הקדמת המערכת

תשמ"וירושלים

שער א: מצות הצבור

שלש מצות נצטוו ישראל בשעת כניסתם לארץ

א

תניא בפ"ב דסנהדרין [יט]:

שלש מצות (להכי נקט שלש הללו שהן תלויות זו בזו לעשותן כסדרן כדמפרש לקמן בתחלה מלך ואחריה עמלק ואחריה בית הבחירה – רש"י) נצטוו ישראל בכניסתן לארץ (דבכולהו כתיב ירושה וישיבה, "וירשתה וישבת בה ואמרת אשימה עלי מלך"[כ], בעמלק כתיב "והיה בהניח ה' וגו'"[כא], ובבנין בית הבחירה כתיב "ועברתם את הירדן וישבתם בארץ וגו'"[כב] והדר כתיב "והיה המקום וגו'"ד – רש"י) להעמיד להם מלך ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות להם בית הבחירה. ואיני יודע איזה מהן תחילה, כשהוא אומר "כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק"[כג] הוי אומר להעמיד להם מלך תחילה. ואין כסא אלא מלך שנאמר "וישב שלמה על כסא ה' למלך"[כד]. ועדיין איני יודע אם לבנות להם בית הבחירה תחלה או להכרית זרעו של עמלק תחלה. כשהוא אומר "והניח לכם מכל אויביכם וגו' והיה המקום אשר יבחר ה' וגו'" הוי אומר להכרית זרעו של עמלק תחלה. וכן בדוד הוא אומר "ויהי כי ישב המלך בביתו וה' הניח לו מסביב"[כה] וכתיב "ויאמר המלך אל נתן הנביא ראה נא אנכי יושב בבית ארזים וגו'"ז.

וכן פוסק הרמב"ם ז"ל בתחילת הלכות מלכים ומלחמותיהם:

שלש מצות נצטוו ישראל בשעת כניסתם לארץ: למנות להם מלך שנאמר "שום תשים עליך מלך"[כו], ולהכרית זרעו של עמלק שנאמר "תמחה את זכר עמלק"ג, ולבנות בית הבחירה שנאמר "לשכנו תדרשו ובאת שמה"[כז]. מנוי מלך קודם למלחמת עמלק שנאמר "אותי שלח ה' למשחך למלך וגו' עתה לך והכיתה את עמלק"[כח], והכרתת זרע עמלק קודמת לבנין הבית שנאמר "ויהי כי ישב המלך בביתו וה' הניח לו מסביב מכל אויביו, ויאמר המלך אל נתן הנביא ראה נא אנכי יושב בבית ארזים וגו'"ז.

וביחס למלך המשיח פוסק הרמב"ם [כט]:

ואם יעמוד מלך מבית דוד... וילחם מלחמות ה'... ובנה מקדש במקומו...

הנה דייק הרמב"ם למנות את המצות לפי סדרן הנ"ל.

אמנם בספרי [ל] נמצא נוסח אחר בתחילת הברייתא, ובו מוזכר בנין בית הבחירה לפני הכרתת זרעו של עמלק, וכך נאמר שם:

ר' יהודה אומר ג' מצות נצטוו ישראל בשעת כניסתן לארץ, למנות להם מלך ולבנות את בית הבחירה ולהכרית זרעו של עמלק.

ודברי הספרי הביא הרמב"ם, בספר המצות שלו, בכל אחת משלש המצות הנ"ל [לא].

אלא שהמשך דברי הספרי זהה למובא בגמרא, שנלמד מן הפסוקים שלמעשה הסדר הוא: מלך, עמלק, בית הבחירה.

מכל הנ"ל ברור שהעיקר הוא מציאות המלך בתחלה (שהרי גם בספרי נזכר המלך תחלה), זאת מפני שעניינו של המלך הוא "שיאחד את כל אומתנו וינהיג את כולנו"[לב], וכל עוד שאיננו מלוכדים תחת ראש אחד (וכמש"כ בסוף ספר שופטים: "בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה") אין ביכולתנו לקיים את מצות הכרתת זרעו של עמלק ומצות בנין בית הבחירה כדבעי [לג].

ב - קדימת המקדש במחשבתו של המלך

את העובדה שבתחלת דברי הספרי מוזכר בנין בית הבחירה לפני הכרתת זרעו של עמלק, יש להסביר בכך שבמחשבת המלך ובכוונתו פנימה עיקר מגמתו היא לבנות בית לה', לעשות לו יתברך דירה בתחתונים (תכלית הכוונה של בריאת העולם כולו [לד] כידוע), וכמו שמצינו בפרוש אצל דוד מלך ישראל [לה]. וכן גם במחשבת העם, כאשר באים לקיים מצות מנוי מלך, צריכה להיות הכוונה להגיע עד לקיום התכלית של בנין המקדש [לו]. אם כן סדר זה של הספרי במנין המצות הוא ע"פ "קדימה במעלה" ולא ע"פ "קדימה בזמן"[לז], כאשר התכלית נמנית קודם האמצעי, ועל דרך "סוף מעשה במחשבה תחלה"[לח]. מה שאין כן בנוגע למעשה בפועל, האמצעי (הכרתת זרעו של עמלק) קודם לתכלית (בנין בית הבחירה), ופשוט.

ועוד: מציאות המלך ובית הבחירה הן המצות הרצויות מלכתחילה, והן גם המתקיימות בסוף – "ודוד עבדי נשיא להם לעולם"[לט], "ונתתי את מקדשי בתוכם לעולם"[מ] – מה-שאין-כן מלחמת עמלק (והמלחמות בכלל) שהיא רק כעין "דרך" הכרחית, "אשר קרך בדרך"[מא], עד שנגיע "אל המנוחה", ולכן נזכרת לבסוף [מב].

ג - שתי בחינות במלחמת עמלק

ועוד יש לבאר את שינוי הסדר בתחלת דברי הספרי בכך שבהכרתת זרעו של עמלק ישנן שתי בחינות ושלבים, האחת לפני בנין בית הבחירה והשניה לאחריו:

בתחלה צריך להיות מלחמת עמלק כפשוטה, ואחרי המנוחה מן המלחמה יבנה בית הבחירה. אך גם אחר-כך ממשיכה להתקיים מצות זכירת מעשה עמלק, אף לאחר שנכרת מן הארץ [מג].

וביאור הענין הוא על פי המבואר בחסידות [מד] שבניצוח הרע באדם ובעולם יש שני שלבים. הראשון הוא "אתכפיא סטרא אחרא" (– כפיית הרע לגמרי מהיות לו שליטה), ועל ידי זה "אסתלק יקרא דקודשא בריך הוא בכולהו עלמין" (– מתעלה כבוד הקב"ה בכל העולמות). והשני הוא "אתהפכא חשוכא לנהורא וטעמין מרירו למיתקא" (– הפיכת החושך לאור וטעם המרירות למתיקות).

והנה, מלחמת עמלק כפשוטה היא ענין "אתכפיא סטרא אחרא" לגמרי. ואחר-כך, כשנבנה בית הבחירה והקב"ה "נכנס בירושלים של מטה", אז נכנס הוא יתברך גם ב"ירושלים של מעלה"[מה] – וזה ענין "אסתלק יקרא דקוב"ה בכולהו עלמין". אך מבואר בחסידות שבגילוי האלקות הנעלה הזה עדיין לא הגיעה התכלית, כי זהו המשכה וגילוי אור אלוקי כזה שאינו "נתפס" לגמרי בפנימיות עולם הזה (בפנימיות הכלי), ש"מהות המשכה זו הרי אינה בהתלבשות בהעלמין, רק בחינת רוממות והתנשאות... ולכן נקרא 'אסתלק' כאילו האור מתגלה רק מעט ומסתלק"[מו], ומציאות העולם מתבטלת למעלה, למקורו האלוקי.

התכלית היא כאשר מתקיים אחר כך היעוד [מז] "כי אז אהפך אל עמים שפה ברורה לקרא כלם בשם ה' לעבדו שכם אחד"[מח] – כלומר, "אתהפכא" של הרע לטוב, וזה עניינה של זכירת מעשה עמלק לימות המשיח, שאז יובן כיצד "הרע כסא לטוב"[מט].

ובאופן פשוט יותר יש לבאר שמחיית עמלק שבתחלה היא הנצחון על כל אויבי ישראל (בחינת עמלק) מסביב, דהיינו העמים המקיפים וסובבים אותנו מקרוב. אזי חובה עלינו לבנות את בית הבחירה להשי"ת; מבית המקדש מאירה אורה לכל אומות העולם, גם לרחוקים ביותר, להפכם (אף הם) לעבוד את ה' שכם אחד.

ד- גילוי המלך בשלמות – לאחר בנין המקדש

והנה מצאנו בחז"ל [נ] ששלש המצות הנ"ל נקראו "ראשון" (כנגד "ג' רישין שבכתר"[נא]):

...אלא הני שלשה ראשון (דכתיב במקרא קודש דפסח [נב] ומקרא קודש דסוכות [נג] ומצות לולב [נד]... לאו למשמעותייהו קאתו אלא שמא בעלמא הוא דנקראו ראשון וכדתנא דבי ר' ישמעאל – רש"י) מיבעי ליה לכדתני דבי רבי ישמעאל, דתנא דבי רבי ישמעאל: בשכר שלשה ראשון (שביתת הרגל דפסח ושביתת הרגל דחג ונטילת לולב שנקראו ראשונים, זכו לשלשה ראשון – רש"י) זכו לשלשה ראשון, להכרית זרעו של עשו, לבנין בית המקדש ולשמו של משיח. להכרית זרעו של עשו דכתיב "ויצא הראשון אדמוני כולו כאדרת שער"[נה], ולבנין בית המקדש דכתיב "כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו"[נו], ולשמו של משיח דכתיב "ראשון לציון הנה הנם"[נז].

והנה לפי רוב המפרשים [נח] ה"ראשון" שנאמר בפסח הוא כנגד הכרתת זרעו של עשו; ה"ראשון" שנאמר בסוכות הוא כנגד בנין בית המקדש; וה"ראשון" שנאמר בלולב הוא כנגד שמו של משיח (דהיינו, שסדר ג' המצות ה"ראשוניות" כפי שנאמרו בדברי תנא דברי ר' ישמעאל כאן, הוא בהתאמה לג' ה"ראשונים" כפי סדרם בפסוקים, בפרשת אמור). ויש מפרשים [נט] ששמו של משיח הוא כנגד פסח, הכרתת זרעו של עשו היא כנגד סוכות, ובנין בית המקדש הוא כנגד לולב (דהיינו, שג' ה"ראשונים" מקבילים לפי סדרם בפסוקים – פסח, סוכות, לולב – לג' המצות ה"ראשוניות" לפי סדרן הטבעי, כלומר סדרן ההלכתי – מלך, עמלק, בית הבחירה).

אך רבי צדוק הכהן זצ"ל [ס] מפרש שפסח הוא כנגד שמו של משיח, סוכות כנגד בנין בית המקדש ולולב כנגד כריתת זרע עמלק. ומחדש עוד (ועיקר) שלעתיד לבא תתקיימנה המצות לא לפי הסדר המובא לעיל מחז"ל וכפי שנפסק להלכה ברמב"ם אלא לפי הסדר של הגמרא כאן: כריתת זרעו של עמלק, בנין בית המקדש, שמו של משיח. וזה לשונו:

כשבונים או מיסדים בית הכנסת או בית המדרש חדש באיזה מקום, נעשה מקודם שם מחית עמלק באותו מקום. כמו שאמרו ז"ל שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ וכו' מחיית עמלק ואח"כ בנין בית המקדש. לכן קבעו רז"ל פרק בני העיר (המדבר) מקדושת בית הכנסת ובית המדרש במסכת מגילה. כי תיכף ל"כל קרני רשעים אגדע", "תרוממנה קרנות צדיק"[סא]. ואמרו ז"ל [סב] "והיכן מתרוממת קרנם, בירושלים", היינו דהרמת קרן ישראל היא מצומצמת במקום מקודש לבד, בארץ ישראל, ולא בהתפשטות הגורמת בטול. ובתי כנסיות ובתי מדרשות הם קדושת ארץ ישראל, כמו שאמרו ז"ל במגילה [סג] דעתידין שיקבעו בארץ ישראל, והשלש מצות (להעמיד מלך, מחיית עמלק ובניית בית המקדש) הם תכופות יחד, וגם בבנין בית כנסת ובית מדרש חדש שהוא נקרא מקדש מעט כמו שאמרו ז"למה, נתנשא גם כן נפש אחת נשיאות מעט על דרך המנאת מלך. רק בכניסה לארץ היה זה קודם מחית עמלק, ולעתיד לבא יהיה הסדר כמו שאיתא בפסחים [סד] לשלשה ראשון, וחשיב שמו של משיח בסוף, והוא נגד ראשון דפסח דבניסן עתידין להגאל. ולולב וסוכה הם יחד, כי לעולם תכופין יחד כריתת עמלק שהוא כנגד לולב כמו שאמר בויקרא רבה [סה] דמורה על ניצוח, ובנין בית המקדש דנקרא גם כן סוכת שלם [סו]. ולעולם מחית עמלק קודמת, ולכך קדושת המקום לא פסקה, דקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא אעפ"י שהן שוממין [סז]. מה שאין כן מלכות בית דוד פסקה לפי שעה, לפי שהיתה אז קודמת למחיית עמלק. מה שאין כן לעתיד שמו של משיח אין לו הפסק, לפי שבא אח"כ. וכן בהתנשאות מעט דמקדש מעט שבגולה, כשהמחיית עמלק היינו שרש הרע וגם קדושת המקום קודמים להתנשאות קדושת הנפש, אז אין לו הפסק.

והנה הרבה יש ללמוד מדברי רבי צדוק זצ"ל הנ"ל, אך פשוט שאין בדבריו כדאי לדחות הלכה פסוקה ברמב"ם (ללא חולק, וככל המבואר לעיל). ויש לומר שנקודת הבאור בזה הוא שבא כאן ללמד שאין ראוי לנקוט במדת ההתנשאות (מדת ה"התפשטות" ככל העולה על רוח קדשו, כמפורסם בתורת רבו של רבי צדוק זצ"ל, בעל מי השלוח זצ"ל) – שזו בחינת מנוי מלך – טרם הכרית את כל הקוצים והחוחים הסובבים את השושנה העליונה (והתחתונה) – בחינת מלחמת עמלק – וטרם בנה בית קדושה לשמו יתברך להיות מוכן תמיד להקריב את דמו (רצונו) וחלבו (תענוגו) לגבוה, כידוע.

וכן יש לכוון גם בדברי הרמב"ם ז"ל. שאמנם כתביא ש"עמידת המלך" היא בתחלה, אך רק לאחר שבנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל [סח] הופך המלך מ"חזקת משיח" ל"משיח ודאי". הרי ש"שמו של משיח" מתגלה בשלמות רק לאחר בנין המקדש, כאשר טבעו יוצא ומתפשט בכל העולם [סט]. פרוש זה עולה יפה עם פרוש הספרי בסדרו הראשון, ע"פ "קדימה במעלה" כנ"ל, שהרי "שמו של משיח" הוא גילוי אמיתת נקודת הרצון (חושבנא דדין כחושבנא דדין כנודע) והכונה-תחלה שבו, ולכן מתגלה "שמו" דוקא לאחר השלמת רצונו הפנימי בבנין בית המקדש.

וכיו"ב יש לבאר את דברי הגמרא [ע] "וכיון שנבנית ירושלים בא דוד", שרק לאחר בנין המקדש מתגלה מלכות דוד בשלמות. וכן בדברי הירושלמי [עא] "שבית המקדש עתיד להבנות קודם למלכות בית דוד", היינו לשלמות המלכות, בגדר "משיח ודאי" (ועל כל פנים, איך שלא נפרש את המקורות הנ"ל, הרי אין בהם כדי לדחות את הסדר של ג' המצות המפורש בגמרא, וכפי שנפסק ברמב"ם, כנ"ל).

ועיין בצדקת הצדיק שם [עב] שכל ענין התנשאות המלך הוא מפי (מצד) הגבורה דוקא ("ושאול נסתלק מפני שנעשה רחמן על האכזרים [עג] כנודע וכו'" עיי"ש). וי"ל שמה שבתחלה המלך (המשיח בכח, טרם זכה ל"שמו של משיח" בשלמות) "יכוף כל ישראל לילך בה [בתורה שבכתב ושבעל פה] ולחזק בדקה"יא, היינו על דרך כפית השכל למדות הלב, שהיא כפיה בדרך שיכנוע ואור, בדרכי נעם, כמבואר בדא"ח, וזה כנגד מדת החסד המופיעה בתחילה. מה שאין כן לאחר שזוכה ל"שמו" בשלמות, לאחר בנין המקדש, אזי בהתנשאות המלך מתגלה מדת הגבורה ואז יחזרו כל דיני התורה, וגם העונשים שבה, בשלמות. וכן לגבי אומות העולם, הרי מחובתנו לכוף את כל באי עולם לקיים את שבע מצות בני-נח, ואם לאו – יהרגו [עד] (וגם זה יהיה בעיקר לאחר בנין המקדש, וכמו שמובא לעיל בפרוש לשון הספרי שמאחר את מצות כריתת זרעו של עמלק לבסוף). ולבסוף יתקיים יעודו של משיח בשלמות: "ויתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד, שנאמר 'כי אז אהפך אל עמים שפה ברורה לקרא כולם בשם ה' לעבדו שכם אחד'"כט (שלב זה האחרון הוא ברחמים דוקא, ובא לאחר שני השלבים הקודמים, שכנגד שתי המדות של חסד ודין, וד"ל).

נמצאנו למדים מכל האמור עד עתה שהשלמות של כל אחת ממצות הצבור תלויה בשתי האחרות, ולכן ראוי לכוון את כל אחת מהמצות בסוף. והוא תואם את דברי כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש המובאים לקמן.

ה - המלך – ה"ראש" המנהיג

נמצאנו למדים מתנא דבי רבי ישמעאל הנ"ל ששלש מצות הצבור, המצות שנצטוו ישראל בשעת כניסתם לארץ, כולן הן בבחינת "ראשון". אך פשיטא (גם מפשט הפסוקים שהובאו כראיות לשלשת הראשונים) שעיקר ה"ראשון", או שמא נאמר הראשון שבראשונים, הנו המלך (המשיח) דוקא – "ראשון לציון הנה הנם"[עה]. בכל מקום המלך נקרא "ראש" ביחס לעמו [עו], וכן ה"נשיא" הוא מלשון נשיאות ראש, שבזה שהנו ראש וראשון לעמו מתנשא הוא על עמו.

בזהר [עז] איתא "כד אתתקן רישא דעמא אתתקן כולא עמא"[עח]. ועוד, ידוע הדיוק בדרושי החסידות [עט] בשם "ראש השנה" ולא "תחלת השנה", לומר שכל השנה כולה מונהגת על פי השראת ראשה, כראש המנהיג את כל פעולות הגוף (ובדקות, אף נכללים שרשי כל אברי הגוף במח שבראש): "בתר רישא גופא אזיל"[פ]; "הכל הולך אחר הראש"[פא]. וכן "החדש הזה לכם ראש חדשים וגו'"[פב] קאי על חדש ניסן [פג], "ראש השנה למלכי ישראל"[פד] (ולפי נוסח האריז"ל לספר יצירה, שבטו יהודה – שבט המלוכה בישראל [פה]).

ו - רמזי המלכות ב"בראשית"

כשם שהמלך נקרא "ראש" ו"ראשון" כך נרמזה המלכות גם במילה "ראשית". הנה התורה פותחת ב"בראשית", ובמסורה נמסר: "ה' ג' מנהון ריש פסוק ב' באמצעות [– חמש פעמים בתנ"ך נאמר 'בראשית', שלש בתחילת פסוק ושלש באמצעו], וסי' 'בראשית ברא', 'בראשית ממלכות יהויקים'[פו], 'בראשית ממלכת יהויקים'[פז], 'בראשית ממלכת צדקיה'[פח], 'בראשית מלכות צדקיה'"[פט] – הכל בענין מלכות [צ].

ובסוד הענין, עיין בפרוש "היכל הברכה" (להרבי מקאמארנא), וז"ל:

דלא היה אפשרי להיות בריאת עולם, שהיה מתפשט עד אין סוף, והסתכל הקב"ה במעשה הרשעים ונצטמצם האור הרבה, והסתכל במעשה צדיקים והמשיך קו חיים בסוד מטי ולא מטי, כל זה ידוע ממרן האר"י ואור ישראל מרן הריב"ש טוב. וזה "בראשית ברא" "בראשית ממלכות יהויקים" שהיה רשע גמור ו"בראשית מלכות צדקיה" שהיה צדיק גמור, והבן.

(דהיינו, "בראשית" שנאמר אצל יהויקים רומז על הצמצום של האור-אין-סוף ב"ה, שנעשה ע"י ההסתכלות במעשה הרשעים. ו"בראשית" שנאמר אצל צדקיה רומז לקו שבא אח"כ להאיר את חושך הצמצום, ע"י ההסתכלות במעשה הצדיקים).

ובזה יובן מה שב' פעמים "בראשית" דיהויקים נאמרו ב"ריש פסוק" וב' פעמים "בראשית" דצדקיה נאמרו ב"אמצעות", שהרי בתחלה בא החושך של צמצום וסלוק אורו יתברך לצדדים כביכול, ורק אח"כ הארת אור הקו, "ברישא חשוכא והדר נהורא"[צא], ודוק.

ועוד יש לרמז, שה' פעמים "בראשית" בתנ"ך הוא בסוד "בהבראם"[צב] (כתיב זעירא) ודרז"ל "ב-ה בראם"[צג], וכידוע שהבריאה יש מאין ואפס המוחלט היא בכח המלכות דוקא [צד]עו. וכן בספר יצירה [צה], האות שבה ברא אלקים את חדש ניסן, "ראש חדשים" וחדש המלכות כנ"ל, היא האות ה. "בדבר הוי' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם"[צו], ה"חוש" (בספר יצירה) של האות ה הוא חוש הדבור [צז], שבו נברא העולם, והלא המלכות נקראת "עולם הדבור" – "באשר דבר מלך שלטון"[צח] – והמלך עצמו, מנהיג העם, נקרא "דַּבָּר" ("דבר אחד לדור ולא שני דברים לדור"[צט])[ק].

ז - רמזי המלכות באות ר

והנה בספר יצירה [קא], האות ר (מלשון "ראש") היא כנגד (ובה ברא אלקים את) היום הששי של מעשה בראשית, היום שבו נברא אדם הראשון ונתברך "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה ורדו וגו'"[קב], "ורדו" מלשון מלכות כנודע, וכתרגום אונקלוס "ושלוטו" [ובסוד "אחורי" מלך: מ מל מלך שעולה ר, בסוד התכללות העם בראש המלך (עם, מלך עולה ר) כנ"ל – "אין מלך בלא עם"[קג], ובסוד "עבד מלך מלך"[קד], וד"ל].

ומאותו יום הששי החל אותו תהליך, של החשכה ושוב הארה. שהרי אדם הראשון חטא באותו יום שנברא, אך ב"יום הששי" של מתן תורה [קה] נמשך קו חיים וכו' וחזרה עטרת המלכות לישראל – "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש"[קו]. ממעמד הר סיני ואילך, מגמת פני העם היא לבוא לארץ הקדושה ושם לקיים את המצוה הראשונה של העמדת מלך ישראל ("המתנשא לכל לראש"[קז]) וכו'.

ח - "ראשון" ו"אחרון" במלכות

והנה במלכות שמים נאמר "אני [קח] ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלקים"[קט].

וכן ידוע בחז"ל [קי] שעשרה מלכים מלכו מסוף העולם ועד סופו: הראשון הוא הקב"ה – "אדון עולם אשר מלך בטרם כל יצור נברא"[קיא]; וכן האחרון הוא הקב"ה – "ואחרי ככלות הכל לבדו ימלוך נורא"צג, "והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד"[קיב].

וראה ברמב"ם [קיג] שגם במלך המשיח ישנו "משיח ראשון" ו"משיח אחרון", וז"ל:

... אף בפרשת בלעם נאמר ושם נבא בשני משיחים: במשיח הראשון שהוא דוד שהושיע את ישראל מיד צריהם, ובמשיח האחרון שעומד מבניו שמושיע את ישראל מיד בני עשו. ושם הוא אומר [קיד]: "אראנו ולא עתה" – זה דוד; "אשורנו ולא קרוב" – זה מלך המשיח; "דרך כוכב מיעקב" – זה דוד; "וקם שבט מישראל" – זה מלך המשיח...

ולפי המבואר לעיל, יש לומר שב"משיח אחרון" גופא נכללו שתי הבחינות: עד שלא זוכה לבחינת "שמו של משיח" הנו בבחינת "משיח ראשון" שב"משיח אחרון" (– בחינת דוד שבמלך המשיח. והיינו מה שארז"ל [קטו] שלעתיד לבא יהיה דוד "פלג קיסר" ביחס למלך המשיח עצמו שיהיה "קיסר"[קטז]); עיקר מעלתו של "משיח אחרון" יתגלה רק לבסוף כאשר יצא טבעו – "שמו של משיח" – בכל העולם כולו.

והנה כשם שיש "ראשון" ו"אחרון" שב"אחרון", כך יש "ראשון" ו"אחרון" שב"ראשון". וי"ל שהם דוד ושלמה בנו. דהנה שתי המצות הראשונות מבין השלש הנ"ל – העמדת מלך ומלחמות – נתקיימו בימי דוד. אך השלישית – בנין בית הבחירה – נתקיימה על ידי שלמה בנו דוקא. ושמו של שלמה דוקא – על דרך "שמו של משיח" – יצא והאיר בכל העולם (והוא ישב על כסא ה' למלך. וכן שמו – שלמה – רומז לקב"ה – "מלך שהשלום שלו"[קיז]).

ט - "ראשון" ו"אחרון" בבית המקדש

עוד יש להבין את ענין ההתכללות של "ראשון" ו"אחרון" ע"פ הפסוק "גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון"[קיח] דקאי על בית המקדש השני כנודע [קיט]. וידועה הקושיא איך נבנה הבית השני ללא מלך תחלה [קכ]. אך באמת, הבית השני נבנה בתור המשך ישיר לבית הראשון, כאשר בדוד – "משיח ראשון" – כבר נתקיימה מצות העמדת מלך ומלחמות לפני מצות בנין בית המקדש (שלשת הנביאים שניבאו בתחלת יסודו של בית שני – חגי זכריה מלאכי – עולים דוד פעמים הוי' ב"ה, וד"ל).

נמצא שבית המקדש השני הוא בבחינת "אחרון שבראשון" – "האחרון מן הראשון". ואילו הבית השלישי, הנצחי, הנבנה ע"י "משיח אחרון", הוא ה"בית האחרון" ממש.

ויש לרמז ענין זה – ששני הבתים הראשונים נכללים יחד – בסוד הפסוק "ויעש להם בתים"[קכא], שנאמר במילדות העבריות – יוכבד ומרים – ופירש רש"י: "בתי כהונה ולויה ומלכות שקרויין בתים, 'ויבן את בית ה' ואת בית המלך'[קכב]. כהונה ולויה מיוכבד ומלכות ממרים". והנה בית ראשון הוא בחינת בית כהונה ובית שני בחינת בית לויה, וכשם שבית לויה טפל ונכלל בבית כהונה [קכג], כך י"ל שנכלל בית שני בבית ראשון.

הבית השלישי, הנצחי, הוא בעצמו בסוד בית מלכות ביחס לבתים הראשונים, כלומר שבו מודגש ביותר שהעיקר הוא ענין המלכות – מלכות ה' עלי ארץ באמצעות מלכות המשיח [קכד]. והוא יוצא ממרים דוקא, מלשון "וימררו את חייהם"[קכה] כנודע, ד"לפום צערא אגרא"[קכו] (בסוד תגמול המלכות).

"ויעש להם בתים" עולה בגימטריא בראשית (אותיות ראש בית ובית אֹשר), סוד תיקון המלכות כנ"ל, כאשר מוכתרת התבה ב-ב רבתי הרומזת לבנין הבית השלישי, כמבואר בדא"ח [קכז].

ועוד רמז נאה: בעבודת היום הקדוש – "אחת בשנה"[קכח] – נאמר שלש פעמים "וכפר בעדו ובעד ביתו"[קכט] (בכולן ת"א "ויכפר עלוהי ועל אנש ביתיה"), פעם ראשונה כנגד "ביתו זו אשתו" ממש, פעם שניה כנגד "בית אהרן", אחיו הכהנים (כמפורש ברש"י), ופעם שלישית בתוספת: "וכפר בעדו ובעד ביתו ובעד כל קהל ישראל", כנגד כלל ישראל.

ויש לומר שיש כאן רמז ליחס שבין שלשת בתי המקדש: "ביתו זו אשתו" ו"בית אהרן" נכללים יחד, כמובן (וכן מדיוק הלשון בתורה, ששניהם נאמרו באותו סגנון ממש), ואילו "בית ישראל" קובע ברכה (לעולמי עד) לעצמו. והיינו שפרוש "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"[קל] – "בתוך כל אחד ואחד מישראל"[קלא] – יתקיים בבית המקדש השלישי דוקא [קלב].

והנה, ה"רשימו" של בחינת "שמו" של משיח ראשון קיימת גם היום: "קדושה ראשונה (– שנתקדשו ירושלים והמקדש על-ידי דוד ושלמה) קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא"[קלג], "לפיכך מקריבין הקרבנות כולן אף-על-פי שאין שם בית בנוי"קטו (אך יש מי שסובר שזהו מעיקר הדין. אבל למעשה, מפני הספקות הרבים שקיימים בענין הקרבת הקרבנות וכו', אין להקריב בזמן הזה). ועל כן מוטלת עלינו חובת קדש לטהר את הר הבית ומקום המקדש, ולפקוד, גם עתה, את המקומות המותרים שעל ההר.

י

ועתה נביא את דברי כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש בענין שלש המצות שנצטוו ישראל בשעת כניסתם לארץ [קלד]:

...שלש המצות "תלויות זו בזו" (בל' רש"י). ז.א. הגם שהן שלש מצות נפרדות, אך כל מצוה היא (גם) פרט, ומביאה שלמות בשתי המצות האחרות: שלמות מצות מנוי מלך תושג רק כאשר תתקיימנה המצות של הכרתת זרעו של עמלק ובנין בית הבחירה [קלה], ועד"ז גם בנוגע לאחרות, ועד ששלמות קיום מצות בנין בית הבחירה קשורה בקיום המצות של מנוי מלך ומלחמת עמלק [קלו].

ובהמשך לזה לומדים מהפסוקים שהשייכות של "זו בזו" היא גם בנוגע לסדר: תחילה מנוי מלך, אח"כ להכרית זרעו של עמלק ואח"כ בנין בית הבחירה.

ז.א. שאין הסדר בזמני החיוב וקיום המצות רק מצד הצבור – "נצטוו ישראל" (מצד הגברא), אלא שזהו פרט בעצם מצות מנוי מלך: מצד הגדר של מלך צ"ל מלחמת עמלק [קלז] ובנין בית הבחירה, ומצד הגדר של בית המקדש צ"ל מנוי מלך [קלח] ומלחמת עמלק.

ועל כן מביא הרמב"ם (הלכות מלכים פ"א ה"ב) הפסוקים [קלט]: "ויהי כי ישב המלך בביתו וה' הניח לו מסביב מכל אויביו ויאמר המלך אל נתן הנביא אנכי יושב בבית ארזים וגו'". הראיה מהפסוק אינה רק בנוגע לסדר של זמני המצות – לשם כך היה מספיק הפסוקים (הקודמים) שמביאה הגמרא: "והניח לכם מכל אויביכם וגו' והיה המקום אשר יבחר ה' גו'" – אלא (בעיקר) ראיה שזהו ענינו וגדרו של (קיום מצות) "מלך" ומלחמת והכרתת עמלק: "ויהי כי ישב המלך בביתו וה' הניח לו מסביב גו' ויאמר המלך גו'"[קמ].

על פי זה מובן מה שהרמב"ם מביא את כל "שלש המצות" בהלכות מלכים כולל המ"ע של בנין המקדש – מפני שכולן תלויות וקשורות זב"ז [קמא].

יא - שלש המצות – כללות התורה

על פי הנ"ל – ששלש המצות תלויות זו בזו בעצם, ועד שכל אחת ואחת מהן מהוה פרט בשלמות הקיום של השאר (ולפי הסדר דוקא) – נמצא, שמצד פנימיותן, כל שלש המצות הן בעצם מצוה אחת בלבד – מצות הצבור; או שמא נאמר – מצות ישוב ארץ ישראל [קמב].

והדבר יובן ממה שנאמר "תורה צוה לנו משה וגו'"[קמג] – תורה מצות (– תריא מצות מתוך תריג) שמענו מפי משה רבינו ע"ה, אך "אנכי"[קמד] ו"לא יהיה לך"[קמה] – מפי הגבורה שמענום [קמו].

מצות "אנכי" (שהיא מצות האמנת אלקות וקבלת עול מלכות שמים בכלל) רומזת למצוה הראשונה מבין שלש מצות הצבור, מצות מנוי מלך. וכן כתוב בזהר הקדוש [קמז] בפרוש "שום תשים עליך מלך [קמח] (מצות מנוי מלך) – "'שום' לעילא, 'תשים' לתתא" (דהיינו שקבלת עול מלכות מלך ישראל לתתא תלויה ומותנית בקבלת עול מלכות שמים תחלה).

מלחמת עמלק היא מחית הספק באמונה (עמלק = ספק, כנודע ממורנו הבעש"ט זי"ע) – "לא יהיה לך אלקים אחרים על פני".

שתי המצות הנ"ל תלויות ב"גבורה" של מעלה דוקא ("מפי הגבורה שמענום"), בסוד בנין המלכות מהגבורות [קמט]. אך אח"כ כל התורה כולה, ששמענו מפי משה רבינו, היא בבחינת "תורת חסד"[קנ], והמשכת גילוי אלקות למטה ("המתקה" שלאחר "הכנעה" ו"הבדלה", ודוק [קנא]), הכל בסוד "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"קיב – "'בתוכו' לא נאמר אלא 'בתוכם', בתוך הלב של כל אחד ואחד מישראל"קיג (שהרי עיקר כוונת בריאת העולם ומתן תורה לישראל הוא מה ש"נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים"טז).

נמצא שכל התורה כולה נכללת בשלש מצות הצבור. וממה שנאמר לפני עשרת הדברות: "וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר"[קנב], דרשו חז"ל [קנג] שלפני השמעת שני הדברות הראשונים מפי הגבורה וכו' נאמרו כל עשרת הדברות (דהיינו כל התורה כולה) בדבור אחד ממש, והיינו כנ"ל, ששלש המצות של הצבור הן בעצם מצוה אחת בלבד, ודוק.

יב - שלש המצות – שלש השלמויות

וביתר בהירות, הרי שלש המצות הנ"ל הן כנגד "שלש השלמויות" הידועות, שלמות העם, שלמות הארץ, שלמות התורה (שמצד פנימיותן כולן שלמות אחת ממש, כמובן):

מנוי מלך – שלמות העם:

עיקר הגדרת הצבור והתעצמותו להיות עם אחד תלוי במציאות מלך ישראל [קנד] – "אין מלך בלא עם"פה, וכן י"ל "אין עם בלא מלך" [שהרי רק "כד אתתקן רישא דעמא אתתקן כולא עמא", וענין התיקון הוא להיותו עם אחד דוקא [קנה], ולא כאשר "אין מלך בישראל"[קנו], שאזי "איש הישר בעיניו יעשה"קלח, ללא התכללות אמיתית בזולתו ובנשמת האומה כולה], והרי המלך הוא "לב כל קהל ישראל"[קנז] ו"הנשיא הוא הכל"[קנח], ודוק.

מלחמת עמלק – שלמות הארץ:

על ידי הכרתת זרעו של עמלק (גמר הנצחון של כל אויבינו מסביב, המאיימים על קיומנו בארצנו) זוכים לשלמות ארץ ישראל, מצב של "מנוחה" אמיתית [ע"ד מנוחת יום השבת קדש, שהרי יום השבת בזמן הוא כנגד ארץ ישראל במקום [קנט]].

בארץ ישראל נאמר "ארץ אשר ה' אלקיך דורש אותה תמיד עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה"[קס]. בעמלק נאמר "ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אובד"[קסא]. עיקר שלמות הארץ, להיות גילוי אלקות בה תמיד, הוא כאשר משרשים אחר כל שמץ עבודה זרה שבגבול ארצנו [קסב] (ועל דרך מצות "לא ישבו בארצך וגו'"[קסג] שמביא הרמב"ם בהלכות ע"ז [קסד] דוקא, ודוק). נמצא, איפוא, שסדר שתי המצות (שתי השלמויות) הראשונות הוא על דרך "גוי אחד – בארץ"[קסה].

בנין המקדש – שלמות התורה:

בבנין בית המקדש השלישי, הנצחי, נאמר "ושם נעשה לפניך כמצות רצונך"[קסו], וכידוע שרוב מצות התורה אינן נוהגות במעשה בפועל (משא"כ ביחס לכוונתן הפנימית, כמבואר בחסידות) בזמן הזה כלל [קסז]. ולא עוד, אלא שכל מצות תורתנו הקדושה, גם אלו שנוהגות בזמן הזה, אינן מתקיימות בשלמות. רק כאשר עולה החיות של כללות המציאות בסוד מעשה הקרבנות [קסח] (עיקר ענינו וייעודו של בית המקדש, כמבואר ברמב"ם בריש הלכות בית הבחירה) ניתן לקיים את כל המצות בשלמות. רק ב"בית הבחירה" זוכים לשלמות סוד וכח הבחירה החפשית, לבחור בחיים ובטוב בפנימיות ובעצמיות. ועל כן מצות בנין בית הבחירה היא כנגד שלמות התורה (וכמבואר לעיל בענין "תורה צוה לנו משה וגו'" ובענין "נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים").

הסדר של עם (על ידי מנוי מלך), ארץ (על ידי מלחמת עמלק), תורה (על ידי בנין בית המקדש), הוא על דרך הסדר שהיה ביציאת מצרים: בתחילת יציאת מצרים עצמה וקריעת ים סוף – לידת העם ("ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו"[קסט] – "ויהי בישורון מלך"[קע]); אחר-כך מלחמת עמלק (בחדש אייר, שכולו תיקון ה"דרך ארץ" – הדרך לבוא לארץ חמדה טובה [קעא]); ולבסוף מתן תורה ועשית המשכן – הכל ב"סדר" הרומז לאותן המצות האמורות להתקיים כאשר יכנסו עם ישראל לארץ ישראל ממש.

יג - ההוראה למעשה

מכאן נלמד שגם היום, ראשית מגמתנו צריכה להיות שלמות העם – פתרון הבעיה של "מי הוא יהודי" ביסודיות (דהיינו שבתוך ומתוך ההגדרה ההלכתית של "מי הוא יהודי" צריך העם, ובמידה מסוימת גם העולם האינו-יהודי, לחוש את ההבדל המהותי שבין יהודי לגוי – "מה הוא יהודי"). פתרון בעיה זו תלוי במלך כיוסף, פותר חלומות (דהיינו שמברר את המציאות ה"שבורה" של "אור וחשך משתמשים בערבוביא"[קעב]), המזהה ומעורר את פנימיותו ועצמיותו של יהודה (– יהודי) ו"עד דוד הגדיל"[קעג] (בסוד משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, וד"ל).

לאחר מכן צריכים לטהר ("כעצם השמים לטהר"[קעד] – "טהירו עילאה"[קעה]) את ארצנו הקדושה מכל טומאה ופסול, שרק על ידי עבודה קשה זו נזכה לישב את ארצנו באמת (וכמ"ש "תגרש גוים ותטעה"[קעו]), להרחיב את גבולנו עד לגבולות ההבטחה ועוד.

על ידי שלמות הקיום של "סור מרע"[קעז] ("ובערת הרע מקרבך"[קעח], כולל והחל מ"הגוי אשר בקרבך"[קעט], לפי פרוש החסידות שקאי על היצה"ר שבכל אחד ואחד) נזכה לבוא לשלמות הקיום של "ועשה טוב"קנט בבנין בית המקדש על הר הקודש ובהשראת שכינת עוזנו בקרבנו לעולמי עד [קפ], אכי"ר.

סדר המצות בימינו[קפא]*

במאמר זה יתבאר שהסדר של ג' המצות שנצטוו ישראל בשעת כניסתן לארץ [קפב]א – מנוי מלך, מלחמת עמלק ובנין המקדש – נוהג גם כיום, ולא רק בתחילת קיומן של מצות אלו (עד בנין בית המקדש הראשון). מתוך זה יתבאר מה עלינו לעשות כיום לקיום ג' המצות.

א - ג' המצות – הלכה לדורות

הנה, פשטות דעת הרמב"ם היא שסדר ג' המצות הוא הלכה נוהגת לדורות. וכך ראינו מפורש בדברי כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש שדעתו הק' – בדברי הרמב"ם – היא שבפשטות צ"ל סדר זה גם היום [קפג]. וכן הם דברי הגאון מרוגוצ'וב בכמה מקומות בפשטות [קפד], שלכל בית מקדש צ"ל מלך תחלה (ואחריו – מצב של מנוחה, ע"ד הכרתת זרעו של עמלק). וכן דעתו של הרצ"י קוק זצ"ל (עד כדי כך שאמר, מפי השמועה, שמי שאינו סובר כך אינו בגדר "תלמיד חכם") ועוד ועוד מגדולי ישראל.

ואע"פ שלכאורה קשה על זה מבנין בית שני, שהיה בפשטות בלי מלך (אך ראה לקמן) – מכל מקום, גם אם נשאיר שאלה זו בצריך-עיון [קפה], אין בזה משום פירכא לפשטות דעתם של רוב גדולי ישראל (בדעת הרמב"ם) בעיקר הדין, ולכל היותר צ"ע וזיל גמור.

וכן היא הכרעת השכל הישר (סברא – דאורייתא) שקיום הצווי "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"[קפו] יתכן רק כאשר העם מאוחד ע"י מלך (כדברי הרמב"ם ז"ל שענין המלך הוא ללכד את העם, שאחרת "איש הישר בעיניו יעשה"[קפז] – היפך ענין מקדש אחד וכו'[קפח]) וכאשר הגיע אל המנוחה מכל אויביו מסביב [קפט].

תלות המצות, לקיימן זו אחר זו לפי הסדר (עכ"פ לכתחילה [קצ]), אינה סותרת את זה שכל המצות הנ"ל נוהגות תמיד. כלומר, שבכל זמן מצוה (מדאורייתא) להכרית את כל אחד מעמלק שיבא לידך [קצא]. וכן מצוה להקריב קרבנות אע"פ שאין הבית בנוי [קצב], שבזה מתקיימת במקצת מצות בנין בית הבחירה, לפי דעת הרמב"ם [קצג]. כלומר, שבשתי המצות של הכרתת זרעו של עמלק ובנין בית הבחירה ישנם שני שלבים בקיום המצוה – שלב א' של קיומה במקצת, וזה נוהג בכל זמן, ושלב ב' של קיומה בשלמות, וזה תלוי דוקא בקיום הסדר של ג' המצות, החל ממנוי מלך [קצד].

מדברי הרמב"ם במורה נבוכים [קצה] בטעם קדימת מלך למקדש – "כדי שתהא ההחלטה ביד אחד ויסתלקו מן הקטטות" – משמע בברור, מסברתו, שכל שכן שבזה"ז צריך מלך למנוע מחלוקות שבין ה"שבטים" בכל הענינים שיתעוררו, בודאי, בענין בנין הבית (לא רק מקומו), ופשוט (והוא ענין האחדות שתלוי במלך כנ"ל).

ב - בית ראשון ובית שני – המשך אחד

בענין השאלה כיצד נבנה בית שני בלי מלך, הנה, ישנם כמה רמזים ברורים שהוא היה בתור המשך בלבד של בית ראשון (וממילא לא היה צורך להקדים שוב מנוי מלך והכרתת עמלק):

א. הוא נקרא "בית אחרון"[קצו] ביחס ל"בית ראשון"טו – כלומר סוף לראש (ולא בית אחרון ממש ח"ו כנודע).

ב. "כתית למאור"[קצז] מרמז לשנות קיומם של שני הבתים בתבה אחת: תי שנים לבית ראשון ותכ שנים לבית שני [קצח] (ועוד בקדימת הרמז של בית שני – כת – לבית ראשון – ית – על דרך "סוף מעשה במחשבה תחילה"[קצט]).

ג. "אלה פקודי המשכן משכן וגו'"[ר] – "שני פעמים רמז למקדש (אחד בעצם) שנתמשכן בשני חורבנין כו'"[רא].

ד. "ויפל על צוארי בנימן אחיו ויבך"[רב] – "על שני מקדשות שעתידין להיות בחלקו של בנימין וסופן ליחרב וכו'"[רג].

זאת אומרת שאע"פ שישנם כמה וכמה הבדלים במבנה הבית השני ובהשראת השכינה בו, אעפ"כ בעצם הוא אחד עם הבית הראשון והמשך שלו (דהנה מזמן יאשיהו נגנז הארון וכו' ונחסרו כמה דברים [רד], בעמוד בית ראשון עדיין על תילו. והוא בתור "הכנה" לבית שני והתכללותו בסוף תקופת בית ראשון, ודוק).

לצורך גילוי "המשך" זה העצמי בין בית ראשון לבית שני צריכות היו לבא כמה נבואות מאת השי"ת כדי שאמנם יאמינו העם על אף השנויים הבולטים וגלויים לעין [רה], וד"ל.

המשך עצמי זה מתבטא ומתגלה דוקא בזה ששניהם נחרבו, וזהו ההבדל העיקרי והעצמי ביניהם לבין הבית העתיד שיבנה במהרה- בימינו-אמן ע"י משיח צדקנו דוקא. הבית העתיד הוא נצחי לעולם ועד, ועל כן הוא צריך להיות שונה בעצם משני בתי המקדש הקודמים (מפורסם בחז"ל שהיה גלוי וידוע מראש שבית ראשון ובית שני סופם להחרב. והוא על דרך הכלל הידוע ביחס לכל הנבראים שבעולם הזה – "כל הוה נפסד"[רו], כמבואר במ"א. משא"כ בנוגע לבית העתיד שהוא נצחי למעלה מגדר נברא, וד"ל). עיקר זה הוא המחייב שהבית העתיד יבנה שלא בכח הטבע הרגיל הנוהג בעולם (ועל כן יש מהראשונים – רש"י ותוספות ועוד [רז] – שסוברים שירד באש מן השמים).

ג - משיח בונה מקדש

בדעת הרמב"ם ש"משיח בונה מקדש", הרי עיקר הראיה לכך היא מדבריו בסוף הלכות מלכים, וכמו שכתב שם: "והמלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות בית דוד לישנה לממשלה הראשונה ובונה המקדש"[רח]. "ואם יעמד מלך מבית דוד... ובנה מקדש במקומו"[רט].

ועיין באריכות בפרוש שני הפרקים האחרונים מהלכות מלכים של הרב מנחם מענדל כשר זצ"ל, בספרו "התקופה הגדולה"[רי], שם מבאר בטוב טעם שאמנם דעת הרמב"ם היא שכל משפטי התורה יחזרו בשלמות רק בימי המשיח, כלשון הרמב"ם "וחוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם. מקריבין קרבנות ועושין שמטין ויובלות...".

ואע"פ שמעיקר הדין הקרבת קרבנות היא מצוה בכל זמן, גם לפני מנוי מלך, ו"מקריבין אע"פ שאין בית"יא, מכל מקום מסביר הרב כשר [ריא] שסוף סוף מפני כמה ספקות אין מקריבים בזה"ז (ואף שהיא מצוה מדאורייתא, הרי גם מפני ספקות של דרבנן יתכן למנוע קיומה, שהרי בכח חכמים לאסור קיום מצוה בשב ואל תעשה [ריב]).

וכן בדבר חדוש הסנהדרין – עיין בדברי הרב כשר שם [ריג] שנראה בדעת הרמב"ם שהדבר יתכן רק בימי המשיח (והרמב"ם חזר בו ממה שכתב בפירוש המשנה [ריד] על חידוש הסמיכה בזמן הזה)[רטו].

ומה שכתב הרמב"ם באגרת השמד [רטז], שאין קיום שום מצוה תלוי בביאת המשיח, אינו ענין לכאן כלל כמובן; שהרי כאן מדובר במצות שמצד מניעות הלכתיות אי אפשר לקיימן עד למנוי המלך (– בנין המקדש) או עד שתהיה הכרעה בספקות מסויימים וכיו"ב.

ועל פי כל זה אפשר לומר דרך אחרת גם בענין בנין המקדש. שאכן, מדאורייתא, מצוה לבנות גם בזה"ז, אפילו בלי מלך, וכמו שהיה בבית שני, אך בגלל הספקות וכו' אי אפשר לבנות עד ביאת ינון, ותשבי יתרץ קושיות ואבעיות. ולפי"ז דברי הרמב"ם בהלכות בית הבחירה הם על עיקר המצוה מדאורייתא, שאינה תלויה במלך ולכן לא הזכיר שם את ג' המצות, ומטעם זה כתב שם את צורת הבית השני, שכך עלינו לבנות [ריז]. אך העיקר להלכה למעשה הוא כדבריו בהלכות מלכים, שהמקדש יבנה לאחר מלך ומלחמות, ומשיח יבנה מקדש וממילא יהיה כבנין שבנבואת יחזקאל.

ד - המדינה הקיימת כיום

אין כאן המקום לדון בעיון בגדרה ההלכתי של מדינת ישראל כיום, אך פשיטא שאליבא דהרמב"ם אין כאן גדר מלכות על פי תורה (כלומר שאין כאן קיום מצות עשה של מנוי מלך המוטלת על הצבור, מבין שלש המצות הנ"ל שנצטוו ישראל לקיימן כסדרן בשעת כניסתם לארץ), וז"ל [ריח]:

נביא שהעמיד מלך משאר שבטי ישראל והיה אותו המלך הולך בדרך התורה והמצוה ונלחם מלחמות ה', הרי זה מלך וכל מצות המלכות נוהגות בו.

והרי מכלל הן אתה שומע לאו, שאם אין המלך – אפילו כאשר הועמד על פי נביא – הולך בדרך התורה והמצוה וכו' אין זה מלך וכו'.

ואולי יש לומר שדינו של אותו מלך שאינו נוהג ע"פ תורה הוא על דרך דינו של גר שנתגייר אך תיכף לגיורו ראינוהו שאינו מקיים תורה ומצות (שלא חל גיורו למפרע)[ריט].

וראה עוד ברמב"ם [רכ] שעיקר מגמת המלך ומחשבתו בכל מעשיו צריכה להיות:

להרים דת האמת, ולמלאות העולם צדק, ולשבור זרוע הרשעים, ולהלחם מלחמות ה', שאין ממליכין מלך תחלה אלא לעשות משפט ומלחמות, שנאמר "ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמותינו"[רכא].

ועוד, הרי ע"פ פשט, מצות העמדת מלך היא שהצבור ימנה איש אחד ומסוים לישב על כסא מלכות ישראל (ובזה זוכה לכל דיני הכבוד שנאמרו במלך). מה שאין כן בנוגע ל"ממשלה" כבימינו, הרי הוא ע"ד "ז' טובי העיר"[רכב] (עם "יושב ראש" – "ראש ממשלה") בלבד (שלכמה דעות, אף לז' טובי העיר יש סמכויות מלכותיות, אך בכל זאת אין כאן מלך כפשוטו).

ה - ישוב ארץ ישראל

אמנם, אע"פ שאין כאן מלך, הרי ישנו ערך לשלטון ישראל בארץ ישראל, ובמיוחד לפי דעת הרמב"ן [רכג], שמונה את מצות ירושת הארץ במנין תרי"ג: "...ולא נעזבה ביד זולתנו מן האומות או לשממה...". ויש לומר שבמציאות ממשלת ישראל על (וברצון) חלק גדול של עם ישראל היושב בארץ ישראל (במדה רבה, מכח המציאות של ממשל יהודי בארץ) יש משום קיום מצוה זו של ישוב הארץ. ומסיים הרמב"ן את דבריו בבאור מצוה זו: "ואמרו ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצות"[רכד].

והנה ארץ ישראל היא מקום השמחה [רכה] ("עז וחדוה במקומו"[רכו]) – שמחה של מצוה – ביחס לכל מצות תורתנו הקדושה (כמ"ש "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל וגו'"[רכז]), כל שכן בנוגע למצות ירושתה וישובה של ארץ ישראל גופא, ששמחתה היא מקור השמחה של כל התורה כולה.

אכן עד ביאת המשיח – אותיות ישמח – שיחזיר את כל העם בתשובה (עילאה, משמחה, כמבואר בדא"ח), וקבוץ גלויות להיות כל בניה עליה (שאזי תהיה "אם הבנים שמחה"[רכח] בשלמות), אין אנו יכולים "למלא שחוק פינו"[רכט] וצריכה להיות "דריכות" רבה בקשר לשמחת שיבת ציון. שהרי רוב ישראל נמצא עדיין בגלות (ואף היושבים בציון בגשמיות נמצאים עדיין בגלות רוחנית), והלא ה' נתגלה למשה, גואל ישראל, תחלה בסנה, ופרש"י [רל] "ולא אילן אחר, משום 'עמו אנכי בצרה'[רלא]".

ועוד, הנה ידועה מחלוקת הפוסקים [רלב] אם מצות צריכות כוונה אם לאו, ואפילו למאן דאמר אין צריכות כוונה, הלא מצוה בלי כוונה כגוף בלי נשמה [רלג]. ולכאורה אין כאן כוונה רצויה לשם שמים (בתודעה של מקימי המדינה), אם לא שנאמר שהשמחה בלב ישראל מעצם המציאות החדשה, המתחוללת מול עינינו – שיבת ציון וישיבת הארץ – היא עצמה בחינת הכוונה לשמה [רלד], ובכחה לברוא לה גוף קדוש, בבחינת "לבושיה מיניה וביה"[רלה]. ויש לקשר זה עם שיטתו של הרמב"ן [רלו] בענין קיום הגוף לעתיד לבא, שהתכלית היא בקיום הנשמה עם הגוף יחד (והגוף בכלל הוא המקביל לבחינת ה"נפעל" שבכל מצוה [רלז], באיזה אופן שיהיה, שהרי "המעשה הוא העיקר"[רלח] ו"מעשה גדול"[רלט]), בניגוד לשיטת הרמב"ם [רמ] שהתכלית היא קיום הנשמה לבדה, ואכ"מ.

ו - שמאל דוחה וימין מקרבת

למדינה, בצורתה העכשווית, יש להתיחס (גם אליבא דרמב"ן) בבחינת "שמאל דוחה וימין מקרבת"[רמא] (וע"ד דברי הרמב"ם ביחס לגר שנתקבל ע"י בית דין של הדיוטות [רמב], וכנ"ל וד"ל), לדחות את הרע שבה אך לקרב ולחזק את הטוב שבה. הרע היינו הפרוד מאלוקות מצד 'דעת תחתון' המשובשת, לאמר "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה"[רמג], וזה צריך לדחות (בדרכי נעם ושלום). ה"ימין מקרבת" לכל הטוב הקיים במדינה, הוא מתוך למוד זכות תמיד על כלל-ישראל, עַם ה' (והרי כל יהודי הוא בנו יחידו של הקב"ה, כנודע דברי מורנו הבעש"ט זי"ע בזה), וכולי האי ואולי נזכה לראות בה נחמה (גם מלשון שינוי מחשבה וחרטה ביחס לדרכה עד הנה). והרי בכלל, הדרך לגאולה השלמה רצופה "אהבת חנם" לכל אשר בשם ישראל יכונה, ו"סוף ישראל לעשות תשובה (בשעתא חדא וברגעא חדא) – ומיד הן נגאלין"[רמד].

ובהלכות מתנות עניים [רמה] כותב הרמב"ם במעלת מצות הצדקה:

חייבין אנו להזהר במצות צדקה יותר מכל מצות עשה, שהצדקה סימן לצדיק זרע אברהם אבינו, שנאמר "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו וגו' לעשות צדקה"[רמו], ואין כסא ישראל ודת האמת עומדת אלא בצדקה, שנאמר "בצדקה תכונני"[רמז], ואין ישראל נגאלין אלא בצדקה, שנאמר "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה"[רמח].

"כסא ישראל" היינו מלכות [רמט], והרמת דת האמת היינו ראשית תקונו של המלך, כמבואר בדברי הרמב"ם לעיל.

וידועים דברי אדמו"ר הזקן בעל התניא והשו"ע, שאמר לפני הסתלקותו שהגאולה תבוא דוקא ע"י חסד וצדקה ואף על פי שאינם של אמת ["אין אמת אלא תורה"[רנ]. והיינו לומר שהצדקה נעשית בבחינת "הוראת שעה" (שלא על פי הכללים הקבועים של התורה); וכידוע שענין "הוראת שעה"[רנא] (ע"ד "חיי שעה"[רנב]) הוא עיקר תקון המלכות בישראל [רנג], ועל ידה מתגלה הנצוץ של משיח שבכאו"א מישראל (כמבואר באריכות במ"א [רנד]). ובזה יש לימוד זכות נוסף לממסד הקיים, ממסד שנולד וקיים בבחינת "הוראת שעה", כלומר שנתמנה, בבחינת "הוראת שעה", על ידי צבור גדול בישראל ליצגו, ודוק].

וממילא מובן מה שעלינו לחייב ולחזק במציאות הקיימת, דהיינו מעשה הצדקה שבה (כולל, כמובן, גמילות חסד בגופו ממש ועד כדי הנכונות למסירות נפש בפועל ממש בעד כלל ישראל כמו שנמצאת במוסד הצבא), מתוך שאיפה מתמדת, שאיפה המתבטאת במעשה של "הפצת המעינות חוצה", לקרב את כלל ישראל (ואת כל העולם כולו) לאבינו שבשמים באמת.

ועוד לגבי השלטון הקיים במדינה. הרי הגדרתו כשלטון יהודי אינה החלטית וברורה כלל, ושותפותם של נכרים בכל מוסדות השלטון (וגם בבחירת השלטון) מתאפשרת בו עקרונית ומעשית. ואם כן, אין כאן קיום ברור של המצוה "ולא נעזבה ביד זולתנו מן האומות", אדרבה, יש בזה איסור "לא תוכל לתת עליך איש נכרי"[רנה] – "ולא למלכות בלבד אלא לכל שררות שבישראל... כל משימות שאתה משים לא יהו אלא מקרב אחיך"[רנו]. ולכל זה צריך לנהוג ב"שמאל דוחה"[רנז], להבדל מגויי הארצות [רנח] ולהתכונן (ב"ימין מקרבת" את הטוב – החלק ה'יהודי' – הנמצא במצב הקיים, וכנ"ל) לכינון מלכות ישראל בשלמות.

הדרך הארוכה וקצרה לבנין בית המקדש: שלש מצות נצטוו ישראל בשעת כניסתם לארץ

א

ידוע המעשה ברבי יהושע בן חנניה ואותו תינוק חכם שנצחו [רנט]:

פעם אחת הייתי מהלך בדרך וראיתי תינוק יושב על פרשת דרכים, ואמרתי לו באיזה דרך נלך לעיר? אמר לי זו קצרה וארוכה וזו ארוכה וקצרה, והלכתי בקצרה וארוכה. כיון שהגעתי לעיר מצאתי שמקיפין אותה גנות ופרדיסין. חזרתי לאחורי. אמרתי לו בני הלא אמרת לי קצרה, אמר לי ולא אמרתי לך ארוכה? נשקתיו על ראשו ואמרתי לו אשריכם ישראל שכולכם חכמים גדולים אתם מגדולכם ועד קטנכם.

העיר היא "עיר אלקינו"[רס] – "קרית מלך רב"[רסא]. בתוך העיר עומד מגדל – "מגדל עז שם ה' בו ירוץ צדיק ונשגב"[רסב] – "מרום מראשון מקום מקדשנו"[רסג]. אך איך באים אל העיר? שתי דרכים יש. האחת נראית קצרה בתחלתה – הדרך הישרה לכיוון העיר הנצבת באופק. אלא שבהגיענו קרוב לחומת העיר מוצאים אנו אותה מוקפת גנות ופרדיסין ואין מוצאים את המבוא אל תוך העיר פנימה. חוזרים אנו לאחורנו. אך אין יאוש – עוד דרך יש, דרך ארוכה וקצרה – "ארוכה, שמאריך הדרך: וקצרה, שמוצא מבוא העיר פנוי ליכנס"[רסד]. החכמה העמוקה הטמונה בהכרת דרך זו והבחנתה מחברתה היא עומק חכמת ישראל האמיתית (שעולה אף על חכמת גדול בישראל, בהשקפתו הראשונה, הלא הוא רבי יהושע בן חנניה – המנצח בחכמתו הרבה את סבי דבי אתונא כמפורסם [רסה]) – "אשריכם ישראל שכולכם חכמים גדולים אתם מגדולכם ועד קטנכם".

ב

ברור הדבר ללא שום צל של ספק, שדעתו של מורנו הרמב"ם ז"ל (לכל המעיין בדבריו בעין אמת, פשוטם כמשמעם)[רסו] היא שהסדר והתלות של שלש המצות – מנוי מלך, הכרתת זרעו של עמלק, בנין בית הבחירה – זו בזו היא הלכה פסוקה לדורות, ולפי דבריו "משיח בונה מקדש" (כמבואר במאמרים הקודמים).

הדרך לקיום שלש המצות הנ"ל כסדרן היא הדרך הארוכה וקצרה – "ארוכה" מלשון "ריכא" – "מלך" בארמית [רסז], "וקצרה" לשון "קצירה" והכרתה – הכרתת זרעו של עמלק. אזי מוצאים את "מבוא העיר פנוי ליכנס" – בנין בית הבחירה בירושלים – "קרית מלך רב" (שגם בשם זה רמוז: קרית מלך – מצות העמדת מלך, רב – "הרב את ריבנו" במלחמות).

ג

עלינו להתמסר בכל מאדנו להכין את עצמנו והעם כולו לחדוש המלוכה בישראל, על פי תורתנו הקדושה – תורת אמת ותורת חיים. דרך זו, דרך המלך העולה בית אל, היא הדרך שבה על כל אחד ואחד מאתנו לגלות את "נצוץ" המלך המשיח שבו. ומהי עבודת המשיח – גילוי נצוץ נשמתו – "לאתבא צדיקיא בתיובתא"[רסח].

העבודה הקודמת לעבודת המשיח היא עניינו של אליהו הנביא – מבשר הגאולה [רסט] – שבא לעשות שלום בעולם – "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם"[רע], לגלות את נקודת הצדיק שבכל אחד ואחד מישראל – "ועמך כלם צדיקים"[רעא]. עבודה זו היא שרש עבודת החסידות כפי אשר הורנו מורנו הבעש"ט זי"ע והבאים אחריו עד דורנו אנו, בכל הדוגל את דגל "אהבת ישראל" ללא גבול – "אהבת חנם", התקון היחיד לסבת החורבן – "שנאת חנם"[רעב].

המלך המשיח בא להשיב את "ועמך כלם צדיקים" בתשובה אמיתית מקרב איש ולב עמוק, שהרי במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד [רעג] – "ושבת עד הוי' אלקיך"[רעד] – "עד אשר הוי', שהוא למעלה מהעולמות, יהיה אלקיך, אלקים בגימטריא הטבע"[רעה]. תחלת כל תשובה אמיתית היא הכנעה וקבלת עול מלכות שמים בשלמות. זהו מה שהמלך המשיח יכוף כל ישראל לילך בדרך התורה והמצוה ולחזק בדקה.

תפקיד זה של המלך המשיח (הכללי וכן המלך המשיח הפרטי שבכל אחד ואחד מישראל) קודם לתפקידו לבנות את בית המקדש, כדברי – פסק – הרמב"ם. ומכאן עוד פרוש ב"דרך ארוכה וקצרה": "ארוכה" מלשון "ארוכה ורפואה" – "גדולה תשובה שמביאה רפואה לעולם"[רעו]. "קציר" הוא לשון "חולה" בארמית [רעז].

ובצירוף כל הפרושים, "דרך ארוכה וקצרה" היינו שעל ידי המלך המשיח ("ריכא") באה התשובה שהיא רפואה ("ארוכה") לחולי העולם ("קציר") ואז באה הכרתת עמלק ("קצירה").

נמצינו למדים שצריכים להקדים רפואה למכה, להקדים את עבודת המלך המשיח להחזיר את עם ישראל בתשובה שלמה, בחדוש המלוכה בכפית דעת ודת תורה כמצותה – "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה"[רעח] – למכת עמלק וכל אויבי ישראל לפי חרב ("חרב" לשון "חרבן". "כשזה קם זה נופל וכו'"[רעט] – ע"י נפילתה וחרבנה של צור – כל צוררי ישראל – תקום ותבנה ירושלים ובית המקדש שבה על תלה לעולמי עד).

ביציאת מצרים היה "נגוף ורפוא"[רפ] – "נגוף למצרים ורפוא לישראל"[רפא]. אך לעתיד לבא צריך להיות "רפוא ונגוף", ואזי יבוא ה"רפוא" האמיתי והנצחי בבית הבחירה שבירושלים עיר קדשנו בקיום המצוה של "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"[רפב] – "בתוכו לא נאמר אלא בתוכם, בתוך כאו"א מישראל"[רפג] (וכמבואר בדא"ח שכל עוד לא נבנה ביהמ"ק אנו בבחינת "חולת אהבה אני"[רפד], ובעבודת המקדש, שיבנה בב"א, תתהפך "חולת אהבה" זו, ששרשה ב"יחידה שבנפש" ממש ל"מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים"[רפה], וד"ל),

ד

לפי תורת מורנו הבעש"ט זי"ע והבאים אחריו, שלש המצות הנ"ל הן בסוד "הכנעה, הבדלה, המתקה"[רפו].

מצות העמדת מלך – חדוש המלוכה בישראל – "ציון במשפט תפדה"[רפז] – בבחינת "יכוף" דוקא [רפח], היא בחינת "הכנעה".

הכרתת זרעו של עמלק – שלמות הנצחון והנקמה מכל אויבי ה' (על דרך "נקמת ה' במדין"[רפט]) – היא בחינת "הבדלה" (כריתת הערלה – "תקון הברית", וכידוע שעמלק הוא בחינת פגם הברית – "אשר קרך בדרך"[רצ]).

בנין בית הבחירה הוא בחינת "המתקה" ושלום-אמת לנצח נצחים.

שרש כל "טעות בשקול הדעת"[רצא] בדעת תורתנו הקדושה ובכל הנוגע לחובה המוטלת עלינו לפעול למען הגאולה השלמה ב"ב, נובע מהרצון והדמיון שאפשר להקדים את בחינת ה"המתקה" לבחינת ה"הכנעה" וה"הבדלה".

ה

מכאן נלמד פרוש נוסף ב"דרך ארוכה וקצרה": "ארוכה" מלשון "ארך רוח", ו"קצרה" מלשון "קצר רוח". בלשון הקבלה הם: "אריך אנפין" ו"זעיר אנפין". "אריך אנפין" הוא מפרצופי הכתר – המקביל בכללות לחלק העל-מודע בנפש האדם. ו"זעיר אנפין" הוא הפרצוף של שש המדות (מחסד עד יסוד) – המקבילות למדות הלב בנפש האדם.

שרש "אריך אנפין" הוא בכח האמונה הפשוטה, דהיינו על ידי האמונה באים לאריכות אפים, וכמו שנאמר "המאמין לא יחיש"[רצב]. מדת ארך אפים זו "מתלבשת" בפנימיות מדות (רגשות) הלב, המתפעלות בחסד ודין וכו', על מנת לפעול את "פעולת צדיק לחיים"[רצג] בזריזות הכי גדולה. על-ידי התלבשות זו קונה לנפשו את השלמות של "זריזות במתינות" (לשון מורנו הבעש"ט)[רצד] – וזו היא "דרך ארוכה וקצרה" כאחת.

הממוצע המחבר ומלביש את "אריך" ב"זעיר"[רצה]לז הוא בחינת המוחין חב"ד – "מח שליט על הלב"[רצו]. המח הוא המביא את מה שגנוז בכתר לידי בטוי במדות הלב ואחר-כך במעשה. המח ה"שליט" הוא בחינת המלך באדם, והשפעתו על הלב והמעשה היא בסוד מלך ר"ת מח לב כבד.

ובפרוט:

השלב הראשון הוא בבחינת מצות מנוי מלך, כאשר המח – המלך בעצם – והרצון השורה בו, צריך להיות "שליט על הלב", בבחינת הכפיה – תפקידו של המלך (– "יכוף וכו'").

השלב השני הוא בחינת מצות הכרתת זרע עמלק, כאשר המלך – המח – "הורג" את יצרו, כדוד המלך שאמר "לבי חלל בקרבי"[רצז], וזהו התקון האמיתי של הלב.

ולבסוף בא תקון כוחות המעשה – הכבד. "כבד" הוא לשון "כבוד", ותקונו כאשר ימלא כבוד ה' את כל הארץ, להיות לו יתברך "דירה בתחתונים"[רצח] בבית מקדשנו שיבנה בב"א.

דרך ארוכה וקצרה – דרך המלך

איתא במסכת עירובין [רצט]:

אמר רבי יהושע בן חנניה, מימי לא נצחני אדם חוץ מאשה תנוק ותנוקת... תנוק מאי היא... פעם אחת הייתי מהלך בדרך וראיתי תנוק יושב על פרשת דרכים ואמרתי לו באיזה דרך נלך לעיר. אמר לי זו קצרה וארוכה וזו ארוכה וקצרה, והלכתי בקצרה וארוכה. כיון שהגעתי לעיר מצאתי שמקיפין אותה גנות ופרדיסין. חזרתי לאחורי. אמרתי לו בני הלא אמרת לי קצרה. אמר לי ולא אמרתי לך ארוכה. נשקתיו על ראשו ואמרתי לו אשריכם ישראל שכולכם חכמים גדולים אתם מגדולכם ועד קטנכם.

ישנן שתי דרכים להגיע לכל מטרה נכספת: האחת קצרה וארוכה, והשניה ארוכה וקצרה. האחת נראית לכאורה כדרך הישירה ביותר, אך סופה שתתקל ב"גנות ופרדסין" ולא תמצא דרכה אל פנימיות העיר; והשניה, נראית לכאורה כהולכת למקום אחר בכלל, כסוטה מן המטרה האמיתית, אך סופה שדוקא בשל כך, תצליח לחדור בעזהי"ת לפנימיות המקום אליו שאפה להגיע. אך "כל הדרכים בחזקת סכנה"[ש], ויש חשש שמא לא יצליח האדם הצועד בהן להתגבר על המכשולים העומדים בדרכו, שמא יטעה בדרכו, שמא יתבלבל ויחשוב את תחנות הביניים שבדרך הארוכה והקצרה לתחנות היעד.

לכן, עליו להצטיד באיזושהי סגולה טובה ומתאימה, שהשראתה תשמור עליו בכל דרכיו, לבל יטעה [שא]. נביא כאן שש דוגמאות לענין זה, בששה מישורים שונים בעבודת האדם את בוראו:

א - הדרך אל פנימיות הלב – השכל

הדרך אל פנימיות הלב, חייבת לעבור דוקא דרך השכל. אדם הרוצה שעבודתו תהא נלבבת ומלאת רגש חם, אך אינו מוכן ליגע את נפשו בהתבוננות עמוקה באלקות, אשר היא היחידה המולידה התפעלות פנימית ואמיתית [שב], סופו שיגיע ל"גנות ופרדסין"[שג] אשר בחיצוניות הלב בלבד [שד]. לכן מן ההכרח הוא, שהדרך שאכן תחדור אל פנימיות הלב, לא תהיה מכוונת ישירות אל הלב, אלא תקיף את דרכה ותגיע אל פנימיות הלב דוקא דרך השכל.

הסכנה הכרוכה בדרך זו, היא, כאמור לעיל, בלבול ותפיסת האמצעי (השכל) כמטרה בפני עצמה [שה]. לכן על הצועד בדרך זו להצטיד בסגולה אחת נפלאה שתשמור עליו ממאורעות הדרך השונים. הסגולה הבדוקה לשמירה ולהצלחה בדרך זו, היא מצות הצדקה, אשר בכחה מזדכך המח "אלף פעמים ככה"[שו], וממילא – היות ומזדכך – לא "בונה במה לעצמו" ולא עושה מעצמו תכלית בפני עצמו.

דרך זו היא הדרך המבוארת בספר התניא קדישא, כנזכר בשער הספר: "...מיוסד על פסוק כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו. לבאר היטב איך הוא קרוב מאד בדרך ארוכה וקצרה בעה"י". ואכן בסופו של הספר מצורף החלק המכונה "אגרת הקדש" המבאר ומזרז לקיום מצות הצדקה, וי"ל שהיא הסגולה השורה על לומדי הספר וההולכים בדרכיו.

ב - הדרך לאהבת ה' – אהבת ישראל

הדרך לאהבת ה' האמיתית, חיבת לבוא דוקא מתוך אהבת ישראל בכל לב ונפש [שז]. כמאמר אדמו"ר הזקן אשר "אהבת ישראל כלי היא לאהבת ה'"[שח], דהיינו שע"י אהבת ישראל אמיתית זוכים למדריגה נעלית יותר באהבת ה'[שט], זאת היות ו"שלמות האהבה היא לאהוב את מה שהאהוב אוהב"[שי].

אך גם דרך ארוכה וקצרה זו הינה "בחזקת סכנה" ככל הדרכים, שכן יכול להוצר מצב שבו יהיה אכן האדם לאוהב ישראל גדול, עוזר ותומך וסועד לכל נפש מישראל, אלא שלא תהיה אהבה זו חדורה בתודעה אלקית [שיא], וממילא עלולה היא להיות בבחינת ממוצע המפסיק בין האדם הפרטי לבין האלקות, ע"י תחושת כחו ועצם ידו שעושה לו את החיל הזה, כאשר מן הגאוה הזו ותחושת הישות הזו משתלשלות שכחת האלקות ובחינה מסוימת של עבודה זרה – עבודת האדם את עצמו.

הסגולה הנדרשת לשמירה בדרך ארוכה וקצרה זו, הינה שפלות עצמית. האדם השפל יודע נאמנה שכל חסד שהוא עושה לא משלו הוא עושה אלא כדברי דוד – "מידך נתנו לך"[שיב]. האדם השפל מודע היטב לנחיצות ההכרחית של התלבשות כח עליון יותר – כח משלח – בו כשליח, אשר רק מתוך כך מסוגל הוא לאהוב אהבה אמיתית את נשמות ישראל וגופיהן ולהיטיב להן במאד. לכן מהוה מדת השפלות סגולה לאי שכחת האלקים בזמן ההתמסרות לאהבת ישראל, והיא הנותנת שאותו אוהב ישראל יבוא בדרך ממילא לאופן נעלה יותר של אהבת ה'.

סגולה זו של שפלות עצמית יכולה להתבטא גם באופן של אהבת ארץ ישראל (שהיא מדת המלכות "דלית לה מגרמה כלום"[שיג] ופנימיותה שפלות, כנודע) – "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחננו"[שיד] – אהבה אמיתית שיש בה מן ההזדהות הפנימית עם מהות מושג האהבה [שטו], וד"ל.

ג - הדרך לתשובה לה' – תשובה לעצמו

תשובה פנימית לה' יתברך מתרחשת רק ע"י תשובה של האדם אל עצמו האמיתי. כהוראת הפסוק מפרק התהלים הנאמר בחדש אלול – חדש התשובה – "לך אמר לבי בקשו פני, את פניך ה' אבקש"[שטז]. לבו של האדם לוחש לו "בקשו פני" – בקש את פנימיות לבך שלך, ועל ידי כך – "את פניך [פנימיותך] ה' אבקש"[שיז].

הסכנה בדרך ארוכה וקצרה זו הינה ברורה ומוחשית – שמא יהפוך האדם את החיפוש העצמי לתכלית בפני עצמה (שיש בזה גון של עבודה זרה – עבודת האדם את עצמו, כנ"ל), ולא כאמצעי להשגת קרבת ה' האמיתית (התלויה דוקא בבטולו של האני).

הסגולה הפועלת בדרך השראה ומסוגלת לשמור על האדם ממלכודת זו הינה שיבת ציון (רוב פסוקי התנ"ך העוסקים בתשובת העם, אשר נוהגים לפרשם במובן של חזרה בתשובה, מדברים למעשה עפ"י פשט הכתוב על תשובת העם לארצו ומולדתו, וכמובן שהדברים קשורים זה בזה).

ד - הדרך לפנימיות הפשט – רזי תורה

הדרך להשגת פנימיות הפשט בדברי תורה (כולל פנימיות הפשט שבסוגיות הש"ס) מותנית בעיסוק ובהבנת סודות פנימיות התורה. זאת היות ש"רבנן דמתניתין ואמוראין, כל תלמודא דלהון על רזין דאורייתא סדרו ליה"[שיח], כלומר שמעיקרא כל סדור הש"ס נתיסד על סודות התורה, וממילא לא ניתן להבין עומקה של סוגיה שבו וצורתא דשמעתתא ללא ידיעה והשגה ביסודותיו שעליהם הושתת [שיט].

אלא שהטיול בפרדס סכנתו מרובה, עלול הוא להעתיק את האדם מעצמו וממצבו אל השכלות מופשטות אשר לגבי לבו ודעתו החודרת נעשות הן ריקניות יותר ויותר.

על כן הסגולה השומרת על ההולכים בזו הדרך, הינה תפלה מעומקא דלבא לפני בורא עולם אשר כתב ונתן את עצמו ממש בתורתו – "אנא נפשי כתבית יהבית"[שכ] – שיאיר את עיניהם במאור שבה המחזירם תמידית למוטב, ואין טוב אלא תורה.

ה - הדרך לתקון הכלל – תקון הפרט

היכולת לתקון הכלל בפנימיות תלויה באיכות ואופן עבודת הפרט לתקון עצמו. כל נסיון לתקן את מציאות הכלל שלא בא לאחר תקון הפרט עצמו, חזקה עליו שלא יגע בפנימיותו של הכלל אלא בחיצוניותו בלבד ("גנות ופרדסין"). על מנת שתהא לאדם היכולת לחוש לגעת ולשנות (לטובה) את פנימיות מציאות העם, עליו לרדת, כתנאי ראשון, לעמקי נבכי נפשו הפרטית, כאשר בירידה זו מפתח הוא את חושיו הפנימיים (הדרושים לו לשם ההבנה האמיתית של שרשי הבעיות הציבוריות ולא רק של התפשטותן לחוץ וגילוין) ואת יכולתו לחזות חזון אמת אשר לפיו יוכל אכן לכלכל את צעדיו בתקון הכלל ועליתו [שכא].

אך סכנה גדולה אורבת לו לאדם זה – הסכנה מפני החטוט הפנימי שנעשה לחטטנות לשמה, השוכחת מן היעד הראשון הנ"ל, חטטנות המביאה בסופו של דבר ליאוש גמור מן האמונה כי בכחו לפעול ולשנות משהו לטובת הכלל, יאוש המביא לחלישות הדעת, מרך לבב ורפיון ידים, ונמצא שיצא שכרו בהפסדו.

הסגולה השומרת מפני הלך-רוח שכזה היא ההתקשרות הפנימית בכל נרנח"י של נפשו לצדיק אמת כנשמה כללית הכוללת בתוכה את נשמות הדור כולו, ושרשם האחדותי הוא המדבר מגרונו. כך לעולם לא נהיה החסיד ל"נפרד" מכללות האומה, טובתה וחפץ תיקונה.

ו - הדרך למקדש – מלחמת עמלק

בנין בית לה' – "מכון לשבתך עולמים"[שכב] – חייב לבוא ע"י הקדמת מחית זכרו של עמלק תחילה. המחיה היא הנכונות שלא לאשר את המציאות כפי שהיא עם הסתפקות בשאיפה מוגבלת רק לארגן אותה טוב יותר, והיא האמונה שמאחורי הערלה מתעלמים ומפכים כבר חיים אלקיים, אשר בהסרתה יפרצו ויבואו מאליהם (וזו הסיבה שיש ללכת בדרך עקיפה). זהו סדר שלש המצות שנצטוו ישראל בכניסתם לארץ – להעמיד להם מלך (שיצא לפניהם ויבוא לפניהם ואשר יוציאם ואשר יביאם באופן הנכון ביותר אל היעד האמיתי), למחות את זכר עמלק ולבנות את בית הבחירה (כמבואר במאמרי ספר זה).

אמנם הדרך הזאת (דרך המלחמה, ומה שקודם לה: הקמת הממלכה) סכנות רבות אורבות לה, כסכנת הקטנוניות שבהנהגת חיי המעשה, וסכנת התקשחות הלב וחד-צדדיותו שבמלחמה המפרכת נגד האויב.

ועל כן ניתנת הסגולה בהקדמת מצות מנוי מלך – "סגולת מלכים"[שכג]. אכן, הנהגת הממלכה עצמה דוקא אינה נושאת אופי של סגולה שומרת מלמעלה, שהרי בקיום מצוה זו נזקק המלך להתלבש ולחדור היטב בכל המציאות המונהגת על ידו, ועל כן אף תיארנו אותה כפתיחת הדרך למקדש וכחלק ממנה, אולם עיקר מהות המלך לכשעצמו הינה מהות של רוממות והתנשאות מעל כל ממלכתו והעסק עימה [שכד] – אין כתר אלא למלך [שכה]! מציאות מלך שכזה, שדרכו משתקפת רוממות מלכות ה', היא ההשראה המקיפה בכל הדרך הארוכה עד אשר נגיע "אל המנוחה ואל הנחלה"[שכו] בבנין בית המקדש "בית המנוחה"[שכז] בב"א.

מצות הצבור בנבואת יחזקאל

א

הנבואות המופיעות בסוף ספר יחזקאל (מפרק לו ואילך, שלשה- עשר הפרקים האחרונים של הספר) מסודרות, למופת, לפי הסדר של שלש מצות הצבור: "שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ: להעמיד להם מלך, ולהכרית זרעו של עמלק, ולבנות להם בית הבחירה"[שכח]. תופעה זו, המפורשת בתנ"ך (בחזון יחזקאל לאחרית הימים), מחזקת ביותר את הקביעה ההלכתית (לדעת הרמב"ם) שגם בימינו קיום מצות הצבור צריך להיות לפי הסדר הנ"ל – מלך, מלחמות, מקדש – בלי שנוי.

בתחילה באו שתי נבואות בענין שיבת ציון וישוב ארץ ישראל; אחר כך באה נבואה בענין חידוש המלוכה; אחר כך באה נבואה בענין המלחמות שלעתיד; ולבסוף באה, בהרחבה, נבואת הבית העתיד.

ב - שיבת ציון ותיקון חלול ה'

נצטט מתוך הנבואה הראשונה [שכט]:

וְאַתָּה בֶן-אָדָם הִנָּבֵא אֶל-הָרֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ הָרֵי יִשְׂרָאֵל שִׁמְעוּ דְּבַר-הוי'... וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא. כִּי הִנְנִי אֲלֵיכֶם וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם וְנֶעֱבַדְתֶּם וְנִזְרַעְתֶּם. וְהִרְבֵּיתִי עֲלֵיכֶם אָדָם כָּל-בֵּית יִשְׂרָאֵל כֻּלֹּה וְנוֹשְׁבוּ הֶעָרִים וְהֶחֳרָבוֹת תִּבָּנֶינָה. וְהִרְבֵּיתִי עֲלֵיכֶם אָדָם וּבְהֵמָה וְרָבוּ וּפָרוּ וְהוֹשַׁבְתִּי אֶתְכֶם כְּקַדְמוֹתֵיכֶם וְהֵיטִבֹתִי מֵרִאשֹׁתֵיכֶם וִידַעְתֶּם כִּי-אֲנִי הוי'. וְהוֹלַכְתִּי עֲלֵיכֶם אָדָם אֶת-עַמִּי יִשְׂרָאֵל וִירֵשׁוּךָ וְהָיִיתָ לָהֶם לְנַחֲלָה וְלֹא-תוֹסִף עוֹד לְשַׁכְּלָם... לָכֵן אֱמֹר לְבֵית-יִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר אֲדֹנָי הוי' לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי אִם-לְשֵׁם-קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר-בָּאתֶם שָׁם. וְקִדַּשְׁתִּי אֶת-שְׁמִי הַגָּדוֹל הַמְחֻלָּל בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בְּתוֹכָם וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי-אֲנִי הוי' נְאֻם אֲדֹנָי הוי' בְּהִקָּדְשִׁי בָכֶם לְעֵינֵיהֶם. וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן-הַגּוֹיִם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל-הָאֲרָצוֹת וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל-אַדְמַתְכֶם. וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל-גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם. וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי אֶת-לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר. וְאֶת-רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וְעָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר-בְּחֻקַּי תֵּלֵכוּ וּמִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם. וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבֹתֵיכֶם וִהְיִיתֶם לִי לְעָם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לֵאלֹהִים:

בנבואה זו, מבשר יחזקאל ל"הרי ישראל" את גאולת עם ישראל. ה' יעשה למענו ויקדש את שמו המחולל בגוים, אשר חללו בני ישראל בגלותם בין האומות. ה' יטהר את העם מטומאתו ויתן לו לב חדש ורוח חדשה, להיות לו לאלקים.

נבואה זו היא בסוד העליה מעולם העשיה – מקום גלות השכינה ועם ישראל ונתינת העם מתחת ל-ע שרי אומות העולם (השולטים בעולם העשיה) – לעולם היצירה [של], "הרי ישראל" (בסוד המדות דאצילות – הרים – השורות בפנימיות עולם היצירה, כנודע). בעולם העשיה – "אף עשיתיו"[שלא] – יש חלול ה', "חלול" מלשון "חלל" וריקנות מכל גילוי אלקות. ה"חלל" הזה הוא כעין "חור שחור", עליו נאמר "כל באיה לא ישובון"[שלב]. והיינו, מה שבזמן הגלות האחרונה "נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל"[שלג]. רק כאשר ה' יעשה למענו ולמען שמו הקדוש המחולל בגוים, יתקיים "כי נפלתי קמתי"[שלד]. הנפילה – ה"שכיבה" עד עפר – היא בעולם העשיה; הקימה היא בעולם היצירה.

ג - העצמות היבשות

הנבואה השניה (שאף היא בענין שיבת ציון וישוב ארץ ישראל) היא נבואת העצמות היבשות. נצטט מתוכה [שלה]:

הָיְתָה עָלַי יַד-הוי' וַיּוֹצִאֵנִי בְרוּחַ הוי' וַיְנִיחֵנִי בְּתוֹךְ הַבִּקְעָה וְהִיא מְלֵאָה עֲצָמוֹת. וְהֶעֱבִירַנִי עֲלֵיהֶם סָבִיב סָבִיב וְהִנֵּה רַבּוֹת מְאֹד עַל-פְּנֵי הַבִּקְעָה וְהִנֵּה יְבֵשׁוֹת מְאֹד... כֹּה אָמַר אֲדֹנָי הוי' לָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה הִנֵּה אֲנִי מֵבִיא בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם. וְנָתַתִּי עֲלֵיכֶם גִּידִים וְהַעֲלֵתִי עֲלֵיכֶם בָּשָׂר וְקָרַמְתִּי עֲלֵיכֶם עוֹר וְנָתַתִּי בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם וִידַעְתֶּם כִּי-אֲנִי הוי'... וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן-אָדָם הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל-בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה הִנֵּה אֹמְרִים יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ נִגְזַרְנוּ לָֽנוּ. לָכֵן הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי הוי' הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת-קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל-אַדְמַת יִשְׂרָאֵל.

ידוע בכתבי האריז"ל, בסוד עולם התהו שנשבר ומת, שמקום "קבורת" רפח הניצוצות הקדושים, שנפלו למטה ביחד עם שברי הכלים מאותו עולם קדום, הוא בעולמות התחתונים, בריאה יצירה עשיה. סוד תחית המתים הוא ענין החיאת הניצוצות והעלאתם לעולם האצילות.

בנבואה הראשונה יוצאים עם ישראל מהגלות בין הגוים, מהמקום ששם חללו שם שמים ברבים. אך בנבואה זו השניה אין זכר לא לגלות ולא לאומות העולם, רק "והעליתי אתכם מקברותיכם עמי והבאתי אתכם אל אדמת ישראל". כאן, העם מתייסר מהמצב הקיומי של עצמו: "הנה אומרים יבשו עצמותינו ואבדה תקותנו נגזרנו לנו". העליה שבנבואה זו היא בעיקר מעולם הבריאה, שבו מורגשת המציאות הקיומית של האדם והאומה, מציאות המות והקבורה (דהיינו מציאות הריחוק, ההעלם וההסתר של הבורא מן הנברא), אל המלכות של עולם האצילות – "אדמת ישראל".

הנבואה הראשונה היא בחינת תשובה-תתאה – תשוב ה תתאה (מעשיה ליצירה). הנבואה השניה היא בחינת תשובה-עילאה – תשוב ה עילאה (מבריאה לאצילות)[שלו].

ד - חידוש המלוכה

בנבואה השלישית, נבואת חידוש המלוכה על-ידי המלך המשיח, מתאחדים שני העצים, עץ יהודה ועץ יוסף, להיות אחד. נצטט מתוכה [שלז]:

וַיְהִי דְבַר-הוי' אֵלַי לֵאמֹר. וְאַתָּה בֶן-אָדָם קַח-לְךָ עֵץ אֶחָד וּכְתֹב עָלָיו לִיהוּדָה וְלִבְנֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָו וּלְקַח עֵץ אֶחָד וּכְתוֹב עָלָיו לְיוֹסֵף עֵץ אֶפְרַיִם וְכָל-בֵּית יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָו. וְקָרַב אֹתָם אֶחָד אֶל-אֶחָד לְךָ לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ לַאֲחָדִים בְּיָדֶךָ... דַבֵּר אֲלֵהֶם כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי הוי' הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֵּין הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הָלְכוּ-שָׁם וְקִבַּצְתִּי אֹתָם מִסָּבִיב וְהֵבֵאתִי אוֹתָם אֶל-אַדְמָתָם. וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ בְּהָרֵי יִשְׂרָאֵל וּמֶלֶךְ אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם לְמֶלֶךְ וְלֹא יִהְיוּ-עוֹד לִשְׁנֵי גוֹיִם וְלֹא יֵחָצוּ עוֹד לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת עוֹד... וְעַבְדִּי דָוִד מֶלֶךְ עֲלֵיהֶם וְרוֹעֶה אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם וּבְמִשְׁפָּטַי יֵלֵכוּ וְחֻקּוֹתַי יִשְׁמְרוּ וְעָשׂוּ אוֹתָם. וְיָשְׁבוּ עַל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לְעַבְדִּי לְיַעֲקֹב אֲשֶׁר יָשְׁבוּ-בָהּ אֲבוֹתֵיכֶם וְיָשְׁבוּ עָלֶיהָ הֵמָּה וּבְנֵיהֶם וּבְנֵי בְנֵיהֶם עַד-עוֹלָם וְדָוִד עַבְדִּי נָשִׂיא לָהֶם לְעוֹלָם:

בתורה נאמר "ויגש אליו [אל יוסף] יהודה..."[שלח], יהודה טפל ליוסף. אך לעתיד (בנבואה זו) נאמר (לאחר ש"המלכים [יוסף ויהודה] נועדו... יחדו"[שלט]) "ועבדי דוד מלך עליהם... ודוד עבדי נשיא להם לעולם", בסוד "עד דוד הגדיל"[שמ] (שהרי "כל אור-חוזר [בחינת דוד, ה'מקבל'], חוזר לקדמותו ממש [למעלה מנקודת המוצא של גילוי האור-ישר, ה'משפיע']"[שמא]), כמבואר בחסידות.

כאן עולה המלכות דאצילות למקורה בבחינת עטרת היסוד, "אשת חיל עטרת בעלה"[שמב]. עולם האצילות הוא עולם האחדות בכלל, ועל-כן הנבואה הראשונה שכולה בתחום האצילות, מדברת מענין איחוד ("והיו לאחדים בידך"). עיקר היחוד הוא בין שתי הספירות יסוד ומלכות שבו, יוסף ויהודה (דוד). מבואר בחסידות שיוסף סובר "תלמוד גדול", ואילו דוד סובר "מעשה גדול". לעתיד לבוא תפסק ההלכה כמאן דאמר "מעשה גדול". היום, "גדול תלמוד, שמביא לידי מעשה"[שמג]. לעתיד, הממד החדש של התורה שיתגלה על-ידי מלך המשיח – "תורה חדשה מאתי תצא"[שמד] – יזון מההשראה שיקבל מעבודת ה' במסירות נפש שבבחינת "מעשה גדול [שמביא לידי תלמוד]" (על דרך המבואר בשם אדמו"ר הזקן שלעתיד לבוא הנשמה תזון מן הגוף). וזהו "אשת חיל עטרת בעלה" – "עד דוד הגדיל".

ה"עץ" הוא בחינת "צמח" – "צמח שמו ומתחתיו יצמח"[שמה]. לפני שדוד מתיחד עם יוסף, הרי הוא בבחינת "אבן" – דומם. על-ידי יחודו עם יוסף הופך לצמח ועץ (בנבואה זו כל אחד מהם מכונה, מלכתחילה, "עץ", אך ביחס לדוד היינו על שם סופו, ובסוד "ויגש אליו יהודה", בעודו טפל ליוסף, וד"ל).

והנה, בסוף נבואה זו של חידוש המלוכה על-ידי "עבדי דוד", מסיים הנביא בענין המקדש העתיד:

וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית שָׁלוֹם בְּרִית עוֹלָם יִהְיֶה אוֹתָם וּנְתַתִּים וְהִרְבֵּיתִי אוֹתָם וְנָתַתִּי אֶת-מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם. וְהָיָה מִשְׁכָּנִי עֲלֵיהֶם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים וְהֵמָּה יִהְיוּ-לִי לְעָם. וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי אֲנִי הוי' מְקַדֵּשׁ אֶת יִשְׂרָאֵל בִּהְיוֹת מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם.

והוא כמבואר באריכות במקום אחר בנוגע לתודעת דוד מלך ישראל מתחילת דרכו, ובסוד "סוף מעשה במחשבה תחלה"[שמו]. כל כוונתו ומגמתו של דוד המלך, היא להכין בית לה' (ועל כן, אף על פי שבגלגולו הראשון לא זכה לבנות את הבית עצמו, בכל זאת הבית נקרא על שמו [שמז] – "ראה ביתך דוד"[שמח] – שהרי "מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה"[שמט]). דוד חושב על "בית הוי'", ועל כן ה' בונה לו בית נאמן לעולם – "ודוד עבדי נשיא להם לעולם". במחשבה ("במקום מחשבתו של אדם שם הוא נמצא"[שנ]), דוד, המלכות ועטרת היסוד, נמצא בעולם הבינה, בית המקדש הנצחי – "אחת שאלתי מאת הוי' אותה אבקש שבתי בבית הוי' כל ימי חיי לחזות בנעם הוי' ולבקר בהיכלו"[שנא].

ה - מלחמת גוג ומגוג

הנבואה הרביעית היא נבואת מלחמת גוג ומגוג. נצטט מתוכה [שנב]:

וַיְהִי דְבַר-הוי' אֵלַי לֵאמֹר. בֶּן-אָדָם שִׂים פָּנֶיךָ אֶל-גּוֹג אֶרֶץ הַמָּגוֹג נְשִׂיא רֹאשׁ מֶשֶׁךְ וְתֻבָל וְהִנָּבֵא עָלָיו. וְאָמַרְתָּ כֹּה אָמַר אֲדֹנָי הוי' הִנְנִי אֵלֶיךָ גּוֹג נְשִׂיא רֹאשׁ מֶשֶׁךְ וְתֻבָל... לָכֵן הִנָּבֵא בֶן-אָדָם וְאָמַרְתָּ לְגוֹג כֹּה אָמַר אֲדֹנָי הוי' הֲלוֹא בַּיּוֹם הַהוּא בְּשֶׁבֶת עַמִּי יִשְׂרָאֵל לָבֶטַח תֵּדָע. וּבָאתָ מִמְּקוֹמְךָ מִיַּרְכְּתֵי צָפוֹן אַתָּה וְעַמִּים רַבִּים אִתָּךְ רֹכְבֵי סוּסִים כֻּלָּם קָהָל גָּדוֹל וְחַיִל רָב. וְעָלִיתָ עַל-עַמִּי יִשְׂרָאֵל כֶּעָנָן לְכַסּוֹת הָאָרֶץ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים תִּהְיֶה וַהֲבִאוֹתִיךָ עַל-אַרְצִי לְמַעַן דַּעַת הַגּוֹיִם אֹתִי בְּהִקָּדְשִׁי בְךָ לְעֵינֵיהֶם גּוֹג... וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא בְּיוֹם בּוֹא גוֹג עַל-אַדְמַת יִשְׂרָאֵל נְאֻם אֲדֹנָי הוי' תַּעֲלֶה חֲמָתִי בְּאַפִּי... וְנִשְׁפַּטְתִּי אִתּוֹ בְּדֶבֶר וּבְדָם וְגֶשֶׁם שׁוֹטֵף וְאַבְנֵי אֶלְגָּבִישׁ אֵשׁ וְגָפְרִית אַמְטִיר עָלָיו וְעַל-אֲגַפָּיו וְעַל-עַמִּים רַבִּים אֲשֶׁר אִתּוֹ... וְאַתָּה בֶן-אָדָם הִנָּבֵא עַל-גּוֹג וְאָמַרְתָּ כֹּה אָמַר אַדֹנָי הוי' הִנְנִי אֵלֶיךָ גּוֹג נְשִׂיא רֹאשׁ מֶשֶׁךְ וְתֻבָל... וְאֶת-שֵׁם קָדְשִׁי אוֹדִיעַ בְּתוֹךְ עַמִּי יִשְׂרָאֵל וְלֹא-אַחֵל אֶת-שֵׁם-קָדְשִׁי עוֹד וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי-אֲנִי הוי' קָדוֹשׁ בְּיִשְׂרָאֵל.

ידוע הרמז, ש"גוג ומגוג" עולה ע, כמנין אומות העולם. הבטוי מורכב משלש אותיות בלבד: גומ = מט = ז פעמים ז (האותיות הנותרות: גוגוג = כא = ג פעמים ז)[שנג]. והנה, ידוע בכוונת "שמע" בכתבי האריז"ל, ש"שם" (מ"שמע") = רפח (ניצוצין, שנפלו בשבירת הכלים, כנ"ל בנבואת העצמות היבשות) ושם בן (המברר, בירור ראשון, את סוד הרפח, ומעלה את הכל לסוד "שם", המלכות דאצילות). כוונת ה-ע רבתי של "שמע" היא להעלות את הניצוצות הקדושים אל מקורם ב-ז המדות דאצילות (כל מדה כלולה מ-י, ובסוד העיבור ברחם האם העליונה, ששם המדות הן ב"גדלות" – ע רבתי). כוונת ה-מט (גומ) הנ"ל, היינו על-דרך התיקון של ספירת העומר, שבעה שבועות כנגד ז המדות העליונות, ובכל שבוע ז ימים בסוד התכללות המדות זו בזו, מ"חסד שבחסד" ועד ל"מלכות שבמלכות".

נמצא, שכללות התיקון שנעשה על-ידי מלחמת גוג ומגוג, הוא ענין תקון המדות בשלמות. בתחום האצילות, תיקון זה מקביל לעליה, המתוארת בנבואה הראשונה הנ"ל, מעשיה ליצירה, וכמו שנראה להלן.

על-ידי מלחמה זו, "באחרית הימים", יקוים היעוד "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ"[שנד] (ועל כן בא באריכות, בהמשך נבואה זו, תיאור קבורת המון גוג על-מנת לטהר את הארץ). מקור הטהרה הוא באמא עילאה, השורה על בניה – המדות דאצילות – וממשיכה להם מוחין דגדלות (דאמא, טהרה) לאחר שנתקנו בשלמות, כנ"ל.

בסוף נבואה זו רואים דימוי מפורש לנבואה הראשונה של שיבת ציון וישוב ארץ ישראל (וכנ"ל, שסוד נבואה זו מקביל, בתחום האצילות, לסוד הנבואה הראשונה):

וְאַתָּה בֶן-אָדָם כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי הוי' אֱמֹר לְצִפּוֹר כָּל-כָּנָף וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה הִקָּבְצוּ וָבֹאוּ הֵאָסְפוּ מִסָּבִיב עַל-זִבְחִי אֲשֶׁר אֲנִי זֹבֵח לָכֶם זֶבַח גָּדוֹל עַל הָרֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲכַלְתֶּם בָּשָׂר וּשְׁתִיתֶם דָּם... וְנָתַתִּי אֶת-כְּבוֹדִי בַּגּוֹיִם וְרָאוּ כָל-הַגּוֹיִם אֶת-מִשְׁפָּטִי אֲשֶׁר עָשִׂיתִי וְאֶת-יָדִי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָהֶם. וְיָדְעוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי אֲנִי הוי' אֱלֹהֵיהֶם מִן-הַיּוֹם הַהוּא וָהָלְאָה... לָכֵן כֹּה אָמַר אֲדֹנָי הוי' עַתָּה אָשִׁיב אֶת-שְׁבוּת יַעֲקֹב וְרִחַמְתִּי כָּל-בֵּית יִשְׂרָאֵל וְקִנֵּאתִי לְשֵׁם קָדְשִׁי... וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי הוי' אֱלֹהֵיהֶם בְּהַגְלוֹתִי אוֹתָם אֶל-הַגּוֹיִם וְכִנַּסְתִּים אֶל-אַדְמָתָם וְלֹא-אוֹתִיר עוֹד מֵהֶם שָׁם.

כאן מופיע שוב "הרי ישראל", המדות דאצילות, כמבואר לעיל (בנבואה הראשונה). אכילת בשר גבורי גוג ושתית דמם היינו העלאת כל הניצוצות הקדושים מגוג ומגוג למקורם באצילות ממש. ואזי דוקא תעבור רוח הטומאה מן הארץ, כנ"ל. בסיום הנבואה מודגשת מדת הרחמים של ה' יתברך – "ורחמתי כל בית ישראל (וקנאתי לשם קדשי)". מדת הרחמים היא מדת התפארת דאצילות, כללות כל המדות העליונות, כידוע.

והנה ידוע שיש שני שלבים בקבוץ גלויות. בתחילה צריכה להיות עליה לארץ של חלק נכבד מן העם על-מנת לפתוח את התהליך של קיום שלש מצות הצבור, החל ממצות מנוי מלך ולאחריה מצות הכרתת זרעו של עמלק (הכוללת את כל מלחמות הוי' שילחם המלך המשיח "באחרית הימים", בסוד "ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אבד"[שנה], ובפרט מלחמת כל המלחמות כולן, מלחמת גוג ומגוג). רק לאחר מכן (ולפי דעת הרמב"ם [שנו], גם לאחר בנין בית המקדש) יקבץ מלך המשיח את כל נדחי ישראל, ועד שלא ישאר אחד מישראל בגלות.

מדיוק הלשון בסיום נבואה זו, לעומת הנבואה הראשונה של קבוץ גלויות כנ"ל, יוצא שדוקא כאן, לאחר מלחמת גוג ומגוג, "וכנסתים על אדמתם ולא אותיר עוד מהם שם".

ו - הבית השלישי

הנבואה הגדולה האחרונה של ספר יחזקאל (עד סיום הספר) קובעת ברכה לעצמה. היא מצוינת בתאריך מפורש [שנז]:

בְּעֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה לְגָלוּתֵנוּ בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּאַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה אַחַר אֲשֶׁר הֻכְּתָה הָעִיר בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הָיְתָה עָלַי יַד-הוי' וַיָּבֵא אֹתִי שָׁמָּה.

ידוע הרמז, ש"ראש השנה" עולה בית המקדש. והוא בסוד אמא עילאה, שהרי מספר זה (תתסא) הוא ה"משולש" של אם (סכום כל המספרים מ-א עד אם). "בעשור לחדש" היינו יום הכפורים, סוד "פנימיות אמא, פנימיות עתיק"[שנח] – "לפני הוי' תטהרו"[שנט] ("טהרה" באמא, "תטהרו" עולה כתר). יחזקאל הנביא הרי הוא "יחזקאל בן בוזי הכהן"[שס]. הוא הכהן השואף לעבוד את עבודתו בבית המקדש ובפרט ביום הקדוש, "בעשור לחדש", שכל עבודתו קדש לכהן הגדול (בחינת אהרן הכהן, שאף הוא בסוד "פנימיות אמא, פנימיות עתיק", אהרן מלשון הריון, כנודע).

ואכן נבואה זו, קשורה לנבואה הראשונה של ספר יחזקאל – מעשה מרכבה (שאף הוא מצוין בתאריך מפורש וכו') – בסוד "נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן"[שסא]. וכן מפורש בהמשך נבואה זו [שסב]:

וְהִנֵּה כְּבוֹד אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בָּא מִדֶּרֶךְ הַקָּדִים וְקוֹלוֹ כְּקוֹל מַיִם רַבִּים וְהָאָרֶץ הֵאִירָה מִכְּבֹדוֹ. וּכְמַרְאֵה הַמַּרְאֶה אֲשֶׁר רָאִיתִי כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר-רָאִיתִי בְּבֹאִי לְשַׁחֵת אֶת-הָעִיר וּמַרְאוֹת כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר רָאִיתִי אֶל-נְהַר כְּבָר וָאֶפֹּל עַל-פָּנָי.

במעשה מרכבה, ראה יחזקאל את השכינה מסתלקת מבית המקדש. בנבואה זו הוא רואה את השכינה חוזרת לשכון כבוד בבית עולמים, בית המקדש השלישי והנצחי.

נצטט מתוך נבואה זו [שסג]:

בְּמַרְאוֹת אֱלֹהִים הֱבִיאַנִי אֶל אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל וַיְנִיחֵנִי אֶל-הַר גָּבֹהַּ מְאֹד וְעָלָיו כְּמִבְנֵה-עִיר מִנֶּגֶב. וַיָּבֵיא אוֹתִי שָׁמָּה וְהִנֵּה-אִישׁ מַרְאֵהוּ כְּמַרְאֵה נְחֹשֶׁת וּפְתִיל-פִּשְׁתִּים בְּיָדוֹ וּקְנֵה הַמִּדָּה וְהוּא עֹמֵד בַּשָּׁעַר. וַיְדַבֵּר אֵלַי הָאִישׁ בֶּן-אָדָם רְאֵה בְעֵינֶיךָ וּבְאָזְנֶיךָ שְּׁמָע וְשִׂים לִבְּךָ לְכֹל אֲשֶׁר-אֲנִי מַרְאֶה אוֹתָךְ כִּי לְמַעַן הַרְאוֹתְכָה הֻבָאתָה הֵנָּה הַגֵּד אֶת-כָּל-אֲשֶׁר-אַתָּה רֹאֶה לְבֵית יִשְׂרָאֵל. וְהִנֵּה חוֹמָה מִחוּץ לַבַּיִת סָבִיב סָבִיב וּבְיַד הָאִישׁ קְנֵה הַמִּדָּה שֵׁשׁ-אַמּוֹת בָּאַמָּה וָטֹפַח וַיָּמָד אֶת-רֹחַב הַבִּנְיָן קָנֶה אֶחָד וְקוֹמָה קָנֶה אֶחָד. וַיָּבוֹא אֶל-שַׁעַר אֲשֶׁר פָּנָיו דֶּרֶךְ הַקָּדִימָה... וַיְבִיאֵנִי אֶל-הַהֵיכָל... וַיּוֹצִיאֵנִי אֶל-הֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה... וַיּוֹלִכֵנִי אֶל-הַשָּׁעַר שַׁעַר אֲשֶׁר פֹּנֶה דֶּרֶךְ הַקָּדִים... זֹאת תּוֹרַת הַבָּיִת עַל-רֹאשׁ הָהָר כָּל-גְּבֻלוֹ סָבִיב סָבִיב קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִנֵּה-זֹאת תּוֹרַת הַבָּיִת.

לאחר "תורת הבית" בא דין הכהנים ולאחר מכן ה"תרומה" אשר ירימו בני ישראל מנחלת ארץ ישראל לכהנים, ללוים ולנשיא. בהמשך מתואר קרבן הנשיא ביום השבת וביום החדש [שסד]:

כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי הוי' שַׁעַר הֶחָצֵר הַפְּנִימִית הַפֹּנֶה קָדִים יִהְיֶה סָגוּר שֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת יִפָּתֵחַ וּבְיוֹם הַחֹדֶשׁ יִפָּתֵחַ. וּבָא הַנָּשִׂיא דֶּרֶךְ אוּלָם הַשַּׁעַר מִחוּץ וְעָמַד עַל-מְזוּזַת הַשַּׁעַר וְעָשׂוּ הַכֹּהֲנִים אֶת-עוֹלָתוֹ וְאֶת-שְׁלָמָיו וְהִשְׁתַּחֲוָה עַל-מִפְתַּן הַשַּׁעַר וְיָצָא וְהַשַּׁעַר לֹא-יִסָּגֵר עַד-הָעָרֶב. וְהִשְׁתַּחֲווּ עַם-הָאָרֶץ פֶּתַח הַשַּׁעַר הַהוּא בַּשַּׁבָּתוֹת וּבֶחֳדָשִׁים לִפְנֵי הוי'.

ה"שער הפנה קדים" (המוזכר כמה וכמה פעמים בנבואה זו החותמת את ספר יחזקאל) היינו "שער הכולל" (המוזכר בכתבי האריז"ל לענין נוסח התפלה השוה לכל נפש), שהוא שער ה-נ של הבינה, הפונה קדים אל קדמונו של עולם, עצמותו ומהותו ב"ה. הנשיא הוא הנשמה הכללית של עם ישראל ("הנשיא הוא הכל"[שסה]) שמשיג, לעתיד לבא (בסוד הנאמר במלך המשיח: "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד"[שסו]), את שער ה-נ, בהתבטלותו הגמורה לעצמותו יתברך – "והשתחוה על מפתן השער". כל בני ישראל, "עם הארץ", משתחוים אף הם לגילוי של שער ה-נ שנמשך על-ידי הנשיא בהשתחוותו לה' (כמבואר כל זה באריכות במקום אחר [שסז]).

לאחר כל זה באה נבואה נפלאה המתארת את הנחל שייצא מבית קדש הקדשים של הבית העתיד, ימתיק את כל המים שבעולם ויביא רפואה לכל העולם כולו [שסח]:

וַיְשִׁבֵנִי אֶל-פֶּתַח הַבַּיִת וְהִנֵּה-מַיִם יֹצְאִים מִתַּחַת מִפְתַּן הַבַּיִת קָדִימָה כִּי-פְנֵי הַבַּיִת קָדִים וְהַמַּיִם יֹרְדִים מִתַּחַת מִכֶּתֶף הַבַּיִת הַיְמָנִית מִנֶּגֶב לַמִּזְבֵּחַ... וְהִנֵּה אֶל-שְׂפַת הַנַּחַל עֵץ רַב מְאֹד מִזֶּה וּמִזֶּה. וַיֹּאמֶר אֵלַי הַמַּיִם הָאֵלֶּה יוֹצְאִים אֶל-הַגְּלִילָה הַקַּדְמוֹנָה וְיָרְדוּ עַל-הָעֲרָבָה וּבָאוּ הַיָּמָּה אֶל-הַיָּמָּה הַמּוּצָאִים וְנִרְפְּאוּ הַמָּיִם. וְהָיָה כָל-נֶפֶשׁ חַיָּה אֲשֶׁר-יִשְׁרֹץ אֶל כָּל-אֲשֶׁר יָבוֹא שָׁם נַחֲלַיִם יִחְיֶה וְהָיָה הַדָּגָה רַבָּה מְאֹד כִּי בָאוּ שָׁמָּה הַמַּיִם הָאֵלֶּה וְיֵרָפְאוּ וָחָי כֹּל אֲשֶׁר-יָבוֹא שָׁמָּה הַנָּחַל... וְעַל-הַנַּחַל יַעֲלֶה עַל-שְׂפָתוֹ מִזֶּה וּמִזֶּה כָּל-עֵץ-מַאֲכָל לֹא-יִבּוֹל עָלֵהוּ וְלֹא-יִתֹּם פִּרְיוֹ לָחֳדָשָׁיו יְבַכֵּר כִּי מֵימָיו מִן-הַמִּקְדָּשׁ הֵמָּה יוֹצְאִים וְהָיָה פִרְיוֹ לְמַאֲכָל וְעָלֵהוּ לִתְרוּפָה.

האור והשפע שיצאו מן הבית העתיד יהפכו את העולם כולו למעין גן עדן מקדם. והוא רומז לתקופה השניה של ימות המשיח, התקופה הנסית שבה יקויים היעוד של "וגר זאב עם כבש וגו'"[שסט] כפשוטו (וכידוע הישוב של דברי הרמב"ם בזה [שע]). והיינו, שוב, בסוד "העולם הבא" ו"לעתיד לבא", שמצד אמא עילאה כידוע בקבלה.

סוף הנבואה ממש חוזר לעם ישראל היושב בארצו, בסוד "נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן" ביחס לנבואה הראשונה הנ"ל. אך כאן, בהמשך לסגנון ולאופי הכללי של נבואה זו, שכולה "מדידות" מדויקות, הארץ מתחלקת לגבולות מדודים לכל שבט ושבט.

לאחר הופעת עיקר שכינה בבית המקדש – "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"[שעא] – והארת אור השכינה להמתיק את כל המציאות כולה לטוב, ניתן להמשיך את ה"בלי גבול" האמיתי ב"גבול" (שזו היא תכלית הכוונה של בית המקדש, שהרי על דרך טבע השתלשלות העולמות: "הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך אף כי הבית הזה"[שעב]).

גבולות השבטים לעתיד לבא הם בעצם "רצועות" שוות "מפאת קדים עד פאת ימה" (מהמזרח למערב – "ממזרח שמש עד מבואו מהלל שם הוי'"[שעג] – ממקום זריחת ה"קדמון" ועד ל"שכינה במערב"[שעד]). בסיום וחותם הנבואה ממש הופכות "רצועות" אלו למעין שבילים ומסלולים שבהם עולים השבטים לירושלים עיר הקדש וכל שבט ושבט נכנס בשער המיוחד לו, שנקרא על שמו (ועד שמתבטלים כולם לאור התבטלותו של הנשיא ב"שער הפנה קדים" של המקדש עצמו, כנ"ל).

והחיתום ממש: "ושם העיר מיום הוי' שמה". העיר ירושלים, עיר הקדש, נקראת על שמו המיוחד של הקב"ה, שם הוי' ב"ה, על-דרך המשיח שנקרא אף הוא בשם "הוי' צדקנו"[שעה].

שלמות הגילוי של שער ה-נ של הבינה היא כאשר הנברא (המתוקן בשלמות) זוכה להקרא על שם בוראו, ה"משל" מגלה בשלמות את ה"נמשל". היש הנברא משקף את היש האמיתי, הכל בסוד "פנימיות אמא, פנימיות עתיק", כנ"ל.

ז - חמש העליות הכלליות

נסכם את חמש העליות הכלליות המתוארות בחמש הנבואות הנ"ל המופיעות בסוף ספר יחזקאל (לפי הסדר של "שלש מצות נצטוו ישראל בשעת כניסתם לארץ"):

בנבואה הראשונה נשמות עם ישראל עולות מגלותן בעולם העשיה התחתון לקדושת עולם היצירה;

בנבואה השניה מתחיה המציאות הפנימית של העם (תחית המתים של העצמות היבשות), העולה מעולם הבריאה למלכות דאצילות;

בנבואה השלישית המלכות דאצילות מתאחדת עם היסוד דאצילות, "והיו לאחדים בידך";

בנבואה הרביעית המלכות עולה לתפארת (הכוללת את כל המדות העליונות), ה' לוחם את מלחמות ישראל, מתקן את המדות בשרשן, ומשרה רוח טהרה על הארץ (הנמשכת אל המדות העליונות, פרצוף ז"א, מאמא עילאה);

בנבואה החמישית זוכות הנשמות לשוב לשרשן האמיתי – "והרוח תשוב אל האלהים [בחינת 'אלהים חיים', אמא] אשר נתנה"[שעו]. תכלית עבודת התשובה היא בבינה, כנודע בכל ספר הזהר הקדוש ("מן זהרא דאימא עילאה תשובה"[שעז]). "ישראל עלו במחשבה"[שעח] דאמא עילאה, "מקום בינה" ששם עיקר ההתגלות של עתיקא – "לפני [למעלה מאותיות] הוי' תטהרו"[שעט].

והנה, במקום אחר [שפ] מבואר שהסדר הנ"ל – כניסת עם ישראל לארץ ישראל וקיום שלש המצות של מנוי מלך, מלחמות ובנין בית המקדש – מכוון כנגד ארבעת העולמות מלמעלה למטה (הכניסה לארץ באצילות; מנוי מלך בבריאה; מלחמות ביצירה; ובנין בית המקדש – "ועשו לי מקדש" – בעשיה). כאן מבואר כל התהליך מלמטה למעלה.

הנה, כלל גדול בקבלה ובחסידות, שמצד התגלות האורות, הסדר הוא מלמעלה למטה, אך מצד בנין הכלים (להכיל את האורות העליונים) העבודה היא מלמטה למעלה. ה"אורות", היינו גילוי המהות; ה"כלים", היינו הכנת המציאות.

וכן ידוע שישנן נשמות גבוהות, "זרע אדם"[שפא], שכל עבודתן היא בדרך מלמעלה למטה. אך לעומתן, רוב נשמות ישראל, "זרע בהמה"נד, דרך עבודתן היא מלמטה למעלה, כנ"ל. "כל ישראל ערבים זה בזה"[שפב], ולא סגיא הא בלא הא, "וזרעתי את בית ישראל ואת בית יהודה זרע אדם וזרע בהמה"נד – "אדם ובהמה [כאשר הם ביחד, דוקא] תושיע הוי'"[שפג].

סדר העבודה הנ"ל, מלמטה למעלה, תואם את המבואר עוד במקום אחר [שפד], ששלש מצות הצבור מקבילות לתיקון המלכות (מנוי מלך), תיקון היסוד שעולה עד הדעת (הכרתת זרעו של עמלק), ותיקון הבינה שבה נכללו כללות הג"ר, על דרך היכל קדש קדשים (בנין בית הבחירה), עיין שם.

ועוד מבואר שם, שבג"ר עצמן (כתר, חכמה, בינה) הסדר הוא כ"חותם המתהפך" (מנוי מלך בכתר, הכרתת זרעו של עמלק בחכמה, ובנין בית הבחירה בבינה). לפי זה, צריך לכוון את עצם הכניסה של עם ישראל לארץ ישראל למלכות דא"ק (עיקר סוד "הארץ", כמבואר בדא"ח [שפה] על הפסוק "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ").

וכן בכתר גופא, כאשר מכוונים את שלש המצות כנגד ג הרישין שבכתר מלמעלה למטה (מצד ה"גברא" שבמצות אלו: מנוי מלך ברדל"א, אמונה; הכרתת זרעו של עמלק ברישא דאין, תענוג; ובנין בית הבחירה ברישא דאריך, רצון), תבוא עצם הכניסה לארץ כנגד מלכות דא"ק, כנ"ל. אך כאשר מכוונים את שלש המצות כנגד ג הרישין מלמטה למעלה (מצד ה"חפצא" שבמצות אלו: מנוי מלך ברישא דאריך, וכו'), תקביל הכניסה לארץ לספירת החכמה, בסוד "הוי' בחכמה יסד ארץ"[שפו] (וכידוע שה"מוחין" דארץ ישראל הם מוחין דאבא – "אוירא דארץ ישראל מחכים"[שפז] – בסוד "ארץ אשר הוי' אלהיך דורש אותה, תמיד עיני הוי' אלהיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה"[שפח]).

מצות הצבור כנגד שלש הפרשיות: שפטים, כי תצא, כי תבוא

א

פרשת שפטים פותחת במצות מנוי סנהדרין – "שפטים ושטרים תתן לך"[שפט] – וממשיכה במצות מנוי מלך – "שום תשים עליך מלך"[שצ], המצוה הראשונה מבין שלש המצות שנצטוו ישראל בשעת כניסתן לארץ [שצא].

סיום פרשת שפטים הוא בענין דיני מלחמות – "כי תצא למלחמה על אויבך"[שצב]. אך שם מדובר על דיני המלחמה גופא, עד הנצחון, ואילו תכלית ענין הנצחון דמלחמות המלך, וכן עיקר המצוה השניה מבין שלש המצות הנ"ל – הכרתת זרעו של עמלק – נמצאים בפתיחת וחתימת פרשת כי תצא: "כי תצא למלחמה על איביך ונתנו הוי' אלקיך בידך ושבית שביו, וראית בשביה אשת יפת תאר וגו'"[א]; "זכור את אשר עשה לך עמלק וגו' תמחה את זכר עמלק מתחת השמים, לא תשכח"[ב].

פרשת כי תבוא פותחת במצות הבאת בכורים לבית הבחירה, כנגד המצוה השלישית מבין שלש המצות הנ"ל: "לבנות להם בית הבחירה"ג.

ב

מנוי הסנהדרין והמלך היינו בחינת "חש", שתיקה ובטול (של כללות האומה) לסמכות העליונה של התורה, עבודת ה"הכנעה" בנפש [ג].

זכרון מעשה עמלק וכו', היינו כנגד "מל" מלשון ברית מילה, עבודת ה"הבדלה" בנפשז.

בשעת הבאת הבכורים לבית הבחירה אל הכהן המשרת שם לפני ה', קוראים את פרשת "ארמי אבד אבי וגו'"[ד], שהוא ענין ההודיה, בטוי השמחה שבלב – "ושמחת בכל הטוב"[ה]. והיינו סוד "מל" מלשון דבור, שענינו "המתקה" בנפש, כנודעז.

בכח הקורא את קללות התוכחה שבפרשת כי תבוא (–לאחר פרשת הבכורים) להמתיקן ולהפכן לברכות ממש, "שאף שלפי הנראה דברי התוכחות אלו הם קללות, אבל לפי האמת אינם רק ברכות"[ו], כמסופר על אדמו"ר הזקן נ"ע זי"ע [ז]. והיינו שמתוך צח הקללות מאיר אור צח ומצוחצח דכתר עליון [ח], הפיכת החשך העליון (שהוא שרש הקללות באמת) – "ישת חשך סתרו"[ט] – ל"אור חדש על ציון תאיר"[י].

בפשטות, התוכחה התקיימה ע"י ששפך השי"ת את אפו וחמתו על העצים והאבנים של בית המקדש [יא]. וכן ענין המתקת צח הקללות לאור צח כנ"ל יתקיים על ידי בנין בית המקדש השלישי בקרוב בימינו – "מקדש אד' כוננו ידיך"[יב], וד"ל.

ג

פרשיות אלו הן הפרשות ה-מח, מט, נ בתורה, הכל בסוד היובל – מט הן שבע השמיטות ו-נ היא שנת היובל ומח עולה בגימטריא יובל. והוא היבול של "ארץ זבת חלב ודבש"[יג] (שהרי כל שלש המצות נצטוו רק בשעת כניסת עם ישראל כ"צבור" אחד לארץ ישראל), וד"ל.

במספר קטן, שפטים, כי תצא עולה מב (בסוד שם מב דמעשה בראשית שעולה "יהי...טוב"[יד], כמבואר במ"א; שפטים עולה יהי וכי תצא עולה טוב), ועם כי תבוא עולה הכל חן.

"חן" היינו מתנת המלכות [טו], שבקיום ג' המצות נעשה תקון המלכות בשלמות ואזי יש מציאת חן אמיתית. החן העולה ע"י המלכות נרמז בפסוק "דברי פי חכם חן"[טז] – פי בגימטריא מלך; 'חכם' היינו חכמה תתאה שבמלכות, "מלכות-פה, תורה שבעל פה קרינן לה"[יז] – תורה שבעל פה היא החכמה דמלכות ושרשה בחכמה עילאה, "אורייתא מחכמה נפקת"[יח].

מצות הצבור וחדש תשרי

א

שלש המצות הכלליות (מצות ה"צבור") שנצטוו ישראל בשעת כניסתן לארץ [יט] – מנוי מלך, הכרתת זרעו של עמלק, בנין בית הבחירה [כ] – מקבילות לשלשת המועדים העיקריים של חדש תשרי (תשרי אותיות "רשית", כמ"ש "ארץ אשר הוי' אלקיך דֹרש אתה תמיד עיני הוי' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה"[כא]. מכאן נראה הקשר בין תשרי לבין הכניסה לארץ ישראל, וד"ל), החדש השביעי (שמושבע בכל טוב, וכולל בתוכו, בתמצית, את כל השנה כולה [כב], כלומר שכולל בתוכו את כללות עבודת השי"ת של כל השנה כולה, שהיא תכלית בריאת האדם בעולם.

ב

ראש השנה הוא כנגד מצות מנוי מלך.

"מצות היום בשופר"[כג] מרמז לשופר של הכתרת המלך. "שום תשים עליך מלך"[כד] – "'שום' לעילא, 'תשים' לתתא"[כה], היינו קבלת מלכות שמים בשלמות וכן (ואליבא דאמת – הא בהא תליא) קבלת מלכות בית דוד בארץ, כמבואר בארוכה במ"א.

המלך הוא "ראש" העם ו"כד אתתקן רישא דעמא אתתקן כולא עמא"[כו] (שמכל זה יובן גודל יקרת הזמן של ימי ראש השנה בעבודה הפנימית של קבלת עֹל מלכות, כמפורסם בדברי נשיאי החסידות לדורותם).

[העם, מצד עצמם, הם בבחינת "שנה", מלשון שנוי. אך המלך – "ראש השנה" – אינו משתנה, בבחינת "אני הוי' לא שניתי"[כז] – "כי לא אדם הוא להנחם"[כח], בסוד "כח המניע הבלתי מתנועע" (סוד קביעת המזוזה, מלשון מזיז [כט], בדלת – דלית לה מגרמה כלום [ל], וד"ל), ובסוד "אמר מלכא (באמירה בעלמא) עקר טורא (בפועל ממש)"[לא], וד"ל.]

מבואר בארוכה במ"א [לב] שג' מצות הנ"ל הן כנגד ג' רישין שבכתר – אמונה, תענוג, רצון – ובשני אופנים: מצד ה"גברא" שבהן סדרן הוא מלמעלה למטה, ולפי"ז מנוי מלך הוא כנגד רדל"א. אך מצד ה"חפצא" שבהן סדרן הוא מלמטה למעלה, ולפי"ז מנוי מלך הוא כנגד "רישא דאריך". מצד ה"גברא" המלך הוא בסוד "רישא דלא ידע (את עצמו, כלומר אלו כחות אלקיים יש בו [לג]) ולא אתידע"[לד], אך מצד ה"חפצא" דתקון העולם ע"י קיום מצות מנוי מלך, תפקיד המלך הוא לכפות את העם ואת העולם כולו ללכת בדרך ה'[לה], והוא מצד תקף הרצון שבו – "רישא דאריך", שהוא כנגד כח הרצון בנפש [לו].

בסוד "רישא דאריך", ב' ימי ראש השנה הם "יומא אריכתא", כנגד שני הפרצופים שבאריך אנפין (בחינת "באור פני מלך חיים"[לז] – גילוי תרין תפוחין קדישין דתקון "ואמת"[לח] בראש השנה – "ראש דברך [מלשון 'דבר אחד לדור'[לט]] אמת"[מ], וד"ל) – פרצוף הגלגלתא ופרצוף מוחא סתימאה [מא].

היום הראשון הוא כנגד פרצוף הגלגלתא, מקור הרצון הפשוט, בלשון החסידות [מב]. ובו מלובש חסד דעתיק [מג], בחינת "ימינך פשוטה לקבל שבים"[מד] שביום הראשון ("הכל הולך אחר הפתיחה"[מה]) של עשרת ימי תשובה. חסד זה בא להמתיק את בחינת ה"דינא קשיא" ביחס לחצוניות העולמות שאין להם עליה ביום הראשון של ראש השנה [מו]. והיינו שהגלגלתא הוא שרש אור המקיף [מז], אור ה"סובב כל עלמין" ("סובב" ע"ד "גלגל בשנה כמלך במדינה"[מח], "גלגל" לשון "גלגלתא", וד"ל) המסמא את עיני החצונים.

היום השני הוא כנגד פרצוף מוחא סתימאהכג, כח המשכיל, בלשון החסידות [מט]. ובו מתלבשת הגבורה דעתיקכד לפעול את ענין "יין השוקט על שמריו"[נ] כנודע, בסוד "ושלמה ישב על כסא דוד אביו ותִכֹּן מלכֻתו מאד"[נא]. והיינו ענין כפית הדינין שבבחינת "דינא רפיא" (כאשר חצוניות העולמות עולים אף הם מכח העליה של פנימיות העולמות) של היום השני דראש השנהכח. ט ברכות דתפלת מוסף דראש השנה הן כנגד ט היכלין דאריך אנפין [נב] כנודע. כללות הכוונה של ראש השנה הוא ענין הבטול לבעל הרצון ממש, כמבואר בדא"ח.

ג

יום הכפורים הוא כנגד מצות הכרתת זרעו של עמלק.

היום הקדוש הוא תקון שרש התענוג בנפש (בין מצד ה"גברא" שבמצוה זו ובין מצד ה"חפצא" שבה), בחינת שבת שבתון. ענין העינוי שביום זה היינו בסוד "רישא דאין" דוקא, תענוג מעצם ההתבטלות שבבחינת אין (בסוד "ולחיותם ברעב"[נג], כמבואר בדא"ח), ולא ככל תענוג גשמי וכו' הבא מהרגשת התפשטות היש שבו. והיינו שהתענוג שביום הכפורים הוא בבחינת עולם הבא ממש, שאין שם אכילה ושתיה, אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם (העטרה נמשכת בראש דוקא ע"י הכרתת זרעו של עמלק בגימטריא ספק כנודע, וד"ל) ונהנים מזיו השכינה [נד].

יום הכפורים הוא סיום וחותם ימי התשובה, סיום עבודת מלך המשיח (שהכתרתו הוא סוד ראש השנה כנ"ל) "לאתבא צדיקיא בתיובתא"[נה] (והיינו שעיקר התשובה בעם מתרחשת בשעת מלחמה דוקא, כמבואר בנגלה ונסתר דאורייתא). שלמות בנין המלכות (כאשר עולה היא לקבל את סוד החותם ביסודה לצורך הזווג הקדוש כנודע) היא בעת הנצחון הגמור של המלך על כל אויביו מסביב. "לא היו ימים טובים בישראל כט"ו באב ויום הכפורים"[נו], אשר שניהם מרמזים לנצחון המוחלט במלחמת היצר – הוא מלאך המות [נז] (הוא הנחש הקדמוני, היינו קליפת עמלק כנודע. בט"ו באב נתגלה ש"כלו מתי מדבר"[נח] וביום הכפורים "וקראתם דרור בארץ"[נט], דרור ממלאך המות כנודע) – הזכיה לחיים נצחיים.

יום הכפורים הוא היום השמיני לפרישות הכהן הגדול מביתו (כדאיתא בריש מסכת יומא), בחינת שמיני למילה, שלמות ארבעים ימי התשובה של חדש אלול ועשרת ימי תשובה, שבסוד "ומל הוי' אלקיך את לבבך ואת לבב זרעך וגו'"[ס], כמבואר בדא"ח. סוד מילת הלב שביום הכפורים היינו הכרתת זרעו של עמלק, הערלה המכסה על הברית.

בו ביום הקדוש ירד משה רבינו ע"ה מהר סיני עם הלוחות השניים – מתן תורה דבעלי תשובה – "כפלים לתושיה"[סא]. ידוע שכתר תורה הוא כנגד רישא דאין [וכמו שכתר מלכות הוא כנגד רישא דאריך. כתר כהונה דעבודת הכהן הגדול ביום הכפורים הוא בסוד "אחת בשנה"[סב] (כלומר "אחת שהיא שתים", "שנה" מלשון שנים. שני ימי ראש השנה הם "שנים שהם אחד" – "יומא אריכתא" כנ"ל. והיינו ההבדל בין חו"ב דעתיק המגולים לחו"ג דעתיק המתלבשים בכו"ח דאריךכה, וד"ל) והוא כנגד חו"ב דעתיק דוקא על שם התכללותם ברדל"א [סג], והיינו גם כן שאין בו אכילה וכו' שאין התענוג שבו מתלבש ברצון (שהוא ע"ד "גוף" ביחס לתענוג המתלבש בתוכו) בבחינת אור פנימי כנ"ל, וד"ל], בחינת "שעשועים עצמיים" (היינו חו"ב דעתיק, שבסוד "רישא דאין" דמתן תורה דבעלי תשובה – שבמקומם אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד, שהרי עולים ונכללים בסוד רדל"א – וכנ"ל, שמשם באה הכרתת הספק של עמלק מכל וכל, וד"ל).

סוד הוידוי בפה דוקא ביום הקדוש, הוא ענין הריגת "גוף" הקטיגור הרוחני שנברא ע"י העבירות של כאו"א, כמבואר בדא"ח [סד]. והיינו ע"ד "תמחה את זכר עמלק" (בזכות התשובה הפנימית "מקרב איש ולב עמק"[סה] נכרת העלם הרע של שרש קליפת עמלק, בבחינת "מחה אמחה את זכר עמלק"[סו], וד"ל).

והנה "יום כפורים" הוא "יום כ-פורים"[סז]. בפורים הוא עיקר ענין מחית עמלק בפועל ממש – "ונהפוך הוא ['אתהפכא חשוכא לנהורא וטעמין מרירו למיתקא'[סח]] אשר ישלטו היהודים [מלשון 'מודה אני לפניך' שהוא גם לשון וידוי דברים כנודע [סט]] המה בשנאיהם"[ע].

סימן הנצחון המוחלט של יום הכפורים הוא ענין נטילת הלולב שבחג הסוכות, כמבואר במדרש [עא] – "דידן נצח". עבודת בית המקדש ביום הקדוש ע"י הכהן הגדול דוקא (שעיקר מגמתו היא נצחון האויב הרוחני המקטרג (וממילא להמשיך שפע ברכות לכל השנה כולה), ע"ד "שעת צלותא שעת קרבא"[עב]) היא כולה בדרך העלאה (סוד ענן הקטרת) מלמטה למעלה (ובהפרד ה"בר" הקדוש והטהור מה"פסולת" הטמא מכל וכל, שהוא ענין שילוח ה"שעיר לעזאזל"), אך עיקר סוד ההמשכה וההשראה של קדושת הבית על כל ישראל העולים לרגל הוא בחג הסוכות דוקא, וכדלקמן.

ד

חג הסוכות הוא כנגד בנין בית הבחירה.

"ופרוש עלינו סוכת שלומך" היינו בנין בית המקדש, לאחר שיקוים "והניח הוי' אלקיכם לכם מכל אויביכם מסביב וישבתם בטח"[עג], שאזי "והיה המקום אשר יבחר הוי' אלקיכם לשכן שמו שם וגו'"נה.

"לשכן שמו שם" מרמז ליחוד השמות ד"הוי' מקדש אד'"[עד] ("גדול מקדש שניתן בין שתי אותיות"[עה]) שעולים סוכה (כו – הוי' ב"ה – בפנימיות, וסה – אד' – בחצוניות, סוד שלוב שם אד' בשם הוי' – יחודא עילאה, כנודע).

כאשר יבנה בית המקדש השלישי ב"ב יקוים "כי אז אהפך אל עמים שפה ברורה לקרא כלם בשם הוי' לעבדו שכם אחד"[עו]. כל העמים יעלו לירושלים עיר הקדש לחגוג את חג הסוכות בבית המקדש (שאז מקבלים את עיקר חיותם, ע"י הקרבת שבעים הפרים שבו, שכנגד שבעים אומות העולם [עז], כנודע).

בסוכה אנו יושבים ב"צלא דמהימנותא" – אמונה פשוטה, רדל"א. עיקר שמחת בית המקדש, שמחת בית השואבה (שמשם שואבים רוח הקדש [עח]ס, משרש נשמות ישראל – אמונת ישראל – שברדל"א), מתקיימת בחג הסוכות – "זמן שמחתנו" דוקא. ארבעת המינים, המראים על אהבת ישראל ואחדות ישראל [עט] (אחדות הנובעת מה"צד השוה" שבכל עם ישראל – אמונה פשוטה ותמימה בהוי' אחד), היו נוטלים במקדש, ומקיפים בהם את המזבח – "לב" המקדש [פ] [ובמיוחד ביום הושענא רבה, "יום ערבה" (ערבה אין בו טעם וריח, בחינת אמונה פשוטה דרדל"א כנודע), שכנגד דוד המלך – "לב ישראל"[פא], וד"ל]. "ראוים כל ישראל לישב בסוכה אחת"[פב] ע"ד "בית המקדש אחד"[פג].

"למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל וגו'"[פד] היינו זכר לענני הכבוד [פה] שבזכות אהרן [פו], סוד כתר כהונה – כתר דעתיק [פז], רדל"א, שרש המסירות-נפש שבבחינת "בכל מאדך", כמבואר בדא"ח. "למען ידעו וגו'" היינו המשכת בחינת "לא ידע ולא אתידע" בדעת, בסוד השם הקדוש אלד[פח] (שקשור לסוד התקיעות בראש השנה, כידוע בכוונת התקיעות למורנו הבעש"ט זי"ע. וממאה התקיעות דר"ה נמשך סוד הסכך לסוכה בחג הסוכות [פט]), כמבואר במ"א, וד"ל.

והנה שמיני עצרת – "ישראל וקודשא בריך הוא בלחודוהי"[צ] – מרמז לתקופה שלאחר בנין בית הבחירה – תחית המתים וכו', שאזי "כל ישראל (דוקא) יש להם חלק לעולם הבא"[צא] (וביום הדין הגדול ידונו אומות העולם ע"י מצות סוכה דוקא, כמבואר בחז"ל [צב], וד"ל). שמחת תורה היינו בסוד העליות עד אין סוף ממש בעילוי אחר עילוי לע"ל, אכי"ר שנזכה לכל זה בקרוב.

שרש מצות הצבור בספירות העליונות

מקום שלש מצות הצבור בעשר ספירות מלמטה למעלה:

מנוי מלך:	תקון המלכות – קבלת עול מלכות שמים – "שום תשים עליך מלך"[צג] – יראה תתאה ובטול היש (הכנעה).
הכרתת זרעו של עמלק:	תקון היסוד שעולה עד הדעת – "ראשית גוים עמלק [דעת] ואחריתו עדי אבד [יסוד]"[צד] – "ובערת הרע מקרבך"[צה] (הבדלה).
בנין בית הבחירה:	תקון הבינה ובה נכללו כללות הג"ר [צו] (ע"ד היכל קדש קדשים): כללות העבודה שבבית המקדש – בינה; מורא מקדש, יראה עילאה ובטול במציאות – חכמה; "משתחוים רוחים"[צז] – כתר. והם כנגד: עזרה, קדש, קדש קדשים. כללות ענין המקדש הוא למען "ושכנתי בתוכם"[צח] – "דירה בתחתונים"[צט] (המתקה).

והנה שרש שלש מצות אלו בג"ר הוא כ"חותם המתהפך":

מנוי מלך:	"כתר עליון איהו כתר מלכות"[ק] – אין כתר אלא למלך [קא]. והוא ענין כפית דת האמת – משפט צדק ע"פ תורתנו הקדושה – על העם והעולם כולו. אין דבר עומד בפני הרצון, ועל כן המלך הוא "הפורץ"[קב] בתקף רצונו שהוא רצון ה' ממש. הרצון הוא בחינת "אריך אנפין" בכלל, "אריך" מלשון "ריכא" – מלך [קג] – ו"באור פני מלך (פני אריך אנפין, כנודע) חיים"[קד].
הכרתת זרעו של עמלק:	כולם בחכמה אתברירו – בטול ובעור הרע לגמרי הוא ע"י גילוי אור אבא – אור תורתנו הקדושה. שרש המלחמה היא מלחמתה של תורה שמחכמה נפקת. יסוד אבא הוא שרש תקון הברית ונביעת "זרע אמת"[קה], שלאחר הכרתת הערלה דעמלק. על ידי גילוי אור אבא מתבטל כל ספק, בגימטריא עמלק, כנודע, ונפסק רישיה דחויא בישא ע"י פסק הלכה – "'דבר הוי'' – זו הלכה"[קו] ו"הוי' בחכמה"[קז] דוקא, שבה שורה אחד האמת.
בנין בית הבחירה:	האולם, הקדש וקדש הקדשים נקראו יחד "היכל" – בחינת בינה בכלל – ה עילאה שבשם הכולל כל – נ שערי בינה. "נודע בשערים בעלה"[קח] – כל חדא וחדא לפום שעורא דיליה, לפום מה דמשער בליביה – בעבודה שבלב, זו תפלה. כללות מצות העבודה קשורה לבית המקדש (ה"בית" כולל העזרה וההיכל גם יחד, וכל "בית" הוא בחינת נוקבא – ונוקבא עילאה היא בחינת בינה). "ועבד הלוי הוא"[קט] – "הוא" בחינת "הנסתרת להוי' אלקינו"[קי] – ה עילאה נסתרת, בחינת בינה.

בסוד ג' רישין שבכתר – אמונה, תענוג, רצון – מצד ה"גברא" שבשלש מצות הללו הסדר הוא מלמעלה למטה:

מנוי מלך:	המלך המשיח הוא בחינת עצם היחידה שבנפש שבכללות עם ישראל, המגלה את עצם היחידה שבנפש כל אחד ואחד מישראל. והוא ענין "רישא דלא אתידע" – אמונה פשוטה המתגלה במסירות נפש ממש (זה שהמשיח הינו בבחינת "רישא דלא אתידע" מודגש בכך שאינו יודע ("דלא ידע") בעצמו שהוא משיח עד לבסוף, וכמבואר גם בדברי הרמב"ם ז"ל [קיא]). מדרגה זו של מלך המשיח מתגלה בעבודתו "לאתבא צדיקיא בתיובתא"[קיב], וכנודע ששרש התשובה האמיתית, שלמעלה מגילוי התורה והמצוה (בחינת צדיק), היא ברדל"א – "כתר" מלשון "המתנה", כמבואר במ"א [קיג].
הכרתת זרעו של עמלק:	עבודת המלחמה בעבודת ה' הוא ענין ברור התענוג שבנפש – תקון "רישא דאין" – בעור כל תענוג רע (שבאמת "אין ברעה למטה מנגע"[קיד] – היפך הענג האמיתי) וגילוי הענג האלקי ("אין בטובה למעלה מענג"כא). שרש עמלק הוא בנחש הקדמוני, המפתה לאכול מעץ הדעת טוב ורע, כאשר מקור הענג הרע (שאמתתו נגע כנ"ל) הוא הענג מהרגשת עצמו ליש ודבר נפרד בפני עצמו. "רישא דאין" – תענוג דקדושה – הוא התענוג מהיותו "אין" באמת, בחינת "אין מזל לישראל"[קטו], כמבואר במ"א.
בנין בית הבחירה:	"ושם נעשה לפניך כמצות רצונך"[קטז]. שרש המצות הן ב"רישא דאריך" – רצון המלך המצווה לבניו ולעבדיו לטוב להם כל הימים. שלמות קיום כל תריג מצות תורתנו הקדושה היא בבית המקדש, והוא ע"י בטול רצוננו בתכלית לרצונו יתברך – "אדם כי יקריב מכם קרבן לה'"[קיז].

אך מצד ה"חפצא" הסדר הוא מלמטה למעלה:

מנוי מלך:	תפקיד המלך הוא לכפות את העם ואת העולם כולו ללכת בדרך ה', והוא מצד תֹקף הרצון שבו כנ"ל. זהו ענין "חפץ" המלך ביחס לעם.
הכרתת זרעו של עמלק:	אין תענוג כתענוג מנצחון המלחמה, כמבואר בדא"ח [קיח], וכן בשעת המלחמה גופא ישנו תענוג עצום כאשר "נכון יהיה לבו בטוח בה' גומר בעדנו"[קיט].
בנין בית הבחירה:	"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"ו – קיום התכלית של בריאת העולם – "נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים"ז – "תאות צדיק [צדיקו של עולם] יתן"[קכ] – "וצדיק [צדיקו של עולם] באמונתו ['מעשה ידי אמן'[קכא] – 'מקדש אד' כוננו ידיך'[קכב]] יחיה [ידור לעולמים]"[קכג]. "'בתוכו' לא נאמר אלא 'בתוכם' – בתוך כל אחד ואחד מישראל"[קכד], היינו שתכלית ענינו של בית המקדש (בחינת ה"חפצא" שבו) הוא להשרות גילוי שכינתו יתברך (ועד לבחינת עצמותו יתברך ממש) בלב כל ישראל, כאשר מציאות הלב – בנין הבית – היא האמונה השלמה בהוי' אלקי ישראל, אמן.

קצור

בעשר ספירות

מנוי מלך–מלכות

מלחמת עמלק –יסוד עד דעת

בית הבחירה –בינה (ובה כלולים חכמה וכתר)

בג' ראשונות

מנוי מלך –כתר

מלחמת עמלק–חכמה

בית הבחירה–בינה

בג' רישין שבכתר – מצד ה"גברא"

מנוי מלך–רדל"א, אמונה

מלחמת עמלק–רישא דאין, תענוג

בית הבחירה–רישא דאריך, רצון

בג' רישין שבכתר – מצד ה"חפצא"

מנוי מלך–רישא דאריך, רצון

מלחמת עמלק–רישא דאין, תענוג

בית הבחירה–רדל"א, אמונה

כינון מלכות ישראל בארצנו הקדושה

א - החזון

דברי הרמב"ם ז"ל בסוף הלכות מלכים [קכה]:

...יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצות כדוד אביו, כפי תורה שבכתב ושבעל פה, ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה, וילחם מלחמות ה'... ובנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל... ולתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד, שנאמר "כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד"[קכו]... ובאותו הזמן לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה, ולא קנאה ותחרות, שהטובה תהיה מושפעת הרבה וכל המעדנים מצויין כעפר. ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד. ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים וישיגו דעת בוראם כפי כח האדם, שנאמר "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים"[קכז].

ב - המעבר ממדינת ישראל למלכות ישראל

היות וכל "מעבר" הוא בבחינת "קו תהו"[קכח] בין "נקודת" ההתעוררות לתקון לבין ה"שטח" הרחב של התקון הסופי בפועל ממש [קכט], ומטבעו אינו יציב, על-כן אי אפשר לדעת בוודאות איך יתפתחו שלבי המעבר. אך, בכל זאת, צריכים להיות מוכנים לשלש אפשרויות כלליות:

א. דרך נסית – "ישועת ה' כהרף עין", למעלה מטעם ודעת האדם לגמרי.

ב. דרך השראתית – אור התורה בכלל, ופנימיות התורה בפרט, ורזין דאורייתא בענין זה של מלכות ישראל גופא בפרטי פרטיות (והכל תוך כדי התקשרות לצדיקי הדור האמיתיים, המפיצים לעם כולו, במסירות נפש, את אור התורה ומצותיה), ידחה את החשך אשר, לעת עתה, מכסה ארץ ויושביה, הממסד הקיים ומנהיגיו, ואת מלכותו ברצון יקבלו עליהם, מתוך הכרה מלאה שבעצם לזה – מלכות ישראל מתוקנת על פי תורת ישראל – צפינו, אף בנינו לה כלים רבים.

ג. דרך התלבשות פנימית – כאשר הרעיון והצפיה למלכות ישראל מתוקנת יכו שרשים עמוקים ורחבים בתודעת הצבור, אזי תתארגן תנועה באופן המתאים להשתלב בתוך הממסד הקיים על מנת לתקנו, בסדר והדרגה, תוך כדי התמודדות והאבקות, מבפנים.

ג - ההתכוננות

מתוך הרגשה עמוקה ביותר של "ערבות" לעם ולגורלו, ושעלינו דוקא מוטלת האחריות וחובת הקדש לפעול נמרצות, בכל המישורים האפשריים, לקדם, בדרכי הטבע (כי כן יִסד המלך), את הגשמת יעודנו, כעם בארצו ה"מפרנס" לאבינו שבשמים [קל] את מלוי "תאותו" במעשה בראשית להיות לו יתברך "דירה בתחתונים"[קלא] – בואו נתחזק בעד עמנו לספר לו את האמת ("אין אמת אלא תורה"[קלב]), כדי שיתעורר ברצון עז לצאת מהמֵצָרים בנפש ובמציאות העולם בהם הוא נמצא – "וכל המרבה לספר ביציאת מצרים [מלשון מֵיצָרִים] הרי זה משובח"[קלג].

עלינו לדון בכובד ראש בכל בעיה העומדת על הפרק בחיי החברה בכלל ובחיי הפרט (ישנן בעיות מודעות לצבור וישנן ריבוי בעיות הסמויות מעיני הצבור, בהיותו שרוי ב"מצרים" כנ"ל) – מהי המציאות ומה אומרת התורה ביחס לדרכי התקון של מציאות זו. כלל המוצא – "לית מילתא דלא רמיזא באורייתא".

הפצת הרעיון של מלכות ישראל צריכה להיות בקנה מדה גדול ביותר ובסגנון המתאים לדבר לכל שכבות העם, מ"ראשיכם שבטיכם"[קלד] ועד להמון העם, "מחוטב עציך עד שואב מימיך"י.

ככל שנזכה, בעזרת השי"ת, להרגיש את אמיתת הענין של "כתר מלכות" דקדושה, נשכיל לדעת איך למזג יחד את שני ההפכים של יופי הצניעות יחד עם "הרעשת" העולם שיקום מתרדמתו להגאל. שכן פנימיות המלכות דקדושה היא מדת השפלות, הרגשת השפלות האישית שמעצמי אין לי כלום, מדתו המיוחדת של דוד מלך ישראל חי וקים – "והייתי שפל בעיני"[קלה]. ודוקא מתוך שפלות זו באה ההתעוררות הגדולה ביותר לתקון עצמו והעולם ולהרבות בכבוד שמים, על דרך שמחתו העצומה של דוד המלך בעת העלאת ארון הקדש לירושלים, ובהתפשטות חצונית דוקא (לעיני האמהות), שעל זה אמר "ונקלֹתי עוד מזאת והייתי שפל בעיני"יא, כמבואר במ"א [קלו].

ד - כמה נקודות השקפה ועקרונות

א. בעם ישראל (בכלל ובפרט), בארץ ישראל ובלשון הקדש, שפת העברית, ישנה קדושה עצמית ("קדושה" פרושה כח לגלות אור אלקי המובדל בעצם, בהיותו "אין סוף", ממציאות העולם הזה, עלמא דשיקרא). עלינו להיות מודעים, תמיד, לקדושה זו, ולהרחיב את גבולותיה ככל שאפשר (לאחר ההתעצמות עם נקודת פנימיותה – "נקודת ציון"), על דרך שנאמר בנוגע לארץ – "עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות"[קלז]; וכן בנוגע לעם – "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה ורדו וגו'"[קלח]; ובנוגע ללשון – "אז אהפוך אל עמים שפה ברורה וגו'"ב, עד לקיום היעוד "ופרצת ימה וקדמה וצפנה ונגבה ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך"[קלט].

ב. לפי פסק דין הרמב"ם ז"ל [קמ] אסור, בזמן הזה, לאינו יהודי לשכון (ואפילו לעבור) בארצנו הקדושה. היות וכך, עלינו להתאמץ, ובמסירות נפש בגוף ובממון, להמנע, ככל האפשר, מכל פעולה (העסקה, קניה וכד') המקיימת ישוב אינו יהודי בארץ. ולפי דעת בעל המנחת חנוך ז"ל [קמא] כל איש מאישי ישראל, בפרט, מצווה במצוה זו של "לא ישבו בארצך"[קמב].

ג. לפי דברי כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש [קמג] יש בהחרמת תוצרת גרמניה משום קיום מצות "זכור את אשר עשה לך עמלק"[קמד].

ד. חנוך כשר ומתוקן "אוכל" (מלשון התכללות פנימית) את כל ה"חולין" (למודי החול) על טהרת הקדש. וזאת מתוך התודעה שמתפקידה של תורה לעשות "ברור שני" על כל מה שהשכל האנושי מברר "ברור ראשון".

ה. יש להמנע מכל הזדקקות למשפט החילוני השורר לעת עתה בארץ. ראשית תקון המלכות צריך להיות בענין המשפט, שיהיה על פי תורת אמת, וכמו שכתוב "ציון במשפט תפדה"[קמה].

ו. יש לנסות להיות "עצמאיים", להמנע מחיזור אחר הטבות המוסדות וכו', במדה שהדבר עלול להביא לידי השתעבדות ל"תרבות" המסולפת.

ז. על אף כל הלקויים והסלופים שבממסד הקיים, יש להזדהות עם כללות האומה המסמיכה אותו, לעת עתה, לדבר ולפעול בשמה. אין להתעלם מזה שיש בממסד "יניקה" מכח הכלל, ואין לפרוש (אף במחשבה) מהצבור. בפרט הדברים אמורים בנוגע לצבא, שיש להתגאות בהישיגיו ובגבורתו (מתוך מסירות נפש עבור עם ישראל וארצו בפועל ממש), לעודד כל פעולה של גבורת ישראל נגד אויבנו מסביב ולבקר קשות כל הימנעות מפעילות בתנופה (בנוסף לבקורת הכללית בנוגע לניהולו הפנימי, הרחוק ביותר מהרצוי על פי תורה – "והיה מחניך קדוש"[קמו]). ועיקר העיקרים – אהבת חנם ללא גבול לכל אשר בשם ישראל יכונה (לאחר הברור, כהלכה, מי הוא יהודי), ו"ישראל אף על פי שחטא, ישראל הוא"[קמז] (אם כי שעל מנת "לאפרושי מאיסורא" – ובפרט כאשר אין המדובר בחוטא לעצמו בלבד אלא במחטיא את הרבים, ובמיוחד כאשר החטא כרוך בבגידה, גלויה או סמויה, בה' אלקי ישראל, עמו וארצו ר"ל – יש מן הצורך להראות "דינים", בתוכחת מגולה מאהבה מסותרת, במקום שדבריו נשמעים, ועל כל פנים למחות בפומבי נגד כל עול אשר לא יעשה).

ה - שלש שאלות ותשובות

שאלה: מהי מלכות ישראל?

תשובה: מלכות ישראל היא ממשלת עם ישראל היושב בארצו, הקמה ופועלת מתוך אמונה איתנה בה' אלקי ישראל הבוחר בעמו ישראל, להגשים את תכלית כוונתו יתברך בבריאת העולם כולו – להיות לו "דירה בתחתונים"ז. לשם כך מוסר לנו אלקינו את רצונו וחכמתו העצמית, תורתנו הקדושה, שנחיה לפיה. ממשלה זו מונהגת על ידי מלך (ראש ממשלה, על פי חוקי התורה), שרים וסנהדרין (הגוף המחוקק), השואבים השראה לכל מעשיהם מנשמתה של תורה (המקשרת את "נשמת" העם ל"נשמת" אור-אין-סוף ב"ה).

שאלה: מדוע דוקא החתירה לקראת "מלכות" היא המפתח לתקון הכללי (ולא די בהפצת התורה ומצותיה בכללות, מבלי להדגיש את ענין המלכות)?

תשובה: מבין שלש המצות המוטלות על הצבור לקיימן בשעת כניסת עם ישראל לארצו [קמח], מצות מנוי מלך – "שום תשים עליך מלך"[קמט] – היא ראשיתן. "שום תשים עליך מלך" – "שתהא אימתו עליך"[קנ]. בחסידות מבואר שבכח אימת המלכות דקדושה להפוך (באמת, לא רק לכפות) את מציאות עם ברברי, אוכלי אדם וכיוצא בזה, לאומה נאורה, עדינה ביותר במדותיה ורגשותיה, משכילה בסודות ההויה ומכירה את בוראה על מנת לעבדו בלב שלם. כאשר ה"אימה" דקדושה שורה על העם בבחינת "אור מקיף", אזי כל השפעת המלך, "אור פנימי", היא אך טוב וחסד, בבחינת "חסדי דוד הנאמנים"[קנא].

לאחר מצות מנוי מלך, לפדות את ציון במשפט אמת (משפט של רחמים, הכלול משתי המדות של חסד ודין אך נוטה לחסד, להמתיק כל דין בשרש החסד שבו), באות שתי המצות של הכרתת זרעו של עמלק (כולל כל רשעי אומות העולם, שונאי ישראל ומבקשי רעתם) ובנין בית המקדש, להיות שלום אמת בארץ, שלום של "פרנסה" בריוח, מישראל לאבינו שבשמים (על ידי שלמות עבודתנו את אלקינו) ומאבינו שבשמים לנו, כמבואר בחסידות.

בלשון הקבלה, ה"מלכות" היא הממוצע בין "עולמות עליונים" (מגמות רוחניות) ל"עולמות תחתונים" (מגמות גשמיות). היא יורדת להחיות ולתקן את ה"תחתונים" (לכוון את "פניהם", שתהיה כל "מגמת פניהם קדימה"[קנב], לכוון קדמונו של עולם ב"ה) ושבה לביתה להדבק ב"עליונים" (וכתכלית חזון הגאולה – "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים"[קנג]). ללא מלכות, "איש הישר בעיניו יעשה"[קנד], גם בעניני תורה, דעותיה ושיטותיה, ו"איש את רעהו חיים בלעו"[קנה] (ללא רחם ר"ל, ברוחניות עכ"פ).

בנפש, פנימיות מדת המלכות דקדושה היא השפלות דוקא (בחינת דוד מלך ישראל, שאמר "והייתי שפל בעיני"ז). היפוכה, המלכות דסטרא אחרא, כולה "אנא אמלוך", בגאות חצונית בלבד. בקדושה, השפלות האמתית היא היא סבת גילוי ההתנשאות על העם, לדאוג בלב אמת לתקונו, מתוך הרגשת "ערבות" ואחריות מלאה לזולת בפרט ולעם בכלל.

שאלה: האם חייבים לזהות את המלך (המועמד) מראשית הדרך?

תשובה: בשלב הראשון של "התכוננות" וכן בתחלת השלב השני של "מעבר" המתוארים לעיל, אין זהוי המלך מוכר (גם לא לעצמו [קנו]). כמובן ופשוט שכל אחד ואחד צריך להיות מקושר לראשי הדור האמיתיים (ובפרט לאותו "צדיק יסוד עולם"[קנז] שהוא "חד בדרא" – "דבר אחד לדור ולא שני דברים לדור"[קנח] – בבחינת "אתפשטותא דמשה" שבכל דרא [קנט]), אלו המפיצים בראש כל חוצות, מתוך אהבת ישראל צרופה, את מעינות התורה והחסידות (שבזה תלוי "קאתי מר"[קס]), ובטוח שברגע המיועד יופיע המנהיג, המלך האמיתי.