1

בע"ה

ספר המאמרים תש"ה (147)

ד"ה "ויהי הוא טרם כלה" (8)

י"ט תמוז ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[לפני שחרית]

הגענו פה לנהר די נור שבין גן עדן התחתון לגן עדן העליון. יש נהר די נור, לפני גן עדן התחתון, כדי לבטל חיזו דהאי עלמא, והוא עונש על כך שאדם לא קיים "קדש עצמך במותר לך". גיהנם הוא עונש על עבירות חמורות ואת נהר די נור צריך כדי להתנקות מכך שאדם היה שקוע בתאוות היתר – "חיזו דהאי עלמא". אחר כך הוא זוכה להגיע לגן עדן התחתון, אך כדי להגיע לגן עדן העליון צריך שוב נהר די נור – נהר די נור אחר, לבטל את הרגשת הישות בתענוג אלקי שיש בגן עדן התחתון, ולהגיע לבטול המוחלט של גן עדן העליון. זה הנושא היום (חמש שורות מסוף עמ' 116):

אמנם נה"ד העליון שעומד בין געה"ת לגעה"ע הוא שגם לאחר שעלו הנשמות לג"ע התחתון [ע"י נהר די נור התחתון.] צריכות לעלות בעלי' גבוה מזה לגעה"ע, שזהו ע"י הטבילה שטובלות נשמות דגעה"ת בנה"ד העליון דנגיד ונפיק מקדמוהי [הפסוק בדניאל, שמתאר את נהר די נור שנמשך ויוצא מלפני עתיק יומין. ולשם מה צריכים לטבול שם?] שישכחו לגמרי על כל מה שקבלו בגעה"ת [כמו רבי זירא שצם מאה תעניות לשכוח תלמוד בבלי, שיעלה ויזכה לתלמוד ירושלמי.], והענין בזה הוא דודאי הנה גם שכבר הופשטה הנשמה מכל גסות וחומרי' בתכלית בנה"ד התחתון [בין גיהנם לגן עדן התחתון. הוא כבר טבל שם, ואין לו יותר גסות וחומרות.] קודם עלותה בגעה"ת דאל"כ לא הי' ביכולתה לקבל אור אלקי כלל בגעה"ת שמופשט מכל גשם [מי שאחוז באיזו גשמיות, וכ"ש בחומריות, לא יכול להכנס כלל לגן עדן התחתון.] והוא רק במדרי' אלקו' מופשט מכל ישות ומציאו' מ"מ [עיקר החידוש של היום, שגם שם – שאין שום ישות ומציאות –] ההשגה אלקי' שם היא בבחי' יש ועונג מורגש ['יש מי שמשיג ומרגיש ומתענג' – יש ישות ועונג מורגש.], וכמו בעבודה [בעולם הזה, יש מקביל לגן עדן התחתון. כשיהודי קם בבקר להתפלל והוא] בתפלה בהתבוננות אלקי בהשגה אמיתית שמשיג הענין האלקי בטוב ובהנחה וקליטה טובה במוחו [מתבונן ומשיג טוב במח הבינה וקולט טוב במח התבונה – הכל עובד אצלו טוב.] ומתענג מאד [אחרי שהוא מבין וקולט יש גילוי של ענג ואושר מעתיקא שבו, בנפשו, למקום הבינה שלו.] על הענין האלקי שמאיר במוחו ו[מתוך הבינה, התבונה והתענוג נולדות מדות בלב והוא ]מתעורר באהוי"ר אמיתי' בלבו [לא מרומה ומדומה, כמו שדבר קודם.] מ"מ כ"ז [ההשגה שלו, התענוג שלו והאהוי"ר שלו] הוא במורגש ובבחי' יש [בדרך כלל אומרים 'יש מי שאוהב', וביראה יש פחות ישות. כאן החידוש שיש ישות גם במדות וגם במוחין. הייתי חושב שה'יש' הוא רק במדות, ובעיקר באהבה, והחידוש כאן שהכל הוא 'יש' – ההבנה, התענוג, האהבה והיראה. הכל אצלו במורגש.], דההשגה היא בבחי' תפיסא בלבושי השגה שבאה בבחי' יש ['אני תופס'.] וכן העונג הוא עונג מורגש, וגם האהוי"ר היא בהתפעלות מורגשת ועם היות שכ"ז הוא בבחי' עונג והתפעלות אלקי [עם מדות אמתיות, ולא דמיונות שוא, כמו שכתוב בתניא.] מ"מ ה"ז במורגש, וכמו"כ [כמו עבודת התפלה, שעיקר אהבה – "לית פולחנא כפולחנא דרחימותא", היא תכלית התפלה ובה עיקר הישות.] בהשגות הנשמות בג"ע התחתון והעונג עם היות שזה עונג אלקי מ"מ הוא עונג מורגש, וע"כ [כדי לזכות לגן עדן העליון] צריך העברה וביטול דהרגשת הישות גם ברוחני' ולשכוח על כל מה שמשיג ומתפעל בהשגת אלקו' בגעה"ת [את כל העבודה ואת כל ההתפעלות שלי צריך לשכוח. כמו שכאשר עולים לגן עדן התחתון צריך לשכוח את "חיזו דהאי עלמא", כך בעליה מגן עדן עליון לגן עדן התחתון צריך לשכוח את כל ה"חיזו" דגן עדן התחתון.] כי אין ערוך כלל לגבי זיו השכינה ש[מאיר ]בגעה"ע [הוא רומז שמה שכתוב שלעתיד לבוא אין שם לא אכילה ולא שתיה וצדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם היינו גן עדן העליון שבבריאה, שמקבל את זיו השכינה על ידי חלון – ללא מסך – ויש שם ממש הארת מלכות דאצילות.] ששם לא יוכל לבא כל בחי' יש ודבר מה במורגש כלל [לא שייך להרגיש את עצמו ולקבל את זיו השכינה – לא הולך יחד. כמו שלא הולך יחד חיזו דהאי עלמא עם הרגשת אלקות בגן עדן התחתון.] רק מי שהוא בחי' אין ומה בעצם [גם לכך יש דוגמה בעולם הזה – צדיק שהוא בבחינת "אין ומה בעצם". אם תעשו את הגימטריא תראו איפה גר הצדיק הזה... (כפר חב"ד). בכל אופן, 314 הוא שם קדוש, ש-די – השם של תיקון הברית. כנראה שכדי להגיע ל"אין ומה בעצם" צריך להיות שלם במדת היסוד, ה"צדיק יסוד עולם". לפי זה תיקון הברית הוא דווקא לבטל את הרגשת היש לגמרי – להיות בבטול במציאות ממש. יש גם צדיק אחד ששוה לגימטריא הזו. יש מקום, כפר חב"ד, ויש שם של צדיק במגלת אסתר, מרדכי היהודי. אם תשים את מרדכי היהודי בכפר חב"ד זהו יחוד מושלם, "אין ומה בעצם", וזוכה לגן עדן העליון בלי שום הרגשת היש.] שבלתי מרגיש א"ע כלל שנק' ביטול עצמי [המצב של "אין ומה בעצם" נקרא גם "בטול במציאות" – ביטוי שמשתמש בו בקיצור – וגם "בטול עצמי", שלשה ביטויים לאותו דבר.] למע' מביטול היש לאין [כדי להיות בגן עדן התחתון צריך גם בטול, אך זהו בטול היש לאין – יש לו 'יש', אך מבטל עצמו. איך מבטל את היש?] ע"י התפעלות בהשגה [כמו אחד שמתפלל, מתבונן, משיג טוב ומתפעל – ההתפעלות עושה בטול היש, אך עדיין יש לו ישות. בטול היש מספיק לגן עדן התחתון אך לא לגן עדן העליון.], וזהו"ע טבילת הנשמה בנה"ד העליון בכדי להתבטל לגמרי ממציאותה בגעה"ת בתענוג אלקי במורגש להיות בבחי' ביטול במציאות בגעה"ע [כאן הביטוי השלישי, "בטול במציאות".].

קיצור. יקשה הלא קרבנות ואכילה הם בירורים [הפרק התחיל בכך שיש שני בירורים – בירור דאור ישר של אוכל מפסולת ובירור דאור חוזר להוציא את הפסולת מהבר, ואז הוא הקשה איך מקריבים קרבנות ואיך אוכלים בכלל בשבת – הרי קרבנות ואכילה הם בירורים,] ומאחר שבשבת בורר אסור מהו"ע הקרבנות במקדש בשבת וכן היתר אכילה בשבת [מענין שיש הוה אמינא שאסור לאכול בשבת. כמו שספרנו על ה"באר מים חיים" שאמר שאם היה לו חוש נגינה טוב לא היה אוכל בשבת ולא היה ישן בשבת וגם לא מתפלל בשבת – רק מנגן כל השבת.], ויתרץ שהבירור דשבת הוא [לא אוכל מתוך פסולת ולא פסולת מתוך אוכל, אלא] בורר אוכל מתוך אוכל [הכל אצילות, הכל טוב, אבל יש עליות באצילות גופא, מז"א לעתיקא. כך בשבת יש עליות בתוך האצילות. יש באדם את האצילות שלו – "אצילי בני ישראל" – ושם יש עליה, אך היא אוכל מתוך אוכל שמותר לגמרי.] שהו"ע העליות דשבת עד רום כל המעלות [ואז לכתחילה צריך את העליות האלה, צריכים את האכילה והקרבנות – עולים בעילוי אחר עילוי עד אין סוף.], וכר"ז דצם מאה תעניתא לעלות לתורת א"י [מתלמוד בבלי, שגם הוא אוכל. מצומות רבי זירא הגענו לנושא של נהר די נור.] וכהטבילה בנה"ד שבין געה"ת לעליון, [וכדי להסביר הגיע לגיהנם ונהר די נור התחתון.] דגיהנם הוא אש רוחני' שמכלה האש זרה [שהביאה אדם לעבור עבירות בעולם הזה, כולל מחשבות.] והוא זיעת החיות דעל ראש רשעים יחול [סימן שגם אחרי שגמרת את הזמן שלך בגיהנם, אתה עדיין נקרא רשע. למה? הרי כבר קבלת עונש! כי עדיין יש לך את חיזו דהאי עלמא, שהוא אשמתך – שהיית שקוע בתאוות היתר. אף על פי שהתנקית בכל העבירות החמורות שעשית, לא התנקית עדיין מכך שלא קיימת "קדש עצמך במותר לך" אחרי שיצאת מגיהנם. לכן אתה עדיין נקרא רשע ועדיין צריך שנהר די נור זה ירד על ראשך. הטבילה בנהר די נור התחתון היא עונש, אבל עונש טוב, כמו שכתוב שעונש אינו נקמה אלא תיקון – תיקון כדי שתוכל להכנס לגן עדן התחתון. ממה שכתוב כאן סימן שנהר די נור העליון לא נעשה מזיעת החיות. נהר די נור התחתון נעשה מפסולת של עבודת ה'. אמרנו שמצב גן עדן התחתון בעבודה הוא אחד שמתפעל בתפלה שלו בהתפעלות אמתית, אך יש בכך הרגשת היש. מה הפסולת שהוא עלול להפריש? כתוב שאחרי שאדם מאד מתלהב בתפלה הוא יכול להוריד את התפלין, לבוא הביתה ולצעוק על אשתו. הכעס הזה בא מההתפעלות שבתפלה – התפעלות אמתית, אבל עדיין מלאת פסולת כי יש בה ישות. זו ממש פסולת, ומפסולת הזיעה של חיות הקדש נעשה נהר די נור התחתון, שהוא גם עונש וגם תיקון לחיזו דהאי עלמא, להעביר את מה שהיה שקוע בתאוות היתר ולא קיים "קדש עצמך במותר לך". לפני התיקון הזה הוא עדיין רשע, וכתוב עליו "על ראש רשעים יחול". כל זה נהר די נור התחתון,] אבל נה"ד שבין געה"ת לעליון הנה טבילה אותי' הביטל [שם הטבילה היא רק לבטל את הישות לחלוטין, שלא יהיה לו בטול היש אלא בטול במציאות, בטול עצמי, אין ומה בעצם. אין כמו "אין מזל לישראל" ו"מה" כמו שם מה דאיהו אורח אצילות. "אין" הוא השרש ו"מה" הוא חוט השדרה שעובר דרך כל כחות הנפש (כמו ישראל, לי ראש).] לבטל התענוג באלקו' המורגש ולהיות בביטול במציאות [אמרנו פעם קודמת שזה חידוש שאין בספרי המוסר, הבדלה בין חסידות לבין כל הספרים שקדמו לחסידות. במוסר הכל הוא כדי לקבל תענוג, כמו במסלת ישרים – שאדם יקיים מצוות כדי לקבל שכר שהוא תענוג. אף אחד לא מדבר על כך שצריכים לבטל את התענוג של השכר. יש הרבה דרכים להסביר את החידוש של החסידות לעומת המוסר, אבל כאן יש משהו חזק ביותר – המוסר מביא אותך לגן עדן תחתון, ובכלל אי אפשר לחשוב שיש יותר מזה. כל התכלית היא שה' רוצה שארגיש טוב, וכדי שבאמת ארגיש טוב – שלא יהיה "נהמא דכסופא", שיקלקל לי קצת את ההרגשה הטובה – ה' נתן לי מצוות. כל המושג של "נהמא דכסופא", השפיץ של כל המוסר, הוא שאוכל בלב שלם, ברוגע ובשקט, להרגיש טוב – להרגיש את תענוג השכר של גן עדן. זה ה'שפיץ' של המוסר, ואי אפשר בכלל לחשוב שאת הדבר הזה צריך לבטל. (איך זה ה'מקבל על מנת להשפיע' של הרב אשלג?) כל מושגי המשפיע ומקבל אצלו, כפי שמתאר, הם מאד במורגש. חוץ מזה שהגישה של לצמצם הכל לשני מושגים היא פשטנית, כמו שאנחנו מסבירים. אפשר בכלל לומר שכל התענוג המורגש הוא בחינת נוקבא, מקבל. כל גן עדן התחתון יחסית לגן עדן העליון הוא מלכות – הכל בחינת נוקבא, מקבל. גן עדן העליון הוא בינה-בריאה בעצם, והרגשה היא בחינת נוקבא לבד – מקבל שמרגיש את עצמו מקבל. יכול להיות תלמיד ואפילו חסיד, שמרגיש את עצמו 'מקבל', מה שאין כן המקבל האמתי – במצב של זווג אמתי בקבלה, "והיו לבשר אחד" – שהוא אחד עם המשפיע, ואז אין את הרגשת המציאות. כמו בזיווג, אם כל הענין של המקבל-הנוקבא הוא להרגיש את ההנאה שלה – זה לכל היותר גן עדן תחתון. בזיווג אמתי יש דבקות ובטול – יש שם תענוג, אבל הוא זיו השכינה, גילוי השותף העליון שמחבר אותם, ולא הרגשת הנאה. הפשט הוא הרגשת הנאה, אבל הסוד האמתי הוא בטול במציאות. הדבר הזה הוא משהו מיוחד לחסידות חב"ד – לא תראה בספרים שלפני החסידות וגם לא במקומות אחרים. (אדם מסר את כל החיים שלו עבור הישות שלו ומקבל גן עדן?!) מגיע לו. בגן עדן התחתון ילמד מה שכתוב כאן, יבין שיש משהו יותר, ואז בשבת יזכה לעלות לשם. יש צדיקים שכל הזמן נמצאים בגן עדן העליון ויש שעולים לשם בשבת, כפי שכתוב בתניא. (אחרי שאדם מסתלק נופלים לו הלבושים של העולם הזה והוא נשאר לבן, למה נשארת ההרגשה של העולם וכו'?) יש לאדם לבוש דק שגם אותו רוצים לזכך – אם לא הייתי רוצה את הלבושים הוא לא היה נברא בכלל. תכלית תיקון הלבוש היא בתחית המתים וכו'. כתוב "'נפש כי תחטא' – תווהא". איך יתכן שהנפש חוטאת? רק מצד ההתדבקות בלבושים שלה, שהנפש – החלק התחתון של נרנח"י – נדבקת בלבושים, וכל ענינה לתקן את הלבושים. (לשם כך יש גלגולים.) נכון, גלגול הוא תיקון יותר עליון מגיהנם. יש גלות, גיהנם וגלות – הכל ג, כך כתוב במגלה עמוקות. יש גם שכר של גן עדן התחתון והעליון. הכל ג. למדנו שבין ג ל-ג יש נ – נהר די נור – סוד הגן.].

[הכל היה להסביר את סוד "והנה רבקה יוצאת וכדה על שכמה", השידוך של יצחק ורבקה. כדי לחזור ולהסביר את הקושיות בתחלת המאמר הוא מסביר:] והנה אברהם אבינו [הדור הראשון של יהדות.] הוא התחלת עולם התיקון [לפניו היו אלפיים שנה תהו, והוא התחיל את אלפיים שנה תורה – תורה היא תיקון.], דעד אברהם הגם שהיו צדיקים גדולים [אדם שת ושם ועבר וכו' ???חסר??? – אלה שמות הצדיקים שכתובים בדרך כלל.] אבל העולם משמש באפילה והי' התגברות היש בעולם [היש מתגבר מדור לדור, כמו שכתוב על בינוני שאוכל ושותה וכו'. כמה שבפנימיות הוא עובד את ה', בחיצוניות הוא מתגשם מיום ליום.] ואברהם הוא שהתחיל להאיר [כתוב "מי העיר ממזרח" וחז"ל קוראים "מי האיר ממזרח" ודורשים על אברהם אבינו – זה אחד המקורות שבכל ע יש א בפנימיות.] בעבודת הבירורים בבירור וזיכוך  ישות וגסות העולם [עצם העובדה שהפסוק כותב ב-ע ואנו קוראים ב-א רומז לעבודת הבירורים – לגלות את ה-א ב-ע, מהערה להארה. ה' רצה שהוא ימצא עולם מגושם לפניו – לכן הוא רק הדור העשרים – ותהיה לו עבודה קשה וכבדה.], ואופן עבודת אברהם הי' בדרך מלמטה למע' [למדנו שיש עבודה מלמעלה למטה, שהיא בדרך כלל עבודת משה רבינו, "מן המים משיתהו", אבל עבודת אברהם אבינו – היהודי הראשון, שנקרא גם גר, הוא גר צדק שיוצא מהקליפות – היא מלמטה למעלה. הוא רוצה לדמות כאן את השווער לכלה – את אברהם אבינו לרבקה אמנו. על רבקה כתוב "הנה רבקה יוצאת" – יוצאת מהקליפות. היא ראויה לבית אברהם כי הולכת בדרך השווער, וגם גמילות החסד שלה בדרך השווער. הווארט כאן שהכלה צריכה להיתו דומה לשווער. אברהם מצא את העולם בחשך, היה בתוך חשך, אבא שלו עשה פסלים ומכר אותם בחנות שלו, הוא צריך לעלות מלמטה למעלה.] דהלוך ונסוע [הנגבה, מלמטה למעלה.] שהתרחק מן הגשמי' ונתקרב אל הרוחנית [גם במשה רבינו, שיחסית מלמעלה למטה, נאמר "אסורה מכאן להתקרב לשם", וזו עבודת אברהם.] וכל אופן עבודת אאע"ה הי' באופן של נדיבות [הוא גם עבד את ה' בנסיעה מלמטה למעלה, וגם היה לו טבע ותכונה עצמית של נדיבות לב יוצאת מהכלל, יוצא מגדר הטבע.] וכמא' אברהם אבינו הי' נדיב בממונו נדיב בגופו ונדיב בנפשו [נדיב הוא מתנדב – עושה בלי לקבל שום שכר, ואפילו בלי לקבל שום פידבק. הוא פזר את ממונו – כפי שיסביר שנדיבות היא הרבה יותר מסתם חסד, מסתם נתינת צדקה. כנראה הסדר כאן חשוב – הוא מתנדב בממון שלו, מתנדב בגוף שלו, כשצריך לעשות למישהו טובה הוא מתאמץ בגוף, וגם נדיב בנפש. צריך לעזור למישהו, לשמוע את המצוקה שלו, כמו יועץ נפשי, משפיע חסידי שמקדיש הרבה זמן לשמוע את הצרות של מישהו אחר ומנסה לעזור לו. אם הוא מנסה באמת – הוא גם יצליח לעזור לו. זו נדיבות בנפש. צריך להיות נדיב בגוף – שאתה עושה לו טובה בגשמיות. כמו סיפור הצדיקים שהיו מחפשים ברגע האחרון בערב סוכות יהודי מסכן שלא הצליח לבנות סוכה והולכים במסירות נפש לבנות לו סוכה – זו נדיבות גם בגשמיות וגם ברוחניות. בלי סוכה הוא לא יקיים את המצוה וגם בקושי יוכל לאכול משהו. הוא הולך ושובר עצמו לבנות לו סוכה. זה סיפור על ר' אשר, שהרבה עשה ככה. אם הוא מביא את חומרי הגלם לבנות את הסוכה הוא גם נדיב בממונו. וכמובן, שמקשיב למצוקה – אם מספרים על ר' אשר, תוך כדי הבניה העני בא וצעק עליו שלא עושה זאת טוב, ואם הוא יודע לדבר איתו יפה – הוא גם נדיב בנפשו. יש כאן את כל שלש הנדיבויות, וכך היה אברהם אבינו, היהודי הראשון, שהוא שלש פעמים נדיב. כל נדיב הוא בן דוד – גילוי של בן דוד. סימן שבן דוד צריך להיות נדיב. (אברהם נדיב גם בגימטריא אין ומה בעצם).], וכתי' קחו מאתכם תרומה לה' כל נדיב לבו יביאה [מביא את הפסוק כי הוא פסוק של נדיבות.], ואיתא בזח"ב דקצ"ז ע"ב דתרומה לה' הוא עליית כנס"י בחי' מל' דאצי' שעולה באצילות להתייחד עם הז"א [על ידי נדיבות. כשאדם נדיב הוא עושה יחוד וזיווג – כמו שדברנו קודם – של זו"נ.], והרמ"ז כתב דתרומה לה' הו"ע העלאת הניצוצות מהבירורים, וזהו כל נדיב לבו יביאה דנדיבות הו"ע ההשפעה בויתור [למעלה מחסד – הוא מוותר על הכל. נסיים בכך שנדיבות היא בלי להסתכל על האיסור-לכאורה של "המבזבז אל יבזבז יותר מחומש". אם הוא נותן צדקה, וצריך לעשות זאת בשכל, אז יש גבול – שלא יסכן את המעמד של עצמו ויהפוך לעני שצריך לחזר על הפתחים. אבל ויתור הכוונה שאינו מסתכל על שום דבר, כמו שיסביר שנדיבות-ויתור באה מהכתר, למעלה מהשכל, בלי חשבונות – אם אין חשבונות אין אחוזים, גבול כמה אחוזים לתת. חושבים שגביר גדול, מליונר, מליארדר, שנותן סכום מאד גדול של כסף נקרא נדיב, נדבן גדול. אבל הנדבן האמתי הוא אחד שנותן יותר מחומש וכו' – נותן בלי שום חשבונות. מי שמוותר יכול לוותר על הכל, מאה אחוז, ולו ראוי לקרוא נדבן. אברהם אבינו לא היה רק חסד אלא נדיב. חידוש, כי בדרך כלל אומרים שאברהם הוא חסד דז"א. כאן הוא אומר שהוא היה נדיב, שלש פעמים נדיב, כנראה כנגד שלשה ראשים שבכתר – ויתור גמור. בחסידות מסבירים (כאן לא כותב) שויתור בא או מרוממות עצמית, כמו מלך שיש לו אין סוף יחסית, אז כמה שיתן בלי חשבון לא יחסר כלום – אבל אז לא רואים שהוא נתן יותר מחומש, אף שנתן בלי חשבון לא משנה לו. תכל'ס, לעני הכי כדאי לקבל ממנו – הוא נותן אין סוף. אבל ויתור אמתי בא משפלות, שאדם לא מחשיב עצמו לכלום ולא צריך שום דבר. בכל אופן, אז הוא מוגבל כי אינו מלך – יש לו חשבון בנק של כך וכך, וכמה שמוותר לא יתן יותר ממה שיש לו. יש ויתור שבא מרוממות עצמית של מלך, שלמקבל יותר כדאי. אבל באמת מי שיתן את כל מה שיש לו – בא דווקא משפלות. יתכן שהוא באמת יתן הכל, ואז באמת תהיה לו בעיה – הוא יצטרך להרים עינים וידים לקב"ה שיהיה לו מה לאכול.]