ב"ה

"פתח רבי שמעון" תשל"ד (7)

ד' שבט תשנ"ה – שכם

אות ה' (3)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[ניגנו 'הקאפעליע', מקהלת חסידי אדמו"ר האמצעי]

חזרה

אנחנו קוראים מתוך קונטרס ההתפעלות של אדמו"ר האמצעי את הביאור של רבי הלל מפארישט עליו[ב]. בענין דביקות והתקשרות. דברנו שבמושג התקשרות יש תמיד אלמנט שכלי, מה שאין כן דביקות היא רגש טהור יותר. נשאלת השאלה מה יותר גבוה ממה, להתקשר בשכל, כמו "דעת מלשון התקשרות והתחברות"[ג] – התקשרות פרושה תמיד פנים בפנים – או להדבק באופן טבעי, דביקות. דביקות יכולה להיות גם אחור באחור, היא לא חייבת להיות פנים בפנים. אפשר להדבק גם מהאחוריים.

אמרנו שזו סוגיא מאד ארוכה בחסידות, מה יותר גבוה ממה – הלב או המח. יש בזה גבוה מעל גבוה, כלומר, יש שרש ללב שיותר גבוה מהמח, שכל ויש עוד פעם שרש שכל שיותר גבוה משרש הלב, ועוד פעם שרש של שרש, כך כמה וכמה פעמים. פעם קודמת למדנו במשל בנפש האדם שיש כך לפחות שלש פעמים, שאחד עולה על השני. הוא אמר ששרש המדה עצמה, כמו האהבה בלב, הוא במדות הכתר ושרש השכל גם הוא בכתר אבל אוחז בדיקנא של הכתר, יונק מהשערות שלו. במדות הלב שבשרשן יש דביקות יש שרש אחוז ותלוי בכתר עצמו, "ז"א בעתיקא אחיד ותליא"[ד].

שלב ב': שרש המדות בחיצוניות הכתר דאצילות (רצון-אריך)

אחר כך, בתוך הכתר גופא, למעלה מהמדות יש את מוחא סתימאה של הכתר. יש את מקור השכל שנקרא כח המשכיל שבתוך הכתר, הוא יותר גבוה ממדות הכתר ומשפיע להם. אבל יותר גבוה ממנו יש את הגלגלתא – עצם רצון הכתר, הכתר של הכתר, יותר למעלה ממוחא סתימאה של הכתר. עוד פעם זה קורה: יש בתוך הגלגלתא מדות, אהבה, טבע הטוב והעונג מהחסד של עתיק, יותר גבוה ממנו יש את השכל, השעשועים העצמיים של עתיק ועוד יותר גבוה ממנו יש את עצם התענוג והרצון של עתיק, הכתר של עתיק.

שרש השכל – מדות החכמה שברצון

הוא אמר את הרעיון במשל, בלי המלים של הקבלה, רק במלים של הנפש. קראנו זאת בפנים פעם קודמת. עכשיו נלמד במלים של קבלה וננסה לתרגם אותן בחזרה לאדם:

והנה בזה יובן מאמר הנ״ל דאו״א [ש]הם חו״ב דאצי׳ שרשם בבחי׳ המזלות [אצל אבא ואמא השכל יונק רק מהשערות הדיקנא, זה הביטוי בקבלה. [השערות, משל למה הן? עוד לא אמרנו, ברגע זה הוא יגיד מהן השערות] שהם בחי׳ המשכה מבחי׳ המדות הכלולים בחכמה שברצה״ע כנ׳׳ל הנקרא חכ״ס

הדינקא הוא מדות. כשאני אומר מדות בחסידות הכונה למקור של רגש, מדה של רגש, אהבה יראה וכו'. איך אני יודע שהדיקנא הן מדות ולא שכל? בגלל שהן יג מדות הרחמים. בכל זאת לפי הקבלה, שערות אלו של הדיקנא הן התפשטות, צנורות שיוצאים ממוחא סתימאה. כלומר, אלו מדות שבשכל של הכתר. כמו שהוא הסביר לי בנפש. גם בתוך מקור השכל כפי שהוא בכתר יש מדות. החכמה ובינה הגלויים שלמטה– השכל הגלוי – יונקים מהמדות שבשכל הנעלם. אלו לא מדות בעצם. שכל אף פעם לא יכול לקבל ממדות ממש. שכל לא משדר עם רגש ממש, אבל הוא כן מקבל ממדות שבשכל הגבוהות ממנו. כל אחד שמקבל משכל יותר גבוה – גם זה נעשה באמצעות המדות של אותו שכל היותר גבוה.

דוגמה מהשפעת הרב לתלמידו

ננסה כל פעם לתת לזה משל, למשל מרב ותלמיד: אם הרב הוא שכל גבוה מהתלמיד אפילו באין ערוך, איך התלמיד בשכלו מקבל מהרב? דרך הצמצומים שהרב מצמצם – שערות הן תמיד משל לצמצום – את השכל שלו, אבל הוא מופיע כרגש, כהתייחסות, התפעלות. כתוב שקשה מאד לקבל מרב שמדבר בינו לבין עצמו. אם כי שיש דבר כזה שמסתודדים בצד, בחוץ ומקשיבים דרך החלון לשמוע איך הרב לומד. זה לא נקרא לקבל ישירות מהרב. לקבל ישירות מהרב הכונה שהוא מסתכל עליך ואתה מסתכל עליו. הוא מצמצם את השכל שלו לפי יכולת הקיבול של התלמיד.

מה שהוא מעביר לתלמיד הוא לא רק שכל, כשהוא מדבר עם התלמידים יש המון רגש. למשל, יש רבנים שכשדורשים – זה בלהבות אש. אם תסתכל בספר שהוא כותב, מה, אתה קורא מלים... זו דוגמה מצוינת מה בין ספר לבין שיעור חי.. [אפשר לכתוב הרגשה נוראה...] בסדר, כמה שלא יכתבו כאלו ביטויים הם כאין ואפס לגבי הצגה שניתן לעשות תוך כדי שיעור חי. מה שניתן לעשות כשאתה דורש ומתלהב אף פעם לא ניתן להגיע אליו בכתיבה. יש רב שיותר מתלהב, יותר מדות, אלו כבר מדות של השכל. התלמיד יונק את השכל מהרב דרך המדות שלו, הן לא מדות בעצם. יכול להיות שמה שאמרנו עכשיו כן גולש להיות מדות נטו ואז הן לא כלי טוב בשבילו, הן כבר עברו את גבול. לא רק שהרגש לא מעביר את השכל, אלא הוא יכול גם לעצור באמצע.

לכן כל הדבר הזה הוא דוגמה מצוינת: אם הרב יוצא מהכלים לגמרי ומגיע למדות ממש – גמרנו את השיעור. הוא הפך להיות הצגה גמורה, אין יותר שיעור. אבל אם זה שיעור ויש בו קצת רגש, אדרבה, זהו הצינור בו הוא מעביר את השכל. [למה הציור של רגש הוא תמיד הצגה?] אני לא אמרתי בדרך זלזול. [אני שואל באמת מהי הנקודה של הצגה] הצגה חיה אמתית. אני לא פוסל את זה. אמרתי את המלה הצגה רק כדי להבין שזה לא השיעור, משחק אחר. גם השיעור הוא משחק, השיעור עצמו שעשועים – השכל הוא גם משחק. יש כמה סוגי משחק: יש משחק של שכל ויש משחק של מדות, רגש – שניהם משחק. יש שחקנים טובים בזה ויש שחקנים טובים בזה. [העבודה היא ביטוי של השפעה של הרגש לשכל] לא, היא ביטוי של השפעה של שכל לתוך שכל יותר קטן, השכל הגלוי יונק מהזקן של הכתר. הכתר הוא הלא מודע שלך. לָלֹא מודע יש זקן, והשכל הגלוי – שהוא מה שאתה חושב במודע – יונק מהדיקנא של הלא מודע.

הוא אומר שהדיקנא של הלא מודע הוא המדות, או צנורות, שיוצאים מהמדות הכלולות בשכל הנעלם, אבל הם לא עצם המדות.

ומהם מקבלים השפע [מהמדות הכלולות בחכמה שברצון העליון. רצון העליון הוא אריך, החכמה שברצון העליון היא מוחא סתימאה ויש את המדות הכלולות בהן, מהן מתפשטים המזלות. כלומר, הצנורות, הצמצומים של הדיקנא] כידוע דאוא׳׳ב [אור אבא] יונק ממזל הח׳ כו׳ [אור אבא שהוא פנימיות אבא מקבל מהמזל השמיני מבין יג תקוני דיקנא, "נצר חסד"] ואוא׳׳מ [אור אמא] יונק ממזל הי״ג ["ונקה"] כו'. [זה לגבי השכל, שהשכל הגלוי מקבל מהשכל הנעלם. לפעמים קוראים למוחא סתימאה בלשון הראשונים "השכל הנעלם מכל רעיון"[ה]. השכל הגלוי מקבל מהשכל הנעלם מכל רעיון באמצעות הדיקנא[ו]]

שרש המדות – עצם הרצון (גלגלתא)

אך בחי׳ ז״א שהם בחי׳ המדות דאצי׳ [המדות ממש] שרשם הם בבחי׳ מדות דאריך [השרש האמתי של מדות ז"א הוא מהמדות של אריך, רק שהן יוצאות דרך דילוג הערך, מתגלות דרך דילוג שלא בערך] אשר שרש המזלות דאריך הוא למעלה מבחי׳ החכ׳׳ס [גם המדות, איפה השרש שלהן? למעלה מחכמה סתימאה של אריך לגמרי] רק בבחי׳ עצם הרצון הנקרא גולגלתא, וזהו בעתיקא שהוא עצם הרצון שנקרא גם כן בשם עתיקא לפעמים כידוע בכתהאריז׳׳ל.

הוא אומר שהמדות ממש לא מקבלות מהמזלות, אלא מקבלות ישר, אבל בדרך דילוג יש מאין מהמדות, המדות הן הידים של אריך כביכול. אותן ידים הן לא הדיקנא של אריך אלא הידים, אבל אותן ידים שהן המדות של אריך קשורות עם הגלגלתא שלו. גלגלתא של אריך יותר גבוהה ממוחא סתימאה שלו. הידים לא יותר גבוהות לכאורה אבל הגלגלתא כן.

[סליחה רגע, אני לא מבין מה הכונה לינוק מהזקן. חוץ מזה שהוא יפה מה יש בו עוד?] כתוב^ו שהוא כמו צנורות, כל שערה היא צנור חלול שדרכה שפע יורד. צמצום של שפע מהמח שיורד דרך צנורות הדיקנא, צנור שמקבל מלמעלה בדרך צמצום.

אמרנו שהגלגלת שנקראת עצם הרצון היא רצון בלי טעם. לרצון בלי טעם, רק ככה ולא אחרת, אין שום זיקה לשכל כלל. מדה או רגש אמתי ומוחלט הוא לא על פי שכל – הוא ככה. "אויף אַ תאוה איז קיין קשיא"[ז] – לא שואלים קושיות על תאוה. גם אצל צדיקים יש תאוות, כתוב "תאות צדיקים אך טוב"[ח], יש עוד פסוק "תאות צדיקים יתן"[ט] – יש לצדיקים תאוות וזה טוב. למה? אין למה. אי אפשר לשאול למה על תאוה, כידוע מאדמו"ר הזקן.

שוב, כשהוא עושה כאן את מפת עליות המדרגות הוא אומר שלהמדות כפי שהן גלויות בלב יש שרש במדות הכתר, שהוא גוף הכתר. אבל גוף הכתר עצמו משקף את הגלגלת של הכתר, שהיא עצם הרצון.

לדוגמה, צריך קצת להסביר את זה: להבדיל, אותו אחד יהודי שהמציא את הפסיכולגיה המודרנית מדבר על תת-מודע ועל כל מיני יצרים שיש בתת-מודע. זה גדול מאד, רק קצת ממנו איך-שהוא מפעפע ויוצא למודע. פעם קודמת דברנו על יצרים כמו לשאת אלף נשים, או משהו כזה, יצר מופרז גדול מאד. זה שייך למדות של אריך. זה לא נקרא עצם הרצון עדיין, לא הגלגלת, אלו הידים.

עצם הרצון (גלגלתא) – ה'אני'

רוצים לצייר: אומרים שיש מדה גלויה, אהבה נורמאלית נקרא לה. יש לה איזה שרש בכתר שהוא אהבה לא נורמאלית. היא לא נורמאלית בכך שהיא כל כך גדולה שהכלים של התיקון לא סובלים אותה, החל – כמו שדברנו פעם קודמת – מהכלים של החברה. החברה לא מקבלת כאלו תאוות והיות שכך האדם חייב להדחיק אותן, לפי הפסיכולוגיה, בגלל שהן לא דבר מקובל. [איפה הן מתפרצות?] לפעמים זה מתפרץ פה ושם, "ופרצת"[י]. הוא נמצא שם, הלא מודע של האדם. הדחקה משמע איזה בית סוהר. לא שהוא תמיד בבית סוהר, אדרבה – נמצא שם הלא מודע של האדם והוא מתלבש – בלשון הקבלה – בתוך הכחות הגלויים ומזין אותם לפי מדה. הוא איזה מן ענק, יש לי איזה ענק שם שמתלבש בתוך הגמד, שהוא אני ומזין אותו. זה כל תפקידו והכל בסדר.

אם באמת קצת יותר מידי מהענק הזה מתגלה – זה יכול לערער את המערכת. כל מיני יצרים ענקיים שיש, נקרא להם, כמו הביטוי עכשיו – אלו המדות של אריך. [אריך וזעיר] גדול וקטן, נכון. אריך הוא גדול, אין סוף. בקבלה[יא] יש רישא דלא ידע ולא אתידע (רדל"א), רישא דאין ורישא דאריך. בדרך כלל מתרגמים או מסבירים שרישא דאריך הוא המושג בקבלה 'אין סוף', רישא דאין הוא למעלה מאין סוף ורישא דלא ידע ולא אתידע עוד יותר לא שייך לאין סוף. אין סוף הוא הראש התחתון של הכתר שנקרא אריך.

לפי זה, מהו עצם הגלגלת שהוא מקור המדות הענקיות הלא מודעות, שבהיותן כל כך גדולות לא יתכן שתופענה כפי שהן בטבע שלנו? אם אני משתמש בלשונות הפסיכולוגיה, עצם הרצון כאן צריך להיות איזה מן 'סוּפֶר אגו', 'סוּפֶר אני', שבתוך אותו 'אני' קיים מקור לאותם היצרים. כלומר, מדות ענקיות שקראנו עליהן. כולן מסתעפות או כולן משקפות את עצם הרצון שהוא גלגלת. המושג גלגלת בקבלה הוא תמיד ביטוי ל'אני' או בלשון הפסיכולוגיה ל'סופר אגו'. בכל זאת, איך מכנים אותו? עצם הרצון. כלומר, ה'אני' משמע כל מה שאני רק יכול לרצות.

[למה יש קשר בין האני לרצון?] למשל: האני העיקרי של עצם הרצון הוא "אני אמלֹך"[יב] שאמר אדוניה. המקור לדבר בתנ"ך הוא בדברי אדוניה בן חגית בתחילת ספר מלכים – "אני אמלֹך" – ומכאן הביטוי בקבלה "אנא אמלוך". המושג הזה מופיע בעולם התהו והוא המניע לכל שבירת הכלים. לכל אחד יש רצון אדיר של "אנא אמלוך" ושם, בעולם התהו לאחר הצמצום, הדבר גורם לשבירה. אבל אצל הקב"ה גם יש "אנא אמלוך". כתוב שהגלגלתא – כמו שנסביר בהמשך – באור אין סוף קשורה עם "אנא אמלוך". בפנימיות הגלגלתא יש גם "טבע הטוב להטיב"[יג]. כתוב בקבלה[יד] שבתוך הגלגלת מתלבש החסד של עתיק. לכן מצד אחד הגלגלת היא "טבע הטוב להטיב" ומצד שני הוא "אני אמלוך" שהוא עצם הרצון.

כמו שגם מסבירים תמיד בחסידות[טו] שאמירת "אני אמלוך" במקור היא לא כדי להשתלט על כל העולם, לא תאות שליטה, אלא האמצעי היחיד שעל ידו אני יכול לישם או להגשים את טבע הטוב להטיב. אין בזה טעם וגם לא שכל, אלא מן הכרח גמור אם רוצים להטיב. כדי שאני אוכל כאן להטיב אני צריך למלוך. זהו גם אחד הדברים העמוקים ביותר בחסידות. אם אני רוצה להעניק מאותם הענקים כל טוב סלה אני לא יכול לעשות את זה כצדיק נסתר בלבד. יש גבול כמה שצדיק נסתר יכול להשפיע. זוהי הנחה ראשונה. אם אני באמת רוצה כאן לתקן את המקום הזה – לא יתכן בלי למלוך על המקום, להפעיל בו סדר.

דילוג המדות מיש ליש – עצם ה'אני', 'יצרים ענקיים', 'יש מי שאוהב'

שוב, מה אנחנו רוצים כאן להבין? הוא אומר שיש מדות גלויות ושרשן הוא המדות של הכתר ולא דרך השכל – קופץ ישר. שרש המדות הללו בכתר גם הוא מהגלגלת של הכתר, עצם הרצון של הכתר.

בסוף השיעור הקודם אמרנו, אני לא חושב שנלמד את זה כרגע, אבל אם היינו לומדים את המאמר הראשון של רבי הלל בפלח הרמון על בראשית היינו רואים שם שכל הדבר הזה נקרא מעברים מיש ליש על ידי אין, לא רק שהמדות קופצות יש מאין. מדות הן תמיד ישות. כמו שאמרנו, עצם הרצון הוא ישות, אגו. יצרים ענקיים לא מודעים בגלל שהם כל כך גדולים גם הם ביטוי של אגו. למטה, האהבה המצומצמת, הנעם והחֹם שהאדם חווה, שהם האהבה אצלו – כמו שאמרנו – הם גם 'אני', יש. על זה יש ביטוי מפורש: "יש מי שאוהב"[טז]. האהבה היא ביטוי של ישות. יש את ישות האהבה המצומצמת, המודעת; יש ישות הרבה יותר גדולה – המדות הענקיות של הלא מודע; ויש עוד יותר, עצם הישות שנקרא גלגלת, היש עצמו. כל הדילוגים האלו הם מיש ליש. אם אני אומר שזהו דילוג יש מאין הכונה שבין אחד לשני יש אין באמצע.

אם כי שהאין באמצע, אמרנו שהוא לא דרך השכל. מצד שני יש משהו בשכל, תכונה בשכל, שהוא עצמו בחינת אין. כדי להבין את זה טוב צריך להסתכל במקור שם בפלח הרמון. להבין איך השכל שנקרא מים העליונים, "מן המים משיתהו"[יז], משה רבינו. אם מדברים כאן על מה שלמעלה מרישא דאריך, שהוא השכל שלמעלה מעצם הגלגלת, זה נקרא 'רישא דאין', שעשועים עצמיים של עתיק שלמעלה מאריך לגמרי.

מצד אחד אני אומר שהמדות מדלגות שלא על ידי השכל ומצד שני יש איזו תכונה בשכל שהוא אין. אם המדות מדלגות מיש ליש דרך האין הזה, אז הוא כן נעשה על ידי השכל. זה מסבך כאן את כל הענין, בגלל שכאן הוא מסביר שיש יניקה של שכל – משכל לשכל דרך המדות הכלולות שבשכל. על ידי המדות הכלולות בשכל העליון יונק השכל התחתון. זהו סדר שלם, מערכת שלמה. יש עוד מערכת קפיצות של מדות, רגש, למעלה "גבוה מעל גבוה". אבל בעצם – זהו הסוד שצריך ללמוד שם – יש משהו עצמי בשכל שמשמש כח דילוג. זהו לא שכל במובן של השכלה וטעם.

אם אנחנו עכשיו מזהים שכל עם התקשרות יש איזה עצם נקודת התקשרות שהיא גופה מקפיצה גם בחיצוניות את המדות מישות לישות, מרמה מסוימת של ישות לעוד רמה של ישות.

שרש הכלים גבוה משרש האורות

נאמר את זה שוב במלים אחרות: שכל ומדות הרבה פעמים הם כמו אור וכלי. כל המפה שהוא עושה לנו כאן של מדות, שרשי מדות, שרש גבוה משרש ותמיד יש שכל יותר מהן – יש עוד משפט מקביל "שרש הכלים תמיד למעלה משרש האורות"[יח]. אתה תמיד רואה שהאור רץ לתוך הכלי, שעל כך כתוב "מגדל עז שם הוי' בו ירוץ צדיק ונשגב"[יט] – "צדיק" הוא האור, "מגדל עז שם הוי'" הוא הכלי. "בו ירוץ צדיק" – מצד אחד הצדיק רץ להשפיע, אבל כתוב שהתאוצה שלו לרוץ מהר היא בגלל שהוא מכיר באיזשהו מקום, יש לו תחושה פנימית, ששרש הכלי – "מגדל עז שם הוי'" – הוא יותר גבוה ממנו, מהאור שמשפיע לו ומאיר אותו.

למה? כמו שלמדנו פעם קודמת – האור בסך-הכל מאיר את המציאות הקיימת, הוא גארנישט, לא כלום. ודאי שהוא מעריך דבר שישנו בגלל שהוא בדיוק מה שאין לו, אין לו ישות. כמו אחד חלש שמעריץ אחד חזק עם שרירים עבים. [אבל אמרנו שהענקים נמצאים למעלה] הענקים של הישות, של המדות. הדיקנא של הכתר הוא לא מאותם ענקים, כמו הידים, השרירים של הכתר.

שלב ג': שרש המדות בפנימיות הכתר דאצילות (תענוג-עתיק)

נלך הלאה, הגענו עד לעצם הרצון:

התלבשות חסד דעתיק בעצם הרצון

ועוד זאת כי בבחינת עצם הרצון הנק׳ גולגלתא מלובש החסד דעתיק׳

עוד שלב, עוד מערכת שלמה יותר גבוהה מזה: בתוך עצם הרצון, שהוא הישות הגדולה אליה הגענו, ה'סופר אגו' הזה, מלובש החסד של עתיק יומין. [בינתיים השכל עוד לא הגיע לעצם הרצון?] עוד לא, תיכף נגיע לזה. קודם הוא אומר שבתוך עצם הרצון יש את המדות, חסד של עתיק. זהו פרצוף יותר גבוה, רק חסד ללא שכל. בתוך עצם רצון הכתר של אריך יש את החסד הגלוי-התחתון של עתיק. [זה כבר לא גילוי] לא, זו התלבשות.

שהוא בחי׳ חסד שבתעה״ע [החסד של עתיקא הוא בחינת התענוג העליון. להתענג על חסד, כמו שדברנו פעם קודמת], וחסד זה ג״כ שרשו למעלה מבחי׳ חכ׳ דעתיקא רק בבחי׳ הכתר דע׳׳י שהוא הנקרא עתיקא בעצם כו׳ וד״ל,

החידוש הוא שגם בעתיקא ממש יש חכמה. החכמה שם היא "שעשועים עצמיים"[כ]. החכמה של עתיקא היא לא מוחא סתימאה, היא משהו אחר לגמרי, תיכף אולי נסביר את זה יותר. יש לו חסד, חסד הוא רצון להטיב, "טבע הטוב להטיב". הוא אומר שהחסד של עתיק, שהוא "טבע הטוב להטיב", מושרש במקום שיותר גבוה מהשעשועים העצמיים שלו – בעצם העונג, הכתר של עתיק. בזה הוא גומר את ה"גבוה מעל גבוה".

עד עכשיו יש שלשה שלבים, אחר כך הוא יסביר לנו עוד כמה. הוא יעתיק את כל הדבר יותר גבוה. הדילוג הראשון הוא מהמדות של ז"א למדות של אריך, כאשר יש אבא ואמא באמצע שיונקים מהמזלות של אריך; אותן מזלות של אריך אלו המדות של החכמה סתימאה, החכמה של אריך, אבל לידים של אריך יש שרש יותר גבוה – בגלגלת של אריך. עד כאן שלב ב'; אחר כך הוא אומר שהגלגלת של אריך היא בעצם בית קיבול, כלי לתיקון הראשון – תיקון נקרא התלבשות, מדה. התיקון הראשון שיש בכל העולמות, בכל הקבלה, הוא שהחסד של עתיק מתלבש בגלגלתא של אריך. זה נקרא "חפץ חסד הוא"[כא].

עצם "טבע הטוב" והתענוג מטוב

מהו החסד הזה? החסד שבתענוג העליון, כמו שדברנו פעם קודמת, טבע הטוב והעונג שהאדם מקבל מ"טבע הטוב" – הוא מתענג על כל דבר טוב. כמו שאמרנו פעם קודמת שהוא מתענג מסרט טוב. הוא לא מתענג רק מזה שהוא משפיע טוב. [ברגע שהוא מתלבש באריך הוא מחליט שזהו השלב לעשות טוב ולא אחרת?] ברגע שהוא מתלבש בתוך הגלגלתא הוא נקרא "טבע הטוב להטיב". משמעותה של התלבשות זו היא שמה שקודם היה רק "טבע הטוב" מקבל עכשיו רצון, מתלבש בתוכו והופך להיות "טבע הטוב להטיב". הוא מקבל את הכיוון שלו, רצון הוא כיוון, וֶקטוֹר.

לעומת זאת, "טבע הטוב", שהוא החסד של עתיק, התכונה הטבעית-עצמית של האדם, שהאדם הזה הוא טוב. אם אני אומר שאתה טוב אני מתכוון לפרצוף עתיק שבך. אם אתה מרבה לעשות מעשים טובים אני לא יודע אם אתה טוב בעצם, אולי הכל משחק חיצוני, כמו שאמרנו קודם. אמרנו שהדברים הכי אמתיים הם "שעשעים יום יום משחקת לפניו בכל עת"[כב]. בכל אופן, יש משחק יותר חיצוני ויש משחק יותר פנימי. כשאדם הוא טוב בעצם זהו ה'עתיק' שלו. היותך טוב בעצם יותר נמוכה מזה שאתה משתעשע בעצמותך.

נאמר את זה אחרת, לא מדויק מה שאמרתי: במשל הוא הבחין בשני דברים – יש מה שאתה טוב בעצם, אתה אדם טוב, "טבע הטוב", ויש מה שהטבע הטוב נעשה אצלך מקור של תענוג – אתה מתענג על הטוב. זה הדבר שמהנה אותך, אין שום דבר בעולם שמהנה אותך, רק חסד וטוב. כל החיים, כל הכיף שלך מהם, הם מטוב. זה שאתה מתענג על הטוב הוא למטה ממה שאתה מתענג מעצמותך. בכל זאת, העצמות שלך היא יותר מהמושג 'טוב', בכל זאת היא משהו.

ההתענגות על רֹב טוב, רֹב שלום מזכירה לי את הפסוק בתהלים "וענוים ירשו ארץ והתענגו על רֹב שלום"[כג]. יש להתענג על ה' ויש להתענג על רֹב שלום. להתענג על רֹב שלום הוא כמו להתענג על רֹב טוב. זה למטה מלהתענג בעצמותך, מה שנקרא שעשועים עצמיים, 'שעשועי המלך בעצמותו'[כד]. מקור התענוג מהטוב יותר גבוה מהשעשועים העצמיים, זה השלב האחרון. המקור האמתי של התענגות אדם על הטוב בגלל שהוא טוב יותר גבוהה מההתענגות מעצמו. זה שהוא טיפוס חיובי, והוא מתענג על כך, יש לו שרש יותר גבוה מהשעשועים העצמיים שלו. הוא מגלה לעצמו את עצמו. כלומר, טבע הטוב הזה יותר מושרש בעצם מאשר ניתן להרגיש את עצמי.

חכמת השעשועים העצמיים (חכמה דעתיק)

עוד פעם, השעשועים עצמיים הם כמה אני יכול באמת להתענג מעצמי, לחשוב על עצמי. זה שאתה טוב הוא יותר ממה שאתה מסוגל אי פעם לחשוב על עצמך, אפילו בעל מודע שבעל מודע. [שעשועים עצמיים הכונה לחשוב על עצמי?] כן, הכונה להשתעשע עם עצמך. שוב, השעשועים האלו נקראים גם חכמה. למה השעשועים העצמיים מוגבלים? בגלל שהם חכמה עצמית. הם בגדר חכמה, אני כל כך חכם שאני יודע את עצמי. העצמי האמתי – כמו המהר"ל נגד הרמב"ם[כה] – לא יכול להיות חכמה.

מהו שכל? להגדיר משהו ולבוא במגע. זו התקשרות, להתקשר למשהו. אם אמרנו שהתקשרות שייכת לשכל, ובשביל להתקשר למשהו צריכים להיות שנים. אני מגדיר אותו, שם אותו ומשתעשע אִתו. אין שעשוע כשכל ואין שכל כשעשוע. כמו שאומרים מהי תורה לשמה – להשתעשע עם התורה[כו]. יש תורה לשמה שהיא על מנת לעשות ויש תורה לשמה בשביל להשתעשע עמה, "לולי תורתך שעשֻעי"[כז]. שכל הוא המשחק הכי גבוה, "ואהיה שעשֻעים יום יום".

שוב, מהי חכמה סתימאה, מוחא סתימאה של אריך? כח המשכיל לכל החכמות שעתידות להתגלות לי – חכמת המתמטיקה, חכמה הזאת, חכמה הזאת, כל מיני חכמות. המאגר האין סופי של כל החכמות שעתידות להתגלות לי הוא מוחא סתימאה, כח המשכיל. אבל החכמה כמו שהיא בעתיק היא שעשועים עצמיים. התורה אומרת "ואהיה שעשֻעים יום יום".

הוא אומר שבסופו של דבר לזה שאדם הוא טוב בעצם או לפחות שהוא מתענג על כך, שזה לכאורה למטה ממה שאמרנו, יש שרש גבוה יותר. הוא לא להשתעשע בשכל נעלם שנעלם מעצמי. איך להסביר את זה? צריך להגיד שיש לו שרש יותר עצמי באיזה יש אמתי.

שעשוע תיאורטי – מהיותי "כל יכול"

נאמר בצורה אחרת: השעשועים של השכל הם תיאורטיים. אפילו כתוב בפירוש, במאמר אחר הוא מסביר[כח] שהשעשועים העצמיים הם לשער לעצמי את ה"כל יכול"[כט] שלי. כמה שאני יכול. בעצם השעשועים העצמיים הם חלומות פז. אני משתעשע מעצמי התיאורטי. זה שאני משתעשע מעצמי התאורטי שהוא כל-יכול זה לא ישות, זהו האני התיאורטי, לא 'אני' הקיים, האקטואלי. יש איזה אני אקטואלי שהוא יותר יש, יותר 'אני' מאשר כל יכולת השעשוע עם האני התיאורטי. בדרך כלל אקטואליה היא למטה מהתאוריה. בסופו של דבר, האקטואליה שהיא ה'ממש' – העצם ממש – ודאי צריכה להיות יותר מכל תאוריה.

שוב, זה שאתה אדם טוב הוא 'יש' שלמטה מהאין של השעשועים העצמיים. אבל גם לאותו 'יש' ישנו שרש יותר גבוה ביש האמתי-המוחלט, שהוא עצם התענוג והרצון של עתיק, יותר מאשר לחכמה של עתיק. זה מה שהוא אומר בסוף וזה הסוף-פסוק כאן.

אם כן, רבי הלל, כמו שהרבי אומר, תמיד ישים את היש האמתי למעלה מהאין האמתי. אדמו"ר האמצעי ואולי גם רבי אייזיק בסוף הופכים את זה.

[מה ההבדל בין מה שאתה אומר על "כל יכול" לכח המשכיל, שמשכיל את כל ההשכלות?] תיכף נסביר את זה, בהמשך הוא יסביר את זה בעצמו. כח המשכיל מקביל – תיכף נראה את זה – למה שה' "שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל"[ל]. כח המשכיל הוא לאחר שאתה משער מה אתה רוצה לעשות. כח המשכיל נקרא כח, לא יכולת. השעשועים העצמיים הן מהיכולת, לפי שאתה חושב בכלל מה אתה רוצה לעשות. כח המשכיל הוא לאחרי שאתה חושב בדיוק את הכל, הבית הכי מושלם שיתכן שאף פעם לא יוכל להתבצע בפועל. זה "שיער בעצמו בכח מה שעתיד להיות בפועל". זה כח המשכיל.

"שעשועים יום יום" – מהאור העצמי ומהיכולת

[אפילו אם נדבר על "כל יכול" ולא על כח המשכיל – אני עוד לא רוצה כלום אבל אני יכול הכל. אז מי אני? אני רק חצי יכול לצאת] זו המדרגה השניה של שעשועים. כתוב "שעשֻעים יום יום", רבי הלל מסביר[לא] שהשעשוע מזה שאני "כל יכול" הוא המדרגה שכנגד הבינה. זה באמת כבר מתחיל להיות היש של אותו אין. יש את השעשוע מהאור העצמי שלי ויש את השעשוע מהיכולת שלי, שאני "כל יכול". זה נקרא "שעשֻעים יום יום" – בתוך השעשועים יש שתי מדרגות – "יום יום" – החכמה והבינה של השעשועים. [כשיש שעשוע מהטוב שלי] זה כבר למטה יותר. הוא אומר שיש לשעשוע מהטוב שלך שרש יותר גבוה. לתענוג מהטוב – אם כי שהוא למטה מהתענוג מעצמך – יש שרש יותר גבוה, מהיש האמיתי ממש שהוא הכתר של עתיק, של רדל"א, שיותר גם מהשעשועים העצמיים.

הראיה לכך – את זה רבי הלל לא כותב כאן אלא במאמר אחר באריכות[לב] – היא שאם לא נאמר כך לא הייתי יוצא אף פעם מהשעשועים. אם הכחות והאורות של הנפש יורדים מלמעלה למטה, אין שום סיבה בעולם שתפסיק להשתעשע. בשביל מה לך להפסיק להשתעשע? הרי השעשוע מתחדש כל רגע, לא משעמם לך להשתעשע. אין לך שום בעיה של שעמום עם השעשועים, אז בשביל מה להפסיק אותם? [אפשר להגיד שזה שיקול] השיקול הוא של הכתר שלמעלה מהם. השיקול הוא שצריך לצאת דבר עוד יותר תכליתי, עוד יותר עצמי, עוד יותר אני מאשר לשבת לעולם ועד, לנצח נצחים ולהשתעשע בעצמי.

[למה אי אפשר להגיד שאין להם עדיפות אחד על השני, ששניהם יחד מהותיים לי באותה מדה?] יש מאן דאמר ש"שמים וארץ יעמדו יחדיו" אבל בית הלל אומרים "ארץ קדמה"[לג]. זהו גם אחד מהפרושים שרבי הלל מסביר, יש לו מאמר שלם על זה[לד], לומר שהם אותו דבר, כמו מאן דאמר ש"שמים וארץ נבראו כאחד". אבל הוא אמר אף שעל פי כן בסופו של דבר יש מעלה ביש של המדה, של הטוב, יותר גבוה מהשעשוע של השכל שנקרא שמים ועל זה כתוב "ארץ קדמה".

שרש "טבע הטוב" בעתיק

על כך שיש ל"טבע הטוב" שרש יותר גבוה מהשעשועים הוא אומר:

וחסד זה ג״כ שרשו למעלה מבחי׳ חכ׳ דעתיקא רק בבחי׳ הכתר דע׳׳י שהוא הנקרא עתיקא בעצם כו׳ וד״ל, והוא בחי׳ עצם הרצון והתענוג הפשוט המתאחד במהותו ועצמותו ממש כו׳ וד״ל.

עד כאן הוא הסביר את המדרגות בעולם האצילות, בגלל שגם אריך ועתיק הם הכתר של עולם האצילות. את מה שלמדנו בשיעור הקודם הוא הסביר בנפש האדם שהיא המשל. כאן בנמשל יש שתי רמות: יש את הנמשל כמו שהוא בעולם האצילות ויש את הנמשל היותר גבוה – שאצל רבי הלל הוא תמיד יותר חשוב – כמו שהוא בעולמות אין סוף לפני הצמצום הראשון.

אם כן, עכשיו צריך לעשות עוד פעם את כל הדבר הזה – צריך להעתיק את כל המדרגות. [מהנפש חזרה?] לא. היה לנו נפש, אחר כך היה לנו בעולם האצילות. עכשיו צריך להעתיק את הכל מא"ק ולמעלה.

העתקת השלבים אל המדרגות שלפני הצמצום

עם כל מה שדברנו עכשיו על כתר דעתיק – לפי השתלשלות העולמות בכתבי האריז"ל – לא הגענו אפילו לא"ק. מובן בחוש שלי שאם אני מדבר רק על עתיק אני מתכוון להכי גבוה. אבל באותיות מדויקות של קבלה אני עומד עכשיו בראש האצילות. מה עם כל מה שלמעלה ממנה, עד עצמות ה' ממש? בשביל זה אני צריך להעתיק את כל התמונה הזאת לרמה עוד יותר גבוהה.

שרש השכל במדרגת 'קדמון'

זה מה שהוא כותב כאן:

(ומשכיל על דבר ימצא טוב הגנוז להשכיל כל המדריגות האלו למעלה מעלה בבחי׳ חכה״ק דא״ק [יש את המחשבה הקדומה דא"ק, בה כולם "נסקרים בסקירה אחת"[לה] לפני עולם האצילות וכל העולמות שאחרי הצמצום הראשון. הוא אומר] ש[החכמה הקדומה דא"ק]מקבלת ע״י צמצום וקו [החכמה יונקת מהקו. הקו הוא כמו שערה, דיקנא] (שהוא בחי׳ יו״ד וי׳׳ו והוא כדוגמת המזלות הנקר׳ שערות שהם ג״כ בחי׳ יודי״ן ווי׳׳ן כו') [צמצום י וצמצום ו הם המשכה. לאחר צמצום יש המשכה של צנור, כמו שדברנו קודם. זה נקרא י-ו בקבלה] שצמצום זה נעשה ע״י החכמה שבעצמיות, [מי מצמצם להיות קו, כך שהחכמה דא"ק יונקת מהקו? החכמה שבעצמיות. מהי?] ששיער בעצמו בכח מה שעתיד להיות בפועל (והוא ע״ד בחי׳ חכ״ס שבבחי׳ אצי׳ כו')

הוא אומר שהשיעור שקוראים לו 'קדמון'. בחסידות מה שה' "שיער בעצמו בכח מה שעתיד להיות בפועל" נקרא מדרגת 'קדמון' שלפני הצמצום[לו]. ההשערה הזו מקבילה למושג מוחא סתימאה. כמו שממוחא סתימאה של הכתר יוצאות שערות הדיקנא כך מהשיעור שה' שיער בעצמו בכח יוצא קו לתוך החלל. [דרך הקו מההשערה?] כן. החכמה של אדם קדמון יונקת דרך ועל ידי הקו מההשערה שה' "שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל". זה דוגמת מוחא סתימאה.

ושיער בעצמו הנ״ל נק׳ בחי׳ קדמון [לזה קוראים קדמון].

שרש המדות במדרגת 'אחד'

וחכמה זאת לשער בעצמו כו׳ [הרי החכמה שה' משער בעצמו היא מדרגה של חכמה והיא] נתגלית אחרי גילוי הרצון להיטיב ומח׳ דאנא אמלוך שנקרא בחי׳ אחד [היא מתגלה אחרי מה שלמעלה ממנה, שנקרא הרצון להטיב והמחשבה דאנא אמלוך שדברנו קודם] (ו[המחשבה של "אנא אמלוך"] הוא ע״ד בחי׳ גולגלתא שבבחי׳ אצי׳ כו') [זוהי הגלגלת שבבחינת 'אחד'. הוא אומר שהשיעור במדרגת 'קדמון' הוא בחינת מוחא סתימאה ואילו 'אחד' הוא הגלגלתא], ורצון הנ״ל נמשך מבחינת טבע הטוב [זה שיש רצון להטיב ורצון של "אנא אמלוך" הוא בגלל שיש "טבע הטוב"].

זהו ההבדל בין ההעתקה לאור אין סוף שלפני הצמצום ומה שהסביר קודם בעולם האצילות לבין – אני מקוה שאנחנו זוכרים – מה שלמדנו פעם קודמת. פעם קודמת הוא דיבר בנפש, וכשהוא הגיע לדרגה השלישית הוא דיבר במקביל גם על טבע הטוב, שהוא תכונה עצמית בעצם הנפש, החסד שבעצם הנפש, ואחר כך גם על חסד התענוג הנפש, מה שאדם מתענג על החסד. כל פעם הוא אמר את שני הדברים במדרגה אחת, הוא לא חילק.

כשהוא מדבר בנמשל בעולם האצילות, עתיק דאצילות, בשבילו הוא כחות התענוג – להתענג על החסד הוא עתיק באצילות. אבל עתיק שלפני הצמצום הוא לא להתענג על החסד, אלא עצם טבע הטוב. עוד פעם, זהו ההבדל הקטן שמאד מאד עמוק ומשמעותי. שוב, בנפש שלי אין את שתי הרמות של אצילות ואחר כך עולמות האין סוף, אלא הכל מצומצם למבנה אחד. במבנה זה, כשאני מגיע לעתיק, שם הפנימיות היא מה שבעצם אני טוב, בן אדם טוב, ויש מה שממילא כל התענוג שלי הוא ההוכחה, אבן הבוחן, שאם אתה באמת טוב אתה מתענג רק על טוב. כמו שאמרנו פעם קודמת, אם האדם רע הוא אוהב סרטי טרור ואם הוא טוב הוא אוהב סרטי אהבה.

שעשועים עצמיים – ממוצע בין 'יחיד' ל'אחד'

שוב, בנפש הוא לא חילק, אבל כאן הוא מחלק לי בעולמות העליונים לשתי רמות לגמרי. כשהוא מדבר על עתיק בעולם האצילות זו ההתענגות על הטוב, אבל כשהוא מדבר על עתיק באור אין סוף שלפני הצמצום – מדרגת 'יחיד' בלשון אדמו"ר האמצעי^לד – הוא רק עצם טבע הטוב, לא ההתענגות. לכן מה שקורה הוא שהשעשועים העצמיים שלפני הצמצום הם באמצע. מצד אחד הוא לא קורא להם 'אחד', בגלל ש'אחד' הוא הרצון להטיב שנקרא "כד סליק ברעותיה למברי עלמא"[לז], כאשר עולה ברצונו לברוא את העולם, ואחר כך תיכף ומיד מצטרפים אליו הרצון והמחשבה של "אנא אמלוך" – להם הוא קורא 'אחד' בערך מדרגת גלגלתא. עתיק, שהוא 'יחיד', הוא רק טבעים עצמיים, בלי עֹנג, ולכן החכמה של עתיק היא מן חכמה עצמית, לְמה שבעצם הנפש הוא חכם, מבלי לקרוא לכך שעשועים עצמיים.

אם כן, איפה השעשועים עצמיים למעלה, בשרש הראשון? הם מן מעבר, משהו באמצע. בכל מבנה של רבי הלל בכל החסידות, בכל הקבלה שלו, הם נקודת התורפה, בגלל שלשעשועים העצמיים שלפני הצמצום אני לא יכול לקרוא 'יחיד'. עשר הספירות של עתיק לפני הצמצום נקראות 'יחיד', אבל אני לא יכול בשום פנים ואופן לומר ששעשועים עצמיים הם 'יחיד', בגלל שיחיד הוא יחיד, לא שנים – הוא גם לא שעשועים וגם לא תענוג בשום רמה של תענוג. אם כי בסוף, כשאני אגיע לכתר, אני אומר שהכתר הוא עצם העֹנג והרצון, אבל לא של שעשועים.

אצל הרבי הרש"ב זה נקרא[לח] תמיד מה שעצם הנפש "נושא בחובו כחות", אבל אין שם שום גילוי כח, שום דבר גלוי. מה שעצם הנפש אינו משולל משום דבר שבעולם – אלו הספירות שבעצם הנפש. אבל אין שום שעשועים. איפה עומדים השעשועים? ודאי לא ב'יחיד', אבל גם לא 'אחד' שלמטה מ'יחיד', שמתחיל רק מהרצון להטיב וממחשבת אנא אמלוך. צריך לומר כמו שאמרנו, שהשעשועים אכן יותר שייכים ל'אחד' מאשר ל'יחיד', לשכל של 'אחד'.

'יחיד' – חסד שבעצמיות

מה שאמרתי עכשיו, אם תסתכלו במאמר "הרכבת אנוש לראשנו"[לט] במפה שבסוף תראו את כל המדרגות האלו. אבל מה שכאן רבי הלל מחדש – הוא כותב אולי הכי ברור ממה שראיתי אצלו – בפשטות שמוחא סתימאה הוא 'קדמון', גלגלתא היא 'אחד' ועתיק עצמו הוא 'יחיד'. יש בעתיק עשר ספירות. זה שעתיק הוא 'יחיד' שלמעלה מאחד זאת אומרת שאני לא יכול לומר בו שום חויה – אין שם חויות. לכן אם שעשועים עצמיים הם איזה סוג של חויה ודאי שהם לא מתאימים שם.

שהוא בחי׳ החסד שבעצמי׳ [הוא לא אומר כאן שזה להתענג. כאן הוא מדבר על טבע הטוב שהוא] בחי׳ יחיד ממש אשר גם שם כלול מי״ס כמ״ש בשעה״י [של אדמו"ר האמצעי] כו' (והוא ע״ד דוגמא י״ס דע״י דאצי׳ כו').

בכל זאת, הוא אומר ש'יחיד' הוא כמו עשר ספירות של עתיק יומין דאצילות. אבל מה? הדיוק כאן הוא שכאשר הוא המשיל לעשר ספירות דאצילות הוא דיבר על תענוג ואילו כשהוא מדבר כאן על המקביל שלו לפני הצמצום, על 'יחיד' – אין פה שום תענוג, כמו שאמרנו הרגע, במובן של חויה כל שהיא, רק מדות טבועות, נטועות וקבועות בעצם הנפש. לכן כאשר הוא דיבר קודם במשל על עצם הנפש הוא היה צריך לערבב את שני המושגים האלו יחד. כך הוא כשדיבר על עתיק כפי שהוא בנפש, אבל כשהוא מדבר עליו בעולמות הוא יכול להפריד בין שני הממדים האלו.

שרש מדות דא"ק (ועצם הרצון שבו) במדרגת 'אחד'

והנה יובן גם בבחי׳ ומדריגות האלו ע״ד הנ״ל באצי׳

אחרי שהגדרתי לך את ההקבלות, ש'קדמון' הוא מוחא סתימאה, 'אחד' הוא גלגלתא ו'יחיד' הוא עתיק, אני יכול לומר את כל הסדר שאמרתי קודם גם פה, במקום גבוה זה – את כל הדילוגים של הדביקות וההתקשרות, המדות והשכל.

שבחי׳ המדות דא״ק [המדות של אדם קדמון שלמעלה מאצילות לגמרי] שרשם למעלה מבחי׳ חכה״ק דא״ק רק בבחי׳ עצם הרצון דא״ק,

גם בא"ק יש גלגלתא כביכול. אז אני אומר ששרש הידים של א"ק הוא בגלגלת שלו, לא במח שלו, במחשבה הקדומה דא"ק. הביטוי 'עצם הרצון דא"ק' הוא חידוש, הוא לא כתב אותו קודם. הוא לא זהה מדרגה כזו קודם, רק מובן מאליו שגם בא"ק יש עצם הרצון.

ושרש המדות שכלולים בעצם הרצון הנ״ל [בתוך עצם הרצון יש שרש של מדות ו]הוא למעלה אפי׳ ממה ששיער בעצמו

עצם הרצון של א"ק הוא אחרי הצמצום. הוא אומר ששרש הגלגלת של א"ק יותר גבוה מכל ההשערה – מה שה' "שער בעצמו בכח" – שלפני הצמצום. בכל זאת, שרשו האמתי של עצם הרצון דא"ק הוא ברצון הפשוט להטיב, שיותר גבוה מההשערה, שה' משער מה לעשות.

אולי ניתן לזה הסבר: מה עיקר החידוש כאן שלא היה לי קודם? פה מודגש שיש צמצום מוחלט באמצע. קודם לא דברנו על צמצומים, היה רק את הצמצום הלא-מוחלט של הדיקנא. גם הדיקנא הוא צמצום, אבל לא צמצום מוחלט כמו הצמצום הראשון. בלשון החסידות, הוא לא צמצום של סילוק, אלא של מיעוט. אבל כאן מדובר על צמצום שאנחנו יודעים שהוא של סילוק, צמצום גמור. אף על פי כן אני אומר שעצם הרצון, הרצון הכי גבוה לאחר הצמצום, שרשו האמתי הוא ברצון הפשוט להטיב, שיותר גבוה מההשערה שה' "שיער בעצמו כל מה שעתיד להיות בפועל", מכל תכנית העבודה.

השתלשלות הכתרים מ"ראש" ל"ראשון"

הדבר הזה מזכיר בקבלה את הכלל שנקרא "השתלשלות הכתרים זה מזה"[מ]. מה הכונה? נביא דוגמה מפרשת השבוע. כתוב "החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה"[מא]. יש הרבה דיוקים כאן למה צריך את החלק השני של הפסוק בכלל? מה ההבדל בין ראש לראשון? כתוב[מב] ששניהם בכתר.

לילד שנולד לנו היום קוראים נחשון (אפשר להעביר את לאבא של הילד, זו השתתפות שלי בסעודה[מג]). מה זה נחשון? כמו שמשון, כמו אישון. מהי תוספת ה-וֹן בסוף? קטן. נחשון הוא נחש קטן, כמו ששמשון הוא שמש קטן ואישון הוא איש קטן, כך הרד"ק אומר[מד]. [מה זה "אישון"] "כאישון בת עין" – איש קטן שמשתקף בתוך העין. זה נקרא "ונח מצא חן בעיני הוי'"[מה] – איש קטן הפוך בתוך העין.

לפי זה, מהו ראשון לגבי ראש? ראש קטן. יש ראש גדול שנקרא ראש, ויש ראשון, "ראשון לציון"[מו]. ראשון לציון שמתעקש להיות הראשון לציון הוא ראש קטן... כתוב שראשון הוא צמצום. קודם יש מדרגה של "החדש הזה לכם ראש חדשים", אחר כך היא מצטמצמת ונעשית "ראשון הוא לכם לחדשי השנה" – כבר מתחיל להיות חדשי השנה, עם השתנות. "ראש חדשים" הוא למעלה משנה, משינוי. יש בזה הרבה אריכות, רק נאמר את הווארט הזה.

זו דוגמה לעצם הרצון של א"ק, אדם קדמון, ביחס לרצון הפשוט להטיב שלפני הצמצום. הרצון להטיב ומחשבת אנא אמלוך לפני הצמצום הם כמו "החדש הזה לכם ראש חדשים", אבל אחר כך, אחרי הצמצום, נעשה "ראשון הוא לכם לחדשי השנה". אף על פי כן, שרשו האמתי של הראשון הוא הראש", "ראש חדשים" – הראש של הגלגלתא, לא של השכל, לא מה ש"שיער בעצמו בכל כל מה שעתיד להיות בפועל.

צמצום הרצון – תכניות להבאת המשיח

נאמר עוד משהו, משל יותר טוב: תמיד אצל חסידים מדרגה שבאין ערוך היא כמו שנמצאת אצל הרבי, רבי אמתי, צדיק אמתי. איך שהדבר נמצא אצל חסיד, כלומר, אדם מהשורה. בן אדם רגיל הוא לאחר צמצום, כלומר, הדבר הוא באין ערוך אליו.

לעניננו, יש את הרצון האמתי של הרבי, הרבי רוצה להביא משיח, זהו רצונו האמתי של הרבי. הרבי שלנו פעם אמר שהוא משוגע על משיח[מז], זהו ביטוי של הרבי בעצמו. הוא רוצה להביא משיח, מה הוא יכול לעשות?... אז יש את עצם הרצון של הרבי להביא משיח. יש לו איזו תכנית איך עושים את זה – טנקים, מבצעים.. מאז ומתמיד, כבר ארבעים שנה, הוא בונה ומשער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל. הכל תכנית עצומה איך להביא את המשיח.

התכנית היא רק בגלל שהוא רוצה אותה, הוא 'משוגע' על זה. אם אתה לא משוגע על זה לא קיים אצלך "שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל". אם אתה לא משוגע על משהו אתה בכלל לא מתכנן מהפיכה בעולם. אתה חי ושוחה עם הזרם, אתה לא מתכנן עולם חדש. להיות משוגע על משהו ברצון הוא גופא הכונה שאתה עכשיו הולך לתכנן עולם חדש.

קצת מזכיר לי את הגמרא – מי התנא שפחד מעולם חדש? כמסופר על רבי אלעזר בן פדת[מח], שאם תתעקש להפוך את העולם ולברוא אותו מחדש אולי יהיה לך מזל. הוא פחד מזה, לא הלך על זה, אבל אם אתה משוגע על משהו אתה הולך עליו. בסדר, קדימה, בא נשים פס ונעשה משהו חדש.. אבל אי אפשר לעשות משהו חדש בלי תכנית, בלי שכל, בלי ראש – אז עושים תכנית, "שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל".

כדי להתחיל ליישם את התכנית, אפילו את השלב הראשון ביותר, נעשה איזה צמצום. צריך לצמצם את כל בהירות התכנית כדי להתחיל טיפין טיפין לעבוד בשטח.

צמצום הערך בין רבי לחסיד

יש את החסיד שלך, יהושע בן נון שלך ש"לא ימיש מתוך האהל"[מט] שלך, אבל יש צמצום ערך מוחלט בין משה רבינו לבין אותו יהושע. איך שיהושע התלמיד תופס את הרצון, נאמר שהוא הופך להיות הרצון שלו. מה שהוא כותב כאן על אותו רצון של יהושע – שרשו הוא ברצון של משה רבינו, של הרבי, לא בתכנית שלו אלא למעלה ממנה. מאין לי שהרצון של התלמיד הוא בפירוש לא בערך? אני אומר שהראשון הזה שהוא ראש קטן לאחר הצמצום שעדין מאיר בו מעצם הרצון כמו שהוא אצל הרבי האין סופי, יותר גבוה מכל התכנית שלו.

שוב, איך זה יכול להתבטא בפועל? [כמו שאמרו שהרבי משיח לפני שהוא גילה את התכניות שלו] זאת אומרת שהוא קורא את התכנית לפני שהוא מתגלה? [אני לא חושב שהוא קורא את התכנית] אז איך הוא יכול להתבטא אחרי שיש כבר תכנית, אחרי שהרבי סירטט את התכנית לגאולה? אם הרצון שלי הוא רצון אמתי כמו הרצון של הרבי הוא יותר גבוה מהתכנית.

זה מתבטא בכך, כמו שהרבי דרש מהחסידים בסוף: "אני את שלי עשיתי ועכשיו עשו ככל אשר ביכלתכם"[נ]. עם כל התכנית – אתם תעשו. יעזור רק אם תעשו כמו שאתם מבינים את התכנית. זה תופס רק אם הרצון שלכם הוא הרצון שלי, אם הוא מושרש ברצון שלי שלמעלה מהתכנית שלי. אז אני יכול לומר לך שתעשה אתה תכנית, לפי הראש הקטן שלך, בגלל שהעיקר הוא הרצון המשותף שלנו. אם הצלחתי להדביק אותך, כלומר, להעתיק רצון – אני נותן לך גם חופש מסוים וזה מתבקש ממילא בביצוע התכנית, בסדר עדיפויות של הרבי, ואפילו גם בכל מיני חידושים שאתה תחדש לי. אני סרטטתי הכל, אתה תוסיף כל מיני דברים משלך.

זהו משל שמנסה להמחיש מה הכונה שעצם הרצון של א"ק מושרש ברצון הפשוט להטיב שלמעלה מההשערה, למעלה ממה שה' "שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל".

שרש הרצון להטיב ('אחד') ברצון וענג הנעלם ('יחיד')

עכשיו הוא אומר עוד יותר:

רק בבחי׳ עצם הרצון להיטיב שבו מלובש בחי׳ המדות כמ״ש בבחי׳ יחיד הנקר׳ טבע הטוב [כמו שאמרנו שחסד דעתיק מלובש בגלגלתא כך גם בגלגלתא של 'אחד', שהיא הרצון להטיב, מלובש עצם מדת טבע הטוב של 'יחיד', של עתיק], ושרש מדות אלו [של עתיק, שהן עצם טבע הטוב של ה' כביכול] הוא למעלה מבחי׳ החכמה שבעצמות ממש

לחכמה שבעצמות ממש הוא לא קורא שעשועים עצמיים. גם קודם הוא לא השתמש בביטוי שעשועים עצמיים כדי לא לבלבל אותנו. אם קודם הוא היה אומר שהיא שעשועים עצמיים גם פה היינו חושבים שזה אותו הדבר. גם קודם הוא דיבר רק על חכמה של עתיק. כשהוא מדבר על חכמה שבעצמות ממש היא באין ערוך יותר משעשועים עצמיים.

כי הם מושרשים בבחי׳ רצון ועונג הנעלם שבעצמות ממש שאינו נבדל כלל מן העצמי' כו').

עד כאן. בפעם הקודמת למדנו את הקטע הזה מרבי הלל שהוא מפה שלמה על כל העולמות, החל מהאדם ואחר כך שתי רמות, אחת בנפש ואחר כך אחת באצילות, אריך ועתיק באצילות ואחר כך בעולמות אין סוף. מי שתופס כאן את המבנה, זה כמו ללמוד את אוצרות חיים של החסידות, תפסת פה את כל מערכת ההשתלשלות. אבל שוב, הנקודה כאן היא לא להסביר את סדר ההשתלשלות אלא להסביר את הקפיצות בין יש ליש.

שני החידושים בדברי רבי הלל

רק נחזור לרעיון של יש ואין: בכל המדרגות של אין יש זרימה, אחידות ביניהן. [באין אין דילוגים?] במערכת של האין כל הזמן יש עילה ועלול, דוקא באין, ואילו ביש ישנם כל הזמן דילוגים. רק הוספנו משהו שלא כתוב כאן אלא במקום אחר, שהכח שפועל את הדילוגים, הכח הנעלם, האין שבין היש ליש, קשור באיזשהו אופן עם האין שלנו, עם השכל.

עוד דבר שהוא חידש בהתחלה, חידוש מאד מאד יפה: בכל מקום שיש מדה, רגש, יש שני ממדים – הרגש עצמו, חיצוניות המדה, ופנימיות המדה שהיא מה שהלב הוא כלי לקבל הארה. כלומר, הכונה ותדרוך מהשכל. התדרוך שהוא מקבל מהשכל מגיע דרך מדות השכל. השכל נכנס להיות פנימיות המדה שלו, שהיא השכל שבמדות. פנימיות המדה – השכל שבמדות וגם המדות של השכל – הכל קשור למערכת השכלים, סדר השכלים. [מהן המדות של השכל?] כמו בית הלל לקולא ובית שמאי לחומרא – נטיות שכליות, לא רגש. נטיות בשכל לחסד או לגבורה[נא].

נסכם:

	שרש חיצוניות המדות	שרש פנימיות המדות	שרשן הנעלה של חיצוניות המדות
שלב א'	מדות דא"ק	מחשבה הקדומה דא"ק	עצם הרצון דא"ק
שלב ב'	רצון דא"ק	השערה בכח – קדמון	עצם הרצון להטיב – אחד
שלב ג'	עצם הרצון להטיב – אחד	שעשועים עצמיים – בין יחיד לאחד	רצון ועונג הנעלם – יחיד

הכל מדות או הכל חב"ד

[יש דבר כזה 'שכל בעצמו' בלי מדות?] פעם דברנו על כך. יש, להשכיל בגימטריאות... [מה יש להשכיל בזה? שאחד הוא בחינת השתוות, שנים בחינת זווג ושלשה הם אחדות. הכל אותו דבר...] זה בגלל שאנחנו עושים מגימטריאות עשירוֹת, עם רגש... יש אנשים שעושים גימטריאות יבשות... [בכל זאת, הרב, באמת יש שכל חוץ ממדות?] כתוב[נב] שבעולם האצילות, בתיקון, אין נקודה של מה בלי בן. בעולם האצילות כל נקודה כלולה משניהם. כלומר, ממברר ומתברר. בעולם מתוקן כזה המדות הן המתברר. בכל נקודה יש את נקודת השכל המברר ואת המדה המתבררת, כמו אור וכלי. אבל יש דבר שנקרא "שם מה החדש"[נג] לפני שהוא נעשה מעשה מרכבה. כתוב לפי האריז"ל[נד] שמרכבה היא עצם החיבור בין מה המברר לבין בן המתברר. לפני שהרכב זה נעשה, יש דבר כזה שֵׂכל שהוא "שם מה החדש".

[בחנוכה בסמנריון[נה] בכתבי האריז"ל, אני לא זוכר לאיזה ענין, אבל אמרת שם במבנה של גדילת המוחין שכל זה הוא התפתחות של המדות] זהו כלל גדול של האריז"ל בז"א. יש לפעמים בכתבי האריז"ל[נו] שהכל בסדר, אין מדות בכלל, הכל חב"ד – כמו שלמדנו באותו סמינר[נז] – הכל חכמה בינה ודעת. גם אין כתר – הכל חב"ד. מצד שני, אם אני מסתכל ומביט על המציאות מבחוץ הכל מדות. אלו כמו שתי דעות, שתי נקודות מבט. כשאני רואה הכל מבחוץ אני רואה הכל מדות, הכל צבעים, כמו שדברנו על שחור לבן וצבע. [האם יש משהו בשכל חוץ מהפשטה. האם שחור-לבן הם רק הבעה או הפשטה של צבעים או שיותר מזה. אם יש שכל בפני עצמו, אז שחור ולבן הם ענין בפני עצמו ואם אין שכל בפני עצמו הם רק פרשנות מעמיקה לעולם הצבעוני] יכול להיות שיש דברים ש"לא ראיתם כל תמונה"[נח] – יש אולי שכל שאין לו תמונות. כמו ידיעת השלילה של הרמב"ם [נט]. הרמב"ם יאמר לך ששכל טהור הוא ידיעת השלילה. ברגע שיש חיוב של משהו יש מה שנקרא "לובש צורה"[ס]. [אדרבה, בדיוק הרמב"ם שאומר שהשכל הטהור הוא ידיעת השלילה אולי הוא לא כל כך רחוק מהמהר"ל שאומר שלמעלה זה לא שכל. הם כמעט אותו דבר] כתבנו על זה גם בחקירה-קבלה-חסידות[סא], שידיעת השלילה של הרמב"ם מתחילה להיות גובלת בשלב הבא שהוא הקבלה. כך אבולעפיא תפס את הרמב"ם, שידיעת השלילה היא מבוא לקבלה, מבוא למהר"ל במדה מסוימת.

[לכאורה זוהי גם אותה שאלה בין רבי אייזיק לרבי הלל לפי איך שהרב הציג את זה – ממה הכל מתחיל. רבי הלל יגיד שהשכל עובד רק על הרגש ורבי איזייק יגיד הפוך. תלוי כשאתה הולך למעלה איפה אתה נעצר, ברגש או בשכל] על הדבר הזה דברנו הפעם קצת אחרת. יש אחד שאוהב לחשוב על רגש ולהתבונן בו – להתבונן במדות ולנתח רגש כמו פסיכולוג – ויש אחד שמתרגש משכל, מתפעל, יש לו התפעלות משכל, כמו פלפול עמוק בגמרא. עיקר הכיף שלו הוא להתפעל משכל. יש אחד שעיקר הכיף שלו הוא להבין רגש.

[פעם למדנו אצל רבי אייזיק – לא זוכר איפה – שאנא אמלוך הוא לא רק היכי תמצי לתכלית הטוב להטיב, אלא יש בו משהו עצמי] בסדר, זה שרש המלכות ברדל"א. אפילו פה, שהוא מדבר על כתר, מקום הכתר הוא עונג ורצון, אבל יש אמונה. שרש המלכות הוא באמונה שלמעלה מעונג ורצון בתוך הכתר, "רישא דלא ידע ולא אתידע"^יג.