קליפה קדמה לפרי

שיעור מפי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

בקבלה ובחסידות אנו מכירים את המושג "קליפה קדמה לפרי" (לקמן: קק"ל) במקומות רבים, במאמר שלפנינו נביא דוגמאות למושג זה בכל רמות ההשתלשלות, המכוונות כנגד שלושה עשר כחות הנפש (שלוש עשרה הספירות המתגלות בנפש, מאמונה עד שפלות, כידוע).

לפני שאנו פונים לדוגמאות, יש להקדים כמה ענינים להתבוננות:

קק"ל – מוחין דאמא

עלינו לדעת שבכללות כל המושג של "קק"ל" שייך בעיקר למוחין דאמא, מח ההתבוננות. במוחין דאמא יש השתלשלות מסודרת של הדברים, יש קדימה ואיחור. לעומת זאת במוחין דאבא אין אנו מוצאים סדר זה. מוחין דאבא הם בכללות למעלה מן הזמן, ועל כן לא צריך להיות בהם סדר של קדימה ואיחור לפרי.

בבלי וירושלמי – מוחין דאבא ומוחין דאמא

את ההבדל אנו מוצאים בין שני התלמודים, אשר ידוע כי הם מכוונים כנגד מוחין דאבא ומוחין דאמא. בתלמוד הירושלמי – המכוון כנגד מוחין דאבא – אנו מוצאים מיד תירוצים וישובים, הדברים באים ישירות אל סיכומם.

בתלמוד הבבלי – המכוון כנגד מוחין דאמא – אנו מוצאים הקדמת הרבה קושיות, הווא אמינות וסיכומי בינים, ורק בסוף בא התירוץ הסופי.

בירור המציאות – על ידי מוחין דאמא

למרות שלכאורה היה מקום להעדיף את הלימוד הקצר והבהיר של הירושלמי, אנו מוצאים כי הלימוד שהתקבל בכל הדורות היה דווקא לימוד הבבלי, מדוע? מוסבר כי הבירור של השכבה החיצונית במציאות הוא דווקא על ידי "מוחין דאמא" – דווקא על ידי הסדר בו יש קליפה, ואזי שוברים אותה ומגלים פרי.

קליפה – תהו; פרי – פריה ורביה

בכל מדריגה ומדריגה אנו מסבירים כי מדריגת הקליפה היא מדריגה של תהו[ב], של חוסר אפשרות להתמקד ולהצטמצם. אמנם "לא תהו בראה לשבת יצרה" – התכלית היא בנשיאת הפרי בפריה ורביה מולידה פרות בעולם. לכן העקרון המנחה הוא כי כל מה שאינו מסוגל, או שנטיתו הטבעית הפוכה מבריאה, מיציאה לבר והולדת מציאות, נקרא קליפה, אף אם מדריגתו נעלית ביותר.

לפי דברים אלו, בדרך כלל נראה כי המדריגה העליונה, היא תמיד קליפה ביחס לתחתונה ממנה (ו"פרי" המדריגה העליונה הוא "קליפה למדריגה התחתונה"), אשר קרובה יותר בסדר ההשתלשלות לבריאה של ממש. וההסבר ל"קליפה קדמה לפרי" הוא לא רק "קדימה בזמן" אלא אף "קדימה במעלה" ו"קדימה בחשיבות".

הקדמת קליפה לפרי – מתוך רצון בקליפה

אחת הסיבות המוסברות במאמר של הרבי הרש"ב להקדמת הקליפה לפרי, היא שלאחר גילוי הפרי כבר לא ניתן מקום לקליפות. לאחר שמגיעים לעיקר, שוב לא ניתן לחזור ולעסוק בטפל. לאחר שנאמרה הנקודה העיקרית אין מקום לרמזים ולהקדמות. לדוגמא: אם הפסוק המסכם של קהלת – "סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם" – היה נאמר בתחילה, לא היה מקום כלל לכתיבת כל המגילה.

הרבי הרש"ב מביא הוכחה מתחילת העץ-חיים לענין זה. האריז"ל מסביר כי הקב"ה צמצם אורו לגמרי ואז גילה נר, ולא השאיר מראש את הנר, משום שכאשר משאירים משהו, אי אפשר לצמצם באמת, כאשר נמצא הפרי לא ניתן להוות את הקליפות. אותו דבר אנו מוצאים בבריאת אדם הראשון, שקודם נברא עפר מן האדמה ורק אחר כך נפח בו ה' נשמה, אם היתה מאירה הנשמה מראש הגוף לא היה 'גופני' דיו, לא היה קליפה (מסתירה ושומרת) אל הנשמה.

הקדמת קליפה לפרי – הגנה מפני עצמת הפרי

סיבה נוספת להקדמת הקליפה לפרי, היא על מנת שגילוי הפרי לא "יהרוג" את המשפיע ואת המקבלים. יש בהפקת הפרי עצמו ענין של מות למשפיע[ג], הקליפות שומרות שלא יהיה מות אחרי הגילוי.

גם מבחינת המקבלים יש חשש כי לא יוכלו לעמוד בעצמתו של החידוש, בעצמתו של הפרי. כאשר ישנן קליפות הסובבות את הפרי וקודמות לו, במשך המהלך של הסרת הקליפות מתרגל המקבל אל מציאותו של הפרי, תוך כדי ראיה מעומעמת שלו  – מבעד למסך הקליפות.

שלוש עשרה דוגמאות לקק"ל:

אין האמיתי קדם ליש האמיתי

במדריגת "יחיד" שלפני הצמצום ישנו גילוי ש"הוא לבדו הוא ואין זולתו". במדריגה זו – מדריגת העצמות – נראה כי התכל'ס הגלוי הוא "הוא", וזהו. במדריגה זו אין צורך בשום דבר, בשום בריאה ויציאה לבר. מדריגה זו היא "אין האמיתי". בוודאי ש"ראש" כזה לא נושא פרי, והוא אפילו מעכב יציאה לאור של איזה שהוא דבר. מבחינה זו, יש פה קליפה – קליפה שעוצרת את ההתפתחות.

התפתחות הפרי היא התכלית, הדילוג אל היכולת לברוא עולמות[ד], שהיא מעבר ממדריגת "אין עוד מלבדו" שב"יחיד שלפני הצמצום", למדריגת "כל יכול" – ביכולת לברוא עולמות – שב"יחיד" שלפני הצמצום. באמירה כי זהו הפרי האמיתי, גנוזות של שאר המדריגות, כפי שהקדמנו כי ה"פרי" הוא בבריאה ובהולדת העולמות. כביכול אנו אומרים כי ה' רוצה[ה] 'אקשן' – ה' רוצה פעילות והתפתחות, ולא שקיטה על חוסר כל צורך, על "הוא לבדו הוא ואין זולתו".

בכלל, המושג של קק"ל הוא מושג של בריאה יש מאין, של הפקה לבר. אם אנו במצב בו לא 'הולכים על בריאה' אזי אין משמעות לכל הענין, אין קליפה ואין פרי, לא ניתן כלל לדבר במושגים אלו[ו]. שוב, אנו רואים כי המושג קק"ל שייך למוחין דאמא, כנ"ל. עצם מושג ה"בריאה יש מאין" מזוהה בקבלה עם עולם הבריאה, בו שוכנת אמא – "אמא מקננא בכורסיא".

"אי התעוררות" קודם ל"התעוררות" – "שבע רצון" קודם ל"רצון"

בדרגת "אחד" שלפני הצמצום יש מצב של "אי התעוררות" – כביכול מצב של שינה. השינה היא שכאשר יש ביכולת העצמות יכולת לרצות ויכולת שלא לרצות, הבחירה היא במצב של אי רצון. השינה היא גם תענוג,  במדריגה זו העונג הוא "שעשועים עצמיים" – "שעשועי המלך בעצמותו" – בלא כל התעוררות למעש.

בחסידות מבואר כי מדריגה זו הקודמת להתעוררות הרצון (– "כד סליק ברעותיה למברי עלמא"), הינה קודמת לו במעלה, אך יותר בפנימיות, מוסבר כי היא קודמת לו אף בסיבה, ושורש הרצון לבריאת העולמות נעוץ בשעשועים העצמיים דווקא. בלשון הקבלה, הפקת הרצון ממדריגת השבע-רצון שאינו חפץ במאומה, היא המעבר מג"ר ד"אחד" לז"ת ד"אחד".

כח האין סוף קודם לכח הגבול; אור אין סוף קודם ל"שיעור"

התפשטות הרצון היא התפשטות אוא"ס הקודם לצמצום. הרצון לבריאת העולם הוא רצון אין סופי, שהדלוג שלאחריו הוא דילוג לגבול (ראה לעיל בהערה). גילוי כח הגבול (תיקון) הוא פרי ביחס לרצון האין סופי (תהו). כאן יש דוגמא בולטת לכך שהפרי במדריגה מסוימת הוא הקליפה לגבי המדריגה הבאה.

הפקת הסוף מהאין סופיות היא בסוד קק"ל, ובאותיות הקבלה, הדרגה של חשיפת כח הגבול שבא"ס – שרש הקו באוא"ס – היא המעבר מסוד ה"גולגלתא דאריך" (– רצון אין סופי, ללא טעם מגביל ומישב) ל"מוחא סתימאה" (– טעם כמוס לרצון, הכח הפנימי להחדיר את הרצון התוהי והאין סופי לכלי השכל הממוקדים). בערכים שבהם השתמשנו קודם נאמר כי כאן הוא המעבר ממדריגת "אחד" שלפני הצמצום – אוא"ס ורצון פשוט, למדריגת "קדמון" שלפני הצמצום – ה"גליף גליפו בטהירו עילאה" – "שיער בעצמותו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל".

ברישא חשוכא והדר נהורא

לצורך בריאת העולם צמצם ה' את אורו האין סופי, על מנת לפנות מקום לעמידת העולמות. חשך הצמצום הינו קליפה, שכל תכליתה הוא גילוי האור שלאחריה – גילוי אור הקו. החשך שקדם לאור (– "והארץ היתה תהו ובהו וחשך… ויאמר אלקים יהי אור") הוא סוד הקק"ל שבספירת החכמה – תחילת כניסת הדברים למודעות פנימית ומצומצמת, מודעות של "אחר הצמצום". אכן, בפירוש כתוב בקבלה כי הארת הקו היא על דרך הברקת החכמה על השכל (מתוך חשך הצמצום).

קטנות קודם לגדלות; למיגרס איניש והדר ליסבר; מתוך שלא לשמה בא לשמה

בספירת הבינה מתבטא הקק"ל בכלל "קטנות קודם לגדלות"[ז]. כלל זה הוא כלל המדבר בהתפתחות שכלית הבאה מלמטה למעלה. אחרי השכל המאיר מלמעלה למטה שבחכמה, בא הפרי הנקלט אצל האדם, ומתפתח מלמטה למעלה במח הבינה.

מדוע ה"קטנות" היא קליפה ביחס לגדלות? לכאורה ניתן היה לומר כי היא הבסיס שלה, כי הגדלות היא הקטנות בהתפתחותה. אמנם, אין הדברים כך – הקטנות היא היפוכה של הגדלות, ומונעת את התגלות הגדלות. כאשר השכל בקטנות, הוא נמשך לדברים קטני ערך, וכאשר האדם נמצא בקטנות מוחין, אי אפשר כלל לדבר עמו על ענינים שבגדלות – הקטנות קליפה שמונעת את גילוי גדלות. כאשר ההשקפה הקודמת של אדם מונעת הארת אור חדש, זוהי קליפה של קטנות קודם לגדלות. הקטנות היא מלאת ישות, לכן ניתן לפתות את קטן המוחין בטובת הנאה אישית. בגדלות ישנו ביטול אמיתי אל החכמה בעצמה, אל המושכל הטהור אותו רוצים להשיג (ויתר על כן, אל האלקות המתגלה בתוכו).

לשם המחשה של הכלל "קטנות קודם לגדלות": הקטנות היא לימוד גירסא, לימוד בקיאותי שאינו מעמיק (ובעצם, עלול לקלקל את החוש בהעמקה, ואת הרצון להבין כל סברא, ומצד זה הוא קליפה אל הפרי), והגדלות היא לימוד הסברא – לימוד עיוני ומעמיק. אנו מוצאים כי חז"ל הורו – "ליגמור איניש והדר לסבור"[ח] – קטנות קודם לגדלות.

הדוגמא שהבאנו שייכת לתחום לימוד התורה. אנו מוצאים דוגמא נוספת השייכת גם היא לתורה, אך שייכת גם יותר לעולמה של הבינה. חז"ל אומרים לנו כי "לעולם יעסוק אדם בתורה שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה", הדברים אמורים בתורה, אך הם מדברים גם בכל תחום בעבודת ה'. העבודה בכלל (ובפרט "עבודה שבלב זו תפילה") שייכת לעולם הבינה.

לפי הסדר של "קטנות קודם לגדלות" אנו מבינים כי "לעולם יעסוק אדם בתורה שלא לשמה" היא הוראה של "לכתחילה" (כשם שהוראת "ליגמור איניש והדר לסבור" היא לכתחילה). על האדם להתחיל את עבודתו בקטנות ו"שלא לשמה", ועל ידי קליפה זו יזכה להגיע לפרי (ההפוך מן הקליפה) – "בא לשמה".

תהו קודם לתיקון; התקשרות לפרט קודם להתקשרות לכלל

עצם הענין של תהו קודם לתיקון (הענין העיקרי של הקק"ל, כמבואר לעיל) שייך לספירת הדעת. כתוב כי  תחילת שבירת הכלים היתה בדעת (שכנגד המלך הראשון – בלע בן בעור), מהי משמעות הדברים? הדעת דתהו היא מודעות עצמית שאינה מתוקנת, על דרך דעת האדם לאחר חטא עץ הדעת. התיקון לדעת זו הוא ענוה – "דלעי באורייתא תדיר ולא מחזיק טיבותא לנפשיה" – עשית דברים טובים מרובים (אשר הם בבחינת "כלים מרובים דתיקון"), ללא הרגשה עצמית.

עצם הנקודה של שבירת התהו, במודעות עצמית מופרזת. כאשר מופעל כח הריכוז שבדעת כלפי פנים במקום להיות מכוון כלפי חוץ – לתיקון העולם – נשברים הכלים. לפי זה נסביר, כי המודעות הראשונה היא מודעות של התקשרות לפרט, התקשרות האדם אל עצמו בהרגשה עצמית מופרזת ובצפיה מעצמו. המודעות המתוקנת שבאה לאחר מכן היא מודעות בה האדם זונח את עצמו (לעיתים, מתוך יאוש מצפיותיו הקודמות ושבירתן) ומתקשר בכלל, מתוך רצון לתקנו ללא מדידה או ציפיה אישית[ט].

אמנם, המודעות של הפרט לעצמו צריכה לקדום לתיקון הכלל. הקליפה של נסיון למלוך מתוך תהו, מתוך מודעות עצמית מופרזת צריכה להופיע לפני הדעת המתוקנת. מתוך נסיון זה נשבר האדם מעט, ועובר למקד את כח הריכוז שלו בעולם. המלכים דתהו הם ההקדמה למלכי התיקון – "אלו המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלוך מלך לבני ישראל".

אנו מוצאים דוגמא למלוכה מתוך מודעות עצמית, אשר קודמת ומהוה הכשרה למנהיגות מתוקנת. ישנם כמה סיפורים על "רביים" (של חסידות פולין בדרך כלל) אשר נתנו ליורשי העצר שלהם לשחק בהנהגת עולם ועריכת "טיש" עוד מקטנות. דוגמא זו היא על דרך "קטנות קודם לגדלות", והיא דוגמא להכשרה על ידי מנהיגות מתוך מודעות עצמית שבה העיקר הוא עצם השררה, ולא תוכן המנהיגות.

יצר הרע קודם ליצר הטוב

אנו יודעים כי היצר הרע קודם ליצר הטוב אצל האדם ב- 13 שנים, ועל כן יש לו "זכות ראשונים" – "אקדמיה טענתיה". כח היצר בכלל הוא כח של אהבה – כח של משיכות ותאוות. כח ההתאוות בכלל שייך לספירת החסד, האהבה והמשיכה הבסיסית אל כל דבר. קדימת היצר הרע היא ביטויו של הקק"ל בספירת החסד.

היצר טוב הוא "תאוות צדיקים אך טוב", החל מהתאוה הראשונה – תאוותו של השי"ת – "נתאווה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים". היצר הרע הוא התאוה לדברים רעים, אמנם התאווה הרעה היא "יותר תאווה" – כחה רב יותר וראשוני יותר. התאוה הרעה היא תאוה של תהו, כאשר מרסנים ומתקנים תאוה זו היא נותנת כח רב בעבודת ה' – "ורב תבואות בכח שור".

בנוסף ליכולת לנצל את כח היצר הרע לטוב, ישנה כוונה נוספת בקדימת הקליפה לפרי. למפרע, אנו אומרים כי כל הרע שקדם, נועד להשריש ולהפנים באדם את מידת השפלות. על מנת להתקדם ולא ליפול בגאוה צריך שתהיה לאדם "קופה של שרצים מונחת לו מאחוריו" (כפי שאנו מוצאים בדוד המלך [האיש שמזוהה יותר מכל עם מידת השפלות] האדמוני [שבא על רקע מלכי אדום – מלכי התהו]).

ההכרה בקדימת הקליפה, היא על דרך זכרון האדם – "מאין באת? מטיפה סרוחה!". בעולם הזה רוצים מן האדם שיהיה בעל תשובה, אדם המתקדם מתוך מודעות לתחילתו שאינה שלימה. הצדיק השלם, צדיק מעיקרו, שייך לעולמות אחרים. בעולם החכמה – מוחין דאבא – יתכן שיש צדיק מראשיתו, צדיק שאינו זקוק לקדימת קליפה לפרי. לעומת זאת סדרם של מוחין דאמא (בהם קיים ענינו של הקק"ל, כנ"ל) הוא סדר של תשובה. עולם הבינה הוא מקומם של בעלי התשובה[י]. כאשר התשובה נעשית מתוך אהבה (כראוי למידת החסד ה"יצרית") נהפכים הזדונות לזכויות – ובכך מוכנסים האורות דתהו הראשוניים לכלים דתיקון של היצר הטוב.

צדיקים בעולם הזה תחילתן יסורים וסופן שלוה

אנו מוצאים כי "צדיקים בעולם הזה תחילתן יסורין וסופן שלוה". דבר זה מעיד על הסברנו לעיל, כי בעולם הזה הדרך הכללית היא דרך של תשובה. גם הצדיקים שבגוף, מוכרחים להתחיל את עבודתם בעולם הזה בזיכוך, ב"תשובה" על מצבם בעולם.

היסורים עצמם שייכים תמיד לעולם הגבורה, וזוהי הקליפה הקודמת לפרי הגבורה עצמה, כדלקמן. בסדר העבודה הכללי אנו יודעים כי על מנת לחסוך יסורים, עוסקים ב"אתכפיא", ועל כן נסביר כי "צדיקים תחילתן יסורין וסופן שלוה" פירושו "אתכפיא קודם לאתהפכא".

בתוך ספירת הגבורה גופא, נסביר את הפרי והקליפה כך: אנו יודעים כי יש אהבה כאש ואהבה כמים. האהבה כמים היא משיכה של תענוג, של רצון באלקות. האהבה כאש היא צמאון כביר, מתוך מודעות כי אי אפשר לחיות ללא מושא האהבה. ממילא אנו מבינים כי האהבה כאש באה מתוך פחד הניתוק מה', ומלווה בו כל הזמן. הצורך בפחד על מנת להגיע לאהבה כאש, הוא עצמו קדימת היסורים ל"פרי הגבורה" – אהבה כאש.

עיקר היסורים בכל מקום הם הפחד, החשש הנפשי שלא אוכל לעמוד ביסורים. מתוך ה"תחילתן יסורין" מגיעים לאהבה גדולה ועזה יותר מהאהבה שבחסד – אהבה כמים. במצב זה ה"פחד יצחק" – ישנו צחוק ואהבה גדולה, השואבת את כוחה דווקא מן ה"אנרגיה" של הפחד. ככל שיש יותר פחד (ועיקר הפחד הוא הפחד להתנתק מה') מניתוק, ישנה יותר אהבה כאש – צמאון לקירבה והתחברות.

ישראל אשר בך אתפאר

בסדר העולם אנו מוצאים כי הגוים קדמו ליהודים – ישנם גוי דורות קודם להופעת היהודי הראשון – מאדם הראשון עד אברהם אבינו. דוגמא זו שייכת לספירת התפארת, כאשר היא ממחישה את התפארותו של ה' בישראל – "ישראל אשר בך אתפאר" – דווקא מתוך קדימת הגוים.

אנו יודעים כי קדימת הגוים לישראל והעיסוק הרב בהם בתורה הוא בבחינת כבירה בחול, לצורך חיפוש אבן טובה[יא]. אם לא היה חול שקודם למציאת האבן, לא היתה האבן כה יקרה, ועל כן קדימת הקליפה לפרי בו חפץ ה' (– "קדש ישראל לה' ראשית תבואתו") נחוצה לצורך תחושת החביבות של הפרי.

לו היה אדם הראשון זוכה, היה הוא היהודי הראשון – ההיסטויריה היתה נחסכת. מצב זה היה שייך למוחין דאבא, בהם מוצאים את התירוץ עוד לפני הקושיות, ההיסטוריה ההתפתחותית של העולם, שייכת דווקא למוחין דאמא, כנ"ל (השייכות הפרטית של ההיסטוריה אל ספירת התפארת נרמזת בכינוי ההיסטוריה בתורה – "זה ספר תולדות אדם" – כאשר אנו יודעים כי ה"אדם" קשור עם ספירת התפארת – "כתפארת אדם").

דרך ארץ קדמה לתורה

ספירת הנצח היא "ספירת החינוך". החינוך הוא הכח להמשיך ולהנציח את הדורות הראשונים אצל תולדותיהם – הכח להרגיל את הבן לדרך הישרה, להיות רגלו של אביו (– "ברא כרעא דאבוה", כח זה שייך דווקא לספירת הנצח, רגל ימין שבספירות).

הכלל הראשון בחינוך הוא "דרך ארץ קדמה לתורה". הדרך ארץ היא הן ההתנהגות עם הזולת בנימוס, והן ההנהגה המתאימה עם עצמי, וכפי שמסביר הרבי הריי"צ בקונטרס "כללי החינוך וההדרכה" כי החינוך לנקיון קודם לכל לימוד. אמנם, "דרך ארץ" עלולה גם לההפך לקליפה של נימוסים חיצוניים, של שעבוד לכללי העולם הזה ("הנחות העולם"), ושל איסטניסיות גשמית מיותרת.

גלות קודם לגאולה

בשבע ה"תמורות" שבספר יצירה התמורה המופיעה כנגד ספירת ההוד היא "עבדות תמורת ממשלה". אנו מבינים את הקק"ל שבספירת ההוד כשעבוד הקודם למלכות, כגלות הקודמת לשלטון המתוקן – הגאולה. ספירת ההוד היא ענף הגבורה, והגלות הקודמת לגאולה היא ענף של יסורי הצדיקים הקודמים לשלוותם. הגלות הקודמת לגאולה הכרחית למצב הגאולה, כמבואר במקומות רבים בחסידות.

בנפש יש מצב של חוית גלות, הקודמת לתחושת שחרור. תחושת השחרור נובעת דווקא כאשר ישנה קודם חויה של ישיבה בבית הסוהר. המודעות של "מבית האסורים יצא למלוך" היא התחושה ספירת ההוד – ההרגשה שצריכה להיות בכל בוקר באמירת "מודה אני לפניך".

חויות הגלות והגאולה הכלליות בעולם, מקבילות לשינויים התקופתיים החלים בגוף האשה. תקופות הנדה וראית הדם הטמא מקבילות לתקופות הגלות (בהם נע ונד עם ישראל ממקומו, והוא מנודה מלפני המקום כביכול). אכן, אנו יודעים כי ענין הנדה קשור דווקא עם ספירת ההוד – "והודי נהפך עלי למשחית" – כאשר נהפך להיות "כל היום דוה" (פירוש ה"דוה" בתורה הוא נדה – "כנדת דותה").

טהרת האשה מטומאתה והיתרה לבעלה הוא הגאולה הפרטית. הקליפה אשר קדמה לפרי זה (– הרשות והחובה לקיים מצות פריה ורביה בטהרה, כנ"ל) היא קליפה אשר שומרת על הפרי בקדושתו. הקליפה היא גם המיקרת את הפרי, ונותנת בו את תחושת הגאולה וההתחדשות מדי חדש בחדשו. ביטויו של מחזור האשה בספירת ההוד דווקא, הוא בסוד "איהי בהוד".

קליפה קדמה לפרי

בספירת היסוד אנו מוצאים את עצם המושג של "קליפה קדמה לפרי", הן בגשמיות והן ברוחניות. בגשמיות, מקום הפרי העיקרי הוא כמובן איבר היסוד – כח הפריה ורביה. לפני שמגיע האדם לקיים את מצות פריה ורביה, עליו לשמור את הברית בקדושה.

שמירת הברית הקודמת לחיבור והולדה בקדושה היא קליפה נצרכת, קליפה השומרת על קדושת הברית (– הבאה בפועל באופן של "קדש עצמך במותר לך", אשר כפירוש החסידות[יב] אין פרושה פרישות, אלא קידוש המעשה המותר, וגילוי הרצון האלקי שבו). שמירת הברית נחשבת לקליפה, לפי שמגמתה היא עצירה, חוסר פעילות, המנוגדת למגמת הפרי – פריה ורביה.

קליפת השמירה, היא המאפשרת את טיפוח הפרי והתעצמותו. כדי שטיפת הזרע תמשך מן העצמיות, להיות זרע קדש וזרע אמת, היא צריכה שמירה וזמן הבשלה והתעצמות. גם בעצם היחוד ישנו זמן של שמירה, זמן של עיסוק בחיצוניות ובקליפות שסביב עצם הנקודה – החיבוק והנישוק הקודמים לזווג עצמו הם קליפה יחסית, אך דווקא הם גורמים להמשכת טיפה עצמית ליחוד עצמי[יג].

ברוחניות עצם נקודת הקק"ל היא המדובר במאמר, אודות הקדמת דברי הרב הסובבים את עצם ה"ווארט" של השיעור. הרקע המרובה אותו טורח הרב להכין לפני מסירת עצם הנקודה של השיעור, הינו קליפה הקודמת לפרי. בזמן בנית הרקע צריך הרב לשמור את עצמו שלא "לירות את החץ" לפני הזמן (על דרך הזרעת היסוד כחץ, אשר צריכה לבוא בזמנה דווקא) – לא לירות את הנקודה העיקרית לפני כל ההקדמות. כאשר שומרים את נקודה המרכזית לסוף, היא באה מן העצמיות, ויוצאת לגילוי  עם המון עצמה ופנימיות – עצמה אשר נבנתה דווקא תוך כדי ההקדמות ה"קליפתיות".

עולם הזה קודם לעולם הבא

בספירת המלכות מתבטא הקק"ל בכך שהעולם הזה קודם לעולם הבא. העולם הזה הוא עולם של קליפה, עלמא דשיקרא, הקודם לפריו המתגלה בעולם הבא – עולם האמת. התחושה כי העולם הזה הינו מסדרון לטרקלין – "העולם הזה דומה לפרוזדור" – אשר בו יש להתכונן – "התקן עצמך בפרוזדור לפני שתכנס לטרקלין" – היא תחושת הקק"ל שבמלכות.

עלינו להבין, מהי הקליפה בתחושה של "היום לעשותם ומחר לקבל שכרם"? מדוע נכנה את העשיה של העולם הזה קליפה ואת השכר של העולם הבא פרי? מבואר כי "שכר מצוה מצוה" עצמה, דהיינו ששכר המצוה הוא פנימיות אותה מצוה עצמה. בעולם הזה כאשר אדם עושה מצוה אין הוא רואה את תוכנה המאיר, והריהי כאבן טובה המונחת בקופסא. בעולם הבא יזכה האדם לפתיחת הקופסא ולגילוי האור העצום שבמצוה אותה קיים, אם כן שכר המצוה הוא המצוה עצמה. המצב בו מונחת המצוה בקופסא, הוא במדויק מצב הפרי הגנוז בקליפה, כאשר הפרי עצמו יתגלה רק מאוחר יותר.

מודעות הקק"ל שבמלכות קשורה עם הדוגמא שהבאנו בהוד – שעבוד קודם לממשלה – בבחינת "איהי בהוד". לעבודה שבעולם אשר רובו רע, העולם הזה, לצורך שלות העולם הבא, יש קשר גם לדוגמא שהבאנו בגבורה – צדיקים בעולם הזה תחילתם יסורין וסופן שלוה – בבחינת "בנין המלכות מן הגבורות".

נעוץ סופן בתחילתן

בכלל, אנו רואים כאן תופעה של "נעוץ סופן בתחילתן". תכלית הפרי הראשון היתה מעבר ממצב של חוסר בריאה, במגמה מתמקדת והולכת לבריאת העולם הזה. סיום התהליך הוא במעבר מן העולם הזה – העולם המכוון, אל העולם הבא – ה"עולם שאחרי".

העולם הזה הוא תכלית בריאת העולמות, לפי ש"נתאוה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים". העולם הבא הוא "תכלית להתכלית" (כשם שיש מושג של "תשובה לתשובה"), תכלית נוספת לעולם זה, אחרי שהוא עצמו מממש את תכלית כל העולמות.

עצם התענוג של השי"ת מעבודת התחתונים הוא דווקא מן העולם הזה, אך גילוי התענוג והדירה בתחתונים הוא בעיקר "לעתיד לבא". לפי זה עולה כי התענוג של העולם הבא הוא הארה בעלמא מעצם התענוג שבעולם הזה, והריהו בחינת "אין" (- הארה) ביחס ל"יש" (- עצם התענוג). גם קדימת העצם לגילויו היא בסוד "קליפה קדמה לפרי", כפי שהסברנו על עצמות אין סוף שאינה מתגלה ("אין האמיתי") ביחס ליכולת להאיר ולרצות בבריאת העולמות ("יש האמיתי"):

אין – אין עוד

יש – יכולת הרצון לבריאת העולמות

יש – עולם הזה

אין – עולם הבא

לפי זה המעבר אל קק"ל בו הפרי הוא העולם הבא הוא ממש בסוד "נעוץ סופן בתחילתן", בחזרה אל האין מן היש[יד].