בע"ה

ליקוטי לוי-יצחק תניא (2)

כא אלול סז – רמת אביב

סיכום שיעור הרב יצחק גינזבורג שליט"א[1]

לפני כמה שבועות (ב' אלול) התחלנו ללמוד מלקוטי לוי יצחק, של אבא של הרבי, שההילולא שלו היתה ב-כ' אב. ספרנו הרבה אמרות קדש שלו, ואמרנו שנעשה איזה מבצע ללמוד מדבריו על התניא – היות שאנו מקדישים חלק מהשיעורים כאן לתניא – ולבחור קטעים מהפירוש שלו על התניא (שלא גדול באיכות, אבל מאד גדול ועמוק באיכות), ולנסות לבחור קטעים שבהם הוא מסביר את עשר הספירות. כשהתחלנו ללמוד למדנו את הקטע הראשון (על תניא טז, ב), הקשור לכתר, המכונה "רום המעלות", ואחר כך התחלנו ללמוד את הקטע הראשון (על תניא לג, א) על המוחין, שכללנו אותם יחד. אחר כך יש עוד קטע על חג"ת (על תניא קח, ב), וקטע על נהי"ם (על תניא לה, ב).

צריך לפתוח את התניא ולראות על מה הוא מפרש את הדברים שלו. הקטע שכאן הגענו זה המתחיל "ויזרח ויאיר בגילוי רב ועצום", וזה בא לפרש את אחד הקטעים החשובים ביותר בתניא, פרק כ"ו, שם אדמו"ר הזקן מדבר על שמחה – איך צריך להיות שמח גם כאשר אדם עובר זמנים קשים, כשמתייסר וצריך לדעת שהכל לא טובה, ולא רק זה, אלא הטוב שגנוז בתוך היסורים בא ממקום הרבה יותר גבוה מאשר הטוב הגלוי. אז בא למדה שחז"ל מאד משבחים – להיות שמח ביסורים, שיש משהו ביסורים שמשמח אותי אפילו יותר מאשר הטוב הנראה והנגלה. כאן הוא מדבר, כפי שעוד נראה בהמשך, על יסורים בגשמיות – בני חיי ומזוני. כמובן שהאדם גם יכול להתייסר נפשית מיסורים רוחניים, שרוצה להשיג מעלות ולא מצליח – רוצה להיות צדיק, ולא הולך לו, רוצה להיות בינוני ("הלואי בינוני"), וגם זה לא הולך לו. על היסורים האלו, שרוצה להיות טוב ולא מצליח לי, מדבר בפכ"ט, שזה הנושא בקטע האחרון (על נהי"מ), מה העצה היעוצה במצבים שלא הולך לי בעבודת ה', וזה גם מייסר אותי קשה, אבל כאן, בפכ"ו, מדבר מה קורה כשיש לאדם צרות בגשמיות. הכל בהשגחה פרטית, ה' עושה לו את זה, אז מה התגובה? בשניהם הוא משתמש בביטוי שוה – מה העצה היעוצה לכך. זה בעצם הסוף ממש של הקטע האחרון כאן, שמשוה בין "עצה היעוצה" בפכ"ו לזו של פכ"ט. כך מתחיל את הקטע בפכ"ו בביטוי "והנה עצה היעוצה" – לכל זמן קשה יש עצה יעוצה, וביטוי זה גופא אומר מאיפה בנפש באה היכולת ליעץ עצה, יש מקום בנפש שאדם הולך לחפש שם עצה כשיש בעיה, בגשמיות או ברוחניות. ה' מכין רפואה למכה, אז אם יש מכה בגשמיות או ברוחניות יש מקום בנפש שכבר מוכנה עצה, איך להגיב נפשית. מה זה העצה היעוצה נלמד בע"ה בהמשך, כשנגיע לקטע האחרון. כאן הוא פשוט אומר שבשביל להיות שמח צריך לדעת שהדברים הלא טובים בגשמיות זה בעצם טובה של ה', שלא נראית לעין, שבאה ממקום מאד גבוה – מעלמא דאתכסיא, שזה המוחין, חו"ב – ואם הטוב נראה לעין בבני חיי ומזוני זה בא מעלמא דאתגלייא. בעולם הזה "עלמא דאתכסייא" הוא מכוסה, כשמו, ולכן לא מרגישים את הטוב הזה, אם כי הוא יותר טוב מהטוב בדברים הגלויים לאדם. להיפך, מרגישים כאילו זה דברים רעים. על זה כתוב "אשרי הגבר אשר תיסרנו יה" – גבר זה אחד שמתגבר, או במדות או בשכל. יש ארבעה כינויי אדם – אדם, איש, גבר, אנוש. אדם זה בעיקר "חכמת אדם תאיר פניו" – על שם המוחין. "איש" בעיקר על שם המדות. "גבר" זה אחד שמתגבר או בשכל או במדות. "אנוש" זה אחד שחלש, לא מסוגל להתגבר, או בשכל או בלב. זה כלל גדול, שגם מובא ב"היום יום". אדם-איש-גבר זה הכל חיובי, אבל הגבר הוא דווקא כאשר צריך להתגבר, כלומר שיש איזו התמודדות. כשאדם עובר זמנים קשים הוא צריך להתגבר, לכן כתוב "אשרי הגבר אשר תייסרנו יה". ההתגברות זה קודם כל לספוג את מה שקורה איתו, שזה התגברות נפשית פשוטה, אבל ההתגברות השכלית של הגבר זה להבין את זה נכון.

יש פסוק שלא מביא כאן, בתחלת ספר משלי – "שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך". יש על הפסוק הזה הרבה מאד פירושים, למה באבא כתוב "מוסר אביך" ובאמא "תורת אמך", ואצל האבא "שמע" ואצל האמא זה "ואל תטוש". הפירוש הכי מפורסם זה ש"מוסר אביך" זה תושב"כ ו"תורת אמך" זה תושב"ע. בכל אופן, לעניננו, הפירוש הוא הוא ש"מוסר" זה לשון יסורים – האבא לפעמים נותן מוסר עם רצועה, "חושך שבטו שונא בנו" (אם הבן לא הולך בדרך הישר הוא לפעמים משתמש בשבט, אם כי לרוח החסידות האבא צריך למעט עד הקצה האחרון את השימוש בשבט הגשמי, אבל בכל אופן לפעמים יש צורך לייסר), ואבינו שבשמים גם לפעמים מייסר – וכתוב בתניא שדבר ראשון צריך להתגבר בשמיעה, "שמע בני מוסר אביך", להבין לעומק מה קורה כאן. מה, האבא שונא אותי? להיפך, אם האבא היה שונא אותי אז הוא לא מייסר אותי, "חושך שבטו שונא בנו", "את אשר יאהב ה' יוכיח". בזה צריך להתבונן, כי הרושם הראשון כאשר האבא נותן מכות זה שהוא שונא אותי, וזה פועל בריחה משבט המוסר. אבל אם מתבוננים, "שמע בני מוסר אביך", אז מבינים-שומעים מה קורה כאן (עוד לא רואים את זה כטוב הנראה והנגלה, אבל שומעים). השלב הבא הוא גם לקבל מזה הוראה בפועל – "תורה לשון הוראה". קודם צריך לשמוע שהאבא אוהב אותי, ועושה לטובתי, וזה הרבה יותר יקר מהטוב הנראה והנגלה (פאטש אחד מאבא זה הרבה יותר טוב מאלף סוכריות שהאבא מחלק; גם אצל חסידים, חסיד שזכה שהרבי יתן לו פאטש זה יותר יקר וחשוב מאלף מתנות ודרושי חסידות שהרבי יאמר). האבא, אבינו שבשמים, זה עצם הטוב – הכל טוב – ודברים שזה כל כך טוב שאני עדיין לא כלי לקלוט בפנימיות זה רק יכול לעבור עם איזה פאטש, עם דבר שנדמה כיסורים. השלב הראשון זה "שמע בני מוסר אביך", אבל אחר כך באה התורה שבעל פה ומסבירה לי מה ההוראה בפועל, "ואל תטוש תורת אמך". אם לא הצלחתי בעסקים, הפסדתי את כל הכסף, אז קודם צריך "שמע בני מוסר אביך" – אני עדיין לא כלי להבין למה נפלתי, אבל זה הכל טוב מאד, ובא מאהבת האב. אבל אחר כך כנראה אפשר ללמוד משהו בפועל – אולי העסק לא היה טהור, אולי ה' רצה שהעסק יתמוטט כדי שאבנה עסק בכיוון אחר. זה כבר שלב ב' – "אל תטוש תורת אמך", אחרי "שמע בני מוסר אביך". כזה רק בשביל להכנס כאן לנושא של הפרק.

אבא של הרבי מדייק כאן מילים של התניא, שמסביר שלעתיד לבוא יתגלה איך הכל לטובה. באגרת הקדש אומר שאם יכול להתעלות נפשית לשמחה ביסורים, אז גם היום ברגע הזה יכול להיות כמו עולם הבא, שפתאום זה יתגלה ו"כיתרון האור מן החשך" יתגלה כטוב הנראה והנגלה, אבל אצל כולם זה יתגלה בימות המשיח, לעתיד לבוא. אז יתגלה ש"אודך הוי' כי אנפת בי" – הפסוק שהרבי הכי אהב, ואמר שמאז עומדו על דעתו זה הכי צלצל אצלו בראש, מתי כבר יבוא היום שנוכל לומר תודה רבה לה' על כל צרות הגלות. זה הדבר הראשון שמהדהד בראשו ובנשמתו של הרבי מאז עומדו על דעתו, וזה קשור לפרק הזה, שאומר שלעתיד לבוא יתגלה איך הכל הכי טוב:

...דהיינו שאז יתגלה עלמא דאתכסיא ויזרח ויאיר בגילוי רב ועצום לכל החוסים בו בעוה"ז ומסתופפים בצלו צל החכמה שהוא בחי' צל ולא אורה וטובה נראית וד"ל

על זה כתוב פסוק שלא אומר, "העם ההולכים בחשך ראו אור גדול", שפתאום יבוא משיח ויראו אור גדול בעוד שהיום זה רק צל. המלים שעומד עליהם רבי לויק זה "ויזרח ויאיר בגילוי רב ועצום". היות שהנושא כאן הוא גילוי עלמא דאתכסייא, "אשר תיסרנו יה", אז כל הלשון כאן צריכה להיות קשורה לגילוי עצם המוחין. בעולם הזה היסורים באים מהשכל, מעצם המוחין. בכלל כתוב שאחד שיש לו הרבה שכל הוא עלול לסבול הרבה – אם השכל לא נקלט טוב, וגם מלווה בישות של שכל (שזה נקרא בטול האחוריים של השכל בעולם התהו, כפי שדובר לפני כמה שיעורים). בכל אופן, היסורים באים מעצם השכל – עצם השכל הוא טוב מאד, יותר גבוה מהמדות שבלב, רק שהעולם הזה לא קולט, ורק יכול לקלוט מוחין השייכים למדות. אבל לקלוט את המוחין בעצם קשה לנו בעולם הזה. הענין של חסידות חב"ד בכלל זה להגיע למוחין בעצם, שאז בכל מה שלא קורה יש אוטומטית התגברות של השכל ואז גם בעולם הזה זוכים לגילוי של עולם הבא, שהכל מתהפך לטוב הנראה והנגלה.

יש כאן לרבי לויק שני פירושים על ארבע המילים יזרח-יאיר-רב-עצום, הכל זה הגילוי של המוחין בעצם, שרש היסורים בעולם הזה שיתגלה כטוב מאד לע"ל:

ויזרח ויאיר בגילוי רב ועצום: הב' לשונות יזרח יאיר. וכן הב' לשונות שאח"כ רב ועצום. י"ל לנגד המוחין שהם עלמא דאתכסיא, י"ה, והם ג' מוחין חב"ד הנחלקים לד' כי דעת כולל ב' עטרין דחו"ג [בקטע הבא נדבר על הדעת כמקור החג"ת, נשמת ז"א, מקור המדות שבלב, אבל כאן כולל את הדעת בתוך המוחין, שאף על פי שהם בעצם שנים – חו"ב, וגם נקרא "שיר כפול" בלשון הזהר – אבל יש את הכח שמחבר את השנים ביחד, דעת עליון, כאשר הדעת מתחלקת תמיד ל-ב עטרין, שתי עטרות, הימנית והשמאלית, עטרא דחסדים (המקור למה שאחר כך בלב יתגלו חסדים, צורות שונות של אהבה וקירוב, אנרגיה שמקרבת, כמו ימין מקרבת) ויש גם עטרא דגבורות בדעת (הדעת תמיד שוקלת, אם "שמאל דוחה" או "ימין מקרבת", עטרא דגבורות מזהה משהו שלילי שצריך לדחות ועטרא דחסדים דבר חיובי שצריך לקרב, זה שכל טהור מה לדחות ומה לקרב), הבאות לידי ביטוי ב-ה חסדים ו-ה גבורות. אם כן, התחלנו משנים – י"ה – אבל בסוף זה, כלשון חז"ל שלא מביא כאן, "שנים שהם ארבע"]. וכידוע בענין הד' פרשיות דתש"ר [המקום שרואים זאת זה התפילין של ראש – גם ביד יש ארבע פרשיות, אבל רק בראש רואים את החלוקה לבתים, משא"כ בתש"י, היינו שהראש זה ארבעה מוחין. תש"י זה מוחין השייכים למדות, ותש"ר זה מוחין בעצם, ושם כל אחד חולק מקום לעצמו ומקבל בית מיוחד] שהם הד' מוחין חו"ב חו"ג (ותש"ר הם בחי' חשך [כל תוכן הפרק הוא שמהמוחין באים היסורים, ודבר זה דורש הרבה הבנה, למה שכל זה שרש של יסורים, ומסביר כאן שבתש"ר מכוונים "בורא חשך", יסורים]. כי כשאומר ובורא חשך ימשמש בתש"ר [כמה פעמים נוהגים בתפלה למשמש בתפלין – וזה גם כתוב בשו"ע – הכי מפורסם זה "פותח את ידיך (בתש"י) ומשביע לכל רצון (בתש"ר)", אבל כתוב שגם אחרי "ברכו", ממשמשים ב"יוצר אור (בתש"י) ובורא חשך (בתש"ר)". תש"י זה אור, שייך לעולם היצירה, עולם המדות, זה כנגד הלב. "בורא חשך" זה הראש, מוחין, אז מהמנהג הזה רואים שהמוחין זה חשך, וממילא מתאים בדיוק למה שכותב כאן בתניא, שדווקא מהמוחין באים היסורים. לא שזה חשך שהוא רע, רק שזה חשך שהטוב לא מוכר שמה, שהטוב הוא נסתר. אתה נמצא באיזה אוצר של המלך, שכל האוצרות נמצאים כאן, אבל זה חשך, אין שמה שום חשמל ושום דבר, ואתה לא רואה שום דבר. אתה נתקל באיזה ארגז של יהלומים, נופל ושובר את הראש, וגם החזקת בארגז. אתה לא יודע מה יש כאן בכלל, רק שנפלת ושברת את היד – זה נקרא "בורא חשך". ר' לויק גם אוהב מאד גימטריאות, כאן הוא לא עושה את זה. "בורא חשך" זה לכאורה עולם הבריאה, אבל כשמדברים על "עלמא דאתכסייא" – ובפרט על שם י"ה – זה כולל גם אצילות (י, עולם אלקי מוחלט, הכי מכוסה, שעליו כתוב ששום רע בעולם לא יורד מלמעלה, מאצילות, "לא יגורך רע") וגם בריאה (ה, שם יש ראשית ההתהוות בבחינת היולי, שזה נקרא אפשריות המציאות, וכתוב שרובו טוב ומיעוטו רע), ודווקא משם היסורים ושניהם נקראים "עלמא דאתכסייא". הרמז כאן, שלא כותב, שהמלים בורא חשך = אצילות. הרבה פעמים מוסבר שחשך זה המצב ההיולי של אפשריות המציאות – המציאות לא נקבעה עדין, ולכן זה חשך, כי עד שהמציאות לא נקבעת איני רואה שום דבר. זה אפשריות המציאות, חשך, והאצילות בוראת את זה – בורא חשך. יש כאן התכללות שתי בחינות עלמא דאתכסייא. אם כוללים גם את ה-ו של "ובורא חשך" אז הכוונה היא שם "אהיה אשר אהיה", שם הגאולה ויציאת מצרים, שכתוב בפירוש שהוא השם של בינה המקננת בכורסיא (מ"ב דבריאה, בלשון הקבלה). אז כבר יצא לנו איזה מנהג בפועל, ביוצר אור למשמש בתפלין של יד וכשאומרים ובורא חשך ימשמש בתפלין של ראש. כל זה להדגיש שהראש, משמה החשך. שזה ממש ההיפך הגמור – השכל זה אור, אבל לי, בעולם הזה, עלמא דשקרא, אני עוור מלראות את האור כי טוב, ורק לעתיד לבא ה' יפקח לנו את העינים ונראה, ולא סתם אלא אור זה "יזרח ויאיר בגילוי רב ועצום", ומי שזוכה זה גם יכול להיות עכשיו]. והיינו בחי' עלמא דאתכסיא.) [קודם אמר שיזרח-יאיר-רב-עצום זה ארבע פרשיות, ארבעת המוחין, וכעת מתחיל לפרט. בפירוט יש לו שתי שיטות, ואף שלא אומר זאת, היות שמדמה זאת לתש"ר אפשר בהחלט לומר ששתי השיטות הן כנגד תפלין דרש"י ואחד כנגד ר"ת, כפי שנסביר. בכל תפלין יש את כל ארבעת המוחין, אך בכללות רש"י זה כל המוחין מצד אמא ור"ת זה כל המוחין מצד אבא] זהו יזרח שהוא תחלת הזריחה וההארה הוא חכ'. (וחכ' נק' מזרח. עיין בזח"ג דק"כ.) ויאיר שהוא התפשטות האור בהרחבה הוא בינה שבינה הוא התפשטות בהרחבה. רחובות הנהר. (ונהר פירושו ג"כ אור. כמו הביטו אליו ונהרו וכן יאיר שקאי על בינה שנקראת נהר, פירושו ג"כ מלשון אור [פירוש זה עתיד להתחלף, אבל לפי שתי השיטות תחלת הזריחה במח זה חכמה, ובלשון החסידות החכמה זה "ראשית הגילוי". כשמדברים על הסוד של ארבע רוחות העולם, אם הכל רק במדות – כמו לדוגמה סוד ארבע חיות המרכבה – אז חסד וגבורה זה דרום וצפון, ותפארת זה מזרח, ויסוד ומלכות זה מערב, "שכינה במערב". אבל כשמעלים את הסוד הזה של ארבע רוחות העולם למוחין, אז מזרח – שבמדות היה תפארת, ולא היה הראשון, שבמדות זה דרום – הוא הראשון. נקרא מזרח בגלל "ממזרח שמש עד מבואו" – השמש זורחת במזרח, ושוקעת במערב, בו מתערבים כל הגוונים של האור בחוית השקיעה. במוחין זה "מגיד מראשית אחרית", חכמה ובינה, ובאמת הדרום והצפון נשארים אותו דבר, חסד וגבורה, תרין עיטרין שבדעת. הדיוק הראשון הוא בלשון "יזרח ויאיר" – למה מקדימים זריחה? הרי אור זה יותר כללי. למושג אור יש יג שמות נרדפים בלשה"ק שאחד מהם הוא זרח – אור הוא הכלל, וזרח זה אחד מ-יב הפרטים. כאן רואים חידוש גדול, שאף על פי שהואר זה הכלל, בסדר ההתגלות הראשון זה זרח. הרבה פעמים אומרים שחכמה זה "ברק המבריק על השכל", שצריך לתפוס את זה, ואחר כך צריך לגרום שזה לא יתעלם בלא-מודע אלא יתפשט במודע. כך הוא מסביר את ה"יזרח ויאיר" כחכמה ובינה – החכמה זה משהו שזורח מהלא-מודע, ואחר כך, במקום שיתעלם חזרה, אם יודעים איך לתפוס את זה אפשר גם לגרום שזה יתפשט ברחובות הנהר דבינה. בהשגחה פרטית זה מאד קשור לזמן שאנו עומדים בו. כמו שהסברנו לילדים, כעת יוצאים מח"י אלול והשראתו לוקחת אותנו עד ראש השנה ועד בכלל. אחד הדברים הכי מופלאים שקראו בח"י אלול תרנ"ב, לפני יותר ממאה שנה, מאה ושלושים ושתים שנה אחרי הסתלקות הבעש"ט, שאז שמע הרבי רש"ב שבע תורות מהבעש"ט בג"ע. שתי תורות היו קשורות למושג זריחה – אחת על "משכיל לאיתן האזרחי" (מתהלים של ח"י אלול), ואחר כך התורה הכי נשגבהשהרבי הרש"ב שמע היא על הפסוק "קומי אורי כי בא אורך וכבוד הוי' עליך זרח" (הפסוק הפותח את הפטרת כי תבוא, שאז חל ח"י אלול בשבת), והסביר שזה מלמטה למעלה. "אורי" זה אור פנימי, "אורך" זה אור מקיף היורד ומתלבש באור הפנימי, אבל האור המקיף הכי עליון שאין לו כלי בכלל זה "זרח". "בא אורך" זה המשכה מהמקיף הקרוב לפנימי, ואילו "עליך זרח" זה אור המאיר במקיף למעלה. גם שמה וגם בפסוק "משכיל לאיתן האזרחי" – שהפשט שלו הוא אזרח, מי שתמיד היה כאן, עומק ראשית, אבל הוא עתיד לזרוח, עומק ראשית עתיד להתגלות, ממש כפי שכותב כאן בתניא שראשית הגילוי זה "יזרח". עוד הפעם, זה קשור עם שתים מתוך שבע התורות שהבעל שם טוב אמר בגן עדן לפני 115 שנה, שהרבי רש"ב שמע אותן והעביר אלינו, ובשתיהן אותו ענין ש"יזרח" זה סוד "ממזרח שמש" של הופעת החכמה, ה-י של שם הוי', עצם האצילות]) [הסביר מה זה יזרח ויאיר, שקודם יש זריחה ואז התפשטות האור כרחובות הנהר. בכל מקום הת"א שכתוב "יהי אור" זה "יהי נהורא", תמיד תרגום אור זה נהורא, כמו נהר, אבל גם בלשון התנ"ך יש דוגמאות לזה, כמו הפסוק שמביא. עכשיו ממשיך להסביר את שתי הלשונות הבאות] בגילוי רב ועצום. ב' עטרין חו"ג דדעת רב חסד [גם ובעיקר בגלל שהוא מתרבה, הרבה פעמים כתוב שהריבוי הוא מצד החסד. למשל, יש בתורה ריבויים ומיעוטים – את וגם מרבות ואך ורק ממעטות – והפירוש תמיד הוא שהריבוי מצד החסד, חסד מתרבה, ואילו גבורה זה כח שמצמצם וממעט. בכך שכותב ש"רב" זה חסד, כנראה רומז גם לביטוי "רב חסד", שיש ביגהמ"ר ועוד כמ"פ בתנ"ך. רומז ששתי המלים הללו הן "מכלול" (מה שקוראים היום ניב, "מכלול" מלשון כלולות), משהו לשוני ששתי מלים הולכות יחד. אפילו כשם של אדם, בגמרא יש רב ושמואל, וכתוב שרב הוא מצד החסד ושמואל מצד הגבורה. לכן אומר שגילוי רב זה מצד החסדים של הדעת, ואילו גילוי עצום מצד הגבורות של הדעת. בפירוש השני ה"רב" וה"יאיר" יתחלפו. הקבוע לפי שתי השיטות זה ה"יזרח" וה"עצום", שלכל הדעות ה"יזרח" זה החכמה וה"עצום" זה הגבורות של הדעת, ששם מקור העוצמה בנפש.לגבי שני אלו שבאמצע, "יאיר" ו"רב", לפי הפירוש הראשון "יאיר" זה בינה ו"רב" עטרא דחסדים, ולפי הפירוש השני מתחלפים]. עצום שפירושו תוקף גבורה [זה יותר פשוט, שעצום זה עוצמה, גבורות של הדעת, זה מתבקש מתוך הפשט של המלה]. (וסימנך בגילו"י ר"ב ועצו"ם גי' דעת ע"ה [בגלל שלפי הפירוש הראשון שלו, כל הביטוי "בגילוי רב ועצום" הוא דעת, רק שמתחלקת ל-ב' עטרין]). וחו"ב שהם כ"א מוח שלם [זה גם המכנה המשותף שלהם, והם גם "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין", שתי יחידות שלמות שתמיד הולכות ביחד]. הם בחלוקה א' יזרח ויאיר ועטרין חו"ג דדעת הם בחלוקה בפ"ע. בגילוי רב ועצום [בכללות יוצא מהפירוש הזה שעצם המוחין זה חו"ב, "יזרח ויאיר", אבל זה יכול להיות עדיין באתכסייא, בשמים, ותפקיד הדעת להוריד את זה ולגלות אתזה ממש. לפי הפירוש הראשון הענין של הדעת הוא לגלות, "לדעת בארץ דרכך" – שהדעת מורידה את החו"ב, שיחסית בשמים, לארץ, ומגלה אותן למטה "בגילוי רב ועצום". זה ההגיון או הסברא של הפירוש הראשון שלו]. או יל"פ [זה שעולה על דעתו לפרש הפוך, אפילו שכבר יש פירוש מצוין, זה סימן של ת"ח אמיתי שהשכל שלו עובד – שגם כאשר זוכה לכוון משהו אמיתי ונכון, אם הוא מעמיק עוד יותר, ככל שמעמיק עוד יותר רואה שבעצם בפרטים אפשר גם להסביר את זה באיזה חילוף פנימי, וילך אפילו יותר טוב] יזרח ויאיר המוחין הימי' חכ' ועטרא דחסד [היות שהולך בשני זוגות בביטויים צריך איזה מכנה משותף לכל צמד. לפעמים יש תרדלמ"ל, אבל לפעמים כאשר ה"שתים שהם ארבע" מתפתחים, מחלקים זאת לימין ושמאל. מה הפירוש הזה משיג, ולמה הוא גם יותר מבוגר (כל העמקה זה יותר מבוגר, וגם נסביר שזה בחינת תפלין של ר"ת)? קודם כל, יש מאחז"ל – שזה סוד הנסירה – שלפעמים צריך לנסר ולמעט ממקום אחד, ולצרף אותו למקום שני, ואז לדרוש את זה ביחד. לפי הפירוש הראשון הדעת היא ספירה אחת, רק שמתחלקת ל-ב עטרין שהולכים יחד. לפי הפירוש השני ממש חותכים את הדעת, כי מפרידים בין ה-ב עטרין – לוקחים את ה"ימין מקרבת" ונותנים זאת לחכמה, ולוקחים את ה"שמאל דוחה" ונותנים אותה לבינה. אז אנחנו נסרנו את הדעת, השרש של החתן והכלה, אבל לצורך מטרה. מחד עשינו נסירה, אבל מאידך עשינו יחוד הרבה יותר של י"ה, שיש כאן רק שנים, כי שני הימניים זה ה-י של "אשרי הגבר אשר תייסרנו יה" ואילו שני השמאליים זה ממש יחד, ה-ה. כמו שנסביר, הפירוש הזה השני הוא יותר עמוק מהראשון, אם כי הראשון הוא מאה אחוז אמת ונכון, ולפי הלכה הוא גם העיקר, כמו שתפלין דרש"י הם העיקר, השני הוא יותר גבוה ומשוכלל]. כמו מזרח ודרום. יזרח חכ' ויאיר חסד [קודם אור היה בינה, התפשטות רחובות הנהר, אבל כאן אור הופך להיות החסד שבדעת. דעת זה התקשרות, וכאן זה עטרא דחסדים – התקשרות לטוב. דעת כמו "עץ הדעת טוב ורע", וכאן זה היכולת להכיר את הטוב וממילא לחבק אותו, ויש את הגבורה שבדעת זה הכרת הרע בשכל ודחיתו בגבורות, ובשביל זה צריך עוצמה. מה הקשר בין אור לחסד? זה עוד יותר פשוט בתורה, שאור קשור לטוב ("גם בלא דעת נפש לא טוב" – "וירא אלהים את האור כי טוב". וכן, יום ראשון דמע"ב, בו נברא האור, זה יום של החסד, ובשרש זה לא החסד של הלב אלא החסד של הדעת, הכרת הטוב על מנת לקרב את הטוב. אם כן, עכשיו המושג אור זה לא במשמעות של התפשטות, של רחובות הנהר, שזה היה משייך את האור לבינה, אלא אור זה חוית הטוב בשרש, עטרא דחסדים, ושניהם זה הימין של המוחין, "יזרח ויאיר", החכמה והחסד של הדעת. למה זה כל כך חשוב לנו ללמוד את זה, למי שרוצה ללמוד ולהעמיק בחסידות? רואים כאן, לפי ההתבוננות, שאפשר לפרש בשני אופנים. למה אדה"ז התכוון, לראשון או לשני? אם ר' לויק מפרש שני פירושים סימן ששניהם בתוך המילים. אמרנו שכל חכמת הקבלה זה הכל על פי ערכי הכינויים, לאן המילה מכוונת בשיעור קומה של הספירות העליונות. רואים שערכי הכינויים זה משהו נזיל, לא משהו 'רקיע' שקבוע במסמרות. לא לקבוע מסמרות עד הסוף – צריך גם יכולת שהפאזל ישתנה קצת – וזה דוגמה מצוינת של הדבר הזה.]. בגילוי רב ועצום [קודם הסברנו ש"יזרח ויאיר" זה עוד לא גילוי, שרק אחר כך יש "בגילוי...". קודם אמרנו שהפונקציה של הדעת, הכח של הדעת בכלל, גם החסדים וגם הגבורות, זה לגלות את המוחין למטה לארץ. כאן מחדש משהו מאד יפה, מה תכלית הכוונה של השמאל – בשרש, מטרת השמאל זה לגלות את הימין. זה גם כן כמו שמים וארץ – "נטה ימינו וברא שמים, נטה שמאלו וברא ארץ". הימין בפני עצמו, שמה יש את ה"יזרח ויאיר", זריחת החכמה והכרת הטוב של הדעת, אבל בשביל שזה יתגלה – יגיע לעולם החיצוני לגמרי, "יפוצו מעינותיך חוצה" – צריך שמאל. מי מסוגל להביא את המסרים של הימין אפילו לעולם הגויי? רק אם השמאל יעשה תשובה, לכן שמאל זה התשובה (ובמקום שבע"ת עומדים אין צ"ג יכול לעמוד שם). רק השמאל יכול לגלות את הימין. מחד אומרים שהשמאל צריך להיות כפוף לימין, "לאכללא שמאלא בימינא", אבל זה בעיקר במדות. במוחין, כמו שיהיה לעתיד, השמאל הוא מגלה את הימין. זה ווארט מאד עמוק וחשוב שכותב כאן, לפי הפירוש השני דוקא, שמי שמגלה את האור של הימין זה הכח של השמאל, הרב והעצום של השמאל. השמאל הוא "רב ועצום" ואילו הימין לא, הוא "יאיר ויזרח"]. המוחין השמאלי' בינה ועטרא דגבורה, רב בינה [ערכי הכינויים מתחלפים – קודם רב היה חסד וכעת זה בינה. אפשר לומר שגם בינה זה התרבות, אבל מכוון יותר ל"מה רבו מעשיך ה'" – לא רק ריבוי כמותי, אלא ריבוי איכותי. בבינה ה"רב" הוא יותר איכותי, דבר רב שהולך עם עצום, רב כמו חזק מאד, גילוי חזק]. עצום גבורה. ובינה ועטרא דגבורה הם נוקבין לגבי המוחין הימני' חכ' ועטרא דחסד שהם בחי' דכורין [תמיד בקבלה היחס בין הימין והשמאל זה זכר ונקבה, וכאן "יאיר ויזרח" זה הזכר ודווקא ה"רב ועצום" זה הנוקבא – עטרא דחסדים של הדעת זה שרש הבן ועטרא דגבורות זה שרש הבת. ארבעת המוחין זה כמו אותיות שם הוי' – כדלקמן ביחס לצירופי רש"י ור"ת – אז הדעת זה שרש הבן והבת, וה. זה גם חידוש שדווקא הבנות הן הכח, ורואים את זה בדור הגאולה. לקחת מסר, איזה אור שגבר המציא, ולהפיץ בעולם בגילוי רב ועצום – זה רק הבנות יכולות. צריך שזה יהיה האמא והבת ביחד, "כאמא בתה", האמא עילאה היא הרב (כנראה גם פוסקת הלכות) והבת היא העצום (כמו שרואים היום, שעיקר העוצמה זה מצד הבנות, גם בעניני ארץ ישראל את העוצמה הכי גדולה היום רואים את הבנות, כי זה דור של גאולה), וזה בא להפיץ את היזרח ויאיר של הגברים]. זהו בגילוי רב ועצום. בגילוי בב' [מפרש את ה-ב כ"בתוך"]. היינו יזרח חכ' להיכן יזרח בגילוי רב דבינה. ויאיר חסד להיכן יאיר בגילוי עצום דגבורה [למה השאיר את זה לסוף? כי דרכו של איש לחזר אחרי נקבה. ברגע שאמר שזה מתחלק לזכרים ונקבות, אז עכשיו דרכו של איש לחזר אחר אשה. ה"יזרח" מחזר אחרי ה"גילוי רב" וה"יאיר" מחזר אחרי הגילוי ה"עצום"]. וכמובן.

מה זה כל היפהפה שבנה לנו? הבנה איך לעתיד לבוא נראה שכל היסורים זה גילוי של טוב עצום. עד כדי כך שאם נתבונן בזה גם נקבל את זה בשמחה, ועד שגם עכשיו זה יזרח ויאיר בגילוי רב ועצום. ההתבוננות הזו אמורה לעזור לבן אדם לקבל בשמחה כל מה שקורה בעולם, ואם מקבל את זה חזק אז "על אתר" הופך זאת לטוב הנראה והנגלה, בבחינת יתרון האור מן החשך. היות שהוא עצמו מקשר זאת לתפלין, צריך גם לומר שכל סגולת התפלין זה ככה. זה 'בקשיש' שיוצא מכל זה, שבמצות תפלין, בין היתר, יש סגולה לקבל יסורים באהבה ובשמחה, ולגלות את הטוב והאור הגנוז בתוך מה שנראה על פניו כלא טוב (הכל מדובר דווקא בלא טוב גשמי, כפי שהקדמנו). יש תפלין דרש"י ותפלין דר"ת – ברש"י סדר הפרשיות הוא לפי הסדר, ממש כמו הפירוש הראשון (חכמה-בינה-חו"ג שבדעת, הוי' לפי הסדר). בפירוש השני הסדר הוא יוהה – חכמה-עטרא דחסדים-בינה-עטרא דגבורות. בתפלין של ר"ת הסדר הוא לא יוהה, אלא יההו – הויות באמצע (קדש-והיה כי יביאך-והיה אם שמוע-ואהבת), "והיה" זה לשון שמחה, ולעניננו זה קבלת יסורים בשמחה. קדש והיה כי יביאך בשמות (צמוד, בסוד תרדלמ"ל) ושמע והיה אם שמוע בדברים (ואתחנן ועקב) – הסדר ברש"י כמו הסדר בתורה. הראש של ר"ת הוא שאת שתי הפרשיות שמתחילות "והיה" צריך להצמיד, וצריך לשים אותן באמצע, בין שתי הפרשיות האחרות. כלומר, הסדר, אם הולכים ישר, הוא יההו (מתחילים מהחוץ לפי הסדר, שמע בחוץ ו"והיה אם שמוע" בפנים). ר"ת הצמיד את הנקבות ושם אותן באמצע, ורוצה שהזכרים יהיו בצדדים. על פי פשט, כשהם בצדדים, הם רחוקים זה מזה, אבל בעצם – בסוד "נעוץ סופן בתחילתן" – הם ביחד. זה הגיון שלזכרים יש ענין משותף, שהם מתחילים מהצד. ואחר כך, כשזה מגיע לפנים, זה הנקבה של כל אחד. אז "קדש" עם "והיה כי יביאך" מימין ו"שמע" עם "והיה עם שמע" משמאל, נקבות באמצע וזכרים בצד. זה הולך מצוין עם הפירוש השני שלו, שמגלה את המכנה המשותף של הזכרים, ואומר בסוף שכל זכר מחזר אחרי הנקבה שלו – הכח לגלות אותו. ה"יזרח" מחזר אחרי ה"גילוי רב" וה"יאיר" מחזר אחרי ה"גילוי עצום". מה שמענין לפי זה, אם באמת נקביל את זה לרבינו תם, אז ה"גילוי רב ועצום" זה דווקא כח אמצעי. מחד כתוב על הבנות ש"כל כבודה בת מלך פנימה", אז איך זה הולך עם זה שבדור הגאולה הן דווקא "גילוי רב ועצום"? אפשר לחשוב שקרה איזה חידוש, כמ"ש "חדשה אני בורא בארץ נקבה תסובב גבר", אבל אף על פי כן הכח הזה לגלות בא מכך שהיא פנימית, שהיא באמצע. הויות באמצע, והיזרח בחוץ מימין והיאיר בחוץ משמאל. זה הסברא של הפירוש השני, ובכך עשינו שאפשר להקביל את שני פירושיו לשני סוגי התפלין, של רש"י ור"ת. אמרנו שהמכל יוצא שזה תיקון כדי לקבל את הלא-טוב של העולם הזה ולהפוך אותו בסופו של דבר לטוב מאד של עולם הבא. הפירוש הזה הוא בעיקרו מוחין – הלא טוב בא מהשכל, וזה הגילוי האמיתי של השכל. דבר ברור שזה חסידות חב"ד, כדי להביא לדבר הזה של "יזרח ויאיר בגילוי רב ועצום".

כעת נעשה עוד אחד, בע"ה. נפתח את התניא באגה"ק ה, דף קח, ב. נושא האגרת הזאת הוא להתבונן באפסיות העולם הזה, תוך התבוננות שהעולם הזה נברא רק משתי אותיות, י"ה (קשור גם לקטע הקודם שקראנו, שמשם היסורים, אבל משם כל הבריאה), והדגש הוא על כך שזה רק שתי אותיות קטנות מאור אין סוף. על כך כתוב "בטחו בהוי' עדי עד כי ביה הוי' צור עולמים" – בשתי האותיות ה' צר וצייר את העולם. כמו ששתי אותיות זה זניח בנפש, כך להתבונן באפסיות העולם ביחס לה'. נתחיל מתחלת הפסקה:

והנה באדם התחתון למשל מי שהוא חכם גדול להשכיל נפלאות חכמה ומצמצם שכלו ומחשבתו באות אחד מדבורו הנה זה הוא צמצום עצום וירידה גדולה לחכמתו הנפלאה ככה ממש עד"מ ויתר מזה לאין קץ הי' צמצום גדול עצום ורב כאשר בדבר ה' שמים נעשו בששת ימ"ב וברוח פיו כל צבאם היא אות ה' של שם הוי' ב"ה אתא קלילא כמ"ש בהבראם בה' בראם [חוץ מהפסוק "כי ביה הוי' צור עולמים" יש פסוק על הבריאה "בהבראם", ושם יש ה זעירא. "בהבראם" זה אותיות באברהם, הוא בתחלה אב-רם, השכל הנעלם מכל רעיון, כמו כאן החכם הגדול להשכיל נפלאות חכמה, והחידוש שלו זה ה-ה, כח הפוריות שלו, הכח שלו לצמצם עצמו באות אחת קטנה על מנת לפרסם אלקות בעולם, שזה גם נקרא לברוא-להבריא את העולם. אברהם אבינו, וכך כל יהודי, נולד לתוך עולם חולני, והתפקיד שלו כמו רופא – איך מבריא את המציאות? שמגלה את האור כי טוב. כידוע ש"ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור" מורכב משבע אותיות, אור-מילה, העולה בגימטריא רפואה (אור פה) – הכל זה רפואה למציאות הקודמת, עליה נכתב "והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום". כתוב ש"ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור" זה הולך על אברהם אבינו, "אברהם התחיל להאיר". אברהם מתדמה לבוראו, מצמצם השכל הנעלם לאות אחת קטנה].

ר' לויק רוצה לעמוד על הביטוי המשולש כאן, "גדול עצום ורב", אבל בתור 'בקשיש' יפרש לנו גם את הביטוי הקודם "היה צמצום". בחרנו בזה גם כי יש כאן שתי מילים מהפירוש הקודם, "עצום ורב" (רק ששם היה "רב ועצום"), שאחת נשארת בערך באותו ערך (בשניהם "עצום" שייך לגבורה, שם עטרא דגבורות שבדעת וכאן גבורה ממש, כי כבר מדבר בחג"ת), ומילה אחת משתנה (קודם "רב" היה עטרא דחסדים של הדעת בפירוש הראשון ובינה בפירוש השני, וכאן ביחס למדות זה תפארת, ועל זה צריך לתת את הדעת שלנו, להבין את כולם):

גדול עצום ורב: הג' לשונות הם לנגד חג"ת [זה פשוט, כך נאמר מן הסתם, רק שצריך להתבונן בזה]. גדול חסד [אמרנו שזה אברהם אבינו, "חסד לאברהם", שעל זה כתוב "בהבראם-באברהם", שזה "עולם חסד יבנה". יש פסוק שאברהם נקרא "הגדול בענקים". אצל המקובלים הראשונים חסד נקרא פשוט גדולה, ובעצם זה לקוח מפסוק מפורש, "לך הוי' הגדלה והגבורה וגו'"], עצום גבורה [זה ברור, כנ"ל, וזה לא משתנה], ורב ת"ת [כאן מדבר על בריאת העולם, יש פסוק אחד "מה גדול מעשיך הוי'" ויש "מה רבו מעשיך הוי'" – בדרך כלל מסבירים ש"מה גדלו" זה באיכות ו"מה רבו" זה בכמות, זה המפורסם ביותר, אבל כאן לפי הסבר הלשונות בתניא "מה גדלו" זה חסד, זה האיכות שאני רואה כאשר אני מתבונן מה ה' ברא לכבודו בעולם, ברא הכל לכבודו ועם הרצון להיטיב (חלק מהטוב שרואים היום וחלק יתגלה רק לעתיד, אבל הכל הכי טוב), ולחוש ולחוות זאת בכל הבריאה זאת הגדולה. לא נשכח שכל המילים האלה זה תארים של צמצום. הפשט כאן שהחכם הזה, שיש לו אוא"ס במח, צריך לצמצם את האור לתוך אות אחת, והצמצום הוא גדול עצום ורב. לכאורה, לפי הפשט הזה סותר את כל מה שאנו עכשיו אומרים ועתידים לומר. אנו רוצים קודם כל לומר שהמלים הללו זה חג"ת, בלי עדיין להתייחס לזה שזה תארים של צמצום – קודם כל כל מילה בפני עצמה. גדול זה תואר של חסד ועצום זה גבורה וכו'. אם "מה גדלו מעשיך הוי'" זה להתבונן ב"גדול חסד" של ה', באהבה הגדולה שיש בתוך הבריאה, בכך שהכל נברא דרך הצינור של האדם הגדול בענקים, אז "מה רבו מעשיך הוי'" שיותר כמותי זה התפארת, הגיוון של נבראים רבים, שזה פירוש התפארת בכל מקום, כמפורש בתניא. זה שזה הרבה, והכל בהרמוניה וביפי, בתפארת, זה ה"מה רבו מעשיך הוי'". לכן לגבי מעשה בראשית שם גדול בחסד ורב בתפארת, והעצום זה גבורה. זה קצת, רק להבין את הפשט כאן]. (וברב נקט בתוס' ו' ורב [מדייק בכל אות, ככתוב שכאשר אדה"ז כתב את התניא, וכן את אגרות הקדש, כל אות מדויקת, כמו בתורה שבכתב ממש]. הוא כמו והנורא ת"ת [יעקב, שאמר "מה נורא המקום הזה"] בתוס' ו' [בשמו"ע אומרים כל יום ג"פ "האל הגדול הגבור והנורא", ולפני כן "אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב". על פי דקדוק אפשר לומר ו' גם בין שני הראשונים – זה עוד יותר מודגש בהמשך, "גומל חסדים טובים, קונה הכל, ומביא גואל לבני בניהם" (כדיוק נוסח האר"י, שלא כנוסחים "וקונה הכל"). תמיד יש זוג בלי ו', ואז לפני השלישי יש ו'. מה זה? זה הקו האמצעי, מדת התפארת, שבקבלה בכ"מ זה ה-ו של שם הוי'. ה-ו גם בא להוסיף, כי היא הבריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה, מהכתר עד העולם התחתון, עד המלכות]). [פשוט כאן שגדול ועצום זה חו"ג, והחידוש זה רב – הרב הוא הכי נזיל, הרבנים זזים מצד לצד... קודם בינה, אחר כך עטרא דחסדים ואז תפארת. רק לתת בזה טוב טעם, אם הוא עטרא דחסדים של הדעת הוא נשמת התפארת, כי הדעת בכללותה היא נשמת התפארת, כמו "משה מלגאו ויעקב מלבר". העטרא דחסדים זה כמו משה רבינו ביחס ליעקב אבינו, שמתלבש בתוכו. אם זה כמו בפירוש השני, ש"רב" זה אמא, זה בסוד התפשטות יסוד אמא עד תפארת ז"א. יסוד אמא זה עד היכן מגיעה ההתבוננות של אמא, שזה הרחם של אמא, בו כלול אור ההתבוננות (זה הספייס, האויר שכולל בנפש את ההתבוננות). זה מגיע עד הרחמים – רחם זה לשון רחמים – דז"א. לכן באמת אם "רב" זה עטרא דחסדים זה טוב עם התפארת, לפי הסוד של "משה מלגאו ויעקב מלבר", וגם אם זה יסוד אמא זה הולך טוב (אף שיסביר לגבי זה עוד ענין כאן), כי סיומו בתפארת ז"א. עוד דבר שהוא לא כותב, בספר תיקוני הזהר כתוב שבתוך עם ישראל יש סוגים שונים של נשמות לפי הספירות – ראשי אלפי ישראל, חכמים, נבונים, חסידים, גבורים, מארי תורה, נביאים, חוזים, צדיקים, מלכים. אברכים שיושבים בכולל אמורים להיות בני תורה, תפארת, אם לומדים כדבעי ובסוף יודעי לפסוק הלכה. זה חזי לאיצטרופי, שבכל מקום יש ברב משמעות תורנית, כמו רב פוסק. עכ"פ, כאן דוגמה חוזרת שאותה מלה יכולה להיות משהו אחר, והכל תלוי בהקשר הכללי. אם שמה "רב" הופיע בהקשר של יזרח ויאיר בגילוי רב ועצום זה מכוון לדרגה מסוימת, ובהקשר של "גדול עצום ורב" ברור שזה חג"ת, רק שצריך להתבונן בזה, למה כל מילה שייכת לספירה. צריך ששינוי הערכין לא יבלבל לי את הראש – אדרבה, זה היפי של התורה, שהיא נזילה. מחד יש הלכות פסוקות, ומאידך המושגים נזילים בהתאם להקשר שלהם. זה כלל גדול מאד מאד. כאן עושה גימטריא של "רב" כדי להוכיח שכאן רב זה תפארת. הגימטריא הזו היא משוואה – זה עובד תמיד. אם המשוואה באה להוכיח שרב זה משהו מסוים, אז יכול להיות משהו אחר? כנראה שיש עוד גימטריא אחרת, ששוה משהו אחר, כדי לשייך למשהו אחר, במדה שהגימטריא הזו אך ורק מתאימה למיקום הזה של המילה] רב מספרו ע"ב ק"ל [על פי הפסוק "הנה הוי' רכב על עב קל ובא מצרים" – פסוק מלא סודות, שה' רוכב על עב קל כאשר בא לפרוע ממצרים. זה שה' רוכב על עב קל זה בסוד המרכבה, שה' רוכב על זה, ועיקר המרכבה זה המדות, כמו במעשה מרכבה ממש, שיש בו ארבע חיות, חסד-גבורה-תפארת-מלכות. כאן יש חסד וגבורה, וזה ביחד תפארת] היינו חסד ע"ב [גימטריא פשוטה]. גבורה ק"ל [בשביל זה צריך חשבון קצת יותר מתוחכם: שם המדות בכלל הוא מה – יוד הא ואו הא. אם לוקחים רק את אותיות השרש וכותבים באחוריים – י י-ה י-ה-ו י-ה-ו-ה (שיר פשוט-כפול-משולש-מרובע) – אז החשבון הוא עב (יש הרבה סודות, וזה לעניננו). אם לוקחים את המילוי ועושים אותה פעולה – יוד יוד הא יוד הא ואו יוד הא ואו הא – הכל עולה קל. היחס בין אחורי הפשוט לאחורי המילוי, לפי האריז"ל, זה יחס של ימין ושמאל, חסד וגבורה. כמה קל יותר מ-עב? חן. עב זה חסד, ותמיד הולך ביחד חן וחסד. קל רומז גם למלכות, לאשה שדעתה קל (שיש בכך גם מעליותא). היא מוסיפה על ה-עב של הגבר, של הימין, זה חן – ודווקא החן שלה הופך אותה מחסד לגבורה. ה' רוכב על עב קל, סוד המרכבה, עב לבד זה חסד וקל לבד גבורה, אבל ביחד זה התפארת, המיזוג של החסד והגבורה]. כי ת"ת הוא חיבור חו"ג. [בתוכן קטע זה בתניא רוצה להסביר איך החכם הגדול, שיש לו אוא"ס בראש, מצמצם זאת לאות אחת של דיבור. אז הוא אומר כאן שהתפקיד של החג"ת – וזה כלל גדול בתורה – הוא לצמצם את המוחין, מעבר בין השכל לבין היכולת להתבטא בדיבור. המדות העיקריות של הלב, חג"ת, זה בשביל לקחת את האור הגדול של השכל ולהוריד אותו לדבור, שזה נקרא בנין המלכות. מי בונה את המלכות? בפרט זה יצחק, "בנין המלכות מן הגבורות", אבל יותר בכללות זה כל האבות, שכל מטרתם היא לבנות את המלכות, לתקן את דוד המלך, כדלקמן. כל כוונתם היא שיצא מהם דוד מלך ישראל חי וקים, עולם הדבור. זה מה שהוא בא להסביר כאן:] כי התהוות אותיות הדיבור דמל' הוא ע"י חג"ת [בגלל שכתוב שדבור הוא בסוד אמר – "ויאמר אלהים" – שהוא ר"ת אור-מים-רקיע, או, יותר פשוט, אש-מים-רוח, כאשר הדבור בעצמו הוא בסוד יסוד העפר, ש"הכל היה מן העפר", הכל התהווה בדיבור ה', והכל חוזר לעפר. יש משהו בחסידות, במאמר שחתן אומר לפני החופה, ששרש העפר הזה הוא ברדל"א, בפנימיות הכתר] ממים אש ורוח [הנפשיים, שזה הכל רגש בלב, כותב אותם לפי סדר הספירות, ואם הרגש מורכב נכון הופך להיות "אמר" והוא מהוה את הדיבור, מגלה את דוד מתוך האבות] נתגלה יסוד העפר מל' [הדבור עצמו. כל היסודות, יחסית לצומח וחי ומדבר, זה דומם. אבל מה שבעצם הוא דומם יסוד העפר, הוא מכוון כנגד הדומם. מה זאת אומרת? שאותיות של דבור, בלי ניקוד – תנועות, רוח חיים – הוא מרכיב הדבור, אבל הוא עצמו דומם-שותק. מי שמהוה אותו, וגם נותן לו חיות ותנועה, זה מדות הלב. זה להסביר למה הדבור בפני עצמו זה עפר, אבל מי שמהוה אותו – וכאן זה מהוה ומחיה אותו, וממילא נותן לו ביטוי – אלו מדות הלב.]. [לכל דבר יש פסוק, בתהלים נ' יש פסוק מאד יפה, שהוא פעם יחידה מרכבה שלמה של שמות ה' שבחג"ת:] וכמ"ש אל אלקים הוי' [מים אש רוח (במשיח כתוב "ונחה עליו רוח הוי'")] שהוא חג"ת דבר ויקרא ארץ מל' דבור [כל זה פירוש לתניא, למה צריך "צמצום גדול עצום ורב" כדי להוות את האותיות, קודם כל אות אחת בה "בדבר הוי' שמים נעשו"]. [כעת חוזר להסביר את שתי המילים הקודמות, "היה צמצום". עד כאן הסברנו את התארים של הצמצום, בלי להתייחס כל כך למושג הצמצום עצמו, וכעת חוזר לכך] ונקט מתחלה הי' צמצום. הוא כי בנין עולם הדבור דמל'. הוא מאותיות הי"ה [כאן מדייק מלה שלכאורה היא סתמית, כמו שמדייק כל אות, מדייק גם מלה שאינה כינוי למשהו. מילא, צריך להבין מה זה צמצום, אבל הכי מחודש כאן שמדייק את המלה "היה" ומסביר איך מתחברת ל"צמצום"] דשמות אהי' דבינה [ארבעה שמות] כמ"ש בע"ח שער לאה ורחל פ"א ובפע"ח בכוונת וע"ד דבשכמל"ו ע"ש [נסביר בקיצור. אם היינו יותר רציניים, כדאי מאד לפתוח כאן את העץ חיים. המקורות העיקריים של ר' לויק בכל פירושו זה או העץ חיים או לקו"ת של אדה"ז, ובפרט הביאורים שיש בהם הרבה אותיות של קבלה. כאן, אם הוא אומר שהדבר הזה שאני הולך לומר לקוח מע"ח שער לאה ורחל פ"א, מי שיפתח ע"ח יראה שזה פרק יחסית קצר וגם יחסית מובן – כדאי בסיכום לצטט כל הפרק הזה[2]. הפרק הזה דורש את הפסוק בתהלים ל"ט, "הודיעני הוי' קצי ומדת ימי מה היא אדעה מה חדל אני". יש לפסוק הזה ניגון של אדמו"ר הצ"צ, שהיה מנגן בינו לבין עצמו (יש כמה פסוקים כאלו, וזה אחד מהם). זה גם פסוק שקשור לימים נוראים, ראש השנה ויום כיפור. זה פסוק שדוד מבקש דעת – "הודיעני" "אדעה". כותב האריז"ל בקיצור שלדוד המלך יש שני שרשים בבחינת אם, וקצת מבלבל את דוד המלך מי האמא היותר חשובה אצלו ומה היחס בין שתי האמהות שיש לו. יש לו אמא ביולוגית, לאה, הרי דוד הוא צאצא של לאה אמנו, צאצא של יהודה, הבן הרביעי של לאה. בנגלה שייך ללאה, אבל כשמתחיל ללמוד קבלה רואה שהוא שייך לרחל, שהיא המלכות במרכבה עד שדוד נולד, ואז הוא מחליף את רחל. כל אחד צריך לחקור מה שרשו, וכך דוד חוקר. "הודיעני הוי' קצי ומדת ימי מה היא" זה שרשו בלאה (אם כי "קצי" זה התכללות רחל בלאה, זה צריך ללמוד בפנים בעיון) ו"אדעה מה חדל אני" זה שרשו ברחל. שם "אהיה" זה "אנא עתיד למהוי", "אנא עתיד לאולדא". לכן זה שם של גאולה, כי גאולת העם היא לידתו. האנשים נולדים מתוך האמא-האומה, הרחם, והשם שלו בקבלה זה אהיה. היות שזה שם של אמא, אז שתי הנשים העיקריות של יעקב – נשות הז"א – שתיהן נבנות מתוך השם הזה. לאה יוצאת רק מאות א של אהיה, היא אותיות המחשבה, ואילו רחל, אותיות הדבור, מתהוה מאותיות היה של אהיה, כך מסביר האריז"ל. בלי ה-א של אהיה כל הזמן מתהפך, כי אהיה זה עתיד והיה זה עבר. אחד מתיקוני משיח זה שלאה ורחל יתחברו שוב, שיהיו רק אשה אחת, ששמה רחל הגדולה (כי בתורה "שם הגדולה לאה ושם הקטנה רחל", לאה היא המחשבה ורחל היא הדבור, אבל כאשר יתחברו לגמרי יהיה רחל הגדולה, ואז יהיה "מי זאת עולה מן המדבר". בעבודת ה' זה אחד היסודות הגדולים של הבעש"ט, שהדבור יכלול את כל עולם המחשבה, כל המחשבה של לאה תופיע בגלוי, כל העלמא דאתכסיא יתגלה, כפי שלמדנו בקטע הקודם). אז שם אהיה יחזור לקדמותו, ולא יהיה יותר חילוק בין ה-א ל-היה. האריז"ל כותב שיש לשם אהי' ארבעה מילויים, כנגד עסמ"ב דשם הוי', ולכן יש ארבע אלפין שבונות את לאה, וד"פ אלף במילוי זה "מדת". האריז"ל כותב. ד"פ היה זה 80, העולה ועד, כפי שכותב לקמן בפנים, שב"ועד" מכוונים לתיקון ובנין פרצוף רחל מד"פ היה של ארבע שמות אהיה של אמא, שזה מהוה את הדיבור. אבל ועד הוא גם גימטריא "אדעה". בשביל מה הוא מביא את זה כאן? בשביל להסביר את סוד המלה "היה" – המשכה מיסוד אמא במטרה סופית להוות את הדיבור. כל הסוד כאן זה צמצום לשם התהוות הדיבור, ש"ב-ה בראם", באות אחת קטנה מתוך שכל אין סופי ה' בורא את כל המציאות ומבריא את כל המציאות. עיקר הווארט שלוקח מלה סתמית לכאורה, ועושה מזה ענין הכי גדול] ויסוד אימא מלובש בדעת [לא כותב את הפשט, נותן לנו להבין שדעת זו היא ה"אדעה מה חדל אני". קודם אמרנו שסיום יסוד אמא מגיע עד תפארת ז"א, אבל ראשית ועיקר התלבשות יסוד אמא זה בדעת דז"א], והנה דעת הוא בחי' צמצום [בתור רעיון, או השכלה בחסידות, עיקר ההשכלה זה המלים האלה. הבנת המושג צמצום, שהוא אולי החידוש הכי גדול של קבלת האריז"ל, שאחר כך מוסבר בטוט"ד בחסידות, שהצמצום לא כפשוטו וכו', שזה כל תורת חב"ד. איפה זה צמצום? כל מושג צריך למקם. יש לפעמים שצמצום זה חכמה, כאשר סוד הוי' זה צמצום-התפשטות-המשכה-התפשטות. כאן החכמה זה אוא"ס לעומת הדבור, אבל לעומת הכתר הנקודה של י היא גם צמצום עצום ומוחלט של אוא"ס של הכתר, לצמצם עצמו לראשית הגילוי, לזריחה אודותה דובר בקטע הקודם, של נקודה אחת (אחר כך יש התפשטות, "יאיר", ואז המשכה לאתגליא והתפשטות באתגליא). לפי זה הצמצום בחכמה, אבל בדרך כלל המושג צמצום מזוהה עם גבורה – חסד זה גילוי וגבורה זה צמצום, במובן של כיווץ והעלם. השרש של צמצום זה קמיצה, שזה בכתר. הקשר הוא ששרש החכמה בכתר הוא במו"ס בו יש גבורה דעתיק (היינו שזו הגבורה שלפני החכמה). פה פתאום יש הגדרה חדשה, שלא כל כך מכירים בחסידות, שצמצום זה דעת. מה פתאום? בלי להרחיב את זה, הוא כותב לנו מיסודי היסודות של החסידות העמוקה של אדמו"ר האמצעי ובמיוחד של רבי הלל מפאריטש, שבמלה צמצום יש שני פירושים – הסתלקות והעלם אור (אם יש נקודה אחת שצריכה להתגלות מאוא"ס של הכתר, נקודת החכמה, אז צריך גבורה בשביל לצמצם, לסלק ולהעלים, את כל אוא"ס על מנת לגלות מתוך הבל"ג נקודה אחת של אור של גבול. זה צמצום של סילוק, ויש בזה גם כמה מדרגות, צמצום ומיעוט, אבל זה צמצום של העלם, העלם הא"ס כדי לגלות את הגבול), ריכוז (שזה הפירוש העיקרי בלשון חז"ל, וזה גם הפירוש המילולי היום בלשון המדוברת. היום כשאומרים לצמצם משהו זה לא דווקא להעלים אותו). זה לא לקחת בל"ג ולהעלים כדי שתשאר נקודה מוגבלת, אלא נס יותר גדול – לקחת כל הבל"ג ולרכז במקום אחד קטן. בקבלה זה ההבדל בין הצמצום הראשון, שעושה חלל פנוי, לצמצום הקו החודר לתוך החלל. ריכוז זה דעת. המאמר חז"ל הכי חשוב של צמצום במובן של ריכוז, ולא סילוק, זה "צמצם שכינתו בין שני בדי הארון", בבית המקדש, שזה גם הסוד בין איש ואשה "זכו שכינה ביניהם". איך השכינה יכול להכנס בין החתן והכלה, האיש והאשה? רק בנס של "צמצם שכינתו בין שני בדי הארון", שזה ריכוז. ריכוז השכינה, ריכוז האין סוף. ומה מקשר בין חתן וכלה? דעת – "והאדם ידע את חוה אשתו". תמיד צמצום זה לצמצם במקום צר יחסית, אבל יש 'שדה של אנרגיה' של חתן וכלה, אחרת אין את הריכוז הזה של הדעת, כי כל ריכוז הדעת הוא כדי לייחד ולזווג אותם. יש גם במקדש, בקדש הקדשים ששם ארון הקדש, את התופעה של "צמצם שכינתו בין שני בדי ארון", ואחר כך אצל כל חתן וכלה יש תופעת ריכוז של "זכו שכינה ביניהם" כדי ליצור את הדעת, שזה היחוד האמיתי ביניהם. אם כן, החידוש הגדול מאד כאן הוא שמצד אחד אדמו"ר הזקן רוצה לומר כאן כמה קטן האות האחת של דיבור ביחס לאוא"ס של השכל (ועוד לפני כן יש צמצום מהכתר לשכל, אבל כאן במשל זה מהשכל לדיבור), אז הייתי חושב שהצמצום כאן זה סילוק, אבל הוא אומר לי שהפירוש הפנימי של זה, הסוד כאן, זה צמצום של ריכוז, ולכן הצמצום זה כח הדעת (לא חכמה ולא גבורה). באמת בתוך הדעת יש תרין עיטרין, עטרא דחסדים ועטרא דגבורות. אפשר לומר ש"האור כי טוב" שיש בצמצום הזה הוא מצד העטרא דחסדים והיכולת לכווץ ולצמצם, לקמוץ, זה העטרא דגבורות של הדעת. בכל אופן, כאן זה לא בשביל להעלים אותו אלא בשביל לרכז אותו, ולכן זה צמצום. יש פסוק "גם בלא דעת נפש לא טוב", ולפי זה יתפרש שבן אדם שלא מסוגל לצמצם את עצמו – לא רק לצמצם את עצמו שאיני יכול לעושת מליון דברים, אז אבחר רק דבר אחד לעשות (כי מליון תכניות גורמות לבלבול ואיני מצליח שום דבר, ואז על פי פשט צריך לסלק את שאר התכניות ולהשאיר לגלגול הבא), אלא משהו הרבה יותר עמוק בנפש, שמסוגל לומר שבאמת בהתחלה כל השאיפות שלי מפוזרות כי זה לא מרוכז. האם אני יכול לקחת את כל השאיפות האלה ולרכז אותן בתוך איזה תכנית של סדר של קדימה ואיחור, כך שהיום אעשה רק צעד אחד ומחר רק שני, אבל בסוף יביא למימוש כל התכניות? היכולת הזאת היא דעת, ומי שאין לו יכולת זו לרכז את השאיפות בחיים זה "גם בלא דעת נפש לא טוב". בשביל לבנות חיים טובים ופוריים צריך את היכולת לרכז את השאיפות. מכאן נבין עוד עד כמה הפירוש הזה הוא פנימי ביחס לצמצום של סילוק – הרבה יותר פנימי שאיני מוותר על שום דבר, רק שבכל אופן אני צריך תוכנית עבודה מסודרת מה היום ומה מחר], כי דעת הוא בחי' ס"ר [משה סר לראות. אפשר לפרש ש"סר" זה איזה סילוק והתעלמות, אבל זה גם שלוקח כל המהות וכל ההויה לאיזה כיוון] גי' צמצ"ם ואות ו' שבצמצום הוא אות ו' דדעת [וה-ו עושה בעיקר את הריכוז, אחרת היה מובן סר כמו סילוק, אבל עם ה-ו זה "אסורה מכאן להתקרב לשם", כשלוקח את כולו לשם. ה' גלה לו שהכיוון לשם. הרבה פעמים כשאדם לא יודע מה הדרך הנכונה לאיזה יעד (אפילו אם יש תוכנית אחת) זה חוסר דעת. צריך לקבל ישוב הדעת עד שפתאום מבריק לו, כמו זריחה, לאיזה כיוון הולכים כדי להשיג את הכל (ולא רק חלק)]. (וענין מה שדעת הוא בחי' צמצום. כי ענין צמצום הוא מה שמצמצם א"ע ודוחק א"ע [מתכוון ל"אהבה דוחקת הבשר"] בכדי להתקשר לזולתו [כמו "והאדם ידע את חוה אשתו", כנ"ל. שעיקר הדעת זה לצמצם עצמי בשביל להתקשר אליך. אדם שאין לו רצון ושאיפה להתקשר לזולת הוא אוטומטית מפוזר. זה גם כן חידוש גדול בנפש, שאדם מתחיל להמתקד בחיים שלו רק כאשר יש מישהו שהוא רוצה ליצור איתו קשר עצמי ונצחי, והמישהו בדרך כלל זה בת הזוג. הוא דווקא בוחר אותו, אז הוא צריך לצמצם. לפני כן, גם בפיזור המדומה של הנפש שלו יש מליון בנות בעולם, ולא יודע מי הולך לבחור. ברגע שמחליט שבוחר אותה, הוא צריך לרכז את כל העוצמה הנפשית שלו על מנת להתקשר, אז בשביל זה צריך כח של דעת, "והאדם ידע את חוה אשתו", החל מכך שבוחר בה ויודע שהיא בת זוגו. דעת זה כח בחירה והחלטה], והיינו ענין דעת שהוא התקשרות וכמו צמצם שכינתו מבין ב' בדי הארון. והב' בדי הארון רומזים על המזלות נצר חסד ונקה ובין הבדים הוא דעת עליון המחברם[בכתר עליון יש יג תיקוני דיקנא, ובהם שני מזלות, מזל עליון שהוא שרש החכמה ומזל תחתון שהוא שרש הבינה, "אור אבא יונק מנוצר חסד" ו"אור אמא יונק מונקה". ההבדל בין כתר למה שתחתיו זה שאין שם איש ואשה, זה רק אחד, ואילו איש ואשה מתחיל רק מהגילוי, מהמודע, שם יש חו"ב וכו'. אז איפה המקום הראשון שבכל אופן יש דינמיקה של איש ואשה? שני המזלות של הדיקנא של הכתר, שזה השרש של אבא ואמא, ומי שמחבר אותם זה הדעת העליון. באותו רגע שהוא מחבר את "נוצר חסד" "ונקה" הוא אוטומטית חבר אבא ואמא וגם את כל הזיווגים הבאים – הכל מתחיל מדעת עליון המזווגת שני מזלות. מה אפשר ללמוד מכאן פשט? שהשרש הכי עליון של החתן שלנו בכל מקום זה "נוצר חסד", למעלה מזה אין חתן וכלה נפרדים. המקום הכי גבוה, עוד יותר מאבא ואמא, השכבה הארוכה החיצונית של הדיקנא של הכתר (הכל משל, אי אפשר לדעת בדיוק מה זה), ממנו יונק אבא, ושכבה ארוכה פנימית ממנה יונקת אמא (יותר צנועה). החתן צריך להיות נוצר חסד, ואילו שרש הכלה זה נקיון – צריכה לנקות, גם את בעלה מכל לכלוכיו, ולהחזירו למצב של "נוצר חסד". על כל פנים, זה השרש הכי ראשוני בקבלה יש אנרגיה זו של זכר מול נקבה, ושם גם המקום הראשון בו הדעת מופיעה ככח מזווג. זה נקרא דעת עליון, דעת הנעלם, וברגע שדעת עליון מזווג את המזלות – "עם בת גילו" (כמו שכותבים בדרך כלל בהזמנות של דתיים; דעת יותר תחתון זה "עם בחירת לבו", צריך לבחור, אבל השרש זה המזלות). שני בדי הארון הם בקה"ק, כתר, אבל הם בולטים, לכן רומזים לזקן של הכתר]) זהו הי"ה יסוד אימא, צמצום דעת שבו מלובש יסוד אימא גדול עצום ורב חג"ת [מתוך כל זה יחד מתהוה הדיבור, שזה דוד, ואז דוד גם יודע מי זאת האמא לאה ומי זאת האמא רחל, כמו שכתוב בע"ח].

עד כאן, שנזכה באמת להכיר את האמא, ואת אבינו שבשמים, ונזכה לגאולה האמתית והשלמה על ידי משיח צדקנו עוד השנה, לפני ר"ה, בהשראת שני המאורות הגדולים. בע"ה נשאיר את הקטע האחרון, אחרון אחרון חביב, לשבוע הבא.