1

בע"ה

ספר המאמרים תש"ה (146)

ד"ה "ויהי הוא טרם כלה" (7)

י"ד תמוז ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[לפני שחרית]

ניגנו ניגון חג הגאולה יב-יג תמוז.

אנחנו בעמ' 115. אמרנו שהבירור של שבת הוא אוכל מתוך אוכל, כלומר שמתוך טוב יש עוד יותר טוב – כמו בעולם האצילות ש"לא יגורך רע" ובכל אופן בשבת ז"א עולה לעתיקא וכו'. הוא נתן דוגמה מרבי זירא שצם מאה תעניות כדי לשכוח תלמוד בבלי – תלמוד בבלי הוא מאה אחוז טוב, אך כדי לזכות להשגה של תלמוד ירושלמי צריך לפעול בטול בהשגה של בטול ירושלמי.

וכ"ה [עוד דוגמה לעליות של שבת, אוכל מתוך אוכל, על דרך תעניות רבי זירא – דוגמה שהיא נושא הפרק עד סופו:] בעליית הנשמות בג"ע [גן עדן הוא טוב, אבל יש גן עדן יותר גבוה – סימן שיש יותר טוב. העליה מגן עדן לגן עדן היא 'סיפור', יש שם ענין, והדוגמה של עליה מגן עדן לגן עדן היא מה שקורה בשבת. מתאים לשבת, שהרי היא גן עדן, תענוג אלקי, ויש הרבה מדרגות של גן עדן בשבת.] כשעולים מג"ע התחתון לגעה"ע [יש אין סוף מדרגות גן עדן, אך בכללות כוללים אותן בשתי מדרגות – גן עדן התחתון וגן עדן העליון.] צריכים טבילה בנה"ד [יש מושג נוסף, שלא מזכיר כאן, של עמוד בין גן עדן לגן עדן – עמוד חלול שאתה נשאב בו לוואקום ועולה ממדרגה למדרגה. עוד לפני העמוד יש טבילה בנהר דינור. מקור המושג הוא מספר דניאל, שם הוא רואה בחזיון "נהר די נור" – נהר של אש. היום רגילים לכתוב דינור כמלה אחת, גם בראשי תיבות כאן, אבל שם שלש מילים.] וכמ"ש נה"ד מן קדמוהי נפיק וגו' [נהר אש שנמשך ויוצא מלפני ה'. כמו שיש שתי דרגות גן עדן, הוא יחדש לנו שיש בכללות שתי דרגות נהר דינור, וכאן מדובר בנהר דינור שבין גן עדן לגן עדן. יש גם נהר דינור תחתון, שיסביר כעת באריכות, בין גיהנם לגן עדן התחתון. כשגומרים את התקופה, את המעצר, בגיהנם, וכבר הגיע הזמן לעלות ולצאת מהגיהנם – צריך לטבול. זה נהר דינור אחד. גם אחרי העולם הזה יש נהר דינור – הוא לא מחלק, מדובר באותו נהר שנצרך כדי להגיע לגן עדן תחתון. אבל הדימוי של שבת הוא נהר דינור שבין גן עדן לגן עדן. נהר דינור הוא נשיאת הפכים – נהר הוא מים ונור היא אש, ומחברים כאן שני יסודות הפוכים בדימוי אחד. איפה עוד יש ערבוב של מים ואש? (ברד) גם במכת ברד היה, אבל בכלל איפה ערבוב כזה בטבע? בשמים, שהם אש ומים. (אולי אפשר לפרש בדניאל נהר לשון נהרה-הארה?) אבל הדימוי שם הוא "נגד ונפק מן קדמוהי" – נהר שנמשך ויוצא. הרבי משנה כאן קצת את לשון הפסוק, ובהמשך יצטט שוב בשינוי קצת אחר.] ובו טובלים הנשמות בעלייתם מגעה"ת לגעה"ע [את מהות העליה הזו הוא יסביר בסוף הפרק, מה זאת אומרת בעבודה-בתודעה לעלות מגן עדן התחתון לגן עדן העליון.], ואין זה הנה"ד שארז"ל [בגמרא] חגיגה די"ג סע"ב [יש נהר דינור של נגלה – אפילו שנמצא בפרק "אין דורשין", הנסתר שבנגלה, אך חלק מהנגלה – ויש נהר דינור של הנסתר.] מזיעתן של החיות [החיות עובדות את ה' בהתלהבות רבה, וכמו כל אחד שמאד מתלהב – מתאמץ ומתעמל – הוא מזיע. הזיעה היא הפסולת. הרי למלאכים אין גוף ממש, אבל יש להם גוף דק של שני יסודות, אש ורוח – "עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט" – ואותו גוף כאשר מתאמץ מאד ומתלהב הוא מפריש פסולת, זיעה. מהזיעה של החיות נעשה נהר דינור.] נה"ד יוצא [התרגום של "נפק".] ואו' ע"ז על ראש רשעים יחול [הסיום אינו לשון הפסוק בדניאל, אך הגמרא אומרת שאותו נהר דינור יורד וחל על ראש הרשעים. נהר דינור של הגמרא הוא עונש, ולא הנהר שנועד להעלות משכר לשכר יותר טוב, עליה שבבחינת שבת.] שזהו [זיעת החיות] הפרדת הפסולת מתגבורת הרשפי אש של החיות כי טבע הגבו' להוליד פסולת [תגבורת רשפי האש היא גבורת החיות, וגבורה מוציאה פסולת.], ולהיות שזהו פסולת הגבו' נעשה מזה נה"ד לענוש הרשעים והוא שהנשמות דעוה"ז טובלות בנה"ד זה קודם עלייתם לגעה"ת [שעומד בין העולם הזה לגן עדן התחתון. וכעת מוסיף שהטבילה] לאחר שמתבררים תחלה בגיהנם [קודם מגיעים לגיהנם, שיש בו בירור שהוא יסביר, ואחר כך כדי להגיע לגן עדן התחתון צריך את נהר דינור של הגמרא. גם אחרי השהות בגיהנם כך וכך זמן אתה עדיין נקרא רשע – יוצאים מבית סהר עם תעודת רשע – וכדי להגיע לחיי אזרחות תקינים, שיוציאו ממך את תעודת הרשע, צריך את נהר דינור. למה אחרי הגיהנם אתה נשאר רשע? גמרת גיהנם, עשית מה שאתה צריך. צריך להבין זאת, שאחרי הגיהנם עדיין צריך בירור וזיכוך בנהר כדי להגיע לגן עדן התחתון. גם אחרי גן עדן התחתון צריך נהר דינור לעלות הלאה. מה הבירור שם? יש מקוה של ערב שבת, שהוא כמו נהר דינור התחתון – לכן חסידים נוהגים שיהיה מקוה חם, כמה שיותר חם, כמו נהר אש. אדמו"ר הזקן הקפיד להתרחץ במים חמים ממש, שמישהו אחר לא היה סובל, כדי להפריד את קליפות החול, קליפת נגה. בכל אופן, אומר שהנהר דינור שאחרי העולם הזה הוא אחרי גיהנם – לא מחלק, אלא אומר שכולם צריכים לעבור בגיהנם אחרי העולם הזה, השאלה רק כמה זמן, ואחרי גיהנם צריך נהר דינור. הגיע התור, הגיע השחרור, אך כדי לעלות לגן עדן התחתון צריך את נהר דינור של הגמרא.], ונה"ד זה [כדי להגיע לגן עדן התחתון, עליו כתוב בגמרא ש]הוא מזיעתן של חיות, ועוד יש נה"ד בין געה"ת לגעה"ע [שהוא המשל שלנו לשבת.] וזה אינו לעונש ח"ו כ"א הו"ע הביטול [להגיע לבטול יותר גבוה, שהוא הענין של שבת. לבטל אותך אינו עונש. יש שתי מלים דומות – בטול ובטוש (לשון בתניא). בטוש הוא גם כדי לבטל, אבל אם אתה מאד גס וגראב הבטוש מתקבל כעונש. הבטוש הוא סך הכל כדי לזכות אותך, אבל אתה מרגיש כאילו מישהו נותן לך מכות, ובהרגשה שלך מכות הן עונש. אבל יש אחד שכאשר מבטלים אותו – אדרבא, כיף לו, הוא מרגיש שעל ידי הבטול שמבטלים אותו הוא פשוט עולה מגן עדן התחתון לגן עדן העליון. יש נהר דינור שנועד לשרוף אותך, עונש, ויש נהר דינור שפשוט מבטל אותך. הוא אומר שבטול אינו עונש, ח"ו.] וכידוע דטבילה אותי' הביטל [כוונה שצריכים לכוון כל פעם שטובלים במקוה.], והענין הוא [כעת חוזר לנהר דינור התחתון, שהוא עונש – למה צריכים אותו? כבר היית בגיהנם וקבלת עונש.] דהנה ידוע דגיהנם הוא אש דק ורוחני שמכלה ומלבן לחומרי' הרע שנעשה מתאוה רעה [הגיהנם הוא אש, לא אש שלנו אלא אש דקה ורוחנית, אך תפקידה לכלות – כל אש מכלה, גומרת ושורפת משהו. אש הגיהנם באה לכלות וללבן את התאוות הרעות של יהודי שהיו לו בעולם – תאוות] באש זר וחום הקשה שהוא בחי' רע גמור, והאש דגיהנם שורף ומכלה את האש זרה [יש ביטוי 'אש אוכלת אש' – האש מכלה את האש הזרה, כליון הוא גם לשון אוכל.] וכן אפי' הרהור רע שנק' הרהור עבירה [לא שעושה עבירה באש זרה, אלא רק מהרהר בעבירה.] וכן בכעס [שהוא ממש אש זרה.] וקנאה [במישהו, שגם היא אש.] שבא בפו"מ [המדות הרעות הללו,] להרע לרעהו כמלבין פני חברו וכמדבר רע וכמו מלשינות כו' [אחד שילשין על החבר שלו, ח"ו, זו ממש עבירה פלילית חמורה ביותר.] וכה"ג בדברים שהם רע בפו"מ ע"ז הוא הזיכוך דגיהנם לשרוף ולכלות את האש זרה [שהביאה אותו למעשים רעים ולדבורים רעים. הדבור הרע, שאתה מדבר נגד מישהו, מזיק לו בפועל.], [האם אפשר לחסוך את הגיהנם? הוא אומר שצריכים תשובה שהיא מעין הגיהנם:] וע"י תשו' מעומק דליבא בבכי' מעומק הלב וע"י היסורים שמייסר ומסגף א"ע יטהר וינקה ג"כ מן הרע כמו ע"י יסורי גיהנם ר"ל [ידע איניש בנפשיה מה הוא עשה ומה צריך כדי לזכך את האש הזרה שלו. יש גם בעולם הזה, אם הוא עושה תשובה כראוי, דרך לנקות עצמו מיסורי הרע כמו על ידי גיהנם. אפשר לצאת ידי גיהנם על ידי תשובה נכונה בעולם הזה. כתוב בתניא שזו אחת ממדות הרחמים של העולם הזה, שבדברים יחסית קלים – שאין להם שום ערך ליסורי הגיהנם – אפשר לכפר, כי אתה ב"עולם חסד יבנה" שהכל בו חסד. אם היית יודע מה אתה צריך בגיהנם כדי לצאת ידי חובה – אין לכך שום ערך.], ויש עוד מדרי' שהיא בדקות יותר [אחרי שאתה גומר את השירות בגיהנם ואתה יוצא. למה אתה צריך נהר דינור? זה עונש חמור ביותר. הוא אומר שכל הגיהנם היה בשביל רע בפועל ממש – אש זרה שהיתה לך בעולם הזה והביאה אותך לעבירות בפועל. אבל גם אחרי שאתה יוצא מגיהנם יש רע דק – ה'רשע' שלך לא יוצא ממך לגמרי, עדיין יש עליך תוית של רשע, וצריך עוד זיכוך. מה נשאר לך? מדרגה שהיא בדקות יותר], דעם היותו ג"כ רע מ"מ אינו רע גמור [לא התאוות, אש זרה ממש.] והוא הריחוק שנתרחק לבו מאלקו' [הוא יורד לעולם הזה וחי בו חיי גשמיות, ואז לבו מאד נתרחק] והי' כאבן [יחסית לקב"ה.] ולא יקבל במוחו ולבו גילוי אור אלקי כלל [הוא לא מסוגל, לא כלי לשום גילוי אלקות.] וכמת יחשב [יכול לחיות מאה ועשרים שנה בעולם הזה, והוא כמו מת שהולך ברחוב. למה הוא מת? כי הוא] בטמטום הלב וטמטום המוח [לא כלי לתכלית הכוונה לגלות אלקות בעולם הזה.], ו[למה הגיע לכזה מצב ביש? ]זהו מצד העדר עבודתו בתו' ותפלה [לא מקדיש את עצמו לעבודת ה'. ולמה? לא כי לא רוצה בכלל, אלא] מחמת טרדות נפשו [שהעולם הזה מסית אותו לרדוף את הפרנסה או  משהו אחר.] שהוא נתון ומסור לעניני העולם ומוטרד בהם ביותר, והיינו שעניני העולם תופסי' מקום אצלו מאד ומטרידים ומבלבלים אותו ומונעים מתו' ועבודה [העולם הזה כל כך חשוב לו שמונע אותו מעבודת ה'.] ועי"ז נעשה [האדם הזה, וכך הם רוב האנשים ה' ירחם,] חומרי וגשמי ביותר שמתגברים בו כחותיו הטבעי' [כמו שכתוב בתניא, שמיום ליום הגוף מתגבר והנשמה נחלשת.] והכחות דנה"א מתעלמים בו עד שאינו כלי לאור אלקי [כשהוא היה ילד היה בסדר – היה גילוי הנפש האלקית והיה ילד טהור. ככל שמתבגר יש לו יותר שכל, אך נעשה יותר שקוע בגשמיות וכחות הנפש האלקית מתעלמים ממנו. עד שהוא נעשה מטומטם – לשון טמא ואטום – שאינו כלי לאור אלקי.], כי לאום מלאום יאמץ [שני היצרים שיש באדם, עשו ויעקב.] דכאשר הכחות דהנה"א [יעקב.] הן בהתגלות ה"ז פועל הביטוי בהכחות הטבעי' [עשו.] אבל בהעדר העבודה [הוא טרוד, אין לו זמן ללמוד ולהתפלל בעבודה.] מתגברים הכחות הטבעי' וממילא הכחות דנה"א מתעלמים ובפרט בחומרי' וגסות גופו וטבעו [יש לו גוף וטבע, והוא הולך אחרי הטבע] שנעשה ע"י התאוות [חוזרים לתאוות, וככל שהוא חי – אוכל ושותה – עם תאוות, הגוף שלו נעשה יותר גס.] שאע"פ שלא נמשך אחר הרע [ולכן אינו בדין גיהנם. הכל כאן מתאר שהוא רע, אבל לא בדין גיהנם אלא משהו אחר, כי לא הביא אותו לעבירות בפועל. הוא רק נעשה כל יום בחיים יותר גס – יש לו תאוות, אך לא מביאות אותו עדיין לעבירות ממש] אפי' בהרהור עבירה [הוא אמר קודם שעל הרהור עבירה – "שקשה מעבירה" בלשון חז"ל – גם מקבלים גיהנם. כאן מדובר אפילו בפחות מזה, רק שטבעו נעשה גס ואטום, הוא לא כלי לאלקות בכלל. זה מצב רוב האנשים – יתכן שעושה מצוות, אבל ברוחניות הוא גס ואטום.] אבל בתאוות היתר הוא משוקע ומושרש ביותר [בדיוק הנושא שדברנו שלשום בערב, הנושא של "קדש עצמך במותר לך" שלפי אדמו"ר הזקן היא מצות עשה דאורייתא, ודווקא את המצוה הזו אינו מקיים – לא מסוגל לקיים את ה"קדש עצמך במותר לך", "קדֹשים תהיו", ועל זה צריך נהר דינור. הוא עושה חילוק מהותי, שזו עבירה מדאורייתא, אך לא כזו שמקבלים עליה גיהנם. אחד שמשוקע בתאוות היתר – הכל אצלו כשר למהדרין, הכל בד"צ, אבל את כל הבד"צ שלו הוא אוכל בתאוה – צריך נהר דינור של עונש, אבל לא גיהנם. זו לא עבירה ממש, אלא רק לא קיים את "קדש עצמך במותר לך". אבל אדמו"ר הזקן אומר שגם זה אסור דאורייתא – עשה עבירה דאורייתא – אך יש כאן חילוק מהותי. לכן הרמב"ם אומר שאין זו מצוה מדאורייתא, אבל יש ראשונים – דעת גאון ורבינו שלמה אבן גבירול – שפוסקים שכן דאורייתא.] ומבולע בזה כל חיותו הרוחני' [יש לכל יהודי חיות רוחנית, אבל היא נבלעת בתאוות היתר. במלה "מבולע" הוא ודאי מתכוון לפסוק "חיל בלע ויקיאנו" – הקליפה בולעת את החיל והחיות דקדושה, וצריך לגרום לה להקיא אותו. בינתים כל החיות הרוחנית בלועה בקליפה, שהיא הגסות והחומריות שלו. בשביל המצב הזה הוא עדיין זקוק לעונש, אבל לא עונש של גיהנם אלא טבילה בנהר דינור. אם כן, מה הסדר אחרי מאה ועשרים שנה? קודם צריך לקבל את העונש על עבירות ממש, כולל הרהורי עבירה שגם נחשבים לעבירה ממש – עונש הגיהנם, שהוא אש אוכלת אש. גם העבירות הן אש, הן באו בגלל העבירות שלך. יש לך גם תאוות מצד הטבע שלא מביאות אותך לעבירות ממש, אלא רק העבירה שאינך מקיים את "קדש עצמך במותר לך" – אינך מסוגל לקדש עצמך ואתה שקוע בתאוות היתר. אחרי גיהנם, אחרי שגומרים להתנקות מהעבירות, צריך טיפול של נהר דינור. יש שני טיפולים, ויתכן שצריכים שני מטפלים, שני רופאי נפש – אחד שמטפל בעבירות ושני שמטפל בתאוות היתר, משהו הרבה יותר עדין. מדובר בשני סוגים של תיקון נפש. צריך אחד, איזה רב אחד, שהוא גיהנם, וצריך רב שני שהוא נהר דינור, שמטפל ומוציא ממך את תאוות ההיתר.], וע"ז היא הטבילה בנה"ד שאחר הבירור דגיהנם בתאוות רעות ממש בא אח"כ הזיכוך דנה"ב שהוא אש רוחני ודק יותר שמוציא ומכלה כל הגשמה גופני' וחומרי' שקבלה הנשמה בעוה"ז [אפשר לקשר זאת למצוה השניה שאדמו"ר הזקן פוסק בתניא, כפי שלמדנו – להתבונן ולדעת אלקות אבל בהפשטת הגשמיות מהשכל. "קדש עצמך במותר לך" היינו להוציא את ההגשמה מהגוף והתבוננות בהפשטת ההגשמה היינו להוציא את ההגשמה מהשכל – לכן אמרנו שאלה שתי דרגות תשובה, הוצאת הגשמת הגוף והוצאת הגשמת השכל, הנפש. כל פעולה להוציא הגשמה היא בחינת תשובה. נהר דינור הוא להוציא את החומריות שהנשמה קבלה בעולם הזה.], וז"ש בזהר [נהר דינור של הגמרא מוזכר גם בזהר] שם דכל עיקר טבילה זו דנשמות בנה"ד זה הוא לשכוח כל חיזו דהאי עלמא [כל מראה העולם הזה שנרשם בנפש – מה שאדם רואה נרשם אצלו בנפש, הוא חולם על זה בלילה. זה הסימן שכל העולם הזה נרשם אצלו עמוק. משל טוב – הסימן שאדם יוצא מחיזו דהאי עלמא שהוא גם לא יחלום על זה. שגם בחלומות שלו אינו זוכר ורואה את העולם הזה כלל. "ידע איניש בנפשיה" מה קורה איתו בחלומות, כמו שכתוב גם בתניא, ודווקא ככה הוא יכול לדעת כמה הוא שקוע עדיין בחיזו דהאי עלמא. צריך נהר דינור כדי להפטר מהחיזו דהאי עלמא, השקיעה בתאוות היתר,] שהוא גסות וחומרי' דמדות הטבעי' ומח' דבור ומעשה שעסק כל ימיו בלו"נ [ביטוי גם בתניא, שכל ימיו הוא עסוק בפרנסה ובעניניו הגשמיים בלב ונפש, לכן הם עשו רושם כל כך עמוק בנפש שלו וצריך להפטר מזה.], ואז [אחרי טבילת הנשמה בנהר דינור זה.] תוכל הנשמה לעלות לגעה"ת לקבל שכרה בעונג אלקי במורגש בשו"מ [בשכל ומדות] באהוי"ר אלקי' [כאן עיקר הדגש הוא על המלה במורגש, כי יסביר בהמשך שזהו כל ההבדל בין גן עדן התחתון לגן עדן העליון – בגן עדן התחתון התענוג הוא מורגש. כל פועל רוצה להרגיש שקבל שכר – הכסף או האוכל שמקבל. מה פירוש לקבל שכר בלי להרגיש? איזה שכר זה?! כאן עיקר הווארט, עיקר החוש החסידי – קבלת שכר עם הרגשה טובה נקרא גן עדן תחתון, אבל עיקר השאיפה הוא להגיע לגן עדן עליון, שכר שאינך מרגיש בו כלום כי אתה בבטול אמתי. זו דוגמה לגסות, מי שגס – כולנו – קשה לו להבין מה פירוש לקבל שכר בלי הרגשה שקבלתי משהו. אם אתה חייב להרגיש שקבלת משהו – יש לך עדיין ישות. אז השכר הוא אמנם שכר, ונקרא שכר אלקי, אבל 'זה לא זה' – עדיין גן עדן תחתון, ואוי ואבוי ליהודי ש'נתקע' בגן עדן תחתון. כל יהודי צריך להגיע לגן עדן עליון ועוד יותר עליון. על ידי נהר דינור התחתון – העונש על חוסר קיום "קדש עצמך במותר לך", שגרם לך להיות מאד גראב וגס, "נבל ברשות התורה" בלשון הרמב"ן, צריך נהר דינור תחתון. אז אתה מגיע לגן עדן התחתון – אתה מקבל שכר, ענג אלקי, אבל הוא ענג מורגש בשכל ומדות. לכאורה טוב מאד, שאתה מרגיש בשכל ענג אלקי ובמדות יש לך אהבה ויראה אלקיות – הכל טוב.], וכמו בכובד ראש שקודם התפלה בבכי' מסטרא דא [שאדם לפני התפלה מקיים את הדין שצריך לעמוד להתפלל מתוך כובד ראש – שהוא בוכה במרירות מסטרא דא, מסטרא דנפש הבהמית. הוא מכיר שיש לו נפש הבהמית והוא בוכה. כמו שהוא אמר קודם, שאפשר לצאת ידי גיהנם עם תשובה מעומקא דלבא, גם את נהר דינור אפשר לעשות בעולם הזה – הבכיה והמרירות, כובד הראש, לפני התפלה. יש עצה לכל דבר.], שע"י המרירות ובכי' על רחוקו מאלקות [אמרנו שעיקר נהר דינור הוא ענש על ריחוקו מאלקות, שנעשה שקוע בעולם הזה בלי לעשות עבירות, חוץ מהעבירה של "קדש עצמך במותר לך". אם הוא באמת בוכה, מתוך מרירות אמתית – שכתוב בתניא שמרירות היא חיות, מצב חי – הוא יעבור את נהר דינור, הבכי שלו, ו]יבא לפ"ע זה לקירוב וחדוה אלקי' בתפלה בק"ש ושמו"ע [והוא ירגיש זאת. אחרי התפלה לפני התפלה – נהר דינור – הוא ירגיש אלקות בתפלה שלו. אשרי חלקו, הוא מרגיש אלקות, אבל הוא אומר שהרגשת האלקות שלו בשמו"ע עדיין נקראת גן עדן תחתון.], וכ"ז הוא בנה"ד התחתון שעומד בין גיהנם לגעה"ת [כל נהר כאן הוא בין ג ל-ג, כתוב במגלה עמוקות – גיהנם הוא ג וגם גן עדן הוא ג, וגם גן עדן העליון הוא ג. כדי להגיע מ-ג ל-ג צריך נ – נהר די נור – נ היא בת הזוג בציור ובאלב"ם. צריך נ כדי לעבור מגיהנם לגן עדן תחתון ו-נ כדי לעבור מגן עדן תחתון לגן עדן עליון, לטהר אותך מהרגשת קבלת השכר. כאן יש דוגמה מצוינת לתובנה של חסידות שאין ולא יכולה להיות בספרי מוסר. בספרי מוסר אין תובנה של קבלת שכר בלי להרגיש. מסבירים שאם תהיה בסדר תקבל שכר – תרגיש את השכר. צריך לעבוד קשה כדי שהשכר לא יהיה "נהמא דכסופא" – אם לא תעבוד יהיה לחם בשת. אחרי שעבדת קשה, כמו פועל שעבד והשקיע, מגיע לך שכר שאתה מרגיש אותו. עד כאן מגיעה תובנה של ספר מוסר, אבל תובנה של שכר לא מורגש יכולה להיות רק בחסידות. זו דוגמה מצוינת מה חדשה החסידות, איזו תובנה יש בחסידות שלא יכולה להיות בשום ספר קודם. יש גם עבודה על מנת שלא לקבל פרס – היא עוד יותר, עבודת צדיקים, כעבד שעושה דווקא כדי לא לקבל – אך עבודת הבינוני היא "שלא על מנת לקבל פרס" מורגש. (אם הוא לא מרגיש, מה יש לו?) זו הבעיה – זה 'מתנגד', בדיוק הגדר, שאתה אומר שאין טעם בלי להרגיש.],