1

בע"ה

לקוטי לוי"צ מסכת פסחים

כא אלול ס"ז – כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

יש סוגיא בפסחים, מתחילה בדף ד, ב, מאיפה לומדים שאיסור חמץ זה מחצי היום של יד – שמדאורייתא מחצות יד אסור חמץ, מצות השבתה ואיסור אכילת חמץ. הקדמה זו בשביל להבין שהאגדתא הנידונה כאן (בלקוטי לוי"צ לפסחים ה, א) היא סיום של דיון הלכתי – משהו שנוגע להלכה. האוקימתא השניה זה רב נחמן בר יצחק, הלומד ש"אך ביום הראשון תשביתו" זה "ראשון דמעיקרא משמע, דאמר קרא 'הראשון אדם תולד'". זה מאד חשוב לנו, כי כל הקטע כאן מדבר על המשמעות של המלה "ראשון". לפיו "ראשון" משמע "מעיקרא", לפני משהו. מקשים ששלושת "הראשון" של האגדתא שלנו הם הראשון, ולא "מעיקרא", ולכן יש דיון שלם, ובסוף מסכם שצריך את כל שאר "הראשון" – חוץ מ"אך ביום הראשון תשביתו" – בשביל התנא דבי רבי ישמעאל, ובלעדיו היתה בעיה איך להתאים כל "הראשון" הללו לדעת רב נחמן בר יצחק.

כשפתחתי את זה ראיתי משהו מענין (רק תוספת) – באוקימתא הקודמת (אביי, כנראה) – הסוף שם (אחרי עיקר הלימוד, על יום י"ד בכלל) שלומד "'אך' חלק" (לכך שזה מחצות והלאה). וברש"י שם: "אכין ורקין מיעוטין, אלמא מקצת היום מותר ומקצתו אסור, ומעתה יש לנו לחלק חציו לאיסור וחציו להיתר, ואיכא דאמר אך הוא חץ בגימטריא דאח"ס בט"ע גי"ף דכ"ץ, ותופס ח' תחת אל"ף וצדי במקום כ'". יהיה פלא אם רש"י מביא בעוד מקום לימוד לפי חילופי אותיות של אח"ס בט"ע (החילוף הכי מורכב המוזכר בשבת קד, א – בקושי אפשר למצוא זאת אפילו בכתבי האריז"ל, יש בכמה מקומות בש"ס א"ת ב"ש וא"ט ב"ח, באריז"ל הכי חשוב א"ל ב"ם), זה חידוש גדול מאד שזה מובא כאן בהלכה, שמלמד שה"אך" עושה חץ – חוצה את היום. בתוס' – תקראו אחר כך – מקשה שהפירוש הראשון של רש"י לא טוב, ואומר שהפירוש השני 'תופס'. בכל אופן, אנו מסבירים את זה שבכל פרצוף יש את האלף-בית של חילופי אותיות שלו. בכתר יש מושג, שאולי נגיע אליו גם כאן, של ט היכלין שבכתר. כשמוסיפים את המנצפ"ך בסוף האלף-בית יש אותו הגיון של עשית קבוצות של שלוש אותיות – אי"ק בכ"ר – ואז יש ט בדיוק, בלי אות מיותרת, וזה ט היכלין דאריך אנפין (מושג שאולי נפגוש בהמשך). בחכמה זה אלב"ם (רמז מפורש של מג"ע ש"כלם בחכמה עשית" זה "כלם באלבם עשית") – זה באמת האלף-בית הישר המחלק את האותיות לחצי ומזווג (גם מתחיל בשם א"ל, ועל זה זהר מפרש ש"אל נהירו דחכמתא"), ולפי האריז"ל זה האלף-בית הכי חשוב, בו ה' ברא את העולם (בכך הוא דבר? לפני שה' דבר יש "שער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל" – עולם המלבוש לפני הצמצום – ושם זה רק מערכת של אותיות, שהן התורה הקדומה עליה נאמר "אסתכל באורייתא וברא עלמא", ושם כל האותיות זה בסדר של אלב"ם; איך יש פער כזה בין מחשבה לדיבור? זה כמו מישהו שחושב בעברית ומדבר באנגלית? אנחנו כעת מדברים על אלף-בית לכל פרצוף, בסדר של חמשה פרצופים. יש מושג שבריאת העולם היא בחמש נקודות, וכל נקודה מתפתחת לספירה ואחר כך לפרצוף. בכל ספירה כבר כלול מעשר ובכל פרצוף כבר תרי"ג, רמ"ח ושס"ה. כל פרצוף זה גם עולם – א"ק אבי"ע זה חמשה פרצופים. סתם ככה מדברים בעולם האצילות – הכתר שמה זה ט' היכלין וכו'. זה כמו בן אדם, שלכל בן אדם יש דעה בפני עצמה איך הוא מחליף אותיות בראש שלו, איזה אות מתחלפת באופן טבעי עם איזה אות אחרת. בשביל הדרוש של "'אך' חילק" צריך, לפי הפירוש השני של רש"י, ראש שעובד באח"ס בט"ע. כמו שנראה, זה הראש של ז"א, של המדות. אלב"ם זה הראש של החכמה, והתורה בפרט זה החכמה, וזה "אסתכל באורייתא וברא עלמא", "שער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל"). אתב"ש, שזה אור חוזר, זה בינה (בתפלין של רש"י צריך לחפש ראש של אתב"ש, ובתפלין דר"ת ראש של אלב"ם). אח"ס בט"ע – הכי 'חמוד' – מחולק לשבע קבוצות, המדות (כשלפעמים השביעי זה לא המלכות ממש אלא עטרת היסוד, כמו שנראה כאן לגבי האתרוג – גם בזכר יש את המלכות שלו, עטרת היסוד, גילוי העטרה. היסוד זה הברית עצמו, והעטרה נחשבת בפני עצמה הרבה פעמים) – אח"ס זה חסד, בט"ע זה גבורה, גי"ף זה "תפארת גופא", דכ"ץ זה נצח, הל"ק זה הוד, ומ"ר זה יסוד, זנש"ו זה מלכות (עטרת היסוד). האלף-בית האחרון, שזה דרוש שלם בעץ-חיים (שנראה תיכף, בע"ה), זה אטב"ח (לקחת כל קבוצה של תשע אותיות ולעשות בהן זיווגים של או"ח, ואז ל"הנך" אין זיווגים; או שכוללים מנצפ"ך, או שנגמר בזוג) – זה במלכות (מה זה בכלל הראש של להחליף אותיות? לפני השאלה איך מחליפים, מי אמר שמחליפים בכלל? אם זה זוגות, זה בן ובת זוג. יש הרבה דברים שלכל אחד יש בת זוג. אם זה שלישיות, זה גם זרימה – גם במדע, דברנו באריכות ביריחו, על "בעית שלושת הגופים". צירופי אותיות אלו זה לפני מילים? זה מוחין שמנחים את החשיבה. זה בין אותיות, מופשטות לגמרי, למלים עם משמעות? כן, כמו שערים. הרל"א שערים של המלבוש זה אלב"ם. זה לפני מילים, זה ממוצע). בכל אופן, יצא לנו שקבוצות של שלוש אותיות זה בקו האמצעי (הכולל שלושה קוים בתוכו) – בעתיקא יש אי"ק בכ"ר, וגם בז"א יש אח"ס בט"ע – וזה "ז"א בעתיקא אחיד ותליא". עיקר ההבדל שבאי"ק בכ"ר זה חייב להיות עם 27 אותיות, ואילו באח"ס בט"ע אף פעם לא מוסיפים מנצפ"ך. אתב"ש ואטב"ח – בינה ומלכות, אמא עילאה ואמא תתאה – יש להם דמיון, ראש של "עולם הפוך", של אור חוזר, מהקצוות פנימה. אלב"ם ואתב"ש הם ודאי זוג, זה אבא ואמא. אם רוצים להשלים את החב"ד – שיהיה גם משהו כנגד הדעת (אם כי הדעת אינה פרצוף, אבל כדאי שיהיה סגור גם מבחינה מתמטית) – זה אכב"י (חלוקת אלף-בית לחצי, וצירוף האותיות כבאתב"ש בכל חצי, ואז באמת נשאר אחד באמצע, ו בחצי הראשון ו-פ בחצי השני). זה משהו מתמטי מובהק, שאם עושים שתי פעולות מקבלים את השלישי – אם יש אלב"ם, אתב"ש, אכב"י אז החילוף חוזר (לדוגמה: ז-צ באלב"ם, צ-ה באתב"ש, ה-ז באכב"י) – זו טבעת של טרנספורמציה. באמת רש"י היה יכול לומר ש"אך" זה באכב"י – אבל זה לא מובא בשום מקום בגמרא. לכאורה גם אי אפשר היה ללמוד מזה את הלימוד שהוא רוצה. יש כאן כמה דברים יפים: כמו שיש שני מיעוטים, אך ורק, יש גם שני ריבויים, את וגם. צריך לומר ש"את" כנגד "אך" ו"גם" כנגד "רק". את זה באמת מתחלת האלף בית עד הסוף, זה הרחבה, ואך זה באמת חוצה את האלף בית – "'אך' חלק". קודם נעשה סימן לגבי שני הריבויים ושני המיעוטים – הר"ת שלהם, בתור סימן ("סימנים עשה", כנדרש בסוגיא בשבת קד, א), זה אגרא את-גם-רק-אך). יש כמה מאחז"ל של אגרא, והכי חשוב זה "לפום צערא אגרא" – כשאדם מצטער ה"אגרא" שלו זה שכל הדברים הרצוים מתרבים וכל הדברים הלא-רצויים מתמעטים. אם יש איזה צער צריך להתבונן מזה, שמתוך הצער צריכים לצאת שני הריבויים ושני המיעוטים. אם "אך" זה באח"ס בט"ע גי"ף דכ"ץ – רש"י לוקח את ארבע הספירות הראשונות, כי זה מה שצריך כאן – אז אותיות "רק" לא בארבע הקבוצות הראשונות. אין בארבע הספירות הראשונות כאן לא ר ולא ק – הן בשתי הקבוצות הבאות, הל"ק ומ"ר – היות שהן בסוף הייתי אומר שאולי צריך להחליף אותן בהתחלה, הו, שם ה', אבל אפשר גם להחליף באות הקודמת להם, מל. כמו ש"חץ" זה חצי, "מל" לכאורה זה מלא, ואילו "רק" זה ריק – זה גם כן משהו נחמד, שבאלף-בית הזאת הריק בעצם מתחלף במלא. זה חילוף בכיוון הפוך, מה בא לפניו – קודם היה מלא וכעת הוא מתרוקן, אז זה מיעוט. יכול להיות שהתרוקן הרבה יותר מה"אך", שזה רק חצי, צריך לבדוק אם אפשר לומר כך. ב"את" ו"גם" ברור ש"גם" מרבה הרבה יותר (לגבי "את" זה מחלוקת אם ריבוי) – "גם זו לטובה", הופך את הרע לטוב. צריך לחפש, אבל כנראה שכמו ש"גם" יותר ריבוי מ"את" כך "רק" יותר מיעוט מ"אך" (זה גם משמע בפשט המילים). זה רק היה מה שמשך את העין באח"ס בט"ע. מה שכן, הרעיון שאם האלף-בית הזה הוא שכל של מדות, אז כל מה שקשור לריבוי ומיעוט, כל ה"לפום צערא אגרא", זה שכל של לב. כתוב בחסידות שמוחין זה קבוע, ואילו במדות יש מילוי וריקון, ריבוי ומיעוט. זה הדבר הפנימי כאן. זה כמו הלב בעצמו, שהדופק שלו כל הזמן שהוא מתרחב ומתכווץ – "פחד ורחב לבבך" (מהפטרת שבת האחרונה), שהלב מתרחב ואז מתכווץ (בעוד השכל קבוע), הכל בתוך השכל של אח"ס בט"ע. צריך לומר שהאוקימתא הראשונה כאן זה מוחין השייכים למדות, ואילו רב נחמן בר יצחק – "ראשון דמעיקרא משמע" – זה כנראה מוחין בעצם (גם הוא צריך "אך חלק" בשביל הענין של חצות).

בהמשך לרב נחמן בר יצחק יש את הסוגיא בה עוסק רלוי"צ:

דתנא דבי רבי ישמעאל בשכר שלשה ראשון זכו לשלשה ראשון להכרית זרעו של עשו לבנין בית המקדש ולשמו של משיח להכרית זרעו של עשו דכתיב ויצא הראשון אדמוני כלו כאדרת שער ולבנין בית המקדש דכתיב כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו ולשמו של משיח דכתיב ראשון לציון הנה הנם.

במלכות ישראל עיקר הענין הוא סדר המצוות, וכאן משמע שהסדר הוא כפי שכתוב – הכרתת זרע עשו, בנין המקדש, ובסוף משיח. הקושיא הראשונה איך זה מסתדר עם הסדר של הרמב"ם וכו'. זה דיון עיקרי, מה צריך להיות הסדר, וממילא מה הראשון בתיקון הכלל. מה התירוץ הכי פשוט, בלי לומר שזה סדר אחר? הכי פשוט לומר, לפי הרמב"ם, שהכוונה היא שבתחלה המלך הוא לא שמו של משיח כי רק בחזקת משיח, ורק אחרי שתי המצוות האחרות זה נעשה "שמו של משיח". אחד הדיוקים של רלוי"צ הוא למה אומרים "שמו של משיח", אף שלאורך כל המאמר ברור שזה משיח עצמו. המשיח פועל חמשה דברים, ששלושה מהם עד שיהיה לו שם של משיח ודאי – יכוף כל ישראל ויחזק בדק תורה ומצוות, ילחם מלחמות ישראל, יבנה מקדש במקומו. אחר כך עוד שני תפקידים – קיבוץ גלויות ו"אז אהפך אל עמים". אנו מסבירים את כנגד הנרנח"י של משיח (שהוא היחידה הכללית של כל עם ישראל) – חמש עליות של משיח, "ישכיל עבדי וירום ונשא וגבה מאד". "ישכיל" זה איך לכוף כל ישראל וכו', "ירום" זה מלחמת עמלק (= רם; "'ירום' זה אגג"), "ונשא" זה בנין המקדש, "וגבה" זה שגובה את כל היהודים מכל העולם, ו"מאד" זה "אז אהפך וגו'". בשביל שיהיה לו שם צריך נר"נ, ואחר כך יש ח"י. נרנח"י מתחלק לצלם (כפי שעוד נראה) – בשביל שמו של משיח צריך צ. על פי פשט "גבה מאד" זה הולך ביחד, זה הח"י, שזה בעצם "שמו של מלך המשיח" כאן. זה הפשט, כדי שלא רק לא יסתור אלא אפילו יתמוך בסדר הרגיל. יש לו כאן גם כן – או באחד המקומות שנצטט – שאם יש רוח ונפש ביחד הנפש מתבטלת בתוך הרוח ולא עולה בשם. כלומר, הנפש של משיח זה "יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה וכו' ויכוף את כל ישראל", וזה לא מוזכר בסוגיא – ברור שבשביל להכרית את זרעו של עמלק צריך מנהיג, מלך. השלב הראשון של מינוי מלך זה כמו שממש מפורש במ"מ שנביא תיכף שברגע שיש רוח ונפש יחד דרגת המלכות נכללת בתוך הרוח, בתוך הז"א, לכן זה מתחיל מהכרתת זרעו של עשו, ואז בנין בית המקדש, ואז שמו של משיח – זה הסדר.

מה שחשוב – ונדמה לי שזה גם הדיון אצל רבי צדוק – שלא מאה אחוז ברור אם הסדר הזה הוא כסדר הפסוקים. נתחיל לקרוא:

ועיין בפרש"י ומהרש"א שם. והשלשה ראשון, הוא ביום ראשון דפסח, וביום הראשון שבתון דסוכות, וביום הראשון דלולב ומיניו כמ"ש ולקחתם לכם ביום הראשון.

כאן אין שום סטיה מהסדר, כפי מפרשי הנגלה, ואילו בדיונים במלכות ישראל (וכן בר' צדוק) יש היפוך של הסדר. הפשט הוא שפסח זה הכרתת זרעו של עשו וכו'.

במאמר מוסגר, היות שעסקנו במהר"ל בזמן האחרון, כאשר יש שתי גרסאות, של הגמרא ושל העין יעקב, כלל גדול שהמהר"ל מעדיף את גרסת העין יעקב על גרסת הגמרא (זה שיטתי, בכל ספרי המהר"ל; אולי אפשר לומר שהעין יעקב, שענינו אגדתא, באמת יותר מוסמך לאגדתא). לעניננו, כאן כתוב "זרעו של עשו" (כי הפסוק "ויצא הראשון אדמוני" הוא על עשו), אבל העין יעקב גורס "להכרית זרעו של עמלק", וזה יותר תואם את המצוה של הכרתת זרע עמלק. זה גם הבדל של מוחין – הגמרא צמודה לפסוק והעין יעקב לרעיון, לענין בעצמו, והפסוק הוא רק אסמכתא (אולי זה כלל, שהגמרא לכתחילה לא אוהבת אסמכתא – ורק בלית ברירה אומרת – ואילו בראש של אגדתא ניחא לי זה שהפסוקים זה אסמכתא, כמו אצל רבי נחמן שאומר שקודם מחדש את הרעיון ואחר כך מחפש לזה פסוק; זה מתאים למהר"ל, כי כנראה גם הוא עבד ככה, שקודם הבין את הענין ואחר כך חיפש לזה את המקורות).

הכל זה "ביום הראשון" של פרשת אמר – בפסח זה הכרתת עמלק וכו'. בכל חמשה חומשי תורה יש ח"פ "ביום הראשון" – הראשון הוא "אך ביום הראשון תשביתו" (הכל הולך אחר הפתיחה), אחר כך יש ארבעה באמר (אצל פסח, פעמיים בסוכות, ועוד אחד בלולב – ג"פ בסוכות, פעמיים ביו"ט הראשון של סוכות ועוד פעם אחת ב"ולקחתם לכם"; על זה יש תוס' כאן, ד"ה "כדתנא", שאף על פי שיש "ביום הראשון טובא" – בפרשת אמר רק עוד אחד – הרי "בהני ג' מצוות כתיבי כולהו וכל הכתוב במצוה אחת חשיבי חדא"; זה כלל יפה, אבל עדיין החולק יכול לחלוק, ולומר שהיות שיש בסוכות פעמיים ובזכות זה בית המקדש, אולי זה שני בתי מקדש. אנחנו מחכים לבית המקדש השלישי, שהרבי מסביר שכולל את שני קודמיו), עוד "ביום הראשון" בקרבן נחשון בן עמינדב (יפה שזה הולך על המלך, שמקריב ראשון), ואז עוד שנים על פסח – אחד בבמדבר ואחד בראה. חוץ מזה יש עוד פעם אחת בתנ"ך, במעשה פילגש בגבעה. רק ה"ביום הראשון" הראשון הוא "מעיקרא", ורק שמה זה "אך".

יש עוד ווארט לגבי "אך" – בפסח יש "אך ביום הראשון", אבל בסוכות יש פעמיים "אך", באמר כתוב "אך בחמשה עשר יום לחדש וגו'" ואחר כך "והיית אך שמח". מה לומדים מ"אך בחמשה עשר יום"? שלא מביאים חגיגה כאשר זה חל בשבת, כי יש ששה ימים להשלים את הקרבן. בכל אופן, מענין שבפסח יש "אך" אחד ופעמיים בסוכות – אך זה אהיה (יש רק ג"פ אהיה בכל התנ"ך), ויש ג"פ בפסח וסוכות. בסוכות דורשים את שניהם ("והיית אך שמח" או למעט לילי ראשון משמחת החג, או למעט את השמחה שלא תגלוש, ולכן צמים אחר כך בה"ב, שמא השמחה גלשה). מענין, שאצלנו – אם תשאל ילד – מבינים ש"והיית אך שמח" זה שתהיה רק בשמחה, הדגשת השמחה, ההיפך מהמיעוט. אם רש"י אמר ש"אך" זה חצי, אז יש בסוכות שלם – שני חצאים, ב"פ אך – ופסח זה חצי, בסוד "שלם וחצי" של אבולעפיא. שלם וחצי זה בעצם שלושה חצאים. בפיזיקה היום זה נוגע ל'ספין' של החלקיקים, שזה בחצאים – שלם באמת זה שני חצאים, ויש עוד חצי. יש חלקיקי חמר וחלקיקי כח – חלקיקי כח (כמו פוטון של אור) ה'ספין' שלהם שלם, וכל חלקיקי החומר ה'ספין' שלהם זה חצאים (או חצי, או אחד וחצי). זה היום בפיזיקה הדבר הכי עמוק בסוד של "שלם וחצי". לפי זה סוכות זה תיקון חלקיקי הכח (המחברים בין חלקיקי החומר) ופסח זה תיקון חלקיקי החומר (שזה איסור חמץ במשהו – חמירא מלשון חומר).

(איך זה שלוקחים שלושה דברים ומקבילים אותם, וזה לא מתאים לשלושת הרגלים?) אם זה כנגד האבות, יש הרבה דברים שיצחק בורח. או שנעלם לכיוון אחר, או שנעלם דווקא למעלה, כמו שלע"ל "כי אתה אבינו". הפשט הפשוט הוא שלא שייך "ביום הראשון" בשבועות. זה מעלת יצחק, כפי שתיכף נגיע. כאן הדרוש הוא על מעלת הראשון:

הנה ראשון קאי על כתר, כי כתר הוא ספירה הראשונה [המתפתחת לפרצוף, כנ"ל בענין חמש נקודות], ופרצוף הראשון [הכוונה פרצוף אריך אנפין, ולא עתיק יומין, כי ראשון זה כמו "אחד המנוי", ואילו עתיק הוא כמו סיום הקודם, ולא ראשון של הבא], וכן א' שהוא אות הראשון דא"ב, רומז על כתר. כי האותיות אבג"ד רומזים על הע"ס, א' כתר, שיר פשוט [שעשועי המלך בעצמותו, לא תענוג ממשהו אחר], ב' [בחכמה יבנה בית] חו"ב שיר כפול [תענוג משכל, מלימוד, כמו שצריך להיות], ג' [לשון גומל חסדים], חג"ת שיר משולש [תענוג ברגש], ד' [גם ר"ת של דבור, המלכות], נהי"מ שיר מרובע [התענוג שבדבור].

מביא כל זה בשביל להגיד ש-א זה כתר. יתכן, אף שלא אומר, שמתכוון ל-א שבמלה ראש. זה שייך לכוונה של ראש השנה. כתוב "מרשית שנה ועד אחרית שנה" – פעם אחת ראשית בלי א, ומזה חז"ל לומדים "כל שנה שהיא רשה בתחלתה מתעשרת בסופה". בחסידות מבואר ש"רשה בתחלתה" זה עד תקיעת שופר, וכוונת תקיעת שופר זה להמשיך את ה-א (כמבואר בסידור עם דא"ח) לתוך ה-רש. א זה בחינת ראש (יסביר את ההבדל בין ראש לראשון, ומכאן תובן גם מעלת יצחק).

יש רמז יפה כשכותבים את האותיות אבגד במילוי יש יג אותיות – אלף בית גימל דלת – והכל עולה כפולה של יג, 1040, מ פעמים הוי' ו-פ פעמים יג. יש עוד קבוצה של ארבע שעולה אותו מספר, ארבעת בני אהרן כהן גדול – נדב אביהוא אלעזר איתמר. כתוב בקבלה הראשונה שזה יחידה אחת. עוד רמז, ליחד יחידה זו של אבג"ד, עד כאן ותו לא (כפשט של "עשר ספירות בלימה" – עד כאן ותו לא).

וזהו שתיבות ביום הראשון גימט' כתר [זה כתוב בקבלה, וגם כתוב – דבר יפהפה – שכתר אותיות בעשרת הדברות ביתרו זה כנגד תרי"ג מצוות דאורייתא ו-ז דרבנן (כך מקובל, החינוך אומר שזה עם ז מצוות בני נח), וזה מודגש יפה במלים "ביום הראשון" בהם ב ו-ה זה אותיות נוספות (בחלוקת זה"ב, הידועה בתורה בכ"ד, כמו בנרות המנורה ועוד המון מקומות, וכך גם בסימן ז מצוות דרבנן הוא נ"ע בשמח"ה), ה-ז הנוספות על תרי"ג. נמצא ש"יום ראשון" זה תרי"ג, והשרש של התרי"ג זה תריג אורחין דגלגלתא, דבר שיהיה שייך גם להמשך. כל המצוות באים מגלגלתא, כתר, וכאן יוסבר שזה אחד מ-ג ראשין שבכתר, שזה בית המקדש. רש"י שואל למה ביום ראשון לא כתוב "ויהי ערב ויהי בקר יום ראשון" אלא "יום אחד", ועונה שה' היה אחד בעולם, אבל לפי סדר הימים היה צ"ל יום ראשון. מי שאוהב גימטריאות עוד יותר קשה לו, איך פספס גימטריא מופלאה של תרי"ג, "יום ראשון", לטובת 69 (יום אחד), שבקושי יודעים מה זה... (יש הסברים). רואים שבשביל לותר על יום ראשון צריך משהו חזק מאד, שמכריע].

בכל אופן, מה שנאמר כעת לא כתוב כאן, אבל כתוב במקומות אחרים בחסידות, שיש שלוש מדרגות – ראש, ראשון, ראשית. ראשית זה חכמה ("ראשית חכמה"), כת"י ל"בראשית" – בחכמתא. "בראשית" זה ב' ראשית – חכמה ובינה, תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין. מה יותר ראשוני – ראשון או ראשית? ראשית זה נסמך בלי סומך. זה לא רק מתחיל תהליך, אלא אפילו רומז לך את התכלית, כמו שתקו"ז מפרשים את כל התכלית מהמלה הראשונה. ראשית זה חכמה, אבל ראשון זה כתר. ראשון זה אכן ראשון לבאים אחריו, אבל זה לא בסמיכות. בלשון הקבלה והחסידות יש "נקודה דנעיץ" ו"נקודה דלא נעיץ". חכמה נקראת נקודה (י שבשם) שנעוצה בשאר הספירות, זה ממש תחלת התהליך של התפתחות המודעות (כתר זה עוד מעל המודעות), אבל כתר זה נקודה דלא נעיץ. זה אכן "ראשון" לעשר הספירות שיבואו אחר כך, אבל הוא גם נבדל במקצת. הוא העל-מודע. בתוך העל-מודע של אריך יש הקבלה לשלושת ה"ראשון" הללו. עיקר הנקודה כאן שכאשר מדבר על ג' רישין זה לא כמו בדרך כלל, מו"ס-גלגלתא-רדל"א, אלא ג' רישין רק באריך אנפין, כאשר למעלה מהם יש רדל"א שלא כלול בהם. כלומר, יש עוד "ראש" שלמעלה מה"ראשון"ים. יש סדר שנקרא ראש-ראשון-ראשית, וכל המאמר הזה שבדרגת "ראשון" יש שלושה, אבל ב"ראש" אין שלושה אלא ככלל יש ראש אחד. על הראש הזה, שהוא עצם המלך – עוד לפני שלושת ה"ראשון" (וזה עוד תירוץ ש"שמו של מלך המשיח" כאן בא בסוף, בעוד המשיח עצמו הוא ה"ראש" שלפני כולם) – נאמר "כד אתתקן רישא דעמא אתתקן כולא עמא". כאן הכל באריך, רק שבראש האמצעי של אריך מאיר רדל"א – מלך המשיח הוא רדל"א, אבל השם שלו זה מה שמאיר ל"אוירא", הראש האמצעי. אם רוצים לסכם את כל המאמר הזה במשפט אחד זה שמשיח הוא "אוירא" – "רוח אפינו משיח הוי'" – מה שבין הגלגלתא למו"ס זה בחינת משיח, ועל זה צריך להרחיב את היריעה. דווקא שמה, במקום הזה, מאיר ה"ראש" האמיתי – ה"חד בדרא", "דבר אחד לדור [ולא שלשה דברים]". זה הווארט שרוצים להאריך בו כאן, שיש "ראש" אחד ואז שלושה "ראשון".

מתוך השלושה "ראשון" יש שנים שהם מצוה – מחית זרע עמלק ובנין המקדש. בלשון הרוגאצ'ובר, המצוה השניה היא מיוחדת, על ה"נפעל" ולא על ה"פעולה". צריך לחקור מה הוא אומר על מחית זרע עמלק, אבל לגבי מקדש יש לו משהו מיוחד שאומר שהמצוה היא שיהיה מקדש (ולא כל כך פעולת בנין). מחלק הכל לפועל-פעולה-נפעל – יש מצוות על הגברא, יש על עצם ההתעסקות, ויש על עצם החפצא, ומקדש זה מצוה של חפצא. זה מתחבר מאד יפה לכאן, שכאן המקדש זה הגלגלתא, ועל הגלגלתא כתוב "חפץ חסד" – זה חפצא. מו"ס זה גברא, וגלגלתא זה חפצא. לגבי שמו של מלך המשיח – אם זה מצות מינוי מלך זה גם מצוה, אבל אמרנו שמינוי מלך זה קודם, אז זה משהו אחר. משהו של לעתיד לבוא, שמעל המצוות.

בכל אופן, מה שעכשיו רצינו לומר זה שיש ראש-ראשון-ראשית (ומי שרוצה יכול גם לבדוק את הגימטריא, וגם לעשות מזה סדרה). איך יודעים בפשט ש"ראש" זה יותר מ"ראשון"? כי ון זה מקטין, זה ראש קטן. כל שלושת ה"ראשון" זה ראש-קטן לעומת הראש הגדול."ראשית" זה בכלל נוקבא, זה סמיכות. אפשר לומר ש"ראשון" לא זקוק, וה"ראשית" זה כבר תלותי, אבל בכל אופן הוא ראש קטן ביחס לראש שיהיה. [ישראל אמר שאפשר להסביר שכתוב "יום אחד" ולא "יום ראשון", כי אחרת היו חוגגים יום ראשון, כמו שבתורה זה קשור לחג. לפי זה, "שא את ראש" זה להעלות את אותיות ראש לאותיות הבאות – שבת. ראשון זה חגים, ולמעלה מזה שבת. ראש השנה לא אחד מה"ראשון", צריך לומר שיש לו זיקה לראש שלמעלה מראשון, וצריך לומר שכך גם בשבועות וביו"כ (שהוא שבת שבתון). כל מה שלא קשור ל"ראשון" יש לו זיקה לראש]. במצוות הראש העליון מאיר במצות לולב. יכתוב בהמשך שבפסח כל המצוות זה אכילה, אור פנימי, ובסוכות זה מקיף, צל הסוכה, ולולב זה להמשיך את המקיף בפנימיות – יש משהו בנענועים (שלא אוכלים, אבל מחזיקים) שזה ממוצע מחבר בין המקיף לפנימי – ואחד הדברים החשובים במאמר זה הוא המקור לכך שהממוצע המחבר (שבחיצוניות באמת למטה מהעליון) הוא בפנימיותו למעלה משני הקצוות שמחבר (גם ובעיקר כאשר מחבר בין קצה שלמעלה ממנו לקצה שלמטה ממנו).

ושלשה ראשון הוא הג' בחי' שבכתר [רק אריך], ח"ס [ככלל בכתבי האריז"ל זה מו"ס, אבל גם בכתבי האריז"ל מופיע לפעמים ח"ס, ובחסידות יש כמעט רק ח"ס], אוירא [האויר בין המח לעצם הגלגלת] גלגלתא. ביום הראשון דפסח הוא בחי' ח"ס כו' [אחר כך יסביר שהסוכות זה הגלגלת והלולב זה האוירא, הכל לפי סדר הגמרא; לכאורה הגלגלת זה רק עצם, אבל כתוב שיש בה אור – עיקר הווארט שבגלגלתא יש "חפץ חסד", חסד דעתיק, בח"ס יש את הגבורה דעתיק, כפי שיאריך, ובאוירא יש הארה של דעת דעתיק, שזה כבר מרדל"א].

הכלל הראשון במאמר זה שמשיח הוא אוירא, על כל מה שמשתמע מכך. אמרנו שכלל בחסידות שעולה מכאן זה הכלל הגדול שהממוצע יש לו שרש יותר גבוה משני הדברים שהוא מחבר אותם. מצד אחד האוירא זה בהחלט ממוצע, שבכך הוא פחות. הוא יסביר שמו"ס-אוירא-גלגלתא זה נר"נ, ברור שהרוח למטה מהנשמה, ואף על פי כן יש את הגילוי שגבוה מכולם. דבר שני, יש כאן את המקור – אולי העיקרי – להסבר שלנו תמיד שמה שאצל הבעל שם טוב יש השתלשלות-התלבשות-השראה בא אחר כך אדמו"ר הזקן וממשיך-מוריד גם את ההשראה למעין התלבשות. כמו שלמדנו שלשום על "וכבוד הוי' עליך זרח" זה השראה גמורה – זה מעל (כמו שיסביר לקמן את "נגלה עליהם מלך מלכי המלכים) – אבל יש גם "השראה ב...". זה לא בדיוק התלבשות – נשמה בתוך גוף, שהולכת להיות טבע, עד שלא מרגישים שיש כאן משהו מיוחד (זה החיים שלי, זה אני) – אלא השראה ב... (השראה שהאדם מקבלת, ונכנסת אליו ומניעים אותו). זה שיש בקבלה דבר שאינו ממש התלבשות, אלא השראה, אבל "השראה ב...", כאן כנראה המקור לכך. זה סוד האוירא, וממילא זה גם סוד המשיח – הרדל"א שורה כאן בתוך הראש השני של "הראשון". הלשון בזהר, או בכתבי האריז"ל, זה שרדל"א מראה את אורו ("אחזי נהוריה"), מגלה את עצמו, בתוך האוירה.

החידוש כאן, שזה ודאי גם הבעיה של ר' צדוק, שאם מסבירים את זה כאן לפי הפשט, לפי הסדר, יוצא שלהכרית זרעו של עמלק זה כנגד פסח. אז זה הופך את חג הפסח לחג של גבורות, כי להכרית זרעו של עמלק זה גבורה ומלחמה. אני מכיר את פסח כחג של חסד, חג האביב. תיכף יכתוב שבפסח אומרים תפלת טל, שם הפיוט מסודר לפי תשר"ק – גבורות, מלמטה למעלה:

כי בפסח נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם. מלך מה"מ הו אכתר, כי מלכים זו"נ, מלכי חו"ב, מלך כתר [הכוונה לאריך, ראשון לראשונים של המלכים], והיינו בחי' ח"ס שבכתר, כמ"ש ובמורא גדול זו גילוי שכינה, מורא גדול הוא בחי' יראה עלאה [שזה חכמה, אבא], ומורא גדול הוא לשון זכר [על דרך היחס בין ראשית לראשון, כנ"ל, כך בין "יראה עילאה" בחכמה ל"מורא גדול" בכתר], היינו ח"ס ששם גבורה דעתיק, שמשם הוא המורא הגדול.

עד כאן רמז אחד, שהגילוי של מלך מלכי המלכים זה אריך, וזה מורא גדול – מו"ס בו מלובשת גבורה דעתיק. השאלה איך כל זה מסתדר עם זה שפסח הוא חג של חסד? פסח הוא גם המזל של ר' לויק, שנולד בפסח, ואומר ששמו מורה על גבורות. במאמר אחר שלו – שנתבאר, כנראה באשא עיני – מבואר שהמקיף של פסח זה חסד, אבל כל הפרטים שלו זה גבורה (אז המקיף זה יותר רחב מ"נגלה עליהם מלך מלכי המלכים"? אולי, או שלא, באיזביצא הפרט יותר גבוה מהכלל, הפרט זה מוחין דגדלות והכלל זה מוחין דקטנות). ברור שפסח זה אברהם אבינו. הכי בולט מה שכותב בהמשך, שבחג הזה מבקשים טל, ו"טל לא מיעצר" – לא תלוי באתערותא דלתתא (בניגוד לגשם) – טל מתחיל את הקיץ, וחדשי הקיץ הכל חסד. בטל אין דין, התלוי במעשה התחתונים (אם אין דין אין גילוי – זה כמו שב"פתח אליהו" ההנהגות מתחילות מגבורה, אבל חסד זה לא הנהגה שמגלה אלקות בעולם; חסד זה כמו קיום – טל הוא לצורך קיום העולמות):

וזהו שביום הראשון דפסח מתחילים לומר טל, היינו כי ביום הראשון דפסח מאיר ח"ס,  ומשם הוא שרש הטל. כי ח"ס הוא בחי' טלא דבדולחא [זה שמו בקבלה, טל הבדולח]. ויש לומר זהו שסדר החרוזים באמירת הטל ביום א' דפסח, הוא על סדר תשר"ק [בתפלת גשם הפיוט ישר, ודווקא בטל הסדר תשר"ק], טל תן לרצות ארצך כו' עד איומה אשר הסעת כו' אנא תפק לה רצון בטל [ששה בתים, בראשונים ארבע אותיות בכל אחד, ובאחרון ב"פ ב' וב"פ א']. והיינו כי האותיות בסדר תשר"ק בם בח"ס, כמ"ש בפע"ח בכוונת תקנת שבת כו', ובמ"ח מס' שחרית דשבת פ"י מ"ד, ובלקו"ת בהביאור ע"פ אחרי הוי' אלקיכם תלכו ס"ד ע"ש [רואים כאן מקורות ר' לויק – בקי מפחיד בכתבי האריז"ל (כתב הרוב בע"פ בסיביר, ולפעמים לכן אומר שלא זוכר הפרק, אבל ברוב זה מדויק), וכן בלקו"ת, ובלקו"ת בעיקר מביא מהביאורים הקבליים שכתב הצ"צ. אפשר לומר שמקור נשמתו זה הביאורים הקבליים של הלקו"ת. כאן דוגמה מצוינת, שהיסוד לכל מה שכתב זה הביאור בלקו"ת שמזכיר כאן כמה פעמים]. (וטעמא דמילתא [בדרך כלל אותיות של קבלה, אבל לפעמים גם מסביר איזה טעם...] מה שבח"ס האותיות הם בסדר תשר"ק, היינו כי ח"ס היא בחי' דין ששם גבורה דעתיק, ומצד גבורה האותיות הם בסדר דפוחת בהולך [אף שעולה באלף-בית, הרי בגימטריא פוחת והולך – מספר זה גם מושג של גבורה], והיינו תשר"ק שהוא הסדר דפוחת והולך. וראי' שבגבורה הוא הסדר דפוחת והולך, מדעת שמאי בנרות חנוכה שס"ל שפוחתל והולך, ושמאי הוא גבורות כידוע [השם אורחותיו; דוגמא לחילופי הסדר של אותיות, שחג האביב הוא אלף-בית, חסד, ואילו תשרי זה בסדר חוזר, ימי דין. אבל, כאן דוגמה למה שכותב במ"א שהשראת פסח היא חסד אבל הפרטים זה דין]).

ה"ראשון" הראשון זה "אך ביום הראשון תשביתו", אך אחר כך לומדים מהשני, ולומדים שזה מחית עמלק. אם יש אסמכתא טובה שתחלת הסדר היא הכרתת עמלק היא שהכל מתחיל מה"תשביתו" של פסח – להכרית ולהשבית. מתחיל מ"תשביתו שאר" – שאר אותיות ראש, זה להכרית הראש של עשו (שכתוב שחשים – אותיות משיח – ערף אותו, והתגלגל למערת המכפלה ושוכב בחיקו של יצחק, שרשו בגבורה), שהוא "שרש פורה ראש ולענה" (ובו כתוב "ומחה ה' את שמו"). כמו שצריך להשבית את השאור, ככה צריך להכרית את "שרש פורה ראש ולענה", מתחילים בפסח להכרית את עמלק.

הכלל של חדש האביב זה דווקא הפוך מתשר"ק, אבל זה לא קושיא על רלוי"צ אלא על מחבר פיוט הטל, שכתב דווקא בתשר"ק. הוא מפנה כאן למ"ח בשבת, כי שם מדבר על "תקנת שבת וכו'" במוסף – גם שם זה כוונה של מו"ס, ולכן התפלה היא בסדר תשר"ק.

יש כאן ווארט יפה, שגבורה זה פוחת והולך, ונמצא שחסד זה מוסיף והולך, כמו בית הלל. כותב שמו"ס, מדרגה גבוהה, זה בית שמאי – לא בית הלל בכלל. אם נרצה להבין זאת טוב, הוא רוצה לומר לנו כאן שחג הפסח – שהוא גם מחית עמלק – זה מו"ס, הנקרא בחסידות "כח המשכיל". זה השרש של כל הברקים של השכל, מה שבא מהלא-מודע, כמו ברק בחשך שיוצא מהלא-מודע למודע. זה פירוש ח"ס – מקור חשוך בלא מודע משם יורים את החצים-הברקים של השכל החדש. הוא רוצה לומר שחג הפסח זה הדבר הזה. אז אם רוצים להבין אותו עמוק בחסידות, צריך להבין למה חג הפסח זה תיקון כח המשכיל. לכאורה הדבר הכי פשוט, שלא חושב שכתוב כאן, שיש מצוה בפסח של "והגדת", עד לבין שאינו יודע לשאול, עליו נאמר "פתח פיך לאלם" – ס"ת חכם, הבן שאינו יודע לשאול סופו להיות חכם (הבעש"ט מחנך שכל יהודי פשוט יהיה בסוף חכם) – זה חג של חינוך. החינוך זה לפתוח את המו"ס לילד. לפי רבי נחמן הבן הרשע זה עשו (שאינו יודע לשאול זה ישמעאל) – צריך להכרית את החכם להרע שיש בו, ולהפוך-לגלות אצלו ראש חדש (שזה שראשו מתגלגל למערת המכפלה). זה כמו שלמדנו לגבי יפ"ת, שיכולה לפי הרמב"ם להיות גם מעמלק, שיש שם ניצוץ. עכ"פ, מה שיוצא כאן שחג הפסח זה החג שפותחים לאדם את כח המשכיל שלו. אין הרבה מקומות בחסידות שמוסבר מה זה אוירא, והכי מפורט זה בתער"ב (אולי גם בעת"ר) – וצריך למצוא מקורו – שהאוירא הוא מכוון את הקשת, אומר למו"ס מתי לירות את החצים לשכל ובאיזה אופן. מתאר זאת כלחץ אויר, שלפיו מכוון ומנחה את כח המשכיל מתי ואיך לירות את החצים שלו מהלא-מודע לתוך המודע. זה הסבר מאד עמוק. הדבר הזה, הלחץ אויר הזה, יהיה משיח בסוף. אבל פסח, בשביל להכרית זרעו של עמלק, צריך לפתוח את כח המשכיל. הוא אומר שכח המשכיל זה בית שמאי – פקחים היו, יותר מבית הלל. אומר שכח המשכיל זה גבורה, לכן סדר תשר"ק, וזה שייך לבית שמאי – כמו נרות חנוכה, שפוחת והולך. אין כאן בית הלל בכלל – בית הלל שייך לגלגלתא. יש משהו בכח המשכיל – מי ששייך לכח המשכיל – שהוא בעצם "פוחת והולך". מה זה פוחת והולך של מקור ההשכלה? חשבתי להסביר את זה בקיצור – יושבים כאן, ולא רק שיש הברקות שכליות, אלא יש מישהו שלגבי שאר החכמים הוא כמקור, כח המשכיל שלהם, כמו רבי מאיר ש"מאיר עיני חכמים בהלכה" (לא יודע אם ר"מ הוא ב"ש או ב"ה). בכל אופן, אחד שהוא משכיל גדול מאד, מה קורה אצלו כשהוא חוזר על תלמודו. האם הוא מסוגל לחזור? אחד שהוא מאד מבריק (וכ"ש בשרש ההברקה) מאד קשה לו לחזור, כי האור שיהיה לו כשיחזור זה יהיה הרבה פחות ממה שהיה בלימוד, לכן הוא מעדיף כל הזמן להתקדם למשהו חדש. חכם אמיתי רואה את הסוף מיד, מההתחלה, ולא תמיד צריך ללמד אותו שלב שלב. ביום הראשון יש שמונה נרות, הכל, ואם יחזור על כך ביום השני יהיה שבע וכו', עד שיגמר לו כל אור החויה. לכן זה גם קשור לחג הפסח – יש 'מכה ראשונה' של ליל הסדר (אור גדול, הלל שלם בלילה), ומיד זה נגמר וצריך לבנות זאת מחדש לאט לאט, קמעא קמעא. לכאורה זה הראש של "פוחת והולך". יש מישהו אחר ש"מוסיף והולך" – הלואי שבישיבות, שלפני כמה שנים למדת בבא-מציעא, אז איך אפשר ללמוד שוב לפי המסלול? מתוך תקוה ש"מוסיף והולך", שיהיה יותר עמוק וכו'. גם אצל תלמיד, שבפעם השניה לא סתם יחזור אלא ביתר עיון ועם עוד מפרשים וכו'. אדרבה, יתכן שבפעם הראשונה לא היה לתלמיד סבלנות ללמוד, כי לא הבין טוב, אבל אם אתה יודע את סוד החזרה – זה משהו חינוכי לגמרי – אתה יכול בפעם השניה לישב יותר טוב ולהוסיף לפי מינון, אז כל פעם יהיה מוסיף והולך. פעם ראשונה נר אחד וכו' – זה חסד, שיטה חינוכית זו היא חיבוק.

מה שיוצא, שכעת יסביר באריכות – יקדיש יותר לפסח מאשר לשאר – שפסח זה אור פנימי, אכילות בעיקר, אבל זה גופא בשרש גבורה (מקיף זה חסד והאמצע, המחבר, זה דעת).

רצינו ללמוד את הביאור בלקו"ת (ביאור אחרי) וגם בע"ח שער א"א פ"ד – זה הענין העיקרי שמצטט, שם כל היסוד של ג' רישין באריך. בע"ה בפעם הבאה.