סוד ה' ליראיו – שער כ"א - "הרע כסא לטוב" (א)

פרק א חלק א: חיים וטוב – חכמה ובינה

ב' חשון תשמ"ה – ירושלים

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בשיעור זה התחיל הרב ללמד את שער כ"א בספר "סוד ה' ליראיו" – "הרע כסא לטוב". בתחילה הסביר את המושג "הרע כסא לטוב". בהמשך התמקד במושגים חיים וטוב בהקבלתם לחכמה ובינה ולאיש ואשה. בהמשך דובר על רמזי האותיות ח ו-ט הפותחות את המלים חיים וטוב.

א.     הרע כסא לטוב

"הרע כסא לטוב" – מבליט את הטוב

לפנינו שער במצב של הגהה. הוא לא מושלם מאה אחוז, יש עדיין הרבה טעויות. אחד מהשערים מתוך הספר שעומד לצאת בעזרת ה'. שם השער הזה הוא "הרע כסא לטוב", שזה ביטוי של הבעל שם טוב[ב]. הביטוי הזה הוא של הבעל שם טוב בכתר שם טוב, כתוב כמה פעמים. זאת אומרת שהתיקון לעתיד לבוא בביאת המשיח, וכל שכן לאחר מכן, בתחית המתים, יהיה לגבי הרע, שעכשיו בעולם הזה הוא רע.

ברע יש שני חלקים, כמו שנסביר בהמשך, יש החלק הדמיוני שלו שנקרא רוח הטומאה. רוח הטומאה שיש ברע הוא דמיון, הוא לא מציאות. על זה כתוב: "את רוח הטמאה אעביר מן הארץ"[ג]. החלק הדמיוני הוא כח המדמה, כמו הביטוי של רבי נחמן מברסלב תמיד, שהיצר הרע נקרא כח המדמה[ד]. הממד של דמיון שיש בתוך הרע הוא הטומאה, זה נקרא רוח טומאה, ועל זה כתוב "ואת רוח הטמאה אעביר מן הארץ", והוא יתבטל לחלוטין. אבל ככל שיש מציאות בתוך הרע, כמו שיש חיה שנקראת חזיר, אז יש בה משהו.

זאת אומרת, יש אחיזת דמיון, הטומאה אוחזת בזמן הזה את החיה הזאת. היא אוחזת כל כך חזק בחיה הזאת, שהיא טמאה, ומי שאוכל חס ושלום מהחיה או מהבהמה הזאת הוא גם כן נטמא, גם נכנס לדמיון שהוא אוחז חזק במציאות הזאת. לעתיד לבוא, כאשר החלק הדמיוני יתבטל, אז המציאות שתישאר – עליה כתוב, על אותה מציאות –כתוב בפירוש בחז"ל, ש"עתיד החזיר להיטהר"[ה]. זה מאמר חז"ל, שאפילו החזיר עתיד להיות טהור.

אם כן, מכאן אני למד שמה שנשאר לאחר ההבדלה המוחלטת, הבירור המוחלט בין צד וממד הדמיון, שהוא הטומאה, לבין המציאות שעכשיו נקראת רע, אז אותה מציאות שתישאר לעתיד לבוא תהפך להיות כסא לטוב.

מה הפשט של הביטוי "כסא לטוב"? כסא הוא כח שמרומם את הטוב, טוב ללא רע. יש גם עוד ביטוי של הבעל שם טוב, שטוב קשור עם ענג, כמו שנאמר בספר יצירה: "אין בטוב למעלה מענג"[ו]. זה מאמר בספר יצירה, שהטוב הגדול ביותר זה ענג, "אין טוב למעלה מענג".

יש כלל, שגם כותב הבעל שם טוב הרבה פעמים: "תענוג תמידי אינו תענוג"[ז]. תענוג תמידי – או שהוא שעמום, או שהוא פשוט מפסיק להיות תענוג. או קצת אחרת: התענוג התמידי הוא מצד עצמו במצב של בטול שלא מרגיש את עצמו. אם הוא לא מרגיש את עצמו, אז אי אפשר לקרוא לזה בשם תענוג. זה נקרא זכר בלי נקבה. מצב שלא מסוגל להרגיש את עצמו בכלל, בגלל שהוא בטל לגמרי, אז הוא זכר. זה נקרא שם מ"ה. זכר ונקבה הם מ"ה וב"ן. מ"ה הוא בטול. אם יש רק הצד של מ"ה, אז יש בטול, אין בזה שום הרגשה. בכדי להרגיש את הטוב, להרגיש שיש טוב, זה נקרא התענוג-הענג שיש בטוב, זה גופא נקרא שם ב"ן בקבלה, האפשרות, היכולת להרגיש את הטוב. ככל ששם ב"ן מבורר, מתוקן, שזה נקרא בירור הניצוצות, העלאת ניצוצות, הדבר הזה שהוא רע נעשה כסא לטוב. הוא מרומם ומבליט את הטוב, שהטוב יהיה מורגש. בלעדיו, בלי הרע הזה, אי אפשר להרגיש את הטוב בכלל.

רע – מלמטה

עכשיו יש עוד כלל. מה שאמרתי עכשיו הוא מהבעל שם טוב. מהמגיד ממעזריטש יש כלל גדול בספר שלו אור תורה, והוא כותב ש"רע" זה מלשון "מלמטה"[ח], שהפירוש המילה רע הוא מלרע. יש מלעיל ויש מלרע. בארמית, מלעיל פרושו למעלה. כמו בדקדוק, שיש תבה שמבטאים אותה מלעיל, בהברה הראשונה, ויש מילה שמבטאים אותה מלרע, בהברה תחתונה. האחרונה היא התחתונה. זה נקרא מלעיל-מלרע. אם כן, הפירוש של המלה "רע", אומר המגיד, הוא פשוט המציאות התחתונה. מה שלמטה נקרא רע. מה שלמעלה נקרא טוב.

עכשיו, גם הדבר הזה שלמטה הוא רע, והוא עלול להיות רע כמו במובן שהדבר רע, שהוא לא טוב, לא טוב מאד, כמו שנסביר בהמשך. הוא נותן דוגמה, זה משל של המגיד, משל מאד מפורסם ויפה: כמו שיש כלי בבית, כלי פחוּת, כמו מטאטא – זה המשל של המגיד – שמונח, זאת אומרת לא שמים אותו בארון של כלֵי כסף, בגלל שהוא לא ראוי לכך. הוא כלי נמוך בבית, המטאטא, אז יש לו איזו פינה בה שמים אותו. אם חלילה וחס הילד בבית עושה משהו שמעורר את הרוגז והכעס של ההורים, וחייבים לענוש אותו ולהכות אפילו לפעמים, לא רצים לתפוס אחד מהכלים בארון של כסף בשביל לתת לו מכה, הולכים למטאטא. לא שעשו את המטאטא בשביל שיקבל מכה, לא זו היתה הכוונה של יצירת המטאטא, אף חנות לא מוכרת מטאטא בתור רצועה להרביץ. רק כיון שהכלי הזה הוא מצד עצמו נמוך, פחוּת הערך, לכן הטבע, ככה הטבע קבוע, שאם כבר רוצים לתפוס משהו בשביל לתת מכה, לא תופסים את הכלי כסף, תופסים את המטאטא בשביל לתת מכה.

זה נקרא "רצועה לאלקאה"[ט], זו לשון הזוהר, שדבר שפשוט היה דבר נמוך שימושי, זאת אומרת, הוא משמש תפקיד, הוא דבר חיובי בבית, חייבים אותו, יש לו תפקיד חשוב. אבל כיוון שהוא פחוּת ערך מצד עצמו, לכן הוא עלול להיהפך ל"רצועה לאלקאה", רצועה של מלקות, זה הביטוי של הזוהר. ולמה? מי עושה את זה ככה? זה התחתונים עושים. לא שהוא מצד עצמו רע, רק שהתחתונים, כמו הילד השובב שלא מתנהג בסדר, גורמים לכך שהמטאטא הזה יתהפך להיות כח משחית. מה זה רע? רע הוא כח משחית. כל מה שה' ברא בעולם לא צריך להיות משחית. מי עושה שחלק מהבריאה יהפך להיות כח משחית? רק מעשה התחתונים. זה משל ידוע ומפורסם מהמגיד.

22 משמעויות בשורש רע

אם כן, עוד פעם אנחנו רואים שהמציאות האמתית של רע היא לא רע. להפך, היא פשוט "למטה". מה התפקיד של הדבר כשהוא למטה? הוא משמש את הלמעלה. הלמעלה יושב על המטה. ולכן זהו גם ההסבר הפשוט של הביטוי "הרע כסא לטוב": שהרע הוא מלמטה והטוב מלמעלה, והטוב, וככה צריך להיות, ישב על הרע, וזה התיקון השלם.

אולי בהמשך נסביר שיש הרבה מלים בעברית בלשון ר"ע. יש עשרים ושתים. זה אולי יהיה בינתיים תרגיל למי שרוצה לחשוב על זה, האותיות האלו, ר-ע, שהן שער בלשון הקודש. יש לו עשרים ושתים משמעויות, שרובן ככולן דברים טובים, כמו רֵעַ – "ואהבת לרעך כמוך"[י], תרועה. הדבר הכי ראשון ששייך לספר קהלת שקוראים בסוכות, ממנו שאנחנו עכשיו יוצאים, הוא "רעיון"[יא]. זהו שורש הרע, אידיאה, בלשון הרב קוק. בלשון הקודש, שורש הרע הוא אידיאות. זה נקרא רעיון.

בהמשך נצטרך להסביר את זה יותר, אבל יש עשרים ושתים מלים מהשורש הזה, מהשער הזה, רע. יש בעשרים ושנים מובנים אלו השתלשלות שלמה, שפעם למדנו עליה[יב], נדמה לי, צריך להסביר אותה יותר. אבל יש דברים מאד-מאד חיוביים בשער הזה, וצריך לתקן אותו. וכשמתקנים אותו, כמו "רֵע", "אחתי רעיתי יונתי תמתי"[יג], הוא הופך להיות כסא לטוב. זאת הקדמה כללית לגבי הביטוי "הרע כסא לטוב".

טוב-רע-טוב ורע-לא טוב

הוא הולך על פסוק שקראנו לפני שבוע בפרשת בראשית: "ויצמח הוי' אלהים מן האדמה וכו'"[יד], בבריאת  גן עדן "ועץ החיים בתוך הגן ועץ הדעת טוב ורע". אחר כך, "וייצר ה' אלהים את האדם וכו'"[טו]. אחר כך, "ויצו הוי' אלהים על האדם... מכל עץ הגן אכֹל תאכל, ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו"[טז]. אחר כך, עוד פסוק אחר כך כתוב: "ויאמר הוי' אלהים לא טוב היות האדם לבדו, אעשה לו עזר כנגדו"[יז]. אם אנחנו עוקבים כאן בפסוקים האלה, אנחנו רואים שיש פה ארבעה מושגים. יש כאן חיים, עץ החיים. אחר כך יש טוב ורע, "עץ הדעת טוב ורע". אחר כך, בסוף, יש דבר שנקרא "לא טוב". לא כתוב "רע". כתוב: "לא טוב היות האדם לבדו, אעשה לו עזר כנגדו".

לגבי טוב ורע, גם כן, למדנו לפני שנה[יח] בספר "מי השילוח", מהרבי מאיזביץ', שהוא דורש[יט] את הפסוק הזה, "מעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו", הוא דורש ככה: הוא אומר שלעתיד לבוא יהיה פיסוק טעמים ככה: "מכל עץ הגן אָכֹל תאכל ומעץ הדעת טוב" סוף פסוק. ש"מעץ הדעת טוב" – אחרי שהטוב יתברר לעצמו, אז גם זה תאכל; "ורע לא תאכל ממנו" – החלק הרע שלו אל תאכל ממנו. דווקא בפסוק הזה יש פירוד בין הטוב לבין הרע.

מה המושגים כאן בפסוקים האלה? חיים, טוב ורע, אחר כך עוד שלב של הבדלה בין טוב ורע לעתיד לבוא, וגם המצוה; הרי עצם המצוה זו הבדלה, שה' מצוה "אל תאכל", ולהיבדל. ובסוף יש מצב של "לא טוב היות האדם לבדו, אעשה לו עזר כנגדו", ואז ה' בורא את חוה. לוקח את הצלע של האדם ועושה ממנה חוה.

אז יש כאן ארבע מדרגות. ואם אנחנו נסתכל כאן ב-י-ה-ו-ה שכתוב בסוף הפרק הזה, פרק א, נראה שאנחנו רוצים לכוון להתבונן בארבע המדרגות האלה כנגד י-ה-ו-ה. תסתכלו למטה ותראו שחיים הם כנגד חכמה; טוב כנגד אמא, בינה; "לא טוב" כנגד ה-ו של שם הוי'; ורע כנגד ה האחרונה של שם הוי'. זאת אומרת, לפי זה מה שנסביר, הגילוי של המושגים האלה הוא בדיוק כמו שכתוב בכתבי האריז"ל, שלאחר ה-י של שם הוי' מתגלות קודם כל שתי אותיות ה יחד. אחר כך יש הבדלה בין שתיהן ורק אז מופיעה ה-ו בין שתיהן. כך מובא בסוד השתלשלות י-ה-ו-ה בכתבי האריז"ל. עוד פעם, יש י תמיד בהתחלה והיא כוללת שתי ההי"ן – הרי י היא עשר והיא כוללת פעמיים חמש. תמיד לאחר ה-י מתגלים יחד שתי ה"הין. אחר כך יש הבדלה בין שתיהן ורק אז מופיעה ה-ו שביניהן. זה כלל גדול בכתבי האריז"ל לגבי התגלות והשתלשלות שם הוי'.

כאן יש לנו דוגמה לזה: כתוב חיים, טוב ורע; אחר כך עוד פעם "טוב ורע", שיש בזה כבר כח של הבדלה וכח מצות ה'; ואחר כך יש מצב שנקרא "לא טוב". זו הפעם הראשונה בתורה שכתוב ביטוי כזה "לא טוב". לא כתוב "רע", כתוב "לא טוב". מה זה "לא טוב"? לא רע, רק לא טוב – "לא טוב היות האדם לבדו". "לא טוב" הזה מחבר את הטוב והרע. זאת אומרת, הוא הממוצע בין הטוב לבין הרע. לקראת זה אנחנו עכשיו רוצים להתחיל לפרש.

ב.     חיים – חכמה

חיים – י

נתחיל לקרוא מפרק א':

הַחַיִּים עוֹלֶה חָכְמָה [קודם כל כתוב: "ועץ החיים בתוך הגן, ועץ הדעת טוב ורע". המלה "החיים" מובאת בקבלה, בכתבי האריז"ל[כ], ש"החיים" בגימטריא "חכמה"], בְּחִינַת הַ־י שֶׁבְּשֵׁם הוי' ב"ה, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב "הַחָכְמָה תְּחַיֶּה בְּעָלֶיהָ" [אנחנו יודעים שהחכמה היא מקור החיים].

וְכֵן כָּתוּב "יָמוּתוּ וְלֹא בְּחָכְמָה",

שאם צריכה להיות מיתה, שזו הסתלקות האור מן הכלי, קודם צריכה להסתלק החכמה. כתוב שלא יתכן שהדבר ימות אם יש בו חכמה, "ימותו ולא בחכמה"[כא]. זה עוד סימן שהחיים תלויים בחכמה והחכמה היא מקור השפעת החיים. זה שני פסוקים שתמיד מביאים בחסידות: "החכמה תחיה", "ימותו ולא בחכמה".

למשל, אנחנו נגיע לכך שה-ו של שם הוי', שכאן הוא "לא טוב היות האדם לבדו", שם היתה המיתה, מה שנקרא מיתת המלכים בעולם התהו. זה היה במדרגת ה-ו. זה נקרא: "לא טוב היות האדם לבדו". כאשר החכמה מסתלקת, נגיע לכך. [זה היה בבינה?] זה היה בבנים של הבינה. בתוך הרחם, זה לא באמא. מי שמת הם רק הבנים, ה-ו.

שֶׁבַּחָכְמָה לֹא הָיְתָה שְׁבִירָה וּמִיתָה,

שבירה ומיתה הם היינו הך בקבלה. ולכן החיים הם חכמה.

למשל, כתוב אחר כך, אחרי חטא האדם הראשון, שה' גירש אותו מגן עדן, "פן ישלח ידו ויאכל מעץ החיים וחי לעולם"[כב]. אנחנו רואים שעץ החיים הוא ענין של "חי לעולם". שאם היה אוכל מעץ החיים לא היה יכול למות, היה חי לעולם. זו בחינת חכמה. "ימותו ולא בחכמה". בפירוש רואים שעץ החיים הוא מבחינת נקודת החכמה, זה בתוך הגן. זו ה"נקודה בהיכלא".

זה עוד ענין. הנקודה של החכמה היא הנקודה הפנימית בתוך הגן. באמת לא כתוב על עץ הדעת "בתוך הגן". אחר כך אדם הראשון אכל מעץ הדעת ובתורה לא כתוב בפירוש שעץ הדעת הוא "בתוך הגן", כתוב "בתוך הגן" על עץ החיים – "ועץ החיים בתוך הגן, ועץ הדעת טוב ורע". על פי פשט הם צמודים. על פי הפשט באמת עץ הדעת הוא גם כן – החלק הטוב שלו הוא בבחינת "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין"[כג] – ולכן מקובל לחשוב שגם עץ הדעת הוא בתוך הגן, וזה גם נכון. הצד הטוב שבו, השם הטוב שבו שצמוד לעץ החיים גם הוא בתוך הגן.

אבל מה שכתוב "בתוך הגן" הוא על עץ החיים. זה כמו "נקודה בהיכלא", הנקודה שמחיה את כל הגן. כך באמת בשער בסוף "עץ חיים"[כד] מוסברות המדרגות שבגן עדן, האריז"ל כותב ומסביר שם בפירוש שהשפע שיורד לגן עדן דרך עץ החיים. עץ החיים הוא כמו הבריח התיכון שבאמצע, וכל החיים והשפע לכל הגן עדן נמשך דרך עץ החיים. אז הוא בתוך הגן.

"עץ חיים" – פנימיות התורה

שֶׁהֲרֵי הִיא כֹּחַ מָה — [מהי חכמה? כח מה, שהוא] בִּטּוּל בִּמְצִיאוּת — בְּחִינַת הָאַיִן הַמְּהַוֶּה וּמְחַיֶּה אֶת הַיֵּשׁ.

עץ החיים לגבי הגן הוא האין שמהוה ומחיה את הגן. הגן הוא בחינת יש, ועץ החיים שבתוכו הוא בחינת אין. בחינת חכמה, האין של היש. כידוע[כה] יש ארבע מדרגות: "יש אמתי", "אין אמתי", "אין של היש", האין שמחובר עם היש, ו"יש שחי מהאין". לפי זה, עץ החיים הוא האין של היש, המהוה ומחיה אותו.

וְעַל כֵּן הַחָכְמָה הִיא מְקוֹר חַיֵּי כָּל הַנִּבְרָאִים כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב "כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ" [כמו "עץ החיים בתוך הגן"]. בַּעֲבוֹדַת ה' הוּא עִנְיַן "אֵיזֶהוּ חָכָם הָרוֹאֶה אֶת הנולד"

מה זה עץ החיים בעבודת ה'? אצלנו, בכל זאת, צריך לאכול, מי שלומד תורה, הרי התורה היא עץ חיים, ובתוך התורה גופא, פנימיות התורה היא עץ החיים. לכן רבי חיים ויטאל נתן את השם הזה, "עץ חיים", לספר הקבלה. כתוב בזוהר[כו] שכל התורה נקראת עץ חיים, ובכל זאת, היחס בין פנימיות התורה, בין רזין דאורייתא לבין הנגלה של התורה, הוא גם כמו יחס בין "עץ חיים" לבין "עץ הדעת טוב ורע", כמו שכתוב בתניא[כז], שהנגלה הוא הכח לברר את הטוב מהרע. זה על פי הזוהר. לא שהוא עצמו, חלילה, טוב ורע, רק שהנגלה של התורה הוא ההתעסקות עם הטוב והרע. לכן בזוהר גם מכונה הנגלה של התורה בשם "עץ הדעת טוב ורע". מה שאין כן פנימיות התורה כולה "עץ חיים". אם כן, ודאי שאנחנו מצווים לטעום מעץ החיים, מי שרוצה להיכנס לגן עדן.

באמת אפשר להסביר על פי פשט שהיהודים שמפחדים מהקבלה, מפנימיות התורה, הם עדיין תחת הפחד של הגירושין, שאדם הראשון גרשו אותו מגן עדן ושמרו שם "את הכרובים ואת להט החרב המתהפכת לשמר את דרך עץ החיים"[כח], שלא יתקרב. הם מפחדים מזה. אבל לא יודעים שעכשיו אנחנו יהודים, ועם ישראל קדושים, ויהודים כן נכנסים לתוך הגן, בגלל שכל התורה כולה היא ג"ן פרשיות דאורייתא. אנחנו לא מגורשים מגן עדן. מאותה סיבה, מכאן אנחנו יכולים להבין שאותו יהודי שמפחד מקבלה, שמפחד להיכנס לתוך הגן, ונדמה לו שהוא עדיין גרוש, הוא ממילא גם כן לא רוצה לבוא לארץ. בגלל שגם היא בחינת גן עדן. הוא חושב שהוא עדיין במצב של גירושין, כמו שנסביר בהמשך. הגירושין הם הרע בסוף, זה נקרא גלות השכינה.

ג.      מלרע

בארץ ישראל מדברים מלרע

דרך אגב, קודם הסברתי שהמגיד אומר ש"רע" מלשון מִלְּרַע, ו"טוב" מלשון מִלְּעֵיל, זה מהמגיד. אנחנו יודעים שיש שתי הברות, הברה אשכנזית והברה ספרדית, שבהברה אשכנזית בחוץ לארץ היו משבשים את רוב המלים, וכנראה בכוונה – אין שום דבר שהוא לא בכוונה – לומר מלים שצריכות להיות מִלְּרַע בצורת מִלְּעֵיל, כמעט לומר את הכל מִלְּעֵיל. באמת גם אצל הספרדים, למשל במרוקו, זה גם כן. אפילו אצל הספרדים לא היו מדברים נכון, אפילו עד היום הזה.

מה עיקר השיבוש? שדבר שצריך להיות מִלְּרַע אומרים אותו מִלְּעֵיל, "בָּ֫רוּךְ אַ֫תָּה", במקום "בָּרוּ֫ךְ אַתָּ֫ה". שוב, גם אצל אשכנזים, גם אצל הרבה מהספרדים אותו דבר, אותו המנהג. הענין הוא, ואת זה הסברנו פעם נדמה לי באריכות ורק נזכיר עוד פעם, שבחוץ לארץ באמת יש פחד מיניקת החיצונים, לכן צריך להקפיד לבטא את המלים כמה שיותר מִלְּעֵיל, בגלל שאין את המציאות הזאת של "הרע כסא לטוב". בחוץ לארץ הרע כל כך חזק, שלא יכול להיות כסא לטוב. לכן מתרחקים מהרע כמה שיותר, ורוצים דווקא כמה שיותר מִלְּעֵיל.

מה שאין כן, אחד מהפירושים של "רע" – אמרנו שיש הרבה פירושים של "רע" – ובארמית זהו הפירוש העיקרי, רע הוא ארעא, "ארעא קדישא", שזו ארץ ישראל. גם רעוא דרעוין, ארץ מלשון רצון[כט], רעוא דרעוין, והארץ היא ארעא קדישא. מי שבאמת קשור לארץ, כל הענין של הקשר לארץ הוא הסוד של "הרע כסא לטוב", מה שנלמד בעזרת ה'. לכן דווקא בארץ יש את הענין ואת הכח לבטא את המלים במִלְּרַע, ולא רק שלא תהיה בזה יניקת החיצונים, אלא להפך, שיהיה בזה הסוד הזה ש"הרע כסא לטוב". כך אמור וכך צריך להיות. זה נקרא שלמות לשון הקודש. לכן לפי הכללים והחוקים של לשון הקודש כך צריך להיות, צריך להיות הדגש על הרע.

עוד פעם, אם אומרים "בָּ֫רוּךְ" זה נקרא שהדגש על הטוב, על המלעיל. אבל אם אומרים "בָּרוּ֫ךְ" מדגישים את ה'רע', ככה נקרא מִלְּרַע. כמו שהסברנו קודם, עיקר ענין הדגש הוא להרגיש. לכן דגש ורגש הם כמעט אותו דבר. זאת אומרת, הרע הזה כשמדגישים אותו עושה שנרגיש ביתר שאת וביתר עז את הטוב, "הרע כסא לטוב". דווקא בארץ יש את היכולת, את הכח והאפשרות לדבר מִלְּרַע. מי שזוכה לשלמות הארץ ולשלמות לשון הקודש בארץ. זה דרך אגב, עוד ענין שקשור עם לעז. שוב, למה הגענו לזה? כי הארץ היא גם כמו גן עדן, היא גם מבחינה זו, שבתוך גן עדן יש עץ החיים.

טעמי המקרא שומרים על המלרע

מה שאמרנו קודם, שעץ החיים על פי פשט עץ החיים הוא לימוד פנימיות התורה, שכל התורה כולה היא עץ חיים, "עץ חיים היא למחזיקים בה"[ל], אבל בפרט, כתוב בזוהר שפנימיות התורה היא עץ חיים. אפילו רבי חיים ויטאל, כמו שאמרנו, נתן את השם לספר שלו "עץ חיים" מסיבה הזאת. כמו שהרבה כותבים, במיוחד הרב קוק[לא], שמי שיותר קשור לארץ הוא מי שלומד סודות התורה. הם הולכים יחד, אותו דבר. פנימיות התורה והתקשרות לארץ הם אותו דבר. זה נקרא שהאדם לא מפחד להיכנס לתוך הגן ולאכול מעץ החיים, בגלל שהוא כבר יהודי, לא אדם הראשון אחרי החטא שהפך להיות גוי ואז מגרשים אותו מגן עדן. אם הוא יהודי הוא לא צריך להיות מגורש מגן עדן, הוא צריך לרצות לחזור, הוא צריך לחפש את "דרך עץ החיים".

[הענין הזה של דיבור מלרע הוא לעתיד לבוא, או שלעתיד לבוא נדבר מלעיל?] לא, לעתיד לבוא. זה "הרע כסא לטוב", כשהרע נעשה כסא לטוב זה נקרא מלרע.

[האם יש ענין להקפיד על קריאת למלרע?] עוד פעם, מי שמדבר נכון, למשל הבעל קורא שקורא בתורה, אפילו שקורא באשכנזית, הוא קורא נכון. כשהוא קורא בתורה הוא לא קורא מלעיל. אבל רק שבתפלה יש המנהג. בתפלה ובלימוד, בדיבור – אבל כשקוראים בתורה ממש, בג"ן פרשיות אורייתא, תמיד מקפידים לקרוא נכון, שזה יהיה מִלְּרַע. אז מה באמת שומר שם שלא תהיה יניקה? אפשר לומר שיש משהו בתורה ששומר. אותו אשכנזי, אותו בעל קורא – יש בעלי קריאה שממש מומחים וטובים ומצוינים, יודעים את כל כללי הדקדוק –קורא בתורה הכל מלרע, כמו שצריך להיות, ברגע שאותו יהודי יתפלל בפני העמוד, אז הוא מיד ישנה את כל המבטא שלו ויתפלל מלעיל. למה? צריך לומר שבקריאת התורה יש משהו ששומר.

[אם בברכת המזון רואים הקפדה על כל מלה, איך מוותרים ומשנים בהגיה?] לא, לכל מקום יש כללים, לא סתם מוסיפים. לדוגמה, אם במקום שורוק אומרים שיריק זה לפי המבטא של אותו מקום. לא שהוא מוסיף י. מבטאים אחרת את הנקודות. [יש לפעמים ששומעים י בפירוש, לא שזה בתור אות ניקוד, לא שזה כתיב מלא] עוד פעם, זה לפי הכללים של אותו מקום בחלוקת הנקודות. יש באמת הרבה הבדלה במבטא הנקודות בין מקום למקום. אם מבטאים למשל "אִי" במקום "אוּ", אז גם בקריאת התורה אומרים כך, בגלל שפשוט כך אומרים את הנקודה הזאת. זה לא מה שאמרנו קודם. אמרנו קודם רק לגבי מלעיל ומלרע, לא לגבי מבטא הנקודות. אם יש מנהג של מבטא נקודות אחרת, אז בכל מקום אומרים אותו כך, גם בקריאת התורה. רק לגבי הענין של מלעיל-מלרע, שבקריאת התורה אומרים נכון, ובשאר התפלה הזאת אומרים במלעיל.

עוד פעם, אפילו אחד שמפחד מיניקת החיצונים, יש משהו ששומר בקריאת התורה. מהו הדבר ששומר? הטעמים. כיון שהוא אומר זאת בשירה, בטעמים, הוא יכול בשקט לומר במלרע ולא יקרה מזה שום דבר, לא תהיה יניקת החיצונים. למה הטעמים שומרים? בגלל שהטעמים הם בחינת חכמה, כמו שאנחנו מסבירים כאן, בבחינת "ימותו ולא בחכמה". טעמי המקרא הם "טעמו וראו כי טוב הוי'"[לב]. מכיון שהוא אומר זאת בטעמים הוא יכול לומר במלרע.

פיתוח ההטעמה בארץ

ממילא מובן עוד דבר: מי שרוצה יותר לזכות למדרגה של "הרע כסא לטוב" צריך שכל הדיבור שלו יהיה בבחינת טעמים. כמו שמספרים על אדמו"ר הזקן[לג] שכל הדיבור שלו היה בשירה וטעמים, כל מה שהוא דיבר. הוא לא הוציא שום דבר מהפה בלי טעמים. [גם באידיש או רק בעברית?] גם באידיש, כל דיבור. [גם במקרא?] כן, הטעמה. מי שיש לו הטעמה אמתית בדיבור, הטעמים הם בחינת חכמה, עליה כתוב "ימותו ולא בחכמה".

אז יש גם ענין מיוחד בארץ, זה אחד מהדברים שחסרים, לפתח את הטעמת הדיבור, יחד עם הענין של "מלרע".

איזהו חכם הרואה את הנולד

אם כן, אמרנו דבר אחד, שמי שיכול להיות קשור, אפילו אחרי הגירושין של אדם הראשון מגן עדן, עדיין צריך להיות קשור לעץ החיים, כמו אחד שיושב בארץ ישראל ולומד פנימיות התורה, זה בחינת עץ חיים.

יש עוד דבר בעבודת ה': מה זה נקרא שאדם הוא במדרגת "עץ חיים"? זהו הענין שכתוב בתניא[לד] ובכל ספרי החסידות, על פי מאמר חז״ל: "איזהו חכם? הרואה את הנולד"[לה]. זאת אומרת שהחיים הם חכמה, ו"החכמה תחיה"[לו], "כלם בחכמה עשית"[לז]. אז גם בעבודה הפנימית, אכילה מעץ החיים היינו החכם שרואה את הנולד. כתוב בתניא: מה הכוונה חכם שרואה את הנולד? שרואה איך בכל רגע כל העולם נברא-נולד יש מאין, שבכל רגע יש לידה חדשה. זה נקרא לאכול מעץ החיים. החויה הזאת של לידה חדשה בכל רגע היא-היא בעבודה הפנימית אכילת עץ חיים, שהוא בחינת חכמה. מי שרואה את הנולד ומרגיש את הלידה בכל רגע עליו כתוב בקהלת "עת ללדת"[לח], ההפך של "עת למות". כתוב בפירוש בקהלת "עת ללדת ועת למות", שאלו שני הפכים. על כך כתוב "ימותו ולא בחכמה", בגלל שהחויה של לידה תמידית היא גופא הפך המיתה, והיא בחינת החכמה, בחינת עץ חיים.

ד.     חיים וטוב – חכמה ובינה

חכמה – בעל; בינה – אשה

כאן מובא ציטוט מתוך התניא בפרק מ"ג:

 — "פֵּירוּשׁ שֶׁרוֹאֶה כָּל דָּבָר אֵיךְ נוֹלַד וְנִתְהַוָּה מֵאַיִן לְיֵשׁ בִּדְבַר ה' וְרוּחַ פִּיו יִתְבָּרַךְ כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב 'וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם'" [ומי שרואה זאת הוא בבחינת חיים].

וְהִנֵּה בַּפָּסוּק "הַחָכְמָה תִּחְיֶה בְּעָלֶיהָ" מְכוּנָה סְפִירַת הַבִּינָה בְּשֵׁם "בְּעָלֶיהָ" שֶׁל הַחָכְמָה.

הפסוק הראשון שהבאנו לענין החכמה הוא הפסוק "החכמה תחיה בעליה". החכמה מחיה את הבעלים שלה. מיהו הבעל של החכמה בפסוק הזה? כתוב שזו הבינה. זאת אומרת, החכמה מחיה את הבינה, וכאן היא מכונה בשם "בעליה" של החכמה. איך זה? בדיוק להפך, החכמה צריכה להיות הבעל והבינה האשה. כאן יש לנו פסוק מפורש שהאשה, הבינה, מכונה הבעל של החכמה, רק שכתוב שהחכמה מחיה את בעליה. תכף נסביר אותו.

בעל – ששת הצרופים של המילה טוב

קודם כל הרמז. קודם התחלנו עם רמז ש"החיים" בגימטריא חכמה. זה מובא בכתבי האר"י ז"ל, שהחיים עולה חכמה. כמו כן, "בעל" קשור עם "טוב". קודם כל, בעל עולה אמונה, מספר חשוב מאוד, 102. יש לו גם יחס חשוב עם "חיים". יש יחס חשוב בין הערך של חיים לבין בעל, שבעל הוא שלם וחצי לגבי חיים. חיים עולה ד פעמים טוב, לא "החיים". קודם אמרנו, "החיים" שוה חכמה, אבל חיים בלי ה הידיעה, עולה ד פעמים טוב, ובעל שזה אמונה עולה ו פעמים טוב. שלמות הטוב היא בעל. מובא ששש הפעמים טוב ששווים לבעל הן ששה צירופים של המלה טוב. אם יש לי שלש אותיות, טוב, יש באותיות אלו ששה צירופים, וכאשר עושים את כולם יחד זה נקרא פרצוף שלם. זהו פרצוף שלם של המלה טוב. עוד פעם, כללות כל צרופי המלה הוא הפרצוף של המלה הזאת.

כל ששת הצרופים של טוב יחד שוים לבעל, או לאמונה, 102.

בעל-חיים – שלם וחצי

בַּעַל עוֹלֶה ו פְּעָמִים טוֹב, כְּנֶגֶד ו צֵרוּפֵי תֵּבַת טוֹב — שְׁלֵמוּת פַּרְצוּף הַטּוֹב הָעוֹלֶה אֱמוּנָה כַּנּוֹדָע. חַיִּים [כמו שאמרנו הרגע] עוֹלֶה ד פְּעָמִים טוֹב כְּנֶגֶד ד אוֹתִיּוֹת הַשֵּׁם, בְּסוֹד "הוי' בְּחָכְמָה" [תכף נסביר]. נִמְצָא שֶׁהַיַּחַס הַמִּסְפָּרִי בֵּין בַּעַל לְחַיִּים הוּא יַחַס שֶׁל "שָׁלֵם וָחֵצִי" לְגַבֵּי "שָׁלֵם" [בעל הוא שלם וחצי לגבי השלם של חיים]. הֲרֵי שֶׁהַבִּינָה מַשְׁלִימָה אֶת הַחָכְמָה לְ"שָׁלֵם וַחֲצִי" (יה שֶׁבַּשֵּׁם) 

לפי מה שהסברנו פעם, כשלמדנו בשלום בית, הסברנו על פי פשט שחכמה היא י, זה מובא במקובל הראשון אבולעפיא[לט]. חכמה זה י; בינה – ה, היחס בין י ל-ה הוא שלם וחצי. ה-י היא פעמיים ה-ה. שם למדנו שהתפקיד של ה-י הוא להשלים את ה-ה. ה-ה היא רק חצי, וה-י משלים אותה.

כאן כתוב משהו אחר. כאן כתוב שכאשר ה-י מאירה ב-ה, ה-ה עצמה היא שלם וחצי לגבי ה-י. היא כללות ה-י"ה, היא עכשיו 15. היא עכשיו כל ה-15 ביחד, והוא – החכמה – רק 10. זהו בדיוק היחס של אמונה, או של בעל כאן – לגבי חיים, של "שלם וחצי" לגבי מה שקודם היה השלם. אם כן, קודם היה שלם כאן וחצי כאן. וכאשר השלם השלים את החצי נעשה החצי שלם וחצי לגבי השלם הראשון. השלם וחצי הוא בעל לגבי החיים, לגבי מקור החיים. כלומר, האשה שקודם היתה רק חצי, עכשיו הופכת להיות שלם וחצי, ואז היא הופכת להיות הבעל של החכמה.

וְהַכֹּל נִקְרָא עַל שְׁמָהּ [זאת אומרת, לאחר שה-י מאיר בתוך ה-ה, עכשיו כל החמש עשרה כאן, כל השלם וחצי, נקרא על שמה]

טוב לעומת חיים

עכשיו נסביר למה זה כך:

(הַחָכְמָה הִיא שֹׁרֶשׁ הָאוֹרוֹת. הַבִּינָה הִיא שֹׁרֶשׁ הַכֵּלִים. הַכְּלִי הוּא הַ"חֲצִי" בְּיַחַס לְאוֹר הַ"שָׁלֵם", אַךְ הָאוֹר הַמִּתְלַבֵּשׁ בְּתוֹךְ הַכְּלִי נִקְרָא עַל שְׁמוֹ).

עוד פעם, יש מאמר יסודי מאד בקבלה בתיקוני זוהר שכתוב: "איהו וחיוהי חד בהון, איהו וגרמוהי חד בהון"[מ], שה' אחד עם האורות שנקראים חיים, חיים הם האורות הפנימיים, וה' אחד עם הכלים שנקראים "גרמוהי". בכתבי האר"י ז"ל כתוב שהשורש של החיים הוא חכמה, בדיוק כמו שאנחנו לומדים כאן, והשורש הכלים הוא בינה.

בתחלה האור לגבי הכלי הוא – כמו ה חסדים ו-ה גבורות שבתחלה יש רק ה גבורות – שלם לגבי חצי, אבל אחרי שהוא מתלבש בתוך הכלי, הכל נקרא על שמו. הכלי כולל את האור. לא אומרים להפך, לא אומרים שהכלי נחשב יחד עם האור. "מהתעבות האורות נתהוו הכלים"[מא]. באמת הכלים מתהווים מההתעבות האורות, אבל ברגע שיש כלי והאור נמשך לתוכו הכל נקרא על שם הכלי. עד כדי כך שהכלי עם האור הוא עכשיו הבעל לגבי האור הראשון שהיה ערטילאי, היה ערום בלי כלי. הלבוש של הכלי משלים, זה נקרא תיקון, שמתקן ומשלים את האור, והוא נקרא הבעל לגבי האור, אף על פי שהאור מחיה אותו. ולכן באמת צריך לומר שיש שורש בכלים יותר גבוה מהאור, בגלל שהוא יכול להשלים את השלם להיות שלם וחצי. זה מה שאמרנו, שבעל בגימטריא אמונה, שורש הכלים הוא אמונה.

למדנו כמה פעמים, נדמה לי גם בשיעורים האחרונים, שאמונה היא לשון מנא, כלי. אחד מהסודות של האמונה הוא שורש הכלים. כמו שכתוב בכל החסידות ששורש הכלים יותר גבוה משורש האורות, שורש האורות הוא מתענוג, אבל שורש הכלים הוא מאמונה. לכן בארמית כלי הוא מן-מנא. מן זה כלי. המלה אמונה בארמית זה כלי. התענוג בתחלה נמשך על ידי חכמה, אבל הוא נמשך בהעלם, או כמו שאמרנו קודם, כשיש איש-זכר בלי נקבה, זה לא מורגש. זה נקרא ענג שאינו מורגש. ברגע שהוא נמצא בתוך בינה הוא הופך להיות מורגש.

אם כן, טוב לגבי חיים הוא גם כן להרגיש את החיים. כמו שאדם אומר בפשטות, שאומרים ברחוב: "טוב לי". אדם יכול להיות חי, אבל לא טוב לו, בגלל שטוב פרושו להרגיש טוב – אם אתה מרגיש טוב או שאתה לא מרגיש טוב, ח"ו. יש שני אנשים חיים, אבל אחד מרגיש טוב בזה שהוא חי ואחד לא מרגיש טוב בזה שהוא חי. זה נקרא 'לעשות חיים'] כן, לעשות כלי פרושו נקרא לתקן, לעשות חיים זה "אשר ברא אלהים לעשות"[מב]. באמת צריך לעשות חיים, לעשות את החיים, להכניס את החיים לתוך כלי. עשיה היא לשון תיקון וכלים[מג]. הכלי הזה הוא הרגשת הטוב. כך הוא טוב של בינה לגבי החיים של חכמה.

שורש הכלים

אותו יחס הפוך הוא רע לגבי טוב. כמו שטוב מרגיש חיים, כמו שאמרנו "טוב לי", זה נקרא שטוב לו שהוא חי, כך יכול להיות שאחד לא טוב לו, לא מרגיש את הטוב של החיים, בגלל שהחיים הם רק בחינת חכמה שלא הגיעו לבינה. בהמשך נסביר שזה אותו היחס בין רע לטוב, שהמציאות הפנימית של הרע הופכת להיות היכולת להרגיש את הטוב, ובאמת להיות טוב.

האם השמש והעננים הם בבחינת אור?] כן, שם הכלים המים של הגשם. [גם השמש היא גם כלי?] השמש היא כלי לגבי האור שמקבל מלמעלה. כתוב בחסידות שיש במלה מאור שני מובנים. למשל, בכתבי הרב אשלג, הוא תמיד מסביר שהשמש, המאור, הוא באמת כלי לגבי אור שנכנס לתוכו. דיברנו על כך פעם באריכות. בדרך כלל בחסידות מסבירים[מד] שהמאור הוא מקור האור לגבי האור שזורח ממנו. אז לגבי האור שזורח ממנו הוא לא כלי, אפשר לומר שהוא שורש הכלים. כמו שעכשיו אמרנו, שאמונה, שקשורה עם עצמות, היא שורש הכלים. כך אפשר לומר שהשמש היא שורש הכלים לגבי האור שיוצא ממנה, בגלל ששורש הכלים הוא תמיד מהעצמות, שיותר גבוהה מהאור עצמו. לגבי האור הרוחני שנכנס בשמש, כמו האור של היום הראשון לגבי השמש של יום רביעי, השמש עצמה היא כלי, זה ברור.

אם כן, יש לנו חכמה ש"תחיה בעליה", והסברנו ש"בעליה" כאן הוא שלמות הטוב לגבי החיים.

בעל – חיים; אשה – טוב

זה היה רמז לגבי שלמות כל גווני-צרופי המלה טוב, שעולים בגימטריא בעל, מקבלים מאמונה ומתגלים בבינה. טוב שייך לבינה.

מהו 'טוב' בבית? כמו בבית, בין איש ואשה, ה-י של איש וה-ה של אשה. לפי זה, כל הרגשת הטוב תלויה באשה, זה דבר פשוט. מקור החיים, מי שצריך להחיות, זהו תפקיד הבעל, הוא מקור החיים. אבל הטוב, בכל המובנים של המלה הזאת, שיהיה טוב בבית – זה תלוי באשה.

עוד פעם, במלים הכי פשוטות, אם רוצים שבבית תהיה רוח חיים, שיהיה חי בבית, זה תלוי באיש, בבעל, שיהיה בית חי. אבל אם יש מושג כזה שיהיה בית טוב, שיהיה טוב בתוך הבית, וזה שייך לאשה. האשה היא עמוד הטוב, והבעל הוא עמוד החי, וצריך להיות יחוד בין שתי הבחינות האלה. כאשר החי באמת מחיה את הטוב הכל נקרא על שם הטוב, בגלל שהטוב מרגיש את החי. החי בלי הטוב לא שוה שום דבר, כמו שכתוב "איש בלי אשה, כמו מלך בלא מלכה, לאו איהו מלך ולאו איהו גדול"[מה]. הוא כלום, הוא לא מורגש, זה גם נקרא חי. הטוב שבו הוא מה שמקבל מאמא. כתוב שיוסף הוא היסוד[מו], והוא "שאול מרחבות הנהר"[מז]. זהו הטוב. למשל זה שיוסף, שהוא צדיק, הוא ילד טוב ויש בו הרגשת טוב – זה הוא מקבל מרחל, מאמא. אבל מה שהוא חי בא מאבא. באמת כתוב[מח] שהיסוד, שהוא הצדיק, מקבל מאמא ומקבל מאבא. מה שהוא מקבל מאמא נקרא "שאול מרחבות הנהר".

ירבעם וסוד החן

[אמרת פעם לגבי המלה 'חן', שהיא מורכבת משני מספרים ראשוניים, אם ו-טוב, אז אפשר לחשוב שהחן בא מהאמא והטוב הוא הילד] נכון, טוב מאד, הטוב לפי זה מקבל ונקלט מהאם. [אבל הטוב זה הילד בעצמו] בסדר, אבל הוא מתגלה מצד האם, כל החן הוא מצד אמא.

מי חי ככה? למי היו חיים? לרחבעם, שהוא "רחבות הנהר", כתוב שהוא מצד אמא. רחבעם היה קודם בן 41 שנים לפני שהוא מלך, ואחר כך 17 שנה שהוא מלך, שזהו סוד המספר חן, שיש פה מא מורכבים ו-17 ראשוניים. זה מרומז בתנ"ך בחיי רחבעם בן שלמה. דוד הוא כתר, שלמה הוא חכמה ורחבעם הוא בינה, זה נקרא ג"ר של מלכות בית דוד. לכן קוראים לו רחבעם. הוא היה יכול להיות משיח, בגלל שהוא היה מסוגל להרגיש את הכל, להביא את הכל לידי מורגש. אבל בהבאת הכל לידי מורגש יש סכנה, זו סכנת הרגשת היש, וזה באמת מה שקרה לו. זו היתה הנפילה שלו, שהוא רצה להרגיש את עצמו על הגובה יותר מדי, ולשעבד את העם.

עוד פעם, דוד נקרא כתר מלכות ושלמה הוא בעל "חכמת שלמה", החכמה של המלכות. רחבעם, שהוא בן שלמה, היה יכול להיות משיח, כתוב בכתבי האריז"ל[מט]. הוא מצד בינה, והוא חי חן שנים, שמתחלקים ל-אם-טוב: אם לפני שהוא מלך, וטוב שנים של המלכות שלו. בחכמת המספר זה סוד המספר חן, שיש בו אם מורכבים וטוב ראשוניים.

בכתבי האריז"ל כתוב[נ] לגבי "וחנון"[נא], בסוד י"ג מדות הרחמים, האריז"ל כותב בפירוש ש"רחום" הוא מצד אבא ו"חנון" מצד אמא, בגלל שחן הוא גילוי של אמא. כך כתוב בכוונות י"ג מדות הרחמים בפרי עץ חיים, בשער הכוונות. הזהר כותב את זה.

חיים טובים – חכם בינה

אם כן, החיים נקראים על שם הטוב. למשל, איך רואים זאת בתפלה? אנחנו מבקשים, במיוחד חסידים, תמיד מקפידים לא לומר סתם חיים. תמיד אומרים "לחיים טובים", כמו בראש חודש. בגלל שעל פי מדת החסידות לא יכול להיות זכר בלי נקבה. השלמות היא חיים טובים. לכן בכל פעם לא אומרים חיים סתם, אומרים תמיד חיים טובים. עוד פעם, חיים עולה חכם בגימטריא, והמלה טובים שוה לבינה, בדיוק. חיים טובים. יש מאמר חז"ל "חכם בבינה"[נב], בספר יצירה. חכם עולה חיים בדיוק ובינה עולה טובים. "חכם בבינה" הוא יחוד של חכמה בבינה שנקרא חיים טובים.

חיים-טוב-רע – מהות-מציאות-דמיון

איך עוד אנחנו יודעים שטוב שייך לשורש הכלים? חיים שייכים לאור, לתענוג, שבאבא. לגבי טוב הפסוק אומר בתחלת בריאת העולם, ב"יום אחד":

"וַיַּרְא אֱלֹקִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב" — [ויש מאמר חז"ל[נג]] "כִּי טוֹב לְגָנְזוֹ בִּכְלִי",

מה זה טוב? הכוונה לגנוז אותו בתוך כלי. רואים שזהו פירוש המלה טוב. זהו ה"טוב" הראשון של התורה, "הכל הולך אחר הפתיחה"[נד]. הפעם הראשונה שמוזכרת המלה טוב בתורה הוא בפסוק "וירא אלהים כי טוב"[נה], והפירוש שלו, שמהו טוב? לגנוז את האור מיד בתוך כלי, זה טוב. זה בפירוש כל מה שאמרנו קודם, שסוד הטוב הוא לקחת אור ולגנוז אותו בתוך הכלי.

כתוב גם כן שזה הציור של האות ט. הרי האות ט היא אות הטוב. כתוב בזוהר שהאות ט היא "טובֵיהּ גניז בגויה"[נו]. [אפילו רואים שהאור בשמן] אבל שמן הוא בנר, בכלי, בכלי זה נר. השמן הוא "שמן למאור". [השמן הוא טבע?] צריך לומר שזה הצד הנקבי שלו, מצד הכלי. הרי יש בשמן עצמיות. השמן הוא תמיד עצם, הוא לא אור. הוא המאור, זה בדיוק מה שהסברנו קודם. שהמאור הוא שורש הכלים. ממנו באמת יוצא אור, אבל הוא עצמו המאור, הוא עצם, ועצם הוא מציאות.

עוד פעם, כאן אנחנו יורדים ממהות למציאות. חכמה היא כח מה, היא מהות. טוב הוא מציאות לגבי מהות. חיים פשוטים, אם הם לא חיים טובים, סתם המושג חיים הוא מהות. זו עדיין לא מציאות. כשאני אומר שהדבר טוב זוהי כבר מציאות, בגלל שהיא כלי לגבי מהות, כמו שלמדנו הרבה פעמים.

רע הוא עוד יותר מציאות. זאת אומרת, החלק המציאותי שלו, כמו שאמרנו קודם. רע הוא מציאות שירדה לתוך דמיון. הוא כל כך מציאותי שעכשיו, בזמן הזה, הוא נפרד ממקור המהות של החיים, נכנס וירד לתוך הדמיון. אבל הרע המבורר הוא עוד יותר מציאותי, כמו שמשתמשים בדיוק במלה הזאת היום, דבר מציאותי. בדרך כלל, כל הדברים המציאותיים בעולם הזה הם דברים רעים, זה לא הדברים הכי טובים. כשאומרים שצריך להיות מציאותי – צריך להיות מציאותי וצריך לגנוב, צריך להיות מציאותי ולכן צריך לעשות עוד כמה עברות, זה נקרא להיות מציאותי. רואים ש'מציאותי' של עולם הזה הוא רע. [צריך להיות ריאלי זה כמו רע לי, אם מחליפים א ו-ע...] זה בגלל שבאמת בתוך רע יש תגבורת-התגברות מציאות, וכשהיא תתברר, כמו שאמרנו קודם, המציאות תהיה כלי למהות. הטוב הוא כבר מציאות לגבי חיים פשוטים, שנקראים חיים טובים, והרע הוא עוד יותר מציאות. כשזה יתברר זו תהיה מציאות שתתמוך והרע יהיה כסא לטוב.

ח-ט – מילה-לידה

עוד פעם, מה זה ט? טוב, כתוב, והטוב מיד הוא "טוב לגנזו אותו בכלי", כך חז"ל מפרשים.

כְּלוֹמַר שֶׁסּוֹד הַטּוֹב הוּא גְּנִיזַת אוֹר הַחָכְמָה בִּכְלִי הַבִּינָה

מה זה טוב? הכח לקחת את האור של החכמה, ולגנוז אותו מיד בכלי של הבינה. האור הראשון הוא בחינת חכמה, "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור"[נז] זה בחינת חכמה. ואחר כתוב "וירא אלהים את האור כי טוב", זה מיד לקחת את אור החכמה ולגנוז בכלי של הבינה, זה נקרא "כי טוב".

כך גם מובא בפירוש בכתבי הקבלה, שהטוב הוא ט. חיים מתחיל עם ח. יש פה לכאורה דבר והיפוכו. כתוב[נח] שחי הוא אחד יותר מ-טוב. אבל הראשי התבות זה הפוך – חי הוא ח וטוב הוא ט. בשתי המלים חי וטוב העיקר הוא רק האות הראשונה. זה בפירוש כתוב. לגבי חי, זו משמעות האות ח. חי"ת זה חי. לגבי טוב, גם כתוב בפירוש, בהקדמת הזוהר ובכל כתבי הסוד, ש-טוב הוא ט. לגבי שתי אותיות האלה, ט היא אחד יותר מ-ח, ואילו במלים חי ו-טוב זה הפוך – חי הוא אחד יותר מ-טוב. [המילוי שלהם זה חית וטית] נכון, זה אותו המילוי.

אבל הענין הוא שבפיוט שנוהגים לומר בליל הסדר, "אחד מי יודע", ח היא שמונת ימי מילה ו-ט היא ירחי לידה. ח בפירוש היא בחינת זכר, ו-ט לפי זה היא בפירוש מבחינת נקבה, שזו בחינת אמא. ט ירחי לידה הם שהית הולד ברחם האם עד שהוא נולד.

מה אמרנו? שבחינת חכמה היא לראות את הנולד, שבכל רגע הדבר נולד יש מאין, אבל יש דבר שצריך לשהות תשעה חודשים עד שהוא נולד. זה גם כן בעבודת ה', עכשיו נסביר משהו יפה בזה, שיש אחד שמיד רוצה לראות את התחדשות ההתהוות, ולפעמים מה שהוא רואה הוא זרע, הוא לא רואה עדיין ולד. הוא יכול לראות, זה נקרא הברקות של חכמה, הברקה היא זרע. אם ההברקה הזאת לא שהתה ברחם האם של התבוננות תשעה חודשים, ואז נולד, לא יהיה לו מזה דבר של קיימא, דבר קיים.

מהו דבר קיים? מדה קיימת, כמו אהבה ויראה. מהברקות הוא באמת רואה נולד, כמו שאמרנו קודם, "איזהו חכם הרואה את הנולד"[נט], אבל לא נולד אצלו משהו חי וקיים בלב שלו. יכול להיות שתהיה לו גם התפעלות מידית מההברקה, אבל לידה של מדה קיימת, של אהבה ויראה לא תהיה לו מהברקות. בכדי שכן תהיה לידה קיימת של מדות בלב, אהבה ויראה, זה רק על ידי שהיה, שההברקה הזאת גופא שוהה זמן מה וגנוזה ברחם האם, ורק אחר כך נולד הולד. כל זה בסוד האות ט.

— שְׁהִיַּת הָעֻבָּר ט חֳדָשִׁים בְּרֶחֶם הָאֵם (וּכְשֶׁנּוֹלַד — נִמּוֹל לְ־ח [זה גם רמז] כְּמִנְיַן וב שֶׁל טוֹב.

שתי האותיות שאחרי ה-ט – וב – הן שוב ח. אם כן, יש תשעה ירחי לידה, ואחר כך הוא נולד, יש שמונה ימים, "וביום השמיני ימול בשר ערלתו"[ס]. הכל עכשיו נכלל בתוך הטוב. החי לגמרי מתגלה עכשיו דרך הטוב. יש ילד, יש בן זכר שנולד לאחר שהיה של תשעה חודשים, והוא נמול ל-ח.

משה ואליהו – אורות וכלים

וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר בְּמֹשֶׁה "וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא", וְדָרְשׁוּ רז"ל שֶׁנּוֹלַד מָהוּל.

יש משהו בטוב ששייך למילה. כמו שטוב דרשו שהוא ט ירחי לידה – יש גם כן דרוש על המילה, שטוב פרושו שהוא נולד מהול[סא]. כך דורשים אצל משה רבינו. באמת, למה דורשים דווקא את זה שהוא נולד מהול? הוא לא חיכה שמונה ימים, הוא רק נולד ככה, בגלל שגם ההיריון שלו לא היה מושלם. היה טוב רוחני, אבל כאן בעולם הזה הוא רק נולד לשבעה חודשים מקוטעים, כמו שחז"ל אומרים[סב], ששה ויום. הטוב אצלו היה עדיין בגדר אור, לכן יש שני פירושים ברש"י, והסברנו פעם שהם הולכים יחד. מה זה "ותרא אתו כי טוב הוא"[סג]? שנתמלא הבית אורה[סד]. כל הבית, כל החדר, נתמלא אור. האור לא היה בכלי. הפירוש השני הוא שהוא נולד מהול.

כך חז"ל אומרים – כתוב בקבלה[סה] – מה ההבדל בין משה רבינו לאליהו הנביא: שמשה היה קצת – יחסית לגבי אליהו – גילוי אור בלי כלים. זה התבטא בכך שבאמת הוא לא השלים את ההריון, ונתמלא הבית אורה, והוא נולד מהול, על המקום מהול, הוא לא חיכה שמונה ימים, הוא כבר נולד מהול, מיד. הכל אצלו היה למעלה מהזמן, הוא קצת אור שלמעלה מכלי.

לעומת זה, כתוב שאליהו הנביא היה התיקון שלו בכך שנולד לי"ב חודש[סו], כתוב בכתבי האריז"ל. יש תשעה חודשים באמצע, ומשה רבינו נולד בששה חודשים, בגלל ששבעה חודשים חז"ל אומרים, הם ששה ועוד יום, אז הוא נולד שלשה חודשים לפני הזמן. לעומת זה, כתוב שאליהו נולד לי"ב חודש, שזה שלשה חודשים אחרי הזמן. זה היה שיווי משקל, האיזון, תיקון הכלים לגבי משה רבינו, כך מובא. לכן, כיוון שאליהו נולד לי"ב חודש, מובא בכתבי האריז"ל, גופו עלה בסערה השמימה. הגוף אצלו היה כל כך מזוכך, שהיה יכול לעלות בסערה השמימה.

[מה עושים במקרה שנולדים מהולים?] זה גילוי אור, בדיוק כמו כאן. אלו שכתוב עליהם שנולדו מהולים זהו גילוי אור למעלה מכלי, לא לפי סדר התיקון, מאה אחוז. כנגד זה צריך לבוא איזה כח אחר, כמו כאן אליהו לגבי משה, לעשות שיווי משקל, לעשות איזון. כמו כל דבר, כשאנחנו רואים גילוי אור, בשבילנו זהו דבר גדול. אבל זה שהוא לא מלובש, לא גנוז בתוך כלי, בסופו של דבר, לאמיתו של דבר, חסר פה משהו. זהו אור שמתגלה ללא כלי. יש צורך שעה, הוראת שעה, שצריך גילוי אור בלי כלי. התיקון המושלם הוא תמיד להכניס את האור לתוך הכלי, שזהו הטוב המתוקן.

בכל זאת, גם משה רבינו נקרא טוב, על שם היכולת או הכח, לא על שם הגניזה הזאת. בדיוק להפך. אחר כך, נדמה לי שאפילו מסבירים זאת, שמה שכתוב אחר כך שהיא הטמינה אותו שלשה חודשים היה לתקן את זה, להטמין את האור. אחר כך גם הכנסתו לתוך התבה היתה לתקן, להכניס אותו בתוך כלי, לגנוז אותו. היו צריכים קודם להטמין אותו שלשה חודשים, ואחר כך לעשות לו תבה ולהכניס אותו בתוכה בכדי שהוא יהיה בכלים, שזהו הטוב המקויים.

לכן ידוע, וכך גם מסופר בחז״ל, שבכלל יש טבע של אמא, אחד מהטבעים שלה, להסתיר או להחביא את הילד שלה. זה מובא בכמה סיפורי חז״ל, במיוחד ילד יפה. כל ילד, ככל שהילד יותר יפה האמא דואגת יותר להסתיר. על פי פשט שלא ישלוט עין הרע. עכשיו אנחנו מסבירים בפנימיות, מה הענין? אחד מהתפקידים של האמא הוא לדאוג שיהיו כלים, להחביא אותו, להסתיר אותו, כמו שכל ההריון היה בחינת הסתרה לגבי הזרע של האבא, כך היא גם ממשיכה לדאוג לכך שהילד יהיה טמון, יהיה בתוך כלים, שלא יהיה למראית עין, לפני הזמן.

כמו שהסברנו הרבה פעמים שהאמא היא מקור המתינות. אבא הוא שורש הזריזות, כשלמדנו על זריזות במתינות. האמא בכל מקום היא מקור המתינות, והמתינות היא בחינת כלים, וזו גם השהיה של זמן, לא לדחוק את הקץ. האבא תמיד בבחינת אור, כמו שלמדנו, וטבע האור הוא מהירות מקסימלית, מהירות אינסופית. זו בחינת אור, בלי כלי. ואמא היא בחינת מתינות. לכן אמרנו שמתינות היא גם מלשון אמונה, מלשון מותניים, כך מובא בחסידות. ["חגרה בעֹז מתניה"[סז]] כן, כתוב בחסידות ש"מתניה" שהם מותניים, היינו בחינת אמונה. כך כתוב בפירוש אגרת א' בספר התניא.

בכל זאת, הסוד של טוב ו-ט הוא גניזה בתוך כלי.

"משה זכה לבינה" – מזל טוב

"מֹשֶׁה זָכָה לְבִינָה",

כאן הרמז הוא, שמה שכתוב עליו טוב, אף על פי שהתמלא הבית כולו אורה, הוא נולד מהול, אבל בסופו של דבר כאילו שהוא התחיל אור בלי כלי, ורק האמא יוכבד דאגה לו. לא כתוב שהאבא דאג לשום דבר. עמרם לא דאג, לא רואים שהוא עשה כאן משהו, אבל היא דאגה להצפין אותו, להטמין אותו שלשה ירחים, ואחר כך לעשות תבה, הכל היא עשתה. כל התיקונים אחרי שהוא נולד, הכל היא דאגה לכל הדברים האלה. אחר כך האחות הגדולה, שגם היא קצת בחינת אמא, גם דאגה להשגיח עליו וכו'.

אבל מה היה בסוף? בסוף כתוב בזוהר ש"משה זכה לבינה"[סח], שכל החיים של משה היו לזכות לבינה. מה זה לזכות? כתוב שזו הזדככות הגוף. משה מצד עצמו, מהרגע הראשון הוא חכמה, שזה אור גדול, ועיקר התיקון שלו הוא לזכות לבינה, וזהו גילוי המזל שלו, כמו שכתוב ש"משה זכה לבינה", ראשי תיבות מז"ל, ובגימטריא שוה ל-דעת, "משה זכה לבינה". זאת בגלל שהדעת היא המקשרת ומחברת בין חכמה לבינה. החיבור הזה של הדעת נקרא המזל העליון "נצר חסד לאלפים"[סט]. נח, "נצר חסד". זהו המזל העליון שמחבר, הכח לחבר זריזות ומתינות, לחבר חכמה לבינה.

[זה קשור לכך שמשה פרש מאשה בתור אור בלי כלי?] כתוב בזהר[ע] שהפרישה מאשה בעולם הזה היא בגלל שהוא היה "בעלה דמטרוניתא"[עא], הוא היה הבעל של השכינה כביכול. בכל זאת, למדנו פעם, לפני כמה חודשים[עב], שאצל המשיח יהיה תיקון גם לגבי ענין זה, שיש בזה קצת חסרון, שהוא כביכול קצת פרישות, מה שהוא פרש מן האשה, שלא מחובר לגמרי עם הכלים בעולם הזה.

[למה אמרת שה"נצר חסד" הוא החיבור של חכמה ובינה?] כך מובא, שהמזל העליון "נצר חסד לאלפים", ש"לאלפים" לשון "אאלפך חכמה אאלפך בינה"[עג], זהו הכח בכתר לאלף את החכמה והבינה. הוא גם השותף השלישי, לגבי כל נישואין צריך להיות שותף שלישי. יש זיווג המזלות. כשיש זיווג בין המזלות נכלל "ונקה" בתוך "נצר חסד", והוא ממשיך ומחבר חכמה ובינה.

[מזל טוב מברכים בכל בנין בית] כן, זה רמז מאד יפה, שכל מזל טוב הוא "משה זכה לבינה". "משה זכה לבינה" – טוב, בחינת טוב. להמחיש את הטוב, להוריד את הטוב.

ט גדולה

כאן אפשר גם להסביר קצת מנהג: בתורה שכתוב "ותרא אתו כי טוב הוא", והמנהג הקדום בישראל הוא לכתוב את ה-ט של "טוב" באות גדולה. בספרי תורה הקדומים, ה-ט של "טוב" – "ותרא אתו כי טוב הוא" – היא ט גדולה, אחת מאתוואן רברבין שיש בתורה. בזמן האחרון, במאות השנים האחרונות, רוב הסופרים נוהגים לכתוב אותה רגיל, לא לכתוב אותה גדולה. אין על זה הסברים, כך היא המציאות. עוד פעם, רוב הסופרים בזמן האחרון – בכלל יש כל מיני אותיות משונות שפעם היו כותבים, גם יותר גדולות ויותר קטנות – משתדלים לצמצם עד כמה שאפשר.

[זו החלטה אחידה?] כן, פחות או יותר, על פי גדולי ישראל. היה כנראה בשמים איזה כנס, באיזה שלב, היה משהו... יש כמו הרבי מקומרנא שכותב פירוש היכל הברכה לגבי המסורה, והוא מקפיד שיהיו קטנות וגדולות, כמו פעם, למה להפסיד דבר טוב גדול כזה. [ספר תורה של הרבי?] הרבי לא כתב אותו. אי אפשר להביא שום ראיה מספר התורה של הרבי. הסופר כתב [על פי הוראות שלו] הוא לא אמר לו הוראות. ובכלל, הרבי אמר הרבה פעמים שאי אפשר להביא ראיות מכל הדברים שמסביב לו, אי אפשר להביא שום ראיה לגבי שום דבר. איך שמתפללים בבית כנסת שלו אי אפשר להביא מזה שום ראיה לשום מנהג, בגלל שהוא נותן איך שהחזן מתפלל. ספר התורה כתוב איך שהסופר כתב, אין ראיה שכך הרבי נתן הוראה לכתוב. זה כלל גדול.

איך שלא יהיה, כתוב גם כן שהרבה מנהגים יורדים מגילוי גדול. הרי כל עם ישראל, כל השתלשלות הדורות היא ירידת הדורות. בכל דבר יש ירידה מהתלהבות יתר. אם אני סופר אני כותב שם ט גדולה אני בשיא ההתלהבות מה-ט הגדולה הזאת. אם אני כותב ט רגילה זה "אן התפעלות", בלשון החסידות, בלי התפעלות. היא רגילה, לא צריך גדולה.

באמת מה קורה כאן? זה מיעוט האור. רואים את זה בכל מנהגי ישראל, במיוחד במנהגי כתיבה וספרי תורה. אז פעם היו כותבים כל מיני דברים משונים בתוך ספרי תורה, כל מיני אותיות משונות. יש אותיות משונות, יש פ שכותבים אותה אחד בתוך השני. היום אין דבר כזה בכלל. יש מחזור ויטרי של תלמיד רש״י שהוא מביא באריכות[עד] פרק שלם על כל האותיות המשונות, יש לפופות, עקומות וכל מיני דברים משונים שפעם היו כותבים בספר תורה, אותיות מסוימות. והיום לא עושים את זה בכלל. ואפילו לגבי הגדולות והקטנות רק את המינימום, עושים צמצום.

[ואם הסופר כותב כך?] אם עושים את זה – זה כשר למהדרין. אם זה על פי מסורה קדומה זה מאה אחוז בסדר, אפשר למצוא את זה. גם במסורה הראשונה לא אמרה שזה לעיכובא. הדברים האלה הם לא לעיכוב, זה לא מעכב את הכשרות. אם אני מוסיף אות זה בעייתי. שוב, מה שאומרים לך – צריך קבלת עול. אם אומרים לך תעשה כך, אתה צריך לעשות מה שאומרים לך. [למה להקטין אות זה בסדר?] זה לא בסדר, אם אני אעשה את זה סתם על דעת עצמי זה לא בסדר. כמו שאמרתי קודם, היה פה איזה כנס באיזשהו שלב. לא שמישהו החליט שהוא מקטין. רק זה השתלשל כך. איך זה השתלשל? אנחנו לא יודעים בדיוק. זה השתלשל על פי השגחה עד שהגיע כך ברוב הקהילות.

אם כן, מה קורה? קורה באמת כמו ב-ט של "טוב", מיעוט אור לצורך כלים. למה צריך להיות מיעוט אור? זה תמיד בשביל כלים. צריך כך לומר אצל משה רבינו, שבתחילה הוא היה "טוב" עם ט רבתי, שזה היה כמו גילוי אור בלי הרבה כלים. אחר כך, כש"משה זכה לבינה", בינה גופא היא מיעוט אור וריבוי כלים. כך אפשר להסביר, שזה ירד.

"טוביה גניז בגויה"

עוד פעם:

רָאשֵׁי תֵּבוֹת מַזָּל טוֹב), עִבּוּר הַטּוֹב — "טוּבֵיהּ גָנִיז בְּגַוֵּהּ".

זו הלשון של הזהר, שהטוב שלו גנוז בתוך עצמו. באמת רואים כאן לגבי טוב – מה כתוב כאן? "טוביה גניז בגויה", טובו גנוז בתוך עצמו, הכוונה שהטוב הוא גם גנוז בתוך עצמו. גם האור נקרא טוב, כמו שאריאל שאל קודם. הטוב שלו גנוז בתוך עצמו, וזה הטוב. כביכול בטוב יש שתי שכבות, אחת בתוך השניה, מיניה וביה. הלבוש, זה הביטוי בזוהר, "לבושיה מיניה וביה", שזו מציאות שהאור מתקפל לתוך עצמו, "טוביה גניז בגויה", כמו "לבושיה מיניה וביה", שהאור מתקפל, או כמו שאמרנו קודם, ש"מהתעבות האורות נתהוו הכלים", שהוא מתקפל לתוך עצמו, אז הוא נקרא טוב. וגם האור הוא טוב, "האור כי טוב", רק שזה טוב לגנזו בכלי. זה שורש של אמא. [אפשר להבין שהטוב צריך שמירה] כן, הטוב באמת צריך שמירה שלא יהיה רע. בינה צריכה שמירה.

אם כן, היום למדנו קצת רק על חכמה שהיא בחינת חיים ועל בינה שהיא בחינת טוב. באמת היום עדיין לא גמרנו את זה. זה לא כל כך חידוש, אלו דברים יותר ידועים. עיקר החידוש כאן הוא הלא-טוב והרע, שיהיו כנגד וה בהמשך.