1

בע"ה

ספר המאמרים תש"ה (51)

ד"ה "שובנו אלקי ישענו" (3)

כ"ב טבת ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[לפני שחרית]

נגנו "צאינה וראינה".

אנחנו בסוף פרק ט"ו, הרבי באמצע להצדיק את טענת בני ישראל שהכל בשל הצמצום, וגם חטא אדם הראשון לא היה מתוך יצר הרע לחטוא אלא בשל הסתת הנחש. הוא כותב שהסבה העיקרית לכל החטאים היא סילוק אור אין סוף –"אלהים זנחתנו פרצתנו".

שהרי בחטא אדם הראשון מה שחטא אדם הראשון בחטא עץ הדעת היה זה על ידי הסתה ופיתוי ולא מצד האדם עצמו היינו שהוא נתאוה ואכל מעץ הדעת ולעבור על צווי ה' כי אם מצד הסתת הנחש לחוה [לכן הנחש אשם. רק הטענה כלפי אדם וחוה היא "דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין?!". אבל אפילו יואב, שר צבא ישראל, נכשל בכך – לא דבר פשוט שלא שומעים לתלמיד. יש כאן פגם בחב"ד, בשיקול הדעת. כמו שהוא אומר, החטא לא בא מתאוה – מרצון לכתחילה לעבור על רצון ה' – אלא שהיתה הסתה, והיתה טעות בשיקול הדעת, שלא הבינו ש"דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין". הפגם בשיקול הדעת יתקן רק בימות המשיח, ועד אז יכולה להיות טעות בשיקול הדעת אפילו אצל גדולי הגדולים, אפילו אצל משה רבינו, כידוע האריכות בזה. אפילו אצל מלאכים יש היום טעות בשיקול הדעת, כמו שמט"ט טעה וישב לכתוב זכויות ישראל כשנכנס אלישע-אחר והכו אותו שיתין פולסי דנורא – הוא מלאך, אין לו יצר הרע, אבל טעה. אם אדם לא היה טועה הוא עצמו היה נעשה משיח. מכאן גם אפשר להבין שנחש בגימטריא משיח – הנחש הוא כמשל הזונה בספר התניא, בפנימיות רוצה שלא ישמעו לו, ואז אדם יהיה משיח (כמו הגימטריא שלו). על כך כתוב "שטן ופנינה לשם שמים נתכוונו" – יש כח משיחי בנחש, רק שכדי לגלות אותו צריך להתגבר על הנחש, וממילא לתקן את הראש שלא שומעים לתלמיד כאשר מדבר כנגד הרב.] וכל זה הוא לפי שהיה שבירת הכלים דתהו ומיעוט הירח [לחטא אדם הראשון ביום ששי יש שתי הקדמות, "והארץ היתה תהו ובהו" ביום ראשון ומיעוט הלבנה ביום רביעי. יש כאן א-ד-ו – רומז לסימן של "לא אד"ו ראש". כנראה ראש השנה בא לתקן חטאים אלה, ולא יכול להיות בימים האלה כי הם ימי החטאים – א הוא יום התהו, שבירת הכלים; ד יום מיעוט הירח; ו יום החטא עצמו, היום בו לנחש יש כח להסית את חוה ואת האדם.] דשניהם היו מצד הצמצום הראשון [שרמוז בפסוק הראשון, "בראשית ברא אלהים" – אותו אלהים של "אלהים זנחתנו פרצתנו". אחר כך יש תהו ביום הראשון, מיעוט הלבנה ביום רביעי והחטא ביום ששי.], ועם כל זה ישראל מודים אשר בין כך ובין כך הנה ישראל צריכים לעשות תשובה [למרות שאתה אשם אנחנו לא שויצרים, לא מתכחשים לכך שצריכים לעשות תשובה.] היינו התשובה מלמטה למעלה [התשובה שלנו, אתערותא דלתתא. אז מה מבקשים? קודם כל, טוענים שאנחנו לא לגמרי אשמים, מודים שצריכים לעשות תשובה. יש כאן איזה סדר בנפש – שקודם מאשים את ה', מישהו אחר, ואחר כך בכל זאת מודה שצריך לעשות תיקון. מאד חשוב שלא יהיה רק צד אחד. יש כאן מפתח – "מודים" שצריכים לעשות תשובה, מצד ספירת ההוד, ואם כן מובן שהטענה הראשונה, שאתה אשם, באה מצד ספירת הנצח. נצח והוד הולכים יחד – צריך לומר שמצד הנצח אני מתנצח, באיזה עימות עם ה' ואני מנצח בטענה ש"אלהים זנחתנו", זו לא בעיה שלי, מה אתה רוצה ממני בכלל?! יחד עם הנצח בא ההוד, הם "תרין פלגי גופא", ואני מרים ידים ומודה שאני באמת לא בסדר, עשיתי משהו לא טוב, ולכן אני צריך לעשות תשובה. מאד חשוב שהאדם יוכל להכיל את שתי התנועות הנפשיות גם יחד – ממש נשיאת הפכים. בנפש יש פה תנודה, מצד אחד רק אתה אשם, ומצד שני אני מודה שעשיתי, שנפלתי. אתה קצת עזרת להפיל אותי, אבל נפלתי – עשיתי משהו לא טוב – וכעת אני צריך להתרומם. (בפרק בעבודת ה' משמע אחרת – הטוב שלך והרע שלי) שם יש השקפה אחרת – ב"פרק בעבודת ה'" לא מנצחים את ה'. כאן לא 'הקטע' של "למנצח". כאן יש את החידוש, שמצד אחד מנצחים את ה' – שהטענה שלנו צודקת לגמרי. "פרק בעבודת ה'" הוא פשוט לעשות סוויצ' בראש, כי כל הזמן האדם מאשים את הזולת, מאשים את ה', וכל העבודה שם היא לקחת אחריות, לראות את השפלות העצמית שלי – לצאת מכך שאני רק מאשים את האחרים, מוציא את האשמה ממני. או שיש רגש אשמה שלילי, שגם כתוב שם, שרגש אשמה שלילי הוא גם מתוך גאוה שצריך לבטל. יש שם כמה דברים, אבל איני זוכר אם כתוב שם הניגוד שאמרנו כרגע. כאן החידוש הוא שבעקרון הוא מצדיק את הטענה ש"אלהים זנחתנו", אך על פי כן אומר שאנחנו צריכים לעשות תשובה. רק מה – שחוזר חלילה. אם יש נצח והוד, תזה ואנטי-תזה, צריך משהו באמצע, סינטזה – כנראה ספירת היסוד, שהיא, כמו שתיכף יסביר, הבקשה של "שובנו". אתה אשם ואני צריך לשוב – אז לפחות תעזור לי, בעזרה של ממש, ולא רק במקיף שלא מתגלה. צריך שתגלה לי את המקיף. העזרה שלך לי, סיוע ממש לכך שאעשה תשובה, היא הסינטזה בין הנצח וההוד כאן, שהיא ספירת היסוד. (ה' רוצה שננצח אותו, "נצחוני בני") נכון, אבל לא שמתוך שננצח אותו נזנח אותו. טוענים "זנחתנו", אבל כתוב בתורה "לא תקום ולא תטור" – שלא נזנח אותו ח"ו. (איך עושים את הסוויצ' מהאשמת ה' לתשובה?) כמו איש ואשה, שבכל אופן האשה אוהבת את בעלה, או אבא ובן, או רב ותלמיד. אני רוצה אותך, ואני צועק "זנחתני" על אהובי – זנחת אותי, אבל אני רוצה אותך. היות שאני רוצה את הקרבה שלך אני מוכן לעשות תשובה, אם תלוי בי – אעשה. אך היות שאתה התחלת, ב"זנחתנו" שלך, אז תעזור לי – נעשה מאמץ משותף. כמו כאשר באים ליעוץ – כל אחד צריך לקבל אחריות, גם הבעל וגם האשה – אבל היועץ הכי טוב אומר שתעשו איזה מאמץ משותף, תשובה ביחד. זהו כל חידוש המאמר ב"שובנו", שנעשה תשובה ביחד.

אחרי שאנחנו מודים שצריכים לעשות תשובה, מה אנחנו רוצים?] והבקשה היא אף על פי כן חזור ושוב אלי והיינו שיהיה גילוי מלעלה בבחינת התעוררות על כל פנים [מה בין זה לבין ה"דודי לי" של יציאת מצרים – שאומר בפירוש ששונה – ומה בין זה להתעוררות של חדש אלול שבבחינת מקיף? הוא אומר ששונה משניהם, וצריך להסביר מה ההבדל:], והיינו על ידי גילוי האור בבחינת מקיף על כל פנים [גם קודם היה מקיף, אבל החידוש כאן שיש במקיף גילוי אור. בניסן אין בכלל אתערותא דלתתא בתחלה, רק "נגלה עליהם מלך מלכי המלכים וגאלם" – "דודי לי" שרק אחריו "ואני לו". באלול המקיף של יג מדות הרחמים נמצא מלמעלה, מעורר להרהורי תשובה, אך איני מרגיש אותו בגילוי. כאן אני רוצה שהמקיף יתגלה – גם סוג של דבר והיפוכו, כי בדרך כלל מקיף לא מתגלה. כאן אני רוצה שהאור המקיף – הסיוע – יתגלה ברוב עוצמתו, שיתן לי את האור והכח לחזור לה'. (זה יותר סיעתא דשמיא) נכון, זה החידוש כאן – כל כך מסייע שנחשב שעושים תשובה יחד. כל הווארט כאן הוא שעושים תשובה יחד – שאתה מעורר אותי ממש בכח המקיף. בזכות עבודת חדש אלול מגיעים לראש השנה, ואז בעשרת ימי תשובה – ר"ה ועשי"ת ויו"כ – יש מעין עבודת "שובנו" שמדבר עליה כאן, כפי שיסביר.] שבכח זה [שה' ממש מתגלה אלינו, "שובנו אלהי ישענו"] תהיה התשובה מלמטה למעלה, וזוהי הפשרה דבני קרח [שמסביר המדרש על מזמור פ"ה בתהלים, "שובנו אלהי ישענו".] לא אתה תשוב לעצמך ולא אנו נשוב לעצמנו אלא שנינו כאחד,

והענין הוא דהנה בתשובה יש ב' מדריגות תשובה תתאה ותשובה עילאה [עיקר נושא הפרק הבא, עד סוף המאמר – נותן הסבר חדש וחשוב מאד על פעולת תשו"ע ופעולת תשו"ת.], דהנה כתיב חטא חטאה ירושלים וארז"ל חטאה בכפלים [יש שני ממדים, שתי בחינות של חטא, והיא חטאה בשניהם.], דחטא ועון גורם שני הענינים [חטא הוא הלעו"ז של חי, פוגם ב-חי. רק פעם אחת כתוב בתורה חט בלי א, אבל בדרך כלל כתוב עם א ושוה חי. כמה שוה עון? 126. יש יחס? כמה חטא יש בעון? בדיוק שבע פעמים – "כל השביעין חביבין". יחד עולה ח פעמים חטא – 8 הוא רבוע כפול וגם חי הוא רבוע כפול, אז יחד יוצא רבוע, שלמות. יש בחטא-עון שלמות, רק שזו שלמות של הלעו"ז, של הקליפה – 144, 12 ברבוע. מה התיקון? איפה יש בתורה פעם ראשונה תופעה של 144 (שהיא גילוי הקדם – קדם-עדן-נהר-גן)? מספר האותיות של שבת בראשית – "ויכולו וגו'". בשבת קדש מתגלה הקדם, וכמו אצל אדם הראשון יש תשובה בשבת. שבת אותיות תשֻב, ודווקא בשבת יש תשובה עילאה – "והרוח תשוב אל האלהים אש נתנה" – שמכפרת כל חטא ועון. גם בכל יום כשאומרים "אז ישיר" אפשר לתקן חטא (א) ועון (ז פעמים חטא). רמז פשוט ונחמד, שלמדנו ממנו שהתיקון הוא בשבת והוא להגיע לקדם – לקדמות הנשמה.

כל חטא ועון גורם לשני דברים:] הא' שממשיכים החיות דקדושה תוך היכלות הסט"א [בחטא אדם מניק את החיצונים – זה הביטוי. הוא נותן כח לחיצונים בצורה הכי פשוטה. יהודי טוב, אך לא שומר את כל המצוות בינתים – הוא עושה איזו עבירה, קצת מחלל שבת או משהו, ח"ו, ולא מבין שבעבירה הוא נותן כח לאויבי ישראל לפגוע בנו ר"ל. הוא נותן כח לאנשים, גם מתוכנו (כפי שהסברנו על "מסרת זדים ביד עוסקי תורתך"), לרדות בנו – שממסד חילוני אנטי יהודי ישתלט עלינו. אדם צריך לדעת שכאשר הוא עושה עבירה הוא נותן כח לצד השני – משהו חמור ביותר. כדי לתקן את מה שהוא נתן כח לצד השני, להוציא אותו ממנו, הוא צריך לעשות תשובה תתאה. עיקר תשובה תתאה הוא עזיבת החטא, אבל בנפש תשובה תתאה היא שפלות – להגיע להכנעה וכך להכניע את הסט"א ולהוציא את הכח. הוצאת הכח מהקליפות היא בכח שם קדוש חבו, שמכוונים בעיקר ב"מקבץ נדחי ישראל" – "וקבצנו יחד מארבע כנפות" (מדברים כעת הרבה על יחד...) – שם הכוונה היא תיקון הברית. חבו ר"ת "חיל בלע ויקיאנו" – אף שנתתי כח-חיל לסט"א והוא בלע את הכח שלי, אם עושים תשובה נכונה הוא מקיא את הכח. יש עוד מקום שמכוונים – יותר פשוט, אם כי פחות מוזכר בקבלה (כתוב, אבל עיקר הכוונה בברכת "תקע") – בברכה הראשונה, ר"ת "חכמה בינה ודעת". בכוונת "יחד מארבע כנפות", אף על פי שגרמנו לפזר את הכח האלקי בתוך הקליפות, בארבע כנפות הארץ, צריך כעת לקבץ – "מקבץ נדחי עמו ישראל". כתוב "לא ידח ממנו נדח", ולכן עלינו לקבץ על ידי תשובה. האותיות שלפני הסוף שם, "יחד מארבע כנפות", הן חבו, אבל האותיות הסופיות הן דעת – יש כאן תיקון הדעת. דעת היא התקשרות, או שאדם מקושר למעלה – ואז לא נופל למטה, כסיפור רבי מאיר מפרימישלאן – או שעדיין קשור למטה, אוהב את הקליפות ומקושר אליהן, ולכן נופל בקליפות. צריך לתקן את דעת, שרמוזה בפעם הראשונה של שם חבו בתפלה, "חכמה בינה ודעת" – צריך לתקן הדעת. זה ה"חטא" הראשון ב"חטא חטאה ירושלים" – שעל ידי העבירה הוסיף כח בסטרא אחרא, היינו במי שמנגד לעם ישראל.] וכמ"ש באגה"ת פרק ו' ז' שעל ידי העונות מוריד ההשפעה דשם הוי' תוך היכלות הסט"א, וזהו ונוקב שם הוי' כביכול עושה נקב שנמשכת ההשפעה למקום שאינו ראוי [כמו שעושים חור בגוף של מישהו והדם נשפך, כך מי שחוטא עושה נקב כביכול בשם הוי' והחיות נשפכת לבורות הריקים – היכלות הסט"א – כמו שיסביר בהמשך.] וכמו שכתוב שופך דם האדם באדם שהדם הוא החיות ובחטאו שופך החיות דאדם דקדושה באדם בליעל דקליפה וסט"א [גם הקדושה נקראת אדם וגם הסט"א נקראת אדם, והוא שופך את הדם מכאן לשם – מהאדם דקדושה לאדם בליעל. עד כאן דבר אחד שאדם גורם בחטא, ועליו כתוב "חטא [חטאה ירושלים]". אם רוצים לדייק, המלה הראשונה – "חטא" – היא שם, והמלה השניה – "חטאה" – היא כבר פועל. צריך להיות משמעותי, שהפגם הראשון הוא שם דבר והפגם השני הוא כבר פעולה, תהליך, כפי שנסביר תיכף.],

הב' שגורמים הסתלקות האור המאיר בכלים להסתלק למקורו ושרשו [שופכים חיות לאדם בליעל, וגם האור הפנימי מסתלק לשרשו. כדי להחזיר את אותו אור אני עצמי צריך להגיע לשרש, לקדם – שייך לשבת קדש, "והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה" – ולשרש מגיעים על ידי תשובה עילאה. הכל מסביר שצריכים גם להחזיר מה שנפל לקליפות וגם להחזיר את האור שהסתלק לשרש.] דלהיות שהפגם מגיע בכלים [כשאדם עושה עבירה הפגם מגיע גם לכלים בעולמות העליונים, עד הכלים דאצילות.] דכתיב עיני הוי' המה משוטטים הן מלאכים הנקראים מארי דעיינין [הכלים שדרכם ה' משגיח על כל מה שנעשה כאן למטה.] ועל ידם הוא העלאת זכות וחוב של הנבראים [אם רואים שאתה עושה מצוה – הם מעלים. אבל אם אתה חוטא הם גם מעלים וכך נעשה פגם בכלים העליונים.], דעל ידי חטא ועון נעשה כתם ופגם בהמלאך ועל ידי זה עולה הפגם גם בהכלים שמשם שרש התהוות המלאכים, וכאשר נפגם הכלי ממילא מסתלק האור, וכידוע דאור פנימי הוא שצריך כלי שבה ישכון האור וכאשר נפגמה הכלי [לא שהאור שלו נשפך למטה, לקליפות, כמו שאמרנו קודם, אלא שהאור מסתלק למעלה.] שאינה כלי לקבלה ממילא מסתלק האור [אור פנימי חייב כלי, ואם אין כלי הוא מסתלק. אפשר לחלוק ולהסביר שהחיות נשפכת – "חיל בלע ויקיאנו", "חיל" כמו חי, על ידי החטא הראשון, בגימטריא חי – והאור מסתלק. כך אפשר להסביר את ההבדל בין המושגים אור וחיות – החיות יורדת לתוך הקליפות והאור מסתלק כלפי מעלה לשרש.], והרי לבד פגם הכלי הנה ענין סילוק האור הוא פגם גדול, הא' שזהו היפך רצון העליון שרצונו ית' הוא שיהיה המשכת וגילוי האור בכלים [ה' ברא את העולם כדי שהאור יהיה בכלי וכאן קורה ההיפך.], והב' מה שנאבד האור מבחינת סטרא דקדושה [כשהאור הלך לאיבוד כל סטרא דקדושה סובל. סטרא דקדושה הוא אנחנו, עם ישראל, כנסת ישראל. כדי שנוכל להתחזק בתורה ומצוות, לעשות כל מה שרוצים – כל מה שהרבי רוצה מאתנו – צריך אור. ברגע שהאור מסתלק כל סטרא דקדושה סובל, אין לו אור, הוא מגשש בחשך, באפילה, ללא אור.] וכמו שכתוב הצדיק אבד אבד מלקבל ברכאין מלעילא [דרך הצדיק מקבלים את כל הברכות, ואם "הצדיק אבד" לכולנו חסרות כל הברכות, ר"ל – משהו חמור ביותר.] וכמאמר קוב"ה סליק לעילא ולעילא ונשאר חשך למטה [אם האור מסתלק אנחנו חיים בחשך, "העם ההולכים בחשך", וצריך לקוות שתיכף ומיד תהיה ההתגלות – תלוי ב"שובנו אלהי ישענו", התשובה המשותפת שלנו עם ה', שתגלה את האור מחדש. עיקר גילוי האור תלוי בתשובה עילאה, כפי שיסביר בהמשך. אם כן, פתחנו נושא חדש – תשובה תתאה היא כדי להוציא את הכח שהפלנו בקליפות, "חיל בלע", ותשובה עילאה היא לגלות את הרבי, שהאור יחזור, שלא נהיה מסכנים בלי אור ונמשיך ללכת בחשך.].

קיצור. יבאר דההתעוררות שלמעלהנמשך מבחינת שמו הגדול דעל פי החכמה לא מהני תשובה והקב"ה אמר יעשה תשובה דהתשובה הוא מטוב הוי' טובו יגמה"ר שמשם סליחת עוונות וההתעוררות על תשובה היא מלמעלה יותר, יסביר צדקת טענת ישראל דאלקים זנחתנו בסילוק אור אין סוף הבלי גבול על ידי הצמצום דאלו היה בריאת העולם באור אין סוף הבלי גבול היה אלקות בפשיטות וישות בהתחדשות, וכשההתהוות היא על ידי הצמצום הנה ישות העולם הוא בפשיטות והשגה ובפרט הרגש אלקי ביגיעה גדולה, יבאר דהחטא גורם, א) המשכת חיות דקדושה בהיכלות הסט"א, ב) הסתלקות האור מהכלים, ג) פגם בהכלים, ד) שנאבד האור מסטרא דקדושה.