סמינר תנועה שיעור שני

י"א סיון תשס"ו - כפר חב"ד

הרב יצחק גינזבורג שליט"א^[1]

לוח 2:

פלא יועץ = רופא שריר – תפארת ואונו בשרירי בטנו שררך אגן הסהר רפאות תהי לשרך ושיקוי לעצמותיך סיבים לבנים ואדומים מהר     לאט קופץ – תרגומו: שוור אדלג שור שרירות לב

לוח 3:

עין שמרדה מותר לכוחלה בשבת. מאי טעמא? שורייני דעינא באובנתא דליבא תליא שלושה מישורים בגוף. מה רב טובך זכר רב טובך למען טובך תנועה תנוחה 531 + 469 = 1000

נמשיך לדבר על השרירים – על המלה שַריר. המלה שריר במובן שבו אנו משתמשים בו – מערכת השרירים – מופיעה בתנ"ך רק פעם אחת, בספר איוב. בהתגלות ה' לאיוב אחרי כל היסורים והויכוח עם הרעים וכו', שיא ההתגלות היא גילוי סוד הלויתן והבהמות (= שור הבר). בקבלה לויתן כולל את כל הנשמות של "עלמא דאתכסיא" ושור הבר את כל הנשמות של "עלמא דאתגליא". מיד אחרי שפותח בתיאור הבהמות, הפסוק השני הוא "אונו בשרירי בטנו". למרות שזו ההופעה המובהקת היחידה של שריר, המפרשים קושרים זאת לפסוקים בשה"ש, משלי ויחזקאל בהן מופיע "שרר" או "שר" כטבור. לפי זה, טיפול נכון בשרירים הוא בעצם חזרה אל הרחם ושחזור התלות בחבל הטבור. שריר מובנו קשר (גם בקשר אותיות השער של שריר). ברמה הרבה יותר בסיסית בגוף, יש תאים ובתוכם חומר הקושר בין התאים. הרופאים הדוגלים בקינזיולוגיה טוענים ששם עיקר החומר הבסיסי (גראונד ססבבטנס) של הגוף. הרפואה הקונבנציונאלית טוענת שעיקר כח חיי הגוף זה הגנים שבתוך התאים, אך לשיטת הקינזיולוגים הגן זה רק רישום המידע על הגוף, אך זה סביל בלבד, והחומר הפעיל והיוצר, המכתיב והכובע, זה ה'קולגן' ושאר החומרים שבחומר היסודי שבין התאים. לא ראיתי שאומרים זאת בפירוש, אך השכל הוא שהחומר הבסיסי הזה – החשוב יותר מהגנים אותם הוא מחבר – הוא מעין שריר בין שתי עצמות. ההגיון כאן הוא שהעיקר הוא הגישור, ועיקר מה שקובע אצל האדם זה האיזון בגישורים-קישורים שהם השרירים.

בהמשך נפתח את המדובר לעיל שראשית (ואף רוב) שרירי הגוף זה בעין, אך גם אמרנו שבהר סיני היתה תופעת "רואים את הקולות" – קישור שני החושים העיקריים, ראיה ושמיעה. גישור זה כמו נקודת האין בין תמונות הסרט – בכל גישור יש ממד האין, ומי שמתחבר לגישורים-קישורים של השרירים יש לו זיקה לאין. ה"יש" זה שתי עצמות, שני תאים או שני חושים שונים – שיש משהו (גשמי או רוחני) שמחבר אותם. זה כלל גדול בקבלה, שהמחבר האמיתי בין ה"ישים" הוא האין. אם כן, יש כאן חכמה מאד גדולה – אם נוכל להעלות זאת לפסים הנכונים – שמה שרוצים כאן זה להגיע לאין. בספרים רוצים לדמות קינזיולוגיה מעשית לתורת הכאוס וכו', אך לא ראיתי שמזכירים את הדמיון הקרוב עד פליאה ל"תאורית המיתרים". שלושת מצבי השרירים – חלש-בינוני-מתוח (כאשר המצב הבינוני הוא הרצוי והחיובי, "ספר של בינונים") – כולם מגדירים את ה"טונוס" של השריר. מודדים שריר לפי הטון שלו – כמו שמכוונים מיתרים של כינור, ויש ויברציות במיתרים (ויברציות – תנודות). מי שקצת מכיר את "תאורית המיתרים", החידוש שם – משהו לא כל כך הגיוני במבט ראשון – שהמיתר, שהוא חד ממדי, יותר בסיסי בטבע מהנקודה (שהיא אפס ממדים). הפיזיקה ניסתה תמיד להגיע לנקודות – אטומים, חלקיקים וכו', שהם נקודות – ותאוריה זו טוענת שאפשר להסביר את התהוות כל החלקיקים וכל כחות הטבע דרך ויברציות של מיתרים, הכל טונים. לפי תאוריה זו אפשר לומר ש-עב שמות זה עב מיתרים המחזיקים את היקום, וה"ישים" זה נקודות המתחברות על ידי המיתרים הללו. החידוש כאן שיש יותר אין אלקי במיתרים, ואילו הנקודות זה יותר מודעות עצמית של "יש" (דבר שאיננו טוב). הקו-המיתר משקף יותר את האין האלקי – כשאיפת הצדיקים להחזיר את היש לאין מתוכו, מבלי לבטל את מציאות היש.

הקישור הראשון הוא הקישור בין העובר ובין האם בתוך הרחם, והוא במקום הטבור. לכן אפשר לומר שמקצוע הקינזיולוגיה מתחיל מהטבור – עיסוק שמתחיל מהפופיק. אחר כך, בבגרות, נקודת המוצא של רוב השרירים – בכמות ובאיכות – זה העין. באמצע יש הלב, והלב הוא בסכנת קשיחות – שרירות לב. יש אפילו כלל שלפעמים מה שיותר מדי שרירותי – טוניק חזק – אי אפשר להחלישו בעצמו, אלא רק דרך המערכת שהיא בת הזוג שלו. יש מרדיאן אחד על שם הלב, ובן זוגו זה המעי הדק – יש שרירים הקשורים לזה ויש הקשורים לזה. כשהלב יותר מדי חזק, ואי אפשר להחלישו בצורה רגילה, אז על ידי חיזוק המעי הדק מרפים את בן זוגו (אפשר להתבונן הרבה ב'ווארט' זה – עוד מעבר לסוד הקישור בין שריר מסוים לאיבר אחר – יש כאן המון חכמה, ורק צריך לבדוק במציאות אם זה עובד, ואם עובד אפשר להאמין שיש בכך משהו וננסה למצוא סימוכים לדברים בתורה).

רואים שמושג השריר מתחיל מהבטן, וזה קשור ל"שררך אגן הסהר" ב"תואר כלה מאד נתעלה" של שיר השירים. עוד פסוק כיוצא בזה במשלי – הכי טוב לעניננו, כי גם עוסק ברפואה ובשרירים, וגם מחבר בין שרירים ובין עצמות: "רפאות תהי לשרך ושקוי לעצמותיך". הקשר בין השרירים והעצמות בסוד "ליעקב [תפארת, שרירים] אשר פדה את אברהם [חסד, עצמות]". יחסית, השריר כמו ה"אין" בין שתי עצמות, וביותר קטן הוא כמו הקולוגן בין שני תאים בגוף. כפי שאמרנו, כל זה מאד מזכיר את תאורית המיתרים. גם בעבודת השריר יש שני סוגי סיבים (מיתרים) – לבנים (שאין בהם חמצן) ואדומים (שיש בהם חמצן). כאן זו דוגמה קלאסית בה ניתן לקחת וליישם מאמר חז"ל. חז"ל אומרים שבכללות כל גופנו זה חיבורי לבן ואדום, כאשר את הלבן מקבלים מאב ואת האדום מהאם.

גם בסתם צבע הכוונה זה אדום. אדום זה מושג הצבע בכלל, לפני שמגיעים להתפרטות. כשרוצים להזכיר צבע הכולל כל גווני הספקרום המפורטים זה ירוק (שמובנו בתורה גם צהוב) – כך בזהר רשתית העין (מרובת הגוונים) היא 'ירוקה'. העין כוללת את כל ראשי-הגוונים – לבן, אדום, ירוק, שחור (ארבעת הגוונים בסוד הוי', גם כנגד ד מיני הרפואה כנ"ל). לבן זה עוד לא צבע (הוא מופשט, כחסד לפני שמתעבה שהוא אור פשוט אך איננו עדיין חיות), ואילו צבע מתחיל מאדום – צבע החיים (שייך למדת הגבורה, תיקון קין, שם מתחילה התנועה, כנ"ל), שהוא סתם צבע. הירוק-צהוב כולל כל הגוונים (יותר מצוי בתורה שפירוש המלה ירוק הוא צהוב, והירוק שלנו זה "ירוק ככרתי", בספירות זה תפארת-יסוד כאשר "גופא ובריתא חשבינן חד"; מחר נראה שצהוב זה תפארת – כצבע השמש, סמל התפארת – ואם כן זה מתאים להיות צבע כל מערכת השרירים). ה-ו גם ו החיבור – כח חיבור בין שני דברים, וזה כח השריר-המיתר. לפי זה "רואים את הקולות" זה תחושת הקול אותו משמיע המיתר. עיקר המלה תנועה היא נע, היפך העין – אפשר לומר שעיקר מה שנכנס לעין זה תנודות המיתרים, ואילו עיקר האנרגיה שיוצאת מהעין היא מה שמתואר במעגל שלם של כניסה ויציאה של תהליך הראיה, כמבואר בקבלה, ואכמ"ל.

נחזור לענין הסיבים-המיתרים: כשהשריר מתחיל לעבוד יש "צמצום" – אפשר לחשוב שזה גבורה, אך בקבלה מבואר כי שרש הצמצום זה ב-י של שם הוי', ספירת החכמה (כתוב שר"ת של "כל חי מתנועע" זה חכם – "החכמה תחיה בעליה", "ימותו ולא בחכמה"). החכמה היא שרש החיים, אך נכון הוא שפנימיותה היא גבורה של מדרגה יותר גבוהה. עוצמת ה"ברק המבריק על השכל" זה התגברות, גבורה עצומה, שבאה מ"גבורה דעתיק" (גבורת התענוג העל-מודע שבנפש, ואכמ"ל). בקבלה צמצום זה או הסתלקות אור (לצדדים) או ריכוז אור (למרכז) – צמצום השרירים זה ריכוז, על דרך "צמצם שכינתו בין שני בדי הארון" (שם ה' 'עשה שריר' לשכינה). כאשר מצמצמים הצדה נוצר חלל, וכאשר מצמצים לאמצע נוצר ריכוז – הצדה זה מחוץ למודעות, ופנימה זה אל תוך המודעות (עוד קשר לעין – צמצום לנקודת הראיה). משל הצמצום בחסידות – רב המכין שיעור. אצל התלמיד רושם של צמצום לצדדים, כי מקבל רק נקודה, אך אצל הרב הכל כלול בנקודה המרכזית (גם אם יקח ארבעים שנה לעמוד על דעתו).

הסיבים הלבנים עושים את צמצום השריר מהר, ואילו הסיבים האדומים עושים זאת לאט. יש שרירים שצריכים להגיב מאד מהיר – ענין של פיקוח נפש – ומי שפועל את התגובות המהירות ממש, כמעט או ממש ספונטאניות, זה הסיבים הלבנים. יש הורמונים היוצאים מבלוטת התריס – יש אחד הפועל מטבוליזם איטי, אך יסודי יותר, והוא נקרא טי-4 (כי יש בו ארבעה אטומים של יוד), ואלו הפועלים מטבוליזם מהיר נקראים טי-3 (כי יש בו שלושה אטומים של יוד). מי הזכר ומי הנקבה? המהיר זה הזכר והאיטי (אך היסודי) זה הנקבה. איך רואים זאת בשני ההורמונים מבלוטת התריס – 3 (אבות) ו-4 (אמהות). ועל דרך זה בסיבי-מיתרי השריר – המהירים זה הזכריים והאיטיים זה הנקביים, כמתאים לכך שהמהירים הם לבנים (לובן שבו מהאב) והאיטיים-היסודיים הם אדומים (אודם שבו מהאם). הסיב הנקבי הוא מחומצן – חימצון זה כמו אשה בהריון. בכל שריר היחס ביניהם שונה, ומה שקובע את היחס זה תפקוד השריר. אם שריר זה נועד במיוחד בשביל תנועות רגילות, לא מהירות, יש ריבוי סיבים אדומים ביחס ללבנים. עוד תופעה מענינית בשרירים, שתוך כדי שינוי תפקוד השרירים מתחלפים – שריר אדום יכול להתחלף ולהיות לבן. אם איבר זה זקוק ומתרגל לתנועה מהירה – יש ריבוי סיבים לבנים. הדוגמה הכי חשובה בגוף זה שרירי העין. שם הכי צריכים להשתלט על תנועות מהירות, ולכן שרירי העין כמעט כולם לבנים – שם הכל אבא, כמתאים לכך שראיה זה חכמה-אבא.

נחזור: שריר כמושג מתחיל מהבטן. "אונו" זה לא סתם כח, אלא כח גברא – "ראשית אונו". און זה הכח המיני, והפסוק היחיד שמתאר את השריר – שמשתמש במלה שריר כאצלנו (ובלשון רבים, שיש מערכת שרירים) – הוא "ואונו בשרירי בטנו". אחר כך עובר לכלה – "שררך אגן הסהר". אחר כך הפסוק במשלי, האומר על התורה "רפאות תהי לשרך ושקוי לעצמותיך" – התורה-החכמה מרפאת את השריר, כשבפשט מדובר בשריר הטבור, וכן היא שיקוי לעצמות (השיקוי-הלחלוחית זה מח העצם – התורה מרעננת את מח העצם). מתחיל עם רפואת השרירים, ועל ידי זה מגיע גם לעצם – כפי התאוריה שלנו. בתקו"ז מבואר כי "בראשית" זה ברא-שית, ויש בכך הרבה פירושים, ולעניננו שית = שריר. בראשית = ברא שריר, והכתוב "ברא-שית ברא" שם "ברא" לפני ו"ברא" אחרי – השית-השריר מחבר שני אברים (ברא – אבר), והאברים מוגדרים בתורה כעצמות (כל מה שיש בו עצם מוגדר אבר). לפי זה "בראשית ברא" זה הפקת כח אלקי של "אין" המחבר בין כל שני "ישים", ובשביל להיות בריא צריך להתחבר לאין הזה.

כותבים, החל מהקינזיולוגיה הקלאסית, שאם רוצים לתת דימוי מכני לשריר זה קפיץ. על "כל דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות" אומרים חז"ל שדילוג (בזכות האבות, הזכרים) זה ברגל אחת, וקפיצה (בזכות האמהות, הנקבות) זה בשתי רגלים. דילוג על ההרים זה גאולת מצרים וקיפוץ על הגבעות זה גאולת משיח. שם ובעוד מקומות תרגום המילה "מקפץ" "שוור". על המלאכים כתוב שאין להם "קפיצים" – אין להם ברכים (רגליהם רגל ישרה). בשביל לקפוץ צריך כח בחיבור שתי העצמות – הפרק המחבר בין העצמות הוא הפונקציה המקבילה לשריר. השריר מתחבר עם העצמות, אך עובד מול הפרקים, ולכן בחז"ל נקראים הפרקים קפיצים. תרגום שרש קפץ או שוור – מלשון שריר. "אדלג שור" – הכח לקפוץ טמון דווקא בחומה שנועדה למנוע את המעבר.

כל זה כמה ענינים השייכים לשרש השריר. עוד ענין בזה באישור שטר, שכותבים בו שהוא "שריר ברור וקים" (כנגד חב"ד, כפי שנסביר עוד בהמשך). שריר ברור = שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד (כשאומרים זאת 'עושים שריר' – עוצמים עינים, ומכניסים כל כח שרירי עינים להתבוננות). בתוספת וקים – עוד ו"פ הוי' – עולה הכל מט (ז בריבוע) פעמים הוי'.

בחז"ל התדמות לחיות כדי לעבוד ה' – "עז כנמר [מסירות], רץ כצבי [מהירות], גבור כארי [גבורה] וקל כנשר לעשות רצון אביך שבשמים". מה זה "קל כנשר" (הרי מהירות כבר היתה) – בשו"ע מבאר שזו לא תנועה גדולה אלא קלות בתוך העין. לנשר יש מבט לאורך מאד רחוק – סוקר המציאות שלפניו מאד מהר – ויכול גם להעיף מיד העין. אצל האדם יש דברים שצריך להתבונן בהם ויש דברים שאסור לראותם, וברגע שנכנס לתחום הראיה משהו לא טוב צריך בקלות כנשר להעיף מבט לדבר הטוב – אצל מי שמתוקן זה עובד ממש ספונטאני, שכל הזמן העינים מסתכלות על מה שצריך להסתכל (על דבר שמשקף שה' אחד – "אין עוד מלבדו" – להסתכל על דברים שמגלים "שויתי הוי' לנגדי תמיד" ולהסיר המבט מדברים שמגרים יצרים ומסיחים את הדעת מכך שה' אחד). העינים צריכות מאד מהר – וזה הפשט של "קל כנשר" – לנוע ולהביט במקום הנכון, וגם שם לחפש את מה שצריך לחפש, את האלקות. הבעל שם טוב מלמד שכל מה שהאדם רואה זו הוראה בעבודת ה' – צריך לראות ולחפש בחכמה מה ה' אומר (זו לא תבונה אלא חכמה – לראות מהר ולקבל בצורה מבוררת את המסרים שה' מוסר לי בזה). קל = עין, עוד רמז לפירוש זה בשו"ע.

נעבור ללוח 3:

מאמר הכי חשוב בחז"ל – שנפסק להלכה – של קשר לא-מקומי מובהק בין איברים הוא "שורייני דעינא באבנתא דליבא תליא" (היום אי אפשר לבדוק זאת בקינזיולוגיה, כי שרירי העין הכי דקים ועדינים). מכך הלכה שמותר לרפא כל ריפוי של הענין, כי זה פיקוח נפש.

עוד כלל גדול לגבי שרירים – השרירים מקבלים פקודות ממערכת העצבים ומעבירים לה אינפורמציה. כמו שנראה בהמשך, מערכת העצבים זה ספירת הדעת ומערכת השרירים זה ספירת התפארת – דעת היא נשמת התפארת ופנימיותה.כשיש באמת בעיה בשריר זה מצב בו השריר קפץ ממקומו – שריר הוא קפיץ, אך לעתים כל כך חולה (או שמאד חלש או שמאד חזק) שניתק-קופץ ממקומו. השר של עשיו כאשר פגע ביעקב אבינו – נגע בכף ירכו (שם שרירים מאד חשובים), וגרם לו נגע (קינזיולוג מאד לא טוב, משרש קין-עשו – כאלו הרופאים הגרמנים...) – ועל כן זהו "גיד הנשה", על שם שנשה-קפץ ממקומו. נשה לשון שכחה, ושריר שיצא מהמקום לגמרי – שריר חולני – הוא 'שוכח', משום שהשריר שאינו במקום משדר למערכת העצבים שדרים שקריים, ומערכת העצבים מקבלת את עדות השקר שלו ומתחילה להשתבש בעצמה. לכן ענין זה פוגע ביעקב, איש האמת – "תתן אמת ליעקב". זו שכחת התפקיד של השריר, ואזי – כמו כל חולי – הופך את היוצרות ושם מר למתוק ומתוק למר וכו'. לפי זה תובן לשון חז"ל בענין חולי העין – "עין שמרדה". החולי הוא בעצם מרד – מרידה בלשדר אמת, והתחלה של שידור שקר (המבלבל גם את השופט, וכל הגוף מתחיל לשקר). רפואת העין זה לכחול אותה – כחול זה צבע שכנגד החסד, ואולטרא-סגול זה כנגד החכמה (לכן שייך לחוש הראיה). אם יש מחלה בעינים – והסימן שמדמע מתוך כאב – מותר לשחוק סממנים (טחינה מן התורה) כדי לכחול את העין, וזאת משום ש"שורייני דעינא באבנתא דליבא תליא".

צריך להבין מה פירוש "שורייני" – לפי רש"י הפירוש שרירי העין, ומאור העין מעורה ואחזו בטרפשי הלב (טרפשי דלבא – השריר שסביב הלב). מחלת עינים יכולה לגרום להתקף לב, ולכן זה פיקוח נפש ומחללים על כך את השבת. תוספות (שהייתי חושב שיותר גשמי) מעדיפים לפרש יותר 'רוחני' ש"שורייני" לשון ראיה – "אשורנו" – וראית העין תלויה בהבנת הלב. עצם העובדה שאותה מלה מתפרשת הן במובן של שריר והן במובן של ראיה מחזקת את העובדה שעיקר השרירים זה בעין. נשר-קשר-גשר וכו' – הכל כולל שער שר (בנשר, בו ה-נ נופלת, זה הכי חזק) של השרירים. שורייני דעינא באובנתא דלבא תליא זה קשר בין ה"קל כנשר" לבין ה"גבור כארי" – קלות כנשר בעינים וגבורה כארי זה בלב (ריצה קלה כצבי זה שרירי הרגלים – הרץ הכי מהיר כ"אחד הצביים" זה עשהאל, שהיה נראה כמרחף על ראשי השיבולים; עז כנמר זה במצח – "עזות פנים" ו"עזות מצח", שניהם או לגריעותא או למעליותא). לפי זה יש איזה סדר במשנה – מצח-עינים-רגלים-לב.

קשר העינים והלב זה בנגלה דאורייתא ונפסק להלכה, אך באדר"ז – מהכי סודיים בזהר – כמעט אותו מאמר, רק ששם אמור שהעינים של עתיקא תלויים במוחא-סתימאה דעתיקא. מענין שדווקא בנסתר מקשרים העין למח – יותר מדעי היום – ואילו בנגלה של התורה מקשרים ללב (מה שהמדע היום לא מבין, וגם לא הקינזיולוגיה – רק זו דוגמה הכי טובה לקשר לא מקומי, ודווקא בענין של שרירים).

על כל פנים מה שיצא – שיש קשר לא-מקומי חזק בתורה.

עוד ענין: בכל ההקבלות שהספקתי לראות בימים האחרונים ראיתי שיש מערכת בין המרדיאנים הקשורה לכליות. בכל זה נאריך יותר מחר, אך זו הוכחה שאינם מקבילים ל-יב האברים המנהיגים חושים, שהרי בס"י כל כליה ענין אחר – ימין מנהיגה מחשבה ושמאל מנהיגה שמיעה – אך קשר הכליה לאזן זה מתאים לחכמה הסינית).

ענין יסודי לכל הלימוד: הסינים הגיעו לחכמתם מתוך נסיון, עד כמה שהבנו. מי אומר שהטבע של הסינים כמו הטבע שלנו? רבי יעקב עמדין כותב בסידורו שהתשובה היא בהחלט לא – האקלים משפיע על התכונות הכי פנימיות. לדוגמה, יש בחכמה הסינית הקבלות בין רגשות למרדיאנים – ואלו הקבלות הכי פסולות ולא נכונות לפי הקבלה (אולי אצל הסינים זה כן עובד, אך לנו זה לא עובד – אם יהודים יגורו בסין יתכן שישפיע עליהם, כי תלוי באקלים, אך יהודים עם סגולה המסתגלים להשאר יהודים בכל מקום, אם כי תמונות של יהודים בסין נראות כסינים לכל דבר).

ועוד ענין חשוב ביותר (שהארכנו בו במקום אחר): הצבעים הראשיים זה לבן-אדום-צהוב-שחור – מזכיר את חלוקת האנשים לפי צבע עורם. צהוב הכי מתאים לסינים – צבע השרירים, המרדיאנים ונקודות המגע (השאלה אם הכי מתאים לנו – שאנו לבנים-אדומים, כי אודם ולובן תמיד הולך יחד – או"א – ולא רק האינדיאנים לבנים; כאשר מעליבים או מביישים מישהו אזי "אזל סומקא ואתא חוורא" – גם בלבנים יש אדום). השם ברא כולם, כי בסוף רוצה כל סוד הוי' – כל האנושות. אם בקדושה לכל שבט יש שיטת ריפוי שלו, כך גם לכל אחד מאלו. צריך ללמוד החכמה ולגייר אותה – והכל נכלל בלובן של ה-י, המופשט מהכל וממילא כולל הכל בתור מופשט (אדום זה הכל מוחשי, אך לא מפורט, וירוק כולל כל הפרטים יחד) – אך אין שום הכרח שהכל נמצא אצל כולם. הקבלת נקודות המגע לאיברים וכו' – כנראה יותר מתאים לכולם – אך הקשר בין הרגשות למרדיאנים שייך לכולם.

אמרנו שבזהר כתוב שעינים תלויות במח ובגמרא כתוב שתלוי בלב. עוד דבר שכתוב בקבלה: הגוף הוא  מהצוואר ולמטה (ראש – ג"ר, גוף – ז"ת). כל המרדיאנים בגוף, וגם כל יב המנהיגים בגוף – אך ז האותיות בגדכפרת הן בראש (ה-ז נמצאות בג"ר), וה-ג אמות אמש כוללות יותר, גם בגוף וגם בראש. בקבלה מבואר ש"עין השכל שבלב" זה העין השלישית שבגוף – כמו שמדברים בראש על עין שלישית במצח, או על עין שלישית מאחורי העינים השולטת על ההורמונים בגוף (כפי שכתוב בספרי הקינזיולוגיה), כך בגוף יש עין בלב. שתי העינים ה'רגילות' בגוף זה שתי הכליות. בספר יצירה כתוב שכליה ימין שולטת בחוש העיון-החשיבה וכליה שמאל על השמיעה – הכלל הוא שתמיד הצד השמאלי יותר גשמי והצד הימני יותר רוחני. עוד דבר שכתוב בקבלה, ששתי הכליות זה שתי עינים – וגם זה רמוז בספר יצירה, הספר הראשון של הקבלה, שחכמתו מיוחסת לאברהם אבינו היהודי הראשון. המשנה האחרונה מספרת איך ה' גלה כל החכמה לספר יצירה, והרי לא היה לו רב אלא שתי כליותיו נעשו לו שתי רבנים – זה הרבנים הכי טובים. הבעש"ט השתמש בפתגם "נשמת אדם תלמדנו", אך אם רוצים לתרגם זאת לתופעה בגוף זה "כליות יועצות" – כמו שהטחול צוחק (מענין כי בו גם מרה שחורה) והכבד כועס, כך הכליות יועצות, ואצל אברהם הכליות נעשו רבנים. רב זה חכם – חכמה – וזה כח הראיה. כך על הכליות נאמר בתנ"ך "בטחות חכמה", ולפי זה הכליות הן באמת שתי עינים – זה שתי העינים של הגוף, כשהעין השלישית בתוך הגוף.

בספרי הקינזיולוגיה יש רק קשר קלוש בין הכליות לעינים, ואם כבר יש קשר שלהן לאזניים. כאן יש מבנה מאד יפה – מח, שתי עינים, לב, שתי כליות. מאד סימטרי. יש כנראה קשר וזרימת עינים מהמח, לעינים, ללב, ולשתי הכליות. באותיות של קבלה, זה חפיפה – התלבשות בלשון הקבלה – בין שני פרצופים (ספירה שהתפתחה להיות פרצוף של רמח ו-שסה). אז כליות הפרצוף הפנימי מתלבשות בעיני הבא אחריו ומניעות אותן. כל הקשרים הללו זה הקבלות שבינתיים המדע לא מסוגל להסביר – זה סגולות, לכן צריך להאמין וגם צריך לנסות. לטובת הרפואת הסינית העובדה שהרבה אנשים בעולם מנסים. לדאבוננו את הקבלה האמיתית שלנו לא מנסים – חבל שכך. זה עובד אולי יותר טוב – צריך לנסות. בסופו של דבר הכל הוליסטי, רק שצריך בקורת – על ידי ניסוי. יש דברים שהרבה יותר מתקבלים על הדעת, כמו שהעינים והכליות קשורים זה בזה – אולי דווקא כיהודי – מאשר כל מיני קשרים שפחות מסתדרים. עין = קל. כליה = חצי עין. יחס של "שלם וחצי" בין עין לכליות. שתי כליות שוות עין אחת.

נסיים בשני דברים:

מהכללים החשובים, לכל שיטה פיזיולוגית, ובפרט לענין התנועה, שהאוריינטציה של הגוף בנויה על שלושה ממדים. אפשר לצייר זאת כשלושה עיגולים של כדור, שכל מישור חותך את הכדור באמצע. כתוב בקבלה שהג"ר – הראש – הוא עיגול, וגם הגוף (הז"ת) הוא עיגול. מוסבר בספר יצירה שאם עושים עיגול של לב – לב נתיבות חכמה – המספר הכי קרוב של הקוטר הוא י. לב נת"ח מחולק ל-י ספירות ו-כב אותיות. ה-י אמור להתחלק ל-ג ו-ז – אם מחלקים את קוטר ה-לב ל-ג ו-ז, ומציירים סביב כל מקטע עיגול (עיגול קטן וגדול, היושבים זה על גבי זה כבובה בתוך העיגול הגדול) – שאז שני המקיפים צריכים להיות שוים למקיף הגדול, כפשוט – אז המקיף של ה-ג הוא בערך י והמקיף של ה-ז הוא בערך כב (זה השבר הכי קרוב לפאי, כנודע). זו הגיאומטריה הפשוטה עליה מבוסס ס"י – כל זה רק לומר שיש עיגול-כדור של ה-ג ועיגול-כדור של ה-ז. לכל כדור שלושה מישורים. בראש: עינים, אזניים, אף. מכאן גם יובנו שרשי התנועה – מה צריכה להיות התנועה הראשונה. ברור שהאיברים הראשיים של הפנים זה אוריינטציה ותנועה מאוזנת של שלושה ממדים. אותו דבר בגוף – הידים מקבילות לאזניים, הרגליים מקבילות לאף, המתניים-הטבור-הכליות מקבילות לעינים. בקיצור: עינים זה חכמה, אזניים זה בינה ואף זה דעת. שויתי הוי' לנגדי תמיד זו תנועת העינים המישורית. בגוף רגלים זה דעת, ידים זה בינה, ותנועת הגוף – טבור, מתניים או כליות – זה העינים-החכמה. יש ממוצע בקבלה בין הראש לבין הגוף – על דרך שריר מחבר – וזה העיגול הקטן של הפה. גם בו שלושת המישורים – השיניים כנגד העיניים ("שן ועין"), שפתיים כנגד האזניים, והלשון כנגד האף (הלשון הולכת). יש בכל זה הרבה להאריך – אך הקיצור הזה נוגע להמשך:

כל חכמת ההקבלות – שפעולה במקום אחד משפיעה על מקום אחר (בקינזיולוגיה המעשית שלוש מערכות, שזה חידוש – איברים, שרירים, מרדיאנים). אם לומדים כזה דבר, שיש קשר בין העינים והכליות, אז מובן שאחד שיש לו בעיה בכליות ר"ל רופא-פלא-יועץ יכול לומר לו שצריך תיקון עינים. בקבלה הסינית זה לא נמצא, אך אני בטוח – יש לי 'שריר' בבטן – שזה יעבוד יותר טוב. שזה קשר לא תיאורטי בלבד, אלא יש השפעה הדדית בין הדברים, ואפשר לאזן אחד על ידי איזון של השני. מה שחסר בכל הספרות שראיתי שלא מדובר בכלל על התבוננות. ב"ה שלא מדובר על מדיטציה – כי אם היה מדובר על מדיטציה וודאי היתה מדיטציה סינית פסולה – אך אצלנו יש מדיטציה טובה. כאשר בקשו תיקון מהאר"י נתן לכל אדם יחוד מיוחד – מדיטציה מכוונת השייכת לענינו.

כאן דוגמה יפה על פי האותיות של האיברים בספר יצירה: בספר יצירה כליה ימין היא אות ו, כליה שמאלית ט, עין ימין זה ב ועין שמאל זה ך. אם רוצים להתבונן בגוף ולעשות מעגל כליות עינים לפי ספר יצירה, אז המלה שנוצרת היא טובך – מכליה שמאל לימין, לעין ימין, לעין שמאל. בתנ"ך מלה זו חוזרת ג"פ – "מה רב טובך", "זכר רב טובך", "למען טובך" (הפסוק העיקרי בתנ"ך של בקשת תיקון הברית – "חטאות נעורי אל תזכור"). כל מושגי הטוב שייכים לעין – "וירא אלהים את האור כי טוב", "טוב עין הוא יברך". "טובך" תמיד קאי על טוב ה', וזה חוזר ג"פ הנ"ל – כולם בספר תהלים.

עם ישראל ערבים זה לזה – אם הרפואה הסינית יוצרת קשרים בין אברים בגוף, אך הנחת היסוד היא שכל הבעיות שלי בתוך עצמי, ובכלל לא ברור שזה נכון. אולי אני גורם לך בעיה, אולי אתה גורם לי בעיה – בטוח שכך הוא. פעם אחת אברך צעיר נכנס לאדמו"ר האמצעי ושפך לבו לפניו על חטאות נעוריו, ואז מתוך רוב התפעלות הרבי הרים שרוול הבגד שלו – היתה לו מחלת עור – ואמר לאברך ש"צפד עורי ובשרי" בשל חטאות נעורים שלך. יש קצת דבר כזה – כאשר עושים טפול לאמא המחזיקה את התינוק. מי שאמין, אומר שהתוצאות של זה פחות וודאיות (בחינות של דברים כשמחזיקים חומר ביד וכו' – זו כבר הפרזה, ומתחיל להיות אמונה שלילית, כמו שהומיאופתיה יכולה להפוך לאמונה טפלה באנרגיות ושדים וכו'; לא שאין אנרגיות וכו' – אך ה' לא נותן לבני אדם לראות כל מה שבהמות רואות, כי להן יגרום טירוף דעת, וגם כאן הניחוש שבבדיקות המרחיקות וכו' מתחיל להיות טירוף; בדיקה של שריר בפני עצמו זה נשמע מפותח והגיוני – עוד יותר טוב אם אפשר לבדוק במכונה, הנקיה מנגיעה והטיה לתוצאה מסוימת).

התבוננות בשלושת הפסוקים – חוץ מענין מעגל כליות-עינים – יש בכך המשכת מזל, כראשי תיבות ג הביטויים. זה סדר הפסוקים ההגיוני: "רב טובך" זה עולם הבא, ואילו "טובך" זה בקשת כפרה בעוה"ז. טובך = לז. ג"פ טובך = פלא (הפלא יועץ הנ"ל). זו התבוננות מאד ישנה אצלנו – אנשים השתמשו בפועל, והועיל בגשמיות וברוחניות. לענין המישורים המדוברים לעיל, מישור העינים והכליות הוא "מישור השויון" (לכל מישור תכונה אחרת, ותכונת מישור זה היא שויון) – שויון נפש. במדת ההשתוות יש טוב ויש לא-טוב. אצל אחד זה יכול להיות הכי לא טוב – הכל סתמי ושוה – נגע של התרבות המערבית היום. יתכן גם כדבר הכי טוב – "שויתי הוי' לנגדי תמיד" ואז הכל שוה לטובה. הכל זה "טובך" – השגח"פ, וכל מה דעביד רחמנא לטב עביד.

אולי מחר נמשיך ונסביר יותר תכונות המישורים, ועיקר מה שרוצים להגיע מחר לפירוט המרדיאנים ומה שאפשר לעשות עם זה, וביום השלישי – בשבוע הבא – רוצים לעשות תרגילים.