הרכבת אנוש לראשנו (ח)

סיכום שיעור הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

במאמר "הרכבת אנוש לראשנו"

לרבי הלל מפאריטש

כ' אייר תשמ"ד – ישיבת שובה ישראל, ירושלים

 

ב"ה

ניגנו ניגון

עד כאן למדנו בחוברת את הסעיף הראשון מן המאמר של ר' הלל, ובו הסביר את שלשת המצות שנתבארו ברעיא מהימנא. על פי זה הארכנו מאוד בהסבר סוד שלשה דלוגים ובסוד "חש, מל, מל" [שעוד נרחיב בו בהמשך], וגם הסברנו את סוד הדעת – ארבע אותיות שם הוי' המתחברות על ידי סוד "חש, מל, מל".

כעת אנו יכולים להמשיך בקריאת הסעיף השני במאמר:

וביאור ענינם [של שלש המצות של פסח] מבואר בביאור המאמר דפסח ומצה, שעל ידי הקרבת הפסח שהוא זריקת הדם והקטרת אימורין שהוא אכילת מזבח,

המצוה הראשונה מבין מצות הפסח היא מצות שחיטת הפסח והקרבתו במועדו ביום יד אחר חצות היום. עיקר הקרבת הקרבן הוא במעשה זריקת הדם ויחד עם הקטרת האמורים על גביו נעשית "אכילת מזבח". במאמר אחר של ר' הלל [הנקרא 'ענין פסח ומצה'] מבואר, שעל ידי עבודות אלו:

נעשה ההעלאה מבירורים דנוגה [שכן הבהמה המוקרבת באה מקליפת נגה, ובה ניצוצות קדושים, והם עולים] ונכלל[ים] בבחינת המלכות דאצילות [שהיא השרש שלהם], שהוא בירור דשם ב"ן [ו-בן עולה בהמה]. [לא רק זאת, אלא] והעלאה זאת מעורר למעלה בחינת אורות דתהו

מלכות דאצילות היא עולם התיקון, אבל הניצוצות נפלו מעולם התהו. כאשר עולם התהו נשבר נסתלקו האורות המרובים שהיו בכלים מועטים אל שרשם, ואילו הניצוצות נפלו למטה יחד עם שברי הכלים. כאשר מבררים את הניצוצות ומעלים אותם אל מלכות דאצילות מעוררת העלאה זו גם אורות מרובים של תהו שנסתלקו בשבירת הכלים.

בשביל מה לעורר אותם? כדי:

שיבא בחינת העלם הפנימי והעצמי [לידי התגלות. מהו ההעלם שמתגלה? זהו העלם] דאהבה והתקשרות אור אין סוף לנשמות ישראל שבגופים [למטה],

ההתקשרות והאהבה העצמית מתגלות מן ההעלם על ידי התעוררות האורות דתהו. יש כאן כמה דברים שקורים: קודם יש העלאת בירורים אל מלכות דאצילות, והם מעוררים את האורות דתהו. הניצוצות נפלו מאותם אורות דתהו, וכעת יש ניתוק ביניהם. אם היה ביניהם קשר היתה תזוזת הניצוץ ממקום מסוים מנענעת אותם, וכך הדבר בין הנשמה שלי למטה ביחס לשרשה למעלה, שכן קיים חבל התקשרות שלא ניתק. אבל שרש הנשמה הוא רק מעולם התקון, בעוד אורות דתהו יותר גבוהים. הניצוצות אמנם נפלו מן התהו, ולכן כדי לנענע אותם בשרשם צריך להעלות את הניצוצות אל מלכות דאצילות. ברגע שמעלים אותם לשם כבר יש קשר.

מה זה עושה? האורות דתהו הם כח לגלות דבר מן ההעלם. לא מדובר על עצמם. זה לגלות משהו אחר. ההתקשרות העצמית של הקב"ה אל נשמות ישראל אינה אורות דתהו, אלא שהסגולה שלהם היא לגלות את אותה ההתקשרות מן ההעלם אל הגלוי. כאשר מעוררים אותם הם יכולים לגלות העלם של אהבה והתקשרות של הקב"ה לנשמות ישראל כפי שהן בגופים, כאן למטה דוקא, "באשר הוא שם", ולא רק כמו שהוא אוהב אותם למעלה. אהבה זו קיימת בהעלם, ועל ידי שמעוררים את האורות דתהו הם פועלים את התגלות האהבה.

שאהבה זאת היא אמיתית הסיבה לרצון המוחלט ורצון הפשוט הממשיכים גילוי אור ושעשועים העצמיים

עד כאן, כאשר קראנו את המילים 'אורות דתהו' חשבנו – ובמיוחד אם למדנו קבלה וחסידות – שהכוונה היא אל מה שכתוב בספר עץ חיים אודות שבירת הכלים לאחר הצמצום. כאן רואים שהכוונה היא אחרת, אל אורות דתהו שלפני הצמצום. זו המדרגה השלשית שבבחינת 'יחיד', וצריך להבין מה הכוונה.

נקדים הקדמה חשובה: הסעיף הזה במאמר כולל את כל המדרגות שיש בחסידות של ר' הלל. שלא נתבלבל, נעיין לקמן [עמוד מא] ונראה את הרשימה של כל המדרגות, אותה נצטרך להסביר באריכות. כאן רואים שמדרגת אורות דתהו ממוקמת כמדרגה ג' בתוך מדרגת 'יחיד', ואילו 'האהבה וההתקשרות של הקב"ה אל נשמות ישראל שבגופים' ממוקמת כמדרגה ב'. לאחר שתיהן באה מדרגה ד', שהיא הרצון המוחלט ורצון הפשוט, ומדרגה ה' – השעשועים העצמיים. זהו הנושא אותו נצטרך ללמוד באריכות, וכולו מרוכז בתוך הסעיף הזה במאמר שלנו. הוא יסוד כל חכמת החסידות.

[אגב, בהשגחה פרטית: היינו היום בלויה של יהודי שנפטר ביום לג בעומר. המאמר הזה מיוסד על הפסוק בתהלים "הרכבת אנוש לראשנו באנו באש ובמים ותוציאנו לרויה". הפרק הזה – פרק סו – הוא הפרק אותו היה אמור להתחיל לומר ביום פטירתו, שכן הוא נפטר ביום ההולדת שלו. בסוף המאמר שלנו מסביר ר' הלל שסיום ותכלית פסוק זה – "ותוצאנו לרויה" – רומז ליום לג בעומר. המדרגות "באנו באש ובמים" הן על פי פשט יסורים. "אנוש" שבפסוק הוא מלשון "אנוש הלב", והסבל שלו הוא "באנו באש ובמים", ובמאמר מוסבר שהם גלויים של משיח שקשורים עם פסח שני. רק לאחר מכן, בלג בעומר, נאמר "ותוציאנו לרויה"].

אם כן, ברגע שמקריבים קרבן מעלים את הניצוצות. קרבן פסח הוא הקרבן הראשון, הכולל, ולכן בו פותח הרמב"ם את ספר הקרבנות שלו. עד כדי כך, שיש סברא [לא פוסקים כך להלכה] שגר שמתגייר צריך מיד להקריב קרבן פסח. עבודת הקרבן היא שליש מכל עבודת ה', שכן "על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים", ועבודה היא עבודת הקורבנות. כעת עבודה היא עבודת התפלה, אבל בזמן שבית המקדש קיים זו עבודת הקורבנות, ועליה נאמר "רזא דקורבנא עולה עד רזא דאין סוף".

אם כן, עיקר הקרבן הוא קרבן פסח, עולים ממנו ניצוצות בעת הקרבתו אל שם בן, שהוא מלכות דאצילות, ושם הם מסוגלים כבר לעורר את האורות דתהו, שהם כח שמגלה את העלם העצמי של ההתקשרות והאהבה של הקב"ה אל נשמות ישראל שבגופים. הדבר הראשון שמתגלה הוא רצון מוחלט ורצון פשוט, ואחריהם שעשועים עצמיים.

במושגים של הרשימה: הסיבה האמיתית של מדרגות הרצון שבמדרגה ד', הממשיכים אחר כך את גלוי אור השעשועים במדרגה ה', היא מדרגה ב' – העלם העצמי של האהבה לישראל. מדרגה ג' היא זו המוציאה אותה מן ההעלם אל הגלוי.

[וזהו במי נמלך כו' (רות רבה רפ"ב. בראשית רבה פ"ח)

המדרש אומר "במי נמלך? בנשמותיהם של צדיקים", וזה כולל את כל עם ישראל – "ועמך כלם צדיקים". מי הוא ראשי תבות מחשבת ישראל, עליה נאמר "מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר". מחשבה כאן אינה מחשבה בגלוי, אלא התקשרות עצמית של אהבה לנשמות ישראל כמו שהן כאן, בעולם הזה התחתון, "שאין תחתון למטה ממנו". מחשבה זו היא הסיבה הנעלמת בתוך העצמות לכל מה שיהיה אחר כך גלוי של אור, החל מגלוי השעשועים על ידי הרצון המוחלט והרצון הפשוט.

ועיין בביאור המאמר הנ"ל [פסח ומצה] ובביאור דוירא ישראל [בפלח הרמון שמות] בענין אז ישיר, ואז יובן ענין זה וד"ל].

ואהבה זאת [מדרגה ב' אצלנו] מתחדשת בעצמה תחלה מבחינת הפנימיות והעצמיות שלמעלה מהתקשרות דטבע האב אל הבן בבחינת אור,

מדרגה ב' צריכה בעצמה להתחדש ממדרגה א'. היא בבחינה של "העלם עצמי של אור במאור", אבל הוא עדיין אור. אור עצמי. זהו אור של אהבת אב לבן, אבל יש למעלה מזה. יש עצם, שהוא למעלה מאור. מדרגה ב' לפני שהיא מתגלה באמצעות אורות דתהו, צריכה קודם לכן להתחדש על ידי המשכה מן העצמות ממש.

כיוון שמדרגה א', שאינה אור בכלל, צריכה לחדש את האור הנעלם [מדרגה ב'] מוגדר אור זה 'אור חדש'. כלומר, עצם היותו אור הוא חידוש.

שזהו אור חדש [ומהו 'אור חדש'?] שדבר שלא היה בגדר אור מעולם [בגלל שהוא עצם] הוא מאיר בבחינת גילוי אור,

זוהי התחדשות של מדרגה ב' על ידי מדרגה א':

ואחר כך [לאחר שיש התחדשות בתוך ההעלם, כביכול]

מה גורם את ההתחדשות הזו? גם אותה גורמים האורות דתהו (שלב ג'). הם פועלים שההתקשרות העצמית אל נשמות ישראל תתחדש בסוד אור חדש. אחרי שהיא מתחדשת היא יכולה גם להתגלות ממש (שלבים ד' ו-ה').

באה מהעלמה לידי גילוי אור על ידי אורות דתוהו שנכללים בבחינת העלם הפנימי על ידי תוספת כח שניתוסף בהם מצד ניצוץ המתברר מן הדם של קרבן,

הניצוץ שמתברר מן הדם של הקרבן מוסיף כח עד מדרגה ג', שלא רק שמתעורר אלא גם הוא יכול לעלות ולהתכלל במדרגה ב'. הקרבן הוא רק העלאה, רק ניצוץ אחד קטן, אבל ה'שום דבר' הזה למטה כל כך עולה ופועל עד שהוא גורם התעלות ומוסיף כח במדרגה ג', עד כדי שהיא יכולה לשמש ממוצע. כל ממוצע צריך לכלול את שני הדברים אותם הוא בא לחבר, ולכן צריך לעלות אל מדרגה ב', וכאשר הוא מתחיל לעלות אליה מתחילה כבר מדרגה א' לרדת אל תוך מדרגה ב'. זאת בהתאם לכלל, שכל טפה שעולה מלמטה גורמת שתרד טפה כנגדה מלמעלה. על ידי התחלת ההתעוררות של אורות דתהו ישנה תחלת המשכה וחידוש של אור חדש במדרגה ב'. אחר כך, כביכול [אנו מדברים כאן במדרגת 'יחיד' שאין בה שום תפיסה ושום אחיזה בשום דבר], לאחר שיש חידוש ממדרגה א' למדרגה ב', נכללת מדרגה ג' לגמרי בתוך מדרגה ב' והיא פועלת שמדרגה ב' תומשך לתוך מדרגות ד' ה' ו-ו'.

והעלאה זאת מעוררת העלם האהבה לידי גילוי כו' [על ידי המדרגות ד' ו-ה']. אך גילוי זה נמשך בכל עולם האצילות עד המדות דאצילות הנקרא ז"א ועד בכלל,

הניצוץ עלה על פי פשט עד המלכות, אבל הוא גורם גלוי והמשכת אור עד מדרגה צ'. לפני הצמצום מדרגה זו היא מדרגה ז'. יש אצילות לפני הצמצום ויש אצילות אחריו. האצילות שקודם הצמצום היא מדרגת 'אחד' ואילו לאחריו זהו עולם האצילות. מה שמתגלה נמשך עד ז"א דאצילות, ולפיכך לפני הצמצום זו מדרגה ז' ולאחריו זו מדרגה צ' [כל מה שאנו לומדים היום הוא רק השלד. בהמשך נצטרך להסביר אותו].

והמשכה זאת [האור שמתגלה עד סוף ז"א דאצילות] היא בבחינת מקיף [שאינו מתלבש, אלא מאיר בהשראה] בדרך מעבר בלבד ולא בחינת מקיף בקביעות,

במקיף עצמו יש שני סוגים: יש מקיף קבוע, כמו כיפה על הראש, ויש מקיף עובר, כמו ענן שעובר. אם האור הוא אור פנימי הוא מתלבש, אבל באור מקיף קיימים המצבים הללו. הוא מסביר, שהמקיף שמגיע עד ז"א דאצילות אינו מקיף קבוע, אלא מקיף עובר.

ולכן זמן ההקרבה הוא בשש שעות שמחצות היום ואילך [ביום יד בניסן] שזהו בחינת אור האהבה המאיר על ששה מדות דאצילות [ושרשם עד רום המעלות בחינת מדות שבעצמיות [ומהם? זו מדרגה ז', שהיא שרש מדרגה צ'. כלומר, מדרגת 'אחד'].

הרשימה כאן היא לפי סדר אלב"ם – מדרגה א' קשורה עם מדרגה ל', מדרגה ב' קשורה עם מדרגה מ', וכן הלאה. סך הכך יש כאן כב מדרגות – יא לפני הצמצום ו-יא אחריו – והם בסוד אלב"ם. על הפסוק "כלם בחכמה עשית" מפרש בעל מגלה עמוקות "כלם באלבם עשית", שכן חכמה עולה אלבם. זוג המדרגות ז' ו-צ' נקרא פרצוף התפארת של חלוף אלב"ם, ואכן תפארת היא כללות המדות, ז"א.

שמדה ראשונה בחינת חסד שבעצמיות ["כי חפץ חסד הוא"] שהוא מה שעלה ברצונו להטיב לזולתו כו' (ראה בפתיחת העץ חיים)] בבחינת מעבר בלבד.

כל זאת רק על ידי מצות הקרבת קרבן הפסח:

אך מצות אכילת הפסח הוא בליל ט"ו עד חצות כו' היינו אכילת אדם, שאז נתלבש האור וחיות המאיר בדרך מעבר בבחינת חיצוניות דחיצוניות הכלים שבאצילות דווקא,

כאשר אני אוכל משהו אני מכניס אותו בתוכי. זה נקרא  הפנמה, להכניס משהו בפנימיות. השחיטה והקרבת הקרבן המשיכו את האור בבחינת מקיף עובד עד שש המדות של האצילות – הן אחר הצמצום והן לפניו במדות של העצמיות – אבל על ידי האכילה בלילה מתחילה המשכה גם בפנימיות. המשכה ממקיף בפנימיות היא תמיד המשכה בחיצוניות. כלומר, בכלים החיצוניים [על אף שאני משתמש בבטוי 'המשכה בפנימיות'] . ליתר דיוק: בחיצוניות דחיצוניות. בקבלה, בכל פרצוף החיצוניות דחיצוניות הם ספירות נצח-הוד-יסוד. על ידי אכילת הפסח נמשך האור אל נה"י דנה"י של פרצופי האצילות.

מהם הספירות נה"י? הם מקור של השפעה:

שהמה מקור להשפיע בכנסת ישראל דווקא שהוא בחינת קטנות דאבא, נה"י דנה"י [זאת על פי המוסבר בכתבי האריז"ל, שאכילת מצה היא קטנות אבא], שמלובש בחיצוניות דחיצוניות הכלים כו', והאור והחיות הוא בחינת הפסח כו'].

הכלים שבאצילות הם החיצוניות שבחיצוניות, והאור והחיות שנמשכים בתוכם הם הפסח. בנין אותם הכלים של קטנות אבא הוא על ידי אכילת המצה [קטנות אבא מאירה בכל מדרגות הקטנות שבעולם האצילות] ואילו הפסח מאיר את האור בתוך כלי החיצוניות דחיצוניות. מה שהיה עד עכשיו בגדר אור מקיף עובר – מן המדרגה של העלם העצמי בבחינת אור חדש – וכעת בעת טכילת הפסח הוא נכנס בסוד חיות, להחיות את הנה"י דנה"י דאבא, ועל ידי כך את הנה"י דנה"י דמלכות דאצילות, ועל ידי כך להשפיע לנשמות כנסת ישראל למטה. זהו סוד הפסח בקיצור.

אם כן, בפרק הראשון סיכם ר' הלל את הענין כולו, ואחר כך, בהמשך כל המאמר, הוא יסביר אותו יותר. כמו כן, בענין פסח שני הוא עוד לא נגע בכלל. אכן, גם בשביל להבין רק את פרק ההקדמה הזה צריך להכיר ולדעת את כל המדרגות. מן הפעם הבאה נעבור ללמוד אותם בפרטיות.

* * *