הרכבת אנוש לראשנו (ט)

סיכום שיעור הרב יצחק גינזבורג שליט"א[1]

במאמר "הרכבת אנוש לראשנו"

לרבי הלל מפאריטש

כ"א אייר תשמ"ד – ישיבת שובה ישראל, ירושלים

– סיכום –

ב"ה

ניגנו ניגון

[הגענו לעמוד טל]

נתחיל היום להסביר את כל המדרגות שהתחלנו ללמוד בפעם הקודמת. בכללות אנו רוצים להגיע ל-כב מדרגות – יא מדרגות לפני הצמצום הראשון ו-יא מדרגות מקבילות לאחריו. קודם יש שלש מדרגות כלליות לפני הצמצום וכנגדן שלש מדרגות כלליות אחר הצמצום. לפני הצמצום הם מדרגות 'יחיד', 'אחד', 'קדמון'. אחר הצמצום הם מדרגות 'אדם קדמון', אצילות ובריאה. לשם כך עלינו לראות את הרשימה [בעמוד מא]:

א. פנימיות ועצמיות המאור ב"ה – "אין עוד מלבדו" (שרש אלהות).

ב. העלם העצמי דאהבה והתקשרות אוא"ס לנשמות ישראל שבגופים – "הוי' אלהינו" (שרש נשמות).

ג. אורות דתהו – "הכל יכול וכוללם יחד" (שרש עולמות).

ד. רצון המוחלט ורצון הפשוט – "רוצה הוי' בעמו".

ה. המשכת השעשועים העצמיים בכח בלתי מורגש – "יום".

ו. המשכת השעשועים העצמיים בגלוי ובמורגש – "יום".

ז. רצון להטיב – "כי חפץ חסד הוא".

ח. מחשבת 'אנא אמלוך' – "מלכותך מלכות כל עולמים".

ט. שעור בעצמו – עולם המלבוש – "איש לא נעדר".

י. אויר קדמון – "הנה מקום אתי".

כ. אדם קדמאה סתימאה – "ותשת עלי כפכה".

ל. אריך אנפין דאדם קדמון – רצון הכללי לאבי"ע הכל בהשואה גמורה.

מ. אבא ואמא עילאין (ע"ב) דאדם קדמון – "משכיל לאיתן האזרחי".

נ. ישראל סבא ותבונה (ס"ג) דאדם קדמון – אורות אח"פ ואורות דתהו שלאחר הצמצום.

ס. אריך אנפין – רצון להאציל.

ע. אבא ואמא עילאין – עצם ההשכלה וההשגה.

פ. ישראל סבא ותבונה – נטית ההשכלה לחסד כו' וקליטת ההשגה  בפנימיות ממש.

צ. זעיר אנפין – מדות הלב.

ק. נוקבא דזעיר אנפין – דבור העליון.

ר. בריאה – אפשריות המציאות בבחינת היולי – "בראתיו".

ש. יצירה – מציאות כללית – "יצרתיו".

ת. עשיה – מציאות פרטית – "אף עשיתיו".

רואים כן, שבמדרגת 'יחיד' יש שלש מדרגות פרטיות, במדרגת 'אחד' יש חמש מדרגות ובמדרגת 'קדמון' יש עוד שלש. אותו הסדר יש גם אחר הצמצום – שלש מדרגות ב'אדם קדמון', חמש באצילות ועוד שלש בבריאה.

יא המדרגות שאחר הצמצום, שהן עיקר המדרגות על פי הקבלה, מתבארות יפה בספר חסדי דוד [אות עו] שנדפס בסוף ספר עץ חיים [כאן הובא בסוף הספר בעמוד עז]. בעל ההגהות על ספר עץ חיים כותב, שההקדמה הזו כוללת יותר מכל דבר אחר את כל חכמת ההקבלה. מובאים בו כל כל עיקרי המדרגות שבקבלת האריז"ל. בסוף דבריו הוא מוסיף ומרמז אל שלש מדרגות שלפני הצמצום, במדרגת 'קדמון', אף שאינן מוזכרות בכתבי ר' חיים ויטאל. הן מובאות רק בכתבי שאר החברים, ובכל זאת בקטע הזה בספר חסדי דוד יוצא המחבר קצת מגדרו [בדרך כלל מביא רק לפי ר' חיים ויטאל] ומוסיף אותן.

במושגים כאן: הוא מתאר בקטע זה ממדרגה ט' ועד מדרגה ת'. כתבי ר' חיים ויטאל מתחילים ממדרגה ל', אבל בכתבי שאר החברים, בספר עמק המלך תלמידו של ר' ישראל סרוק, מופיעות שלש המדרגות ט' י' ו-כ'.

[אצל המקובלים הספרדים אסור ללמוד מכתבי שאר החברים, לפחות לא באופן רשמי, אבל באיזשהו מקום כולם לומדים אותם, גם הרש"ש. השאלה היא מתייחסים אליהם. החסידות אומרת שעיקרי הדברים ודאי נכונים, אלא השאלה היא איך לומר אותם. לשם כך באה לשון החסידות. הלשון של הקבלה לגבי כל מה שלפני הצמצום אינה מתאימה, היא מתאימה רק אחריו, וכדי שיהיה אפשר לדבר גם לפני הצמצום באה לשון החסידות. לכן, על אף שהאריז"ל אכן גילה את הדברים הללו, לר' חיים ויטאל לא היה את הלשון המתאימה להסבר.

זהו כלל גדול. כתוב "כבוד אלהים הסתר דבר", שצריך להסתיר, ופתאום רואים שר' שמעון בר יוחאי אומר על עצמו "הלך רכיל מגלה סוד", והאריז"ל בא ואומר "מצוה לגלות זאת החכמה", והמשיח אומר לבעל שם טוב "יפוצו מעינותיך חוצה". לכאורה זה כנגד הפסוק "כבוד אלקים הסתר דבר". מה הפרוש? מתי צריך להסתיר? כאשר אין עדיין כלים מתוקנים לגלוי. אזי גלוי הוא חלול הקודש. כל גלוי פנימי צריך לחכות עד שיהיו כלים מתאימים. מהם כלים מתאימים? לשון מתאימה.

אם כן, כל הגדולים יחידי הסגולה יודעים את הסודות, אבל השאלה היא אם יש להם אפשרות לבטא את הדברים בצורה מתוקנת שיכולה להתקבל בכי טוב אצל כולם, בצורה שתפעל תוצאה טובה. שלא יבוא לשום שיבוש של הבנה, של רגש או של מעשה. אם אומרים את הדברים הכי עמוקים בסגנון שאינו מתאים הם יכולים לשבש הכל. לכן צריך לחכות.

כתוב, שהחסידות היא הגלוי של הכלים דרכם ניתן לבטא את מה שלפני הצמצום. זהו עיקר ענינה של החסידות. כלים הם סגנון, דבור, לשון. לפני הצמצום כולל גם את הצמצום של האדם, הקשר בינו לבין שרש הנשמה. התודעה הפשוטה היא התודעה שאחר הצמצום, אבל יש למעלה מן התודעה, וצריך לגלות לחבר ולהמשיך אותה. כך גם לגבי אהבת ישראל. השרש שלה הוא אצל ה', שכן ה' אוהב ישראל, וזה שייך למדרגת 'יחיד'. בשביל שהבעל שם טוב יחדיר למעשה, בפועל ממש, את תודעת אהבת ישראל בעם ישראל – זהו ענין של גלוי אור מלפני הצמצום.

האמירה שענין החסידות הוא גלוי שמחה ואהבת ישראל היא ענין אחד עם האמירה שענינה הוא גלוי המדרגות שלפני הצמצום. זה אותו הדבר. להחדיר תודעה של אהבת ישראל באמת זהו גלוי אור שלפני הצמצום. מה זה צמצום? הגדרה ופרוד, שכל אחד נמצא במקומו. זו לא 'אחדות פשוטה'. בשביל לעשות אחדות פשוטה בין הנשמות, כאן בעולם הזה, יש צורך בגלוי אור שלפני הצמצום. זהו ענין החסידות.

בכל זאת, גם בספרים כמו עמק המלך דברו על הדברים, אבל בסגנון שלהם. בחסידות חב"ד מקפידים כן להשתמש בלשון האריז"ל מן הצמצום ולמטה, אך לא בלשון של עמק המלך מן הצמצום ולמעלה. מחליפים אותה בלשון של החסידות. לעומת זאת, שאר החסידויות שחלקו על חסידות חב"ד, כמו ר' אברהם מקאליסק, טענו שלא צריך להשתמש בלשון האריז"ל כלל, גם אחרי הצמצום. אותם צדיקים גדולים טענו שהבעל שם טוב חידש לשון לגבי הכל, ש"פנים חדשות באו לכאן" לגמרי, ואין צורך לדבר על מושגים כמו 'זעיר אנפין' או 'אבא ואמא עילאין' וכו'. צריך לדבר רק בלשון החדשה לגמרי של החסידות. כך חשבו הרבה מתלמידי הרב המגיד ולכן חלקו על אדמו"ר הזקן.

אדמו"ר הזקן קיבל בפרוש מרבו של כך. הוא קיבל שבכל מה שמן הצמצום ולמטה צריך להשתמש בלשון האריז"ל, אלא שצריך להפשיט את הדברים מגשמיותם. כולם קיבלו מן המגיד, כל אחד חלק אחר, אבל אדמו"ר הזקן קיבל ממנו את הפנימיות. הסגנון של הרב המגיד עצמו היה דומה לסגנונו של הבעל שם טוב, של לשון החסידות, ולא כל כך השתמש בלשון הקבלה. בכל זאת, אדמו"ר הזקן קיבל מרבו בשם הבעל שם טוב – וכך מובא באגרת הקדש בספר התניא – שהיה רצוי להשתמש בלשון הקבלה במדה שניתן יהיה להפשיט את הדברים מגשמיותם תוך כדי השימוש.

לא שיש הכשר לדבר קבלה. על פי חסידות, קבלה בפני עצמה היא רק חיצוניות. הדבר הכי רצוי הוא להשתמש בלשון הקבלה, אלא בהפשטת הגשמיות. זה היה כוחו המיוחד של אדמו"ר הזקן, וגם זאת רק מן הצמצום ולמטה. מן הצמצום ולמעלה יש ודאי 'פנים חדשות' – היא לשון החסידות.

היחס בין לפני הצמצום ולאחריו הוא היחס בין ים ליבשה, בין 'עלמא דאתכסיא' לבין 'עלמא דאתגליא'. חז"ל אומרים "כל מה שיש ביבשה יש בים". כלומר, החן הכי מושלם הוא בין מה שיש בים לבין מה שיש ביבשה. הגדרת אתכסיא ואתגליא היא יחסית: לפעמים כעלמא דאתגליא מוגדרים עולמות יצירה ועשיה בעוד כעלמא דאתכסיא מוגדרים עולמות אצילות ובריאה. לפעמים ההבדל הוא בין עולם האצילות לבין עולמות בריאה יצירה ועשיה. כאן אנו מפרשים את ההבדל על פי היחס הכי רחב והכי מוחלט. כאן עלמא דאתגליא כולל את כל מה שמן הצמצום ולמטה, בעוד כל מה שלפניו שייך אל עלמא דאתכסיא, אל הים.

זו עיקר הדרך של ר' הלל מפאריטש על פי אדמו"ר האמצעי, שכל מה שיש בעולם האצילות קיים במדרגת 'אחד' לפני הצמצום, וכך הלאה. כמובן, הכל בהפשטה אין סופית, בדלוג, אבל כל מה שיש אחר הצמצום ניתן לזהות בהקבלה הכי פנימית ואמיתית לפניו.

איך הגעתי אל הרשימה הזו? מתוך שבקטע הזה בחסדי דוד, שכאמור הוא המתמצת את כל כתבי האריז"ל, כתוב שיש יא מדרגות אחר הצמצום הראשון. אלו יא עליות, והן נוגעות אל העליות שיש בשבת. כל כתבי האריז"ל קשור עם איזו כוונה, והמדרגות הללו קשורות עם עלית העולמות בשבת. כל עולם עולה אל מדרגה שלמעלה ממנו בשלש פעמים. עולם העשיה עולה בשבת קודם אל עולם היצירה, אחר כך אל עולם הבריאה ולבסוף אל נוקבא דזעיר אנפין שבאצילות. בסעודה שלישית שבסוף השבת עלתה העשיה עד נוקבא דז"א. עולם היצירה עולה גם הוא שלש עליות: קודם אל הבריאה, אחר כך אל נוקבא דז"א ולבסוף אל ז"א עצמו. כך לגבי כולם.

אם כן, מן המושגים העיקריים בכתבי האריז"ל הוא מושג העליה. הכל עולה בדרגה, והשאלה היא מהן הדרגות? הרי תמיד אפשר לפרט יותר ויותר, ויש בליון דרגות? איך הגענו דוקא ל-יא דרגות? כאן אנו רואים אחת מן הכוונות הפנימיות בכתבי האריז"ל מהם שלבי העליה בסולם, ובה יא מדרגות של עליה. למשל, במערכת הזו לא מופיעים המושגים 'צמצום' או 'קו'. לכאורה אלו חלק מן המדרגות [פעם למדנו עוד מערכת אחרת שלמה של כב מדרגות, ג' ראשונות לפני הצמצום, ואחריו עוד יט מדרגות, ושם אכן מופיעים אותם המושגים], אלא הם אינם שלבים של עליה.

יש התבוננות של השתלשלות ושלבי התהוות העולמות [כמו זו שלמדנו בעבר], אבל כאן אנו מתבוננים ב-כב עולמות, כאשר כל אחד עולה אל זה שלמעלה ממנו. לפי זה, הקו אינו נחשב כמדרגה. 'אריך אנפין דאדם קדמון' (מדרגה ל') אינו עולה אל הקו, אלא אל מדרגת 'אדם קדמאה סתימאה' (מדרגה כ') שלפני הצמצום. המדרגות כאן הן כב תחנות, תחנות של התעלות, בעוד סדר השתלשלות מתאר גם מדרגות של חיבורים בין התחנות.

לכן, עיקר המדרגות שחסרות כאן הן הצמצום, הרשימו והקו. אלו מדרגות שבאות לחבר, גם הצמצום. אותו הדבר ביחס אל ג' הרישין שבכתר. אצלנו הן לא מופיעות, שכן על פי כתבי האריז"ל אין בהן עלית עולמות. אפילו פרצוף עתיק יומין אינו מופיע בתוך עולם האצילות, בעוד לפני הצמצום שתי המדרגות שכנגד הכתר של מדרגת 'אחד' – הרצון הפשוט והרצון המוחלט (מדרגה ד') –  הן כנגד פרצופי אריך אנפין ועתיק יומין שבו. למה? כי בעלית העולמות אין עליה מאריך אנפין לעתיק יומין. ישנה רק עליה של כללות הכתר (מדרגה ס') דאצילות אל ישסו"ת דא"ק (מדרגה נ').

כיוון שבקטע מחסדי דוד ישנן יא מדרגות אחר הצמצום, השלמנו כאן את התמונה על פי ההקבלה בים יבשה לים, בין עלמא דאתגליא לעלמא דאתכסיא. כאמור, זהו המפתח לכל כתבי החסידות של ר' הלל מפאריטש על פי אדמו"ר האמצעי, ויש בה את החן המושלם. ליתר דיוק: ממדרגה ט' ועד מדרגה ת' כתוב בפרוש בחסדי דוד, ואת השאר צריך היה להשלים על פי המאמר של ר' הלל שאנחנו לומדים.

[כאן החלוקה של כב היא ל-יא ו-יא, והיא החלוקה הכי מפורטת. בעבר למדנו על עוד חלוקות: יש שתי צורות של חלוקה לעשר מדרגות – אחת כנגד עשרת הדברות ואחת כנגד עשרה מאמרות – וביחד כבר יש לנו מב. כתוב בקבלה, שהחלוקה של מב היא ל-כב י ו-י. אחר כך יש חלוקה לשש כללים, שהם כבר מח, ואחר כך ישנה חלוקה לשני כללים גדולים. לפי זה, סך כל הפרטים בצורות החלוקה השונות הוא נ].

שאלה: כאן העיקרון הוא סימטרה, האם זהו עיקרון מחייב? אולי השוני בין לפני הצמצום ואחריו הוא כל כך גדול עד שלא נשמרת הסימטריה?

תשובה: בין המדרגות יש דלוג אין סופי. לכאורה אתה לא מבין את הדלוג – ולכן הוא נקרא 'אין האמיתי' – אבל בחסידות מתבוננים גם בסוד זה. אכן, בקבלה לא דברו כך. זה באמת חידוש של החסידות. בקבלה רק נאמר שכל עולם הוא חותם של עולם גבוה ממנו וכולל בתוכו את השרשים שלו, בסוד הפסוק "גבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם", אבל ברגע שמגיעים אל אור אין סוף זה כבר לא פשוט. בלי חסידות, אם תאמר שיש שם עולמות – חלילה וחס. הרי יש כאן רק אחדות פשוטה. בשביל לדבר על מדרגות לפני הצמצום צריך להיות כל הזמן בפרדוקס מוחלט, להיות 'נושא הפכים' לגמרי.

גם בעולם האצילות שאחר הצמצום יש נשיאת הפכים של גלוי עשר ספירות תוך שמירת אחדות, אלא שזו נשיאת הפכים בפועל. לפני הצמצום נשיאת ההפכים היא בכח, אלא שאצל ה' הכח אינו חסר פועל. אנחנו לא מבינים מה זה כח אצל ה', שכן אצלנו הכח חסר פועל, אבל אצל ה' הוא אינו חסר. בכל זאת, אצלו נשיאת ההפכים היא רק בכח בגלל שאין שם שום מציאות. אי המציאות כוללת בעצמה את כל המציאות. בלשון החסידות: הכל נמצא בבחינת "בלתי מציאות נמצאת".

שאלה: אולי אלו דברים שאי אפשר לתת להם משל בכלל?

תשובה: בזמן הרמב"ם והראשונים זה היה המצב. אין נמשל לעשר ספירות של עולם האצילות וממילא אי אפשר לדבר עליו, אלא רק על עולם הבריאה. אחר כך באה הקבלה והתחילה לדבר על עולם האצילות, אבל על 'אדם קדמון' לא היה נמשל ולכן לא ניתן היה לדבר אודותיו. אחר כך בא האריז"ל ודיבר על 'אדם קדמון' וכל מה שמסתעף ממנו. לבסוף באה החסידות והיא כבר מדברת לפני הצמצום. בכל פעם יש אפשרות להרגיש יותר את הנמשל. יש גלוי יותר גבוה של שרש הנשמה וממילא אפשר לדבר על משהו יותר פנימי.

לאחר ההקדמות נתחיל לעבור בקצרה על הקטע מחסדי דוד. הוא מתחיל מן העליה של ז"א, ומן התאור כיצד הוא עולה לקבל תוספת של אורות. הכלל הוא כך: כל פרצוף, וכל דבר בעולם, מתחיל את ההתפתחות שלו עם דרגה מסוימת, עם נפש ורוח (נ"ר). כך הוא נברא בטבע. ה' ברא את הכל בששת ימים, כדרשת חז"ל "'בראשית' – ברא שית", ועל כן הטבע של כל דבר הוא ז' הספירות התחתונות (ז"ת) שלו. במדרגות הנפש הפנימיות נקראות ז' הספירות התחתונות – נפש ורוח. גם על אדם הראשון נאמר, שברגע שהוא נברא הוא נברא שלם, ואותה שלמות טבעית נקראת נפש ורוח. כל שאר המדרגות – נשמה, חיה, יחידה – באות בתור תוספת. זהו הכלל הראשון.

כלומר, כל דבר שנברא או נאצל הוא בבחינת ז"א. ז"א הוא הרוח של האצילות, המדות שבאצילות, והוא כולל בתוכו גם את מה שלמטה ממנו, את הנפש. גם פרצוף אבא. כל הענין של כתבי האריז"ל, ובמיוחד של הרש"ש, הוא שהכל יחסי. הכל נראה אותו הדבר. אצל הרמ"ק חכמה ובינה הם שני דברים שונים, אבל אצל האריז"ל ואצל המקובלים הספרדים זה אותו הדבר. לא משנה אם זה חכמה או בינה, הוא מתחיל בתור ז"א, ואחר כך מקבל תוספת של נשמה, של חיה ושל יחידה. הכל יחסי באופן הכי מוחלט. ממילא, מי שלומד רק בחיצוניות לא מוצא שום תועלת. הכל משחק אחד גדול.

זה הכלל הראשון: כל דבר מתחיל עם נפש ורוח, וכאשר הוא מתחיל לגדול הוא מתחיל לקבל תוספת, ולכן הוא מתחיל כאן עם ז"א:

(עו) ז"א יש בו נפש רוח שלמים [כלומר] כל בחינה כלולה מכ"ה בחינות, דכן צריך להיות בכל בחינה כדי שתהיה שלימה בכל בחינותיה צריך שיהיה בה ה' בחינות נרנח"י, וכל אחד מהה' כלולה מנרנח"י הרי ה' פעמים ה' הם כ"ה בחינות. וחסר לז"א כל הכ"ה בחינות דנשמה וכ"ה דחיה וכ"ה דיחידה. וכשמקבל המוחין מישסו"ת, הנקרא נשמה דכללות האצילות, ונכנסים בכלי הבינה דז"א אז יש לו הכ"ה בחינות דנשמה שלימה [והוא גדל במדרגה אחת], וכשמקבל המוחין מאו"א עילאין הנקרא חיה דכללות האצילות ונכנסים בכלי החכמה דז"א אז יש לו כ"ה בחינת דחיה שלימותא [והוא גדל עוד מדרגה], וכשמקבל המוחין מאריך אנפין הנקרא יחידה דכללות האצילות ונכנסים בכלי הכתר דז"א אז יש לו כ"ה בחינות דיחידה שלים.

כאן הגיע ז"א אל תכליתו, וכעת יש לו 125 בחינות, את נרנח"י בשלמות. בכל שאר הפרצופים התהליך הוא אותו הדבר.

אמנם כל זה [שז"א כולל נפש ורוח, ישסו"ת כוללים את הנשמה, או"א עילאין את החיה ואריך אנפין את היחידה] הוא בערך הכללות [של האצילות], כי ישסו"ת גם כן נקרא זו"ן בערך או"א עילאין [אם אנו מסתכלים עליהם בפני עצמם]

ואז: או"א עילאין הופכים להיות ישסו"ת, אריך אנפין הופך להיות או"א עילאין, ואילו ישסו"ת דא"ק הופך להיות אריך אנפין.

ואין בהם רק נפש ורוח וצריכים עיבור יניקה ומוחין כדי להשלים להם נשמה חיה יחידה.

וכשמקבלים מוחין מאו"א עילאין הנקרא בערכם נשמה אז יש להם נשמה שלימה לישסו"ת, וכשמקבלים המוחין מאריך אנפין הנקרא בערכם חיה אז יש להם לישסו"ת חיה שלימה, וכשמקבלים המוחין מאח"פ דא"ק [שאצלנו זו מדרגה נ'] הנקרא בערכם יחידה אז יש להם לישסו"ת יחידה שלמה, כי מה שאמרנו דישסו"ת הם נקראו נשמה והם ממשיך מוחין דגדלת לזו"ן הוא [רק] בערך זו"ן, אמנם בערך מה שלמעלה מהם נקרא[ים הם עצמם] זו"ן וחסרים נשמה חיה ויחידה, וצריכים לקבלם מג' מקומות שלמעלה מהם, דהיינו מאו"א עילאין ומאריך אנפין ומאח"פ דא"ק, כי אלו נקראים נח"י בערך ישסו"ת.

וכן או"א עילאין נקרא חיה בערך זו"ן ונשמה בערך ישסו"ת וזו"ן בערך מה שלמעלה מהם וחסרים נח"י וצריכים עבור יניקה מוחין כדי להשלימם ומקבלים אותם מג' מקומות שלמעלה מהם הנקרא בערכם נח"י, דהיינו מאריך אנפין נשמה ומאח"פ חיה ומשערות הראש ע"ב דא"ק [שאצלנו היא מדרגה מ'] יחידה.

וכן אריך אנפין נקרא יחידה בערך זו"ן וחיה בערך ישסו"ת ונשמה בערך או"א עילאין, אמנם בערך א"ק האריך אנפין נקרא זו"ן ואין בו רק נפש ורוח וחסר נשמה חיה ויחידה וצריך עבור יניקה מוחין כדי להשלימו ומקבלם מג' מקומות שלמעלה ממנו הנקרא בערכו נח"י, דהיינו מאח"פ דא"ק נשמה ומשערות דהיינו ע"ב דא"ק דהוא חכמה דא"ק חיה, ומקוץ היו"ד אריך אנפין דא"ק [שאצלנו זו מדרגה ל'] יחידה, כי אח"פ הם מס"ג [בינה דא"ק] ושערות הראש מע"ב ממוחין דא"ק והם ישסו"ת [אח"פ] ואו"א עילאין [שערות הראש] דא"ק, נמצא כי אריך אנפין כשמקבל מישסו"ת דא"ק אז יש לו נשמה וכשמקבל מאו"א עילאין דא"ק אז יש לו חיה וכשמקבל מאריך אנפין דא"ק אז יש לו יחידה, כי כמו שזו"ן דאצילות שהם נפש רוח דכללות האצילות כן אריך אנפין דאצילות שהם זו"ן דכללות א"ק ואין בו רק נפש רוח בערך כללות א"ק נשלמו בו הנח"י מישסו"ת ואו"א ואריך אנפין דא"ק שהם נח"י דכללות א"ק.

וכן א"ק עצמו נקרא יחידה בערך האצילות, אמנם בערך שלמעלה הימנו נקרא גם הוא זו"ן ואין בו רק נפש רוח וחסר לו נשמה חיה יחידה,

מכאן והלאה הלשון כבר אינה של ר' חיים ויטאל. מכאן ואילך 'מתגנב' לכאן ספר עמק המלך, וזהו המקום היחיד בספר חסדי דוד. כאן הוא מסביר מדוע 'אדם קדמון' הוא ז"א בערך המדרגות שמעליו.

עולם המלבוש שלפני הצמצום הוא כביכול בצורת ריבוע, וחלקו התחתון התקפל ועלה. החלק התחתון הוא כנגד אותיות וה שבו. א"ק נמצא בתוך החלק התחתון שהתקפל, ומכאן מובן כי א"ק הוא רק זו"ן בערך מה שלמעלה ממנו.

כי הרי כל כללות א"ק עומד במקום חצי מלבוש התחתון כנודע, כי כללות המלבוש הוא סוד עסמ"ב וכשנחלק המלבוש ונקפל חצי התחתון שהוא סוד מ"ה וב"ן והלביש לחצי העליון שהוא ע"ב ס"ג המקום הפנוי הנ"ל שהוא במקום שהיה חצי מלבוש התחתון נקרא אויר קדמון והכדור הנעשה בתוכו שבתוכו עומדים י"ס דא"ק נקרא טהירו ועל גבי הטהירו בין אויר קדמון למלבוש עומדים י' ספירות דאדם קדמאה עילאה סתימאה, הרי כי א"ק עומד במקום מ"ה וב"ן, שהוא סוד חצי המלבוש התחתון, ולכן נקרא זו"ן בערך מה שלמעלה ממנו וצריך עבור יניקה מוחין להשלימו ומקבלם מג' מקומות שלמעלה ממנו, דהיינו מאדם קדמאה סתימאה עילאה [שאצלנו הוא מדרגת כ'] נשמה ומאויר קדמון [שאצלנו הוא מדרגה י'] חיה ומהמלבוש [שאצלנו הוא מדרגה ט'] יחידה, והמבין יבין כי אי אפשר לדבר יותר.

עד הסביר את כל המדרגות ממדרגה ט' ולמטה, אלא שהוא מתחיל מלמטה ממדרגה צ', מזעיר אנפין. כעת צריך להשלים את המדרגות כלפי מטה, ממדרגה ק' ועד ת':

וכן נוקבא דז"א דאצילות נקרא זו"ן בערך ז"א וחסרה נח"י וצריכא עבור יניקה מוחין להשלימה ומקבלת אותם מג' מקומות שלמעלה הנקרא בערכה נח"י מז"א נשמה מישסו"ת חיה מאו"א עילאין יחידה.

כל עולם הבריאה נחשב פרצוף אחד, ללא חלוקה לפרצופים, לגבי נוקבא דז"א:

וכן בריאה אין בה רק נפש ורוח בערך נוקבא דז"א דאצילות ומקבלת נח"י מג' מקומות שלמעלה ממנה הקרא בערכה נח"י דהיינו מנוקבא דז"א דאצילות נשמה ומז"א חיה ומישסו"ת יחידה.

וכן יצירה נקרא זו"ן בערך בריאה ומקבלת נח"י מג' מקומות שלמעלה ממנו הנקרא בערכו נח"י דהיינו מהבריאה נשמה ומנוקבא דז"א דאצילות חיה ומז"א דאצילות יחידה.

וכן עשיה נקרא זו"ן בערך יצירה ומקבלת נח"י מג' מקומות הנקרא בערכה נח"י דהיינו מיצירה נשמה ומבריאה חיה ומנוקבא דז"א דאצילות יחידה:

עד כאן עליות כל המדרגות. מהי התכלית של הכל?

באופן שאין פרצוף בעולם נשלם בכל בחינותיו עד שיעלה ג' מדריגות [אי אפשר שפרצוף יקבל את כל השלמות שלו אם לא יעלה שלש מדרגות] למעלה ממדרגתו, ולכן במנחת שבת שאז נשלמים כל העולמות עולה אריך אנפין דאצילות לאריך אנפין דא"ק [ממדרגה ס' למדרגה ל'], ואו"א עילאין לאו"א דא"ק וישסו"ת לישסו"ת

כל מדרגה עולה בשלמות לאותה המדרגה בעולם שלמעלה ממנו. כעת נוכל גם להבין מדוע החלוקה בתוך יא המדרגות היא לשלש-חמש-שלש. ללא חלוקה זו לא תהיה העליה באופן שהוסבר. כאשר ישנה שלמות העליות, כאשר לכל אחד יש נרנח"י בשלמות, אזי אריך אנפין של האצילות עלה אל אריך אנפין של א"ק, וכן או"א דאצילות עלו אל או"א דא"ק, וכך הלאה. לשם הסדר הזה חייבת להיות החלוקה ג-ה-ג. לפי זה, עולה בסוף עולם הבריאה אל ישסו"ת דאצילות. למה? כי בריאה בכללות היא בחינת בריאה – "אמא עילאה מקננא בכורסיא". גם עולם היצירה, שהוא בכללות האות ו של שם הוי', עולה אל ז"א. עולם העשיה שכנגד האות ה תתאה שבשם עולה אל נוקבא דז"א של האצילות.

כדי שכל מדרגה תעלה בדיוק אל אותה המדרגה לאחר שלש עליות חייב להיות הסדר הזה.

דא"ק וז"א לאריך אנפין דאצילות ונוקבא דז"א לאו"א עילאין דאצילות ובריאה לישסו"ת דאצילות הנקרא בריאה דאצילות ויצירה לז"א דאצילות הנקרא יצירה דאצילות ועשיה לנוקבא דז"א דאצילות הנקרא עשיה דאצילות ואז נשלמו כולם בבחינת נרנח"י וזו היא מדרגתן האמיתי:

המדרגה האמיתית של כל דבר היא בדיוק באותו מקום בעולם שלמעלה ממנו. אזי הוא שלם. זהו רעיון חשוב: אתה נמצא כאן באיזה מצב, ויש מישהו למעלה ממך ואתה חושב בתחלה שאתה צריך להתעלות אליו ובכך אתה מושלם. זה לא נכון. אם תעלה אל המדרגה שלו לא תהיה זו השלמות האמיתית שלך. המקום האמיתי שלך הוא בדיוק איפה שאתה נמצא, רק בעולם שלמעלה ממך. אם תעלה רק מדרגה אחת היא תהיה עליה רק באותו עולם. זה משהו מאוד עמוק, והוא תכלית כל מה שנאמר כאן.

לכן יש לכל אחד אבא וסבא, אבל ה'אלתער זיידע' הוא אותו אחד בעולם יותר גבוה. אבא זו עליה אחת, הסבא זו עליה שניה. לכן כתוב ש"רחמי האב על הבן עד שלש דורות". ברגע שאתה מגיע לאב הסבא מגיע אל עצמך לגמרי. המצב הראשוני של כל דבר הוא הטבע שלו, איך שהוא נברא, הזו"ן שלו, והמקום האמיתי הוא אותו הטבע בעולם יותר גבוה.

זהו הסוד של ארץ ישראל שמסביר ר' אייזיק. ארץ ישראל היא הטבע של עם ישראל בעולם יותר גבוה. זהו תקון הטבע של היהודי, שיוכל להיות על פי טבעו – בעולם יותר גבוה.

בקיצור: זעיר אנפין צריך להיות בסוף אריך אנפין, בעוד אבא ואמא שבאמצע הם רק בדרך מעבר. העצם שלנו הוא ה'אנפין', המכנה המשותף, אלא שקודם הוא בבחינת 'זעיר' ועיקר תקונו ותכליתו הוא להיות 'אריך'. את ההשלמה לכך מקבלים מחב"ד.

העיקרון הזה הוא הנקודה הכי פנימית של כל הקבלה, שמי שלומד רק קבלה לא תמיד תופס אותה. על פי כל המדרגות כאן נוכל להשלים את כל כב המדרגות.