מגולה לגאולה

התוועדות לג בעומר

י"ח אייר תשנ"וכפר חב"ד

א. גאולה מודעות לאלהות שבגולה

הגאולה הבאה מתוך הגולה, היא נושא מרכזי בתורה השייך במיוחד לדורנו, דור שנמצא כבר בפתחה של הגאולה האחרונה, האמיתית והשלמה. במאמר הזה נתבונן כיצד התודעה של הגאולה מאירה וגואלת את המציאות של הגולה, תוך התבוננות בקשר הלשוני שבין שתי המילים, גולה וגאולה.

בשיחותיו [שלח], הרבי מליובאוויטש ביאר בהרחבה רמז בסוד המילה "גאולה", המבטא את תכנה של הגאולה, וכן את הקשר המיוחד בין הגאולה לגילוי פנימיות וסודות התורה, וזה לשון קדשו:

במילה "גאולה" רואים אנו דבר פלא: תיבת "גאולה" היא אותן אותיות דתיבת "גולה" (גלות) אלא בתוספת אל"ף!... וידוע הביאור בזה, ש"תוספת האלף שעל ידו נעשה מבחינת גולה, בחינת גאולה" (לקוטי תורה, בהעלותך), קאי על האל"ף ד"אלופו של עולם"[שלט], ועל ידי העבודה דבני ישראל בגלות "להכניס" (להמשיך ולגלות) את האל"ף של אלופו של עולם בגלות, נעשה מ"גולה" – "גאולה".

הרבי ביאר את הרמז שההפרש בין גולה וגאולה הוא רק באות א. נמצא שהגאולה האמיתית והשלמה של העולם תלויה ב'החדרת' מודעות של א לתוך המציאות של הגולה. ה-א רומזת ל"אלופו של עולם", היינו לאלהים. הגאולה באה לא על ידי התעלמות ובריחה מהגלות וענייניה, אלא על ידי שמגלים בגלות ובענייניה את האלהות ("אלופו של עולם"), ועל ידי עבודה זו, מהגלות עצמה נעשה גאולה [שמ], כפי שנבאר בהמשך. נדגיש, שאין אנו יכולים להוסיף א, היינו "להוסיף" אלהות למציאות של הגולה מצב העניינים שלנו כפרטים וככלל אלא באמצעות שינוי תודעתי [שמא]. הקדוש ברוך הוא ממלא כל עלמין "מלא כל הארץ כבודו"[שמב] ודווקא שינוי תודעתי אצלנו הוא שמסוגל לחשוף זאת.

ב. שלש דרגות באלף

בהמשך השיחה מסביר הרבי, שיש להבחין בסוגים שונים של פיתוח המודעות המביאים לגילוי האלהות בגולה, שעל ידן הופכת הגולה לגאולה. על-פי סדר שמלמטה למעלה, כל אחד מסוגי המודעות האלה רמוזים במשמעויות השונות של האות אלף (של גאולה)[שמג]:

א. אלף מלשון "אלוף", "אלופו של עולם"[שמד] "אלהינו מלך העולם": מרמז לתודעה המגלה את האלהות שבתוך, ובערך העולם (הנקרא גם "כח הפועל בנפעל"[שמה]). תודעה זו מקבילה, בלשון הקבלה והחסידות, לספירת המלכות, היינו שגילוי "אלופו של עולם" כמוהו כגילוי מלכות ה' בעולם (וכמו כן גילוי "אלופו של עולם" מגלה את שש המדות מחסד עד יסוד, שגם הן בעצם "מזינות" את המלכות, וכל האורות שלהן מתורגמים על ידי המלכות כדי להנהיג את העולם ולהאיר את אור ה' בתוך העולם).

ב. אלף מלשון "אולפנא" ולימוד, כמו בפסוק "ואאלפך חכמה"[שמו]: מרמז לתודעה המגלה את האלהות שלמעלה מהעולם (היינו האלהות שאינה ניכרת ונגלית בצורה פשוטה במציאות), ושאף-על-פי-כן יש לה ערך ויחס כלשהו לעולם. בקבלה ובחסידות נקראת תודעה זאת ה"מוחין [ספירות חכמה ובינה] השייכים למדות". מוחין אלה הם למעלה מהעולם, ויחד עם זאת נמשכים ומתלבשים בעולם.

ג. אלף אותיות פלא: מרמז לתודעה המגלה את האלהות שלמעלה מהעולם לגמרי, גילוי מה שמופלא ומובדל בעצם. בלשון הקבלה והחסידות תודעה זאת נקראת "מוחין בעצם" (כיון שדרגה זו קשורה עם ספירת הכתר ועד שקשורה גם עם פנימיות הכתר), עד שמופלא ונבדל לגמרי מהעולם והנהגתו [שמז].

בנפש היהודי, תודעה זו באה לידי ביטוי בכח מסירות הנפש שלו, שהנו כח פלאי באמת, שאין לו שום "הסבר" או "הצדקה" במונחי העולם (ומה שלמעלה מהעולם, אך יורד להתלבש בו כנ"ל). "מוחין בעצם" 'משדרים' ליהודי "ככה, ולא אחרת". אמנם אנו מכנים את המדרגה הזו בשם "מוחין בעצם" או "תודעה אלהית", אך אליבא דאמת, אין כאן 'שכל' במובן הרגיל, אלא "הנחה עצמית" למעלה מכל טעם ודעת המושגים בשכל.

דווקא בזמן הגלות, מתעורר כח מסירות הנפש בלב היהודי, והוא הוא 'חומר הגלם' של הגאולה, כמו שיתבאר להלן. על תופעה זו נאמר [שמח]: "אני ישנה [בגלות] ולבי ער [בנכונות למסירות נפש בפועל ממש]".

ג. שלשה "קשרים" הקשורים זה בזה

שלש צורות המודעות הנ"ל הרמוזות באות אלף מקבילות גם לשלשת ה"קשרים" ישראל, התורה, והקב"ה הקשורים זה לזה וזה בזה כאמור בספר הזהר: "תלת קשרין מתקשראן דא בדא, ישראל מתקשראן באורייתא ואורייתא בקודשא בריך הוא"[שמט] "שלשה קשרים מתקשרים זה בזה, ישראל מתקשרים בתורה והתורה בקדוש ברוך הוא":

ישראל הם כנגד המודעות ל"אלופו של עולם" (מלכות ומדות; ידוע שהמלכות נקראת "כנסת ישראל" והמדות עצמן, שעיקרן מדת התפארת, נקראו בכללות "ישראל"). אופיה של מודעות זאת שהיא מגלה את מהות ישראל מצד עצמם, כאומה שנולדה מאבותינו ואמהותינו הקדושים. זהו הגילוי כיצד הקב"ה שומר ומשגיח על עם ישראל תמיד, גם בגלות, במצבים הקשים ביותר (שהרי אנחנו יקרים לפניו יתברך, בכל עת ובכל מקום, כבבת עינו, וד"ל).

תורה הנה כנגד המודעות לאלהות שלמעלה מערך העולם אלף מלשון "אולפנא", "המוחין השייכים למדות" התורה כפי שהיא 'מדברת' אל ישראל בבחינת המהות שלהם, למעלה מהמציאות שלהם בעולם (על התורה נאמר ש"קדמה לעולם", שמלשון זה מוכח שאף על פי ש"קדמה" לעולם, בכל זאת שייכת היא "לעולם" בבחינת "אסתכל באורייתא וברא עלמא"[שנ] וסופה להינתן ולהתלבש בפנימיות העולם על מנת לקיימו, שהרי "אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי"[שנא]).

הקדוש ברוך הוא הוא כנגד המודעות המגלה את עצמות התורה אלף אותיות פלא ("מוחין בעצם", היינו, כשלעצמם). תודעה זו מגלה ש"אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד"[שנב], ושהקב"ה הוא עצמות התורה. האלהות מתגלה באופן שבו נראה לעין כל ש"הוא לבדו הוא ואין זולתו"[שנג]. במודעות כזו, אין מציאות אמיתית לרע, שהרי "אין דבר רע יורד מלמעלה"[שנד], והכל טוב (רק שבזמן הגלות, לפני גילוי הפלא, נדמה לנו שרע, מצד ההעלם וההסתר של אלהותו יתברך "אכן אתה אל מסתתר"[שנה], ועל זמן הגלות נאמר "ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא"[שנו]. אך לעתיד לבוא "כולו 'הטוב והמטיב'"[שנז]).

לסיכום, גילוי האלף מלשון "אלופו של עולם" הוא כנגד ישראל כמו שקשורים למציאות העולם; גילוי האלף מלשון "אולפנא" הוא כנגד התורה כמו שניתנה לעם ישראל על מנת להנהיגם בצדק ובמשפט; גילוי האלף אותיות פלא הוא כנגד הקדוש ברוך הוא בבחינת "אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד" כנ"ל, גילוי עצמותו ומהותו יתברך, כפי שבא לידי ביטוי ברזין דרזין דאורייתא.

ד. שלש רמות מודעות לאלהות

לאחר שהתבוננו בקצרה בשלשת סוגי המודעות וההקשר של כל אחת ואחת, נבהיר את ענינה של כל אחת לעומק:

מודעות ל"אלופו של עולם" אפילו בחושך הגדול ביותר של הגלות, כמו בזמן השואה, היהודי נדרש להיות מודע לגילוי האלהות המתבטא בשמירתו הגלויה של הקב"ה על עם ישראל (כ"כלל" על כל פנים): "בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו והקב"ה מצילנו מידם"[שנח]. הרי שאנו משולים ל"כבשה אחת בין שבעים זאבים"[שנט] ואף על פי כן חיים וקיימים. וכן היהודי כפרט בתוך "כלל עם ישראל", רואה את השגחת ה' עליו לשומרו.

[אמנם, לגבי הייסורים ומות הקדושים, ידוע ומפורסם שהרבי לא הסכים בשום אופן "להסביר" את השואה [שס]. ולפיכך ודאי שמצד זה, סוד הענין נעוץ דווקא במודעות מהסוג הגבוה ביותר לפלא, היינו, לעצמות ומהות האלהות של אופי המודעות השלישית. אם כך, בהצלת הכלל מכליה ר"ל ניתן להרגיש את גילוי האלהות בדרגה הראשונה, כ"אלופו של עולם". אך ביסורי הפרט ר"ל דווקא תתגלה ותורגש לעתיד דרגת הפלא, עד שכל פרט ופרט יאמר: "אודך הוי' כי אנפת בי"[שסא], וכמו שנבאר בהמשך. לעת עתה, כל אחד ואחד שניצל הריהו "אוד מוצל מאש"[שסב], שחווה על בשרו את הפסוק: "יפול מצדך אלף ורבבה מימינך, אליך לא יגש וגו'"[שסג]].

לפיכך, על היהודי הפרטי לראות את ה"השגחה הפרטית" של הקב"ה עליו בשמירה ובהצלה הפרטית שלו (בעוד שעצם הפלא, היינו ההבנה של מדוע למה ואיך, עדיין מוסתר בתכלית מעיניו), כחלק מאותו כלל שלא נמסר לכליה ר"ל "אני הוי' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם"[שסד]. זוהי דוגמה לגילוי האלהות בדרגת "אלופו של עולם" (וליתר דיוק היינו הארת הפלא שבדרגת "אלופו של עולם"), ולכן הרבי לא הסכים להצדיק יהודי שאיבד את אמונתו בעקבות מאורעות השואה. מי שזוכה לרמת מודעות זו, ורואה את ההשגחה הפרטית תמיד, למרות שלא תמיד הוא מבין את פשר המאורעות, ממשיך את האלף, במשמעות של "אלופו של עולם", אל תוך הגולה, ולמעשה, כבר בעולם כפי שהוא עכשיו חי חיים של גאולה (בכעין "אתחלתא דגאולה"), ברוחניות על כל פנים.

אלף מלשון "אולפנא" כשהאדם זוכה לראות ולהבין בכל המאורעות ועניני העולם, את המשמעות שלהם והקשר שלהם לתורת-חיים [שסה]. והיינו כמסופר על הגאון הרוגוצ'ובי, שכל עניין שהיה רואה בעולם, היה מקשר לסוגיה בש"ס ופוסקים, ואם מאורע מסוים לא התאים לפי דעתו להלכה, היה בטוח שהטענה התורנית אכן תתברר לבסוף גם במבחן המציאות החיצונית, שהרי המציאות חייבת להתאים לפסיקת תורת אמת (שהרי "אסתכל באורייתא וברא עלמא"[שסו] כנ"ל), וכן היה בפועל [שסז]. כאשר רואים איך עניני העולם מתנהלים על פי תורה, ואיך שהבטחות התורה מתקיימות במציאות, הרי זה גילוי אלהות בדרגת "אורייתא", גילוי האלף בבחינת "אולפנא".

אלף אותיות פלא נעלית יותר היא הדרגה השלישית שכנגד "קודשא בריך הוא", והיא שהאדם מגלה שכל העניינים הבלתי מובנים ושאינם ניתנים להשגה בגולה, מתגלה בהם, ועל ידם דווקא, שהקב"ה "הוא לבדו הוא ואין זולתו", וממילא הכל טוב בתכלית (שהרי הוא יתברך "עצם הטוב" ו"טבע הטוב להטיב"[שסח]).

הפלא הגדול ביותר הוא עצם הסתר האלהות, כמאמר התורה: "ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא"[שסט] (וכידוע מהבעש"ט זי"ע [שע] ש"הסתר אסתיר" היינו הסתר בתוך הסתר, שגם עניין ומציאות ההסתר גופא נסתר ממנו ו"לא אתנו יודע עד מה"[שעא]). ובייחוד, ל"פלא" יחשב ההסתר הנורא של אורך וקושי הגלות הזאת האחרונה (כמו שתמה דניאל: "עד מתי קץ הפלאות"[שעב]), וכמאמר אדמו"ר ה"צמח-צדק" על אריכות הגלות שהוא דבר פלא: "ואינו מושג בשכל כלל, זהו מכלל 'במופלא ממך אל תדרוש'[שעג]".

על הגלות נאמר: "הוי' אלהי אתה, ארוממך, אודה שמך כי עשית פלא, עצות מרחוק אמונה אֹמן"[שעד], וכן "אודך הוי' כי אנפת בי ישוב אפך ותנחמני"[שעה]. והנה, מבאר הרבי בשיחה בה פתחנו, שההודאה "אודך הוי' כי אנפת בי" היא לא על הנאמר בהמשך הפסוק "ישוב אפך ותנחמני", כלומר שהאדם מודה על היציאה מהגלות לגאולה, אלא שההודאה נאמרת על הגלות עצמה, על חלק ה"אנפת בי" של הפסוק [שעו]. כלומר, שמודעות לאלהות בדרגה זו היא לא רק שהאדם מכיר ורואה שההווה והעתיד הם בתכלית הטוב אלא שהוא גם מכיר שהעבר כולו היה לטובה, בסוד "זדונות נעשים לו כזכויות"[שעז].

ה. עבודת הנפש להשגת רמות המודעות לאלהות

עד כאן ביארנו את הצד העיוני-המופשט של שלש רמות המודעות לאלהות. כעת נתבונן מהי עבודת הנפש הפנימית-מעשית המיוחדת המתאימה לכל אחת מהתודעות הללו, והיא המסוגלת להמשיך ולהביא אותה לתוך העולם.

ראשית, נבהיר ששלשת סוגי העבודות הקשורות עם שלש צורות המודעות הנ"ל, כולן נעשות במקביל [שעח] במסגרת העולם הזה, במציאות כפי שהיא עכשיו, ואין צורך להשיג רמת מודעות ראשונה כדי לקיים את העבודה הממשיכה את הרמה הבאה. עניין זה נעוץ בכך שבסופו של דבר אנו מבקשים להפוך גולה לגאולה, על-ידי שהגולה עצמה תעורר את ה-א העליונה לרדת ולהכנס בה, ובכך להפוך את הגולה לגאולה, ואם כן, אין לחכות שהמציאות של הגולה תשתנה לפני שתכנס לתוכה תודעה חדשה ותאיר אותה, אלא כניסת התודעה היא היא כבר התחלת השינוי עצמו. הרי כל הגילויים של העתיד-לבוא (הגאולה) תלויים בעבודתנו בזמן הגלות (הגולה), וכמאמר התניא [שעט]: "תכלית השלמות הזה, של ימות המשיח ותחית המתים, שהוא גילוי אור-אין-סוף ב"ה בעולם הזה הגשמי, תלוי במעשינו ועבודתנו כל זמן משך הגלות, שהגורם שכר מצוה היא המצוה עצמה".

אם כן, נבאר את עבודות הנפש המתאימות לכל אחת מהמודעויות לאלהות:

העבודה שממשיכה את גילוי האלהות שבדרגת העולם, "אלופו של עולם", היא העבודה שבבחינת "כל מעשיך יהיו לשם שמים"[שפ], והעבודה שבבחינת "בכל דרכיך דעהו"[שפא], דהיינו להתעסק בכל ענייני העולם, אך לעשות זאת מתוך מודעות אלהית.

העבודה שממשיכה את גילוי האלהות שמעל העולם, אך שייכת לעולם (מוחין השייכים למדות), היא בעיקר העיסוק בחלק הנגלה של התורה, הבא לברר את מציאות המדות ה"ו קצוות" על ידי מותר-אסור, כשר-פסול, זכאי-חייב, כנודע [שפב].

העבודה הממשיכה את גילוי עצמות האלהות בעולם (מוחין בעצם אלף אותיות פלא), היא העיסוק בחלק הנסתר של התורה [שפג] "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך"[שפד].

העבודה צריכה להתאים לרמת המודעות, ולגילוי האלהות שהיא כוללת. לכן כשעוסקים בעניני העולם מתוך כוונה אלהית "כל מעשיך יהיו לשם שמים" ו"בכל דרכיך דעהו" מסירים בכך את ההעלם של העולם, וגורמים לכך שמציאות העולם תפסיק להיראות כפועלת מכח עצמה בניגוד לרצון ה'. אז מתגלה ההפך, מתברר איך המציאות היא דווקא דרך לגילוי של הנהגת ה' והשגחתו המופלאה על הבריאה וגילוי האלהות שנמשך אז, הוא גילוי אלהות מכח העולם ולפי ערכו.

אולם כשיהודי עוסק בתורה כדבעי, הרי שהוא מוכרח לפרוש מעניני העולם, על דרך מאמר רז"ל: "ריחיים בצוארו ויעסוק בתורה?!"[שפה]. דווקא על ידי פרישות זו הוא ממשיך לעולם את גילוי האלהות שלמעלה מן העולם, מוחין השייכים למדות, אלף מלשון "אולפנא".

אך העסק בחלק הנסתר שבתורה, שעיקר עניינו הוא לגלות ולהסביר בטוב טעם ודעת איך ש"הוי' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד"[שפו], ומה שבעצם "ה' הוא הכל, והכל הוא ה'"[שפז], על ידי כך הוא ממשיך את האלף בדרגת פלא, מוחין בעצם, הגילוי ש"הוא לבדו הוא ואין זולתו".

השגה זו, המתחדשת מהנסתר שבתורה, היא הפוכה מהדעה הרווחת בין אנשים. הנחת-היסוד המצויה היא: "עולמות בפשיטות ואלהות בהתחדשות" היינו שמציאות העולם כפי שהוא "מעלים" בתוכו את ה' יתברך פשוטה לאדם, ואילו מציאותו של הקב"ה בתוך ההעלם הזה הוא חידוש, והאדם צריך להתאמץ כדי שהחידוש הזה יחדור אל תוך תודעתו. אך על ידי העיסוק בחלק הנסתר של התורה, זוכים להשיג איך שדווקא "אלהות בפשיטות ועולמות בהתחדשות", שהרי הוא יתברך "מחדש בטובו בכל יום (ובכל רגע) תמיד מעשה בראשית"[שפח] מציאותו של ה' היא עצמית ויציבה ומצדיקה את עצמה, "אני הוי' לא שניתי" וממילא החידוש הוא בקיום העולם (המסוגל "להעלים" אותו יתברך), ולא בקיומו של הקב"ה בעולם.

אפשר להוסיף רמז לכך, שמה שפנימיות התורה נקראת "תורת הנסתר", הוא בהיותה "סותרת" את ההנחות המקובלות (ואפילו את ההנחה הראשונה ה"הוה אמינא" של חלק הנגלה של התורה). לכן כדי שהנסתר לא "ישרוף את העולם", צריך להלבישו בנגלה של התורה [שפט] (כביאור הרבי בנוגע לסדר עבודתו של רשב"י [שצ]), וכמו שיבואר לקמן.

ו. כחו של רשב"י

דוגמה חיה להמשכת הפלא הנסתר שבתורה לתוך העולם, היא דמותו של רבי שמעון בר יוחאי (רשב"י) שגילם באישיותו את עולם הנגלה שבתורה, עולם הנסתר שבתורה, וגם את ההתמודדות הישירה עם המציאות החיצונית. וכך מבאר הרבי בהמשך שיחתו:

שעל ידי רשב"י היה גילוי פנימיות התורה (בחינת נפלאות שבתורה). ועיקר הגילוי היה ביום הסתלקותו [שצא]: שביום הסתלקותו הוא גילה את נשמתא דנשמתא דאורייתא, שהיא פנימיות הסודות שגילה במשך כל ימי חייו. ועל ידי כתיבת דברים אלו בספר הזהר הרי זה נתגלה אחר כך לכל בני ישראל, עד באופן "דיתפרנסון" בהבנה והשגה (גילוי בחינת נפלאות שבתורה, בחכמה, בינה ודעת). וגילוי זה הוא ההתחלה ומעין דוגמא מגילוי פנימיות התורה דלעתיד לבוא.

הרבי מדגיש שרשב"י חיבר את דרגת הפלא עם דרגת ה"אולפנא", היינו:

ובנוסף לזה רשב"י חיבר את פנימיות התורה עם הנגלה דתורה.

ביום הסתלקותו, ל"ג בעומר, אמר רשב"י על עצמו (בקשר לעבודתו הרוחנית, דביקותו בה' יתברך, במשך כל ימי חייו): "בחד קטירא אתקטרנא ביה בקודשא בריך הוא ביה אחידא ביה להיטא"[שצב] בקשר אחד התקשרתי בו בקדוש ברוך הוא, בו אני אחוז ובו אני להוט. רשב"י היה אחוז בפלא העליון, בנפלאות שבתורה, בקודשא בריך הוא ממש [א]. הוא זכה להמשיך את אותו פלא-עליון לנגלה שבתורה. וכמאמר הזהר: "'אודה שמך כי עשית פלא'[ב] עשית אלף"[ג] צריך לקחת את הנסתר, המופלא, ההשגה שסותרת את ההבנה הגלויה (כמבואר למעלה), ולהסבירה בטוב טעם ודעת, באופן הניתן להבנה והשגה.

ממשיך ומבאר הרבי, שבכוחו של רשב"י, על ידי שממשיך את הפלא ל"אולפנא" (סתרי תורה לנגלה שבתורה), להמשיך את הפלא גם ל"אלופו של עולם", למלכות עצמה (היינו, לתוך כל מעשי העולם הזה):

ויש לומר שבכח זה הוא פעל את הכח לגילוי אלהות (גם הדרגות שלמעלה מהעולם) ב(אלופו של) עולם – כמאמר הידוע שלו [ד]: "תניא רבי שמעון בן יוחאי: כל מקום שגלו (ישראל) שכינה עמהן, גלו לבבל שכינה עמהן כו' גלו לאדום שכינה עמהן". זאת אומרת שגם בהיותם ב(בבל) "גולה" יש שם את הגילוי דאלופו של עולם "שכינה עמהם".

מאמר זה הוא ביטוי ליכולת לגלות ולראות בתוך הגולה עצמה, את ה"אלופו של עולם". אך עיקר חידושו של רשב"י, מבאר הרבי, הוא מאמרו: "יכול אני לפטור את העולם כולו מן הדין"[ה], שבכח תורתו של רשב"י, הנפלאות שבתורה, לפטור את העולם כולו מדין (צמצום) הגלות, בגאולה האמיתית והשלמה.

ז. שלש תקופות של שינוי תודעה

ידוע שהגאולה תכלול שלש תקופות: ימות המשיח (לאחר ביאתו של מלך המשיח אך לפני בנין המקדש, בתקופה שבה יכוף את כל ישראל ללכת בדרך התורה והמצות וילחם מלחמות ה'); בית המקדש (השלישי והנצחי שיבנה במהרה בימינו); תחית המתים [ו]. לפי מדרשי חז"ל [ז], כל תקופה ותקופה משלש התקופות הללו אינה פחותה מארבעים שנה, והכל צריך להתקיים לפני סוף האלף הששי [ח].

יש לומר, שכל תקופה משלש תקופות אלו היא 'התוצר' של השגת רמת מודעות אחת משלש המודעויות לאלהות בהן אנו עוסקים. אמנם, כבר למעלה ראינו שהעבודות הרוחניות הדרושות להשגת כל אחת משלש רמות המודעות לאלהות, יכולות להיעשות במקביל. וממילא ברור שיתכן, אם נזכה, שכל שלש התקופות יתגלו כאחד, בלי שהות של זמן כלל (ובלשון הרבי: "תיכף ומיד ממש"[ט]).

המודעות ל"אלופו של עולם" מביאה את השלב הראשון של ביאת המשיח. בתקופה זו מלך המשיח ינצח את כל מלחמותיו, אך עדיין "עולם כמנהגו נוהג"[י]. בתקופה זו יתקיים "וגר זאב עם כבש"[יא] כמשל של שלום בין ישראל לאומות העולם (כשיטת הרמב"ם [יב]). עיקר גילוי האלהות שבתקופה זו, הוא עניין ההשגחה הפרטית של ה' יתברך על עם ישראל, ודרך עם ישראל (וארץ ישראל [יג]) לכל העולם כולו (דרגת ישראל כמו שהם מתקשרים עם מציאות העולם כנ"ל).

המודעות ל"אולפנא", לאלהות שמתלבשת בתורה ובמצות, מובילה לשלב השני בנין בית המקדש, שהרי תכלית עניינו של בית המקדש הוא מה ש"ושם נעשה לפניך... כמצות רצונך"[יד] שלמות קיום התורה והמצוות. וכן הסנהדרין, מארי ה"אולפנא" של עם ישראל, מקומם סמוך לבית המקדש, "הר המוריה מקום שהוראה יצאה לעולם"[טו]. תקופה זו היא תקופה של נסים (גילוי אור אלהי בהדיא "תורה אור"[טז]) שמעל העולם, ועל כן בתקופה זו הנבואה של "וגר זאב עם כבש" תתקיים כפשוטו (כשיטת הראב"ד [יז]).

המודעות לאלהות שלמעלה מהעולם, מביאה לשלב השלישי תחית המתים. בתקופה זו תתחדש לגמרי כל המציאות "השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה"[יח], על ידי גילוי עצמות ה' (דרגת "קודשא בריך הוא") שמחיה את המתים, עיקר שלמות גילוי הדירה לעצמותו יתברך בתחתונים.

ח. התלות בעבודתנו

עד עכשיו ביארנו שגולה הופכת להיות גאולה בתוספת א בדרך של "מלמעלה למטה"[יט], היינו שהאלהות היא שיורדת על-מנת להתלבש בתוך תודעתנו, וששינוי תודעתי זה הוא שמביא לתיקון העולם.

התבוננות נוספת במילים גולה וגאולה תפנה את תשומת לבנו לכך, שלמרות שהן שייכות למושגים ולמציאויות רחוקים זה מזה מרחק רב, המילים הן כמעט זהות. כיצד נסביר זאת [כ]?

אלא, כמבואר בחסידות, כיוון שכל הגילויים שלעתיד תלויים ב"מעשנו ועבודתנו כל זמן משך הגלות"[כא], מכאן שהגלות היא היא חומר-הגלם והממשות של הגאולה, בכל דרגותיה.

טעם הדבר הוא (כמבואר בתניא [כב]): "שהרי תכלית בריאת העולם הזה הוא שנתאוה הקב"ה שתהיה לו דירה בתחתונים" היינו, לא שתתבטל מציאות התחתונים, אלא שבתוך התחתונים עצמם, הגשמיות והגלות, בתוכם תהיה לו, לעצמותו יתברך, דירה. בחינה זו של מעשינו ועבודתנו בזמן הגלות, היא האתערותא דלתתא ההתעוררות של התחתונים העלאת המ"ן (מיין נוקבין "אשה כי תזריע"[כג]) שהגולה מעלה, מלמטה למעלה, לקראת ה-א של הגאולה, כדי להמשיך את ה-א לתוך הגולה, שמזה נעשה גאולה. לא יתכן שתימשך ה-א (סוד המ"ד מיין דכורין) ללא העלאת מ"ן מהגולה עצמה, כיוון שהגולה היא הממשות, חומר-הגלם, של הגאולה. וממילא הגאולה, על כל העילויים שבה, מבוססת ברוב אותיותיה על הגולה.

ט. המודעות ממתיקה דינים בשרשם

ידוע, שכשבא הקב"ה לגאול את ישראל ממצרים השתמש בארבעה לשונות של גאולה: "והוצאתי... והצלתי... וגאלתי... ולקחתי..."[כד], שהם כנגד ארבע אותיות של שם הוי' ב"ה מלמטה למעלה [כה]. והנה, לשם כללי של גאולה נבחרה דווקא הלשון השלישית "וגאלתי" שהיא, על-פי סדר האותיות של שם הוי' מלמטה למעלה, כנגד ה-ה העליונה. ה העליונה היא כנגד ספירת הבינה [כו] (מקום החרות "עלמא דחירו" בלשון הזהר [כז]), ש"מינה דינין מתערין"[כח] ממנה מתעוררים הדינים ולכן שם דווקא הם מתמתקים. ומכאן יש ללמוד שמה שאנו משתמשים ב"וגאלתי" לשם הכללי של הגאולה, רומז לכך שגאולה פירושה המתקת הדינים בשרשם.

בכללות, המתקת הדינים היא על ידי עבודת התשובה, להשיב כל דבר לשרשו האמיתי, וכידוע שבכל ספר הזהר הבינה מכונה בשם תשובה [כט]. ומכאן יומתק הפסק של הרמב"ם [ל]: "סוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין"[לא].

י. כוחה של המודעות

כשאנו מסתכלים על מצבנו הנוכחי, הרי אנו רואים שעדיין אנחנו לבושים ב"בגדים צואים"[לב], היינו שהמחשבות, הדבורים והמעשים, שהם הלבושים המלבישים ומשרתים את הכחות הפנימיים של הנפש, עדיין אינם נקיים 'במאת האחוזים'. ממילא ניתן היה לחשוב שכל זמן שלא זיככנו גם את 'לבושי' הנפש [לג], דבר זה עלול לעכב ח"ו את ביאת המשיח, עד שנזדכך כדבעי [לד].

אמנם, כפי שמדגיש הרבי בשיחתו, יש בשינוי תודעתי כח עצום, ובמיוחד כאשר האדם זוכה למודעות השלישית, של גילוי האלהות שלמעלה לגמרי מערך העולם:

ויהי רצון שעל ידי העבודה של לגמור "להכניס" ולגלות את האל"ף ב"גולה" – הרי זה יביא מיד את הגאולה, תיכף ומיד ממש, כך שכפי שבני ישראל עומדים במעמדם ומצבם עכשיו ממש, בלבושים ובגדים שלהם, אפילו אם הם עדיין "בגדים צואים", כי הגאולה באה באופן ש"לא עכבן אפילו כהרף עין"[לה], ורק לאחרי הגאולה "ויאמר וגו' הסירו הבגדים וגו' מעליו"[לו] ועל אחת כמה וכמה כשזה מדובר בנוגע ל"עמך כלם צדיקים"[לז].

מדברים אלה עולה, שלמרות שעדיין אנחנו לבושים "בגדים צואים", כבר "כלו כל הקיצין", ואין צורך לחכות עוד רגע אחד עד שמשיח יבוא. משיח יכול וחייב לבוא תיכף ומיד ממש, במצב שבו אנו נמצאים. ורק לאחר ביאת המשיח יקויים "הסירו הבגדים הצואים מעליו".

וכן נאמר: "ובאו האובדים בארץ אשור והנידחים בארץ מצרים והשתחוו לה' בהר הקדש בירושלים"[לח] שגם (ודווקא!) במצב של "אובדים" ו"נידחים" באה הגאולה. לאחר האתערותא דלתתא שמשך כל זמן הגלות, נשארים עדיין "בגדים צואים", "אובדים" ו"נידחים", וה-א שנמשכת מלמעלה באתערותא דלעילא מהפכת את הגולה כמו שהיא לגאולה.

אחד המקורות שהרבי רגיל להביא לעניין זה שמשיח עומד לבוא תיכף ומיד ממש, הוא ברמב"ם [לט]: "האומר הריני נזיר ביום שבן דוד בא בו... הרי זה אסור לעולם". מכאן נלמד שמודעות זו שמשיח יכול לבוא כל רגע, קשורה עם סוד הנזיר. עניין הנזיר, כמבואר בחסידות, הוא שהאדם ממשיך גילוי מאור הכתר, "נזר הקדש"[מ] (נזר הוא הכתר). אם כן, היכולת לשנות את המודעות (ובמיוחד, כפי שנראה מיד, כשאדם מודע לדרגה השלישית, ל"מוחין בעצם" פלא) ולהבין שמשיח יכול לבוא כל רגע, נובעת מעצם עניינו של משיח (כתר), שהוא למעלה ממקום וזמן, לכן מצידו הוא בא "היום"[מא].

מפורסם הפסוק אודות הגאולה: "אני הוי' בעתה אחישנה"[מב], ומאמר חז"ל [מג]: "זכו 'אחישנה', לא זכו 'בעתה'". והנה, לפי המבואר עד עתה יש לומר שהמודעות של ביאת המשיח שכנגד אלף מלשון "אלופו של עולם"[מד] היא בבחינת "בעתה" (גאולה בסדר של השתלשלות הסיבות הטבעיות זו מזו), שכן האדם רואה את המשיח כחלק ממהלך העניינים הטבעי בעולם, שהרי הוא עסוק בגילוי האלהות בתוך עניני העולם הזה.

המודעות של ביאת המשיח שכנגד אלף מלשון "אולפנא" (בחינת התלבשות על דרך התלבשות הנשמה בגוף) היא בבחינת "אחישנה".

ולפי זה יש לומר, שמי שמגיע למודעות של האלהות שלמעלה לגמרי מערך העולם (אלף אותיות פלא) זוכה למודעות של ביאת המשיח שכנגד (בחינת השראת עצם האלהות) בחינת "היום" (כלומר עכשיו, ברגע זה) ממש, ודוק.

והוא סוד "מבין דבר מתוך דבר"[מה] מבין את דבר הגאולה מתוך דבר הגולה [מו]. והוא גם הסוד הפנימי של "דַבּר אחד לדור ולא שני דַבּרים לדור"[מז], שיתגלה עם בואו והתגלותו של מלך המשיח במהרה בימינו. שכן, המשיח נקרא "מלך רב"[מח], שה"מלך" (המגלה את הימצאות "אלופו של עולם" בתוך מציאות העולם שמצד עצמו הנו "גולה" ו"אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד"[מט]) הוא הוא ה"רב" (המלמד את העם תורה "אולפנא"). וה"רב" הוא הוא ה"רבי" (המגלה את הפלא שבתורה, "תורה חדשה מאתי תצא"[נ] "נפלאות מתורתך"[נא]).

יוצא שה"דַבּר" התחתון הוא בחינת ה"מלך" המתקן את העולמות בדרך של "השתלשלות" היינו מצד חצוניותם. ה"תוך דבר" הוא כנגד בחינת ה"רב" המתקן את המציאות בדרך של "התלבשות". ואילו ה"דבר" העליון שהוא ה"דבר מתוך דבר", הוא בחינת ה"רבי" האמיתי, המתקן את המציאות בדרך של "השראת" עצם האלהות וה"פלא" שבתורה. ולעתיד לבוא יתגלה ש"כולא חד" "דבר אחד לדור", שכל הבחינות, כפי שהסברנו, מתגלות יחדיו בגאולה האמיתית והשלמה.

סיכום

נסכם את הנלמד עד עתה, בהקבלות השונות לשלש הדרגות של האלף, ההופכות את הגולה לגאולה, בתבנית הבאה:

ביאור א - סוד ה-א הפשוטה

בפנים המאמר נתבארו דברי הרבי: "...וע"י העבודה דבני-ישראל בגלות 'להכניס' [להמשיך ולגלות] את האל"ף של אלופו של עולם בגלות, נעשה מ'גולה' 'גאולה'".

דבריו הם על דרך פירושו הידוע של מורנו הבעש"ט זי"ע על הפסוק "עת צרה היא ליעקב וממנה יוָשֵע"[נב] "ממנה" ומתוכה ממש (היינו שמתוך הצרה עצמה תצמח הישועה הצרה היא חומר-הגלם של הישועה, כפי שנתבאר בפנים שהגולה היא חומר-הגלם של הגאולה), על ידי שהופכים את הצרוף צרה לצֹהר, בסוד הנאמר לנח (שמצא חן בעיני ה'[נג]): "צהר תעשה לתבה" ('תבה' לשון 'מלה', ונדרש כאן ע"י הבעש"ט, שכאשר משמעותה של 'תבה' היא שלילית יש להפכה לעשותה לצֹהר מאיר).

הכח האלהי לשנות את "צרוף" המציאות המורכבת ממציאויות שונות שלכל אחת מהן "שם" משלה בלשון הקודש, הוא סוד אות ה-א הפשוטה, בחינת "חד ולא בחושבן"[נד], שאינה נחשבת כאות הראשונה של כב אותיות הא"ב אלא כאות ה"קול הפשוט" הכולל את כל כב האותיות [נה]. היא קודמת להן בעצם, ומשום כך בכוחה 'לשחק' עם הצירופים המסוימים והשונים שלהן [נו]. ה-א הזו היא ה-א שבגאולה.

בסוד השינוי שבין גולה לגאולה, ה-א הפשוטה נכנסת ממש, היא מתלבשת באופן "פנימי" בתוך ה-א הנשמעת, ולכן כחה רב ואין היא צריכה לשנות את סדר הצרוף של האותיות האחרות. לעומת זאת, בסוד השינוי שמצרה לצהר, אין ה-א נכנסת ממש למלה, היא רק שורה עליה כ"אור מקיף" ולכן כדי 'להושיע' את הצרה, היא צריכה לשנות את צרוף המלה.

הישועה (בחינת חיי שעה) שבאה מכח הופעת ה-א הפשוטה בדרך "מקיף" בלבד, אינה משנה את המציאות מיסודה, אלא פותרת את הבעיה באופן מקומי ו"מקיף" את המציאות מחוץ לה. עדיין קיים החשש ש"מפני חטאינו" יחזרו ח"ו האותיות לצירופן הראשון ותחזור הצרה לקדמותה. לעומת זאת, הגאולה שאנו מצפים לה היא בבחינת חיי עולם הגאולה האמיתית והשלמה וכניסת ה-א משנה כבר את כל המשמעות של כל המציאות של הגולה, כבר אין מקום לחזרה על הראשונות ח"ו (בלשון הרבי: "גאולה שאין אחריה גלות").

ב-א הפשוטה הנ"ל, ניתן לזהות את כל שלש הרמות שהתבארו בפנים המאמר. יש ב-א זו כחו של "אלופו של עולם" להנהיג את המציאות כרצונו. יש ב-א זו כח ה"אולפנא", 'לאלף' את המציאות, להעלותה לרמה גבוהה יותר של מודעות, עד שהמציאות עצמה 'תרצה' לשנות את 'צרופה'. בחינה זו מכונה "מצרף לחכמה", והיא בחינת "אאלפך חכמה" שהתבארה בפנים. אך השרש העליון של ה-א הפשוטה, הוא בחינת אלף-פלא, היפוך צרוף שמה של ה-א עצמה. בחינה זו רומזת לעצמותו של ה' יתברך ה"נושא הפכים" ו"אין כיוצא בו" לחולל פלאות בעולם שברא לכבודו.

והנה, כאשר מתבוננים בפעולה של התודעה בתוך המציאות, מתגלה ש"כל הגבוה גבוה יותר יורד מטה מטה יותר"[נז]:

התודעה הנמוכה ביותר, בחינת "אלופו של עולם", יוצרת רק שינוי ב"צרוף". הפעולה כאן היא רק מצד היכולת של הבורא להנהיג את העולם כרצונו, אבל אין כאן שינוי מהותי בעולם עצמו.

התודעה השניה, בחינת "אולפנא", כבר יוצרת שינוי בתוך העולם. זוהי הבחינה של הגאולות שכבר היו, והתנהלו בבחינת ה'נגלה' של התורה. כאן העולם כבר 'לומד', הופך להיות 'מאולף', אבל זהו שינוי חיצוני, בחינת אתכפיא, שהוא שינוי שעלול לנפילה (כפי שחכם יכול לשכוח תלמודו).

אבל התודעה הגבוהה ביותר, בחינת "אלף-פלא", היא כבר חודרת אל המציאות עצמה ומשנה אותה לגמרי, בחינת אתהפכא. כאשר המציאות עצמה מתהפכת לטובה, שוב אין חשש שהיא 'תתהפך בחזרה' ותתבטל הגאולה ח"ו.

ביאור ב - הופעת שלש דרגות האלף בעולמות אבי"ע הכלליים

ידוע שניתן להעתיק (בסוד "עתיק" לשון "העתקה" מעולם לעולם וכו', כמבואר בדא"ח [נח]) 'מבנה' בסיסי, ולהקבילו ("קבלה" לשון "הקבלה") למדרגות נוספות. כך גם בעניננו: שלש הדרגות שמבאר הרבי כאן מלכות ומדות, "אלופו של עולם"; מוחין השייכים למדות, "אולפנא"; ומוחין בעצם, פלא מופיעות שלשתן בכל אחת מארבע מדרגות כלליות (שהן כנגד ארבעה מיני אדם [נט] שבעולמות אצילות בריאה יצירה ועשיה הכלליים [ס]):

(א) בעולם האצילות (אדם דעשיה דכללות):

א."אלופו של עולם" מלכות וזעיר אנפין (מלכות ומדות).

ב."אולפנא" ישראל סבא ותבונה (מוחין השייכים למדות).

ג.פלא אבא ואמא עילאין (מוחין בעצם, ועד לדרגה שבה הם נכללים בכתר, וכידוע שאבא ואמא עילאין מכוסים תחת לדיקנא קדישא דאריך אנפין, שממנו הם יונקים את חיותם ועל ידו נכללים בסוד הכתר-עליון, וד"ל).

(ב) למעלה מזה, בכתר דאצילות (אדם דיצירה דכללות):

א."אלופו של עולם" דיקנא קדישא דאריך אנפין (ובו שם בן דאריך, בחינת מלכות שבו, כמבואר בכתבי האריז"ל. והוא ענין יג מדות הרחמים, מקור כל המדות העליונות, שבהן מנהיג הקדוש ברוך הוא את עולמו בחסד וברחמים).

ב."אולפנא" מוחא-סתימאה וגולגלתא [וכידוע ש"אאלפך חכמה" הוא ההמשכה ממוחא-סתימאה שבכתר, דרך תיקון "נֹצר חסד" (התיקון השמיני מבין יג תיקוני דיקנא, ה"מזל-עליון" שבדיקנא), ומשם נמשך לחכמה (בסוד "אור אבא יונק ממזל השמיני"[סא]). "אאלפך בינה" הוא ההמשכה מגולגלתא דרך תיקון "ונקה" (התיקון השלשה-עשר, ה"מזל-תחתון" שבדיקנא), ומשם נמשך לבינה (בסוד "אור אמא יונק ממזל השלשה-עשר")].

ג.פלא רישא דלא אתידע (ג"ר דעתיק), המכונה "שכל מופלא" בלשון הראשונים (דהיינו נתיב ה-לב של החכמה שהוא הוא שער ה-נ של הבינה, בסוד "ונזלים מן לבנון". נמצא שכללות שלש הדרגות שבכתר היא בסוד: "מעין גנים, באר מים חיים, ונֹזלים מן לבנון"[סב], וד"ל), ששם מסתתר "חביון עז העצמות"[סג] (בסוד "אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד", כמו שיתבאר לקמן), כמבואר בכתבי האריז"ל ובדא"ח.

(ג) למעלה מזה, באדם קדמון, אדם דבריאה דכללות:

א."אלופו של עולם" מלכות ומדות דא"ק, הנקראות "ימי קדם".

ב."אולפנא" מחשבה קדומה דא"ק (חיצוניות בינה דא"ק [סד]), ששם "כולם (כל השתלשלות העולמות אבי"ע) נסקרים בסקירה אחת"[סה].

ג.פלא נקודת הרשימו, ופנימיות כתר חכמה ובינה דא"ק (כמבואר בדא"ח על הפסוק "רבות עשית אתה ה' אלהי נפלאֹתיך ומחשבֹתך אלינו"[סו], שה"פלא" ממש זו נקודת הרשימו ואילו "נפלאותיך" הם הכתר-חכמה-בינה הפנימיים דא"ק [סז]).

(ד) למעלה מזה, באור אין סוף ב"ה שלפני הצמצום, אדם דאצילות דכללות:

א."אלופו של עולם" "קדמון", ששם "שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל" (הנקרא בלשון הקבלה "עולם המלבוש"[סח]).

ב."אולפנא" "אחד" (עלית הרצון-להטיב לבריאת העולמות "כד סליק ברעותיה למברי עלמא"[סט] והרצון ומחשבה ד"אנא אמלוך" אור השייך לעולמות).

ג."יחיד" (העלם העצמי של אור בעצמות המאור ב"ה).

והנה, על-פי הידוע שארבעת העולמות אבי"ע, הפרטיים וכן הכלליים, מכוונים כנגד ארבע האותיות של שם הוי' ב"ה, ארבע המדריגות הנ"ל מלמדות על שלשה פרושים של א בכל אחת ואחת מאותיות השם.

ונסכם:

ביאור ג - שלש המדרגות של "אלף" בציור האות א ובמילויה

נתבונן בציור האות א: ציור ה-א מורכב משלש אותיות פשוטות י מלמעלה; ו באמצע (באלכסון מלמעלה למטה, משמאל לימין); י מלמטה.

ה-י התחתונה (סוד המים התחתונים, כמבואר בכתבי האריז"ל [ע]) היא כנגד "אלופו של עולם" גילוי השגחתו יתברך עלינו בכל אתר ואתר.

ה-ו (סוד הרקיע) שנמשך מההעלם (שמאל) אל הגילוי (ימין) היא כנגד ה"אולפנא" מוחין (דלעילא) השייכים למדות (דלתתא).

ה-י העליונה (סוד המים העליונים) היא כנגד אלף אותיות פלא, בחינת פלא-עליון (בחינת "...עשית פלא, עצות מרחוק אמונה אמן"[עא]) מוחין בעצם.

אם נדמה את ציור אות ה-א כ-י ה"מתגלגלת" מסביב לציר ה-ו, אזי יתבהר הסוד של הקשר והשרש המשותף של המים העליונים והמים התחתונים, וכן מה שהנפלאות שיתגלו לעתיד לבוא (בחינת ה-י העליונה של ה-א) קשורים לבירורים העולים מחכמת הטבע (בחינת ה-י התחתונה של ה-א) דווקא, כמבואר בשיחת הרבי ביחס לחכמת שלמה, עיי"ש.

נמשיך ונתבונן במילוי האות א אלף ונראה כיצד מרומזות שלש הדרגות הנ"ל בשלש אותיות המילוי: א, ל, פ (מלמעלה למטה):

האות א חכמה בכלל, מוחין בעצם. עצם ושרש האלף הוא ה-א המרמז ל"אחד האמת", דרגת החכמה, כמבואר בתניא [עב]: "שאין-סוף ב"ה הוא אחד האמת שהוא לבדו הוא ואין זולתו, וזוהי מדרגת החכמה וכו'". "אחד האמת" הוא בעצם ה"פלא העליון", בחינת "פנימיות עתיק" ששורה ומתאחד עם "פנימיות אבא", מוחין בעצם.

האות ל בינה בכלל, מוחין השייכים למדות, למד מלשון "לימוד" "אולפנא". וכן ענין האות ל, הוא לשון המשכה "אל" (בחינת המוחין השייכים ונמשכים אל המדות).

האות פ מלכות ומדות, "אלופו של עולם". ענין האות פ הוא "פֶה". פה ענינו דיבור, "עלמא דאתגליא" מלכות, כמו שכתוב ב"פתח אליהו": "מלכות-פה". וכן פ הוא "פֹה" שמבטא את ענין העולם: "פֹה אשב כי אִוִּתִיָה"[עג] (מקום העולם כולל ו קצוות שכנגד ו המדות של הלב).

והנה, האות א במילויה אלף כוללת את כל אותיות התורה, בסוד "ראש תוך סוף" הא-ב מבחינת היגוי האותיות ביציאתן מ-ה מוצאות הפה (גרון, חיך, לשון, שינים, שפתים כך סדרם מהפנים אל החוץ):

ה-א של האלף היא תחילת קבוצת האותיות הגרוניות (אהחע מהגרון), בחינת "ראש שבראש";

ה-ל של האלף היא האמצע, ה"תוך" של האותיות הלשוניות (המוצא האמצעי מבין ה מוצאות הפה, ובכן ה-ל היא ה"תוך שתוך" מבין האותיות בכלל) דטלנת;

ה-פ של האלף, היא ה"סוף שבסוף", האות הסופית של המוצא הסופי בומפ מהשפתים.

ועוד, ידוע שאלף עולה ג פעמים לז (כלומר שהערך הממוצע של כל אחת מ-ג אותיות אלף הוא לז), שהוא סוד הבל להב הלב (מהחוץ אל הפנים).

בשבעה הבלים (אלוהיים) נברא העולם "הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל"[עד] בחינת "אלופו של עולם".

ה"להב" היינו המשכת המוחין השייכים למדות, המעוררים "אהבה כרשפי אש", "אהבה שכלית", כמבואר בתניא [עה].

עצם נקודת "הלב" הוא סוד "לבי ראה הרבה חכמה [בעצם]"[עו], בחינת "לב מלכים אין חקר"[עז], בחינת אלף אותיות פלא, וד"ל.

נתבונן בעוד תופעה מעניינת במילוי (ובמילוי-המילוי עד אין-סוף) של האות אלף: במספר קטן, שלש האותיות אלף עולות א, ג, ח. ב-א השרשית יש אות א (אות אחת); במילוי אלף יש ג אותיות; במילוי-המילוי: אלף למד פא יש ח אותיות. והוא סוד סדרת מספרי ה"אהבה"[עח] בדלוג, שכן מתפשטים מילויי האות אלף עד אין סוף [עט] (כולם, עד אין סוף, מורכבים רק מ-ז אותיות מבין כב אותיות היסוד: א ד ו ל מ פ ת, שעולות גל ב"משולש" טוב פעמים גל), והוא פלא!

לפי מה שהתבאר בשלשת הביאורים הללו, נוכל להרחיב את טבלת הסיכום שלמעלה לכלול את ההקבלות הבאות:

ביאור ד - מדת הלל: כל מעשיו לשם שמים

בפנים המאמר נתבאר, כי העבודה שנובעת מתודעת "אלופו של עולם", יסודה בקיום מאמר חז"ל: "כל מעשיך יהיו לשם שמים"[פ]. כאמור לעיל [פא], יש לחלק בין העבודה בדרך של "לשם שמים" לעבודת "בכל דרכיך דעהו".

העבודה "לשם שמים", רואה את מעשי הרשות כהכנה בלבד לעבודת ה' וידיעתו יתברך הבאה על-ידי התורה והמצוות (מצוה מלשון צוותא וחיבור התקשרות לה' מצַווה המצוות, בחינת דעת [פב] את ה'). כדברי הרמב"ם [פג]:

...צריך האדם שיכוון כל מעשיו, כולם, לידע את ה' ברוך הוא, בלבד, ויהיה שבתו וקומו ודבורו, הכל לעומת זה הדבר... וכן כשיאכל וישתה ויבעול, לא ישים על לבו לעשות דברים הללו, כדי ליהנות בלבד, עד שנמצא שאינו אוכל ושותה אלא המתוק לחיך ויבעול כדי ליהנות; אלא ישים על לבו כשיאכל וישתה, כדי להברות גופו ואבריו בלבד... נמצא המהלך בדרך זו כל ימיו כולן, עובד את ה' תמיד, אפילו בשעה שנושא ונותן, ואפילו בשעה שבועל, מפני שמחשבתו בכל, כדי שימצא צרכיו עד שיהיה גופו שלם לעבוד את ה'... ואפילו בשעה שהוא ישן, אם ישן לדעת כדי שתנוח דעתו עליו, וינוח גופו כדי שלא יחלה, ולא יוכל לעבוד את ה' והוא חולה, נמצאת שינה שלו עבודה למקום ברוך הוא. ועל עניין זה ציוו חכמים ואמרו: "וכל מעשיך יהיו לשם שמים"; והוא שאמר שלמה בחכמתו, "בכל דרכיך דעהו".

מדברי הרמב"ם מתבאר, שבעבודה בדרך של "לשם שמים", אין חשיבות לעצם המעשה שעושים בפועל, אלא חשיבותו של המעשה מתבטאת בהיותו הכנה לידיעת ה' (באמצעות עבודת ה' קיום התורה והמצוות) שבאה מכחו הכל תלוי ב"תכלית". הרמב"ם בדבריו, איחד וכלל את שני הלשונות "לשם שמים" ו"בכל דרכיך דעהו", כמתכוונים למדרגה אחת של עבודת ה', עבודה שמטרתה ותכליתה היא ידיעת ה'.

לעומת עבודה זו, בחסידות [פד] מבחינים בדרגה נעלית יותר של עבודת "בכל דרכיך דעהו". בעבודה הזו, ידיעת ה' באה באופן ישיר מתוך מעשי האדם בעולם (דרכיך דרכי הרשות של האדם), כאשר הוא רואה את מציאותו והשגחתו של ה' יתברך בכל פרט ופרט של הבריאה והארועים המתרחשים בה, ומתוך התעסקות והתבוננות זו הוא בא לקיום מצות "וידעת היום והשבות אל לבבך כי הוי' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד"[פה]. עבודה זו כוללת גם את "עבודת הבירורים" (לברר ולפדות את הניצוץ הקדוש שהיה כלוא בתוך המאכל הגשמי וכד'), וגם את "עבודת היחודים" (לגלות, באמצעות המעשה הגשמי, ש"הוי' [גילוי האור האלהי שלמעלה מהטבע] הוא האלהים [האור האלהי המלובש בטבע]... אין עוד" שום דבר אינו נפרד מעצם האלהות).

העבודה "לשם שמים" היא כנגד עצם מדת המלכות [פו], ואילו עבודת "בכל דרכיך דעהו" היא כנגד ייחוד המידות והמלכות [פז], והיא מדתו של הלל הזקן, כמסופר בגמרא [פח]:

תניא: אמרו עליו על שמאי הזקן כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת. מצא בהמה נאה – אומר זו לשבת, מצא אחרת נאה הימנה – מניח את השניה ואוכל את הראשונה. אבל הלל הזקן, מדה אחרת היתה לו, שכל מעשיו לשם שמים. שנאמר: "ברוך אדני יום יום"[פט].

בדברי הגמרא הזו לא הובחן ההבדל הנ"ל שבין לשון "לשם שמים" לבין עבודת "בכל דרכיך דעהו". מדברי הגמרא משמע, שעבודתו של הלל הזקן [צ] היתה אכן עבודת "בכל דרכיך דעהו" (לפי פירוש החסידות), וראיית אכילת כל יום ויום כמטרה ו"מצוה" בפני עצמה.

ביתר ביאור, שמאי ראה 'הצדקה' לאכילה, ואפשרות לבירור הטוב שבה, רק כאשר נקרא עליה שם שבת נראתה בה הקדושה העתידה לבוא מכחה, ואילו הלל יכֹל לראות כבר בכל אכילה ואכילה עצמה את קיום התכלית של עבודתו בעולם התקשרות לה' השורה בעולם. מדת שמאי היא בחינת "יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם-הבא מכל חיי העולם הזה"[צא]יב, ואילו מדתו של הלל, היא בחינת "יפה שעה אחת של תשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא"[צב].

המפרשים [צג] מסבירים, שהלל הזקן הצטיין במדת הבטחון בה', שבודאי יזמין לו מנה ראויה לכבוד שבת, וחי כפי שחיו אנשי דור המדבר, שקבלו את מנתם "דבר יום ביומו"[צד] (וברכו על כך "ברוך אדני יום יום"), ובערב שבת הזדמן להם מן השמים "לחם משנה"[צה]. יש מן הפוסקים [צו] שכתבו, שאין מדתו של הלל הזקן מדת כל אדם (מדת ה"בינוני" של התניא, שלפי מדה זו נפסקה ההלכה תמיד [צז]), ועל כן למעשה יש לנהוג כמדתו של שמאי הזקן, ולשמור לשבת את המנות היפות שמזדמנות במהלך השבוע. אמנם, אין לראות בקביעה זו ראיה לכך שכללות דרך עבודתו של הלל "בכל דרכיך דעהו" אינה דרך לכל אדם, שכן רק צד הבטחון 'המופרז' שבה שמצות השבת תוכל להתקיים בהידור גם ללא הדאגה לכבודה מתחלת השבוע הוא שאינו "מדת כל אדם", ובשאר הדברים (ודרך הנהגת האדם בכלל) "הלכה כהלל"[צח].

והנה, הלל = אדני, שם מדת המלכות. והוא קרא על עצמו "אם אני כאן הכל כאן" (בזמן שמחת בית השואבה [צט]) ונדרש בזהר שה'אני' של הלל זהה ל'אני' של השכינה [ק]: "שכינתא [מלכות] דאקרי אני". כאמור, "שם" הוא ענין בחינת המלכות, והנה, ברוך אדני יום יום = שם אדני. ועוד, על הפסוק [קא] "כל הנשמה תהלל יה הללו-יה" דרשו חז"ל [קב] "על כל נשימה ונשימה שאדם מעלה צריך לקלס את יוצרו" ברוך אדני יום יום = נשימה[קג]. ובכל נשימה ונשימה שאדם נושם בעולם הזה, הוא יכול לזכות לתחושת "יפה שעה אחת של תשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא".

ביאור ה - שני פרושים ב"גאל"

בפנים המאמר התבאר, שמשיח בא כאשר עדיין לבושים "בגדים צואים". עניין זה עולה יפה עם תופעה לשונית חשובה בנוגע לשרש "גאל": הרד"ק מבאר בספר השורשים, שיש "גאל" מלשון "גואל הדם", "גואלו הקרוב אליו" גואל מלשון קירוב, ויש "גֹאַל" (הפנימיות של השרש "געל"[קד]) דבר המביא לריחוק. נמצא שלשרש "גאל" יש שתי משמעויות הפוכות (על דרך "לשרש" ו"להשריש" וכיוצא בזה) קירוב וריחוק.

תופעה לשונית זו באה לידי ביטוי מפורש בנבואת ישעיהו הנביא לעתיד לבוא, באופן של לשון נופל על לשון [קה]: "ויז נצחם על בגדי וכל מלבושי אגאלתי (בחינת בגדים צואים, מלוכלכים מדם, כדם הנידה המרוחקת מבעלה). כי יום נקם בלבי ושנת גאולי באה". ויש לדרוש לענייננו, שהגאולה הקֵרוּב, באה למרות הגֹאַל ריחוק, בגלל המעשים, דבורים ומחשבות שלא לה' המה. ואפשר להוסיף, על דרך עבודת הנפש הפנימית, שככל שאנחנו יותר בבחינת "גֹאַל" (כל אחד בעיני עצמו "היה בעיניך כרשע"[קו]), דהיינו בשפלות, ומרגישים ריחוק מה' יתברך, כך הקב"ה בא ומופיע לנו בבחינת גוֹאֵל, בקֵרוּב אלינו יותר ויותר (להוציאנו מהגֹאַל, בסוד "גואל הדם" ה"מגואל בדם").

והיינו כמבואר בחסידות בסוד "חותם שוקע", שממשיך מלמעלה "חותם בולט" דווקא: "מרחוק [ממצב הריחוק דווקא] ה' נראה לי"[קז]. וכן "שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו"[קח] ל"רחוק" שנעשה "קרוב". ככל שאנחנו מרגישים שפלותנו, הן שפלותנו בעצם והן בעקבות לכלוך "בגדינו", ה' מתקרב אלינו, "ובא לציון גואל"[קט]. רוממות הבורא מתגלה בעקבות שפלות האדם, שהרי השפלות (הגולה, שהרי "מפני חטאינו גלינו מארצנו"), היא "חומר-הגלם" של גילוי האלהות, הגאולה [קי].

נספח

"פרצוף" גל

עתה נמשיך להתבונן בתיבות גולה וגאולה: ה"שער" (שתי האותיות העיקריות של השרש) המשותף לשתיהן הוא גל [קיא], שעיקר משמעותו הוא "גילוי" (וכמו שיתבאר לקמן), וכמו בפסוק הקשור במיוחד ל-לג (אותיות גל) בעומר: "גל עיני ואביטה (=גל) נפלאות מתורתך".

כדרכנו, נבנה "פרצוף" (לפי מבנה הספירות העליונות, המקבילות למגוון הכחות שבנפש האדם) מכל הלשונות המסתעפים מהשער גל בלשון הקדש. וכידוע, כשמתבוננים בעניין מסוים על פי כל מגוון הבחינות שבו, אז דוקא ניתן להבינו בכי טוב, להפנימו וליישם את המסר המיוחד שלו בעבודת ה'.

נתבונן בתבנית:

כתר "גלגלת"

הענין הנשגב ביותר שיש בלשון גל הוא סוד ה"גלגלת", מלשון "גלגל" על הראש [קיב], ובסוד "שאו את ראש בני ישראל לגלגלתם"[קיג]. והוא סוד הכתר (סובב כל עלמין), שהוא מסובב את כל הסיבות "מגלגל זכות ע"י זכאי וחוב ע"י חייב"[קיד] בדרכים נפלאות, ובעצם הוא המגלגל את הכל (כולל כל ענין גלגולי הנשמות מדור לדור) לקראת הגאולה השלמה (בסוד התיקון הכללי, עלית היסוד, שבו ענין הגאולה בפועל, כמו שיתבאר לקמן, לקבל את כחו ושלמותו מסוד הכתר-עליון).

בחזון זכריה [קטו] על עם ישראל נאמר: "וראיתי והנה מנורת זהב כלה וגֻל֠ה על ראשה". המדרש [קטז] אומר:

"וְגֻלָּהּ עַל רֹאשָׁהּ": תרין אמוראין ח"א גולה וח"א גאולה. מאן דאמר גולה, שגולה לבבל וגלת שכינה עמהון, כדאמר "לְמַעַנְכֶם שִׁלַּחְתִּי בָבֶלָה"[קיז]. ומאן דאמר גאולה, פרוקא, שנאמר: "גֹּאֲלֵנוּ ה' צְבָאוֹת שְׁמוֹ"[קיח] וכתיב: "עָלָה הַפֹּרֵץ לִפְנֵיהֶם פָּרְצוּ וַיַּעֲבֹרוּ שַׁעַר וַיֵּצְאוּ בוֹ וַיַּעֲבֹר מַלְכָּם לִפְנֵיהֶם וַה' בְּרֹאשָׁם"[קיט].

במדרש זה, שדורש את התיבה "גֻלָה" בשתי משמעויות הפוכות, גולה וגאולה, מתבאר ש"גלה על ראשה" הוא בעצם מצב "היולי", שניתן לפרשו במשמעוית הפוכות. וכידוע שהכתר הוא "היולי" ביחס לשאר הספירות. הרבי רואה במדרש זה את מקור הרמז להתהפכות הגולה לגאולה ע"י אות ה-א.

כמו כן נמצא במדרש זה ענין נוסף בסוד הגלגל. המדרש פותח:

"וַיֵּצֵא בֶּן-אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְהוּא בֶּן-אִישׁ מִצְרִי"[קכ]. "וָאֶרְאֶה אֶת- כָּל-הָעֲשֻׁקִים"[קכא], דניאל חייטא פתר קרייה – בממזרים (דהיינו שהעשוקים הם הממזרים, וכן אותו בן איש מצרי, ממזר היה). "וְהִנֵּה דִּמְעַת הָעֲשֻׁקִים"כו, אבותם של אלו עוברי עבירה, ואלין עלוביא, מה איכפת להון (והעלובים הללו מה אכפת להם?). "וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם וּמִיַּד עֹשְׁקֵיהֶם"כו – מיד סנהדרין גדולה של ישראל, שבאה עליהם מכוחה של תורה ומרחקתן, על שום "לֹא יָבֹא מַמְזֵר בִּקְהַל ה'"[קכב]. "וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם"כו – אמר הקב"ה עלי לנחמן, לפי שבעוה"ז יש בהם פסולת, אבל לעתיד לבוא אמר זכריה "אנא חמיתה אלו כורסוון כולו דהב נקי [אני ראיתי את הכסאות הללו כולן זהב טהור]". הה"ד "רָאִיתִי וְהִנֵּה מְנוֹרַת זָהָב כֻּלָה וְגֻלָּהּ עַל רֹאשָׁה"[קכג].

במדרש זה רואים דוגמה ל"תורה חדשה מאתי תצא"[קכד], שהרי בעוה"ז הממזר פסול (ש"יש בהם פסולת"), אך לעתיד לבוא הקב"ה מנחמו (ע"י שמזככו ומנקו מכל סיג ופסול), ש"ממזרים טהורים לעתיד לבא"[קכה]. וכך רומז המדרש על אותו "מגדף", שהסיבה לכך שהוא גידף נבעה מאומללותו הפנימית. אך לעתיד לבוא יוכלל ב"מנורת זהב כולה", ואף יתעלה להיכלל בסוד "וגֻלה על ראשה", שכנגד הכתר-עליון, שמשם "אמר הקב"ה עלי לנחמן", למעלה מבחינת "אורייתא מחכמה נפקת"[קכו], כמבואר בדא"ח.

ונוסיף בד"א: הרבי דורש את שם פרשת "אמֹר" (שבסופה מסופר מאורע זה של המגדף) "אמֹר אל הכהנים בני אהרן [איש החסד ואהבת ישראל] ואמרת אליהם"[קכז] שצריך תמיד לאמור טוב על ישראל. ובשיחה אחרת מבאר הרבי ש"אמֹר", היינו שעל כל אחד ואחד לאמור לגלות בדבור את כל מצפוני מחשבת לבו.

בצרוף שני הפירושים יחד עולה, שכאשר יהודי מבטא בדבורו את הטוב הפנימי הגנוז בו (המחשבה הטובה הנובעת מעצם טוב לבו) בדברו טוב על כל אחד ואחד מישראל, ע"י כך, באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא, והקב"ה מגלה את הטוב הפנימי שלו יתברך הגאולה (שהרי בזמן הגלות, "ליבא לפומא לא גליא"[קכח], ודוק).

ולכן פלא הדבר לכאורה, שבסוף פרשת אמֹר [קכט] (והרי "הכל הולך אחר החיתום"[קל]), מתפרסם השם של "שלומית בת דברי" (שהיתה "דברנית" ביותר ואמרה "שלם עלך" לכללו), והרי זה ענין של ספור בגנותם של ישראל לכאורה.

אך חז"ל מסבירים, שגם כאן בא לידי ביטוי שבחן של ישראל: "שפרסמה הכתוב לזו, לומר שהיא לבדה היתה זונה"לו. מכאן שחלק מ"גלגול הענינים" נועד על מנת ש"יתבררו ויתלבנו ויצרפו רבים"[קלא], שתהא הבדלה מוחלטת בין הטוב והרע (שהוא גופא ענין טיהור הממזר לעתיד, על ידי בירור הפסולת שבו).

והמשך ה"גלגול" של הענין: ה"מצרי", אביו של גר זה, הוא המצרי שהרגו משהלו. לפני שהרגו כתוב: "ויפן כה וכה וירא כי אין איש וגו'"[קלב]. רש"י מסביר שראה שאין איש עתיד לצאת ממנו שיתגייר. כיצד ידע זאת משה? מוסבר שאותו מצרי היה ה"לעומת זה" של משה (המצרי = משה), וממילא היה לו ניצוץ גדול בתוכו המקיימו. אך עתה הבין משה ברוח קדשו, שניצוץ זה יצא ממנו במעשה שעשה עם שלומית בת דברי (ונמשך לאותו "בן אשה ישראלית"), ולכן כשראה שלא נשאר בו טוב, הרגו.

והנה אחד הפלאים המסופרים אודות רשב"י, "גלגולו של משה"[קלג] (במסכת שבת דף לג "גל עיני"), הוא:

דיתבי [שישבו] רבי יהודה, ורבי יוסי, ורבי שמעון, ויתיב [וישב] יהודה בן גרים גבייהו [לידם]. פתח ר' יהודה ואמר: כמה נאים מעשיהן של אומה זו [מלכות רומי], תקנו שווקים, תקנו גשרים, תקנו מרחצאות. רבי יוסי שתק. נענה רשב"י ואמר: כל מה שתיקנו, לא תיקנו אלא לצורך עצמן. תקנו שווקים להושיב בהן זונות, מרחצאות לעדן בהן עצמן, גשרים ליטול בהם מכס [קלד]. הלך יהודה בן גרים [קלה] וסיפר דבריהם, ונשמעו למלכות. אמרו: יהודה שעילה – יתעלה, יוסי ששתק – יגלה לציפורי, שמעון שגינה – יהרג.

ומסיימת הגמרא, שלאחר שרשב"י יצא מהמערה בה התחבא במשך שלש עשרה שנה מחמת אותה גזירת המלכות ותיקן כמה תקנות "חזייה [ראהו] ליהודה בן גרים, אמר: עדיין יש לזה בעולם? נתן בו עיניו ועשהו גל של עצמות [קלו]". מובא בכתבי הקבלה שיהודה בן גרים היה הגלגול של המצרי שהרג משה, ולכן אצל רשב"י, "גלגולו של משה", חוזר ומתגלגל המעשה.

מעשהו של רשב"י מזכיר לנו את הסיפור אודות אדמו"ר הזקן, שבמעצרו נאלץ לענות על שאלה, על הכתוב בתניא [קלז]: "שכל חסד שעושין האומות לגרמייהו עבדין [לעצמם עושים]". המלשינות על ענין זה היתה הקשה ביותר, ולכן לא יכול היה לענות על שאלה זו אלא רק ב"בת צחוק". והנה, קביעת אדמו"ר הזקן הנ"ל בתניא היא על פי שיטת רשב"י כאן.