סמינר תנועה שיעור ראשון

י"א סיון תשס"ו - כפר חב"ד

הרב יצחק גינזבורג שליט"א^[1]

לוח 1:

כל חי מתנועע מכלכל חיים בחסד נע ונד – תפארת גופא, בינה עד הוד רצוא ושוב – אהבה, יראה מטי ולא מטי – חכמה-כתר נוגע ואינו נוגע – יסוד מלכות הלוך ונסוע – הוד נצח תנועה תנוחה 531 + 469 = 1000

הנושא שלנו בימים הבאים – "תנועה ובריאות" – קשור למקצוע הרפואי קינזיולוגיה. ידוע ששרש השם המקצועי הזה לקוח מיוונית, בה קינטיקה זה תנועה, וממילא קינזיולוגיה זה "תורת התנועה" (חשוב לדעת, כי בספרים האקדמאיים ממש אין לכותרת קינזיולוגיה שום קשר למה שהמטפלים כאן עושים; אותו ידע פיזיולוגי של הגוף, אך הקשרים ובדיקת השרירים וכו' – בכלל לא שייך לנלמד במגמת קינזיולוגיה בקתדרות לרפואה). תנועת הגוף בנויה על מערכת העצמות ומערכת השרירים, אשר בין יב מערכות הגוף (שאינן מקבילות למרדיאנים הסיניים, וכפי שעוד נרחיב) מכוונות כנגד החסד (אהבה) והתפארת (רחמים). בדרך כלל שריר מחזיק שתי עצמות, ומכח תנועת השריר האדם נע.

בשנות החמישים היה אדם בשם גודהרט (בהשגח"פ – לב טוב), כנראה גוי, ואפשר לקרוא לו ממציא הקינזיולוגיה הישומית. אחריו צמחו המון שיטות מתוך זה (אחת מהן, עליה שואלים יום יום – ואני פוסל לחלוטין – זה "מח אחד"). הבסיס הוא מדעי לחלוטין – תורת התנועה, שהיא דבר עתיק. אחר כך בא ממציא השיטה, שהיה בתחילה כירופרקט (ישור עצמות ושיקום הגוף – גם בעניני שיקום הגוף ותפקודיו צמחו הרבה שיטות בעשרות השנים האחרונות). לאט לאט הוא גילה שכאשר הוא נוגע באיזה שריר זה קשור לתפקוד של איזה איבר פנימי בגוף – בלי להבין מדוע – ומתוך כך החל לקשר בין שרירים לאיברים ותפקודים. החל גם לבדוק את מצבי השרירים, כשבכללות יש שלושה מצבי טונוס – חלש, נורמלי, מתוח. כל מה שקשור לתנועה ורפואה זה איזון הגוף נכון, וגם מצב השרירים צריך להיות מאוזן. החל לגלות תכונות סגוליות של שרירים – סגולה זה קשר בין דברים שאין לו הסבר (אך הוא מוכח בצורה אמפירית), ורפואה יכולה להיות גם סגולית. יש כעת המדמים את הקינזיולוגיה הישומית לאפקט הפרפר בתאורית הכאוס – איך לדברים קטנים מאד יש השפעה מהירה על דברים מאד גדולים במקומות אחרים. ביתר הפשטה, בפיזיקה הקוונטית קוראים לזה "תופעה לא מקומית", כאשר לא מבינים את הקשר והתהליך בין שני דברים שבעליל משפיעים זה על זה באופן נסתר. כל החידושים הללו אינם קשורים לקינזיולוגיה המקורית – זה חידושי אותו רופא – והרבה החלו 'להדבק' בענין. בשיטה זו ניתן לבדוק תפקודו של אבר פנימי על פי מצבו של שריר – זה "לבדוק שריר".

כעבור כמה שנים המשיך במחקריו, ופתאום נפל לידיו ספר יחיד שהיה קיים אז על רפואה סינית. החל להתענין ולקרוא, וגילה שכל מיני קשרים שהוא מצא בניסוייו מאד מתאימים למרדיאנים ונקודות המגע של הסינים – שמח ש"מצאתי לי חבר", ומאד מהר אימץ את כל הרפואה הסינית ועשה מזה תורה אחת. תורה זו עדיין מאד כללית, שמתוכה צמחו המון דברים שונים עם שמות שונים – היות שכל זה 'הדבקות', אז מאד קל להדביק לזה יוגה או משהו אחר. הקבלות זה כח המדמה – קבלה אמיתית זה מלשון הקבלה, זה לדעת נכון איך להקביל בין דברים. כל הרפואה הסינית זה 'קבלה' – הכל הקבלות בין קבוצות של מושגים או איברים שאין ביניהן קשר נראה לעין. כל דבר שיש בו איזה שמץ של עבודה זרה אנו פוסלים לחלוטין, וככל שהתעניינתי – ועוד התענינו – הרפואה הסינית זה משהו אמפירי טהור (לא חותמים על זה במאה אחוז, אבל כך נראה), שהנסיון הרב גילה הקבלות שאיננו ידוע לרפואה המערבית. מכיון שאי אפשר להסביר את הקשר בין שריר מסוים לאיבר מסוים זה עדיין 'לא מדעי', אך אם זה עובד – זה "סגולה". סגולה זה דבר שעובד, אף שלא מבינים מדוע הוא עובד, אך הנסיון הרב הוכיח שזה עובד. אם עובד באחוזים גבוהים – זה שיטה ראויה. כמובן שכל שיטה בעולם, כל סוג של רפואה, זה תמיד עובד על פי נתונים סטטיסטיים – תמיד צריך לדעת שאין שום דבר שהוא מאה אחוז, ובדרך כלל זה הרבה הרבה פחות ממאה אחוז. בכל אופן, אפילו דבר שעובד פחות מחמישים אחוז מהזמן, אך רואים שעובד, אפשר לקדם את זה ולחקור את זה ולטפל בטיפול זה (אם אינו מזיק, ושיטה זו אמורה לא להזיק).

אם כן, יש בעצם ארבעה שלבים של התפתחות המקצוע – שנים נגלים ושנים נסתרים:

א. תורת התנועה (בדרך כלל שייך לספורטאים – איך לשפר את הכושר הגופני בכל מיני צורות ספורט; לכן התחיל אצל היוונים, שבין היתר היו מאד אוהבי ספורט.

ב. התקדם לרפואה הקלאסית לפי הידע שלנו על מערכות השרירים והעצמות (בעיקר).

אלו שני השלבים הגלויים. אחר כך באים השלבים 'הנסתרים'. השלב השלישי:

ג.קינזיולוגיה מעשית.

יש קצת הונאה בביטוי "קינזיולוגיה מעשית" – אין שום קשר במעבר בין קינזיולוגיה לקינזיולוגיה מעשית (למזלי, בלי להכיר את ההבדל, קבלתי לפני הסמינר שני ספרים – אחד על זה ואחד על זה) – ועוד יותר 'תמים' מזה "פיזיולוגיה מעשית". המעבר לקינזיולוגיה מעשית הוא כבר דילוג מהנגלות לנסתרות – מתחילים כבר בהקבלות סגוליות שאין להן הסבר גלוי (יש חלק טכני, של בדיקת שריר, אך העקרונות נסתרים – גם בדיקת שריר יכולה להיות סובייקטיבית ואז כל העסק מתקלקל, כפי שיתבאר). עולם הסגולות לא שקרי – יכול להיות נכון, אך יכול להיות גם שקר, ומאד קשה להבחין, כי אין קריטריונים מה כח מדמה מבורר וצודק ומה לא. אפשר לנסות, אך כאשר מוכרים לך את זה בתור תורה – בתור ספר הכותב כל ההקבלות – הספקנות רצויה.

אחר כך הדילוג הרביעי, שמקשר הכל לרפואה הסינית (עם התוספות של בדיקת שרירים וכו'):

ד.רפואה סינית.

עד כאן ארבעת השלבים שיש היום, כששני העליונים זה כבר נסתרות – זה סגולה. נתחיל ברמז: עניני סגולות שייכים ל"פלא יועץ" – אחד משמותיו של המשיח, הנותן עצות לא רציונאליות – העולה בגימטריא רופא. הכי קרוב לתכונת ה"פלא יועץ" של המשיח זה הבעל שם טוב – רופא, הפועל על ידי סגולות פלאיות. הרמז מגלה שרופא אמיתי כן אמור לדעת להשתמש בעצות פלאיות, ולא רק בעצות מובנות (בהן נוהגים היום להשתמש הרופאים בקופת חולים, המרפאים על פי הכתוב בספר, וכולם חושבים שזה כמו "אחד ועוד אחד שוה שנים" – איזו משוואה מתמטית של שכל מובן, שזה משפיע על זה וזה על זה, כפי שרופא טוב – שיש לו זמן וישוב הדעת – גם מסוגל להסביר למטופל שלו). הרפואה הקונבנציונאלית בנויה על עצות מובנות – זה לא פסול בכלל (אחד הדברים הלא יפים בספרות רפואית אלטרנטיבית שפוסלים רפואה קונבנציונאלית – זה קטנות מוחין מוחלטת, לא צריך לפסול שום דבר אם עובד ו"הרבה שלוחים למקום"). ברגע שיש איזו סגולה זה כבר "פלא יועץ" – לא מובן למה זה עובד, אך זה עובד (שאלה נוספת בכמה אחוזים זה עובד, אך מהנסיון יש כמות מסוימת של פעמים שזה עובד).

רק בשביל הרקע: ראיתי באיזה מקום שיש שני בתי ספר ללימוד זה בעולם – היותר מוצלח בגרמניה (כבר לא מצא חן בעיני...), והראשון הוא באמריקה – ועושים כל הזמן מחקרים (מאד משתדלים להיות 'רציניים', ענין של יוקרה, ואפשר לומר שבאמת רציניים במדה מסוימת ובקיאים בכל המתחולל בגוף), אך משום מה אין להם בטאון פתוח והמחקרים סודיים. יש מדי פעם ספרים שמופיעים על הנושא – הרבה רופאים כותבים ספרים – אך למחקרים הרפואיים יש עדיין ממד סודי-מחתרתי (בניגוד לכל תחום מדעי, שהמאמרים והמחקרים הם פומביים), וזה מפריע להם כי זה מוציא שם של משהו לא-מדעי (כל דבר מדעי היום הוא פומבי – זה הדבר שהכי עוזר לקדם מקצועות מדעיים, ואם אין פרסום זה גרוע מאד).

כפי שאמרנו כל ההקבלות בשיטה זו – וכך ברפואה הסינית – זה קבלה, כי הכל הקבלות, והשאלה רק אם זה קבלה-הקבלה אמיתית. נושא חשוב ומענין לברר אותו. כשהתחילו בארץ את "מח אחד" הראו לי את ספרי השיטה באנגלית, וראיתי שיש שם צ'אקרות ואולי גרוע מכך – שילוש מפורש, סמלים נוצריים – וכשראיתי במו עיני אמרתי שזה ע"ז וזה פסול. בספרים שקבלתי היום על קינזיולוגיה מעשית לא ראיתי שום דבר מזה, ולכן הדבר היחיד הוא לברר את אמיתת ההקבלות. אנו מאמינים בקבלה – מאמינים בתופעות לא מקומיות, בהקבלות נסתרות ובמבט הוליסטי על היקום כולו ובפרט על האדם – לכן בוודאי מאמינים בעקרון של רפואה המבוססת על סגולות ההקבלות. גם מאמינים שמתקרבים לגאולת עם ישראל והעולם כולו, ולקראת זה צריכה להתגלות הרבה חכמה בעולם, לכן בעיקרו דבר זה צריך להיות חיובי וטוב. רק צריך לבחון אמיתת הענין – "חכמה בגוים תאמין, תורה בגוים אל תאמין". אפשר להאמין ולקבל משהו כחכמה, אך כאשר הופך לתורה – דרך חיים ואמונה כוללת – אין להאמין בשום תורה חוץ ממה שבא מתוך תורתנו הקדושה ופנימיות התורה. אפשר ללמוד חכמה מכל אחד – מיהודי וגם מגוי – "מכל מלמדי השכלתי", אך תורה יש רק אחד.

אחד הפירושים של "חכמה בגוים תאמין" היא שיש גם לגייר ולכלול חכמה זו תחת כנפי השכינה – להחדיר אמונה בחכמה זו. רפואה סינית, אם אין בה סמלים של ע"ז וכו' (מה שלא נתקלתי בו עד יום), זו "חכמה בגוים" – אך מה שיכול להיות לא טוב בכך זה לקבל זאת כתורת חיים. ברגע שזו תורת חיים, אפילו שזה לא עבודה זרה, על זה כתוב "תורה בגוים אל תאמין". אפשר ללמוד נקודות של חכמה מהרפואה הסינית. ה' ברא את אדם הראשון ונתן בו את כל החכמה, וכאשר חטא כשם שהתפזרו הנשמות כך התפזרו ניצוצות חכמה לכל העמים, ואחד מתפקידי עם ישראל לקבץ את הניצוצות. ברגע שמקבצים ניצוץ זה כמו שלוקחים אבן לא מלוטשת – כמה שנראה מאיר שם, אצלנו זה בכלל לא מלוטש – ואם מצליחים לגייר ולהכניס תחת כנפי השכינה זה הופך להיות אבן בהירה ומאירה ביותר (באין ערוך ממה שהיה במקומו הראשונה). זו מגמה מאד חשובה וראויה לעם ישראל, ובמיוחד בדור שלנו – ודווקא עבודה זו היא סגולה שלנו ("עם סגולה), שיהודים יכולים ללכת לכל מקום ולהוציא את החכמה. אך לא כל היהודים יודעים איך לגייר זאת לגמרי – זה התפקיד שלנו בימים אלו, לקחת את מה שניתן לקחת ולגיירו. לא להשאיר זאת בתפיסה ש"רפואה סינית זה יפה" (בספרות היהודית העתיקה, עד לפני כמאה שנה, סין נקראת "חינה"; על זה דרשו הדורשים "שקר החן והבל היפי, אשה יראת הוי' היא תתהלל", שחכמת סין-חינה ויפי יפן הן שקר והבל לכשעצמן אם אין בהן יראת ה', אך אם יש בהן יראת ה' אפשר לגיירן ולהשתבח בהן, כפי שמתפרש הפסוק ש"אשה יראת הוי' היא תתהלל" גם ביפיה וחנה, כפי שהתורה משבחת את הצדקניות גם ביפין).

עד כאן כניסה לאוירת הנושא.

כעת נעבור לדבר על מושגי תנועה ובריאות – בשביל להיות בריא צריך לנוע, ויותר מכך, בשביל לחיות צריך לנוע. הפסוק הראשון על הלוח שייך לימי התשלומים לחג השבועות – פסוק חשוב מיד אחר סיום עשרת הדברות: "וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת כל השופר ואת ההר עשן", ואחרי כל החויה האדירה הזו של מתן תורה וראית הקולות וכו', תגובת העם היא "וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק". יש פירוש חסידי שהרביים בחב"ד מביאים הרבה, שמראית אלקות מתהוה תנועת החיים. כשכתוב "וינועו" זה עוד לא "ויעמדו מרחוק", כפי שנסביר. יש "נע ונד" – התנועה הראשונה הפוכה מ"ויעמדו מרחוק", יש בזה "רצוא" והתקרבות, אך מתוך גודל גילוי האור הרחוק היה גם פחד ויראה, ובגלל היראה-ה"שוב" כתוב בהמשך "ויעמדו מרחוק". בכל התורה, בקבלה, תנועה זה תמיד בשני כיוונים – תנועה זה דופק. אין תנועה רק בכיוון אחד – תנועה זה תמיד 'זרם דו-כיווני'. במתן תורה התאחדו החושים – במקור כל החושים הם מתחברים, ולכן מתאפשר "וכל העם רואים את הקולות", רואים את הנשמע. אחר כך, כשהעם ראה מה שראה, הוא התחיל לחיות – "וינועו" זה תחילת החיים החדשים. על כל דיבור ודיבור פרחה נשמתם – כאילו מתו – והקב"ה החזיר נשמתם בטל שעתיד להחיות בו מתים. טל זה רמוז גם בסוד התנועה: תנועה = כטל על עשב (דימוי של הנביא, שהוא כבר תיקון של דימוי סיני – מה שאפשר ללמוד מהאמנות הסינית זה עדינות הדימויים, ואין דימוי יותר עדין מטפת הטל). לטל יש קצת משקל, והוא גורם לעשב לנוע מעט, ולכן "כטל על עשב" זה דימוי של ראשית התנועה – זה "טל תחיה".

כפי שנלמד היום, ראשית תיקון כל התנועות וכל השרירים בגוף – הכל מתחיל מהעינים. יש הרבה סוגי שרירים בגוף, וכפי שראיתי עד כה עיקר בדיקות השרירים זה ביחס ל-33 שרירים. יש הרבה יותר שרירים בגוף – מספר המופיע זה עב (יותר מכפול ממה שלומדים היום בקינזיולוגיה – אף שזה מספר לא סופי, יש בכך רמז ל"גל עיני", שהכל מתחיל מתנועת שרירי העינים, אף שהם קטנים ולא בודקים אותם). סוד עב שמות זה עב שרירים המחזיקים ומניעים את היקום כולו. בחז"ל מפורש שהשרירים הכי חשובים בגוף זה שרירי העין, ולכן גם כל תנועת הגוף קשורה עם תנועת העינים. אמרנו קודם שברגע שרופאים מתחילים לעשות את הדילוג (שגם נקרא 'שריר', כדלקמן) בין "מדע" לבין "קבלה" (הקבלות שלא מובנות במאה אחוז, כנ"ל) מתבקש לחבר זאת לכל מיני דברים אחרים – אם כבר התחלתי לעשות הקבלות, אין לדבר סוף. יש בכך גם סכנה, לקשר מה שלא קשור (כמו שמוציאים לעז על גימטריאות שכל דבר שוה כל דבר, ולכן זה לא שוה שום דבר...). יותר נכון היה לקרוא לסמינר "רפואה הוליסטית" – יתכן שהקינזיולוגיה המעשית זה איזה 'שפיץ' של רפואה הוליסטית. רפואה הוליסטית אומרת שהכל קשור להכל – זה מצוין – אך אם הכל קשור להכל למה דווקא שריר מסוים מלמד על איבר אחר? בתאורית הכאוס יש "כאוס יציב" ו"כאוס בלתי יציב" שסופו שבירה. המציאות שלנו לפי תאוריה זו – וזה מאד נכון על פי תורה – אנו חיים בכאוס יציב, ולא בלוגיקה קרה בה כל הכללים ידועים בוודאות. המציאות שלנו לא וודאית, ולכן הרפואה ההוליסטית מרבה להשתמש במושגי הפיזיקה הקוונטית (גם מתוך התיימרות מדעית וכו' – יש בזה הרבה שחצנות, ואף על פי כן), ומנסים להשתמש (בצדק) בחוק אי הוודאות ביחס לגופנו. למרות ההוליסטיות, בה הכל קשור להכל, מבחינים איזה שריר יותר קשור לאיבר מסוים וכו' (כפי שבגימטריאות לא נכון שהכל שוה להכל – אנו אוהבים גימטריאות ומאמינים בהן). יש בכך קצת כאוס – שמשהו לא וודאי – אך זה בתוך גבולות. כמו הביטוי של הרבי, שהמגמה האמיתית היא להחדיר אורות דתהו בכלים דתיקון. זה לבסס כל שיטה רפואית בכלי מדע כמה שאפשר – ובוודאי לא לפסול על הסף רפואה קונוונציונאלית – ולעשות כמה שיותר חיבורים טובים ונכונים.

על כל פנים, מהפסוק "וירא העם וינעו" רואים שיש קשר בין הראיה והתנועה – יסוד כל התנועה היא בעין, כפי שיתבאר. זה אחד הפסוקים החשובים בהם מופיע שרש התנועה בתורה (לא כל כך נפוץ). אמרנו שיש עב שמות (היוצאים מהפסוקים "ויסע", "ויבא", "ויט"), שהם עב שרירים המחזיקים את היקום. השם הראשון ביניהם (וכן השם ה-מט) – והו – הוא ראשי התיבות של "וירא העם וינעו" (ס"ת אום – לא כסדר – השם ה-לג, אותו שלח אברהם עם בני הפלגשים למזרח, כנודע).

פסוק זה קשור לפעם הראשונה שמוזכר השרש נע בתנ"ך – והרי "הכל הולך אחר הפתיחה" – "והיית נע ונד בארץ". יש כלל ש"כל חי מתנועע". תנועה מייצרת חום – חום זה חיים, וקור זה ההפך. היום במדע יש מושג אפס המוחלט – בו לא רק שכל דבר מת, אלא חוזר לאין ואפס כמו לפני ששת ימי בראשית ממש. "מתנועע" זה במתפעל, מה שמלמד שיש תנועה דו-סטרית בכך, ובלי דופק התנועה הזה אין חיים.

לפני כן, נלך לפי סדר הלוח: בתפלות שלנו אומרים כל יום בברכה השניה "מכלכל חיים בחסד". הברכה השניה כנגד יצחק אבינו – מדת הגבורה – וכתוב בקבלה שאכן חיים זה מושג של גבורה. אם יש אנשים שיותר מכירים את הקבלה הסינית מאת הקבלה היהודית – ואני מקוה שתוך כמה זמן יחס זה יתהפך – כולם יודעים שאצל הסינים שיש יין ויאנג, כח זכרי וכח נקבי, אך יותר נכון במושגי הקבלה לקרוא לזה חסד וגבורה (חסדים וגבורות של הדעת). מאד נכון לפי הסוד שבכל מציאות צריכים להיות חסדים וגבורות. עצם החיים זה תכונה של גבורה – תכונה נשית יותר. את הביטוי "מכלכל חיים בחסד" מפרשים כעיבוי האור הפשוט של החסד והפיכתו לחיות. "מכלכל" היינו ריבוי כלים, וכאשר האורות מתעבים מתהווים כלים להכיל את החיות של הגבורה. חיים פשוטים, בלי כלים להכיל אותם, זה תהו גמור – ואז חיים אלו מתים מיד ("וימלך... וימת" – בן רגע היה ובן רגע חלף ועבר). כדי שהחיים יתמידו צריך לכלכל את החיים – לעשות ריבוי כלים שיכילו את החיים שבאים מהגבורה (גבורה כמו דם), ועושים זאת דווקא עם חסדים. החסד יותר מופשט, אך דווקא בגלל שיותר מופשט בשרש מתעבה ונעשה יותר גס – כל הגבוה ביותר יורד למטה ביותר, ודווקא על החסד כתוב שמהתעבות האורות נעשים הכלים. למדנו שהחיים עצמם זה גבורה – אם נותנים לחיים צבע, 'צבע החיים' זה אדום – אך צריך לכלכל את החיים. בשביל זה צריך לעבות את האורות של החסד – לעבות משהו זה לקחת ענין מופשט וליישם אותו. אור החסד זה אהבה מופשטת, שאיננה מעשה טוב בפועל עדיין. התעבות האור זה לקחת אהבה וליישם אותו – לעשות משהו טוב, מצוה מעשית, עם האהבה. יש רמח מצוות עשה, כמנין עצמות-אברי הגוף – מערכת העצמות שייכת לספירת החסד (רמח = אברהם, איש החסד).

עד כה ראינו שראשית התנועה זה "וירא העם וינועו" – ראשית התנועה מתחילה מראית אלקות. תנועה היא הגדרת החיים, וכדי להכיל את החיים צריך לעבות את החסד – לעשות מעשים טובים מתוך אהבה, וזה מכיל את זרימת החיים (שהיא כזרימת הדם בגוף).

אחר כך כתבנו משהו הרבה יותר מפורט – חמשה ביטויים של התנועה הדו-סטרית בתורה. שלושה ביטויים בתנ"ך, אחד לשון תנ"ך (לשון הקדש) ואחד לשון הזהר (לשון ארמית):

הראשון – שהוא גם לשון תנועה, וגם מופיע בתורה – זה "נע ונד". זה עונשו של קין אחרי שהרג את הבל. למה תנועה זה עונש – הרי תנועה זה חיים?! נע ונד = י פעמים חי (כמנין חיי יצחק, שבכלל לא יצא מהארץ והיה קבוע במקום). רואים שאנשים שעוסקים בתנועה – או המטפלים או המטופלים בשיטות אלו – זה תיקון נשמות משרש קין. כל אדם – יהודים ולא יהודים – או משרש הבל או משרש קין (גם כן איזה יין ויאנג, כי שרש הבל יותר זכרי ושרש קין יותר נקבי). חיים זה גבורה, ובשביל לחיות צריך לנוע, ולכן שייך לנשמת קין שמצד הגבורה. בתורה עונש זה לא נקמה אלא תיקון. אומרים לקין שאתה הרגת את הבל – מתוך שרירות לב, עודף מתח בשרירים שלך – ולכן אתה צריך להרפות את השרירים שלך ולתקן אותם עם תנועה נכונה. בכללות, תיקונו של קין זה אהבת אחים – שהרי הרג אחיו מתוך שנאה שצמחה מקנאה. הקנאה מרקיבה את העצמות והשרירים – "ורקב עצמות קנאה" – ולכן צריך לתקן את הקנאה, צריך לרחם. השרירים בגוף זה כנגד מדת הרחמים, כפי שנתבאר.

הכי בעיתי זה שרירות הלב. ברגע שמתחילים לעשות הקבלה זה כניסה למים עמוקים – זה מסוכן – כי אין לדבר סוף וקשה להבחין בין דמיון צודק לדמיון שוא. אחד מהסימנים המובהקים לדמיון שוא זה שאדם נעשה שרירותי – עקשנות לשם עקשנות, בלי הגיון. יש קשר, גם בתנ"ך, בין שרירות לב לבין קשה עורף. קשה עורף זו וודאי בעיה של שרירים בעורף – שהאדם 'נעול' בעורף ובכתפיים. זה לגריעותא, אך חז"ל אומרים שיש גם מעלה בעקשנות היהודית – "כי עם קשה עורף הוא, וסלחת". קשיון עורף דוגמה טובה לשריר נעול שמאד שלילי, וכנראה גורם לכל המחלות והבעיות בעולם. הסימן הראשון לאנשים לא מאוזנים – שלא יכולים להוריד את הכתפיים. זו בעיה של בחורי ישיבה, שזקוקים הרבה לטיפול בכתפיים – בשכם. דומה לקשה עורף – שרירות לב. שני הדברים זה מצבים שרירותיים, ללא הגיון. "ככה [ג"כ שם קדוש] ולא אחרת" יכול להיות מאד חיובי – שאדם לא זז מאמונתו – אך מי שנעשה שרירותי בדעותיו כל שריריו מתקשים בצורה בלתי רצויה, וצריך להרפות לו את השרירות. זה בעצם הנושא השני שלנו – להבין את כל מושג השריר בלשון הקדש, אך קודם נסיים עם ענין התנועה הדו-סטרית.

ל"נע ונד" יש כמה פירושים:

פירוש אחד ש"נע" דווקא תנועת התקרבות, ו"נד" זה כמו נדה – זה ריחוק.

פירוש קצת יותר עמוק מזה, ש"נע" זה תנועה יותר וודאית (לא חד סטרי לגמרי), ואילו נד זה תנודה פחות יציבה. לפי הביטוי "נע ונד" בכל תנועה יש שני הממדים, אך היחס יכול להשתנות – יש חלק יותר יציב בתנועה (שאדם יודע לאן הולך ומה רוצה) ויש חלק פחות יציב (שאדם לא יודע בדיוק אם צריך ללכת ולאן). לפי זה בתוך ה"נד" גופא יש רצוא ושוב, אך זה רצוא ושוב לא חיובי אם בא לבד.

עוד פירוש: מי שמכיר את המרדיאנים הולכים בזוגות (חוץ משני המרכזיים), שאחד יורד ואחד עולה. בהשקפה ראשונה הייתי חושב שהיורד זה יין והעולה זה יאנג, אך הסינים יותר חכמים מזה – זה מתהפך מזוג לזוג. יש הרבה התכללות, ויש בכך הרבה חכמה – התכללות בין מה ו-בן, בין הזכר והנקבה. גם במרדיאן העולה/יורד יש התכללות יש יין ויאנג, בספרי הקינזיולוגיה המעשית ראיתי שזה עמוק מדי בשבילם, וכבר לא יודעים איך להשתמש בידע הסיני הזה. בשבילנו זה כפתור ופרח, כי זה בדיוק מה שכתוב בספרי הקבלה שב-מה וב-בן חייב להיות מה ו-בן בכל אחד, ובהחלט אם היינו מאריכים לחקור נושא זה היינו כן מגיעים לידיעה מה כח היין וכח היאנג עושים בתוך כל מרדיאן (ואולי קצת ניגע בזה מחר). ב"נע ונד" אפשר לפרש שזה גם עליה וירידה.

הביטוי השני – "רצוא ושוב" – הוא הכי חשוב בכל הקבלה לענין החיות. מפסוק זה לומדים שחיים היינו תנועה – "והחיות רצוא ושוב" (מתוך ההפטרה שקראנו בשבועות – מרכבת יחזקאל). בקבלה מבואר "אל תקרי 'חיוֹת' אלא 'חיוּת'" – כל החיות, כל החיים, זה דופק של רצוא ושוב. כך בנשימה, כך בדם, וכך גם ובעיקר בשרירים (בהם יש שני סוגי סיבים – זכרי ונקבי – וכפי שנסביר עוד לקמן). הביטוי הכי קלאסי של תנועה דו-סטרית זה "רצוא ושוב" (וכן כל התורה כך – במצוות עשה ולא תעשה, שגם רצוא-ושוב – והרמז המפורסם בקבלה הראשונה ש"רצוא ושוב" עולה תורה). הפירוש הכי פשוט ש"רצוא" זה התקרבות מתוך אהבה ו"שוב" זה התרחקות מתוך יראה, וצריך איזון. הביטוי לכך בספר יצירה "אם רץ לבך שוב [לאחור/למקום/לאחד]". הריצה אל ה' – שהאני רוצה להתאפס ולהתכלל באור אין סוף – והשוב זה הצו האלקי "'וחי בהם' ולא שימות בהם" (לא כמו נדב ואביהוא שהיה להם רצוא בלי שוב ומתו, בהסתלקות הנשמה מהגוף). פירוש פשוט של "רצוא ושוב" זה איזון נכון בין אהבה ויראה – בין שתי הכנפיים (התנועה הכי מושלמת בטבע זה העפיפה, כפי שיתבאר ביום השלישי של הסמינר בע"ה – מי שיודע לנוע באמת מאוזן ויפה גם יכול לעוף, כפי שה' יעשה את כולנו לנשרים באלף השביעי ונעוף כולנו על פני כדור הארץ).

הביטוי השלישי על הלוח – מהזהר – הוא "מטי ולא מטי". הזהר אומר שכאשר החיות האלקית יורדת מהאור האין סופי אל תוך החלל שה' עשה לעמידת העולמות – כאשר נמשך הקו אל תוך העולמות (כנשמה לתוך גוף) הוא יורד (בכלל, ובפרט לעולם העקודים) באופן של "מטי ולא מטי", שהחיות יורדת לתוך ה'גוף' ומיד מסתלקת – החיות מגיעה ולא מגיעה (תרגום "[וראשו] מגיע [השמימה]" זה "מטי"). דומה בחוית הנפש ל"ברק המבריק על השכל" – שמופיע לו איזה אור מופלא בהכרה, אך אם לא יכול לתפוס זאת זה מיד נעלם (בדרך כלל לא תופסים ברקים, ומי שיכול לתפוס ברקים מאד מוכשר – יכול להוריד וליישם זאת – אך בדרך כלל מופיע ונעלם). בלשון הפסיכולוגיה, משהו מבריק לרגע מהלא-מודע אל המודע, אך מיד חוזר לתחום הלא-מודע. כתוב שאחרי שהופיע ונעלם לתוך הלא-מודע יותר קשה לקרוא לו שוב, מאשר ההופעה הראשונה – אז צריך הרבה עבודה של התבוננות כדי להמשיך את הברק מחדש וגם לתפוס אותו שלא יברח. יש מציאות שכל הזמן חשים "מטי ולא מטי" – כמו אם רואים סרט בהילוך איטי, ורואים שבין תמונה לתמונה יש חלל. בסרט זה רץ מהר ולא חשים ברווחים, אך אם היינו יכולים לחוש היינו רואים שיש תמונה שמופיעה ונעלמת ואז עוד תמונה וכו' – זה "מטי ולא מטי". יש מי שחי ברווחים, ברגעי האין, כפי שאדמו"ר הזקן אמר בסוף ימיו שכבר לא רואה את הקורות של התקרה אלא את האין המהוה אותם. לכן הכל תלוי בראיה – בתנועת העין. "כלה שעיניה יפות אין כל גופה צריך בדיקה" – מאמר חז"ל שמחזק שיטות הוליסטיות (יש שיטה שאכן מוצאת הכל בעין, כנודע, וזה הפנימי ביותר – העין היא המקום הכי הוליסטי בגוף, ובגלל זה גופא ראשית התנועה זה שם). לראות את המצב בעינים – חוסך הרבה בדיקות שרירים. "מטי ולא מטי" – תופעה של ראיה והתעלמות.

עוד ענין – "נוגע ואינו נוגע". נגיעה עדינה, שאיננה מלחיצה. בתורה הדימוי לכך הוא "כנשר יעיר קינו" (שם אומר רש"י "נוגע ואינו נוגע") – שהנשר בכובדו צריך לדעת איך לרחף בלי לשבור את הקן. זה נגיעה עדינה – חכמת הנגיעה בגוף בסוד "נוגע ואינו נוגע", איך לנגוע בדיוק עם הלחץ המתאים, לא יותר מדי ולא פחות מדי. אפילו חכמת העיסוי – שגם חלק מהנושאים הקשורים לנושא שלנו – שייכת לביטוי "נוגע ואינו נוגע".

הפסוק האחרון שהבאנו בחמשת הביטויים – מתיאורו של אברהם אבינו – "הלוך ונסוע". "הלוך ונסוע" הוא הביטוי המובהק לכך שגם כאשר רואים שהאדם הולך רק בכיוון אחד – "הנגבה" – זה גם דו-סטרי, אך מתקדם כל הזמן. "רצוא ושוב" אמור במלאכים, שבגדול לא מתקדמים אלא רצים ושבים לאותו מקום – חיות הקדש רצות לרקיע שמעל ראשן, מציצות בשכינה, ומיד נרתעות לאחור לאותו מקום. כל הזמן עולה-מציץ-יורד – כל הזמן בתנועה, לכן זה חיות, אך לא מתקדם לשום מקום (ולכן המלאכים, אף שזזים כל הזמן, נקראים "עומדים" – לעומת הנשמות, החל מהנשמה הראשונה של אברהם אבינו, שהן "מהלכים בין העומדים"). "הנגבה" – דרומה – זה דימוי לאור אין סוף. אברהם מתקדם כל הזמן לאין סוף – ולא רואים אותו נסוג – אך רואים שלרגע חונה. במהלכות חייבות להיות נקודות מנוחה-חניה כדי לאגור כח להמשך. גם במסעי בני ישראל במדבר יש כל הזמן "ויסעו... ויחנו". החניה זה השוב של הנסיעה. בפסוק זה מבואר ש"נסוע" זה ההכנה להליכה הבאה – ל"הלוך", שהוא הליכה בפועל. כל הזמן מתקדמים, ואף על פי כן זה דו-סטרי. זה ההבדל בין נשמות למלאכים – נשמות מתקדמות עד אין סוף, ואילו כל מלאך מוגבל בתחום בו הוא נע (המלאך שמח מתנועתו, והשמחה כוללת אהבה ויראה – היראה זה גם ממד של שמחת החיים, כאשר מציץ ונרתע זה גם חלק משמחת החיים, על כך שחי; בשביל נשמות זה משעמם, ושעמום זה שגעון – יהודים משתגעים מלהציץ ולהרתע כל הזמן, ונשמה חייבת ללכת, אך גם בהליכה יש את ה"שוב" שלה).

היות שיש כאן חמשה ביטויים של "רצוא ושוב" כל אחד מדגיש משהו אחר. חמש פעמים שתים – שתי תנועות בכל ביטוי – זה עשר, ולכן יש למצוא כאן את הדינאמיקה של כל עשר הספירות (כפי שכתוב על הלוח), ובפרט:

עצם הביטוי "רצוא ושוב" זה אהבה ויראה – זה הפשט שלו, כנ"ל – וזה הספירות חסד וגבורה.

שרש הביטוי "מטי ולא מטי" זה תנועה בין הלא מודע והמודע בנפש, כפי שהוסבר. הלא-מודע בנפש זה הכתר, והמודע – הברק הראשון המבריק על הנפש, וקשה לתפוס אותו, זה החכמה (נוטה מיד להתעלם, ובאותם עולמות שחייבים להתקיים במצב התוהי של אי-התיישבות – אם עולם העקודים יתפוס יותר מדי את האור המחיה אותו יתבטל, כי זה אור חזק מדי – חייבים "מטי ולא מטי" כדי להתקיים, מה שאיננו כולל את מצב עולם האצילות שהוא עולם מיושב; אחת הגבעות זה "חות ישוב הדעת" – שם אנשים לא כל כך מיושבים, לכן קראו כך לגבעה, וצריך להסביר להם שיש גבעות שישוב הדעת זה אסור כי צריך להיות דווקא "מטי ולא מטי", ומי ששייך ל"מטי ולא מטי" יותר מדי "מטי" וישוב הדעת יכול לשבור אותו – צריך כל הזמן שמשהו יתגלה ומיד יברח ויעלם). ה"מטי" זה הארה מהכתר לחכמה, וה"לא מטי" זה החזרה מהחכמה לכתר. בשם הוי' ה"מטי" זה ה-י וה"לא מטי" זה הקוצו של י.

"נוגע ואינו נוגע" זה ענין מאד חשוב – כמו ש"מטי ולא מטי" זה הזוג העליון של הספירות, "נוגע ואינו נוגע" זה הזוג התחתון, יסוד ומלכות. זה היחס שבין איש ואשה – ובעיקר זה החוש של האיש כלפי האשה (ראה מאמר "טהרת המשפחה" פ"א בברית הנישואין, שהאיש ביחס לאשה זה "נוגע ואינו נוגע" והאשה ביחס לאיש זה "רצוא ושוב").

כעת נאמר כמה דברים כלליים לגבי כל המקצוע המדובר: זה מקצוע של ריפוי באמצעות הגוף, וכולל מגע בגוף. בכללות זה קשור לשרירים – המערכת שכנגד התפארת – בסוד "תפארת גופא". יש שיטות ריפוי שאין בהן מגע בגוף, אך כל שיטת ריפוי שיש בהן מגע גופני – עצם המגע אומר שיש משהו מיני בשיטה הזו, וזה יכול להיות משהו מאד רע. לכן צריך הרבה זהירות בדבר הזה, וכמובן שהזהירות הראשונה שאסור באיסור מוחלט שנשים תטפלנה בגברים והפוך – ואפילו זה לא בטוח (היום יש כל מיני סטיות מיניות, וזה עסק עדין ביותר). אך מאד חשוב לדעת שמגע זה משהו מיני – שייך ליסוד ומלכות, שזה הקשר הגופני בין האיש והאשה. התיקון של הדבר הזה הוא "נוגע ואינו נוגע" – הנוגע יותר מצד ספירת היסוד, אך עטרת היסוד (התחושה איך שהגבר מרגיש את האשה) זה מה שפועל אצלו את ה"לא נוגע", את הזהירות לא ללחוץ ולא להלחיץ.

מי שלומד את המרדיאנים הסינים מכיר יב – חוץ משני המרכזיים – והיה אפשר לחשוב שצריך להקביל ל-יב חדשים או שבטים (ואז לחשוב מה הם השניים המרכזיים, ולא דורש הרבה דמיון כדי להסביר זאת). אז כבר נאמר שלנסות להקביל ל-יב חדשים לדוגמה, לפי הסדר – יש סדר למרדיאנים כשעות היום לפי הסינים (ושעות היום בהחלט מקבילות לחדשים לפי הקבלה) – זה מיד לא עובד. עם דמיון מופרע אפשר לחבר הכל להכל, אך עם דמיון מבוקר קצת אסור שהכל יהיה מחובר – צריך בזה "שימוש" תלמידי חכמים. יב המרדיאנים לא מקבילים למערכות הגוף, לשבטים או לחדשים – כן מקביל למשהו אחר (מערכת הגוונים), כפי שנלמד מחר בע"ה. חשוב לדעת, כדי שלא נחשוב שמקביל לכל דבר. על כל פנים, לעניננו יש עוד יב בתורה – יב חושים (נוסף על חמשה הידועים לנו, שגם יש אצל הסינים, רק שמחליפים מישוש בדיבור, שאצלנו חוש הדיבור הוא הראשון, ויש אצל הסינים גם ז יסודות, ואולי נרחיב מחר) – שאחד הוא חוש המישוש, שהוא גם חוש התשמיש (זיווג בין איש ואשה). זהו החוש של שבט אפרים – "הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים" – שייך לחדש תשרי שמזלו מאזניים, חדש של איזון. כל סודות חדש תשרי וחגיו – הכל תהליך רב שלבים של היחוד הקדוש בין קוב"ה ושכינתיה, ולכן זה החדש הכי מקודש אצלנו (החדש השביעי, כל השביעים חביבים). אפרים בא מלשון "פרו ורבו" – "כי הפרני אלהים" – אך יש בו גם אותיות של שרש רפא. יש לומר שכל הרופאים שלנו היום – שקודם אמרנו ששייכים לשרש קין ה"נע ונד" (תיקון שנאת וקנאת חנם על ידי אהבת חנם ורחמים לאח ולרע) – שייכים לשבט אפרים. שיטת ריפוי ובדיקה הכרוכה במגע שייכת לשבט אפרים. יש לומר שכל שבט – או לפחות כל דגל מדגלי מדבר – זה שיטה אחרת של ריפוי. לכל שבט יש רופאים, ולכל שבט החוש שלו, אז כנראה שכל שבט פיתח שיטת ריפוי לפי החוש המיוחד שלו. יש לומר שאפרים, שהחוש שלו זה מגע בגוף, הוא פתח את כל מה שקשור לשיטות ריפוי של מגע גופני – הכל משתלשל משרש אפרים.

ולשלמות התמונה: יש ארבע תקופות בשנה – ניסן, תמוז, תשרי, טבת – שכל אחת כוללת שלושה חדשים, בהקבלה לדגלי המדבר. דגל מחנה יהודה – אביב, דגל מחנה ראובן – קיץ, דגל מחנה אפרים – סתו, דגל מחנה דן – חורף. אחת ההקבלות הכן מתאימות ומקבילות בחכמה הסינית – וזה משום שזו תופעה טבעית, ולא צריך מיסטיקה בשביל זה – שכיוון המזרח זה האביב, הדרום זה הקיץ, המערב זה הסתו והצפון זה החורף. כך היא חנית הדגלים סביב המשכן. לכל דגל יש שיטה אחת, בכללות. בספר הרפואה אנו מסבירים על ארבע שיטות רפואה – לא כמו ה'משולש' בספרי הקינזיולוגיה המעשית (לא פסול, אך לא מספיק מפותח), שהוא הסמל של השיטה. המשולש: כל מה שעובד על תיקון הגוף זה 'מבני', כל מה שלוקחים לפה זה 'כימי', וכל מה שעובדים על התודעה זה 'מנטלי' [ומאמר חשוב בנוגע לכל זה: פספוס עצום בכל הספרים שראיתי שהמנטליות אף פעם לא יותר מרגש – ללא שום שכל אמיתי כלל וכלל. אצלם אין שום נגיעה במוחין בעצם – שלהם היכולת לשנות באמת את התהליכים בתוך הגוף – ואילו בתורתנו הקדושה הכל נוגע לעצם המוחין. לכן כל השיטות האלו, כולל הפן המנטלי שלהן, זה שיטות גופניות – הרגש הוא פנימיות הגוף – אך אין שום תודעה אמיתית]. לדעתנו לכלול תזונה ברפואה כימית זו טעות – זה משהו אחר לגמרי.

על כל פנים, בספר הרפואה מוסברות ארבע דרגות רפואה, אך הכל בדרגת "נפש" (לא מגיע לרוח-נשמה-חיה-יחידה, בהן מדרגות ריפוי יותר גבוהות): י – הומיאופתיה (אמיתית, על פי תורה, שאין כזה דבר בעולם – כי הכל מבוסס על שמות החומרים, אך דא עקא שהכל זה בשפות זרות, ואנו יודעים ומאמינים שה' בורא-מבריא את העולם בלשון הקדש, וממילא בשביל הומיאופתיה יהודית אמיתית – השייכת לכל העולם, שהרי הכל נברא בלשה"ק ובסופו של דבר כולם ידברו ב"שפה ברורה" – אך רפואת ה' היא "דומה בדומה", בניגוד לבשר ודם הלוחם במחלה, וזה יסוד ההומיאופתיה האמיתית). ה עילאה – רפואה מודרנית, על פי שכל. ו – כל ריפוי השייך למבנה הגוף (כירופרקטיקה וכל המסתעף מזה). ה תתאה – רפואה טבעונית (המתבססת על העקרון שה' ברא לכל דבר תשובה-רפואה טבעית, ולא צריך לסנטז משהו חדש במעבדה, ויש עשבי מרפא ותזונה נכונה ואורח חיים בריא כפי שכותב הרמב"ם).

דגלי המדבר גם כנגד שם הוי' ב"ה: י – דגל מחנה יהודה. ה עילאה – דגל מחנה ראובן. ו – דגל מחנה אפרים. ה תתאה – דגל מחנה דן. לכן הייתי מצפה שבחדשי האביב הרפואה צריכה להיות "דומה בדומה", בחדשי הקיץ החמים (עד שלהי דקייטא, הכי חם) מתאימה רפואה קונוונציונאלית, בחדשי הסתו אוסטרופטיה ובחרף רפואה טבעית נטו (הכל כלול מהכל – אך זה המבנה). אם אתה שייך לאחד הדגלים – עוסק כל השנה ברפואה שלו. איך עובדת התאוריה הזו? יש כמה חדשים שהצטיינו בחז"ל כחדשי רפואה (ה' בורא הכל כל רגע מחדש, מבריא הכל כל רגע, לכן הכל רפואה – אך יש חדשים מצטיינים במיוחד): חדש איר הוא "אני הוי' רופאך", האמור לאחר המתקת המים המרים בעץ מר, וזו הדוגמה העיקרית בתורה של "דומה בדומה" – זו רפואה של "אני הוי'", שהרי ה' דווקא מרפא דומה בדומה. אדמו"ר הזקן כותב בפירוש שחדש אלול – חדש של תשובה – הוא חדש של רפואה, שהרי "גדולה תשובה שמביאה רפואה לעולם", ומבאר שזה חדש של רפואות כימיקליות. אומר שיש דברים שלא מספיק כפי שהם ישר מהטבע, וצריך רפואה קשה וחריפה בשביל זה – וזו התשובה של חדש אלול. בתוך תקופת תשרי חדש הרפואה הוא תשרי, הממשיך את התשובה של אלול – עשרת ימי תשובה – והוא החדש שכנגד אפרים. על סוכות נדרש "רפדוני בתפוחים סמכוני באשישות כי חולת אהבה אני" – זה רפואה של "זמן שמחתנו", מתוך שמחה, כידוע שיש חוליים שרק שמחה מרפאת. ה'עבודה' של בדיקת שרירים וכו' אולי בעשי"ת – אח"כ 'רק לשמוח יש'. על כל פנים, חדש תשרי – ראש השנה של כל העולם – שייך לריפוי הגוף, ה"גופא דעלמא". זו רפואה דרך בנין הגוף ובאמצעות הגוף – זה חוש המישוש, ושם צריך בעיקר נוגע ואינו נוגע. אחרון אחרון חביב זה דגל מחנה דן – שם חדש הרפואה הוא שבט, החדש של תזונה ותיקון האכילה (לכן שם יש טו בשבט – חדש אכילת הפירות המיוחדים, המתוקים והממתיקים את כל המר של החיים, והשבט הוא אשר בו נאמר "מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך" – הוא הטבח והתזונאי שלנו; לכל חדש יש אות – האות של שבט זה צ, בסוד "צדיק אוכל לשובע נפשו ובטן רשעים תחסר" – בשביל להיות בריא וצדיק צריך להגביל את האכילה שלא לאכול יותר מדי).

על כל פנים, רפואה הנידונה כאן שייכת לחוש המישוש והנגיעה של אפרים. נחלק בע"ה החיבור "איסור נגיעה ותיקונו" וחשוב שכל מטפל ילמד כראוי. נשים לב שנגיעה גם לשון נגע – "אין ברעה למטה מנגע". נגע זה נגיעה לא נכונה, ומי שחטא בכך זה אפרים. אפרים מאד גבוה – יש משיח בן אפרים, ואפילו דעה בחז"ל ששמו של משיח יהיה אפרים – אך גם חטא בדבר זה עצמו, בפגם הברית, וזה קשור לכל סוד הנגיעה. "נוגע ואינו נוגע" – יסוד ומלכות.

"הלוך ונסוע" של אברהם אבינו שייך כמובן לרגלים – לחוש ההילוך (של חדש סיון, החדש בו מקבלים את התורה על הר סיני – לכן כל הדינים נקראים הלכות, "הליכות עולם לו", הכל מלמד איך ללכת נכון). כל הקבלה מבוססת על זיהוי קשרים של "תופעות לא מקומיות" באותו תהו יציב, כפי שהוסבר. לכל חוש יש איבר שמנהיג את החוש – יש חושים שרואים בהם את הקשר, ויש חושים שלא. אצל הסינים יש חוש הדיבור, במקום חוש המישוש, כנ"ל (אצלנו, אם רוצים לרכז החושים בפנים, אז במקום חוש הדיבור יש חוש המישוש). את חוש הדיבור מנהיגה רגל ימין – הקשר לא ברור במבט ראשון. לעומת זאת, את חוש ההילוך מנהיגה רגל שמאל (ובדרך הרמז-ההלצה כשרוצים לצעוד אומרים "שמאל-ימין" – מתחיל משמאל – ובע"ה ביום השלישי נתרגל את ההילוך בסוד "הולך בתם ילך בטח"). המהלך הראשון זה אברהם אבינו – עד אליו כולם עומדים במקום, והוא מתחיל ב"לך לך" (הנסיון הראשון שלו בתורה, ותכלית הנסיון זה להביא אותו להתעצמות עם הענין; גם הנסיון האחרון – נסיון העקידה, המביאו לשלימותו – מתחיל בציווי של "לך לך"). "לך לך" זה מאפיין את שרש היהדות, וכתוב שקיים זאת – "ויסע אברהם הלוך ונסוע הנגבה". לפי זה "הלוך" זה שמאל ו"נסוע" זה ימין – כמו "הולך בתם ילך בטח" – וזה הספירות הוד ונצח.

נסיים שיעור זה בענין "נע ונד". כיסינו עד כה שמונה ספירות בארבעת הביטויים שפרשנו – ארבעה צמדי ספירות. נשאר – לשרש הכל, "נע ונד" – הספירות תפארת ובינה, וצריך להסביר זאת. קודם כל, אמרנו שכללות מושג התנועה – מערכת השרירים בגוף – שייך לספירת התפארת (אי אפשר להעמיק ולהסביר כל הקבלת מערכות הגוף, וכבר נתבאר בספר על הרפואה). קין שייך לצד שמאל, אך התיקון ב"נע ונד" זה להכנס לאמצע – הגבורה הרגה את החסד (קין את הבל, האשה את האיש). ל"נד" יש קשר הכי פשוט עם הנדה – נדה זה תיקון חוה, וזה ריחוק בשביל קירוב ביתר שאת (כפי שבאר הבעש"ט שסוד הנדה זה "אז תשמח במחול" – שעל ידי נדה האשה חוזרת להיות בתולה, והמחול של החיים הוא ריחוק בשביל קירוב נעלה יותר, בעליה ספיראלית כל החיים). בכלל "נד" זה תנודה (שני מושגי תנועה באנגלית – מכוונת ולא מכוונת). נדה בקבלה או באמא או – יותר נכון – ירידת הכח הנקבי של אמא להוד, בסוד "בינה עד הוד אתפשטת". שם ההוד נהפך לדוה – נדה – בסוד "הודי נהפך עלי למשחית" (על מנת להתהפך שוב ולהגיע למדרגה יותר גבוה). הסבר קצת פחות חלק, אך זהו ההסבר: "נע" זה עצם התנועה – הקריאה לקין להכנס לאמצע, להתאזן ולרחם – וה"נד" זה המחזור שהוא תיקון חוה (כנ"ל שקין הוא אשה), אך כל העונש-התיקון הזה כדאי בשביל ההתעלות שבאה בעקבות הריחוק, ושרש ענין זה הוא בבינה.