והייתי שפל בעיני

טז-יז אייר [ח"א] תשמ"ה – ירושלים, ישיבת שובה ישראל

שכינה ביניהם – פרק ג

סיכום שיעור הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א: הקדמה

בפרק א' דיברנו כבר קצת על נושא הכעס, בסוד שם אל – שיש "אל זעם בכל יום"[ב] וצריך להמתיק אותו על ידי התגברות החסד. אחר כך בפרק ב' היה כתוב על המתקת הפה-הדיבור, שהיוצא מהפה יהיה אהבה וחסד, ואחר כך עצם הדעת מתגלית בפה.

בכל דבר יש 'עשה' ויש 'לא תעשה' – יש אהבה ויש יראה. גם בתיקון הכעס: יש מה שצריך לעבוד בחסד, להגביר את "חסד אל כל היום"[ג] על פני "אל זועם בכל יום", ויש גם את מה שהאדם צריך להשפיל את עצמו, לבטל את יסוד האש של הנפש הבהמית (כמבואר בפרק ב' בתניא שמיסוד האש של הנפש הבהמית באה מידת הכעס) וכמו שנסביר.

זהו הנושא של הפרק השלישי: עבודת הבטוש (בלשון אדמו"ר הזקן) – איך להכניע ולבטש את שורש הכעס.

פרק ג

והייתי שפל בעיני

ב: הקפדה

הדרך האמיתית והיחידה להשמר מכל מיני כעס והקפדה

כעס והקפדה

יש שני דברים, כעס והקפדה: הכעס הוא בלב וההקפדה מחשבה במוח. כשהאדם כועס זוהי מדה רעה, הוא כועס ורותח. כשהוא מקפיד הוא לא רותח – רק יש לו הקפדה במוח 'הוא לא אוהב את זה', 'זה לא נח לו'.

הקפדה היא משרש ק.פ.ד. זהו שם האחוריים של עב, שם החכמה – שם קפד. מן הסתם דיברנו על זה שיש חיה אחת שיוצרת את השם הזה – קיפוד, ומי שמקפיד הוא משורש הקיפוד. יש לו קוצים והוא דוקר את כולם עם הקוצים שלו. סוד ההקפדה הוא שנעשה כמו קיפוד. בקבלה שם קפד הוא האחוריים של שם עב של החכמה[ד], הוא הישות של החכמה. ובמלים אחרות: חיצוניות החכמה, חכמה חיצונית.

הכעס הוא רתיחת הדמים, שהדם רותח, וההקפדה היא קצב מהיר בדופק. לכן כתוב שההקפדה היא קלקול הדפק (קפד אותיות דפק) – כשאדם מקפיד אפשר להרגיש איך הדופק שלו משתבש, לכן כל תיקון ההקפדה הוא גם כן ליישב את הדופק. כתוב בקבלה[ה] שיש גידים בגוף שאין בהם דופק (גידים גסים, הם הדם עצמו) ויש את גידי הדופק שנקראים 'גידי החיים' (כך היא הלשון בכתבי האריז"ל). יש את הדם ויש את הדופק והדופק הוא רוח החיים.

הכעס הוא קלקול הגידים הגסים, של ה"דם הוא הנפש"[ו], מה שנקרא רתיחת הדמים, וההקפדה היא פגם ברוח החיים – בדופק. כשמתקנים את הכעס וההקפדה מתקנים את שתי המדרגות שנשברו.

הקפדה ופקידה

כתוב בקבלה שגם התיקון של ההקפדה הוא פקד וגם הגאולה תלויה בה: "פקד פקדתי"[ז] הוא שם הגאולה (כמו שכתוב שהסימן שהגואל-המשיח, משה רבינו, נותן לעם ישראל כשהוא גואל אותם הוא "פקד פקדתי" מלשון פקידה). בנוסף, בלשון חז"ל[ח] פקידה הכוונה לפקוד את האשה, להתיחד עמה. אי אפשר לפקוד אם האדם מקפיד. ההקפדה סותרת את הפקידה. אי אפשר לפקוד אותה, להגיע ליחס האמתי בין איש ואשה, לגאולה (שהוא כמו גאולת המשיח) אם אתה מקפיד עליה.

הכל היה להסביר שיש שתי מדרגות שהן כעס והקפדה. הקפדה היא קלקול הדופק, הסתרת הפקידה, וכאשר מתקנים את קלקול הקפידה מתקנים גם כן את הדופק ומגיעים למצב שאפשר לפקוד.

הקפדה ותפקיד – אהבה בתענוגים

כמובן שלפקוד זה מלשון תפקיד. עיקר תפקיד האדם בחיים הוא לפקוד, לפקוד את האשה. כל אחד הוא ניצוץ משיח, כל אחד ואחד הוא שליח מלמעלה לפקוד את העם והתפקיד שלו הוא לתרום את עצמו. תפקיד הוא מלשון פקודה, פקידה. כל תפקיד הוא בבחינת משיח, פקד פקדתי.

נאמר עוד רמז: תפקיד בגימטריא אהבה בתענוגים – "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים"[ט]. אהבה בתענוגים היא התפקיד, התפקיד של כל אחד הוא להגיע ל"מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים". נחלק את המספר ל-כב האותיות, מה יצא? תפקיד שווה אהבה בתענוגים, ואם נחלק אותו ב-כב יהיה לנו כב פעמים כז, קשור לספירת העומר. כתוב בקבלה[י] שיש שני אלף-בית, יש שתי מדרגות בהן – אלף-בית של כב אותיות, מ-א ועד ת ואלף-בית של כז אותיות, יחד עם האותיות הסופיות ם-ן-ץ-ף-ך יש כז אותיות. לכן כתוב בזהר הרבה פעמים "זך אתוון דאורייתא"[יא] – "שמן זית זך"[יב], כז אותיות התורה. ה האותיות מנצפ"ך משלימות את החשבון מ-1 (א) ועד 900 (ץ): חמש האותיות מנצפ"ך נחשבות מחמש-מאות ועד תשע-מאות (ך היא 500, ץ היא 900, כמו שלמדנו).

אם כך יש לנו שתי בחינות שונות של אלף-בית: יש אלף-בית של כב אותיות וכתוב בזהר[יג] שהרמז הוא מהפסוק "וישכב במקום ההוא"[יד] – וישכב אותיות יש כב. הזווג הוא לשון שכיבה ועליו נאמר בזהר "יש כב". כמו שדיברנו הרבה פעמים[טו], כב האותיות הן כנגד כב הכרומוזומים שיש בזרע (כמו שאומרים היום במדע) חוץ מהכרומוזום ה-כג שקובע את המין. יש כב שקובעים את תכונות הולד, וה-כג הוא הקובע את מין הולד – דבר שכבר מפורסם היום. ויש גם כן זך אותיות – שמן זית זך. הזרע נקרא גם שמן, "שמן זית זך כתית למאור"^יב. כך יש שתי בחינות: בחינה אחת של כב ובחינה אחת של כז.

בקבלה[טז], בראשונים, נמצא כאן אחד מסודות ספירת העומר. כאשר יש חיבור בין שתי המדרגות הללו, כב ו-כז יחד, יוצא מט – מט הימים של ספירת העומר. כב הימים הראשונים של ספירת העומר הם מ-א עד ת, ואחר כך מתחילים עוד פעם מ-א ועד ץ עוד כז ימים.

לפי זה, יום החמשים, שבועות, הוא א, שהוא 1000 – אלף האורות שנתנו למשה רבינו במתן תורה[יז]. אחרי כל כז האותיות יש עוד פעם את האות א שהיא 1000. כז האותיות עד ץ הם 900, ואחר כך באה עוד פעם האות א והפעם היא 1000, "חזרת הגלגל", וה-א שהיא 1000 היא מה שנתקבל במתן תורה. זה סוד 1000 אורות שנתנו למשה רבינו במתן תורה. כאשר כב ו-כז מתחברים יחד (בספירת העומר) יוצא מט. אפשר לחבר אותם, שאז הם מט, ואפשר גם להכות אותם – כב פעמים כז עולה תפקיד, אהבה בתענוגים. כב מצד הזכר ו-כז מצד הנקבה.

חבוק, נשוק, זווג

עכשיו נראה עוד גימטריא: כמה בגימטריא זווג? כב. זווג הוא אחד המלים העיקריות ששוות כב. גם יחד היא אחת המלים ששוות כב. מבואר בקבלה ששתי המלים הללו מרמזות על חיבור בין שני דברים – כששני דברים מתחברים הם נקראים יחד (שעולה כב) וגם זווג הוא חיבור של שני דברים (והוא עולה כב).

במלה זווג יש את כל החלוקות של כב האותיות: בספר יצירה[יח] מתחלקות כב האותיות ל-ג אמות, ז כפולות ו-יב פשוטות, כאשר ה-יב עצמן הן ו כנגד ו. וכך באותיות המלה זווג יש בדיוק את חלוקת כב האותיות לפי ספר יצירה: ג אמות ז כפולות ו-יב פשוטות שהן ו כנגד ו.

אבולעפיא כותב שגם במלה יחד יש חלוקה של כב האותיות: יש י יחידות מאחד עד עשר. אחר כך ח עשרות מ-כ עד צ, ואחר כך יש ד מאות מ-ק עד ת. כך כותב אבולעפיא (על פי סוד עשר נחשב ליחידות ולא לעשרות והמאה נחשב למאות ולא לעשרות. כך מוסבר על פי סוד ולא נסביר כעת למה). שוב: היחידות מ-א ועד י הן יחידות, יש י יחידות. העשרות מ-כ ועד צ הן ח, שמונה עשרות, והמאות הן ד – מ-ק ועד ת. מה שיוצר את המלה יחד. זה סוד המלה יחד וגם היא מרמזת ממש לאלף-בית ולחלוקה שבין כב האותיות כמו המלה זווג, המרמזת עוד יותר ל-כב אותיות האלף בית.

פרק ז' הוא הפרק שמדבר במיוחד על הזווג בחיבור זה, ושם מבואר שלפני הזווג (כמו שלמדנו פעם) יש סוד של חן – ראשי תבות חבוק נשוק. כמה שני אלו בגימטריא? חבוק נשוק בלי י עולים 572. אם נחלק ל-כב יוצא כו פעמים כב. אם נחבר להם את המלה זווג (22) כמה יהיה? חבוק נשוק ועוד כב (זווג) יצא כב פעמים כז, אהבה בתענוגים שאמרנו קודם. אהבה בתענוגים שווה חבוק-נשוק-זווג. חבוק נשוק עולה כב פעמים כו (שם הוי') וזווג עצמו כב, עיקר הכב. הכל יחד יוצא כב פעמים כז, אהבה בתענוגים, תפקיד.

למה הסברנו את כל זה עכשיו? כיוון שמה שסותר את התפקיד הוא הקפדה. מדת ההקפדה, שהיא השורש הרוחני של הכעס, נקראת הכעס שבתוך המחשבה והיא מנטרלת את התפקיד. כמו שאמרנו, ההקפדה מנטרלת את האדם מלהיות אישיות חזקה ולקיים את התפקיד שלו.

ג: טעם לפגם

סוד הקישקע

אם כן, צריך לבטל את המדות של כעס והקפדה. יש אנשים שאת הכעס לא כל כך קשה להם להכניע, אבל את ההקפדה יותר קשה. הקפדה היא בדקות - שלא יהיה אכפת לי. אם אכפת לי – זו כבר הקפדה. מה ההמשך?

– שהוא הטעם לפגם העקרי בכל יחס בין אנשים בכלל ובין אוהבים בפרט

כתוב בחסידות שיכול להיות מאכל מאד טעים וערב, הדבר הכי ערב, אבל יש משהו קצת לא בסדר בפנים שמקלקל את כל הטעם, נעשה טעם לפגם. ככה גם ביחסים בין אנשים: יכול להיות היחס הכי טוב אבל יש איזה משהו שפוגם את כל הטעם ואת כל העריבות שיש ביחס.

עוד פעם, עריבות היא גם מלשון להתערב, וגם מלשון ערב לחך, שהדבר טעים. ביחס הערבות בין יהודים בכלל צריך להיות טעם טוב, טעם מתוק, ומה שפוגם את הטעם הוא מדת ההקפדה. היא פוגמת בכלל בין אנשים, ובפרט בין אוהבים – דווקא בגלל שאוהבים (כמו במשל).

אולי נאמר את כל המשל: יש סיפור שמספרים החסידים, שהוא משל לענין כאן. פעם אחת היתה אשה רצתה ללמוד איך עושים קישקע. לוקחים את המעיים של העגל או משהו וממלאים אותם בכל מיני מטעמים. היא הלכה לשכנה לקבל את הרצפט איך עושים את הקישקע, והשכנה אמרה לה בפירוש איך מכינים – ממלאים את המעיים ועושים כך וכך וכך וכו'. היא עשתה בדיוק מה שאמרו לה ובסוף כשהגישו את הקישקע הוא היה גועל נפש, לא היה טעים בכלל. למה? בגלל שהשכנה שכחה לומר לה משהו אחד: שלפני ששמים את כל המטעמים בפנים צריך לרחוץ את המעיים טוב-טוב מהצואה שיש שם. היא פשוט שכחה לומר לה את הפרט הזה... כל הלכלוך נשאר בתוך הקישקע יחד עם כל הדברים הטובים שהיא שמה בפנים.

זה משל שדווקא בין אוהבים, כמו אבא ובן או איש ואשה, שאז יש הרבה מטעמים והיחס צריך להיות מאד ערב, ודווקא שם יכול להיות דבר שפוגם את כל הטעם. כמו שכתוב כאן ש"הטעם לפגם העיקרי בכל יחס בין אנשים בכלל ובין אוהבים בפרט" הוא המדה של הקפדה, שאדם מקפיד על אשתו.

ד: ביטוש – בטול היש

היא הדרך אשר הורנו מורנו הבעל שם טוב זי"ע ותלמידיו אחריו, בהכנעה ושפלות האמיתית – "ביטול היש"

הדרך האמתית והיחידה להישמר מכל מיני כעס והקפדה היא רק להכניע ולהשפיל את יסוד האש שבנפש שהוא מקור הגאוה והכעס – בטול היש (בטול היש נוטריקון בטוש. בטוש זו מלה בעברית, בלשון הקודש, שהיא נוטריקון בטול היש).

לקלל ולהרגיז

איך מבטלים את היש? אדמו"ר הזקן כותב בתניא (פרק כ"ט) במאמר חז"ל "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר רע"[יט] שאדם צריך כל הזמן להרגיז, לצעוק ואפילו לקלל את הרע שבנפש. לומר לו "אתה רע רשע, מנוול משוקץ מתועב וכו' ככל השמות שקראו חז"ל". לצעוק מאד חזק בפנים על הלב, על הרע שיש בי. אני תמיד לא הבנתי את זה כל כך, רק השבוע הזה, שקראנו בתורה את הפרשה הקודמת פרשת אמור, ראיתי דבר שלא שמתי לב מקודם על התרגום של "ויקלל"[כ]. כתוב על בן האשה הישראלית שקלל – איך כתוב? מישהו זוכר? איך מתרגם אונקלוס 'לקלל' בסיפור שבסוף פרשת אמור?

זוכרים? אין פה מישהו שקורא "שנים מקרא ואחד תרגום"? איך אונקלוס מתרגם? "וארגיז", מלשון רוגז. הוא מתרגם בכל הפרשה שלקלל פרושו להרגיז. מכאן אתה לומד שלהרגיז הוא כמו לקלל. אף פעם לא שמתי לב, אבל כנראה פה המקור של אדמו"ר הזקן בתניא כשמפרש את מה שחז"ל אומרים "לעולם ירגיז", שהפירוש הוא לקלל – לקלל אותו ממש. לומר לו "אתה! רע! רשע וכו' ככל השמות שכינו לו חז"ל". אדם בתוך עצמו צריך לקלל את הרע.

תגיד לעצמך

יש כמה דברים בספר התניא שפעם רצינו להוציא אותם בתור חוברת בפני עצמה. כך בכל ספרי החסידות, אבל מאד מענין בספר התניא, שהוא ספר היסוד של חב"ד, שיש כמה מקומות שהוא נותן דיבור שהאדם צריך לומר לעצמו. הוא נותן שם איזה מן 'ספיטש' (speech) כזה שאתה צריך לומר לעצמך. יש כמה פעמים בתוך התניא קטע שלם שהאדם צריך לומר לעצמו.

הרעיון בכלל שאדם צריך לדבר לעצמו – יש ענין כמו אצל רבי נחמן שאדם צריך לדבר כל הזמן עם ה', זה דבר פשוט, זו תפלה מדאורייתא – אבל שהאדם צריך לדבר עם עצמו ממש, לפנות לעצמו ולהתחיל לדבר הוא גם כן ענין חשוב בחסידות. יש הרבה צדיקים כמו רבי זושא מאניפולי ובכלל הרבה צדיקים שהיו מדברים לעצמם או על עצמם, לפעמים בגוף שני או בגוף שלישי, 'זושא רעב'. יש כמה צורות של אדם שמדבר לעצמו.

הענין הוא שדווקא כאשר האדם אומר לעצמו משהו יש כאן כח מאד-מאד גדול שיכול להכניע את היש – בטול היש. בשביל לבטל את מדת הכעס וההקפדה מאד-מאד חשוב הענין שיאמר לעצמו, כמו שכתוב בתניא, שירגיז את עצמו, הכוונה שממש יקלל את היצר הרע בתוך עצמו.

מה שכתבתי כאן הוא גם כן איזה מן שיח שלם, משפט ארוך שלם שאדם צריך לומר לעצמו, משפט שגם מבטל את ההקפדה אם יתרגל לומר אותו לעצמו – כמובן כל אחד במלים שלו – הרעיון הוא מה שכתוב כאן.

המוסר החסידי

המשפט שהוא צריך לומר לעצמו כל הזמן כולל גם את יסודות המוסר, אבל יסודות המוסר דווקא על פי חסידות. לבטל את היש והגאוה זה מוסר. כאן יש גם את הענין כפשוטו, אך עם טוב הטעם של החסידות. החסידות מכניסה קצת טוב טעם גם בתרופות המרות. אפילו תרופה מרה, כשצריך לתת איזו תרופה מרה, רוח הבעל-שם-טוב, של החסידות, ממתיקה את המרירות. כמו שנותנים לילד איזו תרופה בטעם של סוכריה או משהו. עדיין צריך להיות המוסר, אבל יש איזה אור פנימי של החסידות שזורח אפילו לתוך המוסר.

למה אדם מקפיד? אולי דיברנו על זה כבר בפרק א'. אדם מקפיד בגלל שיש לו בטבע הרגשה שמגיע לו כל מיני דברים. באידיש אומרים "עס קומט מיר" (בעברית אומרים "מגיע לי"). יש באדם דבר מאד יסודי מהרגע שנולד – אולי הדבר הראשון שמתפתח אצל תינוק – שתינוק נולד עם הרגשה שחייבים לתת לי, כל הזמן נותנים לי. יש אחד שמרגיש זאת יותר מדי, קוראים לו אדם מפונק, נדמה לו שכל העולם מגיע לו. אבל את עצם ענין הפינוק, המושג שמגיע לי משהו – יש אצל כולם. כל אחד בעולם מפונק, פחות או יותר, והענין של להיות מפונק פחות או יותר זו איזושהי תודעה ראשונית של "עס קומט מיר", מגיע לי כל מיני דברים.

ה. האימרה

לכן הדבר הראשוני לבטול היש והגאוה, הוא כל הזמן לחזור לעצמו ולומר לעצמו ש'לא מגיע לי שום דבר בעולם'. צריך לבטל את התודעה היסודית שמגיע לי דברים. כמו שנקרא עכשיו:

– באמרו לעצמו תמיד:

"איני זכאי לשום טובה בעולם כלל [לא מגיע לי כלום. למה כתוב זכאי? הכוונה שעל פי זכות לא מגיע לי שום דבר. למה?], שהרי אני באמת לאמתו 'כלי מלא בושה וכלימה' [הביטוי 'כלי מלא בושה וכלימה' הוא הביטוי של חז"ל בסוף תפילת יום כיפור. דבר זה שמעתי מכמה צדיקים שמאד טוב שאדם ירגיל את עצמו (את זה כן אפשר כבר לומר בעל פה) כל הזמן לומר את הסיום של תפילת יום הכיפורים. מה שכתוב כאן בסוגריים:] (ומה טוב שירגיל את עצמו תמיד בחותמה של תפילת היום הקדוש [ה'שיא', החותמת – הכל הולך אחר החיתום – אחרי כל תפילת יום כיפור יש סעיף אחד שהוא החותם:] : 'אלהי, עד שלא נוצרתי איני כדאי ועכשיו שנוצרתי כאלו לא נוצרתי, עפר אני בחיי קל וחומר במתתי, הרי אני לפניך ככלי מלא בושה וכלימה')

גם על פי דרכי המוסר מובן שלומר ולהזכיר זאת כל הזמן הוא עיקר ענין בטול היש. הבטול של הכעס וההקפדה. נדייק במלים "כלי מלא בושה וכלימה": בושה היא מלשון ביש, רע. יש בי רע, אני מלא בושה מהביש שבי, ואני עדיין מלא (מלא ביש, אבל מלא). כלימה היא מלשון כלום. הוא כלום, ריק. הבושה היא מהרע, והכלימה היא משלילת הטוב – גם אני רע וגם לא עושה את מה שצריך לעשות. כלי מלא בושה וכלימה.

ורוב רובי מחשבותי וחושי הם בפרוד ונתוק מאחדותו יתברך

הפשט של מלא בושה וכלימה הוא מוסר, מוסר השכל. אין פה עדיין את אור החסידות. אור החסידות בא תוך כדי התוכחה שהאדם מוכיח את עצמו. לפי החסידות התוכחה היא הרבה יותר עמוקה ומשמעותית. התוכחה פה היא חלק המשפט שעכשיו קראנו. ש"רוב רובי מחשבותי וחושי" (גם לקוח מהתניא), כלומר, רוב-רוב המחשבות שאני חושב כל היום והחושים שלי (ראיה, שמיעה וכו', החושים שאני חש במשך כל היום) רובא דרובא ("רוב רובי"), הם בפירוד וניתוק מאחדותו יתברך.

ההמתקה החסידית

הפשוטה ד"לית אתר פנוי מיניה"

באמת כל מחשבה וכל חוש קיים רק בשביל לנסות לתפוס את ה', שה' בכל מקום. זוהי התוכחה שבאמרה, ובה עצמה יש את אור החסידות, מה שהתכוונתי קודם שתוך כדי ה'מר' החסידות מכניסה אור, רק שבאמת היא עושה עוד יותר מירור. יש איזו מין אמת פנימית ועמוקה שהחסידות מגלה תוך כדי התוכחה שה' נמצא בכל מקום, ואם ה' נמצא בכל מקום – הוא גם כן נמצא באשר הוא שם, אפילו בתוך הבושה והכלימה שלי, רק שעכשיו הכלימה והבושה שלי עוד יותר גדולים... כמו שכתוב בתניא על מי שלוקח את הראש של המלך ומטמין אותו בתוך בית הכסא חס ושלום.

מצד אחד יש כאן איזו המתקה תוך כדי התוכחה, שאני לא יכול להיפרד בגלל ש"לית את פנוי מיניה", ומצד שני ההמתקה הזו עושה למתבונן מרירות ובטול היש עוד יותר גדול. אם נתבונן עוד קצת יותר עמוק נראה שהדרך היחידה לבטל את היש ולהגיע לשפלות אמתית היא רק כך, שהרי אם אדם אומר 'הנה אני כלי מלא בושה וכלימה' ואין לו את הבטול המלא ש"לית אתר פנוי מיניה", שה' נמצא בכל מקום, הוא באמת נשאר כלי מלא בושה וכלימה, הוא עדיין נפרד מה'. הוא נשאר יש, כלי מלא בושה וכלימה.

עוד פעם, יש כאן עכשיו ענין עמוק. המוסר יכול לעשות ממך 'שוואנץ', מציאות (שוואנץ באידיש עכברוש, שרץ טמא). אפשר להכיר שאתה באמת שרץ, אבל גם שרץ חי וקים. הוא גם כן מסתובב, גם כן משהו. אם כן, המוסר אף פעם לא יכול להביא לבטול אמתי, ואפילו לא לשפלות (לא בטול במציאות אבל ממש שפלות עד הסוף). למה? בגלל שכל מה שתכיר שאתה לא שווה – אתה עדיין נשאר נפרד מה', ומה שאתה נפרד מה' אתה עדיין נשאר משהו.

מה שאין כן כאשר אור של החסידות מאיר גם את השפלות ועל ידי כך נוצרת שפלות אמתית, שהרי אתה לא יכול לברוח מה'. אתה כלי מלא בושה וכלימה, אבל עם ה' יחד. לכן אין לך שום מציאות נפרדת ולכן אתה עוד יותר מלא בושה וכלימה, כי אתה כלי מלא בושה וכלימה נוכח פני ה' ממש! כעת גם נוצרת הכנעה אמתית, ויחד עם זאת גם כן נכנס אור לתוך התוכחה. עכשיו יש אור בתוכחה והיא פועלת את הפעולה האמתית שלה, להכניע את היש.

זו התוספת החשובה בחסידות בעניני מוסר השכל, בעניני שבירת הישות. עוד פעם, איך באים לתוכחה-המתקה? אם כאשר אני מלא יש וכלום אני נקרא מלא בושה וכלימה – אני עוד יותר גרוע. אני מכיר בזה, אני עושה חשבון צדק שרובא-דרובא של המחשבות והחושים שלי הם בפירוד מה' והרי לה' יש אחדות פשוטה ו"לית תר פנוי מיניה", הוא נמצא בכל מקום.

האמת שה' נמצא בכל מקום היא:

המתגלה לכל מבקשי הוי' באמת 'כל חדא לפום שעורא דיליה' [כל אדם, כל יהודי, מסוגל לגלות ש"לית אתר פנוי מניה", ולא רק שמסוגל – זה תפקיד החיים שלו] – שלשם כך בראני קוני, להמשיך גילוי אלהותו יתברך בעולם [ה' ברא אותי רק בשביל שכל המחשבות והחושים שלי יגלו אלקות, ואם כן כאשר אני מכיר שהמחשבות והחושים לא מגלים אלקות בעצם אני לגמרי 'חוטא על הנפש' וסותר את כל תכלית הבריאה שלי, למה ה' ברא אותי. כל הסיבה שה' ברא אותי היא בשביל], לעשות לו 'דירה בתחתונים' [אחרי כל מה שעברנו, עכשיו שיש השפלה אמתית, המסקנה היא ש] – ואם כן 'טובתי בל עליך'

טובתי בל עליך

זה פסוק בתהלים[כא]. יש כמה פירושים על הפסוק, והפירוש הפשוט הוא שכל טוב שאתה נותן לי הוא "בל" – אתה לא חייב לי, וכמו שאמרנו קודם ש'איני זכאי לשום דבר'. זה נקרא "טובתי בל עליך". אתה לא חייב לי שום דבר בגלל שאני כלי מלא בושה וכלימה.

יש כאן רמז שראשי התיבות הם טבע. עוד פעם, בפרק טז (הפרק הראשון של תיקון הכללי של רבי נחמן, "מכתם לדוד") טובתי בל עליך ראשי תיבות טבע וסופי תיבות כלי למפרע. הרמז הוא כמו שאמרנו קודם, כך הטבע שהאדם נולד אתו. עיקר הטבע הרע שאדם נולד אתו הוא תודעת הפינוק, התודעה שמגיע לי. הוא הטבע התולדתי של כל באדם. עוד פעם, יש אחד שיותר מפונק ויש אחד שפחות, אבל לכל אדם יש את הטבע היסודי של 'מגיע לי', ועיקר תיקון הטבע הוא שלא מגיע לי שום דבר. זו ההכנעה האמתית, שבאמת כל מה שה' נותן לי ומה שהחבר שלי נותן לי – הכל חסד חנם.

מה שאמרנו הוא יסוד המוסר. מי שלמד פעם את הספר חובות הלבבות[כב] (ספר המוסר הראשון של עם ישראל) שם גם כן מוסבר שתודעת 'לא מגיע לי כלום' היא יסוד היסודות בתיקון המדות. המדה הראשונה העיקרית שצריך לתקן היא לא להיות כפוי טובה. מי שאין לו את זה, שנדמה לו שמגיע לו, בעצם כל החיים יש לו את המדה הכי גרועה לפי בעל החובות הלבבות. הוא אומר שהמדה הכי גרועה בעולם היא להיות כפוי טובה, שכיוון שנדמה לו שמגיע לו, הוא לא מכיר טובה מתי שנותנים לו. שנדמה לו שמגיע לו. הטבע הרע שכל בן אדם נולד אתו והוא ראשית תיקון המדות – לתקן את הטבע, על ידי הכנעה ובטול היש שאמרנו עכשיו.

עוד פעם, לפי החסידות צריך לעשות בדיוק אותו הדבר, אבל רק עם האור הפנימי של "לית אתר פנוי מניה", שהתכלית היא לעשות "דירה בתחתונים"[כג] ודווקא זה מה שפועל את הפעולה האמתית של הבטול. על ידי המחשבה של "טובתי בל עליך" האדם מתקן את הטבע והוא באמת נעשה כלי. קודם הוא היה כלי מלא בושה וכלימה ולבסוף כלי אמתי לגילוי אלקות, לתקן את הטבע, ולקבל טבע טוב. הכל משלש המלים מתהלים "טובתי בל עליך".

אלא אתה אבי אב הרחמן, עצם הטוב [ביטוי מהחסידות, שה' נקרא עצם הטוב, שהולך על העצמות], וחפץ חסד חינם [הולך על ההתעוררות. אצל רבי הלל 'עצם הטוב' הוא במדרגת יחיד (מי שזוכר את המונחים) ו'חפץ חסד חינם' הוא במדרגת אחד] לכל באי עולמך אשר בראת לכבודך. ועלי [אם כן, אתה עצם הטוב, ואתה חפץ חסד חנם עם כולם, עם כל מי שבראת לכבודך. מה העבודה שלי אם כן? עלי רק] להודות תמיד על כל דבר ודבר מקטן שבקטנים ועד לגדול שבגדולים. [גם קשור עם הזמר שדיברנו שלשום, שהוא הוד שבהוד, ההוד המושלם. להודות על כל דבר, מקטן שבקטנים ועד גדול שבגדולים. כמו שחז"ל אומרים "'כל הנשמה תהלל יה'[כד] – על כל נשימה ונשימה"[כה] צריך להודות ולהלל לה'. לדעת ש]הכל הוא מ"ידך המלאה הפתוחה והקדושה [מברכת המזון] (בסדורו של הבעל שם טוב רשום [במקום "הקדושה"] "הגדושה")

בחילוף אותיות גיכ"ק מהחך. פעם מישהו סיפר לי שאצל התימנים יש גם נוסח דומה. בחסידות מבואר שהגרסה "הגדושה" היא משהו מיוחד בסידור של הבעל שם טוב, שאצלו במקום "הקדושה" היה כתוב "הגדושה" – ק ו-ג מתחלפות. אחר כך מישהו אמר לי שיש נוסח של תימנים שכתוב "הגדושה". פירוש המלה גדושה הוא שהיד ממש מלאה והשפע כבר נובל, מה שנקרא "נובלות חכמה של מעלה תורה"[כו]. יש כאן סוד פנימי שהגדוש בא מהקדוש. הקדוש הוא הנבדל וכשהנבדל בעצם, הנקרא קדוש, מתמלא בעצמו הוא נעשה גם בבחינת גדוש להשפיע קדושה. להשפיע את מדריגת הנבדל-הקדושה, כמו "אשר קדשנו במצוותיו". סוד הנובלות, שהנובלות הן מההתמלאות הפנימית של הקדושה. סוד עמוק בחסידות.

והרחבה שלא נבוש ולא נכלם לעולם ועד'".

למה כתבתי את ה"שלא נבוש ולא נכלם" פה בסוף? בגלל שהוא כנגד ה"כלי מלא בושה וכלימה". אני עצמי כלי מלא בושה וכלימה, אבל אתה נותן לי "מידך הפתוחה הקדושה והרחבה שלא נבוש ולא נכלם לעולם ועד". אמנם אני מלא בושה וכלימה, אבל אתה מונע ממני את הרגשת הבושה והכלימה שלי, שלא ארגיש אותה, שאתה נותן לי תמיד מידך המלאה וכו' "שלא נבוש ולא נכלם לעולם ועד".

כל הפרק שלנו היה משפט שאדם צריך להתרגל לומר לעצמו כל הזמן על מנת להינצל מכל מיני כעס והקפדה. יש כמה פרקים בחיבור שמדברים מתיקון מדת ההקפדה והכעס, מוטיב שחוזר בכמה לשונות. בפרק א' היה אותו ואפשר לומר שאפילו בכל הפרקים יש אותו. הוא המוטיב העיקרי, הקו העיקרי, בכל תיקון היחס בין איש ואשה, רק שיש הרבה-הרבה בחינות בענין. לכן באמת, עקרונית, בכל הפרקים יש את תיקון הכעס וההקפדה, שהוא הדבר הכללי והיסוד של כל הנושאים ושל שלום בית.

ובכלל, כאן שלום הבית הוא ביחס בין אנשים בעולם, כמו שכתוב פה.