לא תהיה משכלה תשי"ב (ד)

בע"ה

ט"ז אדר א' תשנ"ז – שכם

אות ג

עד היכן מגיעה עבודת האדם

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בשיעור זה המשיך הרב ללמד את מאמר ד"ה לא תהיה משכלה תשי"ב – אות ג. השיעור עסק במדרגות אליהן מגיעה עבודת האדם. הרב הסביר זאת כשלש דרגות של השתלשלות-התלבשות-השראה שבהשתלשלות, והביא על כך משל מנותן צדקה. אחרי דרגות אלו הרב מנה למעשה עוד שלש דרגות – אריך, חיצוניות עתיק ופנימיותו – בתוספת דוגמאות. לבסוף הוסבר על פי המאמר ההבדל בין הפסוקים "וכל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך..." לבין "והסירתי מחלה מקרבך".

א. נגיעת העבודה בסדר ההשתלשלות

עד היכן עבודת ישראל מגעת

נגנו מניגוני קובליץ.

אנחנו כאן בעמוד 5 באמצע. הנושא הוא עד היכן מגיעה העבודה שלנו, שעל כך כתוב "צור ילדך תשי"[ב], שאם לא עובדים את ה' מתישים כביכול כח גדולה של מעלה[ג]. אבל למעלה מזה, שלפי הביטוי שהרבי מביא מספר עבודת הקודש, שה' הוא "אדון, יחיד, שורש השורשים"[ד], שם לא מגיעה העבודה, וממילא לא עושים שם שום פגם.

אמרנו שזה בעתיק בכללות. אבל אחר כך בהמשך אנחנו נראה שיש מקום, מקום הכי עמוק, "בתי גואי"[ה], שגם שם ובעיקר שם "תבכה נפשי מפני גוה"[ו], "גאותן של ישראל"[ז].

נגיעת העבודה בהשתלשלות-התלבשות-השראה שבהשתלשלות

בכל אופן, כאן אנחנו מדברים על איפה שעבודה כן נוגעת בסדר ההשתלשלות, והחידוש היה בפעם הקודמת[ח] שבתוך ההשתלשלות יש גם שלש מדרגות – הכלים, האורות ושורש האור, האור מקיף לפני שיורד לתוך הכלי, הכל נקרא השתלשלות. אמרנו שהן השתלשלות, התלבשות והשראה שבהשתלשלות. מה שהרבי הולך כאן להסביר הוא שבכל המדרגות האלו, גם בהשתלשלות של ההשתלשלות, הכלים, גם בהתלבשות, מה שמתלבש בתוך הכלים, האורות, וגם באריך, בחיצוניות הכתר – חיצוניות הכתר היא השראה של ההשתלשלות, המקיף שלה ששייך להשתלשלות – העבודה שלנו נוגעת, ואם לא עובדים את ה' על כך כתוב "צור ילדך תשי".

אבל הפגם הוא אחרת. הוא אומר שהפגם בכלים הוא ממשי, שהכלי לא מתפקד. לא רק שהוא לא מתפקד, יש איזה חסרון בתוך הכלי, שיש פגם בכלי. הוא אומר שהאור מסתלק מהכלי, ואם כי שלא קרה לו בעצם שום דבר, הוא רק עזב. בכל מקום שיש פגם, כמו בגוף, שאם יש איזה פגם, איזו מחלה בגוף אז באותו מקום על כל פנים החיות מסתלקת. לחיות מצד עצמה לא קרה שום דבר, אבל זה שהחיות לא נמצאת בתוך האבר, בתוך הכלי שלו, בתוך אותו מקום של הכלי – זה מה שאמרנו קודם שהוא לא מתפקד את התפקיד שלו. הרי התפקיד שלו הוא כאן להיות בתוך הכלי, להאיר החוצה דרכו. רק הכלי מצמצם אותו כדי שהוא יאיר החוצה, אז זה שלא מתפקד את התפקיד גם נחשב לו בעיה, אף על פי שהוא שלם.

למשל, נאמר שכל הענינים נסגרים כאן והולכים הביתה, חוזרים לגוש דן, הכל נסגר, בסדר, אז נוכל ללמוד שם תורה, והכל יהיה בסדר גמור, כאילו לא קרה לנו שום דבר. זה המשל שהוא מביא כאן, משהו כזה. הוא אומר שכן קורה משהו, אף על פי שכאילו לא נגע בך בכלל, אבל מישהו הכריח אותך לעזוב את השטח שלך, את השליחות שלך, לתקן שם. אז זה שאתה עוזב שם זו בעיה גדולה, חסרון גדול מאד. זו כביכול הבעיה של האור, כאשר אנחנו פוגעים בו יתברך, שלא עושים את הרצון שלו.

נגיעת הפגם בשורש האור

עכשיו הוא אומר עוד יותר מזה – שגם בשורש של האור, שלכאורה אף פעם לא היה בשטח, כמו המשלח נאמר, הרבי ששלח, כשחוזרים לרבי כל השלוחים שלו, מה קורה לו? גם לו, אותו רבי ששייך לשליחות של האורות שלו, גם לו זה נוגע. הכלי הוא השטח, הכלי נשבר או נפגם או משהו, האור עזב וגם השורש, מקור האור שהוא המקיף שלו – הוא גם כן הותש, "צור ילדך תשי". נקרא את זה בפנים שוב, לא קראנו הכל בפנים. אנחנו דיברנו בסוף השיעור הקודם שמרוב השתלשלות הכלים מתהווים הנבראים. זה נושא, לא נכנס אליו עוד פעם, בגלל שזה יגזול מאיתנו הרבה זמן.

פגם בכלים – פגם בעצמו

אולי כן חייבים לומר משהו: מה הפגם של הכלים? הכלים הם המציאות של הזולת ממש, או השורש שלו. אז אם הזולת לא עובד כראוי הוא כביכול פוגם בעצמו. לומר שאני לא עשיתי משהו, שלא קיימתי מצוה, לומר שזה פוגם בכלים למעלה – זה נקרא שאני פוגם בי, בעצמי. הכלים הם השורש שלי, אני מתהווה מהם, הכלים עושים לי מקום. אז הפגיעה-הפגם בכלים היא בעצם מה שאדם פגם בעצמו, שהחסיר בעצמו, שלא קיים את רצון ה'.

נגיעת העבודה באור

וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁגַּם בְּהָאוֹר נוֹגֵעַ עִנְיַן הָעֲבוֹדָה,

לכאורה האור הוא לא השורש שבי. כשאני אומר שהכלי הוא השורש שלי הכוונה גם לנשמה שלי וגם לגוף שלי, גם האור שלי וגם הכלי שלי. כתוב שמהכלים בעולם האצילות שיורדים לבי"ע נעשו האורות[ט], כלומר הנשמות שלמטה. כל כולי, גם הפנימיות וגם החיצוניות – הכל מהכלים, אז אני פוגם בעצמי אני פוגם בכלים. אבל יש שם למעלה אורות פנימיים.

דְּהִנֵּה, אַף שֶׁהֶעְדֵר הָעֲבוֹדָה פּוֹגֵם רַק בְּהַכֵּלִים וְלֹא בְּהָאוֹר [מה שאמרנו קודם], מ"מ, ע"י הַפְּגָם בְּהַכֵּלִים מִסְתַּלֵּק הָאוֹר מֵהַכְּלִי. וְהַסִּלּוּק מֵהַכְּלִי נוֹגֵעַ גַּם בְּהָאוֹר, שֶׁהֲרֵי כַּוָּנַת הָאוֹר הִיא שֶׁיָּאִיר בַּכֵּלִים, וְכַאֲשֶׁר הָאוֹר מִסְתַּלֵּק מֵהַכְּלִי, אֲזַי אֵין הָאוֹר מְמַלֵּא אֶת תַּפְקִידוֹ. וְזֶהוּ שֶׁעִנְיַן הָעֲבוֹדָה נוֹגֵעַ גַּם בְּהָאוֹר, כֵּיוָן שֶׁבְּהֶעְדֵּר הָעֲבוֹדָה נַעֲשָׂה סִלּוּק הָאוֹר שֶׁמִּסְתַּלֵּק מֵהַכְּלִי, וּבְמֵילֵּא לֹא נִשְׁלֶמֶת הַכַּוָּנָה שֶׁבּוֹ.

נגיעת העבודה בבחינת אריך

אז עד כאן סילוק האור, מה שהעבודה נוגעת גם לאור:

וִיתֵרָה מִזֶּה [עכשיו הוא יאמר עוד יותר], שֶׁעִנְיַן הָעֲבוֹדָה נוֹגֵעַ גַּם בְּהָאוֹר שֶׁלְּמַעְלָה מֵהִתְלַבְּשׁוּת בַּכֵּלִים [מה זה? אריך. אורות וכלים הם מחכמה ולמטה, הכל כאן בעולם האצילות. אריך הוא חיצוניות הכתר, אור, שורש כל האורות, אין שם כלי. יחסית לעולם האצילות, הוא שורש האורות. אומרים שגם שם הפגם נוגע, בחיצוניות הכתר], שֶׁהֲרֵי גַּם הָאוֹר שֶׁלְּמַעְלָה מֵהִתְלַבְּשׁוּת בַּכֵּלִים ה"ה שֹׁרֶשׁ עכ"פ לָאוֹר הַמִּתְלַבֵּשׁ בַּכֵּלִים. [זה נקרא הסובב השייך לממלא, תמיד בלשון החסידות[י]. היות שהוא סובב כל עלמין הכוונה שיש לו שייכות לעולמות, כמו שהממלא כל עלמין ממלא את העולמות, הוא סובב אותם ושייך להם. תכף נאמר את זה עוד יותר טוב]

וְזֶהוּ שֶׁעִנְיַן הָעֲבוֹדָה נוֹגֵעַ בִּבְחִינַת אֲרִיךְ, כִּי, בְּחִינַת אֲרִיךְ הוּא שֹׁרֶשׁ לַנֶּאֱצָלִים, וְכֵיוָן שֶׁבְּנֶאֱצָלִים נוֹגֵעַ עִנְיַן הָעֲבוֹדָה כַּנַ"ל, לָכֵן גַּם בְּשֹׁרֶשׁ הַנֶּאֱצָלִים (בִּבְחִינַת אֲרִיךְ) נוֹגֵעַ עִנְיַן הָעֲבוֹדָה. וְרַק בִּבְחִינַת עַתִּיק אָמְרוּ רז"ל וְכִי אִכְפַּת לֵי' כוּ',

המאמר ששואל מה אכפת לה' אם לשחוט את הבהמה מהצוואר או מהעורף, "הוי אומר שלא נתנו המצות אלא לצרף בהן את הבריות" נאמר לגבי עתיק, אבל עד אריך ועד בכלל, "צור ילדך תשי", "ועתה יגדל נא כח אדני", או שמגדילים את כח גדולה של מעלה או שמתישים את כח גדולה של מעלה. זה נאמר עד אריך ועד בכלל. ["בתי גואי" שהקב"ה בוכה עליהם הם אריך?] לא, הם פנימיות עתיק [אז למה זה נוגע?] לזה נגיע, עוד לא הגענו לזה, רק הקדמתי.

אי נגיעת העבודה בבחינת עתיק

כִּי, בְּחִינַת עַתִּיק הוּא אָדוֹן יָחִיד שֹׁרֶשׁ הַשָּׁרָשִׁים [זה הביטוי הזה שהרבי משתמש בו מהספר עבודת הקודש],

אם הוא שורש השורשים שוב הדרא קושיא לדוכתא לכאורה. כל פעם שאתה אומר שמשהו שורש למשהו, אז אם הוא מגיע למה שלמטה ממנו, שמשתלשל ממנו, כמו עילת העילות, שאם הדבר מגיע לעלול אז הוא גם מגיע באיזשהו אופן לעילה, כמו שאמר כאן. אם כן, מה הרווחנו שאמרנו שהוא שורש השורשים? צריך לחלק. צריך לומר שכאן אין שום קשר בין השורש לבין השורשים שלו, בגלל שאחרת הוא בדיוק אותו הסיפור, אלא:

שֹׁרֶשׁ הַשָּׁרָשִׁים דַּיְקָא, וְלֹא שֹׁרֶשׁ הַנֶּאֱצָלִים,

מה שאמרתי עכשיו הוא המשפט הזה. קודם הוא רוצה לתרץ אותו, שלא נחשוב שהוא שורש הנאצלים, אין לו שום קשר לנאצלים אם הוא רק שורש של השורשים, אבל עדיין הדרא קושיא לדוכתא – שורשים של מה? שורשים של הנאצלים.

כֵּיוָן שֶׁהוּא לְמַעְלָה מִלִּהְיוֹת שֹׁרֶשׁ לַנֶּאֱצָלִים. [כמו שאמרנו עכשיו] וּבֶאֱמֶת נִבְדָּל הוּא גַּם מֵהַשָּׁרָשִׁים [מהי השתלשלות? שדבר מוליד דבר. סדר הדורות נקרא השתלשלות, תולדות. מה שאמרנו תמיד שראש של היסטוריה הוא ראש של חיצוני, של תולדות, לכאורה זה ככה. בגלל שזו רק השתלשלות, אין בה שום משהו שבאמת למעלה מהזמן והמקום. אבל כאן אנחנו מדברים בעתיק], שֶׁהֲרֵי עַתִּיק הוּא מִלְּשׁוֹן וַיַּעְתֵּק, וְהַיְנוּ שֶׁהוּא מֻבְדָּל גַּם מִבְּחִינַת אֲרִיךְ,

אריך הוא השורשים. נאמר שתשע הספירות נקראות ט' היכלין דאריך, הם השורשים. מהו שורש? דבר שמתחת לקרקע, ובנפש הוא דבר לא מודע. נאצלים הם כמו בעולם האצילות, הכחות הגלויים של הנפש, מחכמה ולמטה, המודע. המושג שורש בכל מקום – כמו טיפול שורש – הוא הלא-מודע. הספירות של אריך הן השורשים, אבל השורש של כל השורשים הוא עתיק. הוא אומר שעתיק הוא לא שורש הנאצלים, שאלו הכוחות הגלויים של הנפש, הוא רק שורש השורשים, אבל אף על פי כן הוא לא שורש השורשים כמו שאריך הוא שורש של הנאצלים, הוא נבדל מהשורשים.

לתת לזה גם איזו המחשה: הדבר הכי פשוט בגשמיות שיש עץ ויש שורשים, אבל אני לא יודע מהו שורש השורשים, לא ראיתי את זה, לא מכיר דבר כזה. אם במלים פשוטות – שורשים אני יודע מהם, שורשים של עץ. אבל את שורש השורשים אני לא מכיר, אולי הוא כח הצומח שבאדמה. הוא ודאי לא קשור לשורשים כמו שהשורשים קשורים לעץ. זה מה שהוא רוצה לומר, ששורש השורשים מובדל לגמרי גם מהשורשים. לכן הוא נקרא עתיק, עתיק לשון נעתק, הבדלה גמורה.

וּמָה שֶׁנִּקְרָא שֹׁרֶשׁ הַשָּׁרָשִׁים, אֵינוֹ אֶלָּא בְּשֵׁם הַמֻּשְׁאָל בִּלְבַד [הניב הזה הוא 'כאילו']. וּבִבְחִינָה זוֹ אֵינוֹ נוֹגֵעַ עִנְיַן הָעֲבוֹדָה,

עתיק ואריך – יחיד ואחד

עכשיו נשים לב לעוד דבר: אריך נקרא בכל מקום 'אחד', דבר שהרבי לא כותב, זה כלל ידוע בחסידות[יא]. אחד הוא כח מאחד, אבל עתיק נקרא 'יחיד', ויחיד הוא "אין עוד מלבדו"[יב] כלל וכלל. "אדון יחיד" הוא גם איזה מן דבר והיפוכו. איך הביטוי "אדון יחיד" מוסבר בקבלה? מי זה האדון ומיהו היחיד? עד כמה שידוע לי, הביטוי שהוא מביא מעבודת הקודש, "אדון, יחיד, שורש השורשים", מעבודת הקודש הוא רק הביטוי "שורש השורשים", בגלל שאיפה הביטוי "אדון יחיד" כתוב? יש לנו כזה ביטוי – אדון יחיד – במקורות, איפה הוא כתוב? הוא מופיע בספר יצירה כמה פעמים[יג].

"אוהב ה' שערי ציון"

לא אומרים על השולחן ספר יצירה?... "אהב ה' שערי ציון מכל משכנות יעקב"[יד]. יודעים את הווארט? הפסוק אומר "אוהב הוי' שערי ציון מכל משכנות יעקב". יודעים מה זה הספר שערי ציון? כל מיני תפלות של האריז"ל עם ספר יצירה שאמר לומר על השולחן, מה שאמרתי עכשיו, שנוהגים לומר אותם בסעודה. זה בשביל 'יענטע'ז', בשביל נשים צדקניות על פי קבלה, על פי סוד, קוראים לזה שערי ציון. השיטה היתה לומר-לדבוק בספר שערי ציון בדורות הראשונים של החסידות – אלו חסידי קרלין. [גם רבי נחמן, לא?] רבי נחמן קצת, אבל שערי ציון היה ידוע – שם דבר. הספר הזה שערי ציון הוא ספר עתיק, לא מקרלין, אבל אלו שדבקו בדבר הזה, שזה היה כל עיקר העבודה שלהם, אלו חסידי קרלין.

בקרלין היה רב גדול מאד מתנגד, אחד מגאוני הדור, בעל המשכנות יעקב, אז הוא היה עושה 'חייסק' מזה כל הזמן, היה צוחק על החסידים האלה שלא יודעים ללמוד ורק כל היום אומרים "שערי ציון". עד שהביאו לו את הפסוק – ככה מספרים, שזה סיפור אמתי – "אוהב הוי' שערי ציון מכל משכנות יעקב"... לא שמעתם את הסיפור הזה? בסדר, אז זה "שערי ציון".

אדון יחיד – הארת מלכות בעתיק

ב"שערי ציון" כתוב שאומרים ספר יצירה בזמן הסעודה. שם יש כמה משניות שכתוב "אדון יחיד". אם כן, "אדון יחיד" הוא ביטוי מקורי, ואפילו בפירוש הגר"א[טו] אם תסתכלו איך הוא מסביר מה זה "אדון יחיד", נראה למי יש דמיון – איך הוא יסביר "אדון יחיד? אין שם שורש השורשים. צריך לדעת את כל שיטת הגר"א בספר יצירה. "אדון" הוא מלכות דא"ק, "יחיד" הוא עתיק דאצילות וכאשר ממלכות דא"ק נעשה עתיק דאצילות זה נקרא "אדון יחיד". זה גם מאד מאד טוב לפי כל פירושי החסידות שכך מסבירים תמיד, שיחיד הוא עתיק[טז]. "אדון יחיד" הוא מלכות דא"ק או מלכות דאין סוף כפי שהיא מאירה בעתיק, והוא נבדל לגמרי.

ב. דרגות בשיוך מה שיש לי

נגיעת העבודה בג"ר דעתיק

מה שעבודת הקודש מוסיף לזה הוא הביטוי הזה "שורש השורשים:

ועז"נ אִם חָטָאתָ מַה תִּפְעָל בּוֹ וְרַבּוּ פְשָׁעֶיךָ מַה תַּעֲשֶׂה לּוֹ, אִם צָדַקְתָּ מַה תִּתֶּן לוֹ וְגוֹ' [שם הוא לא נוגע. מה שעושים לא פועל שם מאומה לכאורה].

פה נחזור: אמרנו שעיקר המאמר כאן, ההשכלה שיש בו, חוץ מהעבודה שיש פה המון בהמשך, אבל בחלק זה המקום שקצת השכלה הוא שיש השתלשלות, התלבשות והשראה בהשתלשלות. אחר כך יש התלבשות, שההתלבשות היא הבדלה אמתית, זה האדון-יחיד-שורש השורשים, ויש השראה אמתית, שנקראת ז"ת דעתיק שבכל זאת מתלבש בתוך אריך. זה נקרא "דא לגו מן דא", ושם העבודה לא נוגעת, מה אכפת ליה. אבל יש ג"ר דעתיק – שהוא ההשראה האמתית המוחלטת – שהוא רדל"א, "דא לעילא מן דא", ששוב נוגע – "בכל צרתם לו צר"[יז]. זה הוא יסביר בהמשך.

מדרגה ראשונה: הכסף שייך לי ואני נותן לעני

הווארט שיש בהשתלשלות את כל שלש המדרגות – בא לי להסביר אותו כאן לפי רעיון שלא יודע אם דברנו או הארכנו בו אי פעם: אחד מהפירושים של השתלשלות הוא השתייכות. מה מזכיר לי לשלשל? שלשלת, השתלשלות? ממה היא בנויה, מה מקור המלה הזאת? של. מה זו המלה "של"? לא זוכר אם דברנו על זה פעם. של הוא שלי, "שלי שלך"[יח], שלו, שלנו, "תן לו משלו שאתה ושלך שלו"[יט], חסיד אומר "שלי שלך ושלך שלך". יש את כל המדות. מה שהוא רוצה להסביר, שהעבודה נוגעת לכל שלש מדרגות ההשתלשלות בגלל שהמושג השתלשלות קשור עם עצם מהות העבודה. שוב, זה נושא של פרק בעבודת ה'. מהי עבודה? באיזה אופן אני זוקף לה' – כמו שדברנו בהתחלת פרק בעבודת ה' – כמה מה שאני עושה שייך לי וכמה שייך לך. להיות עבד של הקב"ה, עבד של האדון, פרושו כל הזמן להחזיר לו משלי לשלו.

אבל יש בזה שלש מדרגות בפשטות: מדרגה אחת שאני מרגיש שבאמת הדבר הזה שלי ורק הקב"ה עוזר לי אולי לכפות את יצרי לתת צדקה משלי. זה שלי ויש לי מלחמה בין היצרים אם כן לתת, לוותר על מה שבאמת שייך לי, או לא לוותר על מה שבאמת שייך לי, ואני עושה את המאמץ. זה נקרא עבודה. עבודה היא מאמץ, מלשון עיבוד עורות, לקחת משהו גס ולעדן אותו. אני עובד את ה' בכך שאני מוותר על שלי. כמו כל אחד שעובד, אשה עובדת את בעלה, אז היא מוותרת על הזמן שלה, הזכויות שלה, הנוחיות שלה, מוותרת בשביל לעשות טובה למישהו אחר. זה נקרא "עזר"[כ], הבינוני של התניא, שאני עוזר לך ה', אתה גם עוזר לי. "אלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו"[כא] אלו יחסי גומלין שכל אחד עוזר לשני עם שלו. זה גם כן הפרק הראשון של "שכינה ביניהם". מי שיודע שהכל שלך נקרא שם "לו", "אעשה לו עזר כנגדו", ל"ו הצדיקים. אבל עבודת הבינוני, המנטליות המודעות שלו, היא שיש לו משהו והוא עובד קשה להקדיש אותו לשמים, כמו כל דין של קודש, שאדם יש לו דבר והוא מקדיש אותו.

זה מושג לנסות לתפוס מהם כלים, מה המנטליות שלהם. כאן הוא הסביר שכלים עושים את המציאות שלי. כמו שהם עושים את המציאות, את היש שלי, הם גם עושים שמלכתחילה אני עובד את ה' עם דבר שהוא שלי, רק שאני נותן לה' מתנה.

מה נקרא שהאור מאיר בתוך הכלי? על דרך המשנה "תן לו משלו שאתה ושלך שלו". מה כאן הווארט? שהאור שבתוך הכלי כביכול מאיר את הכלי שם, שהוא שלי. שוב, המשנה השניה "שלי שלך ושלך שלך", שכל מה שהיה בחזקתי באמת שייך לך, כמו הכוונה שמה שנמצא אצלי הוא בגדר פיקדון.

עוד פעם, אדם נותן צדקה, המצוה העיקרית, המצוה הכללית של כל המצות, או שנותן משלו, באמת הוא חושב שזה כסף שלי, אני נותן לך, אני צדיק. אני לוקח דבר שהוא שייך לי, נותן לך. זו מנטליות של כלי, מה שמשתלשל ממנו.

מדרגה שניה: הכסף אצלי בפיקדון ואני מחזיר אותו לעני

מדרגה שניה היא כמו שכתוב כבר בחסידות נקראת אור בתוך הכלי, שמאיר לו שהכסף הזה שאצלי בכיס הוא פיקדון שמחכה אצלי, הופקד אצלי, עד שמגיע הרגע שבא בעל הפיקדון ותובע את שלו, ואז אני צריך מיד לשלוף אותו מהכיס ולהחזיר לו את מה ששלו – "תן לו משלו שאתה ושלך שלו", "שלי שלך".

אבל בכל אופן, זה שהכסף ישב אצלי בכיס, יש דיני בעלות מסוימים גם של השומר. לעת עתה אני שומר אותו אז יש עדיין איזו ישות שהוא נמצא אצלי בכיס עד שאני נותן לך. ואז אני אומר כמו כל הדוגמאות שחז"ל אמרו שם[כב]. מהן הדוגמאות של "תן לו משלו שאתה ושלך שלו"? שאדם בונה בית הוא צריך לשים מזוזה בגלל שאתה נתת לי את הבית, אבל נתת לי את הבית, או הטלית, הבגד, אני צריך להבין שאתה נתת לי, ובזה שאני שם ציצית על הבגד בעצם אני מודה בכך שהוא ממך. זה נקרא אור פנימי.

מהו אור מקיף, אריך? זאת אומרת שגם כשהכסף אצלי הוא לא אצלי. כביכול אני מרגיש את הנותן, איך שהוא בשורש לפני שנכנס לכיס שלי, והאור של הכסף כמו שהוא אצלו יתברך ממלא את המודעות שלי.

כשאומרים שצדיק הוא צינור, גם בצינור פתוח יש שתי הרגשות: יש הרגשה של התלבשות – אלו מלים בחסידות[כג] – ויש הרגשה של מעבר. התלבשות הכוונה שהכסף כמו פיקדון, שלשומר יש בעלות מסוימת בינתיים, התלבש בי על מנת למסור אותו הלאה בבוא הזמן. אבל יש שאני לגמרי כאילו לא פה, הכסף רק עובר בי. [גם את הנתינה] גם הנתינה, הכל הוא ה', הכל רק עובר בי. ה' עושה את הכל.

מדרגה שלישית: הכסף אפילו לא התלבש אצלי

עוד פעם, בצדקה יש שלש הרגשות: או שזה שלי, ושוב, אני הצדיק, עשיתי אתכפיא גדולה ונתתי לך, או שזה התלבש בי בינתיים. וגם כאן צריך לבדוק כמו דין מלוה ש"להוצאה ניתנה"[כד], שהוא באמת שלי, אבל בבוא הזמן צריך להחזיר את החוב. יש בזה גם כן כמה מדרגות, עד כמה הוא התלבש בי. אחר כך אני צריך למסור אותו הלאה ואז אני אומר "תן לו משלו שאתה ושלך שלו".

גם ב"תן לו משלו" וב"שלי שלך" יש שתי רמות: או שהוא התלבש אצלי, שזה נקרא התלבשות, אור פנימי. המודעות שה' נתן לי את זה – היא כבר של אחד שיש לו שייכות לאור. אם הוא רק מרגיש שזה שלי ואני צריך לעשות עבודה, אתכפיא, לתת, לקיים את המצוה על פי שולחן ערוך, יש מצוה לתת צדקה משלי – זה הנגלה, הכלים. לכן אמרנו שהכלים הם שורש ההתהוות שלו עצמו, זה הוא בעצמו. אבל אם אני מרגיש עוד יותר מקיף, שלא יצא אף פעם מהיד של ה' – בהתלבשות הכסף כאילו יצא מהיד של ה' לתוך הכיס שלי ועכשיו אני מחזיר לו, "תן לו משלו", הוא נתן לי אני נותן לו בחזרה – בעצם הכסף לא היה אף פעם אצלו, גם בזמן ביניים זה הוא באמת לא היה אצלו, רק דרך מעבר.

בין התלבשות למעבר

מה ההבדל בין התלבשות למעבר בחסידות? בהתלבשות החפצא משתנה לפי אופן המלביש אותו. גם כן בחז"ל יש ענין "שינוי מעשה"[כה] נקרא לזה. התלבשות היא, היות שזה התלבש אצלי אז משהו השתנה בו, בחפצא עצמו, עכשיו אני מחזיר אותו, יכול להיות שאני מחזיר אותו לה' יותר, אני תיקנתי אותו, אולי שיפרתי אותו, שכללתי, יותר יפה, יותר טוב, אבל קרה איזה שינוי בכך שהוא התלבש אצלי. במעבר לא קרה לו שום שינוי. הוא עבר בי והוא הגיע ליעד שלו.

כל זה תוך כדי הלימוד ככה חשבתי להסביר את כל שלש מדרגות ההשתלשלות – זה נקרא השתלשלות שבהשתלשלות – כלים; התלבשות שבהשתלשלות – אורות; ושורש האורות – השורשים של האורות באריך. על דרך זה, הכל מדרגות של שייכות, של "של" – "שלי שלך".

דוגמאות לדרך התלבשות ודרך מעבר

לפי זה, מה זה עתיק? כל המדרגות האלה הן רמות שונות של עבודות, וזו עבודה יותר עדינה. מהי העבודה להגיע למודעות שזה רק עובר, שכל הזמן ביד ה'? אמרנו שעיקר העבודה הקשה הוא כאילו שאדם עושה אתכפיא לשבור את היצר, שהוא שלי ולהוציא אותו, לוותר-לתת למישהו.

איזו עבודה יש אם הוא פיקדון? איזו דוגמה יש לנו בתורה? [שמירה] יש שמירה, כן, אמרנו. איזו עבודה שהשומר בסוף יחזיר את הפיקדון [לשלוח יד בפקדון] בסדר, זה תוך כך. אני חושב על איזה סיפור בתנ"ך של אחד שחז"ל משבחים אותו מאד-מאד שאחרי שהדבר היה אצלו הרבה זמן... [פלטי בן ליש] כן, היה לו קשה. לפי חז"ל[כו] הקושי היה להיפטר מהמצוה. שוב, זו דוגמה שהדבר היה אצלי, כל הזמן ידעתי שהוא לא שלי, הוא פיקדון, אבל בסוף יש ודאי עבודה לומר את המשפט הזה "תן לו משלו שאתה ושלך שלו".

איפה יש דוגמה של מה שאמרתי שמאיר כאן שורש האור, שהוא אריך מאיר, שמה ששלי בכלל לא שלי, אבל בכל זאת הוא עובר בי? זו יכולה להיות העבודה של יוסף. זה באמת לא שלו בכלל, שהוא עמד בניסיון, בכל זאת זה ניסיון, רק אומרים שהניסיון של פלטי היה יותר קשה, היות שהוא התלבש אצלו. אצל יוסף זה לא היה שלו[כז], זה היה מקיף, מרחף, רק האיר ועבר אצלו. כלומר, הסיטואציה עוברת. אולי אפשר לחשוב על עוד כמה דוגמאות. היות שאמרנו פלטי חשבתי על יוסף, אבל אולי יש עוד דברים יותר פשוטים של דרך מעבר, שנקרא גילוי אור מקיף של אריך.

אבל מה שרצינו לומר בזה הוא שגם שם יש עבודה. אם זה דומה לסיפור של יוסף זהו ניסיון, לא סתם עבודה, לא לנגוע בו בכלל. שוב, מה שבדרך מעבר לא מתחיל להיות שלי. לפעמים הוא ניסיון לשמור עליו שיהיה בדרך מעבר. [למה גם זו השתקפות שלו?] כביכול כל הווארט שכל בעיה של שייכות, גם המעבר-מקיף, הוא שלי, אבל זה במקיף. שם "תן לו משלו שאתה ושלך שלו" הוא שלאחר שנותן לי בית אחר כך אני מחזיר לו את הבית בכך שאני עושה לו מזוזה.

מדרגות בהכנסת אורחים

גם נלביש את כל המדרגות על מאמר חז"ל זה. איך על פי נגלה? על פי נגלה ה' נתן לי בית, איך נפרש את ה"תן לו משלו"? הוא נתן – הבית שלי, הבית לא שלו, רק אני מכיר בכך שהוא נתן לי את הבית בכך שאני עושה לו מזוזה, אות הכרה. כמו שכותבים הנצחה, מכיר, 'בית זה מונצח לקב"ה'... זו תפיסה ראשונה חיצונית שנקראת מצד הכלים, השתלשלות.

יש יותר מזה, שגם כן נקרא שה' עוזר. הווארט הזה הוא כמו שהסברנו שם ש"אלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו". הוא באמת תרם, בגלל שבלי העזרה שלו לא הייתי יכול, זה גם הכל בגדר הנגלה, בגדר הכלים. לומר ש"אלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו" הוא גופא לומר שאני עצמי, השתלשלות ההויה שלי, היא מהכלים דאצילות. זה "הקב"ה עוזרו".

אבל יש יותר מכך. איך מתבטא ההבדל בין אחד שעושה מזוזה אבל הבית שלו, לבין אחד שמרגיש שהוא פיקדון, שיש לו מודעות של אור פנימי בהשתלשלות? זה יבוא לידי ביטוי בכך שהוא בכיף, בחשק, יכניס אורחים הביתה. אור פנימי פרושו שהוא מכניס אורחים הביתה בשופי, חוץ מהמזוזה שהוא קובע על הדלת.

אחד שקובע מזוזה – עכשיו הבית פרטי שלי, זו רשות היחיד שלי, זו השתלשלות שבהשתלשלות. עשיתי הנצחה לקב"ה, עכשיו הוא שייך לי. אחד שיש לו בית פתוח – כאן זה אור, אבל יש שתי רמות של הכנסת אורחים, גם דיברנו על זה ב"שכינה ביניהם": יש שאתה מכניס אורחים במדה, מה שנקרא במדידה והגבלה, אתה נשאר בעל הבית אבל יש לך בית פתוח. אבל יש דוגמאות, גם אצל אברהם אבינו וגם היום יש כמה כאלו, שהכוונה בבית פתוח היא שלא יודעים מי הוא בעל הבית, אם הוא אתה או האורחים שלך. לא רואים בכלל מי כאן בעל הבית – זה אור של אריך.

אתה מכניס בגלל שבאמת הבית פיקדון – הבית הוא כמו כסף, ה' נתן כסף-פיקדון – עד שיבוא מישהו אחר לדרוש את הכסף. מי זה אותו מישהו אחר כאן בבית? האורח. האורח בא ואתה חייב לפתוח את הדלת. מה, שלי הבית?! לעומת זה, יש מי שעדיין אור פנימי, שגם כל אופי הכנסת האורחים היא במדידה והגבלה וגם כל הזמן ברור מי כאן בעל הבית ומי האורח.

אחריות בעל הפקדון

יש את זה גם לכל דבר. כתוב שמחיצוניות המקיף הזה יש יניקת החיצונים[כח]. איזה פסוק יש למשל שאמרנו? זה שהבית יהיה כל כך פתוח שלא יודעים מי כאן בעל הבית – אמרנו שזה אור של אריך. אבל דווקא באריך, החיצוניות שלו היא שנותנת מקום ליניקת החיצונים.

מה זה? למשל בענין של אורח? זה המשל של נתן לדוד. מה המשל? [היצר הרע] כן, יש אורח שאתה מכניס שבאמת הוא תופס את הבית, והוא לאט לאט הופך להיות בעל הבית[כט]. השאלה מי זה האורח הזה שאתה נותן לו להשתלט על הבית שלך לגמרי, מרוב זה שאתה גארנישט, שאתה שום דבר.

[במדידה והגבלה זה כבר אור בכלי] כן, הפיקדון, לגבי הכנסת אורחים. כביכול הבית כן פתוח, אבל היות הוא כמו פיקדון זה במדידה והגבלה. עוד פעם, אמרנו שרק כלים הם בית ברשות היחיד, בית פרטי עם מזוזה, מדי פעם גם כן אולי יכניס אורחים. גם במדידה והגבלה יש דרגות. אולי אני חייב, כתוב באיזה מקום שביום טוב אני חייב אורחים, אחרת... יש לי איזה שולחן ערוך שאומר לי שאני אהפוך להיות רשע אם אני לא אכניס אורח, אני רוצה להיות צדיק אז אני חייב, מה אני יכול לעשות... זה לא מתוך הרגשה שה' נתן לי בית בשביל שיהיה פתוח לכולם, ה' נתן לי ספריה בשביל להשאיל לכולם. זה גם כן שולחן ערוך, מה שה' נתן לי הוא בשביל כולם, מופקד אצלך. יש אור של קדושה פנימית בשייכות של הדבר אליך ברגע שאתה מבין שהוא הופקד אצלך לטובת הכלל, נקרא לזה.

[למה זה נקרא שלך? כי אתה הבעל הבית?] כמו שיש לך ספריית קלטות להשאלה, אתה חייב לשמור על הספריה. אתה חייב לבחון היטב מי לוקח ושהוא יחזיר, או ספרים – שהוא יחזיר בזמן. יש כללים, יש חוקים, הכל לטובת הענין. ה' נתן לך את הספריה, אתה הגזבר ואתה צריך להשתלט כאן על העסק, אתה הממונה. אבל יש דבר שבקושי.

מכאן נוכל להבין טוב מאד מהו ענין יניקת החיצונים מחיצוניות המקיף, בגלל שאם הוא בדרך מעבר אין לך כל כך אחריות על מה שקורה כאן, רק שה' בחר בך להשתמש בך דרך מעבר. זה נקרא השראה שבהשתלשלות. זהו נושא מאד-מאד יפה. עוד פעם, אם הוא מכוון אז זה משהו אחר לגמרי.

מחשבה דיבור ומעשה בנתינת צדקה

אם כך נצייר את שלש מדרגות ההשתלשלות מה כבר יהיה? באותו ענין יהיה עתיק כאן? [שהוא מופקר] כן, כאילו להפקיר לגמרי, או לא להפקיר, כאילו מופקר ועומד מעיקרא. עוד פעם, מהי שייכות? כמה אני פונקציה. מה זה יחיד? יחיד – no question, אין פה כזאת שאלה כמה אני פונקציה. מה שאמרנו הן שלש מדרגות של כמה אני פונקציה בשייכות של העסק. מה זה עתיק? שאני לא פונקציה בכלל.

אם אנחנו נגיע לידי כך שיש משהו יותר מזה – פתאום אני חוזר להיות פונקציה. אם אני פונקציה אז יש עבודה. הא בהא תליא, זה פשוט, אם אני כאן פונקציה בעסק אז יש לי משהו לעשות. זו עבודה.

נאמר ככה, זה קצת דומה למחשבה, דיבור ומעשה: העבודה של אריך, שאמרנו שהיא שהדברים אצלי במעבר, כולה במחשבה. כאילו להחזיק ראש, שכל הזמן יעבור חופשי. אם זה בפנימיות, אור פנימי, אז נוסף לזה גם ממד של דיבור, של הנהגה. אבל אם זו השתלשלות שבהשתלשלות – הכל מעשה, שאין פה זולת באמת.

אם אני צריך לעבוד קשה, אתכפיא גם נקראת "והיה מעשה הצדקה שלום"[ל], אומרים שזו אתכפיא, "גדול המעשה יותר מן העושה"[לא]. המעשה היינו לעשות אתכפיא, להחזיר פיקדון היינו כמו לפייס את העני בדיבור, שעל פיוס העני בדיבור חז"ל אומרים[לב] שהיא יותר מעצם הנתינה, זו מודעות של אור פנימי. כשאני אומר לעני 'אל תתבייש, בסך הכל אני מחזיר לך את הפיקדון, זה שלך, זה רק ישב אצלי קצת זמן', העבודה כאן היא הדיבור, ההידברות.

אבל אם הוא עובר דרכי בכלל אז אין אפילו מה לומר, אולי זה סבר פנים יפות, אבל סבר פנים יפות היא שלו, זה עבר דרכי. זה שיש לי סבר פנים יפות שאני נותן – על כך כתוב "חכמת אדם תאיר פניו"[לג], זו החכמה שלי, לא הדיבור שלי. אז יש את הנתינה ויש את הפיוס, ויש את סבר הפנים היפות שבא מהמחשבה. [דיבור הוא היחס שבדיבור?] כן, לכן דיבור הוא גם הנהגה. לכן שוב, בספריה להשאלה שלי אני צריך להנהיג את העסק, אני הגזבר – צריך להנהיג אותו בדיבור. דיבור לפי זה הוא אור פנימי. מחשבה כאן היא אור מקיף. כלומר, שוב, השאלה היתה איפה העבודה? המדרגה של מעבר היא בעיקר עבודת המחשבה, החכמה, שמתבטאת בסבר פנים יפות. באמת, בלי צחוק, בלי משחק.

נתינת צדקה בהשראה – בסבר פנים יפות

[לרבי אשר אין סבר פנים יפות] אז אולי הוא בעתיק. כמו שאמרנו קודם, זה שלא רואים את סבר הפנים היפות – אפשר להסוות אותם כדי למנוע את יניקת החיצונים, כדי לשבור אותו בכוונה. אם התפקיד שלך מהשמים הוא לשבור אנשים, לשבור את האגו שלהם, הישות של אנשים – זה נקרא יוצא מן הכלל, זה רבי ברוך שיש לו ענין לכעוס על אנשים.

[לא על כזה אני מדבר, אלא על אחד שאצלו הכל בדרך מעבר. מה ענין סבר פנים יפות? הרי הוא לא תופס פה מקום! אולי שזה יעבור אצלו עוד פעם...] זו שאלה טובה ובלי התשובה לא הבנו כאן שום דבר. אם זה לא סבר פנים יפות לא עשיתי כלום. בכל אופ,ן אני אומר שגם כאן אני רוצה להיות שותף. יש מדרגות שונות של שותפות עם הקב"ה, מה אני יכול לעשות, שוב, זה שייכות. מה שלי ברמה הזאת שהכל עובר דרכי, זה אפילו לא מתלבש בי? אז מה שאני יכול לעשות הוא לחייך, זה הכל. מתוך המודעות הזאת שבאמת הכל רק עובר אצלי, מה שאני יכול כאן להוסיף הוא החיוך שלי, וגם החיוך בא כמעט בדרך ממילא, מתוך המודעות שהכל רק עובר דרכי.

עתיק – לא לעשות כלום

הכל פונקציות של מה שאני עושה כאן. הכל מדרגות של עבודה, אבל אם זה עתיק אז אין שם עבודה בכלל, אני לא עוזר לו והוא לא עוזר לי. מה הדוגמה בתורה לדבר שהוא עתיק, שבפירוש נאמר בו "בעתיקא תליא מילתא"[לד]? "מה תצעק אלי"[לה], "ואתם תחרישון"[לו], אל תעשו כלום. זה מקור אפילו למה שהרבי כותב כאן – המקור הכי טוב שבעתיק לא עושים כלום, "בעתיקא תליא מילתא", תשאיר את זה לה', "רק משיח", אנטי חב"ד, אנטי-תזה של חב"ד.

שמעתי מהעלון של מוטי, "לכתחילה", מנהיגות יהודית. יש לו שני כיווני ביקורת, שניהם אומרים "רק משיח", יש את החב"דניקים שאומרים "רק משיח", מתכוונים "משיח נאו", ויש כמה רבנים של 'מרכז' שגם תקפו אותו, תקפו אותו קשות, שעכשיו המדינה הזאת – זה מה יש, מה אתה רוצה? "רק משיח"... הוא מסביר שם שממש כמעט באותן מלים הגיעו אליו משני כיוונים הפוכים. יש את ההתנגדות ש"רק משיח" מחב"ד ויש ה"רק משיח" מ'מרכז', כאילו האסכולה הישנה. אלו שתי בחינות של "רק משיח". אם כן, יש את שלש הבחינות של השתלשלות שעכשיו הגדרנו.

יניקת החיצונים מאריך

[הכנסת אורחים היא שני צדדים הפוכים, או שאומרים שלא צריך בכלל להכניס אורחים או שאומרים שבכלל אני יכול ללכת מהבית?] כן, כמו ברגל, שעזבו את הבתים ועלו לרגל. לפי זה, העליה לרגל לגבי שייכות הנכסים שלך היא אור של עתיק, שאתה משאיר את הבית, אתה עולה לדרגה כזאת של מודעות אלקית שאתה עוזב את הבית בלי לחשוב פעמיים. [זה עתיק?] לגבי הבית זה עתיק. כאילו שאור עהליה לרגל הוא עתיק יחסית לבית שלך.

[ולזה קוראים לא עבודה? שלכאורה זה לא לעשות כלום?] לגבי הבית אתה שכחת ממנו, אז זו באמת לא עבודה, זהו הסח הדעת. לפי זה – כמו שאומרים שמשיח בא בהסח הדעת[לז], אז אם משיח הוא בחינת עתיק. אומרים שהסח הדעת של משיח הוא מכל מה שיש לך, מעצמך[לח]. אתה מסיח את הדעת. מה כתוב שם? "שלשה דברים באים בהסח הדעת, מה הם? משיח, מציאה ועקרב. מה שמלמד על כולם הוא המציאה. מהו הסח הדעת? שוב, שבתור בעלות אין לך שום שייכות לזה.

באריך אמרנו שיכולה להיות יניקת החיצונים מהאורח שתופס לך את הבית, היצר הרע שנעשה בעל הבית. גם בעתיק יש חיצוניות עתיק, אז אולי מהחיצוניות נבין מהי הפנימיות. בדרך כלל אומרים שבעתיק אין יניקה משם, אבל אם נניח שגם שם יש איזה לעומת-זה, איזו חיצוניות עתיק, אם נבין-נרגיש מה זה – נוכל להבין אולי מהי הפנימיות שלו.

סיפורי חיצוניות עתיק

יש את הספר שאולי קראו כאן הרבה אנשים – חיים גרביצער. אותו ספר לכאורה, הראש שלו שם שבאמת הוא יצא מדעתו מזה – זו איזה מין חיצוניות עתיק, לעניננו כאן במאמר הזה. כלומר, אם הייתי במדרגה העליונה לא היה אכפת לי מכך שהבן שלי מת. שוב, אצלו זה היה בבחינת חיצוניות עתיק ולכן 'נשבר לו'. כולם קראו את זה? גם אני לא קראתי אותו... רק סיפרו לי מה כתוב שם. סיפור מפורסם, סיפור אמתי [זה 'הנופל'?] כן, יש כמה 'נופלים'. חיים גרביצר, זה השם שלו, חסיד של הצמח צדק. [הוא נעשה מתנגד?] לא, נעשה 'אויס מענטש', אולי בסוף חייו הוא חזר [מי שכתב את הספר היה חסיד בעצמו?] פסיכיאטר, צאצא מגזע החסידים.

[מה הענין?] תספר, אני לא קראתי [ה'משבר' שלו התחיל שהוא היה ב'היי' כזה, והבן שלו מת, והוא הלך לעשות לו חגיגה בהלוויה, ואמר שהוא רוצה לקבור את המות בעצמו. פתאום בקבר הוא ראה שהצער לא משתלט עליו והוא ברח והכל הסתבך בעוד מליון דברים.] זה היה איזה מין שורש של קוצק בליובאוויטש, איזו מן עליה על הגג לצעוק "אין עוד מלבדו" ולבטל את המציאות של העולם בשמחה.

אבל שוב, עכשיו בא לי לומר מהי חיצוניות עתיק. יש סיפור בחב"ד[לט], מהסיפורים המרגיזים – יש כל מיני סיפורים מרגיזים, אז זה אחד מהם – הוא על אחד מגדולי החסידים של אדמו"ר הזקן, מאד-מאד גדול, קודם של אדמו"ר הזקן ואחר כך של אדמו"ר האמצעי. כמובן שדרך החסידים שהיו נוסעים לרבי וחוזרים עם שלל. מהו השלל? עם כתבי יד, כתבי קודש של החסידות. זה היה שלל הנסיעה לרבי, שם אצל הרבי היו מעתיקים את המאמרים והיו חוזרים. היה אחד ששהה כך וכך זמן אצל הרבי, הוא חזר הביתה ובשרו לו רחמנא ליצלן שבת קטנה שלו מתה. כשהוא שמע את זה הוא נשבר לשניה אבל – בדיוק הפוך, סיפור הפוך – עוד שניה, פתאום האדימו פניו, כאילו התאושש והוציא את מאמר החסידות ואמר לכולם, לכל המשפחה – "תראו מה שהבאתי מהרבי". כאילו יצא מזה לגמרי, זה סיפור מפורסם.

שוב, הסיפור הזה הוא מהמרגיזים לכאורה. אותו סיפור, שהוא ההפך מחיים גרביצר, הוא לכאורה שהחסידות היא עתיקא. זו הדוגמה שחסידות היא תורה דעתיקא ושם אין בכלל שייכות. כל המדרגות שאמרנו קודם הן שלש מדרגות של "הוי' נתן והוי' לקח יהי שם הוי' מבורך"[מ], ש"תן לחכם ויחכם עוד"[מא] – תסבירו לפי כל שלש המדרגות מה זה "ה' נתן וה' לקח" גם בדרך מעבר. אבל בעתיקא אלו רק פנים מאירות של תורת עתיקא שלא נוגע בכלל. לא שלא נוגע, אבל זה משהו אחר.

היו חסידים גדולים שלכאורה היו במדרגה הזאת. למשל הרבי כשהרבנית נפטרה בפירוש לא נהג ככה. הוא נהג כאילו שהוא מתבלבל מהצער, לא מתבלבל, זו לא המלה הנכונה, אבל הוא אמר "תביא לי קיצור שלחן ערוך", כל מיני דברים שהוא נכנס לצער. מה זה צער? קטנות, יחסית, כל אחד לפי המדרגה שלו. זו קטנות מוחין, הוא איבד את המוחין במדה מסוימת. לא להיכנס לצער הכוונה לא לאבד את המוחין, להישאר בדיוק באותה רמה של בהירות מוחין.

[בינוני לא יכול להיות כך?] יכול להיות בינוני גם במדרגה הכי נמוכה, השתלשלות שבהשתלשלות, שהוא בבחינת "עזר" בלבד. במדרגות של אור הייתי אומר שאור הפנימי הוא כמו צדיק שאינו גמור, ואור המקיף שהמעבר מתוקן הוא צדיק גמור. כאן הוא משהו מעבר לזה: אם אתה בדרגת החסיד של פרקי אבות לגמרי, של "שלי שלך ושלך שלך" בדרגה הכי גבוהה, אתה צדיק גמור. כאן הוא משהו יותר מזה, עתיק.

[אבל גם צדיק גמור לא מתעסק עם מה שצריך לתקן לכאורה, הוא רק מדריך] לא, גם בצדיקים גמורים יש הרבה אפשרויות, זה מגוון. [הוא חצי בחוץ] ככה באמת אמרו החברים על בן עזאי, מה הביטוי שם? מה כתוב על בן עזאי? [הציץ ונפגע?] לא, יש ביטוי בגמרא, מה הביטוי? שבן עזאי בא בחוץ, כבר יצא מן המציאות קצת. [ככה זה אמור להיות?] לא, בגלל שיש משהו עוד יותר מזה.

[בעתיק עצמו אפשר לא ליפול בחיצוניות הזאת?] אמרנו שהחיצוניות היא הסיפור של חיים גרביצר, בענין הזה, והפנימיות היא הסיפור של אותו חסיד שבסיפור הזה. ודאי שלא חייבים ליפול לחיצוניות [למה זה כל כך שונה?] בגלל שאצלו זה היה חי וקיים. זה לא הוא. מהי חיצוניות בכל מקום? למה הוא 'נופל'? מה זה נקרא 'נופל'? שעדיין יש טיפת ארס הנחש הקדמוני, שהיא טיפת ישות, גאוה, וזה מה שמפיל אותו. אותי הסיפור מרגיז בגלל שלא שייך, אני יודע את הזהר "ידע איניש בנפשיה"[מב], שאני לא יכול ככה להידמות. כל סיפור אמור להיות מורה דרך, ברגע שאתה שומע סיפור שנדמה לך שהוא לא מורה דרך הוא מרגיז. אבל כנראה שאותו חסיד באמת 'געהאלטנגייט', שהוא באמת החזיק שם, "בעתיקא תליא מילתא", שהסיפור אמתי. שוב, שם אין לכתחילה "ה' נתן ה' לקח". כל שלש המדרגות הן של "ה' נתן וה' לקח", ואילו שם בעתיקא אין את זה בכלל.

איפה האור הזה מאיר? הוא לא היה כביכול בתוכו, רק היה בתוך הכתב, בתוך החסידות. כשהוא פתח את הכתב האור האיר לו מתוכו, החסידות היא "אין עוד מלבדו". [לא משנה שנתן ולקח או לקח ונתן, הוא כל כך גדול?] לא שזה לא משנה, יש פה את הקב"ה בכבודו ובעצמו, הבעל שם טוב הביא את ה', את היחיד, "אדון יחיד", הוא מאיר כאן עם התורה שלו. כל הנשמות הן בבחינת יחיד כאן, כולן. כולנו כאן בבחינת יחיד, מי שחי, מי שמת, הכל כאן ביחד.

ג. המשכת הרפואה מהעצמות

"והסירתי" בלשון נוכח

מה שעדיין צריכים להגיע הוא למשהו יותר מכך. אתה שומע גלעד? יש עדיין עוד מדרגה למעלה מכך. שם כביכול הכל חוזר להיות אנושי.

אָמְנָם עֲדַיִן צָרִיךְ לְהָבִין, דַּהֲרֵי מ"ש וַעֲבַדְתֶּם אֶת הוי' אלֹקֵיכֶם וְגוֹ', קָאֵי (לֹא רַק עַל מַדְרֵיגוֹת דְּסֵדֶר הִשְׁתַּלְשְׁלוּת, שֶׁשָּׁם נוֹגֵעַ עִנְיַן הָעֲבוֹדָה כַּנַ"ל,

מה אמרנו? כל ההסבר שניסינו עכשיו להסביר הוא שעבודה מגיעה רק עד אריך, אבל בעתיק היא לא מגיעה. הוא אומר – אבל כתוב "ועבדתם את הוי' אלהיכם", מיהו "הוי' אלהיכם"? רק מאריך ולמטה?! כתוב בתורה "הוי'", לא הכוונה למעלה מאריך?! מי זה "הוי'" הזה? אכן, כתוב ז"א דאצילות, אבל פשט, מי "הוי'" הזה שאומרים עליו "ועבדתם", שצריך לעבוד אותו, עובדים רק עד אריך ולא יותר?!

אֶלָּא גַּם) עַל בְּחִינָה שֶׁלְּמַעְלָה מֵהִשְׁתַּלְשְׁלוּת. וּבְהֶקְדֵּם הַדִּיּוּק בִּלְשׁוֹן הַכָּתוּב, שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סְתִירָה מֵרֵישָׁא לְסֵיפָא. דְּבַתְּחִלָּה אוֹמֵר וַעֲבַדְתֶּם אֶת הוי' אלֹקֵיכֶם וּבֵרַךְ גּוֹ' [את לחמך ואת מימיך], בִּלְשׁוֹן נִסְתָּר, כִּשְׁלִישִׁי הַמְּדַבֵּר [שהוא גוף שלישי], וְאַחַ"כ אוֹמֵר וַהֲסִירוֹתִי גּוֹ', בִּלְשׁוֹן נוֹכֵחַ, כִּמְדַבֵּר בְּעַד עַצְמוֹ.

מאד מענין לגבי הלשון, כמו כאן – "והסירתי". מה הכוונה נוכח? שהוא נוכח אלי. אם הוא אומר לי "והסירתי" הוא נוכח, הוא עומד לנוכח שלי, הוא אומר לי "והסירתי". אבל מה שמענין שבהמשך הוא מביא את דברי הרמב"ן על "שלישי המדבר", והביטוי "שלישי המדבר" הוא בדיוק ההפך ממה שכתב קודם. קודם הוא כתב "שלישי המדבר" בדקדוק, אחר כך הוא משתמש ממש באותו לשון באותו ביטוי של "שלישי המדבר". [לגבי מה זה?] על "והסירתי" שאותו הוא לוקח מהרמב"ן, זה ביטוי מהרמב"ן. רק נשים לב שממש אותו ביטוי – שימוש הפוך.

שלשה סוגי "שלישי המדבר"

וְהָעִנְיָן הוּא, עפמ"ש הָרַמְבַּ"ן בְּהַקְדָּמָתוֹ לְפֵרוּשׁוֹ עַל הַתּוֹרָה, שֶׁלֹּא כָּתַב מֹשֶׁה רַבֵּנוּ הַתּוֹרָה (ד' סְפָרִים רִאשׁוֹנִים) כִּמְדַבֵּר בְּעַד עַצְמוֹ כוּ' אֶלָּא כִּשְׁלִישִׁי הַמְּדַבֵּר, הַיְנוּ, כְּאִלּוּ אֵין הַמְּדַבֵּר שֵׁם הוי' וְלֹא מֹשֶׁה, אֶלָּא כִּשְׁלִישִׁי הַמְּדַבֵּר. וּכְמוֹ וַיְדַבֵּר הוי' אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר,

מה זה "שלישי המדבר"? זה גם כן נסתר. יש כאן שלשה שלבים: יש שלישי המדבר שהוא "הוי' יברך את עמו בשלום"[מג], שאומרים 'הוא' בלשון "יברך" – "הוי' יברך"; יש שלישי המדבר שהוא איזה מין 'הוא' שמספר גם על ה' וגם על משה. "וידבר הוי' אל משה לאמר"[מד] – מי מספר? מי אומר את הפסוק הזה? [מי אומר את התורה?] כן, מי אומר את התורה? את כל ארבעת החומשים הראשונים, מי אומר אותם? זה שלישי, מישהו אחר, שלישי המדבר; פתאום כאן כשאומר "והסירתי" הוא מדבר בגוף ראשון, אז מי אומר "והסירתי"? הרבי אומר שאותו שלישי המדבר, שהוא כל הזמן מספר לנו את התורה, פתאום מופיע ואומר "והסירתי". שוב, יש כאן שלש מדרגות של שלישי המדבר. או שהוא עדיין נסתר או שהוא פתאום מופיע לי, "והסירתי".

נקרא לזה חש מל מל: בגלל שהפירוש הראשון הוא שבאמת השלישי המדבר לא כאן, רק מספרים עליו, מספרים על מישהו, "וברך", הוא בחינת חש, הוא לא נמצא; שלישי המדבר של הרמב"ן הוא שמישהו כאן, כמו באיזה תאטרון, מאחורי הקלעים והוא מספר את הסיפור, אבל לא רואים אותו, לא מספרים עליו. שלישי המדבר הוא מישהו שעומד כאן מאחורי הקלעים ומפעיל את כולם, מספר את הסיפור על כולם, ופתאום הוא קורע-פורץ את המסך ומופיע בעצמו. זו המדרגה.

אם כן, שתי המדרגות האחרונות הן אותו אחד – או שהוא עדיין מאחורי המסך, זה נקרא שהוא נבדל על ידי מסך, והוא נקרא 'מל' הראשון, מלשון ברית מילה; או שהוא מדבר אתי ממש, שהוא 'מל' מלשון דיבור; וזה שבפירוש לא מדבר כאן נקרא 'חש'. שוב, שלש הבחינות של שלישי המדבר בדיוק מתלבשות על חש מל מל.

"שלישי המדבר" – הרדל"א

שֶׁאֵין זֶה דִּבּוּרוֹ שֶׁל מֹשֶׁה, שֶׁאָז הָיָ' צָרִיךְ לוֹמַר וַיְדַבֵּר הוי' אֵלַי [אם משה מדבר כאן צריך לומר שה' דיבר אלי], וְכֵן אֵין זֶה דִּבּוּרוֹ שֶׁל הוי' [גם לא הוי' מדבר כאן בגלל שמספרים עליו סיפור – "וידבר הוי'"], שֶׁאָז הָיָ' צָרִיךְ לוֹמַר וָאֲדַבֵּר אֶל מֹשֶׁה, אֶלָּא הוּא כִּשְׁלִישִׁי (לֹא הוי' וְלֹא מֹשֶׁה) הַמְּדַבֵּר וּמְסַפֵּר אוֹדוֹת דִּבּוּרוֹ שֶׁל הוי' אֶל מֹשֶׁה. וּמְבֹאָר בָּזֶה, דִּשְׁלִישִׁי הַמְּדַבֵּר הוּא לְמַעְלָה מִשְּׁנֵיהֶם,

מי שמספר אודות ה' ואודות משה נקרא העצמות שלמעלה משניהם. רק שבהמשך המאמר גם כן נצטרך להסביר שבעצמות הזאת יש גם כן שתי בחינות. גם רמזנו את זה בשיעור הקודם, שיש בעתיק גם רדל"א, כבר מתחיל להיות רדל"א, שלישי המדבר כאן, שיותר גבוה מאותו עתיק שאמרנו קודם, שהוא נבדל לגמרי. אבל גם שם יש שתי מדרגות. מהן שתי המדרגות? יש רדל"א מצד עצמו ויש "חביון עז העצמות" ששורה בתוך רדל"א, בלשונו של האריז"ל. אז גם נשים לב.

הסרת המחלה על ידי שלישי המדבר

לְמַעְלָה מִבְּחִינַת מֹשֶׁה, וּלְמַעְלָה גַּם מִבְּחִינַת שֵׁם הוי', כִּי, שֵׁם הוי', עִם הֱיוֹתוֹ הָיָ' הֹוֶה וְיִהְיֶ' כְּאֶחָד, ה"ה שַׁיָּךְ לְהִתְהַוּוּת (לְהִשְׁתַּלְשְׁלוּת), והַבְּחִי' שֶׁלְּמַעְלָה מִשְּׁנֵיהֶם (מֹשֶׁה וַהוי') הוּא עַצְמוּת וּמַהוּת א"ס ב"ה, שֶׁהוּא הַמְּדַבֵּר וּמְסַפֵּר (עֵר דְּעֶרְצְיִילט וָואס אִיז פארגעקומען אִין סֵדֶר הִשְׁתַּלְשְׁלוּת) [הוא מספר סיפור מה קרה בסדר ההשתלשלות. הוא לא שייך לסדר ההשתלשלות, הוא מספר סיפור מה קרה שם] אוֹדוֹת הַדִּבּוּר דְּשֵׁם הוי' אֶל מֹשֶׁה [זה הסיפור שמספר]. וְנִקְרָא שְׁלִישִׁי דַּוְקָא, ע"ד מ"ש יְחַיֵּנוּ מִיֹּמָיִם בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וְגוֹ' [יקימנו ונחיה לפניו"],

הוא מרמז ששייך לתחית המתים. גם על פי פשט, מתי זה לא נוגעים החיים או ההפך? אם אתה למעלה מהזמן לגמרי ואתה חי גם ברגע זה עם תחית המתים, שהוא גילוי של יחיד. תחית המתים נקראת "ביום השלישי יקימנו", והולך על יום כפור, שהוא מעין עולם הבא.

כַּיָּדוּעַ שֶׁיַּחֲיֵנוּ מִיּוֹמַיִם קָאֵי עַל כְּלָלוּת הַהִשְׁתַּלְשְׁלוּת שֶׁנֶּחֱלַק לִשְׁתַּיִם, בְּחִינַת מְמַלֵּא כָּל עָלְמִין וּבְחִינַת סוֹבֵב כָּל עָלְמִין [הממלא הוא אורות וכלים פנימיים והסובב הוא האור מקיף שאמרנו קודם], בְּחִינַת אוֹרוֹת וּבְחִינַת כֵּלִים, בְּחִינַת הָאוֹר כְּמוֹ שֶׁהוּא לְעַצְמוֹ וְהַגִּלּוּי כְּמוֹ שֶׁהוּא לְזוּלָתוֹ, וּבְיוֹם הַשְּׁלִישִׁי קָאֵי עַל עַצְמוּת וּמַהוּת א"ס ב"ה.

וְזֶהוּ שֶׁבַּתְּחִלָּה נֶאֱמַר וַעֲבַדְתֶּם אֶת הוי' אלֹקֵיכֶם וּבֵרַךְ וְגוֹ', שֶׁשְּׁלִישִׁי הַמְּדַבֵּר אוֹמֵר [עוד פעם, מישהו מספר את הסיפור הזה. כאן שלישי המדבר הוא לא אותו שלישי המדבר שאמר קודם על הפסוק הזה. עכשיו הוא מתכוון לשלישי שמספר את הסיפור, שאם תעבדו את ה' אלהיכם הוא יברך לך] דְּכַאֲשֶׁר וַעֲבַדְתֶּם אֶת הוי' אלֹקֵיכֶם, אֲזַי וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ, הַיְנוּ, שֶׁהוי' (שֶׁעָלָיו נֶאֱמַר וַעֲבַדְתֶּם אֶת הוֵ' אלֹקֵיכֶם) יְבָרֵךְ אֶת לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ. ולאח"ז מוֹסִיף וַהֲסִירוֹתִי [אני בעצמי אבוא, שזו עצמות, מי שסיפר את הסיפור, "והסירתי] מַחֲלָה מִקִּרְבְּךָ, וַהֲסִירוֹתִי לְשׁוֹן נוֹכֵחַ, שֶׁשְּׁלִישִׁי הַמְּדַבֵּר אוֹמֵר שֶׁהוּא בְּעַצְמוֹ יָסִיר מַחֲלָה מִקִּרְבְּךָ. וּמִזֶּה מוּבָן שֶׁעִנְיַן הָעֲבוֹדָה נוֹגֵעַ (לֹא רַק לְשֵׁם הוי', אֶלָּא) גַּם לִשְׁלִישִׁי הַמְּדַבֵּר,

בגלל שאם רק היה כתוב "ועבדתם את הוי' אלהיכם וברך" הייתי יכול לחשוב שזה לא נוגע לו, הוא רק מספר את הסיפור אבל לא נוגע לו. אבל ברגע שהוא מופיע ואומר שבגלל העבודה שלכם, "והסירתי", אז אני נכנס לזירה, לעסק, זה כבר סימן שהדבר נוגע, שהוא פעל אצלו משהו.

בְּחִינַת עַצְמוּת וּמַהוּת א"ס ב"ה, שֶׁהָעֲבוֹדָה פּוֹעֶלֶת (לֹא רַק וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ ע"י שֵׁם הוי', אֶלָּא גַּם) וַהֲסִירוֹתִי מַחֲלָה גּוֹ' ע"י עַצְמוּת וּמַהוּת א"ס ב"ה.

נגיעת תוצאת העבודה לעצמות

וְצָרִיךְ לְהָבִין, הֲרֵי בִּבְחִינָה שֶׁלְּמַעְלָה מֵהִשְׁתַּלְשְׁלוּת כְּתִיב אִם צָדַקְתָּ מַה תִּתֶּן לוֹ (כַּנַ"ל).

הדרא קושיא לדוכתא – איך זה נוגע שם? לפי מה שאמרנו ארבע המדרגות הן כנגד י-ה-ו-ה מלמטה למעלה, ההסבר הראשון שלנו: "וברך" הוא מלכות, "והסירתי" הוא ז"א, ואחר כך "לא תהיה משכלה ועקרה" הוא אמא, ו"את מספר ימיך אמלא" אבא. אז מה שכתוב כאן הוא על דרך "ז"א בעתיקא אחיד ותליא", זה הביטוי. זאת בשביל להסביר מה שאומר כאן, שדווקא בז"א מופיע השלישי המדבר, עתיקא כאן. עתיקא בא כדי לרפא את החולאים של עם ישראל, כאשר עובדים אותו – "והסירתי מחלה מקרבך".

זה השלב הראשון של התירוץ. יש לנו קושיה: קודם אמרנו באריכות שעבודה נוגעת רק עד אריך ולא יותר, עכשיו הוא שואל: קודם כתוב "ועבדתם את הוי'", את מי עובדים? ועוד יותר, שאפילו תאמר שהוי' אינו עצמות, אבל מי שמספר את הסיפור, שהוא כן העצמות,אומר "והסירתי", סימן שהעבודה נגעה גם אליו. אז יש לנו קושיה, הרי כתוב "מה אכפת ליה". מה התירוץ? אז יש כאן כמה שלבים. עכשיו התירוץ:

וְיֵשׁ לוֹמַר, שֶׁזֶּה שֶׁאָמְרוּ רז"ל מָה אִכְפַּת לֵי' להקב"ה כוּ', קָאֵי עַל הָעֲבוֹדָה עַצְמָהּ (דְּהַיְנוּ פִּרְטֵי הָעֲבוֹדָה), אֲבָל הַתּוֹצָאָה שֶׁל הָעֲבוֹדָה שֶׁעַל יָדָהּ נַעֲשֶׂה צֵרוּף הַבְּרִיּוֹת, שֶׁגַּם בְּבְּרִיּוֹת בְּעָלְמָא, בְּרִיָ' פְּחוּתָה, נַעֲשֶׂה צֵרוּף וְזִכּוּךְ, שזהו"ע הַאִתְהַפְּכָא מִיֵּשׁ לְאַיִן, הִנֵּה זֶה נוֹגֵעַ גַּם בִּבְחִינַת הָעֲצְמוּת.

שוב, זה דבר שהתחלנו להסביר גם בשיעורים הקודמים, שהתוצאה של העבודה, שהיא האתהפכא שנעשית בתוך המציאות – לשם כך ה' ברא את כל העולם, על ידיה תהיה לו דירה בתחתונים, "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". אם כן, המצוה לעשות את המקדש כמצוה היא "מה אכפת ליה", אבל התוצאה "ושכנתי בתוכם" נוגעת לו.

מי נתאוה? העצמות נתאוה, למה? לא יודעים למה, אבל ברור שהוא נתאוה, אז התוצאה כן נוגעת לו. שוב, זה ווארט מאד-מאד פשוט, אבל מאד-מאד חשוב: החילוק בין עצם מעשה המצוה, שלא אכפת לו אם תעשה כך או כך, המצות נתנו רק לצרף את הבריות, כביכול רק בשבילכם, אבל 'רק בשבילכם' הזה הוא תכלית הכוונה של בריאת העולם, זה כן נוגע לעצמות.

כשאני לומד את הפשט שהמצות נתנו לצרף את הבריות אז הן סתם, לכן על המצות אומרים "מה אכפת ליה". לפי זה – כפי שהתחלנו להסביר קודם – כל הענין שיש מדרגה בה העבודה לא נוגעת כביכול, יש עתיקא שהעבודה לא נוגעת בו בכלל, הוא עצמו רק משמש מעבר שהאדם יוכל לצאת מהתעסוקה העכשווית ולהגיע לתכל'ס.

עוד פעם, בין יש ליש צריך להיות אין באמצע. גם בחשיבה צריך להיות אין באמצע – יש מה שאני עובד, אני עושה משהו בשבילך. אומרים שיש מדרגה בה לא תופס שאני עושה בשבילך, שאני עבד שלך, עושה בשבילך משהו, כאילו בדבר הזה ישירות. [אל תחשוב שאתה עושה לי משהו] כן, אתה לא עושה לי כלום, "אם צדקת מה תתן לו".

חייבים את ה'לא עשית לי כלום' כדי לתפוס באמת את התכלית. מה זה 'לא עשית לי כלום'? הוא אומר ש"לא עשית לי כלום" וכל המצות האלו הן סך הכל בשבילך, כאילו טובה לך, לא שייך לי, רק לצרף את הבריות. בסוף, כביכול שעל ידי כך אני יכול באמת להאיר אצלי את תכלית הכוונה שלו.

בכל זאת, למה מענין אותו הסיפור שלי? למה הוא רוצה לצרף אותי? מה זה מענין אותו בכלל? סימן שיש איזה מקום בו מה שקורה אתי מענין אותו, בגלל שבסוף בסוף-בסוף הוא יעשה לו את התאוה שלו, שתהיה לו דירה – "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". אבל כדי להגיע להכרה הזאת צריך בנפש, בנשמה, בשכל, לעבור את ה"מה אכפת", ולבטל את תעסוקת ההווה כביכול, על מנת להגיע לתכלית בעקיפין.

שלש מדרגות של השתלשלות-אריך-חיצוניות עתיק-פנימיות עתיק-רדל"א

נחזור להשתלשלות: אמרנו שבהשתלשלות יש שלש מדרגות של עשית טובה לה'. אפילו מדרגת המעבר, מה שאני עושה שאמרנו קודם, החיוך שלי, עושה משהו. הכל מתוך שזה מה שה' רוצה, שהצדקה תינתן, הפעולה הזאת. פתאום הוא אומר לא, כל הדבר הזה, גם לתת צדקה, דבר גדול מאד לתת צדקה – ה' לא צריך אותו בכלל. סך הכל הוא נתן לך צ'אנס לעבוד אותו בשביל לצרף אותך. כאילו זה לא בשבילו, לא צריך. רק אז אפשר לתפוס. למה? למה הוא רוצה לצרף אותי? למה הוא רוצה לעשות לי טובה בכלל? למה הוא ברא אותי בכלל?

אותו רגע של עתיקא הוא הרגע שאומרים "נח לו שלא נברא משנברא"[מה], בשביל מה אני נבראתי בכלל? אפשר לוותר על כל הסיפור, על כל הישות והצרוף, מה צריך את זה? מי צריך את זה?

אחר כך חוזרים לפנימיות עתיק, עולים לפנימיות עתיק, שם בכל זאת זה מה שה' רצה, זו התאוה שלו. למה? פארווס? "אויף אַ תאוה איז קיין קשיא"[מו]. [מה משנה בדיוק אם באמת התאוה שלו היא שאשחט את הבהמה מקדימה וזה התכל'ס שלו? אלו רק מלים כדי "לשבר את האוזן"?] כל תהליך המחשבה הוא גופא הצרוף. זה שקודם אחשוב שאני עושה לו משהו, שאני עובד אותו, ואחר כך אבין שאני לא עושה לו כלום, שסך הכל הוא מזכה ומצרף אותי, אבל הוא לא צריך את זה – הכל תהליך של מחשבה בתוכי, שכאילו בנשמה שלי אני עולה דרגות.

כל זמן שיש את שלש המדרגות בהן אני עושה לו משהו עליתי עד אריך. אחר כך פתאום אני לא עשיתי לו כלום ואז כבר הגעתי לעתיק. אבל עכשיו שאני תופס – למה הוא צריך לצרף? מה הוא עושה לי בעצם שהוא מצרף אותי? כנראה שזו תכלית הכוונה שלו. פשוט מה שהוא מתאר כאן הוא תהליך של משחק כדור, זה הכל. אצל מי הכדור? כאילו שבשביל משחק הכדור חייב שקודם הוא אצלי, אחר כך אני זורק אליו, אחר כך הוא מחזיר לי. [אז נוגעים לו גם הפרטים?] למפרע, הכל בעקיפין, בא אלי בעקיפין לקב"ה. ה' אומר לו 'אל תתפוס אותי קצר, תפוס אותי רחב'.

בשביל לתפוס אותי גדול-רחב צריך לבטל את התפיסה הקצרה. לכן הוא אומר "מה אכפת לי" ממך ומהעבודה שלך בגלל שבתחילה אדם עובד את ה', אתה מתחיל לעבוד את ה' בקטנות מוחין, כל המדרגות של ההשתלשלות הן לתפוס את ה' ואת כל עניניו קצר. שוב, כדי לצאת מיש ליש צריך לבטל באמצע. לכן צריך לומר שלא צריך אותה. המדרגה הזאת היא מדרגה, פרצוף עתיק יומין בקבלה, לא סתם. אחר כך אתה עולה לרדל"א, שם, עוד פעם, ניכר שתכלית הכוונה היא מה שנוגע, "לא כמו שאתה חושב" במחשבה הראשונה, לפי מה שדיברנו בפעם הקודמת.

כתוב בחסידות שודאי למעלה מעלה גם בעצמות יש שורש לכל פרט הכי קטן של המצוות, למה דוקא כך עושה לו תענוג[מז]. יש את התענוג הכללי של צרוף הבריות שגרם לדירה בתחתונים. אולי גם נגיע לזה, שהדבר תלוי בשתי מדרגות כאן. במקום הזה של רדל"א יש גם שתי מדרגות. יש ודאי וודאי שורש של כל פרט ופרט בהלכה.

משחק קודש קודשים

כללות העבודה הראשונה, עד אריך, היא דרגות של אתכפיא. האין באמצע הוא כדי לבטל נפשית את כל הגישה של אתכפיא כדי להגיע לאתהפכא, זה גם מה שיוצא מכאן. כל ה'לתפוס את ה' קצר' הוא לעבוד אותו קשה באתכפיא, שזו עבודת הבינוני. להפך, כתוב שגם כשאתה עובד אותו קצר על כך כתוב "כי נער ישראל ואהבהו"[מח], יש משהו שה' אוהב דווקא שאתה עובד כנער. אבל בכל זאת ידוע שאת הנער הזה שה' אוהב כנער הוא גם רוצה שיגדל, רק אפשר לגדול על ידי אין. כאילו שפתאום ה' אומר 'לא צריך את העבודה שלך, תלך הביתה'. אחר כך אתה תלך הביתה, כלומר שתעשה את המצוות אבל תבין שהן בשבילך, לא בשבילו, לצרף אותך, לזכות אותך מלשון הזדככות. כמו בגמרא "חידודי"[מט], זה הביטוי המקביל בגמרא, שהרב לא היה צריך את השאלה, כמו איזו שקלא וטריא, שקודם חשבתי שאנחנו עוסקים פה במשהו רציני, גם מצד הרב גם מצד התלמיד, איזו שקלא וטריא רצינית, פתאום מתברר שהכל היה חידוד. זו ממש מלשון הגמרא, המקביל המדויק, שרבא אומר שהכל היה משחק.

בשביל מה המשחק? סתם בשביל לחדד אותך. למה אתה עושה את זה? אני מקבל משכורת... זו העבודה שלי. אצל הקב"ה הכוונה להבין מה הענין. עוד פעם, אם הרב בסוף אומר שכל השקלא וטריא החם היה משחק "לחידודיה", רק לחדד אותך, אז בשביל מה עשית? מה יש לי מזה? בסוף צריך לומר: או שאני אוהב אותך כל כך, למה אתה אוהב? למה אני דורש את טובת התלמיד?

שוב, אם נעתיק את זה, עתיקא דעתיקא – חייבים להגיע לאיזה משהו שכמו ב"נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים", שיש איזו מין תאוה ב"חידודי" הזה. אבל אתה, כל הזמן תפסת קצר, חשבת שבאמת יש פה עסק חם של שקלא וטריא – פתאום זה רק "לחידודי". כך כל אחד צריך לעבור את השלב הזה במח, שהעבודה שלי היא "לחידודי". "חידודי" מלשון יחיד – "אחד יחיד ומיוחד"[נ], "ויחד יתרו"[נא].

אחר כך עולים כאילו להשיג את התירוץ, מה שהוא כותב כאן התירוץ, שהתכל'ס הוא מה שהוא צריך. מה אתה אומר? [תלוי מתי ה' ירצה להאיר לו] תמיד באין שבאמצע יש סכנת נפילה – אם הכל לא שוה אז בשביל מה אני צריך את זה? כל זמן שחשבתי שהעבודה עוזרת לרב, מה שאני מאיר לו, שפועל אצלו "מתלמידי יותר מכולם"[נב], היה לי סיפוק. עכשיו שהרב אומר שלא עוזר לי בכלל, גם לא בגדר תלמיד מחכים את רבו, אלא רק לחידודי, אז בסדר, מי צריך את זה יותר? זה כאילו מאבד לו את כל הגעשמאק, את כל התענוג שיש לו.

זו הסכנה. נחשוב על תלמיד כזה שמרגיש 'למה הרב הזה שיחק איתי?'. עוד פעם, כל יחסים – בין איש ואשה, בין חברים – שחושבים שהם על אמת ופתאום מתברר שהוא שיחק איתי, שהכל היה משחק, הוא רצה לתכנת אותי. אז או שאני כועס עליו ועוזב אותו, בועט, או שאני חושב פעמיים – בשביל מה?

תלוי מי זה שרק שיחק איתי תוך כדי מסווה של יחס רציני. אם אני יכול להגיע לאיזו מדרגה שהמשחק הזה הוא קודש קודשים, שכל היחסים קודש וזה ששיחק איתי הוא קודש קודשים – זו עליה בהכרה. אם מה שהיה נדמה לי יחס תקין הוא קודש ומה שמתברר שזה לא היה אותו יחס שאני ציפיתי וחשבתי וסך הכל הוא שיחק איתי, אז שבשבילי זה יהפוך לקודש קודשים, לעצם התאוה שלו – זה נקרא לעלות לפנימיות עתיק. ההכרה היא פנימיות אבא.

אפשר להסביר כאן את הסוד העמוק – "פנימיות אבא פנימיות עתיק"[נג], כביכול לתפוס את מה שאמרנו, שכל היחסים קודש ולשחק איתי משחק הוא קודש קודשים. ההכרה בכך היא פנימיות אבא, ועל כך כתוב "פנימיות אבא פנימיות עתיק". זה נקרא שהוא גם מכיר בתאוה של הקב"ה.

מעבר לאין כדי להגיע לאתהפכא

האתהפכא היא לעבור מדרגות שונות של אתכפיא – יש כנראה מדרגה גבוהה של אתכפיא שגם נדמית כמו אתהפכא, האתהפכא של האתכפיא, בחינת מעבר. אבל לעבור מהן לאתהפכא אמתית – זה רק על ידי המעבר הזה האמתי שעוברים לאין, שה' לא צריך אותי, והכל רק בשביל לצרף אותי. שוב, מה הוא מסביר? שהצרוף שלי הוא כדי לשחק אתי שתעשה אצלי אתהפכא, הוא צריך להפוך אותי. האין הזה באמצע, לא בא רק להביא אותי למדרגת צדיק גמור, שהיא אתהפכא. היא יכולה להיות כלולה גם בדרגות הקודמות. הוא צריך לצרף אותי. מה הכוונה לצרף אותי? הוא צריך להפוך אותי והוא לא יכול להפוך אותי מתוך יחס שאני מבין אותי.

כמו שגם דיברנו בפעם קודמת לפני שבוע, ש"לא כמו שאתה חושב", ה' רוצה להפוך אותי. הוא לא יכול להפוך אותי באמת על ידי יחד, ששנינו משחקים-משדרים על אותו גל לגמרי.

בין אויב למתנקם

קודם ראיתי מאמר של הרבי, מאמר אחר[נד], שמביא מהרבי הקודם[נה] על הפסוק "מפי עוללים ויונקים יסדת עז למען צורריך להשבית אויב ומתנקם"[נו]. עכשיו זו פינת נקמה, בשביל איזה עיתון או משהו... נקמת השבוע... הוא מסביר שם, זה היה חידוש מאד יפה בשבילי, הוא מסביר, כמובן מהלעומת זה – מה ההבדל בין אויב ומתנקם? כתוב "להשבית אויב ומתנקם", מהו "אויב" ומהו "מתנקם"? הוא אומר שאויב הוא אויב גלוי ומתנקם הוא כמו שכתוב בחסידות שיש אויב נסתר, אויב שמעמיד פנים כאוהב, אבל באמת הוא חותר לערער את כל היסודות שלך.

לכן "מפי עוללים ויונקים יסדת עז למען צורריך להשבית אויב ומתנקם". הווארט שם היה שעיקר הנקמה הוא היכולת לשחק עם השני שלא במודע שלו. עיקר הנקמה היא לא לקחת חרבות ולהרוג אותם. במעשה כאן, של דינה, מעשה שכם, יוצא לפי זה שעיקר הנקמה שעשו הוא הרמאות בתחילה, שרימו אותם, אחר כך כשגמרו אותם זה היה כלאחר יד, המכה בפטיש, בחינת "אויב". אבל "מתנקם", להתנקם ממישהו באמת, פרושו לחדור לתוך התת מודע שלו, לשחק עם התת מודע שלו. [קצת כמו שטיפת מח] כן, אם אפשר לשטוף את המוחות של האנשים שעשו לי משהו – אין לך נקמה יותר מזה.

שוב, זו פינת הנקמה לשבוע... "מאיבי תחכמני"[נז] כתוב, שזו היכולת להתלבש-להגיע-לחדור לתת מודע ולשחק שם. יש את זה לטובה ויש את זה לרעה. ה' עושה בדיוק אותו דבר, אותה רמה של "מרובה מדה טובה"[נח] לטובה – הוא רוצה להפוך אותי. נקמה אמתית של קדושה היא גם לקחת דבר רע ולהפוך אותו לטוב. להתנקם ממנו, לא רק להשמיד אותו. נקמה היא תוך כדי שאתה תופס אותו בגרון והופך אותו. בסוף כנראה גם הוא ירגיש שנקמו בו. זה דבר חשוב לשמחת הנקמה.

היפוך כדי להגיע לתכלית הכוונה

מה שהרבי כותב ש"מה אכפת ליה", הדרגה הזאת היא הצרוף, שה' הופך, ולאחר שהוא הופך פתאום אני יכול לתפוס שבעצם הגעתי – הוא הפך אותי מקטנות לגדולת מוחין, ועכשיו אני תופס את הענין של "דירה בתחתונים", שזו היתה תכלית הכוונה. לתפוס את זה, מה שהוא הופך אותי, נקרא לזה רישא דאין, זה נקרא האין, ואחר כך הוא מביא אותי שאני מתהפך. אז אני מגיע ל"פנימיות אבא" שהוא "פנימיות עתיק", שזו תכלית הכוונה של בריאת העולם.

רפואה מונעת ורפואת מחלה

בתוך זה גופא יש שתי מדרגות שצריך להסביר:

ועז"נ וַעֲבַדְתֶּם אֶת הוי' אלֹקֵיכֶם גּוֹ' וַהֲסִירוֹתִי גּוֹ', עַצְמוּת וּמַהוּת א"ס ב"ה דַּוְקָא. וּבָזֶה יוּבַן מָה שֶׁנֶּאֱמַר כָּאן וַהֲסִירוֹתִי מַחֲלָה מִקִּרְבְּךָ, וְלֹא כמש"נ לפנ"ז כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ גּוֹ', כִּי, בַּפָּסוּק כָּל הַמַּחֲלָה גּוֹ' לֹא אָשִׂים גּוֹ', מְדֻבָּר רַק אוֹדוֹת אֶפְשָׁרוּת לְמַחֲלָה, וְהַבְּרָכָה הִיא שֶׁאֶפְשָׁרוּת זוֹ לֹא תָּבוֹא לְפוֹעַל.

הפסוק ההוא שנאמר לאחר קריעת ים סוף הוא בעצם הסיום של פרשת שירת הים, אז הוא רפואה מונעת, ש"כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך"[נט]. בכל התורה יש רק שני פסוקים של מחלה, שני הפסוקים האלו. יש "חולי", אבל "מחלה" מופיעה רק פעמיים: "כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני הוי' רפאך", שזו רפואה מונעת, יש רק תנאי שצריך לשמוע בקול ה'. אבל כאן כתוב "והסירתי מחלה מקרבך" כלומר שהמחלה כבר תפסה וזה באין ערוך יותר קשה, וממילא יותר חידוש להסיר אותה מאשר למנוע שהמחלה לא תבוא לכתחילה.

ההבדל בין רפואה מונעת לרפואת מחלה

אֲבָל בַּפָּסוּק וַהֲסִירוֹתִי מַחֲלָה גּוֹ' יֵשׁ חִדּוּשׁ גָּדוֹל יוֹתֵר, שֶׁגַּם כְּשֶׁיֵּשְׁנָה מַחֲלָה בְּפֹעַל (לֹא רַק אֶפְשָׁרוּת לְמַחֲלָה), תִּהְיֶ' הֲסָרַת הַמַּחֲלָה. וּבִשְׁבִיל הֲסָרַת הַמַּחֲלָה שֶׁכְּבָר יֶשְׁנָה בְּפֹעַל יֵשׁ צֹרֶךְ בְּכֹחַ עֶלְיוֹן יוֹתֵר, ועז"נ וַהֲסִירוֹתִי בְּלָשׁוֹן נוֹכֵחַ, שֶׁקָּאֵי עַל עַצְמוּת וּמַהוּת א"ס ב"ה.

עכשיו, שמישהו יאמר לי מה מאד-מאד קשה על מה שראו פה, רק על מה שכתוב כאן, בפשט? הוא אומר שכאן זה הרבה יותר מאותו פסוק. נכון, ודאי שכאשר המחלה תפסה יותר קשה מאשר למנוע, שהמחלה לא תבוא, אבל הוא אומר שהראיה לכך שכאן כתוב "והסירתי", שלישי המדבר. [גם שם כתוב?] נכון, גם שם כתוב בדיוק אותו הדבר. איך הפסוק מתחיל שם? ["אם שמוע תשמע לקול הוי' אלהיך והישר בעיניו תעשה והאזנת למצותיו ושמרת כל חקיו כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רפאך"[ס], שם זה הפוך] בדיוק אותו הסיפור, שאותו פסוק מתחיל ממישהו שמספר סיפור [בקול ה', לא בקולי] כן, ממש אותו הדבר. שלישי המספר מספר בנסתר ופתאום הוא הופך להיות נוכח. עוד פעם, תאמר שנשמע את כל הפסוק שאמרת. לכאורה אותו הדבר, איך הרבי אומר שזה אחרת. מה כתוב שם? ["ויאמר אם שמוע תשמעו והאזנת למצותיו"...] בסדר, "אנכי הוי' אלהיך". אבל שוב, מבחינת הפסוק לכאורה זה אותו הדבר. לפי הרמז של "כי אני הוי' רפאך" ראשי תבות אריך זה טוב, זה רק אריך, כאן זה עתיק, אבל לכאורה מאד קשה, בגלל שהוא ממש אותו דבר. איך צריך לתרץ?

יש ודאי הבדל בין רפואה מונעת לרפואה למחלה שכבר קיימת, כביכול שהפסוק הזה אומר חידוש יותר גדול – זה נכון. אבל להוכיח את זה משלישי המדבר שלנו לכאורה קשה. כאן צריך לומר את התירוץ, וגם זהו המקור למה שאמרתי קודם שגם פה חייבים לומר שיש שתי מדרגות – גם בשלישי המדבר, גם בכל הסיפור של מעבר לשלישי המדבר בלשון נוכח, מנסתר לנוכח, בשלישי המדבר. בחש-מל-מל שלנו יש שתי מדרגות, מל-מל, ואם נסביר אותן כמו שאמרנו קודם, שיש כביכול רדל"א גופא ויש "חביון עוז העצמות" שבתוך רדל"א, אז רדל"א שהוא אמונה, אמונת ישראל, הוא הפסוק "כל המחלה לא אשים עליך כי אני הוי' רפאך", הוא בא מהאמונה שלנו. אבל הפסוק שלנו בא מ"חביון עז העצמות", כביכול עצמותו יתברך ששורה כבוד בתוך האמונה שלנו.

הפסוק "והסירתי" נוגע על לחביון עז העצמות

עוד פעם, כאן הוא מדבר כבר על רדל"א, שם הוא המקום שנתאוה הקב"ה, שלישי המדבר. קודם נקדים עוד הקדמה: האמת כאן שלא חילק בין ז"ת דעתיק לבין ג"ר דעתיק, זה אנחנו חילקנו. הוא רק אמר כל הזמן שיש שלישי המדבר, אפשר היה להבין ששלישי המדבר הוא בדיוק אותו עתיק שדיבר קודם, לעומת אריך, הוא לא חילק בפירוש. רק שעתיק שאמר קודם לא אכפת לו, ופתאום עתיק הזה כן אכפת לו, והראיה שהוא אומר "והסרתי" שנוגעת לו העבודה. [או שזה העצמות] בסדר, אבל גם קודם, אולי הוא התכוון שעתיק הוא העצמות, לא יודע, זה לא היה מאה אחוז ברור. אבל ככה אנחנו לומדים את זה, שעתיק הזה, שכן נוגע לו, הוא העצמות שלו, מה שנקרא בכל מקום 'עצמותו ומהותו', שהוא רדל"א, ההשראה באמת, ושם נוגע.

יש עוד עתיק של ההתלבשות, כמו שאמרנו בפעם קודמת, שזו ההבדלה שיש בעתיק, לא ההשראה שיש בו, לא ההמתקה, שם זה לא נוגע. אבל כאן יוצאים שני דברים, שבהסרת מחלה יש שתי בחינות: יש לפני המחלה ויש לאחר המחלה. אז נאמר שלפני המחלה מספיק לשמוע בקול ה', אבל על פי פשט אותו פסוק נאמר לפני מתן תורה, אם כי שכבר ניתנו כמה מצות, במרה. בכל אופן בכללות הכל אפילו עוד לפני "נעשה ונשמע"[סא]. כלומר, שזו אמונה. עיקר העבודה שם הוא בגדר אמונה, והאמונה הזאת מספיקה בשביל למנוע מחלות. אבל כאן בפסוק הזה כבר אחרי מתן תורה עם כל המצות וכל העברות, וכבר עברו עברות ולכן תפסו המחלות וצריך להסיר את המחלה – זה על ידי עבודת ה'. זה נוגע עד ל"חביון עוז העצמות" ממש ששורה בתוך רדל"א, בתוך האמונה שלנו.

[אפשר להגיד שזו שייכות, ששלישי המדבר "והסירתי את המחלה" פרושו להסיר את המסך, וכדי להסיר צריך להיות חולים, שזה בעצם שלי ונוגע לי] כן.

המצב הכללי של ישראל קשור עם תאות ה' לדירה בתחתונים

אפשר לומר שכל המאמר כאן הוא כמו "לו צר" עם ו, ו"לא צר" עם א ועוד פעם "לו צר" עם ו.

המעבר מקטנות לגדלות דרך האין באמצע הוא גם מהפרט אל הכלל. על כך גם דיברנו בפעם הקודמת – על מה ה' בוכה במסתרים? "מפני גוה" – על "גאותן של ישראל", שניטלה מהם וניתנה לאומות העולם. כלומר, מה שנוגע שם הוא המצב הכללי. המצב הכללי קשור עם כללות ה"נתאוה הקב"ה". כמו שאומרים שבהשגחה פרטית יש שני ממדים – יש השגחה פרטית שנוגעת לטובתך עכשיו, ויש השגחה פרטית שכל פרט ופרט נוגע לתכלית הכוונה של כל בריאת העולם[סב]. גם מה שאמרנו שיש במצוות פרטים, מה ששאלו, האם פרטי המצוות נוגעים –  יש מה שפרטי המצוות, כל פרט ופרט עושה תיקון בנשמה שלך והנשמה שלך צריכה להתגלגל הרבה פעמים כדי להשלים את עצמה.

זה גם כן במאמר מוסגר, כל המושג השתלשלות קשור גם עם גלגולים, שהפרט צריך להתגלגל הרבה פעמים כדי להשלים את כל הפרטים. אבל מה שאומרים שיש שורש של כל פרט ופרט בעצמות הוא על דרך מה שאומרים בהשגחה פרטית, שכל פרט ופרט נוגע לתכלית הכוונה של הכל, לא שנוגע לתיקון שלי. כל פרט ופרט נוגע לתיקון שלו, שזה ה"נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים", בחינת משיח.