוד בסיגריות. זהו כח של בטחון, שאני בעל רצון ובחירה חפשית ויכול להשתנות, גם מן הקצה אל הקצה. זו תשובה מאהבה – האהבה (לה', מקור חיי) נותנת לי את הכח למעוך את הסיגריה, לקבל על עצמי להשתנות. לא כתוב שהרבי התחרט על מה שהוא עשן – עכשיו הוא שמע שלא טוב לעשן, אז הוא מועך את הסיגריה, גומר את הסיפור. למה? כי הוא אוהב את השווער שלו, אוהב את התורה (לשון הוראה) שבפיו, ואוהב את ה' נותן התורה[קפא].

התהוות הזמן

נסביר עוד יותר: הרי כל דבר מתחיל מרבונו של עולם, מה'. הקבלה לעתיד היא ה"ח של הדעת, עטרא דחסדים, והחרטה על העבר היא ה"ג של הדעת, עטרא דגבורות. ב"עמק ראשית" (שכנגד החכמה) ו"עמק אחרית" (שכנגד הבינה)[קפב] הזמן הולך מימין לשמאל, מהעבר לעתיד, אבל בדעת הזמן הולך הפוך – מהשמאל לימין, מחרטה על העבר בשמאל לקבלה על העתיד בימין. כמו אחשורוש, "שאחרית וראשית שלו"[קפג] (קודם אחרית ואז ראשית[קפד]), זו מכונת זמן, בגימטריא תריג, כידוע[קפה]. על כל ציר – כולל ציר הזמן – אפשר ללכת בשני כיוונים.

בכל אופן, לעניננו, איך נברא הזמן? נאמר ווארט חזק, אבל אמתי לעניות דעתנו: איך ה' ברא את הזמן? ה' ברא את הזמן עם דעת, שעל הרגע קודם ה' מתחרט – מתחרט שברא אותו – אבל הוא מקבל על עצמו לברוא את העולם יותר טוב, וזהו הרגע הבא. כל מציאות הזמן היא תשובה[קפו]. הזמן הוא בעצם תשובה של ה' – שכל רגע הוא מתחרט על העבר וכל רגע, כל שניה, הוא מקבל על העתיד (ה' הוא בעצם מעל הכל, רק שהוא מתחרט על העבר ומקבל על העתיד, וד"ל). ככה הזמן מתהווה ונמשך, בסוד "כי רגע באפו [מה שה' 'כועס' על רגע העבר] חיים [נצחיים] ברצונו [לעתיד]"[קפז]. והוא מה שגם היום ה' "בונה עולמות ומחריבן"[קפח] בכל רגע תמיד, וד"ל.

חסד וגבורה: בירור מיראה ובירור מאהבה

בכלל, בחסד ובגבורה יש "סור מרע ועשה טוב"[קפט] – "סור מרע" מיראה, בגבורה, ו"ועשה טוב" מאהבה, בחסד, כמו שכתוב בתניא[קצ] שיראה היא שרש לכל מצות הלא-תעשה של התורה ("סור מרע") ואהבה שרש לכל מצות העשה ("עשה טוב"). אבל אנחנו רוצים למצוא בכל אחת מהספירות בפני עצמה גם תשובה מאהבה וגם תשובה מיראה. לכן צריך לומר שב"סור מרע" של הגבורה יש גם אהבה, שאפשר לאהוב את ה' מתוך ה"סור מרע", וב"עשה טוב" של החסד יש גם יראה. איך נסביר את הענין?

קודם כל, יש ווארט מפורסם של רבי הלל מפאריטש[קצא], שאמנם מצוות לא תעשה הן מתוך יראה – אבל יראה עצמה היא מצות עשה, אחת מה-רמח (בגימטריא אברהם, "אברהם אֹהבי"[קצב]). כלומר, היראה עצמה באה מתוך אהבה. השרש של ה"סור מרע", היראה, הוא בעצמו האהבה. לאידך, האהבה עצמה כוללת יראה – יראת חטא, שהיא יראה מניתוק חבלי עבותות האהבה[קצג] (ויש גם אהבה שהמניע שלה הוא יראה – יראה מלהתפס בידי מישהו אחר[קצד], ח"ו, כאשר הפחד מהאויב מעורר את האהבה לאוהב).

ועוד: הגבורה והחסד הם שני סוגי בירורים. אנחנו פה בעלמא דין, עלמא דשקרא, בשביל לברר בירורים (להוציא נקודות אמת מתוך השקר, הרי בכל שקר המתקיים – כמו העולם הזה, שכבר קיים הרבה זמן... – יש נקודת אמת בתחלתו[קצה]). זו עבודת העולם הזה עד שמסתיימים הבירורים – כמו שהרבי נבא (כנביא וחכם גם יחד – "איזהו חכם הרואה את הנולד"[קצו] ברגע ההוה) ש"נסתיימה עבודת הבירורים"[קצז] – ואז נעבוד את ה' רק ביחודים[קצח] (הממשיכים אור חדש, אור עצמי ש"חדש להיות אור"[קצט], לתוך מציאות עולמנו). יש שני סוגי בירורים – בירור הפסולת מהבר ובירור הבר מהפסולת[ר] (שנקראים, בלשון החסידות, בירור דאור חוזר ובירור דאור ישר[רא], בהתאמה).

בגבורה מבררים את הפסולת מתוך הבר. אני פוחד מהרע-הפסולת פחד מות, לכן אני מחפש אחר הרע ומוציא אותו מהטוב. אחר כך אני ממשיך להתבונן בטוב הנשאר, ורואה שיש בו עוד קצת רע, ומוציא גם אותו. אכן, כל הזמן הפעולה שלי היא "סור מרע", להסיר את הרע, אבל המניע הפנימי הוא שישאר טוב. "אסורה מכאן להתקרב לשם"[רב] – בתוך התשובה מיראה, של ה"סור מרע" ("אסורה מכאן"), יש מגמה שמה שישאר יהיה טוב ואהבה ("להתקרב לשם").

אותו דבר גם בספירת החסד, בה עסוקים ב"עשה טוב" – בירור הטוב מהפסולת. אני מתרכז בטוב, מוציא אותו, ומה שנשאר הוא פסולת – הטוב עולה והפסולת יורדת. אבל אחר כך אני מתבונן שוב בפסולת שנשארה, רואה שיש בה ניצוצות טובים, לכן אני צריך לרדת אל הפסולת – כטבע החסד, לרדת ממקום גבוה למקום נמוך[רג] – ולהוציא את הטוב שנשאר בה, וככה פעם אחר פעם. זהו בירור הבר מהפסולת, הטוב מהרע. כלומר, הגם שאני מרוכז בטוב, וכל מה שאני עושה הוא כי אני אוהב את הטוב, בהחלט כלול במודעות שלי שהטוב יהיה נקי מפסולת (דבר השנאוי לי, "אֹהבי הוי' [הטוב] שנאו רע [הפסולת]", כנ"ל).

הדימוי בחסידות[רד] הוא שבגבורה, ב"סור מרע", אני רוצה לנקות את הארמון, להוציא ממנו את הפסולת, כדי שהמלך, ה', יוכל להכנס אליו. לעומת זאת, בחסד, ב"ועשה טוב", אני פשוט רוצה לתת לה' מתנה – לתת לו את הטוב (לתת לו את שלו, באהבה). אבל בהחלט גם בתוך היראה יש אהבה, מחשבה על המלך שאני מכין לו את הארמון, וגם בתוך האהבה יש יראה, זהירות שהטוב שאני נותן למלך יהיה נקי וטהור, ללא שמץ פסולת ולכלוך, לכן אני צריך להוציא, פעם אחר פעם, את הטוב מהלכלוך. בהחלט גם בחסד וגם בגבורה יש גם יראה (ותשובה מיראה) וגם אהבה (ותשובה מאהבה).

תפארת: תיקון "יום יום"

יום של קדש ויום של חול

יש תורה ארוכה ועמוקה של הרב המגיד[רה], בעל ההילולא זי"ע, על מאמר חז"ל "גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד"[רו] (שהמגיד בפירוש קושר למדת התפארת, מדת יעקב-ישראל, עיי"ש). נחזור בקיצור נמרץ על קטע מתוך התורה, כדי להבין מה הן תשובה מיראה ותשובה מאהבה בהקשר של התפארת:

כתוב "ימים יוצרו ולא [קרי: ולו] אחד בהם"[רז]. "מיעוט רבים שנים" ו"ימים" היינו שני ימים –"יום אחד" ו"יום שני" של מעשה בראשית. ב"יום אחד" נברא האור, שהוא קדש, תורה ומצוות. ב"יום שני" של מעשה בראשית נברא הרקיע המבדיל בין המים העליונים, תענוג אלקי, למים תחתונים, תענוג גשמי ("תענוגות בני אדם"[רח])[רט], שהוא כבר בגדר דברי הרשות (כשמדובר בתענוגות מותרים). כתוב בקבלה[רי] שכל ששת ימי בראשית, ואפילו יום השבת-קדש[ריא], נכללים בשני הימים הראשונים של מעשה בראשית (ירא-שבת, כנ"ל). למה? ביום הראשון נאמר בתורה ה פעמים "אור"[ריב] וביום שני ה פעמים "מים"[ריג] וגם ה פעמים רקיע[ריד]. אור-מים-רקיע הם סוד שרש אמר – "יום [אחד] ליום [שני] יביע אמר"[רטו] – שרש כל עשרת המאמרות של מעשה בראשית (וגם הסוד של "כל עצמתי תאמרנה הוי' מי כמוך"[רטז]). לכן, אומר המגיד, כל מקום שכתוב בו "ימים" – "מיעוט רבים שנים"[ריז] – רומז לשני הימים האלה, שהם יחסית יום של קדש ויום של חול, יום של מצוה ויום של רשות[ריח]. "ימים יוצרו" כוללים את שני הימים, הרמוזים גם בכתיב ובקרי – "ולו אחד בהם" רומז ל"יום אחד" שכולו לה', יש בו רק מודעות לאחדות ה', טרם בריאת המלאכים, כשהעולם הוא רק רשות היחיד של ה', ואילו "ולא אחד" רומז ל"יום שני", שהוא כבר לא רק של האחד, אך התכלית היא לחבר גם אותו לה'. צריך להיות "זקן בא בימים" – כמו שכתוב על אברהם[ריט], על המלך דוד[רכ] וגם על יהושע[רכא] – מי שמכניס את הקדושה לשני הימים גם יחד.

שמאי הזקן והלל הזקן

אחרי ההקדמות הללו המגיד מגיע למחלוקת שהיתה בין שמאי הזקן והלל הזקן[רכב] – שניהם נקראים זקנים, יש להם את הסוד של "זקן בא בימים", אבל כל אחד בדרך שלו. שמאי הזקן היה אוכל כל השבוע לכבוד שבת, כשהוא היה רואה בהמה יפה הוא היה קונה אותה לכבוד שבת, ואחר כך, כשהוא היה מוצא בהמה עוד יותר יפה, הוא אכל את הראשונה בחול והקדיש את השניה לשבת. כך הוא בעצם אכל כל יום בהמה שהוקדשה לשבת, כל האכילה שלו היתה קדש – הוא הכניס את השבת לתוך החול. זו דרך אחת של עבודת ה', לעשות מהרשות מצוה, להפוך את הכל ל"יום אחד".

אבל להלל היתה דרך שניה בעבודת ה', "מדה אחרת היתה לו", שעל כל דבר, בכל יום, הוא היה אומר את הפסוק "ברוך א-דני יום יום"[רכג]. הוא לא אכל לכבוד שבת, אלא קדש ישירות את הרשות, גילה שיש לה' קשר ל"יום יום" – גם ל"יום אחד" וגם ל"יום שני".

לשם השוואה, הרבי מסביר[רכד] את לשון הזהר "תלת קשרין מתקשראן דא בדא, ישראל מתקשראן באורייתא ואורייתא בקוב"ה"[רכה]. למה כתוב "תלת קשרין"? הרי ב"ישראל מתקשראן באורייתא ואורייתא בקוב"ה" יש רק שני קשרים, קשר אחד בין ישראל והתורה וקשר אחד בין התורה לה'! מסביר הרבי שזה כמו נקודת הסגול, ועוד יותר נכון טעם הסגולתא, משולש שיש בו גם קשר שלישי – קשר ישיר בין ישראל לה'. הקשר הישיר הזה, שלא עובר דרך התורה, הוא קשר של תשובה, ודווקא תשובה מאהבה. על הקשר הזה כתוב ש"מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר"[רכו], גם לתורה הקדומה. בעלמא דין, שישראל למטה, נשמה בגוף גשמי, אחרי הצמצום – הם חייבים להתקשר לה' דרך התורה. אבל על ידי תשובה מאהבה אפשר להגיע לשרש ישראל בעצמות אור אין סוף שלפני הצמצום, עד ל-ם הסתומה של סוד הצלם – שם מחשבתן של ישראל קדמה גם לתורה הקדומה – כאשר הגילוי של זה הוא סוד הקשר הישיר בין ישראל לקוב"ה, לא דרך התורה. קודם אמרנו שיש ארבע אהבות – אפשר להתקשר לה' דרך התורה, דרך ישראל ודרך ארץ ישראל, אבל אפשר גם להתקשר לה' בלי אף אחד מהם. שוב, זהו הקשר השלישי, הקשר העצמי ביותר, וממילא הוא כולל את כולם. אז ישראל הוא צינור (חלול) בשבילי, שדרכו אני עולה לעצמותו ומהותו יתברך. אין כאן התקשרות לישראל בפני עצמו אלא התקשרות ל"ישראל וקוב"ה כולא חד"[רכז], ועל דרך זה התקשרות ל"אורייתא וקוב"ה כולא חד"[רכח] והתקשרות ל'ארץ ישראל וקוב"ה כולא חד ממש'', כי היש הנברא משקף את היש האמתי והוא אחד ממש עם היש האמתי[רכט].

באותו סגנון, המגיד אומר ששמאי רוצה לעבוד את ה' רק דרך הקשרים הידועים – שהרשות צריכה להתקשר למצוה, כלומר להפוך את הרשות למצוה ואת המצוה להפוך לה', לגלות שהמצוה היא חלק מ"הוא וחכמתו [התורה] אחד" ו"הוא ורצונו [המצוות] אחד"[רל], אבל הכל דרך התורה והמצוה. זהו הראש של שמאי, שהוא ראש של שמאל (העלאה מדרגה לדרגה בעילוי אחר עילוי). זו תשובה, מחזירים לה' גם את דברי הרשות, אבל בעצם היא תשובה מיראה – תשובה מיראה בדרגה גבוהה מאד, של זקן, "זה קנה חכמה"[רלא], אבל בכל אופן הכל צריך להיות מצוה (הכל עבודה של 'פרומקייט'). צריך לקחת את הרשות, ושהיא תהיה מצוה, ואם היא מצוה ממילא היא קשורה לה'. אבל להלל יש מדה אחרת – הוא יכול לקשר ישירות את הרשות לעצמותו יתברך, וזה נקרא "ברוך א-דני יום יום", הכוונה ב"יום יום" שהוא מחלק – כל יום בפני עצמו, וכל אחד הוא "ברוך ה'", ברוך ה' על המצוות וברוך ה' על המאכלים ושאר כל עניני העולם הזה. זו תשובה מאהבה מעומקא דלבא, היכולת לקיים ישירות "בכל דרכיך דעהו"[רלב].

יחסית, הדרך של שמאי היא "כל מעשיך יהיו לשם שמים"[רלג] והדרך של הלל היא "בכל דרכיך דעהו"[רלד]. שמאי אומר ש"שמים קדמו"[רלה], והכל צריך להיות קשור דרך השמים, והלל אומר "ארץ קדמה", והארץ יכולה להתקשר ישירות לה' (ובדרגה עוד יותר גבוהה ו'קודמת' מאשר קשר הכל לה' דרך השמים). לעניננו, זהו היחס בין תשובה מיראה ותשובה מאהבה – קו השמאל, הקו של שמאי, וקו הימין, הקו של הלל. דווקא תשובה מאהבה מקדשת גם את דברי הרשות, "הרשות נתונה"[רלו] – הלל מקדש את הרשות כרשות, בלי להפוך אותה למצוה. היינו "קדש עצמך במותר לך"[רלז], ולאו דווקא ב'מצוה לך'. זה כבר מודעות של מלך המשיח, מה שאנו קוראים מודעות טבעית[רלח], של היהודי שבפשטות עובד את ה' בכל מה שהוא עושה, והכל שוה, הכל ישר (זו מדרגת ישר שלמעלה ממדרגת צדיק[רלט]).

"תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם"

זהו פירוש יפה מאד של המגיד. למה הוא שייך לתפארת? שתי המדות כאן הן ביחס לשבת – את שבת עצמה שמנו בחכמה, אבל "מה שמו ומה שם בנו"[רמ], היא מופיעה גם בחכמה ("שמו") וגם בתפארת ("שם בנו"). המחלוקת כאן היא של שני עמודי התורה, ששייכים לתפארת[רמא]. השליש העליון של התפארת הוא סוד עץ החיים ושני השלישים התחתונים הם עץ הדעת[רמב]. כלומר, בתפארת יש "יום יום" – השליש העליון הוא תורה ומצוות, "יום אחד" ("ולו אחד בהם"), והשלישים התחתונים הם דברי הרשות, "עץ הדעת טוב [בשליש האמצעי] ורע [בשליש התחתון]"[רמג], "יום שני" ("ולא אחד בהם").

"איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם? כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם"[רמד] – "תפארת לו מן האדם" היינו השליש העליון, שקשור ישירות לה' (האדם העליון), ו"תפארת לעושיה", לשון רבים, היינו שני השלישים התחתונים. גם שמאי וגם הלל מקשרים את הכל לה', אבל שמאי עושה זאת בתשובה מיראה, שמחברת את השלישים התחתונים דרך השליש העליון, ובעצם עושה מהכל יום אחד – מהכל מצוה – ואילו הלל עושה זאת בתשובה מאהבה, שמחברת את השלישים התחתונים ישירות לה', ומגלה ש"ברוך א-דני יום יום", בקשר מיוחד עם כל אחד מסוגי ה"יום".

נצח והוד: בן ועבד

אנחנו עובדים את ה' "אם כבנים אם כעבדים"[רמה] – יש תשובת עבד ותשובת בן. תשובת עבד היא תשובה מיראה ותשובת בן היא תשובה מאהבה, כמובן. הנצח הוא הבן, "ברא כרעא דאבוה"[רמו], שממשיך-מנציח את האבא, והעבד הוא ההוד ("תמורת ממשלה עבדות"[רמז] היא התמורה שכנגד ההוד, ולהוד שייכת ההכנעה[רמח] של העבד). אבל, כמו שאמרנו בחסד ובגבורה – שרשי הנצח וההוד – כל אחד כלול גם מהשני. כמו שהרבי הרש"ב מבאר באריכות – בעיקר בהמשך "יום טוב של ראש השנה" תרס"ו – יש "בן שנעשה עבד"[רמט], תשובה מיראה גם בנצח, ויש "עבד שנעשה בן"[רנ], תשובה מאהבה גם בהוד. צריכים לקצר, אז אומרים רק בראשי פרקים.

יסוד: מילה ופריעה

שתי המדרגות בספירת היסוד הן מילה ופריעה – מילה של הערלה ופריעה של הקרום הדק כדי לגלות את העטרה. בברית מילה כתוב "מל ולא פרע כאילו לא מל"[רנא]. בעבודת הנפש, כמו שאדמו"ר הזקן מסביר בתניא[רנב], על המילה, של העור הגס (הרע הגלוי), כתוב "ומלתם את ערלת לבבכם וערפכם לא תקשו עוד"[רנג], זו עבודה שאני יכול ומחויב לעשות. אבל על הפריעה של הקרום הדק, שלא רואים (הרע הנעלם, הרע שבתת-מודע), כתוב "ומל הוי' אלהיך את לבב ואת לבב זרעך לאהבה את הוי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך"[רנד] – זו תשובה מאהבה. פריעה היא לשון גילוי – יש בה גילוי אור. מי שמל אבל עדיין לא פרע חזר בתשובה מיראה, תשובה שהיא עדיין חשוכה, כמו שאמרנו.

שוב, "מל ולא פרע כאילו לא מל". חייבים לפרוע ולגלות את העטרה – שהתשובה שעשיתי לתקן את פגם הברית תהיה תשובה מאהבה, ולא תשובה מיראה. מהי תשובה מיראה לגבי פגם הברית? תשובה מלאה מתח נפשי, עד כדי כך שאפשר להשתגע מהמתח ר"ל (כמבואר בספה"ק שיש סכנת שגעון מפגם הברית[רנה]). ה' ודאי לא רוצה שאשתגע כלל וכלל, חס ושלום. לכן ה' אומר – אתה תחתוך ואני פורע, אתם תעשו את ה"ומלתם" אבל אחר כך "ומל הוי' אלהיך". כידוע[רנו], בפסוק "ומל הוי' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את הוי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך"[רנז] יש חי מלים ("למען חייך", עבודת השי"ת ב"אבר חי" דקדושה, מיסודות תורת הבעל שם טוב[רנח]) ו-אלול אותיות (וגם אלול בר"ת "את לבבך ואת לבב"[רנט]) – שייך ל-חי אלול, יום הולדת שני המאורות הגדולים, יסוד החסידות, תורת התשובה מאהבה[רס].

דוגמה לתשובה מיראה ומאהבה בברית מילה יש כבר בברית הראשונה. על הפסוק "וכרות עמו הברית"[רסא] דורשים חז"ל[רסב] שבשל זקנותו של אברהם הוא התיירא למול את עצמו, וה' אחז בידו. כלומר, אברהם מצד עצמו היה ביראה בברית, וה' חזק את מדת האהבה שבו, יד ימינו של אברהם אבינו[רסג]. באותו אופן לדורות, לפני כל ברית יש פחד, והאדם עושה תשובה מיראה – יראת השמים שבו מתגברת על הפחד מפני ה'ניתוח' המסוכן (הפחד מהסכין), אך כאשר ה' עוזר (והוא תמיד עוזר) מתגברים, מבטלים ומהפכים את הפחד בכח של אהבה צרופה לה', הכורת אתנו ברית עולמית במצות ברית מילה (המתקיימת לדורות בשמחה[רסד]). גם תהליך זו הוא סדר של "ומלתם", מצד עצמכם, ואחריו "ומל הוי' אלהיך", וד"ל.

מלכות: תיקון האבן

הגענו לספירה האחרונה בפרצוף – המלכות. מה שנאמר כאן הוא לפי עוד תורה של בעל הגאולה, אדמו"ר הזקן[רסה]:

המלכות נקראת בקבלה אבן[רסו]. ליצר הרע יש שבעה שמות[רסז], ואחד מהם הוא אבן, "אבן נגף"[רסח]. החוטא חוטא מתוך "לב האבן", והנביא אומר שכאשר יבוא המשיח – בדור שלנו, דור הגאולה – ה' יהפוך את "לב האבן" ל"לב בשר"[רסט]. אדמו"ר הזקן מחדש משהו יפהפה, שיש משהו עוד יותר טוב מלהפוך את האבן לבשר.

הפיכת האבן לבשר היא לקחת משהו קשה, קשוח, ולרכך אותו. איך מרככים? אצל חסידי חב"ד מקובל מהמגיד, בעל ההילולא, שכאשר עושים 'לחיים' אומרים "לחיים ולברכה" – "לחיים" שיהיה לב-רכה[רע], לב בשר. כלומר, אנחנו שותים כדי לרכך את הלב, לרכך את לב האבן. אבל, אומר אדמו"ר הזקן, בעל הגאולה, יש משהו יותר גבוה – "מיניה וביה אבא לישדי ביה נרגא"[רעא]. עיקר החידוש של הפיכת הזדון לזכות, הכח של תשובה מאהבה, הוא להפוך את ה"אבן נגף" ל"אבן טוב"[רעב], ל"צהר תעשה לתבה"[רעג]. לא להפוך את הצרה של ה"אבן נגף" למשהו אחר, אלא לגלות שה"אבן נגף" הוא-הוא "אבן טוב" בחשן המשפט של הכהן הגדול, בו יש יב אבנים טובות ויקרות, כמו בסיפור של רבי נחמן שמתגלה שבן המלך עשוי כולו מאבנים טובות[רעד]. חשוב לדעת שהביטוי הוא לא 'אבן טובה' אלא "אבן טוב", בגימטריא 70, סוד. יש לי סוד, ה"אבן טוב" שיש לי בלב.

שוב, הפיכת אבן נגף לאבן טוב היא אפילו יותר מהפיכת לב אבן ללב בשר. למה? כי ריכוך של משהו קשה הוא על ידי פחד, בסוד "לא נבראו רעמים אלא ליישר את עקמימות שבלב"[רעה]. אפשר לומר שאדם רך הוא טיפוס אוהב, אבל האהבה לא עושה את הריכוך של אבן – זהו כח שיש רק לפחד, כמו רעמים. הפחד מהרעם, הזעזוע, יכול לקחת אבן ולהפוך אותה לבשר (ריכוך הוא גם חולשה, אבל מי שחוזר בתשובה מאהבה הוא לא חלש אלא חזק ותקיף ביותר! הוא "אבן", "אבן ישראל"[רעו], "אבן טוב" עם כל הסגולות שבו). אבל התשובה מאהבה האמתית, שהופכת את הזדון עצמו להיות זכות, היא לקיחת ה"אבן נגף" והגילוי שהוא "אבן טוב". ריכוך לב אבן ללב בשר זו פעולה של "עצם והתפשטות", אבל הגילוי שה"אבן נגף" הוא בעצם "אבן טוב" הוא בדרך של "העלם וגילוי"[רעז]. "אבן טוב" הוא יקר מכל יקר, שוה מליונים. למה? מסביר אדמו"ר הזקן, בעל הגאולה, שיש בו חידוש – כמו "הצפור המדברת", המשל של בעל ההילולא[רעח]. דבר שהוא חידוש מופלא, שלא היה בעולם, הוא יקר מכל יקר. החידוש שיש אבן שמאירה אור, אפילו שהוא פחות אור מאור היום, ושלכל אבן יש את הסגולות המיוחדות שלה[רעט], כמו שכתוב בספרים הקדושים[רפ], הוא יקר יותר מכל דבר בעולם.

האתהפכא הזו היא תשובה מאהבה. אפשר לומר שהצדיק הופך לב אבן ללב בשר. אם הוא עושה זאת על ידי יראה, על ידי רעמים, זו תשובה מיראה. ודאי יש בריכוך הזה גם ממד של אהבה – אבל זו אהבת צדיקים. לעומת זאת, אהבת בעל תשובה, שהופך זדון לזכות ממש, היא תשובה מאהבה. את שתי המדרגות הללו נשים במלכות. תשובה שהופכת אבן לבשר, תשובה של צדיק, היא עדיין יחסית תשובה מיראה. אבל תשובה אמתית מאהבה, שעושה אתהפכא גמורה של המציאות, ועושה מהאבן של המלכות אבן טוב ומאיר, מגלה את הסוד שבלב, היא התשובה מאהבה.

עד כאן עשינו פרצוף, יש הרבה מדרגות שצריך עוד להאריך בהן, אבל השעון לא מרשה.

ולסיכום:

לחיים לחיים!