סוד ה' ליראיו – שער כ"א - "הרע כסא לטוב" (ב)

ג' חשוון תשמ"ה – ירושלים

פרק א חלק ב

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בשיעור זה המשיך הרב בלימוד פרק א בשער "הרע כסא לטוב" בספר סוד ה' ליראיו. תחילה הוסבר עיקרון "הרע כסא לטוב" על הכסף המשמש לקדושה. לאחר מכן הוסברה יניקת הרע ממצב מושלם. לבסוף הוסברו שני סוגי דעת – יחוד בין חכמה ובינה ובין השכל למדות. בין הדברים התבארו המושגים קדושה וטהרה, היחס לבליטות ועוד, והוצגה חידה על דרך הרמז מרבי אברהם אבולעפיא.

א.     הכסף כסא לקדושה

"הרע כסא לטוב" – להשתמש בכסף לקדושה

עכשיו הענין שלנו, אנחנו התחלנו אתמול ללמוד את המאמר "הרע כסא לטוב", ואפשר מיד לקשר את זה עם מה שעכשיו אנחנו מדברים על הצדיק הקדוש מרוז'ין, רבי ישראל מרוז'ין. מתבקש, הענין המיוחד שלו היה שהוא נהג מלכות, והוא כביכול ביקש כסף והיה צריך הרבה כסף בשביל שיהיה לו ארמון, ושכל הכלים שלו יהיו של כסף וזהב. הצדיקים של אותו דור באמת אמרו עליו שאין שום צדיק לפניו שהיה מסוגל ככה, שבחיצוניות ממש ללכת על לבקש כסף ולהישאר דבוק לקב"ה. בנקודה הזאת, בענין הזה לא קם כמוהו קודם ולא יהיה כמוהו – ככה אמרו עליו – עד ביאת המשיח, שיכול לחבר את הכסף בדבקות באלקים ביחד.

על פי פשט זה אחד מהפירושים הכי מעשיים של המושג של הבעל שם טוב "הרע כסא לטוב"[ב]. שרע הוא כסף, רע הוא ההתקשרות לעולם הזה, רע הוא אלהים אחרים, "אלהי כסף ואלהי זהב"[ג]. יש פסוק בתהלים שאומר "הצילני מדמים אלהים"[ד], אחד מהצדיקים – שכחתי מי זה – מתלמידי הבעל שם טוב אמר 'הצילני מלעשות מדמים מכסף אלקים'. הרי כל העולם כולו עשוי מכסף, "מדמים אלהים", אז "הצילני מדמים אלהים". והצילני מזה – מהרע, הנטיה של כל העולם כולו לעשות מהכסף אלהים.

"הרע כסא לטוב" – "ותמכיה מאושר"

מה זה טוב? חז"ל אומרים ש"אין טוב אלא תורה"[ה]. תמיד, בכל הדורות, במיוחד הרמב״ם יותר מכל שאר המחברים, היה מדגיש[ו] מאד-מאד איך שחייבים להפריד בין כסף לבין תורה. עוד פעם, כסף זה רע, כמו בסיפור של רבי נחמן, של הבעל תפלה, שזה מקור הרע של כל העולם, תאוות ממון, והטוב הוא תורה.

אם כן, מה זה על פי פשט "הרע כסא לטוב"? לפי הדברים האלה אלו תומכי אורייתא, זבולון ויששכר, שהכסף יהיה כסא לתורה. עוד פעם, אחד מהפשטים הכי מעשיים של המשפט הזה, "הרע כסא לטוב", הוא לעשות מכסף כסא לתורה, לתמוך את התורה. זה נקרא "תמכיה מאשר"[ז], "עץ חיים היא למחזיקים בה". באמת, אתמול דיברנו על חיים, שהמדרגה הכי גבוהה היא חיים, "עץ חיים". כתוב "עץ חיים היא למחזיקים בה ותמכיה מאושר", בגלל שמי שתומך בכסף, בגשמיות מקיים את הסוד של "הרע כסא לטוב", שהרע יתמוך את הטוב.

[מאהבת כסף לומדים מהי אהבת תורה] כן, זה אחד מהדברים שכתוב "כי ממנו נקח לעבוד את הוי'"[ח]. צריך לקחת-ללמוד מהלעומת זה איך לעבוד את ה'. כסף מלשון כיסופים, שזו אהבה. כסף על פי קבלה הוא אהבה, זה באמת אהבה. כסף על פי סוד זה חסד[ט], אהבה.

כסא – כסף אלף

עכשיו נדרוש משהו מאד יפה לזכות ר' ישראל מרוז'ין, שאם אנחנו אומרים שהרע הוא כסף, והטוב הוא תורה, אז כמה זה ביחד? צריך לחבר את הטוב והרע ביחד. 770 עם הכולל. יש כסף ותורה, צריך שהכסף יהיה כסא לטוב, לתורה. כל זה היה רק כדי לומר את זה: שכסא הוא לשון כסף, כסף אלקי, אפשר לדרוש את זה – כסף אֶלף, אלפים, "האלף לך שלמה"[י]. "אֶלף כסף"[יא], זאת אומרת, כסא קשור למלה כסף.

טבע – טוב-רע

יש עוד דבר, בסוד של "רע כסא לטוב" שנקרא תיקון הטבע. לא דיברנו על זה אתמול, זה אחד מהדברים שהוא הקדמות לנושא הזה. את המלה טבע, וגם מטבע – טבע הוא מטבע מכסף – דורשים שהיא עצמה בסוד "הרע כסא לטוב", בגלל שבמלה טבע יש אותיות טב של טוב, ו-ע של רע, כמו טוב ורע. גם ה-ב של טבע מתחלפת ב-ר, שזה רע. זאת אומרת, המלה טבע, יותר מכל מלה אחרת – כתוב – היא טוב ורע. החיבור של טוב ורע ביחד הוא המלה טבע.

בקבלה המקום העיקרי שכתוב טבע הוא על טוב, כתוב "טבע הטוב להטיב"[יב]. המקום הראשון שפוגשים את המושג טבע הוא אצל עצמותו יתברך, אצל הקב"ה, שיש לו טבע. מה הטבע של ה'? טוב, "טבע הטוב להטיב". הטבע של הטוב הוא להטיב לברואיו, לכן הוא צריך לברוא דבר אחר, דבר נמוך ממנו, שזה רע לעומת טוב, כמו שהסברנו אתמול, שהנמוך הוא הרע והעליון הוא הטוב. ומהו טבע הטוב? להטיב לזולתו, וממילא בשביל להטיב הוא צריך להיות רע, צריך לעשות רע.

עוד פעם, הפעם הראשונה שיש טבע, וגם הפעם הראשונה שיש טוב, הוא בביטוי הזה, במושג הזה, "טבע הטוב להטיב". ובטבע הטוב, השורש של טבע הטוב הוא היחוד והמדרגה הכי גבוהה של שורש הרע, כמו שהוא מתוקן בטוב, בבחינת "הרע כסא לטוב". שם ה-ע של טבע..

טבע – טביעת עין

גם כן, למה מטבע נקרא על שם טבע? בגלל שיש בה טביעה, או יש בה צורה שנקראת טביעה. יש גם ביטוי של חז״ל טביעת עין[יג], שאני יכול להכיר משהו על פי סימן, כמו תלמיד חכם לגבי אבדה, שמכיר לא על פי סימן מובהק, אלא על פי הסימן של טביעת העין שלו. זאת אומרת, יש לו טביעת עין בתוך החפץ ולכן הוא יכול לזהות ולומר שהחפץ הזה שייך לו, אף על פי שאין סימן מובהק. אם הוא תלמיד חכם מאמינים לו, בגלל שלתלמיד חכם יש טביעת עין. כתוב שכל סוד המלה טבע הוא טביעת עין, בתוך כל חפץ. זאת אומרת להכיר את הצורה הפנימית של כל דבר.

טבע ומטבע

המלה טבע היא ריבוע, ט בריבוע. דיברנו אתמול שהאות ט היא טוב, המלה מטבע היא גם ריבוע, יא בריבוע. ה-ט הראשונה בתורה היא "וירא אלהים את האור כי טוב"[יד], היא גם הטוב הראשון בתורה וגם ה-ט הראשונה. האות ט, הפעם הראשונה שכתובה ט בתורה זה "וירא אלהים את האור כי טוב", והיא האות ה-121 של התורה, ה-מטבע של התורה. עוד פעם, האות ט של טוב, "וירא אלהים את האור כי טוב" עליה דיברנו אתמול היא האות ה-121 בתורה, 11 בריבוע, המטבע.

עוד פלא גם במלה טוב עצמה: אם לוקחים את המלה טוב ועושים לה מה שנקרא ריבוע פרטי. מה זה ריבוע פרטי? ט בריבוע, ו בריבוע, ב בריבוע. כמו שמשם הוי' יוצא מקום, אם עושים את אותה פעולה שנקראת ריבוע פרטי על המלה טוב, אז ט בריבוע עולה טבע, ו-ו בריבוע פלוס ב בריבוע הם מ. זאת אומרת שהכל עולה מטבע, כל הטוב בריבוע, וזה בדיוק 11 בריבוע, שזה טב בריבוע כללי.

עוד פעם: טוב בריבוע פרטי שוה ל-טב – בארמית טוב הוא טב. טב הוא 11, טוב בריבוע פרטי, טו"ב, כל אות בריבוע – זה נקרא ריבוע פרטי – שוה ל-טב בריבוע כללי. טב בריבוע כללי עולה מטבע. זהו מספר האות של ה-ט הראשונה בתורה, במלה "טוב" הראשון בתורה, "וירא אלהים את האור כי טוב".

[טוב בריבוע עולה טוב ברע] נכון. גם ריבוע אותיות ברע, זה אחד מהסודות המלה ריבוע.

כסף עבור המשיח

מה הסברנו עכשיו? שהמקור הכי גבוה של "הרע כסא לטוב" הוא בסוד "טבע הטוב". הטבע הטוב בעצמו הוא המקור של יחוד החלק המציאותי. מה התחלנו להסביר אתמול? שרע הוא מציאות. כמו שיש תיאוריה ויש מציאות, יש מהות ומציאות. הטוב הוא מציאות, זו הרגשת מציאות לגבי חיים. חיים הוא יותר היולי. וטוב, להרגיש טוב, זו כבר הרגשה מציאותית לגבי חיים. רע הוא עוד יותר מציאותי, רק שהוא מציאות שנופלת בתוך עלמא דשיקרא. זו מציאות של עלמא דשיקרא, הרע עכשיו. אחרי שהוא יתברר זו תהיה המציאות האמתית, והיא תעלה את הטוב המהותי הפנימי לעילא ולעילא, "מחיל אל חיל" עד אין סוף. זה עיקר הנקודה שהתחלנו להסביר אתמול ועכשיו נמשיך אותו.

לעניננו, אחד מהתפקידים, כתוב בפירוש על המשיח, הוא לעשות מכסף כלי, כמו שכתוב ש"רבי מכבד עשירים"[טו]. מובאים כמה טעמים לכך, ואחד מהטעמים כתוב שביאת המשיח תלויה בעשירים, בגלל שהמשיח צריך כסף והכסף נמצא בידי העשירים, לכן העשירים הם אלה שמביאים את המשיח לעתיד לבוא, כך מובא בספרים. אבל הכח הזה להשתמש בכסף בטהרה לצורך ביאת המשיח – זה כתוב רק על הרבי מרוז'ין, הוא הצטיין בזה יותר מכל אחד אחר.

יום ה-גל

היום הוא יום ה-גל בשנה, ג חשון, היארצייט של רבי ישראל מרוז'ין. כתוב "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך"[טז]. צריך לומר שהוא שייך לסוד הזה, "עד הגל"[יז], 'עֵד הגל', הוא הגיע "עַד הגל". הוא חי עד יום ה-גל, ואז הוא נפטר, זה בבחינת "עד הגל", של "גל עיני".

משהו מאד יפה, שבתנ"ך לאמא של חזקיהו המלך קוראים ידידה[יח], גל בגימטריא. רבי ישראל מרוז'ין אמר שהוא הגלגול של חזקיהו המלך, הוא בחינת משיח, חזקיהו המלך. [איזה דור חזקיהו מדוד?] אני לא זוכר בדיוק, אבל בערך העשירי, לא זוכר בדיוק, צריך לבדוק את זה. מדוד עד יאשיהו יש חמש עשרה דורות. אחריו זה מנשה, ומי אחריו? לא זוכר כרגע, אבל חזקיהו הוא בערך העשירי. כתוב שרק אם הוא היה אומר שירה על מפלת סנחריב היה זוכה להיות המשיח בפועל[יט]. אמא שלו היתה ידידה, והיא שוה בגימטריא לגל.

יש אחד מהניגונים שלמדנו לפני שנה בחוברת, שמיוחס – אולי גם שייך לשניהם, הוא מיוחס לרבי לוי יצחק מברדיטשוב וגם – לרבי ישראל מרוז'ין, מהניגונים הראשונים שם. כתוב שהוא שר אותו בזמן תקיעת שופר או בזמן הנענועים של הלולב.

נגנו.

לחיים. לחיים, לחיים!

המלך הטוב יושב על הכסא

אמרנו שהשבח הכי גדול של רבי ישראל מרוז'ין הוא שהוא ידע איך להשתמש בכסף, ככה כתוב, שרק הוא יותר מכל הצדיקים היה יכול לחבר את הכסף עם האלקות. לחבר את הכסף עם האלקות זה כמו המושג הזה שאנחנו לומדים "הרע כסא לטוב", לעשות מהרע שהוא כסף – כסא לטוב. למרות שכאן גם המלה כסא שייכת לכסף, ולכן גם בגשמיות מוצאים שעיקר הכסף, עיקר היוקרה אצל המלך הוא הכסא שלו. הכסא יותר מכל דבר אחר כולו כסף וזהב. המלך בעצמו יושב על הכסא. בגלל שהוא הטוב, הוא המלך צריך להיות בטוב. ככל שהוא יותר בטל, ויש לו בטול, הוא יותר טוב. כמו שכתוב בחסידות, שבטול אותיות לטוב. המלך הוא שיא הבטול, והוא הטוב שיושב על הכסא – הוא ממש יושב על הכסף. הכסא שלו זה כולו זהב וכסף.

[קשור לזה שאת השם ישראל קבל יעקב מהשטן?] יעקב שטן בגימטריא ישראל. כשמחברים את השטן ליעקב נעשה ישראל בגימטריא. יעקב נלחם עם השטן, כתוב[כ] שמוסיפים את החשבון שטן ליעקב הוא עולה ישראל. הוא הופך את הרע לטוב, הוא עושה את הרע "כסא לטוב".

ב.     יניקת הרע מהשלמות

"עץ החיים טוב" מרגיש את "עץ החיים"

אמרנו ש-י של שם הוי' היא בחינת חיים, שחכמה היא חיים, ובינה בשם הוי' היא הרגשת החיים בבחינת טוב, כמו חיים טובים, רק שבאמת הטוב הוא היחוד, הכח לייחד את חכמה ובינה. כמו שאריאל שאל אתמול, הרי כתוב ששמן הוא טוב. יש שני דברים שכתוב עליהם טוב – עכשיו נענה יותר למה שאריאל שאל אתמול – שמן הוא טוב, ושמן בדרך כלל הוא שייך לחכמה[כא], אבל גם יש יין טוב. אם תסתכלו בעמוד הבא תראו שכתוב שמדרגת הטוב של הבינה היא "יין הטוב הולך לדודי למישרים"[כב]. יש שני דברים שנקראו טוב. יש "שמן הטוב", שבאמת עדיין בגדר חכמה, אבל יש "יין הטוב" – "יין הטוב הולך לדודי למישרים" – והוא בחינת בינה.

מה ההבדל? כתוב בזהר שהשמן הוא בחשאי. יש מאמר בזהר שהשמן הוא בחשאי[כג]. הכוונה שהטוב שבו הוא בחשאי. הטוב כמו שהוא עדיין בחכמה הוא בהעלם, בחשאי,מה שאין כן "היין הטוב" הוא כבר טוב מורגש. מה שהתחלנו להסביר אתמול הוא שטוב הוא ענין של הרגשה, שדבר מורגש, מרגישים אותו. הטוב של השמן באמת הוא בעצם טוב, אבל הוא אדם בגדר חשאי. מה שאין כן הטוב שבבינה הוא כבר מורגש.

יש ודאי טוב בחכמה. יש טוב לעילא ולעילא, יש טוב בענג ויש טוב אפילו בדרגת האמונה שלמעלה מענג. הטוב יורד, כמו שכתוב בתהלים "כשמן הטוב על הראש ירד על הזקן זקן אהרן שירד על פי מדותיו"[כד], אהרן הוא אמא בבינה[כה]. "השמן הטוב יורד על הזקן", ויורד ויורד ויורד. הטוב עצמו יורד. הטוב יורד מרדל"א למטה-מטה. אבל כאן אנחנו מדברים על הרגשת הטוב, כמו "עץ הדעת טוב"[כו] לגבי "עץ החיים"[כז].

ברור ש"עץ החיים" הוא יותר מ"עץ הדעת טוב", כאן בסיפור של גן עדן. אפילו לאחר הבירור. קודם יש "עץ הדעת טוב ורע", ערבוביא של טוב ורע יחד. אבל אחרי שמבררים נשאר "עץ הדעת טוב", אז בוודאי ש"עץ הדעת טוב" הוא עדיין רק לבוש ל"עץ החיים". "עץ החיים" הוא הנקודה שבתוך הגן, הנקודה האמצעית ממש.

יש "עץ הדעת טוב". בשביל מה צריך "עץ הדעת טוב"? בשביל להרגיש את "עץ החיים". גם בחיים יש טוב, אבל הוא לא מורגש. השמן הטוב הוא טוב חשאי. מה שאין כן "יין הטוב" הוא טוב מורגש. אבל המלה טוב ודאי כוללת הכל. יש טוב בכל מדרגה. בכל מדרגה בקדושה יש טוב. כמו שאמרנו קודם, הקב"ה הוא "עצם הטוב".

תדיר – חכמה בינה דעת

לפי זה, עכשיו נבין את זה יותר, מההמשך. הגענו לסעיף הבא:

יה — חָכְמָה וּבִינָה — אַבָּא וְאִמָּא — הֵם ״תְּרֵין רֵעִין דְּלָא מִתְפָּרְשִׁין לְעָלְמִין״

הם שני רעים שלא מתפרשים לעלמין[כח]. רעים הם גם לשון רַע, רֵע, "ואהבת לרעך כמוך"[כט], הזכרנו את זה אתמול. דווקא אבא ואמא נקראו שני רעים שלא מתפרשים לעלמין.

וְ״זִוּוּגַיְהוּ תָּדִיר״.

מה נקרא שלא מתפרשים? שהזיווג שביניהם תדיר. הוא תמידי וחדש. כתוב[ל] שהבינה תמיד בבחינת בתולה, אף על פי שהיא אמא. לסבר את האוזן, הכוונה שהזיווג הוא תמידי, ואיך הוא תמידי? בגלל שהוא תמיד חדש. חידוש ותמידיות זה הולך ביחד. אז זו אמא אמתית. זאת אומרת, האמא האמתית היא גם מזדווגת תמיד עם אבא, והיא נשארת בתולה. [מזל בתולה אלול] נכון, יפה, זה רמז יפה וטוב. חודש אלול הוא אמא כתוב. אלול עולה בינה בגימטריא, והמזל של אלול הוא בתולה.

הם "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין", ו"זיווגיהו תדיר", הזיווג שביניהם תדיר. גם כתוב[לא] שהמלה תדיר היא בגימטריא חכמה בינת דעת. הדבר שתדיר הוא מוחין, בגלל שהמדות הן כבר לא תדיר. אין תדירות במדות, בגלל שמדות הלב הן תחת הזמן. זה נקרא שיש תמורות בלב, יש בו שינויים של זמן. מה שאין כן חב״ד בעצם הם למעלה מהתמורות, למעלה מהתחלפות ושינויים. לכן הוא בגימטריא תדיר, זה רמז חשוב בקבלה, שחכמה בינה דעת עולה תדיר.

מהו חכמה בינה דעת? יחוד של אבא ואמא על ידי דעת, הדבק, כמו שנסביר תכף. זהו דבק הטוב שמדביק יחד את החכמה והבינה.

קדושה וטהרה

הַיִּחוּד וְהַזִּוּוּג הַתָּדִיר, בִּקְדֻשָּׁה וּבְטַהֲרָה (חָכְמָה וּבִינָה),

זיווג שהוא תדיר רק יכול להיות בקדושה ובטהרה. זוהי נשיאת הפכים. כתוב בקבלה שכל פעם שכתוב קדושה וטהרה, ובמיוחד הביטוי הזה, קדושה וטהרה – זה כתוב על יחוד. שתי המלים האלה הן כנגד חכמה ובינה. מובא בכל ספרי הקבלה[לב], שקדושה היא חכמה וטהרה היא אמא, בינה. אם כן, המצב שנקרא "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין" הוא עצמו הביטוי בכל מקום בתורה "בקדושה ובטהרה". קדושה וטהרה הם-הם ה"תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין".

טהור טמא – רע; רמח כב – רע

גם במלה טהור יש טוב ורע. היא מתחילה עם ט ונגמרת עם ר, ראשי תבות טוב ורע. יש גימטריא בקבלה ששתי המלים טהור טמא ביחד הן רע (טהור עולה 220 ו-טמא 50).

בנוסף, אם אנחנו כבר מדברים על רע ו"רע כסא לטוב", נאמר עוד הקדמה כללית מהמקובל הראשון, רבי אברהם אבולעפיא. כתוב בספר אמרי שפר של המקובל הראשון רבי אברהם אבולעפיא – גימטריא שמאד צריך להבין אותה – שרע עולה רמח וכ"ב – רמ"ח אברים וכ"ב אותיות. הוא לא מסביר זאת באריכות, אבל בקיצור נמרץ אומר משפט שם שהוא שלמות הכל. הכל יחד, כל הרמ"ח אברים וכל הכ"ב אותיות, יוצא רע.

זה פלא. למה דווקא כשכל המרכיבים ישנם פתאום יש רע? מהו רע? קוראים לזה יניקת החיצונים. עיקר היניקה הוא לאחר שהדבר כביכול מושלם. כאשר יש את כל המרכיבים יחד ישנה יניקת החיצונים.

חידה מרבי אברהם אבולעפיא

יש עוד רמז שכותב שם, נראה אם מישהו יכול לפענח אותו, הוא רק אומר בדרך חידה. הוא אומר ש"רע הוא רבע שעה". כך המשפט בתוך הספר אמרי שפר. [מה הקשר?] זה מה שאני שואל אתכם. הוא אומר ש"רע הוא רבע שעה". מה הפירוש כאן? עוד פעם, זו ציטטה מרבי אברהם אבולעפיא. אהרן אומר שאולי בגלל שמי שמאחר רבע שעה כבר מתחיל להיות רע... אבל מה הפשט? יש פשט בכל דבר.

הפשט הזה הוא סוג של גימטריא שחשוב לכל אחד לדעת, כי כנראה שאתם לא מכירים בכלל את הענין הזה. למשל, "בלתי להוי' לבדו"[לג] זה חצי שעה. "אנכי" הוא שעה שלמה, לדוגמא. מה אמרתי עכשיו? אנכי הוא שעה שלמה, "בלתי להוי' לבדו" הוא חצי שעה, רע הוא רבע שעה וחטא הוא דקה אחת. זה כבר צריך להיות ברור. האמירה שחטא הוא דקה אחת כבר צריכה לפתור את זה לגמרי.

כמה עולה חטא בגימטריא? [18] למה זה דקה אחת? [אם הופכים א של אנכי ל-1,000 אז באמת עולה 1080, שזה 60 חטאים] נכון, אבל למה המספר הזה ולא מספר אחר? אני מתפלא עליכם. מה זה דקה אחת? בדקה יש חי חלקים. זו אחת מצורות הגימטריא המובהקות של הראשונים, כמו אבולעפיא, שמחשב בגימטריאות את הלוח למשל, כל הלכות קידוש החודש של הרמב"ם, שיש בהן מלא-מלא גימטריאות, וכל הגימטריאות הן לפי חלקים. זה משהו חשוב מאד.

זאת אומרת, יש 1080 חלקים בשעה, דבר ששוה ל-1080 הוא שעה שלמה, לוקח שעה שלמה, עד שהגימטריא הזאת תתגלה, ודבר שהוא 270, כמנין רע, לוקח רבע שעה. [אז מה עושה פה א באנכי?] היא 1000, וביחד 1080. שעה היא 1080 חלקים, ו-רע הוא רבע משעה, זה פשט. ככה אומר אבולעפיא.

עוד פעם, כאילו שזו מציאות מושלמת של זמן. גם כן, על פי סוד, בכל שעה יש צרוף של שם הוי' ובכל רבע שעה יש שינוי אות. האות נשלמת בכל רבע שעה. למשל, אם הצרוף הוא י-ה-ו-ה, אז ה-י שולטת רבע שעה וה-ה שולטת רבע שעה. בכל רבע שעה יש שינוי צרוף.

דבקות הרמח"ל ורבי ישראל מרוז'ין

מספרים על הרמח"ל, שבתור בחור העיד על עצמו, אחד מהדברים שהוא אמר על עצמו כשהיה צעיר, מגיל 17 או מגיל 18, נדמה לי 17, שלא הפסיד רבע שעה מלכוון את שינוי הצרוף. הוא לא ישן, אם הוא ישן זה היה פחות מרבע שעה, מגיל 17. כך משמע, שהוא לא ישן. הוא לא הפסיד לכוון את הצרוף כל רבע שעה. [אולי הוא עשה זאת מתוך שינה?] לא משמע כך. הוא לא הפסיד לכוון את שינוי הצרוף כל רבע שעה מגיל 17, כך כתוב.

דרך אגב, אם אומרים את זה, נאמר עוד משהו על רבי ישראל מרוז'ין, שגם כן אמרו עליו. על פי חסידות שלמות הדבקות בקב"ה היא כמו שלמדנו הרבה פעמים על פי הפסוק "כל עצמותי תאמנה הוי'"[לד], שכל תנועת אבר, כל תזוזת האצבע הכי הקטנה, יש בה דבקות בקב"ה, הוא דבוק בה'[לה]. לא מבעי כל נשימה, שעל כך כתוב בפירוש "כל הנשמה תהלל יה"[לו] "אל תקרא נשמה אלא נשימה"[לז], שעל כל נשימה הוא מהלל את הקב"ה, אלא גם כל תנועה הכי קלה של כל אבר בגוף, הוא לא יזיז את האצבע אפילו מילימטר בלי דבקות בקב"ה.

אם כן, זה הרבה יותר מרבע שעה. הרמח"ל כביכול התפאר שכל רבע שעה הוא נדבק בקב"ה לפי כוונת הצרוף. אבל באמת תכלית העבודה היא שהתנועה הכי קלה, כל הרף עין, תהיה בה דבקות בה'. אחד מהצדיקים שאמר את זה על עצמו, וגם שבחו אותו היה רבי ישראל מרוז'ין, הוא אמר את הענין הזה. הוא גם מצא לו – מאד מענין – אסמכתא בספר חובת הלבבות, שהוא ספר המוסר העיקרי, הראשון והיסודי ביותר בעם ישראל. עד כדי כך שמספרים על הבעל שם טוב, שאמר ש'אני מהדורה חדשה של חובת הלבבות'[לח]. הספר הזה הוא מאד-מאד – מכל ספרי המוסר – הכי מקודש. שם, בספר חובת הלבבות, יש שער אהבה ובו הוא אומר שמי שאוהב את ה' בשלמות, לא זוכר בדיוק את הביטוי שלו, נדמה לי שלא ישַלח אחד מאיבריו בלי אהבת ה', משהו כזה[לט]. הכוונה שלא יזיז אפילו אצבע בלי שיהיה בזה תנועה של אהבת ה'. זהו רעיון חסידי מובהק, ממש שיא העבודה של החסידות, שכתוב ממש מפורש בתוך ספר חובת הלבבות.

עוד דבר, רבי ישראל מרוז'ין באמת חי לא הרבה שנים, רק חמישים וכמה שנים, אבל הוא אמר פעם על עצמו שאם הוא היה חי מאה שנה בלי ספר, כמו שהתחלנו לדבר קודם, מאה שנה באי בודד, היה יכול לשמור על דבקות בקב"ה כל הרף, בכל תנועה קלה ולהישאר דבוק בקב"ה.

יניקת הרע מהשלמות

איך הגענו לזה? שכל פעם שכתוב קדושה וטהרה זהו יחוד של חכמה ובינה, יחוד של חיים וטוב, כמו חיים טובים. חיים טובים הוא בעצמו הביטוי קדושה וטהרה, "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין".

אמרנו שבטהור יש טוב ורע, וכאשר מחברים טהור וטמא עולה בגימטריא רע, ושרע גם בגימטריא רמ"ח פלוס כ"ב, וזה גם רבע שעה. יש הרבה שלמויות. עיקר הענין שרצינו להסביר הוא שיש הרבה שלמות בתוך המלה רע. בעולם הזה הקליפה יונקת מהשלמות. יש לפעמים שלמות מסוימת, כמו יחידה שלמה של רבע שעה, או כמו הגימטריא של אבולעפיא רמ"ח פלוס כ"ב, שהיא שלמות. או כמו הגימטריא של טהור טמא יחד, שהם שני מצבים, שבאמת טמא הוא טמא, אבל בכל זאת אלו שני מושגים שמשלימים אחד את השני, וזה יוצא רע. גם הטהור ביחד אתו.

אם כן, רע באמת הוא יונק משלמות, כמו שאריאל אמר תם ונשלם, שתם אותיות מת. כיוון שרע יונק משלמות – יש כאן עוד הקדמה חשובה מאד מהו תיקון הרע. התיקון של הרע הוא שהשלמות לא תניק את החיצונים, שאפשר להיות שלם. כמו שהבעל שם טוב אומר[מ] שבכל מצוה אדם מקיים את הכתוב "אתה תשופנו עקב"[מא] על הנחש.

רע וער

מה זה רע? זו עוד הקדמה חשובה מאד לגבי רע. כתוב בספר עמק המלך[מב] שרע ראשי תבות ראש עקב, הראש של הנחש שנושך את העקב של האדם. הוא אומר שאם העקב של האדם דורך ומועך את ראש הנחש, זה נקרא ער, "לבי ער"[מג]. עקב האדם על ראש הנחש. זה כתוב בעמק המלך, ספר קבלת האריז"ל, ובכל זאת יש בו את הרמז הזה. כתוב שתיקון הנחש הוא ער, "לבי ער", שעקב האדם על ראש הנחש, אבל רע הוא ראש הנחש על עקב האדם. זה מעמק המלך.

מסביר הבעל שם טוב בכתר שם טוב^נ, מה הכוונה? שהעקב הוא סוף, כשדבר נשלם, כמו מצוה. מהו הנחש? מה זה הרע? הוא מתחיל מהרגשת היש. לפי זה הרע מתחיל מהסוף. ברגע שטוב לי כבר מתחיל להיות רע. בגלל שעוד פעם, זהו הסוד של "עץ הדעת טוב ורע". למה רע הולך יחד עם טוב? צריך לומר שבגלל שהטוב הוא כבר שורש הרע. כמו שאמרנו קודם, בסוד "טבע הטוב להטיב".

מה זאת אומרת? שבטוב כבר מתחילה להיות הרגשה, להרגיש, כמו להרגיש את החיים, חיים טובים. ברגע שמתחילה להיות הרגשה היא יכולה להסתעף. לכן כתוב שעל בינה-אמא, אמרנו שטוב כאן הוא אמא, עליה כתוב תמיד "מינה דינין מתערין"[מד]. לכן טהור, שהוא אמא, מתחיל ט של טוב ונגמר עם ר של רע, מתחיל להיות רע. "מינה דינין מתערין", כיוון שאמא-בינה מרגישה את החיים. אם נקודת החיים הזאת, "עץ החיים בתוך הגן", מתחילה להתעלם אפילו קצת, מיד יש ממנה הסתעפות של הרגשת היש סתם, שהיא מקור הרע.

תיקון העקב

כך מסביר הבעל שם טוב מה נקרא "אתה תשופנו עקב", שהנחש נושך את האדם בעקב, בשלמות. ברגע שהוא מושלם, יש לו מה שנקרא סיפוק. לרגשה קוראים סיפוק, סיפוק משלמות הטוב. הוא אומר שסיפוק משלמות הטוב הוא שורש הרע. זה נקרא נשיכת הנחש בעקב, "אתה תשופנו עקב". "הוא ישופך ראש", האדם הורג את הנחש בראש, בהתחלה, בגלל שבתחלת המצוה אין לו עדיין סיפוק, ככה מסביר הבעל שם טוב. בהתחלה אין סיפוק, ולכן אז באדם הקדושה מתגברת על הקליפה. אבל בסוף, כשהכל מושלם, יש כבר סיפוק וזה יכול להיות שורש הגאוה של נשיכת הנחש. [ומה הקשר ל"עקבתא דמשיחא"?] זהו, זה בדיוק הענין הזה. "עקבתא דמשיחא" הוא תיקון העקב, להרגיש שלמות בלי להניק את החיצונים, בדיוק כאן – "הרע כסא לטוב".

למה מפחדים מביאת המשיח? בגלל שמפחדים מהסוף. בכלל, יש פחד מהסוף, אפילו בקדושה. יש אחד שהוא בקדושה והוא מפחד מהסוף – מה, כבר יבוא המשיח, אז מה יהיה? אז גמרנו את העסק, גמרנו את הסיפור. הוא מפחד להגיע לרויה. כמו שלמדנו במאמר "הרכבת אנוש לראשנו"[מה] בזמן הקודם[מו], על הכתוב "ותוציאנו לרויה", שעיקר השלמות הוא רויה. יש אחד שמפחד מזה, מה כבר יהיה אחר כך? זה נקרא שהוא משליך (projection) את הרע, שהוא טבע עולם הזה, גם על העתיד לבוא. לכן הוא מפחד מהסוף, בגלל שהוא חושב שימשיך להיות רע, שהעולם ימשיך להיות ככה, ומה יהיה כשעולם כביכול יגמר? יהיה אין סוף של מצב כמו שהוא מרגיש עכשיו.

להרגיש כך, כמו שאני מרגיש עכשיו ברגע זה, איך שאני מרגיש את עצמי, ולדמיין ולחשוב שכך אני ארגיש לעולם ועד, אפילו שכעת טוב לי – זה מפחיד. מי שיש לו קצת רגש, הפחד הכי גדול הוא כמו כאן – "ואכל מעץ החיים וחי לעולם". הדבר הכי מגעיל הוא לחיות בעולם לאחר החטא. עם המצב של החטא, שזה הרגשת עצמו, ועם ההרגשה הזאת לחיות לעולם ועד – אין פחד יותר גדול, אין זוועה יותר גדולה מזו. זה זוועה תהומית. [למה?] בגלל שזה הגיהנם הכי גדול. בכלל, אפשר לומר – ה' ירחם – שזה לצאת מהדעת לגמרי, מי שמתחיל לחשוב על זמן בלי סוף, אפשר ממש להשתגע מזה.

למה? בגלל שהוא משליך באינסופיות של הזמן את הרגשת עצמו, כמו שהוא מרגיש את עצמו עכשיו. להתחיל לדמיין שככה אני ארגיש את עצמי לעולם ועד, מי שהוא קצת רגיש יכול ממש להשתגע מזה, בגלל שזה איום ונורא, זוועה של כל הזוועות. זה מה שכתוב בתורה, אחרי אכילת עץ הדעת, ש"פן ישלח את ידו ויאכל מעץ החיים וחי לעולם", חס ושלום. לכן הרחמים הכי גדולים על האדם הם שמגרשים אותו מגן עדן. [אפשר להגיד שזו הסיבה שמשכיחים מהתינוק את כל התורה שלמד] כן, נכון, בדיוק.

עוד פעם, לגבי זה שהרע "כסא לטוב", למשל, הטוב הוא לא מושלם. למה הטוב הוא לא מושלם? לפי הרמז הזה של אבולעפיא שרע הוא רבע שעה, מהו טוב, לפי זה? זה אחד פחות מדקה. עוד פעם, אבולעפיא אומר שהרע הוא רבע שעה. זו כבר יחידה מושלמת. לפי אותו רמז, הטוב הוא אחד פחות משלמות, אחד פחות מלהיות דקה, לא הגיע אפילו לשלמות הראשונה של דקה אחת.

"הרע כסא לטוב" – שלמות בלי יניקה לחיצונים

מה זה "רע כסא לטוב"? שיהיה אפשר להרגיש שלמות בלי שתצא מזה יניקה לחיצונים. בלי סיפוק שיניק את החיצונים. או בלשון החסידות, בלי בליטוֹת. [פניות?] פניות הן בהתחלה. איך אתה עובד? פניות הן המניע, איך אתה מקיים לכתחילה. אבל מה שבסוף נקרא 'בליטות', כשדבר מושלם, ברגע שהוא מושלם הוא יכול פתאום לבלוט החוצה. לבלוט זה כמו לראות כמה שאני טוב. מתוך השלמות הוא מבליט את עצמו. כמו התפארות ספונטנית או התפארות אינסטינקטיבית של הרע. ברגע שהוא מושלם הוא פתאום מבליט משהו, כביכול להראות שאני בסדר. זה נקרא בליטה, והיא מקור הרע. זה תמיד בחסידות חב"ד. האפשרות להיות מושלם ולא להבליט זאת בכלל נקראת אצלנו תמיד צניעות. מי שיכול להיות מושלם ולא להבליט זו צניעות.

מובן מזה למה צניעות היא אצל אשה. אשה היא תמיד השלמות, הסוף, היא המלכות. תמיד הסוף שזה השלמות זו האשה והעיקר אצלה הוא צניעות. מהי צניעות? איך להיות שלם ולא להבליט. האיש תמיד חסר. הוא כמו הטוב, שהוא חסר אחד מלהיות שלם. אבל אשה היא כבר בחינת שלמות, ולכן דווקא בעצמה ישנו המושג צניעות, לא להבליט את השלמות.

[אבל המלכות תמיד חסרה] כן, ענינה לקבל, אבל אחרי שמקבלת הכל נקרא על שמה, כמו שלמדנו אתמול. בתחילה "לית לה מגרמה כלום"[מז], היא חצי, אחרי שהיא מקבלת את החיים מהחי היא נעשית שלם וחצי, שזו השלמות הכי גדולה, ואז עיקר העבודה אצלה הוא צניעות, לא להבליט ולא להרגיש את הסיפוק, שהוא מקור יניקת החיצונים.

מאיסות החזיר וחזרתו

בכל זה, לאט-לאט אנחנו בונים את המושג "הרע כסא לטוב". השלמות, כמו הרע שהוא שלם, יוכל להחזיק ולהעלות את הטוב בלי הבליטה. בליטה היא, כמו שאתמול התחלנו להסביר, הממד הדמיוני של הרע. אמרנו שברע יש שני דברים: כח המדמה והמציאות. המציאות עתידה להיטהר, כמו שכתוב על חזיר, שחזיר עתיד להיטהר[מח], ועל הדמיון כתוב על "את רוח הטֻמאה אעביר מן הארץ"[מט]. זה כלל גדול. הכלל הכי חשוב לגבי רע הוא שברע שני דברים: יש לו טומאה מוחלטת, שהיא דמיון, לא מציאות. מה שהמציאות יורדת בתוך השקר של עולם הזה הוא דמיון.

[אבל מה הדמיון בחזיר? חזיר הוא דבר מוחשי] לא, הוא אחוז דמיון, הוא חי בעולם של דמיון. ברוך ה' שאתה לא חזיר, בגלל שהחזיר עצמו חי בעולם מדומה לחלוטין. הוא כל כך דמיון, שגם מי שאוכל אותו נכנס לתוך הדמיון. הוא כולו כח המדמה, זו הטומאה שאוחזת בו. עוד פעם, יש רוח טומאה שאוחזת בו. הוא כל כך אסור שאסור לאכול אותו, שמא תדבק רוח הטומאה הזאת. אבל לעתיד לבוא "את רוח הטֻמאה אעביר מן הארץ", רוח הטומאה תתבטל, ומה שיישאר – החזיר עתיד להיטהר.

מהו החזיר לעתיד לבוא? זה "רע כסא לטוב". הוא יהיה דבר מושלם. למשל, כמה בגימטריא עולה חזיר? [225] 15 בריבוע, זה דבר מושלם. חזיר הוא אחד המספרים הכי מושלמים בתורה, לכן הוא עתיד להיטהר. [חזרה בתשובה] כן, חזרה בתשובה, בדיוק. הוא עצמו עתיד להיטהר ולחזור. המספר של חזיר הוא דבר מושלם מאד, 15 בריבוע.

[יש על פי שולחן ערוך, וכך גם בכל הישיבות היום, שלא סובלים התנהגות יוצאת דופן, מאד דומה בענין הזה שכל בליטה יוצאת דופן נחשבת גאוה] בדרך כלל זה נכון, אבל יש כלל הכי גדול בחז"ל והוא שאין כלל שאין בו יוצא מן הכלל[נ], גם יוצא מן דופן. זה הכלל, ויש גם יוצא מן הכלל.

[אבל בדרך כלל, לפי הניסיון שלי, קשה מאד שהשלמות לא תבטא את עצמה באופן יוצא מהכלל. לא יתכן דבר כזה] נכון, זה הרע, לכן הוא דבר מושלם, והוא מבליט. מה כתוב על החזיר, יותר בכל בעל חי אחר? מה החזיר עושה? הוא פושט את טלפיו[נא] ומבליט את עצמו, 'תראו שאני טהור'. הוא מראה כמה הוא בסדר. זה בדיוק הדבר שכתוב רק על החזיר, לא על משהו אחר. לכן דווקא עליו אמרו חז"ל שהחזיר הזה עתיד להיטהר. מה הכוונה שהוא עתיד להיטהר? שהוא יפסיק לעשות ככה. ברגע שהוא מפסיק להראות כמה הוא בסדר, הוא באמת נעשה בסדר.

יש פה שני מאמרי חז"ל על חזיר שממש מתאימים אחד לשני. מצד אחד אומרים שכל הטבע שלו הוא להבליט את עצמו וכביכול להראות את עצמו בסדר, וזה עצמו המאוס שבו, הרי חזיר הוא דבר נמאס. כתוב מגדולי הצדיקים, שחזיר הוא ממש מיאוס אצל כל יהודי. אף על פי שכתוב שאסור לאדם לומר ש"אי אפשי בשר חזיר"[נב], אבל בכל זאת כתוב מהמגיד שאצל בעלי תשובה במיוחד – וכולנו עכשיו בעלי תשובה – זה מאוס[נג], צריך לומר "אי אפשי", זה ווארט מהמגיד ממעזריטש, זה הטבע.

מאיסת הבליטות בישיבות

למה הוא מאוס? כמו שבישיבות מאוס שמישהו מבליט את עצמו. כמובן, כל דבר יכול להיות משובש, יכול להיות שיבוש מסולף. יכול להיות שיש ישיבות, ויכול להיות שאפילו רוב הישיבות, שכל הדבר הזה כבר מסולף. [זו דוקא תופעה רחבה, שלא סובלים כל מיני התנהגות יוצאי דופן] זה חוסר חינוך. יש מה שנקרא אצל הרבי הקודם חינוך והדרכה. הרבי הרש"ב אמר שהבעל שם טוב הוא ראש המחנכים, ואדמו"ר הזקן הוא ראש המדריכים[נד]. יש מושג חינוך והדרכה, בשביל לתקן את מדות האדם, לתקן אותו בכלל, לתת לו את התפקיד שלו בחיים, שישלים את התפקיד, צריך לחנך אותו ולהדריך אותו. כתוב שהבעל שם טוב הוא ראש המחנכים – זה ווארט במאמר של הרבי הרש"ב – ואדמו"ר הזקן הוא ראש המדריכים. זה היחס בין חסידות הכללית לבין חסידות חב״ד, שיש חינוך והדרכה. ככה הוא מושג מאד חשוב מהרבי הרש"ב.

דווקא בחב״ד, יותר מכל מקום אחר, אפשר לראות בישיבה בדיוק את הדבר שאמרתי קודם. אני יכול להעיד על עצמי שקיבלתי הרבה על הראש ביצים שזרקו עלי, אם קצת התפללתי יותר מדי, קצת אחרת ממישהו אחר. ממש מקפידים, על בליטה מקפידים מאד-מאד, יוצא מן הכלל. יכול להיות שיותר מדי, לפי דעתי זה יותר מדי, אבל המציאות היא כך, זו המציאות. בחב״ד בישיבה, מי שמבליט קצת ממש זורקים עליו ביצים, עד כדי כך. בגלל שכל המושג בליטה הוא מושג חסידי. יכול להיות שאצל מתנגדים הדבר גם מורגל וחזק, אבל לא באופן מוגדר. בחב״ד הדבר הזה מאד מוגדר למה הוא לא בסדר. [כתוב בקונטרס ההתפעלות שצריך להיזהר מזה] נכון, אדמו"ר האמצעי כותב בקונטרס ההתפעלות שמי שמפחד ממה שאחרים יעשו ממנו ולכן הוא מתכווץ, הוא לא חופשי ולא משוחרר להתפעל באופן טבעי, אז זה רע מאד.

אבל בכל זאת, ההתנהגות הזאת במדה מסוימת שומרת על בליטה חיצונית. אבל מה הבעיה? כמו כל חינוך. יש חינוך של יד חזקה, יש ילד שלא מתנהג בסדר, אפשר לתת לו סטירת לחי ולגמור את הסיפור. יש חינוך של לשבת איתו ולהדריך אותו בדרך האמת. לזרוק ביצים זה ודאי כמו לתת לו סטירה, וגמרנו, לשלול את זה. זה לא חינוך. זו תגובה לתופעה שבאמת לא רצויה. השאלה אם זה מחנך אותו, האם זה מתקן אותו, אולי רק מרדים אותו, אולי מקלקל אותו לגמרי. באמת זו לא דרך של חינוך לעשות ככה, אבל כך היא המציאות, כיוון שסתם בחור בישיבה לא יודע מחינוך, הוא לוקח ביצים וזורק... הוא למד שככה מתנהגים.

[אם באמת מגדירים את ההתנהגות החיצונית יוצאת הדופן כבליטה, אפשר באמת לצפות שאדם לא יסתכל החוצה, אלא פנימה] זה לא טוב. בדיוק, זה לא טוב, זה באמת מה שהרבי האמצעי אומר שלא טוב. [אבל זה המצב הקיים] אז המצב הזה הוא לא טוב.

אם כן, אנחנו מוצאים שיש תערובת טוב ורע, כמו כאן ברע – אם אמרנו עכשיו שרע הוא מצב של שלמות, ויוצא ממנו בליטות, ואם האדם רוצה להישמר מרע, הוא לא יהיה אף פעם שלם, כמו זה שמפחד מהמשיח שאמרנו קודם, אז באמת הוא מפחד מהדבר הכי טוב. בגלל שמשיח הוא בגימטריא נחש, אז הוא לגמרי מפחד ממנו, הוא לא רוצה אותו בכלל.

קליפת סנבלט

יש משהו מאד-מאד יפה שדיברנו עליו פעם, שהיה בזמן נחמיה, התקופה שלנו קשורה גם היא עם התקופה של עזרא ונחמיה, שיבת ציון, בנין הבית וביאת המשיח, וגם הוא החותם של התנ״ך, הספר האחרון של התנ״ך. כתוב שם שהיה לו שונא, היה לו מתנגד. נחמיה היה חסיד, היה רבי, והיה לו מתנגד. בכל התנ״ך, העיקרי שהיה לו 'מתנגד', מתנגד מאד-מאד חזק, היו לו כמה מתנגדים, אבל היה אחד עיקרי שהיה מתנגד שלו, והוא היה רבי. בכל התנ״ך כולו עיקר הענין של רבי ו'מתנגד' הוא נחמיה והמתנגד שלו. איך קראו לו? מי זוכר? השם שלו היה סנבלט.

נחמיה באמת עשה כל מיני פעולות חשובות, הוא בנה חומה. באמת הוא בנה חומה מסביב לירושלים בשביל לשמור מבליטות חיצוניות, אבל הוא עשה זאת, וגם זה היה נראה בליטה. נחמיה עשה הרבה דברים, חידושים גדולים שבעיני החיצונים היו נראים בליטה, ויש אחד ששונא את בליטת הקדושה, את גאות הקדושה.

כמו "ויגבה לבו בדרכי הוי'"[נה], כמו כאן בארץ, שיהיה אחד שילך בגדלות של קדושה, בגאות של קדושה. יכול להיות אחד שיבוא בדיוק עם הטענה הזאת, שאני שונא בליטות, וידכא אותו. זה מה שקורה כל הזמן, שאם יש איזה ציץ של איזשהו משהו בקדושה שמתחיל להציץ ולפרוח – מיד מדכאים ומורידים אותו, הופכים אותו למחתרת וכו' וכו', וכל מיני דברים שהם משהו שהקדושה רוצה לבטא את עצמה. יכול להיות שהדיכאון כאן כל כך גרוע שהוא גם משבש מה שאנשים רוצים לעשות. אבל זו ודאי התעוררות טובה מצד אנשים, ומיד יש דכאון של הממסד, וזו בדיוק הקליפה שנקרא סנבלט, ששונאים את הבליטה של הקדושה.

זה המתנגד ומקור המתנגד שהוא מתנגד לבליטה של החסידות, כמו שאמרתי קודם, שעל החסידים רואים בליטות, על הצדיקים הגדולים רואים בליטות. זה ממש סנבלט ששונא את הבליטה של הצדיק. הרי מה זה צדיק? על-פי כוונה זה אבר חי, היסוד, שנקרא "חותם בולט" בספר הזהר[נו]. אחד שלא מסוגל להוליד יש לו אבר מת. אבר מת הוא לא בולט, לא רואים אותו. עיקר הבליטה של הקדושה, שנקרא בליטת האמת, אנחנו תמיד לומדים שהאמת, חותמו של הקב"ה אמת[נז], ואמת היא היסוד, החי. כשהאמת מתחילה לבלוט, זה נקרא אבר חי בקדושה. זה הצדיק, יוסף הצדיק.

למה האחים שנאו את יוסף? גם כן, זה היה שורש של סנבלט, בגלל שיוסף בלט ביניהם, כמו בחלום שלו, קודם כל בא ומספר חלומות. אני חלמתי כך וכך שאני הכי טוב ואני הכי גדול, וכולכם משתחווים לי. בשני החלומות זה שהוא הבולט. במיוחד החלום הראשון, של האלומה שקמה. בקבלה זה נקרא יציבת היסוד[נח], זה נקרא האות ברית, "קמה אלמתי... ותשתחוין לאלמתי וכו'"[נט], בחלום הראשון שלו, גם בחלום השני. הצדיק הוא הבליטה של הקדושה. זה נקרא בליטת האמת.

באמת שונאים ה'מתנגדים' שונאים את זה. זה מתחיל בדקות מהאחים של יוסף, שהם כולם היו צדיקים. בכל זאת, חשבו שיוסף בולט. הם דימו שהבליטה של יוסף היא של קליפה. לא הבינו שזו בליטה של קדושה. ואחר כך, בתנ״ך, הסיפור העיקרי הוא זה של סנבלט ונחמיה. ואחר כך, לאורך כל הדרך. באמת זה דבר שבינתיים בעצמו טוב ורע. זה שבישיבות – כמו שאתה אומר – מדכאים את הבליטה, צריך עיון מה מבטלים, האם מבטלים בליטה רעה או שמבטלים בליטה טובה. בגלל שזה לא מבורר, יש עדיין ערבוב, יש טוב ורע.

חינוך נכון

שוב, אם לא מפקחים ומשגיחים על זה בכלל, זה ודאי לא בסדר. בגלל שאם יש מקום שכולם כאלה, שכל אחד צועק מה שהוא רוצה, אז זה נחמד, זה יכול להיות טוב, אולי זה בסדר, אולי הקב"ה נהנה מזה, אבל זה לא תיקון המדות של אף אחד.

אם יש יותר מדי בקורת זה לא טוב. כמו בזמן אדמו"ר האמצעי, שהביקורת היתה כל כך חריפה נגד בליטה, שאדמו"ר האמצעי כותב בעצמו על הדור שלו שהרדימו את האנשים, שכל כך פחדו מבליטה. זה אצל חסידים, לא אצל 'מתנגדים', שנרדמו במקום לעבוד את ה'. אז זה גם רע, זה הקצה השני. זאת אומרת, יש שני כיוונים של קיצוניות, יכול להיות לכאן או לכאן.

כמובן שלא זה ולא זה – זה לא חינוך. חינוך הוא לחנך בדיוק מה נכון, שאדם יוכל להכיר בעצמו. ברגע שהוא מכיר בעצמו, אז הוא קודם כל לא חושב על הזולת בכלל, כמו באיז'ביץ שלמדנו[ס]. מי שמכיר בעצמו מה זה ביטוי אמתי ומה של בליטה חיצונית, הוא במרכאות 'מצפצף על העולם'. כמו ההלכה הראשונה בשולחן ערוך[סא], הוא לא מתפעל מהמלעיגים כלל, בגלל שהוא יודע שמה שהוא עושה הוא דבר כן ואמתי, והוא בכלל לא מתפעל ולא אכפת לו בכלל.

כמובן שיש הלכה בתורה[סב] שצריך "והייתם נקיים מהוי' ומישראל"[סג], וככל שאפשר הוא משתדל לקיים את ההלכה הזאת, לא לעשות דבר שזה נראה בפני מישהו אחר כעברה, מה שהוא עושה. אבל כותב הרבי מאיז'ביץ שיש לפעמים שאי אפשר להחזיק את החבל משני הצדדים, יש לפעמים מקרים שלא יכולים להיות נקיים גם מה', לפי ההרגשה הפנימית של הלב שלו, וגם להיות נקי מישראל. במקרה כזה לפעמים הוא מעדיף להיות נקי בעיני ה', אף על פי שנדמה בעיני מישהו שהוא אפילו עושה עברה.

יחס חב"ד לבליטות

[מה שהרבי שליט"א מלמד היום, מקבל את הרעיון הזה? מה שאמרת עכשיו מבלי ללמוד מי השילוח, כי לא כל אחד יכול, אפשר להבין זאת? או שיבין בדיוק ההפך, שצריך לבטל כל בליטות? יש לו מקום שיש דבר כזה של עצמאות, ביטוי ובליטות שהן לא שליליים? כי בחב"ד מבטלים כל בליטה] באמת במסורת חב״ד, כמו שאדמו"ר האמצעי אומר כאן, במשך כל הדורות היה מאד-מאד חריף נגד בליטות.

גם לגבי ישיבות, זו הפנימיות, זו האמת. הכל מוגדר באמת, יש בזה השקפה ברורה, זה לא על-פי חוש. אם אתה אומר שזה ככה גם בישיבות זה בלי לדעת מה עושים, זו רק הרגשה כזאת. מה שאין כן בחסידות חב"ד זה מובן ומוכר מאה אחוז מה עושים ולמה עושים ככה.

עוד פעם, מי שמצליח לעבור את זה, כמו שעוברים נהר דינור, ולהגיע לצד השני, הוא טהור, כל הסיגים שלו התבררו והוא נשאר נקי. ודאי גדולי החסידים בכל דור ודור, רבי הלל, רבי אייזיק ועוד עשרות, אלו אנחנו יודעים את השמות שלהם, אבל מי שיודע קצת, יש עשרות-עשרות בחב״ד שהיום כל אחד מהם היה נראה משוגע, היה נראה חריג, אחרת. כולם, גם הזקנים האמיתיים של חב״ד היום לא מקובלים על הבריות בכלל. יש אחד באמריקה, שקוראים לו ר' אברהם מאיוֹר, שהוא אחד מהכי אמיתיים היום, וכולם לא מבסוטים ממנו, בגלל שהוא מתנהג בצורה קצת משונה. יש עוד הרבה כאלה. [יש עוד?] יש הרבה. הכי טובים, אמיתיים, ולא מרוצים מההתנהגות שלהם.

יש גם היום אחד, שלום חוני באמריקה, שהרבי עשה אותו משפיע, החסידים אמרו שהוא לא בסדר, לא מתנהג כמו כולם, לא מספיק חסיד. [מה הוא עושה?] בשעה שכולם חוזרים על השיחה של הרבי, לפעמים הוא הולך להתפלל. זו הטענה הגדולה. הוא הולך עם טלית, כביכול שהוא חושב שהוא עובד את ה', הוא הולך להתפלל, בזמן שאחרי התוועדות... כמה טענות יש להם נגדו, כביכול האשמות פליליות, דינים פליליים שיש נגדו, כמו שהוא מתפלל לפעמים, ושהוא עושה עוד כמה דברים, מתבודד לפעמים, יש כמה האשמות שמאד פליליות נגדו, והוא אחד מהאמתיים ביותר. יש עוד כמה יהודים כאלה אצל הרבי.

אם נסתכל בכל הדורות יש אלפים כאלה, כל החסידים האמיתיים היו ככה. רק שבחב״ד היו כולם מאד פנימיים, זה לא היה בחיצוניות. הכל היה חדור פנימיות ואמת, כל אחד הכיר את האמת, ועבר את נהר דינור, ועבד על עצמו עשרות-עשרות שנים. אבל אחר כך, מה שהוא הגיע – הוא הגיע באמת. אחר כך הוא כבר לא מסתכל על מה שהבריות יאמרו.

עוד פעם, זה לא חינוך, הכל בגלל שהחינוך לא מתוקן. העולם הזה לא מתוקן, גם בתוך התורה לא מתוקן. אם היה חינוך כמו שצריך, מה שנקרא חינוך והדרכה, לא היתה הבעיה הזאת. זה נקרא הבעל שם טוב ואדמו"ר הזקן, ראש החינוך וראש ההדרכה.

"סדר חדש"

[התנאים של היום כל כך שונים שאי-אפשר בכלל להשוות. הדור הזה הוא אחר לגמרי מאשר לפני 50 שנה. צריך סגנון חדש לגמרי] דיברנו על זה פעם. רבי אייזיק מהומיל אמר לפני הפטירה שלו שצריך להיות סדר חדש. ר' אייזיק מהומיל, הזכרנו אותו קודם, היה מגדולי גדולי החסידים, אמר זאת לפני שהוא נפטר. קודם כל בשנים האחרונות שלו הוא היה רבי בעצמו, הוא נהג כמו רבי אפילו בחיצוניות, לבש מלבושי רבי וכו', בשנים האחרונות, עדיין היה כפוף-שייך לצמח צדק. כמה שבועות לפני שהוא הסתלק, שהוא שכב, כנראה שהיה חולה, כל הזמן אמר לנוכחים שמראים לו את העתיד, את הדורות העתידים, שנעשה לו יותר ויותר חשוך כשהוא רואה את ירידת הדורות, מה שעתיד להיות לפני ביאת המשיח, נעשה לו יותר ויותר חושך כל הזמן.

אחד מהביטויים שהוא אמר, הביטוי הכי חשוב, שלפני ביאת המשיח, שהעולם כל כך יורד ומתמוטט, שהוא אומר שכל הזמן מראים לו מהשמים איך שהעולם מתמוטט, איך שבדורות הבאים העולם הולך ומתמוטט יותר ויותר, העולם היהודי. והוא ראה שלא יעזור שום דבר חוץ מסדר חדש, זה היה הביטוי שלו, "א נייעם סדר", צריך להיות סדר חדש[סד]. זה היה ביטוי אצלו.

הסברנו פעם שסדר זה הוא הבעל שם טוב והמגיד ואדמו"ר הזקן, זה נקרא סדר. זה ביטוי מאד חשוב, אחד מהדברים הכי פנימיים מה בין חב״ד לבין ברסלב. הענין הזה בחב״ד שיש הבעל שם טוב, כמו שאמרנו שיש את ראש המחנכים ואחר כך הוא מגיע לאדמו״ר הזקן שהוא ראש המדריכים וזה עובר דרך המגיד באמצע, אצל רבי אייזיק היה קורא לזה סדר, ככה הוא סדר של גילוי אור. כמו שלשה אבות, אברהם יצחק ויעקב. שאור אמתי, אור של קדושה, צריך שלשה דורות של נשמות עצומות חדשות לגלות זה נקרא סדר בשביל לגלות אור חדש בעולם. אפילו לאריז"ל לא היה את הסדר הזה. ממש מאבות העולם, מתן תורה, לא היה סדר מושלם כמו הסדר הזה שנקרא בעל שם טוב והמגיד ואדמו"ר הזקן.

הוא אמר שמה שהוא רואה בעולם לפני ביאת המשיח צריך להיות סדר חדש. אולי זה הרביים שהיו, אי אפשר לדעת, אולי הרבי הרש"ב והרבי הקודם והרבי. איך שלא יהיה, הוא אומר שצריך להיות סדר חדש וזה חידוש החסידות. וחידוש החסידות הוא חידוש החינוך וההדרכה בהתאם לדור שלנו.

[לא כל כך מחודש, צריך להיות מחודש] נכון, אני מסכים אתך, זה התפקיד שלנו, זה מה שאנחנו צריכים. עכשיו אנחנו צריכים את הדבר הזה מחדש. במיוחד, יש לנו שני חידושים עיקריים: חידוש אחד הוא ארץ ישראל, וחידוש שני הוא בעלי תשובה, ששניהם הולכים יחד. בשביל ארץ ישראל ובשביל בעלי תשובה צריך באמת לחדש את כל העניינים, לחדש את הכל. לא לחדש, לשנות משהו בעצם, ביהודי. גם הבעל שם לא חידש, הבעל שם הוא בסוד תלמיד ותיק לגבי משה רבינו. תלמיד ותיק בגימטריא 1000, בגימטריא ישראל בעל שם טוב. רבא אמר ש"כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש כבר נאמר למשה בסיני"[סה]. אף על פי שנראה שהוא מחדש משהו הכל כבר נאמר למשה מסיני, אלו אלף האורות שנמסרו לו.

עוד פעם, צריך לעשות חידוש גדול מאד בעולם. [גם בפנימיות התורה?] לא, תמיד זה בפנימיות התורה. יש שני תנאים מיוחדים שלא היו קודם. כמו אצל הבעל שם טוב. הוא היה בדור מסוים, היו תנאים מסוימים, היהדות היתה במצב משונה, והוא חידש בהתאם לאותו מצב. עזרא ונחמיה חזרו לארץ גם כן חידשו. היו כמה פעמים חידושי תורה. החידוש הראשון הגדול היה באמת בזמן עזרא ונחמיה, שממש עשו "ברית חדשה"[סו], לחדש את התורה. אחר כך אפשר אולי לומר שמעזרא ונחמיה עד הבעל שם טוב לא היה משהו כל כך גדול. [היו משניות וגמרא] בסדר, היו גילויים של תורה, אבל חידוש עממי ממש, לחדש את היהדות, לעשות מכל היהדות חדש, מה שנקרא 'טריות' בלשון הבעל שם טוב.

הבעל שם טוב אמר[סז] שנשמתו ירדה לעולם הזה לעשות טרי, 'פרישקייט', לרענן את כל היהדות מהיסוד, כביכול הכל מתחיל להיות מיובש ח"ו. מיובש היינו "ונהר יחרב ויבש"[סח], כתוב בזוהר[סט], שהנהר הולך וחרב ויבש. ברגע ש"ונהר יחרב ויבש" צריכה לקום נשמה שמרעננת את הכל, שמחדשת הכל. מעזרא ונחמיה עד הבעל שם טוב לא היה עד כדי כך חידוש גדול כזה שמרענן את כל היהדות, עכשיו צריך גם כן להיות אותו דבר. [מה עם על מה שקורה בדורות האחרונים ביהדות, בענין תשובה, בענין ארץ ישראל?] אז זהו, אבל אין לזה עדיין סדר, זה לא מסודר. כמו שהוא אומר כאן, שיש את הדברים האלה, אבל מדכאים דברים טובים, אין סדר, זה תהו ובהו. נקוה שזה יסתדר.

השאלה אם אנחנו צריכים לעשות משהו אפילו לפני. צריך לקוות כל יום ולהאמין כל יום שהמשיח יבוא, אבל בכל זאת לא צריך ללכת לישון עד שיבוא. צריך לעשות משהו, צריך לנסות, לעשות, עד כמה שאנחנו מבינים מה העבודה שלו, צריכים כבר להתחיל את זה, לא לחכות בשקט. לא לפחד.

[יוצא שיש חילוק בין חידוש החסידות בחוץ לארץ לבין מה שצריך להיות היום בארץ ישראל] עוד פעם, אם הבעל שם טוב היה במרוקו זה גם היה משהו אחרת. הבעל שם טוב היה בדיוק לפי הדור שלו. כמובן, התורה שהוא מגלה זה שייך לכולם, אבל מתוך הלבושים, דיברנו קודם איך זה מתבטא, אפשר אחר כך לטעות. בגלל שאנשים רק רואים את הלבושים ולא יודעים מה שבתוכם וחושבים שצריך לשמור על הלבושים, שתמיד צריכים להיות אותו דבר, כמו שהיה אצלו. ברגע ששומרים על הלבושים בעוד הדור משתנה והתנאים משתנים והארץ משתנה והכל משתנה, הלבושים כבר לא שייכים. הפנימיות ודאי שייכת.

צריכה לבוא נשמה מאד גדולה, ולכן צריך להיות רבי בכל דור, שהתפקיד של הרבי הוא להרגיש את הפנימיות, להרגיש את הדור ולהתאים תמיד את הפנימיות לדור. זו "אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא"[ע]. צריך להיות משה רבינו בכל דור ודור, להתאים את התורה לדור. זו העבודה של משה רבינו בכל דור.

חידושים בדורנו – ארץ ישראל ותשובה

בדור שלנו יש כמה חידושים. החסידות נמשכה כמה דורות, כמה מאות שנים, וכמובן שבכל דור תמיד היו שינויים, אבל הם לא היו כל כך דרסטיים, כל כך גדולים, כמו עכשיו בדור הזה. הדור הזה הוא ממש "פנים חדשות באו לכאן"[עא]. יש "פנים חדשות" לגמרי בכמה מובנים, שהם קודם כל כמובן של ארץ ישראל ולשון הקודש, ומלחמות ועניינים וגם בעלי-תשובה. כל כך הרבה התחדש עכשיו שצריך מאד-מאד לחדור לנקודה הפנימית של החסידות על מנת לחדש את הלבושים, שיתאימו בדיוק לתנאים האלה.

[לכאורה ישנה תורה שמתאימה לדור החדש, שמדברת על תשובה ועל בנין הארץ] זה עוד לא התבשל לגמרי, אם אתה מתכוון לרב קוק. הרב קוק היה נביא לזה, הוא היה חוזה שצריך להיות דבר כזה. הוא רק ראה, הוא צפה שצריך להיות חידוש, אבל זה עוד לא ירד, לא התגלה. זה לא שהדבר כבר בא, אבל באמת הוא נביא לדבר הזה. [אף אחד לא מתנהג אחרת, אף אחד לא עובד את ה' אחרת, הכל כמו שהיה בחוץ מחוץ לארץ, אין הבדל] כן, הרוח שבישיבת מרכז הרב דומה. יש קשר והזדהות עם ארץ ישראל, אבל איך שלומדים תורה אני חושב שזה כמעט אותו דבר. להפך, רוצים שיהיה דומה לפונוביז', וככל שיהיה ברמה של פונוביז' יהיה יותר טוב. אם כן, לא שיש משהו פה חדש לגמרי, בדיוק להפך, אפילו לא הגיע לחסידות, רק רוצים להיות כמו פונוביז' בלמדנות.

בקיצור, ודאי שאת הגרעין והראיה הרב קוק ראה. יש הרבה דברים דווקא שהוא ראה וכתב בפירוש ולא רוצים אפילו להתחיל לקיים אותם, מה שהוא כותב, לדאבוננו. כל מי שקשור עם מרכז הרב צריך לדאוג לדבר הזה, לדאוג למה לא מקיימים מה שכתוב בכתבי הרב קוק? למה זה לא חשוב לאף אחד? למה מדכאים את זה?

עוד פעם, בתוך מרכז הרב, מי שירצה להתנהג כמו שהרב קוק כותב בפירוש, יאמרו עליו בדיוק שנאמר קודם, יגיבו לו, כמו שהוא אמר קודם, בחריפות שהוא מבליט, שהוא בולט, ושהוא חיצוני ומשוגע, יאמרו בפירוש שהוא משוגע. עוד פעם, מי שממש יקח את ספרי הרב קוק בצניעות, בעדינות, וישתדל על עצמו (נקטע??)

כל העיכובים – רק דמיונות

לא אמרנו כאן שיש מישהו יותר טוב מהשני, אנחנו שכולנו באותו פער, זה מה שאנחנו אומרים, שכולנו מחכים לישועה, כל עם ישראל מחכה לישועה, במיוחד כאן בארץ. הישועה קרובה לבוא, יש באמת את כל התנאים כך שאין סיבה שיהיה עיכוב. זה מה שהרבי צועק "משיח נאו"[עב], שלא צריך להיות שום דבר שמעכב, אין שום דבר שמעכב, ממש "לאלתר לתשובה לאלתר לגאולה"[עג]. זה רק דמיון, רק כח המדמה המוחלט של השטן שמעכב את הדבר. אין שום מציאות שעכשיו עומדת בפני הגאולה, רק דמיונות. בכל הדורות שקדמו היתה מציאות שמתנגדת. עכשיו באמת הגענו למצב כזה שהמציאות לא מתנגדת, רק לקום ולעשות. הדבר היחיד שמעכב את ביאת המשיח הוא רק כח המדמה, רק הדמיונות.

[פחדים?] כן, רק פחדים. כמו שרבי נחמן אומר שכל היצר הרע הוא רק הדמיון[עד], רוח הטומאה. יש עדיין את רוח הטומאה הזאת שכבר מרגישה שהגיע הסוף שלה עוד מעט, אז היא מתגברת בסוף, כמו כתוב שכל דבר הולך ומתגבר. דווקא עכשיו מה שמתגבר הוא רק הדמיון שמעכב ואין שום דבר שעומד כנגד, יש את כל התנאים להביא "משיח נאו" על ידי ההתנהגות שלנו. יש לנו הכל, יש לנו תורה – תורת הנגלה, תורת הסוד – יש לנו ארץ ישראל, לשון הקודש, לא צריך יותר מזה.

ג.      דעת – יחוד

תיקון העקב

רק נגמור כאן את הסעיף הזה. התחלנו מכך שקדושה וטהרה הן חכמה ובינה. על זה כתוב "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין וזיווגיהו תדיר". זיווג זה:

הוּא הַטּוֹב בְּעֶצֶם [אף על פי שאנחנו אומרים כאן, לפי ההתבוננות שלנו, שחיים וטוב הם יה, אבל הטוב בעצם הוא הזיווג שביניהם, בין י ו-ה. מהו הטוב בעצם?], בְּחִינַת ״דֶּבֶק טוֹב״ [יש פסוק בישעיהו "דבק טוב"[עה]] וּבְחִינַת ״אִמְרוּ צַדִּיק כִּי טוֹב״ [הצדיק המייחד] הַצַּדִּיק־עֶלְיוֹן הוּא סוֹד הַדַּעַת — הַיִּחוּד בֵּין חָכְמָה לְבִינָה וּבֵין הַמֹּחַ לַלֵּב.

צדיק תחתון הוא היסוד וצדיק עליון הוא הדעת, ובתוך הדעת גופא יש שתי בחינות. עוד פעם, לפעמים כתוב בקבלה ובחסידות[עו] שצדיק עליון הוא יסוד הזכר וצדיק תחתון הוא יסוד נוקבא, שהם יוסף ובנימין – יסוד ז"א הוא צדיק עליון ויסוד נוקבא הוא צדיק תחתון. אבל לפעמים כתוב[עז] שצדיק עליון הוא דעת וצדיק תחתון הוא יסוד בכלל. בתוך הדעת גופא יש גם כן צדיק עליון וצדיק תחתון. צדיק עליון שבתוך הדעת מייחד חכמה ובינה, הכח לייחד את המוחין בשורשם, וצדיק תחתון בתוך הדעת מייחד את המח והלב. הדעת שמולידה את הרגש בלב נקראת צדיק תחתון שבדעת.

ע"ב גשרים

אם כן, צדיק היא תמיד אחד שמחבר. המושג צדיק הוא גשר מחבר. בזוהר כתוב[עח] שיש ל"ו צדיקים נסתרים ול"ו צדיקים נגלים, ואלו ע"ב גשרים, זה ביטוי בזוהר. אלו ע"ב שמות הקדושים של הקב"ה. צדיק בפירוש בזוהר נקרא גשר, יש ע"ב גשרים. זה אחד מהדברים הכי חשובים, כמו הנתיבות והשערים ועמודי אור. יש כמה דימויים עיקריים בקבלה הראשונה. בכתר יש עמודים, תרך עמודי אור. הדברים הכי שמכירים אותם הם נתיבות ושערים – ל"ב נתיבות בחכמה, נו"ן שערים בבינה. אבל באמת יש מושג כזה של עמודי אור, עמודים. פעם אחרת הסברנו אותו יותר באריכות, יש עמודים ונתיבות, שערים וגשרים.

[גשרים הם כנגד דעת?] דעת היא גשרים, ובמיוחד החסדים. לפעמים כתוב שע"ב עולה חסד בגימטריא. כתוב שיש תר"ך עמודי אור, ול"ב נתיבות חכמה, נו"ן שערי בינה וע"ב גשרים. תר"ך ל"ב ונו"ן, כמה הכל ביחד? זה סוד חשוב בקבלה. בכתר יש 620, כמנין כתר, תרך עמודי אור. בחכמה יש מושג בקבלה הראשונה ל"ב נתיבות ובבינה יש נו"ן שערים. 702, שזה מה? שבת, זו כוונה ידועה בקבלה הראשונה. הסוד של שבת הוא יחוד ג"ר. שבת היא ג"ר. כתוב שיש בשבת שלש עליות – בינה, חכמה, כתר. בבינה יש נו"ן שערים, בחכמה ל"ב נתיבות ובכתר תר"ך עמודים, הכל בגימטריא שבת. בקבלה הראשונה זה אחד מהסודות העיקריים של שבת.

חוץ מכל זה יש עוד ע"ב גשרים, כמנין חסד. הכל ביחד זה 774.

שלש מדרגות של צדיק עליון וצדיק תחתון

למה הסברנו את כל זה? רק להסביר שהמושג צדיק הוא גשר, וגשר היינו מחבר. כתוב בתורה "ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ"[עט], וכתוב שבכל יהודי יש שני צדיקים. צדיקים לשון רבים, "מיעוט רבים שנים"[פ]. כך אדמו"ר האמצעי כותב בחסידות[פא], ש"ועמך כלם צדיקים" הכוונה שכולם צדיקים, וכל אחד כולל שני צדיקים, יש בו שורש של שני צדיקים, צדיק עליון וצדיק תחתון. זה נקרא "ועמך כלם צדיקים", ככה כותב אדמו"ר האמצעי.

אמרנו שבמושגים צדיק עליון וצדיק תחתון גופא יש לפחות שלש מדרגות עיקריות, מהו צדיק עליון ומהו צדיק תחתון, במונחים של הספירות – או שצדיק עליון הוא יסוד ז"א וצדיק תחתון הוא יסוד נוקבא, יוסף ובנימין, זה הפשט בדרך כלל.

נרחיב: צדיק עליון וצדיק תחתון שוים בחסידות למושגים יחודא עילאה ויחודא תתאה. עוד פעם, צדיק הוא מי שעושה את היחוד, צדיק עליון עושה יחוד שנקרא יחוד עליון, יחודא עילאה, וצדיק תחתון עושה יחוד שנקרא יחודא תתאה. לפעמים כתוב שיחודא עילאה הוא היחוד שבאצילות ויחודא תתאה הוא היחוד שבעולמות בי"ע. אז אם אנחנו אומרים שיחודא עילאה הוא היחוד שבאצילות, זה נקרא יחוד אלקות שלמעלה מזמן ומקום. זה נקרא לגלות אצילות בבי"ע, "אצילות איז אויך דא"[פב], כמו שאמר המגיד. הצדיק שעושה זאת הוא צדיק תחתון ביסוד נוקבא. אבל יש בקבלה שכתוב שיחודא עילאה הוא יחוד יה, ויחודא תתאה הוא יחוד וה.

עוד פעם, בתניא כתוב[פג] שיחודא עילאה הוא יחוד באצילות. יחוד זו"ן באצילות הוא יחודא עילאה, כמו שהוא באצילות, ויחודא תתאה הוא יחוד אלקות בעולמות התחתונים בי"ע. אם שני היחודים הם ככה, אזי שני הצדיקים המייחדים, הכחות המחברים והמייחדים, הם יסוד ז"א ויסוד נוקבא. אבל כתוב שיחודא עילאה ויחודא תתאה שניהם בתוך האצילות – יחודא עילאה הוא יה ויחודא תתאה הוא וה. לפי זה, כמו שאמרנו קודם, צדיק עליון הוא הדעת המייחדת יה, וצדיק תחתון הוא יסוד ז"א המייחד וה.

אכן, יש עוד יותר גבוה מזה, שבתוך הדעת גופא יש שני יחודים: יחוד המוחין בינם לבין עצמם, שורש החכמה ושורש הבינה, ויחוד ישסו"ת, שאלו המדות של המוחין עם הרגש שבלב. בלשון החסידות זה נקרא לייחד את המדות שבשכל עם השכל שבמדות. זו גם כן דעת שבבחינת צדיק תחתון.

"נשים דעתן קלה" – חיבור בין השכל למדות

יש מאדמו"ר הזקן[פד] פירוש מאד-מאד עמוק במאמר חז"ל הידוע "נשים דעתן קלה"[פה]. מאד חשוב בשביל נשים, כל מי שילמד נשים, יותר מאשתו. זהו פירוש מאד-מאד חשוב. רק עכשיו הדפיסו את הספר שנקרא מאמרים קצרים, עניינים – של אדמו"ר הזקן, שלא היה מודפס אף פעם, ושם כתוב פירוש מאד-מאד יפה על "נשים דעתן קלה". יש שם הרבה מאמרים, מאות מאמרים קטנים. זה ספר עניינים שיצא עכשיו, של אדמו"ר הזקן, ושם יש קטע שמתחיל "נשים דעתן קלה".

הוא מסביר ככה, ממש פירוש יוצא מן הכלל. קודם כל, הוא עושה מכולנו עכשיו בדור הזה נשים. הוא אומר, מה נקרא דעת קלה? קודם כל, כל דבר קשור עם הפשט. דעת קלה נקרא שקל לנתק ולהסיח את הדעת. מי שיש לו דעת קלה, הכוונה שהוא בקלות מסיח את דעתו, שהוא לא מחזיק ראש, כמו שאומרים. יש מצב שהדעת קלה, הכוונה שבקלות מסיחים את הדעת. ויש מצב שהדעת חזקה, זאת אומרת שלא מסיחים את הדעת בקלות, שהקשר הדוק, טוב.

הוא מסביר שאיש הוא בחינת דעת עליון של דעת. הכוונה, הדעת שמחברת בין חכמה ובינה בשורש. כיוון שחכמה ובינה בשורש – זה חידוש חשוב – יותר קרובות בעצם מאשר היחס בין דעת לבין לב, בין מוחין ולב, לכן הקשר ביניהם הוא יותר חזק ויותר הדוק. מה שאין כן דעת קלה היא דעת תחתון שמחברת בין השכל לבין המדות. כיוון שיש מרחק רב במשמעות, בענין, בין השכל לבין המדות, לכן הדעת הזאת קלה. מה הכוונה קלה? שבקלות היא ניתקת.

עוד פעם, הוא מסביר שדעת נשים זו הדעת בין המח, הקשר בין השכל לבין הלב הוא דעת נשים, והדעת הזאת קלה. מה הכוונה שהיא קלה? שהיא במהרה מתנתקת. מה הענין? הוא אומר שמי שהוא אשה, מי ששייך לדעת הזאת, ולכל אחד יש את זה, במיוחד בדור שלנו, זה עיקר העבודה שלנו, לחבר את המח והלב – הוא צריך הרבה התבוננות על מנת שלא להסיח את הדעת.

הוא כותב בקיצור, אבל יוצא בסוף שהוא אומר בפירוש, שאשה זקוקה ליותר התבוננות מאשר איש. כיוון שאצלה הדעת קלה, וזו לא מציאות של יאוש, שאם הדעת קלה אז גמרנו, אז אין מה לעשות – יש מה לעשות! מה צריך לעשות אם הדעת קלה? צריך לחזק את הדעת. אם כן, אשה זקוקה ליותר חיזוק הדעת מאשר איש. איך מחזקים את הדעת? על ידי התבוננות. כך הוא כותב בפירוש.

למה הסברנו את זה? בגלל ששם הוא אומר בפירוש שדעת האיש היא דעת עליון וזו הדעת בין חכמה ובינה, ודעת אשה, שנקראת צדיק תחתון, היא הדעת שמחברת בין השכל לבין הלב. הוא אומר שהדעת שבין השכל ללב היא קלה. מה הכוונה? שבמהרה היא יכולה להתבטל, להינתק. ולכן דווקא בדעת הזאת זקוקים להמון התבוננות, לחזק אותה. מה שאין כן בדעת עליון לא צריך כל כך הרבה התבוננות.

זו התבוננות שמגיעה עד ה"מעמיק". יש בהתבוננות גופא הרבה מדרגות. יש בזה הסבר של רבי הלל בתחלת קונטרס ההתבוננות[פו], קודם כל, תלוי כמה יש עמלק שמפריע, שמטיל ספקות, שמבטל את הקשר. אבל ככל שיש עמלק כך ההתבוננות צריכה להיות כל כך עמוקה שהיא מגיעה ל"כח המעמיק". זה נקרא המעמיק שבנפש, מוחא סתימאה, ואז הוא יכול לקשר אותם, אף על פי כן. אבל דווקא האשה צריכה להתבונן יותר עמוק מאשר האיש, להגיע למקום הזה.

אם כן, לא גמרנו הערב אפילו את הסעיף הזה. מה שעכשיו למדנו הוא שדעת עליון ודעת תחתון הן גם צדיק עליון וצדיק תחתון. עוד פעם, טוב הוא הדבקות. רק שבזכר הטוב הוא בחשאי ובנקבה הטוב הוא במורגש. זה עיקר הענין כאן. לכן אנחנו אומרים כאן שהזכר, ה-י, הוא חיים וה-ה היא טוב. באמת הטוב הוא סוד הדבקות, רק שבחכמה הטוב הוא שמן ובבינה הטוב הוא יין – שמן בחשאי ויין בגילוי. לכן כאן אנחנו אומרים טוב על שם המורגש, מורגש הטוב. אף על פי שעצם הדבקות נקרא טוב.