מגולה לגאולה

חכמה  "גילוי"

בחכמה, "גל" הוא מלשון "גילוי", שהרי החכמה מכונה "ראשית הגילוי"[קלח]  "ההברקה הראשונה" ("ברק המבריק על השכל")  הגילוי הראשון מהעל-מודע (כתר) למודע (שכל).

לעומת החכמה, הבינה מכונה "ראשית המציאות", שהרי שרש ה"גרמוהי"  כלים, מציאות  הוא בבינה. לפי זה, חכמה ובינה, אבא ואמא  "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין"[קלט]  הן בסוד בראשית  ב ראשית, "ראשית הגילוי" ו"ראשית המציאות".

על יחודן של שתי בחינות ה"ראשית" נאמר: "והחכמה מאין תמצא"[קמ]  "והחכמה מאין", מתגלית כברק המבריק  "תמצא", כמציאות קיימת, בספירת הבינה דווקא  "גל עיני [בחכמה] ואביטה [בבינה] נפלאות מתורתך".

בינה  "גילה"

פנימיות חויית הבינה היא השמחה בנפש. הבינה היא הכח התופס והקולט את ההברקה ("תפיסה" בסוד "אמא עילאה" ו"קליטה" בסוד "תבונה", כמבואר בחסידות[קמא]), ראשית הגילוי של החכמה, ומפתחו לפרטיו השונים (כהתפתחות העובר ברחם האם). בשלמות ההתפתחות וההבנה מתמלאת הנפש שמחה, בסוד "אם הבנים שמחה"[קמב]  "ותגל יולדתך". לכן "גילה" מלשון "שמחה", מקומה בבינה.

הכתוב אומר: "הנני בורא את ירושלם גילה". כל "בריאה" חדשה, יש מאין, היא בבינה, כנודע (בסוד "אמא עילאה מקננא בכורסיא"[קמג], עולם הבריאה). והוא הגילוי שלעתיד לבוא ("לעתיד לבוא"  אמא עילאה, "עולם הבא"  תבונה, כנודע בקבלה).

על התגלות מלך המשיח נאמר: "גילי מאד בת ציון, הריעי בת ירושלם, הנה מלכך יבוא לך, צדיק ונושע הוא, עני ורוכב על חמור ועל עַיִר בן אתונות"[קמד]. בתיבת "גילי" שבפסוק זה יש רמז נפלא לארבעת "ערכי" הנשים בתורה, לפי הגילאים[קמה] (בחינת נצח, כמו שיתבאר, ובסוד "כי בו ישמח לבנו כי בשם קדשו בטחנו"[קמו], וד"ל)  ג שקלים (מבת חדש עד בת חמש שנים), י שקלים (מבת חמש עד בת עשרים), ל שקלים (מבת עשרים עד בת ששים), י שקלים (מעל לגיל ששים).

דעת  "גול"

כנזכר לעיל[קמז], דעת ענינה התקשרות. מלמטה למעלה (בחינת "דעת תחתון"), התקשרות אמיתית לה' יתברך באה מתוך כך שהאדם משליך את עצמו לגמרי על ה'  "השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך"[קמח]. ה'השלכה' הזו מתבטאת בפסוקים בלשון "גול": "גול אל ה' יפלטהו יצילהו כי חפץ בו"[קמט], "גול על ה' דרכך ובטח עליו והוא יעשה". האדם צריך "לגלגל" ולהשליך את עצמו לגמרי על ה'.

וכן מלמעלה למטה (בחינת "דעת עליון"[קנ]), אנו אומרים בתפילה "יגולו רחמיך על מדותיך". הרחמים (הנמשכים מ-יג מדות הרחמים שבכתר) מתגלים  "מתגוללים"  על המדות, להמתיק את המדות, ע"י הדעת  "מפתחא דכליל שית"[קנא].

חסד  "גל" (מים)

המים רומזים תמיד למדת החסד, והם ה"יורדים ממקום גבוה למקום נמוך"[קנב] על מנת להשפיע ולהטיב לכל. וכן "מים מצמיחים כל מיני תענוג"[קנג].

הלשון "גולות עיליות וגולות תחתיות" (שניתנו לעכסה אשת עתניאל בן קנז, על ידי כלב אביה) מתיחס למעיינות מים (מקור החיים הפנימיים של ארץ ישראל, "ארץ נחלי מים"[קנד]), וכן בפסוק "גל נעול מעין חתום". מתוך ה"גל" הפנימי יוצאים גלי מים. תכלית התגלותם הוא בגלי הים.

גבורה  "גל" (אבנים)

ה"גל", ה"מחיצה", שהקימו יעקב ולבן היה כדי להפריד ביניהם. "גל אבנים" שייך למדת הגבורה, שענינה להפריד ולחלק, וכמו הרקיע (המבדיל בין המים העליונים למים התחתונים) שנברא ביום השני של מעשה בראשית, שכנגד מדת הגבורה.

על רשב"י נדרש הפסוק: "מחצתי ואני ארפא"[קנה]. "מחצתי"  עשיתי מחיצה, בין הקדש לחול, בין הטהור לטמא. "ואני ארפא"  כוחי לרפות ולבסוף לבטל את המחיצה ולהמשיך את האור למקום החושך, להפוך את החושך לאור, את הגולה לגאולה.

תפארת  "גליל"

"גליל" הוא עמוד עגול, וכלשון הכתוב "גלילי כסף ועמודי שש", והרי התפארת מכונה "עמודא דאמצעיתא"[קנו] הכולל את כל שש המדות שבלב.

בשיר השירים נאמר: "ידיו גלילי זהב...שוקיו עמודי שש"[קנז]. "ידיו" היינו חסד וגבורה, "שוקיו" היינו נצח והוד. כללות הכל הוא בסוד "עמודא דאמצעיתא", תפארת כנ"ל. והיינו מה ש"גליל", הוא גם מלשון "גלילת" מגילה וספר, כריכת והתכללות ריבוי "עמודים" ("גליונות") ב"עמוד" אחד  "עמודא דאמצעיתא".

נצח  "גיל"

"גיל"  "מן הילדים אשר כגילכם"  הוא לשון "זמן". אך בפנימיות, ענינו הוא אחיזת הארת הנשמה המלובשת בגוף בשרש ומקור הזמן המיועד לכל אחד ואחד (בסוד "הלא צבא לאנוש עלי ארץ"[קנח]). והוא ענין ה"מזל" של הנשמה, שבעצם הוא למעלה מהזמן. והיינו סוד ספירת הנצח, ההמשכה מלמעלה מן הזמן לשרות ולהתגלות בזמן, כמבואר במקום אחר בסוד "וגם נצח ישראל לא ישקר וגו'"[קנט].

והיינו מה שנוהגים (ע"פ שמושם של חז"ל בלשון "גיל") לכנות (בנוסח ה"הזמנה", מלשון "זמן", לחתונה) את הכלה כ"בת גילו" של החתן, דהיינו בת מזלו העליון  "מצא אשה (בשרש המשותף של נשמות החתן והכלה, שלמעלה מן הזמן) מצא טוב, ויפק רצון מהוי'"[קס].

הוד  "גֹאַל"

"גֹאַל" הוא לשון "הרחקה", כנזכר לעיל[קסא] בשם הרד"ק. בחינה זו שייכת להוד, כמ"ש: "והודי נהפך עלי למשחית"[קסב]  "כל היום דוה"[קסג] (כ"נדת דותה"[קסד], בראית דם נדה המרחיק בין האשה לבעלה), שהוא מקום היניקה לקליפות.

בעבודת ה', תיקון ההוד הוא ענין ההכנעה והשפלות[קסה] בפני הקב"ה, שעל ידה בא הגואֵל, ביסוד, וכמו שיתבאר בסמוך.

יסוד  "גאולה"

היסוד הוא ענין הצדיק  "וצדיק יסוד עולם"[קסו]. הצדיק, היסוד, גואל את העם, המלכות.

בעולם הזה, בועז (הצדיק) הוא זה שגואל את רות (ה"נוקבא", המלכות), אך לעתיד לבוא המשיח, שנקרא "טוב", הוא יהיה הגואל. על זה רמז בועז באומרו לרות "אם יגאלך טוב יגאל".

הצדיק-יסוד-עולם נקרא "טוב" על-שם הפסוק: "אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו"[קסז]. כשם שהצדיק-יסוד-עולם, הגואל, נקרא "טוב"[קסח], כך המלכות, כנסת ישראל הנגאלת, נקראת "צדק"[קסט], כמו שנאמר ב"פתח אליהו": "צדק  מלכותא קדישא". ועל כן מכונה המשיח  "גואל צדק".

מלכות  "גולה"

בספירת המלכות, ש"רגליה יורדות מות"[קע], "גל" הוא מלשון "גוֹלָה", וכמו שנאמר "ואני בתוך הגולה"[קעא] (וכידוע ש"אני" הוא כינוי המלכות בכל מקום[קעב]). המלכות היא השכינה, ועל ירידת המלכות בזמן הגלות לעולמות התחתונים בסוד "גלות השכינה" אמרו חז"ל[קעג]: "גלו לבבל שכינה עמהם וגו'".

אך צריך להבין למה המילה "גולה" היא משורש "גלה", לשון "גילוי"? מסבירים המדקדקים, שכיוון שה"גוֹלֶה" יוצא ממקומו, מביתו, בו הוא מוסתר מעיני כל, לגלות, הרי שם בגלות הוא נחשף לעיני כל, בעל כורחו ונגד רצונו. חשיפה לא-רצונית זו נקראת "גולה".

והנה ידוע בסוד הספירות העליונות ש"אבא יסד ברתא"[קעד] (בסוד "ה' בחכמה יסד ארץ"[קעה]). יש קשר פנימי בין החכמה (אבא) לבין המלכות (ברתא). כאן אנו רואים את הקשר בכך ש"ראשית הגילוי" היא בחכמה, כפי שהסברנו, ושלמות הגילוי, בעל כורחו, הוא במלכות.

ומזה יש להבין בטוב טעם את הסוד של גולה בתוספת א  גאולה. ה"גולה" היא הסתר אלקות: "ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא"[קעו]. אך היעד האמיתי של הגלות הוא "לגלות", לחשוף, את הכל, מ"אלופו של עולם" ועד ל"פלא", כמו שהוסבר בגוף המאמר. הגילוי הזה נעשה ע"י חשיפת אוצרות הנשמה של היהודי (האוצרות הטובים שבו) שנחשפים רק לאחר שהרע שבו  סיבת גלותו  נחשף בעל כרחו (ועד שגם חשיפת הטוב שבו באה בדרך של בעל כרחו, וכמו שיתבאר).

הרי "מפני חטאינו גלינו מארצנו", ו"כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו החריבו"[קעז], כיוון שהחטא  סיבת הגלות  עדיין קיים. איננו רוצים לחשוף את הרע שבקרבנו, וכידוע[קעח] שהאהבה העצמית גורמת לכך שלמרות שהאדם יודע את חסרונותיו בסתר ליבו, שונא הוא את גילויים לעין כל. על-ידי הגלות, המבליטה וחושפת את החסרונות, מוסרות הקליפות המסתירות על עצם הנשמה היהודית[קעט]. וכן הוא ענין הנסיונות וההתמודדות בגלות, שהוא כדי לגלות את עצם הנשמה[קפ].

גילוי זה של האוצרות החבויים ביהודים בא לידי ביטוי בפתגם הבעש"ט זי"ע[קפא]:

ל"ג בעומר שנת תר"ד  לערך  סיפר הצמח צדק תורת הבעש"ט, כתיב: "כי תהיו אתם ארץ חפץ אמר ה' צבאות"[קפב], כשם שהחכמים הגדולים ביותר לעולם לא ישיגו את אוצרות הטבע הגדולים שהשי"ת הטביע בארץ ש"הכל היה מן העפר"[קפג], כך לא יכול אף אחד להשיג את האוצרות הגדולים החבויים ביהודים שהם "ארץ חפץ" של הקב"ה. וסיים הבעש"ט: חפץ אנכי לפעול שהיהודים יתנו יבול כפי ש"ארץ חפץ" של הקב"ה יכולה לתת.

נמצא שעל-ידי שיהודי ב"גולה" מתגלה לגמרי, חושף את כל אוצרות נשמתו, מתגלה הגאולה. בזהר, המלכות מכונה "טיקלא"[קפד], דהיינו הגלגל המסתובב של היוצר (כלי החרס, על-דרך הפיוט שאנו אומרים בתפלת ליל יום הכיפורים "כי הנה כחומר ביד היוצר וגו'").

וכאן מתגלה הסוד של "נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן"[קפה]: הגולה (המלכות) מסתובבת ע"י הכתר (גלגל, סוד "הגלגל היומי" כנודע  בחינת אמירת "היום" של משיח[קפו], וד"ל) המסובב את כל הסיבות. אנו מסתובבים ומסתובבים (מתגלגלים ומתגלגלים) עד שנחשפים כל אוצרות ה"גלות"[קפז], אוצרות עצם הנשמה היהודית, וכנאמר לעיל, שכח המסירות-נפש ועצם הנשמה של היהודי מתגלים דוקא ע"י הגלות. ועד שהכל נחשף, הכל מתגלה ונראה לעין כל הנפלאות, ה-א נמשכת לגולה ונהיית גאולה, תיכף ומיד ממש.

לעילוי נשמת

אבי מורי

ר' יצחק אליעזר בן ר' יהודה לייב הלוי זצ"ל

טורונצ'יק

נלב"ע בכ"ב סיון תש"ן

ת.נ.צ.ב.ה.

נתרם ע"י בתו חנה רייזל דבורה רחל בת אסתר גולדה תחי'.