והייתי שפל בעיני – חברים נאמנים
והייתי שפל בעיני; חברים נאמנים
טו אייר תשמ"ג – ישיבת שובה ישראל, ירושלים
שכינה ביניהם – פרקים ג-ד
סיכום שיעור הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]
פרק ג: והייתי שפל בעיני
א: הקדמה
בפרק א' דיברנו כבר קצת על נושא הכעס, בסוד שם אל – שיש "אל זעם בכל יום"[ב] וצריך להמתיק אותו על ידי התגברות החסד. אחר כך בפרק ב' היה כתוב על המתקת הפה-הדיבור, שהיוצא מהפה יהיה אהבה וחסד, ואחר כך עצם הדעת מתגלית בפה.
בכל דבר יש 'עשה' ויש 'לא תעשה' – יש אהבה ויש יראה. גם בתיקון הכעס: יש מה שצריך לעבוד בחסד, להגביר את "חסד אל כל היום"[ג] על פני "אל זועם בכל יום", ויש גם את מה שהאדם צריך להשפיל את עצמו, לבטל את יסוד האש של הנפש הבהמית (כמבואר בפרק ב' בתניא שמיסוד האש של הנפש הבהמית באה מידת הכעס) וכמו שנסביר.
זהו הנושא של הפרק השלישי: עבודת הבטוש (בלשון אדמו"ר הזקן) – איך להכניע ולבטש את שורש הכעס.
פרק ג
והייתי שפל בעיני
ב: הקפדה
הדרך האמיתית והיחידה להשמר מכל מיני כעס והקפדה
כעס והקפדה
יש שני דברים, כעס והקפדה: הכעס הוא בלב וההקפדה מחשבה במוח. כשהאדם כועס זוהי מדה רעה, הוא כועס ורותח. כשהוא מקפיד הוא לא רותח – רק יש לו הקפדה במוח 'הוא לא אוהב את זה', 'זה לא נח לו'.
הקפדה היא משרש ק.פ.ד. זהו שם האחוריים של עב, שם החכמה – שם קפד. מן הסתם דיברנו על זה שיש חיה אחת שיוצרת את השם הזה – קיפוד, ומי שמקפיד הוא משורש הקיפוד. יש לו קוצים והוא דוקר את כולם עם הקוצים שלו. סוד ההקפדה הוא שנעשה כמו קיפוד. בקבלה שם קפד הוא האחוריים של שם עב של החכמה[ד], הוא הישות של החכמה. ובמלים אחרות: חיצוניות החכמה, חכמה חיצונית.
הכעס הוא רתיחת הדמים, שהדם רותח, וההקפדה היא קצב מהיר בדופק. לכן כתוב שההקפדה היא קלקול הדפק (קפד אותיות דפק) – כשאדם מקפיד אפשר להרגיש איך הדופק שלו משתבש, לכן כל תיקון ההקפדה הוא גם כן ליישב את הדופק. כתוב בקבלה[ה] שיש גידים בגוף שאין בהם דופק (גידים גסים, הם הדם עצמו) ויש את גידי הדופק שנקראים 'גידי החיים' (כך היא הלשון בכתבי האריז"ל). יש את הדם ויש את הדופק והדופק הוא רוח החיים.
הכעס הוא קלקול הגידים הגסים, של ה"דם הוא הנפש"[ו], מה שנקרא רתיחת הדמים, וההקפדה היא פגם ברוח החיים – בדופק. כשמתקנים את הכעס וההקפדה מתקנים את שתי המדרגות שנשברו.
הקפדה ופקידה
כתוב בקבלה שגם התיקון של ההקפדה הוא פקד וגם הגאולה תלויה בה: "פקד פקדתי"[ז] הוא שם הגאולה (כמו שכתוב שהסימן שהגואל-המשיח, משה רבינו, נותן לעם ישראל כשהוא גואל אותם הוא "פקד פקדתי" מלשון פקידה). בנוסף, בלשון חז"ל[ח] פקידה הכוונה לפקוד את האשה, להתיחד עמה. אי אפשר לפקוד אם האדם מקפיד. ההקפדה סותרת את הפקידה. אי אפשר לפקוד אותה, להגיע ליחס האמתי בין איש ואשה, לגאולה (שהוא כמו גאולת המשיח) אם אתה מקפיד עליה.
הכל היה להסביר שיש שתי מדרגות שהן כעס והקפדה. הקפדה היא קלקול הדופק, הסתרת הפקידה, וכאשר מתקנים את קלקול הקפידה מתקנים גם כן את הדופק ומגיעים למצב שאפשר לפקוד.
הקפדה ותפקיד – אהבה בתענוגים
כמובן שלפקוד זה מלשון תפקיד. עיקר תפקיד האדם בחיים הוא לפקוד, לפקוד את האשה. כל אחד הוא ניצוץ משיח, כל אחד ואחד הוא שליח מלמעלה לפקוד את העם והתפקיד שלו הוא לתרום את עצמו. תפקיד הוא מלשון פקודה, פקידה. כל תפקיד הוא בבחינת משיח, פקד פקדתי.
נאמר עוד רמז: תפקיד בגימטריא אהבה בתענוגים – "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים"[ט]. אהבה בתענוגים היא התפקיד, התפקיד של כל אחד הוא להגיע ל"מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים". נחלק את המספר ל-כב האותיות, מה יצא? תפקיד שווה אהבה בתענוגים, ואם נחלק אותו ב-כב יהיה לנו כב פעמים כז, קשור לספירת העומר. כתוב בקבלה[י] שיש שני אלף-בית, יש שתי מדרגות בהן – אלף-בית של כב אותיות, מ-א ועד ת ואלף-בית של כז אותיות, יחד עם האותיות הסופיות ם-ן-ץ-ף-ך יש כז אותיות. לכן כתוב בזהר הרבה פעמים "זך אתוון דאורייתא"[יא] – "שמן זית זך"[יב], כז אותיות התורה. ה האותיות מנצפ"ך משלימות את החשבון מ-1 (א) ועד 900 (ץ): חמש האותיות מנצפ"ך נחשבות מחמש-מאות ועד תשע-מאות (ך היא 500, ץ היא 900, כמו שלמדנו).
אם כך יש לנו שתי בחינות שונות של אלף-בית: יש אלף-בית של כב אותיות וכתוב בזהר[יג] שהרמז הוא מהפסוק "וישכב במקום ההוא"[יד] – וישכב אותיות יש כב. הזווג הוא לשון שכיבה ועליו נאמר בזהר "יש כב". כמו שדיברנו הרבה פעמים[טו], כב האותיות הן כנגד כב הכרומוזומים שיש בזרע (כמו שאומרים היום במדע) חוץ מהכרומוזום ה-כג שקובע את המין. יש כב שקובעים את תכונות הולד, וה-כג הוא הקובע את מין הולד – דבר שכבר מפורסם היום. ויש גם כן זך אותיות – שמן זית זך. הזרע נקרא גם שמן, "שמן זית זך כתית למאור"יב. כך יש שתי בחינות: בחינה אחת של כב ובחינה אחת של כז.
בקבלה[טז], בראשונים, נמצא כאן אחד מסודות ספירת העומר. כאשר יש חיבור בין שתי המדרגות הללו, כב ו-כז יחד, יוצא מט – מט הימים של ספירת העומר. כב הימים הראשונים של ספירת העומר הם מ-א עד ת, ואחר כך מתחילים עוד פעם מ-א ועד ץ עוד כז ימים.
לפי זה, יום החמשים, שבועות, הוא א, שהוא 1000 – אלף האורות שנתנו למשה רבינו במתן תורה[יז]. אחרי כל כז האותיות יש עוד פעם את האות א שהיא 1000. כז האותיות עד ץ הם 900, ואחר כך באה עוד פעם האות א והפעם היא 1000, "חזרת הגלגל", וה-א שהיא 1000 היא מה שנתקבל במתן תורה. זה סוד 1000 אורות שנתנו למשה רבינו במתן תורה. כאשר כב ו-כז מתחברים יחד (בספירת העומר) יוצא מט. אפשר לחבר אותם, שאז הם מט, ואפשר גם להכות אותם – כב פעמים כז עולה תפקיד, אהבה בתענוגים. כב מצד הזכר ו-כז מצד הנקבה.
חבוק, נשוק, זווג
עכשיו נראה עוד גימטריא: כמה בגימטריא זווג? כב. זווג הוא אחד המלים העיקריות ששוות כב. גם יחד היא אחת המלים ששוות כב. מבואר בקבלה ששתי המלים הללו מרמזות על חיבור בין שני דברים – כששני דברים מתחברים הם נקראים יחד (שעולה כב) וגם זווג הוא חיבור של שני דברים (והוא עולה כב).
במלה זווג יש את כל החלוקות של כב האותיות: בספר יצירה[יח] מתחלקות כב האותיות ל-ג אמות, ז כפולות ו-יב פשוטות, כאשר ה-יב עצמן הן ו כנגד ו. וכך באותיות המלה זווג יש בדיוק את חלוקת כב האותיות לפי ספר יצירה: ג אמות ז כפולות ו-יב פשוטות שהן ו כנגד ו.
אבולעפיא כותב שגם במלה יחד יש חלוקה של כב האותיות: יש י יחידות מאחד עד עשר. אחר כך ח עשרות מ-כ עד צ, ואחר כך יש ד מאות מ-ק עד ת. כך כותב אבולעפיא (על פי סוד עשר נחשב ליחידות ולא לעשרות והמאה נחשב למאות ולא לעשרות. כך מוסבר על פי סוד ולא נסביר כעת למה). שוב: היחידות מ-א ועד י הן יחידות, יש י יחידות. העשרות מ-כ ועד צ הן ח, שמונה עשרות, והמאות הן ד – מ-ק ועד ת. מה שיוצר את המלה יחד. זה סוד המלה יחד וגם היא מרמזת ממש לאלף-בית ולחלוקה שבין כב האותיות כמו המלה זווג, המרמזת עוד יותר ל-כב אותיות האלף בית.
פרק ז' הוא הפרק שמדבר במיוחד על הזווג בחיבור זה, ושם מבואר שלפני הזווג (כמו שלמדנו פעם) יש סוד של חן – ראשי תבות חבוק נשוק. כמה שני אלו בגימטריא? חבוק נשוק בלי י עולים 572. אם נחלק ל-כב יוצא כו פעמים כב. אם נחבר להם את המלה זווג (22) כמה יהיה? חבוק נשוק ועוד כב (זווג) יצא כב פעמים כז, אהבה בתענוגים שאמרנו קודם. אהבה בתענוגים שווה חבוק-נשוק-זווג. חבוק נשוק עולה כב פעמים כו (שם הוי') וזווג עצמו כב, עיקר הכב. הכל יחד יוצא כב פעמים כז, אהבה בתענוגים, תפקיד.
למה הסברנו את כל זה עכשיו? כיוון שמה שסותר את התפקיד הוא הקפדה. מדת ההקפדה, שהיא השורש הרוחני של הכעס, נקראת הכעס שבתוך המחשבה והיא מנטרלת את התפקיד. כמו שאמרנו, ההקפדה מנטרלת את האדם מלהיות אישיות חזקה ולקיים את התפקיד שלו.
ג: טעם לפגם
סוד הקישקע
אם כן, צריך לבטל את המדות של כעס והקפדה. יש אנשים שאת הכעס לא כל כך קשה להם להכניע, אבל את ההקפדה יותר קשה. הקפדה היא בדקות - שלא יהיה אכפת לי. אם אכפת לי – זו כבר הקפדה. מה ההמשך?
– שהוא הטעם לפגם העקרי בכל יחס בין אנשים בכלל ובין אוהבים בפרט
כתוב בחסידות שיכול להיות מאכל מאד טעים וערב, הדבר הכי ערב, אבל יש משהו קצת לא בסדר בפנים שמקלקל את כל הטעם, נעשה טעם לפגם. ככה גם ביחסים בין אנשים: יכול להיות היחס הכי טוב אבל יש איזה משהו שפוגם את כל הטעם ואת כל העריבות שיש ביחס.
עוד פעם, עריבות היא גם מלשון להתערב, וגם מלשון ערב לחך, שהדבר טעים. ביחס הערבות בין יהודים בכלל צריך להיות טעם טוב, טעם מתוק, ומה שפוגם את הטעם הוא מדת ההקפדה. היא פוגמת בכלל בין אנשים, ובפרט בין אוהבים – דווקא בגלל שאוהבים (כמו במשל).
אולי נאמר את כל המשל: יש סיפור שמספרים החסידים, שהוא משל לענין כאן. פעם אחת היתה אשה רצתה ללמוד איך עושים קישקע. לוקחים את המעיים של העגל או משהו וממלאים אותם בכל מיני מטעמים. היא הלכה לשכנה לקבל את הרצפט איך עושים את הקישקע, והשכנה אמרה לה בפירוש איך מכינים – ממלאים את המעיים ועושים כך וכך וכך וכו'. היא עשתה בדיוק מה שאמרו לה ובסוף כשהגישו את הקישקע הוא היה גועל נפש, לא היה טעים בכלל. למה? בגלל שהשכנה שכחה לומר לה משהו אחד: שלפני ששמים את כל המטעמים בפנים צריך לרחוץ את המעיים טוב-טוב מהצואה שיש שם. היא פשוט שכחה לומר לה את הפרט הזה... כל הלכלוך נשאר בתוך הקישקע יחד עם כל הדברים הטובים שהיא שמה בפנים.
זה משל שדווקא בין אוהבים, כמו אבא ובן או איש ואשה, שאז יש הרבה מטעמים והיחס צריך להיות מאד ערב, ודווקא שם יכול להיות דבר שפוגם את כל הטעם. כמו שכתוב כאן ש"הטעם לפגם העיקרי בכל יחס בין אנשים בכלל ובין אוהבים בפרט" הוא המדה של הקפדה, שאדם מקפיד על אשתו.
ד: ביטוש – בטול היש
היא הדרך אשר הורנו מורנו הבעל שם טוב זי"ע ותלמידיו אחריו, בהכנעה ושפלות האמיתית – "ביטול היש"
הדרך האמתית והיחידה להישמר מכל מיני כעס והקפדה היא רק להכניע ולהשפיל את יסוד האש שבנפש שהוא מקור הגאוה והכעס – בטול היש (בטול היש נוטריקון בטוש. בטוש זו מלה בעברית, בלשון הקודש, שהיא נוטריקון בטול היש).
לקלל ולהרגיז
איך מבטלים את היש? אדמו"ר הזקן כותב בתניא (פרק כ"ט) במאמר חז"ל "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר רע"[יט] שאדם צריך כל הזמן להרגיז, לצעוק ואפילו לקלל את הרע שבנפש. לומר לו "אתה רע רשע, מנוול משוקץ מתועב וכו' ככל השמות שקראו חז"ל". לצעוק מאד חזק בפנים על הלב, על הרע שיש בי. אני תמיד לא הבנתי את זה כל כך, רק השבוע הזה, שקראנו בתורה את הפרשה הקודמת פרשת אמור, ראיתי דבר שלא שמתי לב מקודם על התרגום של "ויקלל"[כ]. כתוב על בן האשה הישראלית שקלל – איך כתוב? מישהו זוכר? איך מתרגם אונקלוס 'לקלל' בסיפור שבסוף פרשת אמור?
זוכרים? אין פה מישהו שקורא "שנים מקרא ואחד תרגום"? איך אונקלוס מתרגם? "וארגיז", מלשון רוגז. הוא מתרגם בכל הפרשה שלקלל פרושו להרגיז. מכאן אתה לומד שלהרגיז הוא כמו לקלל. אף פעם לא שמתי לב, אבל כנראה פה המקור של אדמו"ר הזקן בתניא כשמפרש את מה שחז"ל אומרים "לעולם ירגיז", שהפירוש הוא לקלל – לקלל אותו ממש. לומר לו "אתה! רע! רשע וכו' ככל השמות שכינו לו חז"ל". אדם בתוך עצמו צריך לקלל את הרע.
תגיד לעצמך
יש כמה דברים בספר התניא שפעם רצינו להוציא אותם בתור חוברת בפני עצמה. כך בכל ספרי החסידות, אבל מאד מענין בספר התניא, שהוא ספר היסוד של חב"ד, שיש כמה מקומות שהוא נותן דיבור שהאדם צריך לומר לעצמו. הוא נותן שם איזה מן 'ספיטש' (speech) כזה שאתה צריך לומר לעצמך. יש כמה פעמים בתוך התניא קטע שלם שהאדם צריך לומר לעצמו.
הרעיון בכלל שאדם צריך לדבר לעצמו – יש ענין כמו אצל רבי נחמן שאדם צריך לדבר כל הזמן עם ה', זה דבר פשוט, זו תפלה מדאורייתא – אבל שהאדם צריך לדבר עם עצמו ממש, לפנות לעצמו ולהתחיל לדבר הוא גם כן ענין חשוב בחסידות. יש הרבה צדיקים כמו רבי זושא מאניפולי ובכלל הרבה צדיקים שהיו מדברים לעצמם או על עצמם, לפעמים בגוף שני או בגוף שלישי, 'זושא רעב'. יש כמה צורות של אדם שמדבר לעצמו.
הענין הוא שדווקא כאשר האדם אומר לעצמו משהו יש כאן כח מאד-מאד גדול שיכול להכניע את היש – בטול היש. בשביל לבטל את מדת הכעס וההקפדה מאד-מאד חשוב הענין שיאמר לעצמו, כמו שכתוב בתניא, שירגיז את עצמו, הכוונה שממש יקלל את היצר הרע בתוך עצמו.
מה שכתבתי כאן הוא גם כן איזה מן שיח שלם, משפט ארוך שלם שאדם צריך לומר לעצמו, משפט שגם מבטל את ההקפדה אם יתרגל לומר אותו לעצמו – כמובן כל אחד במלים שלו – הרעיון הוא מה שכתוב כאן.
המוסר החסידי
המשפט שהוא צריך לומר לעצמו כל הזמן כולל גם את יסודות המוסר, אבל יסודות המוסר דווקא על פי חסידות. לבטל את היש והגאוה זה מוסר. כאן יש גם את הענין כפשוטו, אך עם טוב הטעם של החסידות. החסידות מכניסה קצת טוב טעם גם בתרופות המרות. אפילו תרופה מרה, כשצריך לתת איזו תרופה מרה, רוח הבעל-שם-טוב, של החסידות, ממתיקה את המרירות. כמו שנותנים לילד איזו תרופה בטעם של סוכריה או משהו. עדיין צריך להיות המוסר, אבל יש איזה אור פנימי של החסידות שזורח אפילו לתוך המוסר.
למה אדם מקפיד? אולי דיברנו על זה כבר בפרק א'. אדם מקפיד בגלל שיש לו בטבע הרגשה שמגיע לו כל מיני דברים. באידיש אומרים "עס קומט מיר" (בעברית אומרים "מגיע לי"). יש באדם דבר מאד יסודי מהרגע שנולד – אולי הדבר הראשון שמתפתח אצל תינוק – שתינוק נולד עם הרגשה שחייבים לתת לי, כל הזמן נותנים לי. יש אחד שמרגיש זאת יותר מדי, קוראים לו אדם מפונק, נדמה לו שכל העולם מגיע לו. אבל את עצם ענין הפינוק, המושג שמגיע לי משהו – יש אצל כולם. כל אחד בעולם מפונק, פחות או יותר, והענין של להיות מפונק פחות או יותר זו איזושהי תודעה ראשונית של "עס קומט מיר", מגיע לי כל מיני דברים.
ה. האימרה
לכן הדבר הראשוני לבטול היש והגאוה, הוא כל הזמן לחזור לעצמו ולומר לעצמו ש'לא מגיע לי שום דבר בעולם'. צריך לבטל את התודעה היסודית שמגיע לי דברים. כמו שנקרא עכשיו:
– באמרו לעצמו תמיד:
"איני זכאי לשום טובה בעולם כלל [לא מגיע לי כלום. למה כתוב זכאי? הכוונה שעל פי זכות לא מגיע לי שום דבר. למה?], שהרי אני באמת לאמתו 'כלי מלא בושה וכלימה' [הביטוי 'כלי מלא בושה וכלימה' הוא הביטוי של חז"ל בסוף תפילת יום כיפור. דבר זה שמעתי מכמה צדיקים שמאד טוב שאדם ירגיל את עצמו (את זה כן אפשר כבר לומר בעל פה) כל הזמן לומר את הסיום של תפילת יום הכיפורים. מה שכתוב כאן בסוגריים:] (ומה טוב שירגיל את עצמו תמיד בחותמה של תפילת היום הקדוש [ה'שיא', החותמת – הכל הולך אחר החיתום – אחרי כל תפילת יום כיפור יש סעיף אחד שהוא החותם:] : 'אלהי, עד שלא נוצרתי איני כדאי ועכשיו שנוצרתי כאלו לא נוצרתי, עפר אני בחיי קל וחומר במתתי, הרי אני לפניך ככלי מלא בושה וכלימה')
גם על פי דרכי המוסר מובן שלומר ולהזכיר זאת כל הזמן הוא עיקר ענין בטול היש. הבטול של הכעס וההקפדה. נדייק במלים "כלי מלא בושה וכלימה": בושה היא מלשון ביש, רע. יש בי רע, אני מלא בושה מהביש שבי, ואני עדיין מלא (מלא ביש, אבל מלא). כלימה היא מלשון כלום. הוא כלום, ריק. הבושה היא מהרע, והכלימה היא משלילת הטוב – גם אני רע וגם לא עושה את מה שצריך לעשות. כלי מלא בושה וכלימה.
ורוב רובי מחשבותי וחושי הם בפרוד ונתוק מאחדותו יתברך
הפשט של מלא בושה וכלימה הוא מוסר, מוסר השכל. אין פה עדיין את אור החסידות. אור החסידות בא תוך כדי התוכחה שהאדם מוכיח את עצמו. לפי החסידות התוכחה היא הרבה יותר עמוקה ומשמעותית. התוכחה פה היא חלק המשפט שעכשיו קראנו. ש"רוב רובי מחשבותי וחושי" (גם לקוח מהתניא), כלומר, רוב-רוב המחשבות שאני חושב כל היום והחושים שלי (ראיה, שמיעה וכו', החושים שאני חש במשך כל היום) רובא דרובא ("רוב רובי"), הם בפירוד וניתוק מאחדותו יתברך.
ההמתקה החסידית
הפשוטה ד"לית אתר פנוי מיניה"
באמת כל מחשבה וכל חוש קיים רק בשביל לנסות לתפוס את ה', שה' בכל מקום. זוהי התוכחה שבאמרה, ובה עצמה יש את אור החסידות, מה שהתכוונתי קודם שתוך כדי ה'מר' החסידות מכניסה אור, רק שבאמת היא עושה עוד יותר מירור. יש איזו מין אמת פנימית ועמוקה שהחסידות מגלה תוך כדי התוכחה שה' נמצא בכל מקום, ואם ה' נמצא בכל מקום – הוא גם כן נמצא באשר הוא שם, אפילו בתוך הבושה והכלימה שלי, רק שעכשיו הכלימה והבושה שלי עוד יותר גדולים... כמו שכתוב בתניא על מי שלוקח את הראש של המלך ומטמין אותו בתוך בית הכסא חס ושלום.
מצד אחד יש כאן איזו המתקה תוך כדי התוכחה, שאני לא יכול להיפרד בגלל ש"לית את פנוי מיניה", ומצד שני ההמתקה הזו עושה למתבונן מרירות ובטול היש עוד יותר גדול. אם נתבונן עוד קצת יותר עמוק נראה שהדרך היחידה לבטל את היש ולהגיע לשפלות אמתית היא רק כך, שהרי אם אדם אומר 'הנה אני כלי מלא בושה וכלימה' ואין לו את הבטול המלא ש"לית אתר פנוי מיניה", שה' נמצא בכל מקום, הוא באמת נשאר כלי מלא בושה וכלימה, הוא עדיין נפרד מה'. הוא נשאר יש, כלי מלא בושה וכלימה.
עוד פעם, יש כאן עכשיו ענין עמוק. המוסר יכול לעשות ממך 'שוואנץ', מציאות (שוואנץ באידיש עכברוש, שרץ טמא). אפשר להכיר שאתה באמת שרץ, אבל גם שרץ חי וקים. הוא גם כן מסתובב, גם כן משהו. אם כן, המוסר אף פעם לא יכול להביא לבטול אמתי, ואפילו לא לשפלות (לא בטול במציאות אבל ממש שפלות עד הסוף). למה? בגלל שכל מה שתכיר שאתה לא שווה – אתה עדיין נשאר נפרד מה', ומה שאתה נפרד מה' אתה עדיין נשאר משהו.
מה שאין כן כאשר אור של החסידות מאיר גם את השפלות ועל ידי כך נוצרת שפלות אמתית, שהרי אתה לא יכול לברוח מה'. אתה כלי מלא בושה וכלימה, אבל עם ה' יחד. לכן אין לך שום מציאות נפרדת ולכן אתה עוד יותר מלא בושה וכלימה, כי אתה כלי מלא בושה וכלימה נוכח פני ה' ממש! כעת גם נוצרת הכנעה אמתית, ויחד עם זאת גם כן נכנס אור לתוך התוכחה. עכשיו יש אור בתוכחה והיא פועלת את הפעולה האמתית שלה, להכניע את היש.
זו התוספת החשובה בחסידות בעניני מוסר השכל, בעניני שבירת הישות. עוד פעם, איך באים לתוכחה-המתקה? אם כאשר אני מלא יש וכלום אני נקרא מלא בושה וכלימה – אני עוד יותר גרוע. אני מכיר בזה, אני עושה חשבון צדק שרובא-דרובא של המחשבות והחושים שלי הם בפירוד מה' והרי לה' יש אחדות פשוטה ו"לית תר פנוי מיניה", הוא נמצא בכל מקום.
האמת שה' נמצא בכל מקום היא:
המתגלה לכל מבקשי הוי' באמת 'כל חדא לפום שעורא דיליה' [כל אדם, כל יהודי, מסוגל לגלות ש"לית אתר פנוי מניה", ולא רק שמסוגל – זה תפקיד החיים שלו] – שלשם כך בראני קוני, להמשיך גילוי אלהותו יתברך בעולם [ה' ברא אותי רק בשביל שכל המחשבות והחושים שלי יגלו אלקות, ואם כן כאשר אני מכיר שהמחשבות והחושים לא מגלים אלקות בעצם אני לגמרי 'חוטא על הנפש' וסותר את כל תכלית הבריאה שלי, למה ה' ברא אותי. כל הסיבה שה' ברא אותי היא בשביל], לעשות לו 'דירה בתחתונים' [אחרי כל מה שעברנו, עכשיו שיש השפלה אמתית, המסקנה היא ש] – ואם כן 'טובתי בל עליך'
טובתי בל עליך
זה פסוק בתהלים[כא]. יש כמה פירושים על הפסוק, והפירוש הפשוט הוא שכל טוב שאתה נותן לי הוא "בל" – אתה לא חייב לי, וכמו שאמרנו קודם ש'איני זכאי לשום דבר'. זה נקרא "טובתי בל עליך". אתה לא חייב לי שום דבר בגלל שאני כלי מלא בושה וכלימה.
יש כאן רמז שראשי התיבות הם טבע. עוד פעם, בפרק טז (הפרק הראשון של תיקון הכללי של רבי נחמן, "מכתם לדוד") טובתי בל עליך ראשי תיבות טבע וסופי תיבות כלי למפרע. הרמז הוא כמו שאמרנו קודם, כך הטבע שהאדם נולד אתו. עיקר הטבע הרע שאדם נולד אתו הוא תודעת הפינוק, התודעה שמגיע לי. הוא הטבע התולדתי של כל באדם. עוד פעם, יש אחד שיותר מפונק ויש אחד שפחות, אבל לכל אדם יש את הטבע היסודי של 'מגיע לי', ועיקר תיקון הטבע הוא שלא מגיע לי שום דבר. זו ההכנעה האמתית, שבאמת כל מה שה' נותן לי ומה שהחבר שלי נותן לי – הכל חסד חנם.
מה שאמרנו הוא יסוד המוסר. מי שלמד פעם את הספר חובות הלבבות[כב] (ספר המוסר הראשון של עם ישראל) שם גם כן מוסבר שתודעת 'לא מגיע לי כלום' היא יסוד היסודות בתיקון המדות. המדה הראשונה העיקרית שצריך לתקן היא לא להיות כפוי טובה. מי שאין לו את זה, שנדמה לו שמגיע לו, בעצם כל החיים יש לו את המדה הכי גרועה לפי בעל החובות הלבבות. הוא אומר שהמדה הכי גרועה בעולם היא להיות כפוי טובה, שכיוון שנדמה לו שמגיע לו, הוא לא מכיר טובה מתי שנותנים לו. שנדמה לו שמגיע לו. הטבע הרע שכל בן אדם נולד אתו והוא ראשית תיקון המדות – לתקן את הטבע, על ידי הכנעה ובטול היש שאמרנו עכשיו.
עוד פעם, לפי החסידות צריך לעשות בדיוק אותו הדבר, אבל רק עם האור הפנימי של "לית אתר פנוי מניה", שהתכלית היא לעשות "דירה בתחתונים"[כג] ודווקא זה מה שפועל את הפעולה האמתית של הבטול. על ידי המחשבה של "טובתי בל עליך" האדם מתקן את הטבע והוא באמת נעשה כלי. קודם הוא היה כלי מלא בושה וכלימה ולבסוף כלי אמתי לגילוי אלקות, לתקן את הטבע, ולקבל טבע טוב. הכל משלש המלים מתהלים "טובתי בל עליך".
אלא אתה אבי אב הרחמן, עצם הטוב [ביטוי מהחסידות, שה' נקרא עצם הטוב, שהולך על העצמות], וחפץ חסד חינם [הולך על ההתעוררות. אצל רבי הלל 'עצם הטוב' הוא במדרגת יחיד (מי שזוכר את המונחים) ו'חפץ חסד חינם' הוא במדרגת אחד] לכל באי עולמך אשר בראת לכבודך. ועלי [אם כן, אתה עצם הטוב, ואתה חפץ חסד חנם עם כולם, עם כל מי שבראת לכבודך. מה העבודה שלי אם כן? עלי רק] להודות תמיד על כל דבר ודבר מקטן שבקטנים ועד לגדול שבגדולים. [גם קשור עם הזמר שדיברנו שלשום, שהוא הוד שבהוד, ההוד המושלם. להודות על כל דבר, מקטן שבקטנים ועד גדול שבגדולים. כמו שחז"ל אומרים "'כל הנשמה תהלל יה'[כד] – על כל נשימה ונשימה"[כה] צריך להודות ולהלל לה'. לדעת ש]הכל הוא מ"ידך המלאה הפתוחה והקדושה [מברכת המזון] (בסדורו של הבעל שם טוב רשום [במקום "הקדושה"] "הגדושה")
בחילוף אותיות גיכ"ק מהחך. פעם מישהו סיפר לי שאצל התימנים יש גם נוסח דומה. בחסידות מבואר שהגרסה "הגדושה" היא משהו מיוחד בסידור של הבעל שם טוב, שאצלו במקום "הקדושה" היה כתוב "הגדושה" – ק ו-ג מתחלפות. אחר כך מישהו אמר לי שיש נוסח של תימנים שכתוב "הגדושה". פירוש המלה גדושה הוא שהיד ממש מלאה והשפע כבר נובל, מה שנקרא "נובלות חכמה של מעלה תורה"[כו]. יש כאן סוד פנימי שהגדוש בא מהקדוש. הקדוש הוא הנבדל וכשהנבדל בעצם, הנקרא קדוש, מתמלא בעצמו הוא נעשה גם בבחינת גדוש להשפיע קדושה. להשפיע את מדריגת הנבדל-הקדושה, כמו "אשר קדשנו במצוותיו". סוד הנובלות, שהנובלות הן מההתמלאות הפנימית של הקדושה. סוד עמוק בחסידות.
והרחבה שלא נבוש ולא נכלם לעולם ועד'".
למה כתבתי את ה"שלא נבוש ולא נכלם" פה בסוף? בגלל שהוא כנגד ה"כלי מלא בושה וכלימה". אני עצמי כלי מלא בושה וכלימה, אבל אתה נותן לי "מידך הפתוחה הקדושה והרחבה שלא נבוש ולא נכלם לעולם ועד". אמנם אני מלא בושה וכלימה, אבל אתה מונע ממני את הרגשת הבושה והכלימה שלי, שלא ארגיש אותה, שאתה נותן לי תמיד מידך המלאה וכו' "שלא נבוש ולא נכלם לעולם ועד".
כל הפרק שלנו היה משפט שאדם צריך להתרגל לומר לעצמו כל הזמן על מנת להינצל מכל מיני כעס והקפדה. יש כמה פרקים בחיבור שמדברים מתיקון מדת ההקפדה והכעס, מוטיב שחוזר בכמה לשונות. בפרק א' היה אותו ואפשר לומר שאפילו בכל הפרקים יש אותו. הוא המוטיב העיקרי, הקו העיקרי, בכל תיקון היחס בין איש ואשה, רק שיש הרבה-הרבה בחינות בענין. לכן באמת, עקרונית, בכל הפרקים יש את תיקון הכעס וההקפדה, שהוא הדבר הכללי והיסוד של כל הנושאים ושל שלום בית.
ובכלל, כאן שלום הבית הוא ביחס בין אנשים בעולם, כמו שכתוב פה.
פרק ד: חברים נאמנים
האשה הטובה היא החבר הטוב
פרק ד' הוא נקודה עדינה וחשובה מאד. הנושא הוא כמו שכתוב במשפט הראשון: "איש ואשה צריכים להיות חברים נאמנים". חברים נאמנים זה לכל החיים, בכל הזמנים, לא נוגע לזמני טהרה וטומאה (כמו שדיברנו על זה קצת גם כן קודם). צריך להיות קשר פנימי-עצמי כל הזמן של חברים נאמנים.
רואים את זה בחז"ל שאשה של תלמיד חכם נקראת אשת חבר, ויש רמז בזה – הפשט הוא שהיא אשה של חבר – אבל הרמז הוא שאשת חבר היא אשה בבחינת חבר. אצל תלמיד חכם, התיקון האמתי הוא שהאשה תהיה החברה הכי טובה. האשת חבר.
א. "מח שליט על הלב"
עיקר הקשר - הרוחניות
איש ואשה צריכים להיות חברים נאמנים. [כתוב שיש כאן רמז ש"חברים נאמנים" ראשי תיבות חן. כל חבר נאמן הוא חן לשני, בבחינת חן חן. "חן חן לה" – שני חברים נאמנים. מה זה אומר להיות חברים נאמנים? ש]הקשר הרוחני שביניהם צריך לשלוט תמיד על הקשר הגשמי, בבחינת "מח שליט על הלב".
שעיקר מה שמקשר אותם תמיד צריך להיות הרוחניות. צריך להיות גם כן קשר גשמי, אבל העיקר צריך להיות תמיד הקשר הרוחני. והעיקר הזה בחיי הנישואין הוא אחד מהפירושים העיקריים על הביטוי שכתוב בתניא "מח שליט על הלב" – שמח הוא הקשר הפנימי הרוחני שיש בין אוהבים, בין אנשים – כאן בין איש ואשה – ולב הכוונה כאן לחיצוניות הלב, לתאוה שבלב, להתפעלות והתשוקה שבלב לקשר גשמי. אז החברות שביניהם (=המח) צריכה לשלוט על תאוות הייחוד שביניהם (=לב).
לגלות הכל
[איך זה מתבטא עכשיו? מה ה'פועל יוצא' מכל הדבר הזה?] על כן על כל אחד מהם לגלות לחברו, בפשטות ובכנות, את כל חולשותיו — ובפרט את אלו הקשורות עם היחסים האישיים שביניהם.
אם היחסים האישיים-הגשמיים הם הנקודה העיקרית והעדינה שמקשרת בין איש ואשה, זה כאילו שיש תודעה שהקשר הוא בעיקר היחס האישי, הגופני ביניהם. ואז אם אחד מרגיש איזו חולשה בענין הגופני היא מערערת את כל היסוד, כאילו שכל היחס עכשיו יתקלקל בגלל שיש לו איזו חולשה בענין ההתקשרות הגופנית.
מה שאין כן אם עיקר הקשר ביניהם הוא רוחני – "מח שליט על הלב" – אז אפשר לדבר על הנושא, בפשטות, אפשר לגלות. מה זה חברים? כמו שכתוב בצעטיל קטן לרבי אלימלך (היסוד של החסידות), שצריך חבר לספר לו את כל הבעיות והחולשות, בגילוי לב לגמרי. הסימן הראשון של חבר הוא שאפשר לשפוך את כל הלב בפניו ולגלות לו את כל החולשות שלך.
ב. מדת הבושה הרעה
רגש נחיתות
עוד פעם, "מח שליט על הלב" ביחסי איש ואשה הוא שאפשר לספר חולשות ובעיקר שנוגעות ליחס הגופני שביניהם. אם יש בושה ואי-יכולת לספר את הדברים האלה סימן שבתודעה הקשר הגשמי שולט על הקשר הרוחני. מה שאין כן כאשר הקשר הרוחני שולט על הקשר הגשמי – אפשר להיות פתוחים וגלויים בכל הדברים שנוגעים לקשר הגשמי. אם יש לאחד איזו חולשה מסוימת – כמו שנסביר תיכף – הוא לא מתבייש בזה בבחינת 'רגש נחיתות':
אחת ממדותיה הרעות של הנפש הבהמית היא מדת הבושה הרעה [שנקראת] "רגש נחיתות".
כמו שדיברנו קודם, האדם הוא "כלי מלא בושה וכלימה", אך יש מה שנקרא בושה רעה. רבי אלימלך כותב על זה גם כן בצעטיל קטן והוא אפילו אומר שזו המדה הראשונה הרעה, הוא עושה מזה ענין גדול. יש בושה רעה, מה שקוראים היום 'רגש נחיתות', ועיקר רגש הנחיתות של איש, של זכר, גבר, הוא בעניני המין, בענין הגבריות שלו, כח הגברא שלו, אפילו שהוא לא מודע לו. זה עיקר כח המדמה של האדם, עיקר הדמיונות של כח המדמה מתלבשים עליו בתחום הזה של רגש-הנחיתות בעניני הגבריות שלו, אם הוא מספיק גבר או לא.
אש הגאווה מביאה לבושה
אמרנו שכל הנושאים כאן בחיבור מתקשרים באיזה אופן עם תיקון יסוד האש של הנפש הבהמית. כל התיקון של איש ואשה הוא אש י ואש ה ומה שמפריע הוא אש זרה – האש של הנפש הבהמית, וכתוב בתניא[כז] שהאש של הנפש הבהמית היא גאוה וכעס, כעס וגאוה. לכן כל הדברים שקשורים עם תיקון היחס קשורים עם תיקון הגאוה והכעס.
אחד מהדברים שבאים מהגאוה הוא רגש-נחיתות. איך הוא בא מהגאוה? רגש נחיתות בא מאיזה דמות מרמה דמיונית, וכאשר האדם לא שלם עם הדמות המרומה הדמיונית שלו הוא מתבייש, יש לו איזה מן רגש נחיתות.
[אז מהיכן מגיע כל רגש נחיתות בעולם?] בושה זו היא מצד ישותו וגאותו הבאות בלבוש "דמות עצמו" המרומה.
מכל רגשי הנחיתות למיניהם, הכי עדין ופנימי הוא רגש הנחיתות של האדם כלפי הגבריות שלו (גם יכול להיות מהצד השני אצל האשה, כלפי הנשיות שלה, אך במיוחד הדבר מתבטא כלפי הגבריות של הזכר).
בפרט כאשר הבושה היא מהרגשת חולשה בענינים שבינו לבינה, אזי עלול כח המדמה הכוזב לצייר את התיחסות בן־בת זוגו ותגובתו לחולשתו בחסר הבנה וזלזול.
הכל מבוסס על דמיון ורגש הנחיתות הוא דמיון שאם חלילה בן הזוג או בת הזוג תדע מהבעיה זה יגרום לאיזה מן חוסר הבנה וזלזול כלפי. לא רק שכל הדמות העצמית היא דמיון אחד גדול, כאן כח המדמה שולט עוד יותר ומצייר לו שאם הזולת ידע מהחולשה, ודאי זה יגרום לחוסר הבנה וזלזול. כך נדמה לו ולכן זה עוד יותר מגביר אצלו את התסכול הפנימי שלו.
ג. השגחה פרטית בשידוך וזיווג
מה' כח גברא
עכשיו מה צריך לעשות בשביל זה?
צריך להתבונן שהרי "מהוי' מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ" — בכח גברא בדרך ארץ,
פסוק בתהלים בפרק לז[כח], אחד מהפסוקים האהובים ביותר על הבעל שם טוב.
יש כמה פירושים מהבעל שם טוב על הפסוק[כט], אחד מהם הוא הפירוש הידוע[ל] שעיקר גילוי השגחה פרטית הוא בדרך. יש השגחה פרטית בכל מקום, אבל עיקר ההשגחה פרטית שהאדם זוכה לראות היא בדרך – "מהוי' מצעדי גבר כוננו" – בדרך.
יש פירוש עוד יותר פנימי, שמה שכתוב כאן מכוון לכח גברא בדרך ארץ: "מצעדי גבר" הוא כח גברא, ו"דרכו" היא דרך ארץ (בחז"ל[לא] "דרך ארץ" היא זיווג). כתוב ש"שלשה המה נפלאו ממני וארבעה לא ידעתים: דרך הנשר בשמים... ודרך גבר בעלמה"[לב]. אז גם המושג גבר וגם המושג דרך מרמזים לזיווג, ולפי פירוש זה הרי הגילוי הגדול ביותר של השגחה פרטית הוא בעניני זיווג, ואפילו בפועל הזיווג, מתי שהזיווג מצליח יותר ומתי שמצליח פחות, יש בזה גילוי של השגחה פרטית יותר מכל דבר אחר בעולם.
מה' אשה משכלת
עכשיו אם אתה טוען שהאשה לא תבין – הרי איך היא מסוגלת להבין את חולשת הגבר?! אז יש עוד פסוק. כמו ש"מהוי' מצעדי גבר כוננו" צריך להתבונן הלאה:
וכן "מהוי' אשה משכלת"
ה' גם כן נותן שכל לאשה להבין ולהתייחס כאילו אתה בסדר. אם אתה מאמין שזה שאתה חלש וזה שאין כח גברא (לדוגמא, יש כל מיני צורות של חולשה) זה בהשגחה פרטית מה', "מהוי' מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ", אז תמשיך ותפעל גם אצל האשה "מהוי' אשה משכלת"[לג] וה' גם ישפיע בה שכל להבין (אפילו אם סתם כך היא לא היתה מבינה, שהרי לא כל הנשים בעולם הן הכי מבינות, ואשרי מי שזוכה לאשה משכלת – אבל כמה שהיא משכלת היא תהיה עוד יותר משכלת לפי האמונה שלך).
ו"מהוי' יצא הדבר",
לאחר מכן יש עוד פסוק שכתוב "מהוי'". יש שלשה פסוקים לגבי זיווג שכתוב בהם את המלה "מהוי'": הראשון הוא "מהוי' מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ" שבפנימיות הוא סוד הזיווג; הפסוק השני הוא "מהוי' אשה משכלת"; והפסוק השלישי הוא לגבי זיווג יצחק ורבקה שכתוב שם בפירוש "מהוי' יצא הדבר"[לד]. אז איך שלא יהיה – צריך להתבונן שהקשר הגשמי, הזיווג הגשמי, הכל מה' – "מהוי' יצא הדבר".
צריך להתבונן בשלשת הפסוקים האלה: "מהוי' מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ" "מהוי' אשה משכלת" "מהוי' יצא הדבר".
דרך ארץ – שידוך וזיווג
וכמבואר בדא"ח שעיקר ההתגלות של השגחה פרטית היא בעניני שדוך וזווג — דרך ארץ — ועל כן "דרך ארץ קדמה לתורה".
יש מאמר חז"ל ש"דרך ארץ קדמה לתורה"[לה], ואנו נפרש אותו עכשיו בשני אופנים. קודם כל כאן בסעיף זה נפרש אותו בדרך יותר פשוטה, ואחר כך בסעיף הבא נפרש קצת יותר בעומק.
יש כלל גדול שנקרא "דרך ארץ קדמה לתורה". אחד מהפירושים של המושג "דרך ארץ" בחז"ל הוא שידוך וזיווג. כמו שסיפרנו הרבה פעמים, שפעם באו בחורים לרבי נחמן להתקשר אליו ולהיות תלמידים, ומיד כשהוא ראה שהם לא נשואים הוא שלח אותם הביתה בבוז ואמר להם שיחזרו עם טלית על הראש – שבינתיים אין להם מה לעשות כאן, אין להם יכולת ללמוד פנימיות התורה במצב של "פלג גופא" שהוא רק חצי בנאדם – ושיחזרו עם טלית על הראש. זה אחד מהפירושים של "דרך ארץ קדמה לתורה" – דרך ארץ הוא זיווג והזיווג הוא לפני התורה.
דרך ארץ – תפלה
עוד פירוש הוא שדרך ארץ בגימטריא תפלה. התפלה היא גם כן זיווג. מי שלומד את כוונות האריז"ל יודע שכל המצוות שעושים – וכך גם כתוב בספר התניא[לו] – שכל התפלה בפנימיות היא כולה זיווגים ברוחניות, דרך ארץ.
למה צריך להתפלל לפני שלומדים? בגלל שלפני שלומדים צריך להכיר את האלקות. אם האדם לא מתפלל לפני שהוא לומד אז הלימוד שלו לא יכול להיות 'לשמה', אין לו שום הכרת אלקות, וככה זה בפנימיות לגבי ענייני שידוך וזיווג – שאם אין לו זיווג הוא לא מכיר עדיין את ה'. הוא רחוק מה' לגמרי בגלל שה' מתגלה דווקא בענינים האלה של שידוך וזיווג.
אחרי שה' מתגלה לו בסוד השידוך והזיווג – "מהוי' יצא הדבר" – הוא מכיר את ה', והוא גם כן יכול ללמוד, כי אז הוא לומד את תורת ה'. עיקר הענין של "דרך ארץ קדמה לתורה" הוא שלפני הדרך-ארץ אתה בכלל לא מכיר את מי שנתן את התורה. לכן דרך ארץ היא גם תפלה, שעל ידה אתה מכיר את ה', וגם שידוך וזיווג והתגלות אלקות בהשגחה פרטית בענינים האלה.
השגחה פרטית – הוא הנותן לך כח
קודם שאדם בא לאיזו השכלה או השגה בתורה צריך להרגיש את השגחתו יתברך הפרטית עליו בכל דרכיו, ובפרט בענין זה של דרך ארץ, [השידוך והזיווג] אסור לאדם לחשוב ש"כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה",
הרבה פעמים אנו מזכירים את הענין שאסור לומר "כחי ועֹצם ידי עשה לי את החיל הזה"[לז] רק "הוא הנותן לך כח לעשות חיל" – דבר כללי, שהוא הפנימיות של 'דרך ארץ'. לגבי כל דבר שאדם עושה בעולם בחיים, כל מה שמוגדר חיל, אסור לומר "כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה", והדבר הכי פנימי, שאסור לומר עליו "כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" הוא כח גברא להזדווג עם בת זוגו. עוד הפעם: אם נדמה לו שזה טבע, שככה זה אמור להיות, אז בזה הוא כופר וכפוי טובה באופן מוחלט לקב"ה. דווקא בענין זה, יותר מכל ענין אחר, אסור לומר "כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" רק "הוא הנותן לך כח לעשות חיל".
על פי זה נבין יותר בעומק את הסוד של "...לעשות חיל". לעשות הוא לשון תיקון בחז"ל, "לעשות חיל" היינו לתקן את הסוד של "אשת חיל מי ימצא"[לח] ו"אשת חיל עטרת בעלה"[לט]. אם "כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" אז החיל הוא חיצוני, האשה עצמה נעשית חיצונית. אבל אם ה' הוא ש"נותן לך כח לעשות חיל" אזי האשה עצמה תיעשה ותתוקן בבחינת "אשת חיל מי ימצא" ו"אשת חיל עטרת בעלה".
נסכם מה אמרנו עד עכשיו: התיקון הוא שהיחס העיקרי בין איש ואשה יהיה ש'קודם כל חברים', והחברות הזו צריכה לשלוט על ההתרגשות מהמגע הגופני, וזה מתבטא בכך שאדם יכול להיות פתוח וגלוי לבן/בת זוגו בלי שום רגש נחיתות ובושה שהגילוי אמור לגרום לזלזול וכדו'. ככל שהוא יתייחס לענין כמו שצריך, ויבין ויתבונן בהשגחה הפרטית שיש בעניינם הללו – כך הוא ימשיך בבת זוגו (אף אם היא לא כל כך משכילה) שכל אלוקי מלמעלה שגם היא תבין ותתייחס לענין כמו שצריך. על ידי ההשגחה העליונה שנמצאת דווקא בענינים אלו של זיווג, וההבנה שלא "כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" רק "הוא הנותן לך כח לעשות חיל" האשה עצמה נעשית בבחינת "אשת חיל מי ימצא" ו"אשת חיל עטרת בעלה".
ד. לא להתלונן
לשפוך את הלב במינון מדוייק
כאן אפשר לטעות, ולחשוב שאם כך, כל הזמן כולו נדבר, כל היום, על הדברים האלה, על עניני מין – זה סתם גועל נפש... או בכלל שכל היום ידברו על חולשות, שכל הזמן האדם יתלונן לאשתו ש'לא טוב לי' 'אני מרגיש לא טוב, חלש' וכך הלאה. לדבר על החולשות יותר מדאי זה ודאי גם כן מאד לא טוב. זה מה שכתוב כאן בהמשך – יש יסוד בחיים שצריך להיות גלוי, וכמו שיש יסוד שצריך להיות גלוי יש יסוד שלא צריך להרבות אפילו מילה אחת מיותרת. אם אתה יכול להתאפק ולא לומר – אז לא צריך לומר מלה אחת מיותרת של תלונה על המצב שלך. צריך להיות גלוי בכדי לגרום להבנה פנימית ואמתית, אבל לא בבחינת תלונה סתם כך, ומי שמתלונן זה כאילו שמתלונן כנגד הקב"ה.
– כמובן שצריך לשפוך את הלב לה', זו ההתבודדות של רבי נחמן, שכותב שאם באמת יש לי בעיה שאתלונן לקב"ה – שה' ירחם. גם צריך חבר באמת וגם צריך את האשה שתשמע את הדברים, אבל כמה שפחות – ברגע שהדברים גלויים לא צריך להרבות בהם בכלל.
אף על פי שצריך להיות גלוי בכל, מובן ופשוט שצריך להמנע מלהרבות בדבור (בפרט בדרך תלונה) על חולשותיו,
תלונה - כפירה
כמו שלא להיות גלוי זו מן כפירה פנימית של "כחי ועוצם ידי", כך גם הדיבור יותר מדי על הבעיות נובע מחוסר אמונה, אדם שמתלונן לא מאמין בה' – אם הוא היה מאמין בה' היה יודע שה' דואג לו.
שבזה מראה את חסר אמונתו בטובו יתברך התמידי ח"ו,
הרי ה' הוא טוב ומטיב תמיד בכל רגע וודאי שהוא נמצא בידיים טובות ונאמנות
שהרי "גם זו לטובה" [כמו שלמדנו לפני כמה זמן, ויש עוד מאמר חז"ל[מ] – המאמר של רבי עקיבא:] ו"כל מה דעביד רחמנא לטב עביד" [שהרי כל מה שעושה הקב"ה עושה הוא לטוב]
דרך ארץ – יצחק ורבקה
(בגימטריא תורה.
לפי זה נפרש עוד פירוש יותר פנימי למאמר "דרך ארץ קדמה לתורה": כתוב[מא] שרבי עקיבא הוא הכלל של התורה שבעל פה, ואחד מהמאמרים העיקריים שאמר רבי עקיבא, "כל מה דעביד רחמנא לטב עביד", עולה בדיוק בגימטריא תורה. לפי רמז זה אפשר לפרש יותר בעומק קצת את המאמר "דרך ארץ קדמה לתורה":
ועל פי זה יש לפרש, בדרך רמז, "דרך ארץ קדמה לתורה", שהנה דרך ארץ עולה בגימטריא תפלה, יחוד יצחק רבקה, [דרך ארץ עולה תפלה ושווה גם כן ליצחק רבקה ביחד – יחוד יצחק רבקה. למה דווקא יצחק ורבקה ולא אברהם ושרה או יעקב ורחל-לאה? בגלל שיצחק רבקה הם] עמוד העבודה, [שנקרא תפלה, דרך ארץ, וגם כן בגימטריא] "והיו לבשר אחד". [דרך ארץ שווה לתפלה, שווה ליצחק רבקה, ושווה לבשר אחד. זה היחוד.
[דווקא] בשדוך יצחק ורבקה [שהוא עיקר הדרך ארץ, עיקר התפלה, עיקר הבשר אחד] נאמר — ובגלוי לעין כל, אפילו לרשעי עולם, בתואל ולבן [ - גם הם הודו ואמרו ש] — "מהוי' יצא הדבר".
כך כתוב בכל ספרי החסידות, שעיקר ההתגלות של השגחה פרטית בכל התורה כולה היא בשידוך של יצחק ורבקה, בו ההשגחה פרטית כל כך התגלתה עד שאפילו הרשעים הכי גדולים בעצמם אמרו את המשפט "מהוי' יצא הדבר".
איך הגילוי הגדול של השגחה פרטית נעשה? על פי פשט אומרים שבזכות אברהם, ששלח את אליעזר. אבל בפנימיות כתוב שהדבר נעשה בזכות התפלה של יצחק. בהמשך – כאשר אליעזר הביא את רבקה – כתוב "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב"[מב], וחז"ל אומרים במדרש[מג] שהוא התפלל על זיווג, ומיד כשהוא התפלל הוא נענה, מיד רבקה באה.
עוד יותר עמוק: כתוב שלא רק מיד כשהוא התפלל על הזיווג היא באה, אלא בכח התפלה שלו הוא עורר אותה, מצידה, מלמטה – לצאת מהקליפה ולהזדווג אליו.
אברהם ויצחק שברבקה
נסביר קצת יותר באריכות:
שני גלויים נתגלו אצל רבקה אמנו: גילוי אחד של חסד. כמו שאליעזר התפלל שהנערה אשר וכו' היא הראויה להזדווג לבן אדוני. אדוני אברהם אבינו הוא איש החסד, הוא הנדיב, וגם היא שייכת לנדיבות. הפלא השני הוא שהיתה התעוררות עצמית בתוך רבקה, עליה נאמר הפסוק "והנה רבקה יֹצאת"[מד], שכאשר קראו לה לשאול את פיה האם היא מוכנה ללכת עם אליעזר או לא, היא אמרה "אלך"[מה], וה"אלך" שלה היה בתוקף על כך גדול כמו שרש"י אומר שם "אפילו אם לא תרשו לי ללכת - בכל זאת אני אלך".
אם כן, יש גילוי אחד של נדיבות, שמשייך אותה לאברהם, ויש גילוי עוד יותר פנימי שנקרא "והנה רבקה יוצאת" או המלה "אלך" שמבטאים תוקף וגבורה פנימית שיש לה – והגילוי הזה הוא שמשדך ומקשר אותה ליצחק. רבי הלל תמיד מסביר[מו] שהנדיבות והחסד שלה עולים עד המדרגה שנקראת 'אחד', "חפץ חסד" כמו שדיברנו קודם. מה שאין כן "והנה רבקה יוצאת" או ה"אלך" מגיעים למדרגת 'יחיד'. שתי המדרגות האלו נקראות חסד ואמת, ו"אמת מארץ תצמח"[מז] יותר גבוה מהחסד. הגילוי של החסד הוא בזכות אברהם, בזכות החיים שלו והשליחות שלו, אבל הגילוי של אמת הוא בזכות התפלה של יצחק אבינו, ואפילו לפני שהוא התפלל, בסוד "טרם יקראו ואני אענה"[מח] (וכמו שאמרנו, תפלה בגימטריא יצחק רבקה הוא עצמו סוד היחוד):
הדבר יצא מכח תפלת יצחק, בבחינת "טרם יקראו ואני אענה",
ברגע שהוא התפלל את התפלה שלו מיד היא באה, אבל אפילו מה שהיה קודם, "רבקה יוצאת" או "אלך" גם כן קרה בזכות תפלת יצחק בסוד "טרם יקראו ואני אענה", וכמו שבתואל ולבן אמרו "מהוי' יצא הדבר" "רבקה יוצאת" מהקליפה – הכל קרה בכח תפילת יצחק עוד לפני שהוא התפלל בבחינת "טרם יקראו ואני אענה".
להתפלל על בת הזוג
כמ"ש "ויצא יצחק לשוח בשדה וגו'", [לפנות ערב, וחז"ל אומרים שהוא התפלל על זיווגו, על רבקה] שהתפלל על בת זוגו הנקראת "זאת", בסוד "על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצֹא",
קודם הזכרנו את הפסוק "טובתי בל עליך" שנמצא בפרק טז, הפרק הראשון של התיקון הכללי של רבי נחמן, כעת הפסוק הזה הוא מפרק לב – הפרק השני בתיקון הכללי: "על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא"[מט]. על פי קבלה יש הרבה פירושים למלים "לעת מצוא" אבל המלים "על זאת" מלמדות אותנו להתפלל על בת-זוג, שבת הזוג, המלכות, האשה נקראת זאת, והסוד של "על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא" הוא התפלה על בן או בת זוג. כמו תפילת יצחק "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב".
יש עוד פירוש, שכל פעם שיש זיווג, בכל זיווג, עיקר הזיווג...
...חסר קצת...
[מכח התפלה הוא נענה "טרם יקראו", ובסיום התפלה שלו הוא נענה בגלוי:] ותכף נענה בהשגחה גלויה ונפלאה [ברגע כשהוא סיים את התפלה, רבקה באמת באה]
אמונה מביאה להכרה
לפי כל זה נפרש את "דרך ארץ קדמה לתורה":
מגלוי ההשגחה בעצם ענין השדוך, בחינת דרך ארץ, בא לאמונה עמוקה והכרה שבכל פרט ופרט מן החיים "כל מה דעביד רחמנא לטב עביד",
יש זוגות שבזמן שהתקשרו בתחלה, בזמן שנעשה השידוך ביניהם, הרגישו השגחה פרטית גדולה, או אהבה גדולה או משהו, הרגישו איזה גילוי גדול בשידוך. אבל אחר כך מתחתנים ויכולות לצוץ כל מיני בעיות וכל מיני אי הבנות וכבר לא מרגישים כל כך את ההשגחה ואת הגילוי בקשר.
עיקר ה'דרך ארץ' – גילוי ההשגחה פרטית בעניני שידוך וזיווג – הוא בתחלה. כמו אצל יצחק ורבקה, שגם הם הרגישו מיד ש"מהוי' יצא הדבר", יצחק התפלל ופתאום נשא את עיניו והנה רבקה באה, ואליעזר בא וסיפר לאדוניו את כל הניסים והנפלאות שהיו בשידוך – שקפצה לו הדרך וכן הלאה. בהתחלה של בנין יצחק ורבקה היתה הרבה התפעלות מההשגחה הנפלאה בשידוך, וזה רמז בכל שידוך: שבתחלה צריך להרגיש הרגשה נפלאה ביותר, ששתי הנשמות באות ביחד. אחר כך במשך כל הדרך בחיים לא תמיד רואים כל כך את ההשגחה, אבל על זה כתוב "דרך ארץ קדמה לתורה", שאם יש דרך ארץ בתחילה יכולה להיות תורה בהמשך.
מהי התורה? כמו שאמר רבי עקיבא "כל מה דעביד רחמנא לטב עביד". מה אומר לנו "כל מה דעביד רחמנא לטב עביד"? בהתחלה זה אמונה (למה רבי עקיבא אמר את המשפט הזה בארמית, ולא כמו שהרבי שלו – נחום איש גמזו – אמר בעברית, בלשון הקודש "גם זו לטובה"[נ]? כתוב בחסידות[נא] שנחום איש גמזו אמר את המשפט שלו כאשר ההשגחה היתה גלויה לעין כל, כאשר היה גילוי פנים, ולכן הוא אמר בלשון הקודש, בגילוי "גם זו לטובה". אך רבי עקיבא אמר את שלו במצבים בהם לא מורגשת ההשגחה, במצבים של הסתר פנים, של גלות). קודם כל צריך להאמין חזק שבאמת "כל מה דעביד רחמנא לטב עביד", ורק אחר כך לבוא להכרה שבאמת זה ככה. זה כח התורה, להתחזק. כמו שאומרים "חזק חזק ונתחזק" – להתחזק באמונה עמוקה שזה לטובה, שזה מה', וככל שמתחזקים באמונה שהכל מה' לבסוף באמת באים להכרה שזה מה'.
הזכיה בתורה, בכח לומר במשך כל החיים "כל מה שעביד רחמנא לטב עביד", תלויה לפי דרך הארץ שבתחלה. קודם פירשנו ש"דרך ארץ" הכוונה לכל החיים האישיים מהתחלה ועד הסוף, שצריך לראות בהם השגחה פרטית, להכיר את ה', וככה באים ל"תורה" – על פי פשט – ללימוד תורה, השכלה והשגה אלוקית בתורה. עכשיו אומרים את זה קצת יותר עמוק: "דרך ארץ" היא דוקא ההתפעלות הראשונית של השידוך והזיווג, ולפי כמה שהאדם זוכר היטב וחורט על לבו את ההרגשה הראשונה של ההשגחה בשידוך שלו, כך הוא יכול ללמוד תורה. מה זה ללמוד תורה? בכל דבר שקורה לו, בכל המבנה של החיים, יש יותר טוב ופחות טוב וצריך לראות ולהתחזק באמונה ש"כל מה דעביד רחמנא לטוב עביד". ועל ידי שמתחזק באמונה עמוקה מגיע גם להכרה בזה, והכרה היא סוד התורה (בבחינת 'יעקב' שלמדנו בליקוטי מוהר"ן[נב]).
תורה – לראות את ההשגחה פרטית
נקרא עוד פעם את המשפט הזה:
מגילוי ההשגחה בעצם ענין השידוך [שיש גילוי השגחה בעצם הענין הראשון של השידוך, בחינת 'דרך ארץ'] בא לאמונה עמוקה [קדם כל אמונה, לכן נאמר בלשון ארמית] ו[אחר כך] הכרה שבכל פרט ופרט מן החיים [שלפעמים יש לו כך גברא ולפעמים אין לו כח גברא וכך הלאה (זה רק דוגמא על כל העליות והירידות של החיים)] "כל מה דעביד רחמנא לטב עביד", [והאמונה הזו וההכרה היא] בחינת תורה [שבאה אחרי התפילה שהיא תפילת יצחק לזכות לעצם הזיווג] – [למה קודם להאמין ואחר כך להכיר זה נקרא תורה? בגלל שבחינת התורה זה] אותיות תורת חיים שבכל דבר [זו התורה הראשונה שלמדנו בליקוטי מוהר"ן[נג], שדבר זה נקרא 'סוד החן': ה־ן היא האמונה – קודם צריך להאמין חזק ולהתגעגע לראות את התורה שיש בכל דבר, לראות את השכל האלקי שיש בכל דבר, ולפי האמונה החזקה כך באמת באים להכרה, שזה ה־ח של ה־חן. כל העבודה הזאת היא בבחינת "כל מה דעביד רחמנא לטב עביד", עמוד התורה] — בחינת יעקב, שנולד על ידי יחוד יצחק רבקה).
גם לידת יעקב היתה מכח התפלה: "ויעתר יצחק להוי' נוכח אשתו"[נד]. מיחוד יצחק ורבקה נולדה התורה, בחינת יעקב (כמו שכתוב שם בליקוטי מוהר"ן). קודם האמונה (ה־ן) ואחר כך ההכרה (ה־ח) ש"כל מה דעביד רחמנא לטב עביד", לאט לאט יותר ויותר מכירים את השכל האלוקי שיש בכל דבר ודבר. זה שיעקב, שהוא עמוד התורה, נולד מזיווג ויחוד יצחק רבקה – זה נקרא "דרך ארץ (יצחק רבקה) קדמה לתורה (יעקב)".
גם כתוב שיעקב אותיות עקיבא (עם הכולל, עם ה־א), ולכן מה שרבי עקיבא אומר "כל מה דעביד רחמנא לטב עביד" הוא בחינת יעקב אבינו. לכן באמת רואים שליעקב היו את החיים הכי קשים, "מעט ורעים היו ימי שני חיי"[נה], וכל העבודה הרוחנית שלו היתה לגלות השגחה פרטית בכל פרט. כך גם כותב במי השילוח (כמה פעמים[נו]) שהענין של יעקב אבינו הוא לגלות השגחה פרטית בפרט. ככה הוא מסביר את ההבדל בין אברהם ויצחק שקיבלו את הכלל מלמעלה לבין יעקב שהיה צריך לגלות את הפרט.
סיום
אז עוד פעם: לפי מה שהסברנו עכשיו, 'דרך ארץ' היא ההתפעלות הכללית מעצם ענין השידוך והזיווג, ולפי זה יהיה למשך כל הדרך, למשך כל החיים, כח להתחזק באמונה ולהכיר בפנימיות ש"כל מה דעביד רחמנא לטב עביד". זה נקרא תורה, יעקב, וזה גילוי אותיות התורה – תורת חיים שיש בכל דבר ודבר שבעולם ובמיוחד בדברים האלה.
כתוב שיעקב עצמו הוא ז פעמים שם הוי', שזה לגלות את ה' בכל פרט. "שבע יפול צדיק וקם"[נז] – בכל אחד מה"שבע" הצדיק נופל, ועל ידי שהוא מכיר שה' נמצא בתוך הנפילות שלו ו"כל מה דעביד רחמנא לטב עביד" הוא קם.
...חסר הסיום...
© כל הזכויות שמורות למכון גל עיני. הטקסט מיועד ללימוד ולשימוש אישי בלבד.