"הוד שבהוד"

לכבוד יום לג בעומר - "הוד שבהוד"[1]

 

ספירת ההוד - קשורה בכתר

על פי הקבלה מקבילה ספירת ההוד, בין השאר, לרגל השמאלית. על פי החסידות, הכח הנפשי הפנימי המאיר בספירת ההוד הוא 'תמימות'[2]. אמנם, למרות שספירת ההוד היא בין הספירות ה"תחתונות" שבספירות, מובא בחסידות[3] כי ספירת ההוד שרשה בכתר, ובמידה מסוימת היא קשורה לכתר יותר משאר הספירות.

התמימות - יסוד וכתר עבודת ה'

התמימות, שפירושה שלמות, מתקשרת דווקא לכתר. ה"כליל להוי'" עולה עד לכתר, השלם והכליל. כל תרך המצוות נכללות בתמימות, בקבלת עול המצוות ברצינות ובפשיטות. ההודאה וההודיה של היהודי הם בסיס קיום כל המצוות שבמשך היום, והם גם הכתר של קיום המצוות. היהודי פותח את יומו ב"מודה אני לפניך הוי'", וזהו האדן עליו עומדת כל עבודת ה' של אותו היום, כל מצוות היום תלויות באדן זה, ומתכללות ב'כתר העבודה' הזה.

יהודי פשוט קשור עם פשיטות העצמות

בדרך כלל אנו מכירים את ה'הוד', כמילה חוברת ל'הדר'. ההוד וההדר הם שני רובדים, הקשורים בחיצוניות הכתר ובפנימיות הכתר. ההדר הוא ריבוי גוונים, היוצר את היופי בססגוניותו. לעומת זאת ההוד הוא יופי הנובע מפשיטות, הוא אור לבן, שלא מתחלק לספקטרום הצבעים שבקשת. התמימות והפשיטות של היהודי הפשוט אינה מתחלקת לגוונים ולטעמים, אלא היא פשיטות שרשית ועצמית, שדוקא היא מתקשרת בפנימיות הכתר, וכפתגם הבעל שם טוב זי"ע "יהודי פשוט קשור עם פשיטות העצמות". רשב"י למרות היותו גדול בנגלה ובנסתר, כללות חייו המתגלה ביום ההילולא, הכתר של כל עבודתו, היה ב"הוד שבהוד" - פשיטות שבפשיטות.

התבוננות באותיות ה"הוד" - על פי ספר יצירה

בכלל, בכל ימי הספירה מתקנת מידת היום בעיקר על ידי המשכת מוחין, ובעבודתנו על ידי התבוננות במשמעות הספירה. בספירת ההוד יש להתבונן במיוחד, וזהו עיקר תיקונה - "בינה עד הוד אתפשטת":

האותיות - צינורות חיבור בין הספירות

בסוף ספר יצירה (על פי נוסח האריז"ל) מוסבר כי כב אותיות לשון הקודש הן הצינורות המחברים בין עשר הספירות. האותיות הן המבצעות את הקישורים בין י הספירות, ומעבירות שפע ביניהן. האותיות מתחלקות לשלשה סוגים - ג אמות, ז כפולות ויב פשוטות.

ג אמות - קישורים מאוזנים

שלשת האמות - א מ ש -  משמשות בתור צינורות מאוזנים, בין שלשת הזוגות שבספירות. האות ש, שהיא כנגד יסוד האש עולה לראש הספירות, כטבע האש העולה למעלה, והיא הצינור שבין החכמה והבינה. האות מ, כנגד יסוד המים יורדת מטה עד לבטן, כטבע המים היורדים למקום נמוך , והיא הצינור שבין הנצח וההוד. האות א, כנגד יסוד האויר, נמצאת באמצע - בחזה (מקום האויר), והיא הצינור המחבר בין החסד והגבורה.

ז כפולות - קישורים אנכיים

שבע הכפולות - ב ג ד כ פ ר ת (האותיות שמקבלות דגש, ועל כן ניתנות להגיה בצורה כפולה) - משמשות צינורות אנכיים בין הספירות. האות ב מחברת בין החכמה והחסד, האות ג מחברת בין הבינה והגבורה, והאות ד מחברת בין הכתר והתפארת (ופנימיות התפארת, נשמת המידות בכללן, היא הדעת).

יב פשוטות - קישורי אלכסון

שתים עשר האותיות הפשוטות - ה ו ז ח ט י ל נ ס ע צ ק - משמשות כצינורות אלכסוניים בין הספירות. (האותיות הפשוטות מכוונות גם כנגד השבטים, כאשר שתי הראשונות מכוונות כנגד החדשים ניסן ואייר). שתי האותיות הראשונות - ה ו-ו - הן הצינורות האלכסוניים העליונים ביותר, המחברים את שלש הספירות הראשונות (ג"ר)[4]. האות ה היא המחברת בין הכתר לחכמה, ואילו האות ו מחברת בין הכתר לבינה[5].

הצינורות - מעברים דו סטריים

כפי שנאריך בהמשך, כל צינור משמש למעבר דו כווני. באות המקשרת מתכללות הספירות זו בזו בצורה הדדית. הדבר מתבטא עוד יותר בצינורות המקשרים בין ספירות ברמות גובה שונות. בצינורות אלו עולות הספירות התחתונות אל העליונות, וממשיכות שוב למטה שפע מן העליונות[6].

הוד - צינורות הכתר

העולה מדברינו עד עתה כי בספירת ההוד עלינו להתבונן בהתבוננות, העולה מאליה מן האותיות, לפיה ג האותיות ה ו ו-ד הן צינורות השפע היוצאים מן הכתר. שלשת הצינורות הללו הם המעבירים אל המודע (שלשת המוחין, חכמה, בינה ודעת) והמורגש (תפארת - העיקרית והכוללת שבששת המידות, שבה שורה הדעת - נשמת המידות והמפתח הכולל את כולן - "מפתחא דכליל שית"), את ההשראה מן העל מודע (ספירת הכתר).

רשב"י - שהסתלקותו חלה ביום "הוד שבהוד" - הוא הממשיך העיקרי של הארות הכתר - "אור מופלא רום מעלה" - אל המודע. רשב"י עולה אל האין האמיתי של הכתר, אל התעלומה העצמית שאין העולם יכול להשיג, וקורא ממנה הארות להתגלות במודע  - "תעלומה ואין - קורא לה". בשביל עליה זו, היכולת לעלות ולהמשיך מן ההוד, צריך להיות יהודי פשוט שבפשוט, ענינו של יום לג בעומר.

עלית החכמה בכתר - על ידי היראה מהעליה

עלית החכמה בכתר מתקיימת על ידי שהיא יראה להביט בפני הכתר[7] - "אור מופלא רום מעלה - יראת מלהביט לה". ספירת החכמה מכוונת כנגד כח הראיה, אמנם ידוע כי גם היראה העילאה מקומה בחכמה. יראת הבשת מפני עליון, שייכת לספירת החכמה[8]. למרות שבגילוי החכמה יראה ובושה להביט בפני הכתר, דווקא יראה זו היא הגורמת את העליה בפנימיות אל הכתר. משום שהעליה היא חשאית ופנימית, מתוך יראת בשת עליונה, העליה היא עד פנימיות הכתר, כפי שיבואר לקמן.

החכמה  - מקור ה"שוב" בנפש

לעומת ספירת הבינה שבה הרצוא אל הכתר הוא בגילוי ובמורגש, בספירת החכמה ישנו רצוא נעלם, והעיקר של פעולת החכמה הוא ב"שוב" שלה דווקא, המורגש היטב בכל כחות הנפש. תחילת פעולת ה"שוב" בנפש נובע מספירת החכמה. אמנם ה"שוב" של החכמה אינו רק ירידה אל המציאות, ב"שוב" יש המשכה של העליון אל המציאות. תכלית ה"רצוא" של החכמה הוא 'לתפוס' בעליון, ולהמשיכו ב"שוב" כלפי מטה, להתגלות במציאות כ"ברק המבריק על השכל". בשל התכלית העיקרית של החכמה, ה"שוב" אצלה הוא במורגש, וה"רצוא" "בחשאי וברעותא דליבא".

בינה - עליה מורגשת באהבה רבה

לעומת עלית החכמה, היראה והנסתרת, עולה הבינה אל הכתר ללא חת. מניע העליה בבינה הוא אהבה רבה, הנמשכת עד מאד אל הכתר. עיקר הפעולה של ה"רצוא" בנפש הוא הבינה, שעל כן עלית הבינה מורגשת עד מאד - "לארמא קלא בשירה ובזמרה". האהבה של הבינה אל הכתר, היא השאיפה בנפש לחזור למקורה ולגלות את זהותה האמיתית המסתתרת בעל מודע, ולמעלה מכן - מקורה הנעלם בהשי"ת, כפי שיבואר לקמן.

חכמה, בינה, דעת - "מה זה?", "מי אני?", "מה אתה רוצה ממני?"

את עליות החכמה והבינה אנו יכולים להבין כמונעות בכח  שתי השאלות המשתייכות בקבלה לחכמה ולבינה - 'מה' ו'מי'. עלית החכמה היא מתוך שאיפה לדעת 'מה זה?', מה מתגלה מלמעלה, שעל כן היא עולה למרות היראה והבושה שלה להביט בפני העליון. דווקא האור המירא את החכמה מלהביט כלפי מעלה, מעורר את הרצון והצורך להבין את העליון ,אך בשל היותו מרוחק מתבטא הדבר בשאלה כללית - 'מה זה?' - ולא בשאלה שבאה מתוך הכרה יותר מפורטת. הבינה עולה למעלה בכח השאלה 'מי?', בחיפוש זהות עצמית, בתשובה אל עצם הנפש ומקורה. לעומת החכמה והבינה, הדעת מגיעה כבר אחרי הכרה מסוימת בעליון (ע"י שאלת החכמה) וידיעה יותר ברורה על קיומי (ע"י שאלת הבינה). מתוך כך עולה השאלה "מדוע?", מה הטעם בכל זה?. יש ה', והוא מדבר אלי, "מה הוא רוצה ממני?". הדעת (- פנימיות התפארת) מנסה לברר את הרצון העליון המפכה במציאות ומכוון אותה.

שלשה צנורות כנגד שלשת הראשים שבכתר

מכיון שידוע לנו כי ישנם שלשה צינורות העולים אל הכתר, עלינו להתבונן בהקבלתם לג הרישין שבכתר. אנו יודעים כי בכתר ישנם שלשה ראשים - "רישא דאריך" (אריך אנפין), "רישא דאין" (עתיק יומין) ו"רישא דלא ידע ולא אתידע" (רדל"א). שלשת הראשים מקבילים בנפש לשלשת הכחות - רצון, תענוג, אמונה. ישנן כמה אפשרויות להתבונן בהקבלת החב"ד לג הרישין[9], ואנו נבאר את סוד העליה והירידה שבכל כח מכחות החב"ד אל ראשי הכתר.

עלית החכמה - ברישא דאין

על ספירת החכמה נאמר "והחכמה מאין תמצא"[10], ושרשה הוא ב"רישא דאין" - מקום התענוג בנפש. שרש החכמה הוא באין העליון, והיא בטלה אליו. כפי שהסברנו עלית החכמה היא על ידי יראתה מלהביט ב"אור פני מלך חיים", היראה מלהביט היא דווקא באור הבוקע מן הפנים (החיצוניות) של הכתר - פני אריך אנפין. על ידי היראה מן האור מתקשרת החכמה אל עצם המאור, אל הפנימיות של הכתר - "עתיק יומין"[11]. הפחד ותחושת הביטול הם הדבק להתדבק באמת בפנימיות הענין בו מתבוננים, למעלה מההארות (החיצוניות יחסית) הבוקעות ממנו.

המשכת החכמה - מרישא דאריך

אחרי שעולה ספירת החכמה אל "רישא דאין" שבכתר, בביטולה אל ה' בתענוג עליון, היא ממשיכה גילוי מטה "מאין תמצא", להבריק כ'ברק המבריק אל השכל', הארה לחכמה הגלויה. הארה זו נמשכת מהמח הסתום (מו"ס דאריך) ברצון, שהוא 'טעם כמוס לרצון', כדלקמן. מו"ס בלשון החסידות הרי הוא 'כח המשכיל', וממנו שרש ההשכלות בנפש.

עלית הבינה - ברישא דלא אתידע

כפי שהזכרנו, עלית הבינה אל הכתר מונעת מכח של חיפוש עצמי, של שיבה אל המקור. ספירת הבינה היא ספירת התשובה. החזרה אל המקור בדרישה רבה, הקיימת בעולם התשובה של הבינה, היא חזרה עד לשורש העליון ביותר - רדל"א. התכונה של השיבה למקור, במסירות נפש, חוצה גבולות גם בעולם החי, ידוע על דגים החוזרים למקום לידתם[12] במס"נ, בשחיה של קילומטרים רבים, ובדילוג כלפי מעלה על מפלים. כח התשובה באהבה רבה (התשובה העליונה של ספירת הבינה) עולה ללא חת עד לשרשו הכי עליון - כח האמונה שבנפש.

המשכת הבינה - מרישא דאין

לאחר שהבינה עולה בתשובה רבה עד לשורש הלידה העליון, היא ממשיכה חזרה התגלות בחוית הלידה. על הבינה נאמר "אם הבנים שמחה"[13] - ובה מתגלה שמחת האם ותענוגה בלידת מידות בנפש, לצאת מהמח אל הרגש. הסיפוק האלהי החיובי שבנפש, מתגלה דווקא בספירת הבינה - כמבואר בספרי הקבלה כי "(עיקר) התגלות עתיק בבינה". ההמשכה שמורידה ספירת הבינה למטה בשובה, היא המשכה מ"רישא דאין" - מקום התענוג שבנפש, המתגלה בספירת הבינה.

בחירה בתשובה ובשמחה - "רצוא ושוב" של ספירת הבינה

עיקר כח הבחירה בנפש מתבטא דווקא בספירת הבינה. שני הכחות העיקריים השייכים לספירת הבינה הם השמחה והתשובה:

מבואר אצלנו במ"א[14] כי מצות התשובה היא מצוה השואפת להיות מצוה תמידית, ואכן כך תהיה לעתיד לבא. כאשר יבוא המשיח וילמד את העם את העבודה של "כל ימיו בתשובה"[15]. כל ענינו של רבי שמעון בר יוחאי, בעל ההילולא, קשור בעבודת התשובה עילאה של הבינה. שמעון הוא לשון שמיעה - חוש הבינה, וכן ספרו, ספר הזהר הוא "זיהרא דאמא עילאה". בזכות עבודת הדרישה הפנימית המתגלה בספר הזהר מתקרבת ביאת המשיח - "בהאי חיבורא דילך יפקון מן גלותא ברחמים"[16]. הבחירה לשוב בתשובה אל השורש היא בחירה שבספירת הבינה, המקרבת את ה"עולם הבא"[17] לבוא ולהתגלות.

מאידך יש עבודה נוספת התלויה בבחירה - עבודת השמחה, כמבואר במ"א בארוכה. גם עבודה זו קשורה במשיח ומתגלה על ידו (משיח אותיות ישמח). שתי הבחירות - הבחירה בתשובה אל ה', שעל ידה זוכה גם לבחור בשמחת העולם הבא הגנוזה בעולם הזה[18] - הן כחות התלויים בספירת הבינה. כח התשובה הוא כח העליה שבבינה, וכח השמחה הוא כח ההמשכה של הבינה בירידתה. שני הכחות הם שני הדרכים בצינור הדו-סטרי של האות ה.

עלית הדעת - ברישא דאריך

עלית הדעת היא עליה אל עצם הרצון העליון. כפי שהזכרנו לעיל הכח הדוחף את הדעת לעלות הוא הצורך לברר "מדוע?", "מה ה' רוצה ממני?". העליה אל הרצון כוללת שני רבדים, השאלה "מדוע?", המנסה לברר את תכלית העולם והמצוות, חוקרת אחר טעמו הכמוס של הרצון, שבלשון הקבלה נקרא "מוחא סתימאה" שב"אריך אנפין". בשלב השני, כאשר זוכה הדעת להגיע אל "תכלית הידיעה - שלא נדע", היא עולה לברר "מה ה' רוצה ממני?", ללא בקשת טעם - כאשר השיגה כי "שתוק [מלשאול] - כך עלה במחשבה לפני". שני הבירורים מתבצעים בעיקר על ידי לימוד התורה - המכוונת בקבלה כנגד ספירת התפארת - על מנת לדעת את רצון ה' מן הנבראים.

המשכת הדעת - מרישא דלא ידע ולא אתידע

על פי שכל ההתבוננות לפיו עבדנו עד כה מתברר כי ההמשכה תמיד הינה ממדרגה אחת מתחת למדרגת העליה. מדה קורה בספירת הדעת? מתברר כי הדעת "סוגרת מעגל", וממשיכה מן המדרגה העליונה ביותר, לאחר שעלתה במדרגה התחתונה ביותר:

לאחר שעולה הדעת אל "תכלית הידיעה שלא נדע", היא זוכה להגיע אל "רישא דלא ידע", ולהמשיכו לגילוי[19]. המשכת האמונה (כח הרדל"א) אל הידיעה (כח הדעת) היא קיום מצוות האמונה - האמונה בפני עצמה אינה מצווה, עיקר המצווה היא להפנים את האמונה אל הידיעה הברורה בנפש. בספר המצוות מונה הרמב"ם את מצוות האמונה בלשון אמונה - "שנאמין שיש שם עילה וסיבה"[20], לעומת זאת  בהלכות יסודי התורה מתחיל הרמב"ם במצוה "לידע שיש שם מצוי ראשון וכו'"[21]. המעבר בנפש בין האמונה לידיעה נעשה על ידי עלית הדעת בכתר והמשכתה משם. על ידי "תכלית הידיעה" כי "אין טעם לרצון" זוכים להמשיך לגילוי את ה"לא נדע" - רדל"א[22].