שיעורים במאמר ד"ה "באתי לגני" תש"ל (2)

א' אדר תש"נ – שכם

אות ג: הקמת המשכן לאחר חטא העגל

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בשיעור זה הרב לימד את אות ג במאמר ד"ה "באתי לגני" תש"נ. תחילה הרב הסביר את האות עצמה המדברת על עשית המשכן לאחר חטא העגל דווקא, ועל כך שבמשכן היתה הנהגה נסית. לאחר מכן הרב לימד כמה הערות על האות הזאת, ובין הדברים התבררו הדעות לגבי זמן הציווי על עשית המשכן, וכן נדבת המשכן ועשיתו, כמו כן נערכו הקבלות לגבי תהליך זה. לאחר מכן דובר על עליה להר הבית. לבסוף נערכה הקבלה בין עשרת הנסים שהיו במקדש לעשר ספירות.

א.     אות ג: עשית המשכן אחרי עבודת אתכפיא ואתהפכא

עשית המשכן דווקא אחרי חטא העגל

נגנו ניגון לרבי אלימלך מליז'נסק.

הגענו פה לאות ג:

ג) וְיֵשׁ לוֹמַר, דְּזֶהוּ מָה שֶׁעֲשִׂיַּת הַמִּשְׁכָּן הָיְתָה לְאַחֲרֵי חֵטְא הָעֵגֶל,

עיקר תכלית הכוונה של דירה בתחתונים התחדשה-נעשתה על ידי המשכן – "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"[ב] – יותר מאשר במתן תורה. אמרנו[ג] שכל חטא גורם לירידה בעולם, כמו חטא אדם הראשון, וככה חטא העגל, והירידה היא "לצורך עליה"[ד]. העליה היא שלאחר הירידה יש צורך בעבודה יותר קשה של אתכפיא ואתהפכא, וזה מה שפועל את הפעולה של "אסתלק יקרא דקוב"ה בכולהו עלמין"[ה]. עיקר הגילוי של עצמות ה' הוא על ידי העבודה של אתכפיא ואתהפכא, וזה נעשה דוקא בזכות החטא, כלומר בזכות הירידה בעולם שנעשית על ידי החטא. זה מה שדיברנו בפעם הקודמת.

עכשיו הרבי ממשיך בזה, שמכאן אפשר להבין למה עשיית המשכן – "ועשו לי משכן" – היא דוקא לאחרי חטא העגל:

דְּהַכַּוָונָה בְּהַיְרִידָה דְּעוֹלָם (שֶׁעַל יְדֵי חֵטְא הָעֵגֶל) לִפְנֵי עֲשִׂיַּת הַמִּשְׁכָּן, הִיא, בִּכְדֵי שֶׁהָעֲבוֹדָה דְּועֲשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ [שנעשה מקדש לקב"ה] תִּהְיֶּ' (לֹא רַק קִיּוּם צִוּוּי הקב"ה [לא רק להסתכל ברמב"ם ושם כתובה[ו] מצות עשה לבנות בית המקדש וממילא עושים את זה בצורה פשוטה, לא רק זה], אֶלָּא גַּם) הָעֲבוֹדָה דְּאִתְכַּפְיָא וְאִתְהַפְּכָא [שיצטרכו על מנת ליישם, לקיים את המצוה – גם אתכפיא ואתהפכא. וזה דוקא היות שקיום המצוה הזאת בא לאחר חטא העגל].

וְכִמְבֹאָר בַּהֲמַאמַר, שֶׁהָעֲבוֹדָה דְּוְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ הִיא לַהֲפֹךְ הַשְּׁטוּת דלעו"ז [כל עשית המקדש היא מלחמת שטות נגד שטות. יש שטות בעולם שמתנגדת למקדש, שזו השטות של הלעומת זה, וכל ענין עשית המקדש – כך מסביר הרבי הקודם במאמר המקורי שלו "באתי לגני" – היא הפיכת השטות] לִשְׁטוּת דִּקְדּוּשָׁה וְלַהֲפֹךְ הַשֶּׁקֶר דְּעוֹלָם [העולם משקר לנו, בית המקדש בתוך העולם הוא עמוד האמת בעולם. כל זמן שאין בית המקדש בעולם כל מציאות הגשמיות משקרת, וממילא לבנות משכן לה' היינו לייצב את האמת מול השקר ובכך לבטל את השקר מהעולם, ולהפוך את השקר של העולם] לְקֶרֶשׁ הַמִּשְׁכָּן [עושים את המשכן מ"עצי שטים עומדים"[ז], שטים מלשון שטות, כלומר שצריך להעמיד, להפוך את השטות של העולם על ידי שטות דקדושה, ואזי הופכים את השקר לקרש באמצעות קשר באמצע. יש סוד של קשר, שמתקשרים לאמת בזה יש כח להפוך את השקר לקרש, כך הוא מבאר במאמר].

המשכן – הנהגה נסית

ועי"ז נַעֲשָׂה וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם [אם כן, כל עשית המשכן היא להכיר בכך שעכשיו השטות של הקליפה, של הלעומת זה, שולטת בעולם. אנחנו בעשית המשכן צריכים להפוך את השטות של הקליפה לשטות דקדושה, מהקליפה לקדושה, על ידי סוד הקרשים], הַמְשָׁכַת עִקַּר שְׁכִינָה בַּתַּחְתּוֹנִים, ["ועשו מקדש ושכנתי בתוכם", היות שזה בא לאחר הירידה העצומה שהתחוללה בעולם עקב החטא, לכן עכשיו "שכנתי בתוכם" – "עיקר שכינה בתחתונים היתה" – הוא] לְמַעְלָה יוֹתֵר מִכְּמוֹ שֶׁהָיָ' קֹדֶם הַחֵטְא [וקודם כל החטאים].

וְעִנְיָן זֶה (שֶׁהַמְשָׁכַת עִקַּר שְׁכִינָה בַּתַּחְתּוֹנִים בַּמִּשְׁכָּן הָיְתָה לְמַעְלָה יוֹתֵר מִכְּמוֹ שֶׁהָיָ' קֹדֶם הַחֵטְא) מוּבָן גַּם מִזֶּה שֶׁהַהַנְהָגָה דְּעוֹלָם (גַּם קֹדֶם הַחֵטְא) [כל ההנהגה, גם בגן עדן וגם אפילו בהנהגה שהיתה לאחר מתן תורה – תכף נסביר את זה יותר – לפני עשית המשכן] הָיְתָה ע"פ טֶבַע [בכללות, העולם התנהג על פי טבע, לפני החטא], דְּשׁרֶשׁ הַטֶּבַע הוּא מֵהָאוֹר שֶׁבְּעֵרֶךְ הָעוֹלָמוֹת,

אלהים בגימטריא הטבע, אור הממלא כל עלמין, אור הקו, שהוא אור מדוד ומוגבל, זה נקרא טבע. טבע הוא ענין של מדידה והגבלה, וכך כל האור שמופיע בטבע ומנהיג אותו הוא אור שמשוער מאז ומתמיד, עוד לפני הצמצום הראשון הוא כבר משוער לצורך העולמות. זה נקרא אור שהוא בערך העולמות. אבל כל המציאות המשכן היא של נס, תהא שנת נסים. השנה היא שנת "עשו לי מקדש", היות שהמציאות, ההנהגה בתוך המשכן היא הנהגה נסית, לא הנהגה טבעית.

וּבַמִּשְׁכָּן הָיְתָה הַנְהָגָה נִסִּית שֶׁלְּמַעְלָה מֵהַטֶּבַע [כמחז"ל עֲשָׂרָה נִסִּים נַעֲשׂוּ לַאֲבוֹתֵינוּ בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ [בבית המקדש היו עשרה נסים תמיד[ח], כל הזמן], שׁעד"ז הָיָ' בַּמִּשְׁכָּן [גם במשכן היו כל אותם הנסים, להוציא את שני האחרונים המנויים בפרקי אבות, שהם בנוגע לירושלים עיר הקודש, אולי תכף נסביר אותם. אבל רוב רובם – כך הרבי מסביר, גם כותב בהערה – של עשרת הנסים המנויים המנויים בפרקי אבות שהיו תמיד בבית המקדש, רובם שייכים למשכן בדיוק כמו למקדש. אם כן, "משכן איקרי מקדש"[ט], ו"מקדש איקרי משכן", ההנהגה שבו הוא הנהגה נסית]], דְּשׁרֶשׁ הַנִּסִּים הוּא מֵהָאוֹר שֶׁלְּמַעְלָה מֵעוֹלָמוֹת.

קודש הקודשים – נמנע הנמנעות

וִיתֵרָה מִזּוֹ [עוד יותר מזה], שֶׁבְּקֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים מְקוֹם הָאָרוֹן אֵינוֹ מִן הַמִּדָּה,

יותר מזה, בעשרת הנסים המנויים שם בפרקי אבות אין את הנס של "מקום הארון אינו מן המדה". הרבי מסביר למה – זהו ערך אחר, סוג אחר של נס, ההנהגה הנסית שה' גילה תמיד בתוך המשכן היא מאור הסובב כל עלמין, אבל הוא לא גילוי של נמנע הנמנעות, של העצמות ממש. מה שאין כן מה שהתרחש בקודש הקודשים הוא התגלות העצמות שהיא ערך אחר לגמרי. יש טבע, יש נס ויש נמנע הנמנעות. נמנע הנמנעות הוא בלי גבול וגבול ביחד, כמו שמבואר באריכות אצלנו[י], זו גם הנקודה שכתבנו שם במאמר[יא] שאדם שרוצה לבנות את המקדש צריך לשקף במדה מסוימת את ה"מקום הארון אינו מן המדה"[יב], כמו שהרבי עכשיו כותב, וזה כבר משהו אחר לגמרי.

מָקוֹם וּלְמַעְלָה מֵהַמָּקוֹם כְּאֶחָד [יש כאן תרתי דסתרי, מקום ולמעלה מהמקום ביחד], שֶׁבִּכְדֵי שֶׁיִּהְיֶ' הַחִבּוּר דִּשְׁנֵי הֲפָכִים דְּמָקוֹם וּלְמַעְלָה מֵהַמָּקוֹם הוּא דַּוְקָא ע"י הַגִּלּוּי דאוא"ס שֶׁלְּמַעְלָה גַּם מֵהָאוֹר שֶׁלְּמַעְלָה מֵעוֹלָמוֹת [ההנהגה הנסית היא על ידי אור הסובב שלמעלה מהעולמות, אבל כדי שיהיו מקום ולמעלה מהמקום יחד צריך להיות גילוי שגם יותר גבוה מאשר האור שלמעלה מהעולמות, שהוא הנקרא בלשון הרשב"א[יג]], נִמְנָע הַנִּמְנָעות [שלא יתכן דבר נמנע אצלו יתברך, ועל כן הוא יכול לחבר יחד שני הפכים גמורים, כמו מקום ולמעלה מהמקום].

אז מה הוא כתב כאן? שהמטרה של המשכן היא לגלות נסים, ואפילו משהו יותר מנסים שזהו מקום הארון, וזה לא היה לפני החטא. עם כל הגדולה, כל הטוב שהיה לפני החטא, הכל היה על פי האור ששייך ובערך העולמות, דהיינו טבע, ואילו המשכן בא בשביל לגלות את האור שלמעלה מהעולמות, ועוד יותר.

הגילויים בזמן המקדש – המשכה מהעבודה בזמן הגלות

וְהִנֵּה עד"ז הוּא בְּהַיְּרִידָה דְּעוֹלָם שׁע"י הַגָּלוּת [מה קורה בגלות? על דרך חטא העגל, שהעולם יורד למטה מטה], שֶׁהִיא יְרִידָה צֹרֶךְ עֲלִיָּ' [כמו לגבי חטא העגל וכמו לגבי חטא אדם הראשון – כל הירידה של הגלות היא לצורך עליה]. דְּכֵּיוָן שֶׁעִקַּר הָעֲבוֹדָה דְּאִתְכַּפְיָא וְאִתְהַפְּכָא הִיא בִּזְמַן הַגָּלוּת [בקושי, כמו שדיברנו קודם, יש צורך בעבודת פרך של אתכפיא ואתהפכא], לָכֵן, הַהַמְשָׁכָה שׁע"י הָעֲבוֹדָה שֶׁבִּזְמַן הַגָּלוּת הִיא נַעֲלֵית יוֹתֵר מֵהַהַמְשָׁכָה שׁע"י הָעֲבוֹדָה שֶׁבִּזְמַן הַבַּיִת [האור שממשיכים עכשיו יותר נעלה, באין ערוך, מאשר האור שהמשיכו בזמן הבית, כלומר בזכות העבודה של זמן הבית. המשכת הנסים בזמן הבית היא בזכות הגלות שקדמה, אבל עבודת ה' בזמן הבית ממשיכה פחות מאשר בזמן הגלות].

[זה דבר קשה שצריך להבין אותו. בגלל שלעתיד לבוא, כשיבנה בית המקדש במהרה בימינו, כתוב "ושם נעשה לפניך כמצות רצונך"[יד], ולכאורה שם הוא שלמות העבודה. בכל זאת אלו ימים של "אין לי בהם חפץ"[טו], שאין אז את הקושי, הנסיון, הענין של אתכפיא ואתהפכא. באמת אלו גם תרתי דסתרי, שעכשיו אנחנו כל כולנו 'מגמת פנינו קדימה'[טז] לגאולה, וחס ושלום לא נשאר רגע אחד בגלות, ובכל זאת כתוב שלעתיד לבא נתגעגע לזמן הגלות, לעבודה של מסירות נפש באתכפיא ואתהפכא, שקיימת רק בזמן הגלות.

וְזֶהוּ מֵהַטְּעָמִים שֶׁהַגִּלּוּי דלע"ל יְהִי' נַעֲלֶה יוֹתֵר מֵהַגִּלּוּי שֶׁהָיָ' בביהמ"ק [גם הראשון וגם השני], כִּי הַגִּלּוּי דלע"ל הוּא שֶׁאָז יִּהְיֶ' גִּלּוּי הַהַמְשָׁכָה שׁע"י הָעֲבוֹדָה שֶׁבִּזְמַן הַגָּלוּת [אז יתגלה מה שעכשיו ממשיכים אבל לא רואים אותו, הוא כמונח בקופסא, כידוע[יז] המשל בזה, ולעתיד לבוא הוא יתגלה הגילוי].

ב.     סדר הקמת המשכן (הערה 14)

דעות רש"י והזהר לזמן הציווי על עשית המשכן

עד כאן הפרק. עכשיו נראה את ההערות, יש כאן דברים יפים. נחזור ונראה כמה שבאמת שייך לנו מה שדיברנו עכשיו לגבי השטות. קודם הערה 14. הוא אומר שעשית המשכן היתה לאחרי חטא העגל. הרבי כותב שיש כמה וכמה דעות לגבי הסדר, מתי היה הציווי על המשכן, מתי נדבת המשכן ומתי עשית המשכן. יש בזה הרבה דעות. הרבי כותב כך:

דְּגַם לְהַדֵּעוֹת שֶׁהַצִּוּוּי לַעֲשִׂיַּת הַמִּשְׁכָּן [מתי משה רבינו ציוה על המשכן? לפני או אחרי החטא? – שייך לפרשת השבוע, עכשיו מתחילים לקרוא תרומה – דהיינו מתי הפרשה הזאת נאמרה, לפני "כי תשא"[יח], לפני החטא שמסופר בעוד שתי פרשיות הלאה, או אחרי החטא, ו"אין מוקדם ומאוחר בתורה"[יט]? יש בזה שתי דעות הפוכות: בזהר כתוב שהציווי] הָיָ' לִפְנֵי חֵטְא הָעֵגֶל (זֹהַר ח"ב קצה, א*), [אבל גם לפי הזהר שהציווי הוא לפני העגל] הֲרֵי עֲשִׂיַּת הַמִּשְׁכָּן [מתי ביצעו-עשו אותה?] הָיְתָה לְאַחֲרֵי חֵטְא הָעֵגֶל. וּלְכַמָּה דֵּעוֹת (רַשִׁ"י עה"פ תִּשָּׂא לא, יח. שָׁם לג, יא. תַּנְחוּמָא תְּרוּמָה ח) גַּם הַצִּוּוּי עַל עֲשִׂיַּת הַמִּשְׁכָּן [מתי משה רבינו ציוה על המשכן? רק לאחר שירד מההר למחרת יום הכיפורים] הָיָ' לְאַחֲרֵי חֵטְא הָעֵגֶל.

למטה יש עוד הערה. הוא אומר:

*) וּלְדַעַת הַזֹּהַר (שָׁם רכד, א) גַּם נִדְבַת הַמִּשְׁכָּן הָיְתָה לִפְנֵי חֵטְא הָעֵגֶל.

לא רק שהציווי היה לפני החטא, אפילו הנדבה שכל אחד נדב לפי נדבת לבו הטהור, כל אחד נתן די צרכו למשכן, גם היה לפני החטא, לפי הזהר. לפי רש"י ודאי וודאי היה אחרי זה. אז קודם כל, אנחנו רואים שיש פה כמה שלבים במשכן שרציתי להתבונן בהם רגע.

קודם כל, גם לפי רש"י צריך להבין: כאן הרבי כותב שלדברי רש"י ציווי המשכן היה אחרי החטא וגם אחרי הכפרה של יום כיפור. אבל יש משהו שגם לפי רש"י היה לפני החטא. כאן שהוא כותב את המלה "ציווי", אם הציווי הוא לפני או אחרי, אבל מה הכוונה ציווי? ציווי של מי ולמי? [ציווי ה' למשה או משה לבני ישראל?] כן, יש שני ציוויים, יש ציווי ה' למשה ויש ציווי מתי שמשה אומר לבני ישראל. יש שתי בחינות. יש מי שאומר – ככה מפרשים גם את רש"י[כ] – שהציווי למשה הוא לפני כן, זה הפשט, והציווי לבני ישראל הוא רק אחרי שהוא יורד מההר ממחרת יום כיפור.

כאן הרבי כותב "לכמה דעות גם הציווי על עשית המשכן היה לאחרי חטא העגל". זהו לכאורה הציווי לבני ישראל. תסתכל ברש"י על כי תשא (לא, יח, ו‑לג, יא). מה הוא כותב? זה משהו יפה, עודד, תשמע, לגבי השיטות של הציווי על המשכן. הציווי לבני ישראל היה אחרי יום כיפור.

ציטוט מרש"י

מה רש"י כותב שם? בכי תשא לא, יח?

אין מוקדם ומאוחר בתורה. מעשה העגל קודם לצווי מלאכת המשכן ימים רבים היה, שהרי בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות, וביום הכפורים נתרצה הקדוש ברוך הוא לישראל, ולמחרת התחילו בנדבת המשכן והוקם באחד בניסן.

באמת המדפיס כאן כבר התעורר בענין:

צ"ע טובא דלמא הכל כסדר, וציווי הקב"ה למשה היה בארבעים ימים הראשונים טרם עשותם העגל, וקודם רדתו מההר עשו העגל, ומשה לא הגיד לישראל ציווי המשכן עד למחרת יום הכיפורים שהיו ישראל מרוצים להקב"ה.

[זו קושיה, מקושיה לא מתים – מה שהרב אומר הוא שאולי רש"י אומר הפוך] לא ברורה מה כוונת המדפיס [המדפיס אומר "וכן הוא בהדיא בזוהר ויקהל". איפה המקור השני?] זהר ויקהל הוא הזהר שההרבי מצטט פה. מה שהרבי כותב למטה בפירוש הוא שרש"י לא יכול לסבור בדיוק כמו הזהר, בגלל שלפי הזהר אפילו נדבת המשכן היתה קודם, וכאן רש"י כתב בפירוש שהתנדבו למחרת יום כיפור, אז ודאי שלא סובר כמו הזהר לגמרי. [באמת ברש"י השני רואים כמוך, הרב, רש"י מונה את סדר הדברים].

בפרק לג, יא כותב רש"י כך:

והדבר הזה נהג משה מיום הכפורים עד שהוקם המשכן [שהאוהל היה מחוץ למחנה ולא יותר], שהרי בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות, ובשמונה עשר שרף את העגל... ובתשעה עשר עלה... ובראש חדש אלול נאמר לו "ועלית בבקר אל הר סיני" (שמות לד ב), לקבל לוחות האחרונות, ועשה שם ארבעים יום... מה הראשונים ברצון אף האחרונים ברצון, אמור מעתה אמצעיים היו בכעס. בעשרה בתשרי נתרצה הקדוש ברוך הוא לישראל בשמחה ובלב שלם, ואמר לו למשה "סלחתי כדברך", ומסר לו לוחות אחרונות. וירד והתחיל לצוותם על מלאכת המשכן ועשאוהו עד אחד בניסן, ומשהוקם לא נדבר עמו עוד אלא מאהל מועד.

זאת אומרת שבאמת "לצוותם" היינו לצוות את ישראל, ובאמת לפי זה רש"י בכלל לא התייחס לציווי של ה', מתי הציווי של ה'.

ציווי-נדבה-עשיה – הכנעה-הבדלה-מתקה

איך שלא יהיה, פה רואים שיש ארבע בחינות. כאן הוא כותב שלש בחינות, לא מחלק בין שני הציוויים. כאן יש מבנה יפה לגבי סוד המשכן וגם המקדש. יש ציווי, נדבה ועשיה, קודם כל. זה מה שכותב כאן. זה בכלל מבנה יסודי בענין עשית המשכן. הציווי הוא ודאי הכנעה, קבלת עול, מצות המלך; הנדבה היא נדבת לבו הטהור של כל אחד ואחד, זה בגדר הבדלה, שהאדם גם מפריש מעצמו לצורך המשכן; עשיה בפועל היא כנראה המתקה בענין.

ציווי-נדבה-עשיה – אלקות-נשמות-עולמות

לא רואים בכל המצות שיש שלב ביניים. הנדבה עצמה היא לא ממנין תרי"ג, מה הנדבה למשכן? היא מדין מכשיר, היא מכשיר מצוה, אבל הערך של הנדבה, הרי הוא שייך להיום, תחלת פרשת תרומה. ערך הנדבה הוא ערך עליון אולי יותר מהעשיה, בגלל שהעשיה כביכול נעשית מעצמה, או יכולה להיעשות מעצמה, אבל מה שמתייחס יותר לעם-לנשמה הוא הנדבה.

אפשר גם להסביר את הסדר הזה אחרת: שהציווי הוא אלקות, הנדבה היא נשמות ועשיה היא להיחתם במציאות העולמות. מכאן גם כן דבר יפה לגבי מה שידוע מהבעל שם טוב[כא] שעיקר העבודה הוא ההכנה למצוה, יותר מאשר המצוה בעצמה. יותר מכל מצוה רואים זאת במקדש יותר מהכל, זו משמעות הנדבה. בחינת אברהם אבינו שנקרא נדיב[כב]. אנחנו עם ישראל נקראים "בת נדיב"[כג], בתו של אברהם אבינו. על אברהם כתוב "אתה כהן לעולם"[כד], הוא מקור המקדש, הכהן של המקדש. הבחינה שלו היא נדבה. עוד יותר, כתוב בזהר[כה] ומובא בספר התניא[כו] –  "ויקחו לי תרומה"[כז] הפסוק של היום, "אותי אתם לוקחים"[כח]. לא רק "לי לשמי"[כט], כמו על פי פשט, כמו שרש"י מביא "לי לשמי", אלא אותי ממש.

מתי לוקחים את ה'? לפני "ועשו לי מקדש", בנדבה. בנדבה הנשמה לוקחת את ה' כביכול. שוב, זה מקור מובהק לדברי הבעל שם טוב שעיקר לקיחת האלקות היא במסירות של הנכונות, והיינו המכשיר של המצוה. לעניננו למשל, אם עכשיו מכינים כלי מקדש או כל מיני דברים למקדש – לכאורה זה בגדר נדבת הלב. או אפילו הלימוד שלומדים-מתכוננים, זה הרבי כן מביא[ל] – לגבי עשיית כלי אין אסמכתא מהרבי שזה ענין[לא] – אבל לגבי הכנה בלימוד לאחרונה יש כמה וכמה שיחות שהרבי מזכיר גדולי ישראל מהדורות האחרונים שהקדישו לעצמם ללמוד את דיני המקדש להיות מוכנים לבצע את הדינים.

באיזה צד הנדבה?

מה ראינו עד עכשיו? היות שיש כאן מחלוקת לגבי הזמנים, מתי קרה כל דבר, הזהר למשל סובר שהנדבה סמוכה לציווי לפני החטא, לכן השאלה כאן היא איפה החטא קורה. חטא הוא איזה חסרון באמצע שפועל שמשהו מתמוטט, ואחר כך צריך להקים אותו מחדש לאחר התמוטטות, לתקן שבירה. זה גם משהו מאד נוגע למאמר שלך. כאן הוא כותב שלפני העשיה יש חטא וממילא יש נפילה, וממילא העשיה צריכה להיות תיקון להיות בדרך של אתכפיא ואתהפכא, שמוסיפים בערך העשיה גופא, שתהיה עשיה של תשובה, לא עשיה של צדיקים גמורים. זה מה שמגלה את עצם האלקות, גם את ההנהגה, בזכות זה ההנהגה הנסית. הנהגה היא בזכות האתכפיא של עשית המשכן מתוך תשובה. אחרת היתה נמשכת הנהגה טבעית כמו לפני החטא.

באיזה צד הנדבה? לפי הזהר הנדבה היא בצד הציווי, הכל לפני החטא, ולפי רש"י יש גם צד ציווי אחרי החטא, גם ציווי וגם נדבה. רק יתכן שלפי רש"י יש מקור ציווי, כלומר ציווי ה' למשה לפני החטא.

ציווי למשה-ציווי לעם-נדבה-עשיה – י-ה-ו-ה

היות ויש פה שתי בחינות ציווי, נדבה ועשיה אפשר גם כן לעשות מה י-ה-ו-ה מאד טוב: שני הציוויים הם על דרך "תרין רעין דלא מתפרשין לעלמין"[לב] – ציווי ה' למשה הוא חכמה, משה הוא חכמה[לג]. יש מאמר בזהר – "אבא אמר לאמא"[לד], שאבא מקבל ומוסר אחר כך לאמא, אמא היא כנסת ישראל, מקור נשמות ישראל. אז אבא, שהוא משה רבינו, מוסר אחר כך את הדברים, את הציווי לעם ישראל.

לפי הפשט כאן הציווי הוא כביכול בלתי נפרד, על דרך "תרין רעין דלא מתפרשין לעלמין", שעל כן בפרשת המן אנחנו רואים[לה] שהקב"ה הקפיד על משה שלא מיד מסר לעם את המצוה של שבת, ומכאן אתה למד שהציוויים קשורים. גם אצל כל נביא זה כך, ברגע שנביא מקבל נבואה היא צריכה לזרום בדרך ממילא, שהוא מיד מוסר אותה הלאה לעם, לא צריך לעצור אותה, כובש את הנבואה ודאי אינו בסדר לכאורה[לו]. וכאן גם צריך לחקור את משה רבינו עצמו. אם נאמר באמת כך, שהוא קיבל את הציווי קודם, אז אולי אין קושיה בגלל שהוא באמת התכוון שמיד שיורד מההר ימסור את הציווי, אבל לא אסתיעא מילתא [היתה מסירה במחשבה] כן, יכול להיות באמת שלמעלה, ברוחניות, ברגע שהוא קיבל את הציווי לעשות התעורר גם בתוך העם שצריכים לעשות משהו.

מיקום החטא

אם כן, יש פה שלש אפשרויות איפה החטא, כמו איפה עמלק חוצץ: אם החטא הוא בין אבא לאמא, כנגד דעת עליון שבין בין אבא לאמא, או שהוא בא כנגד דעת תחתון, בין אמא לבין הנדבה, או שהוא בא אחרי הנדבה, במקום היסוד, במקום הצדיק, ופוגע בין הנדבה לבין העשיה, שזה לפי הזהר. לפי הזהר הפגיעה היא ביסוד, בברית, בין הנדבה לעשיה.

שוב, הנדבה כאן היא נדבת הלב, אז היא בפירוש כנגד ו של שם הוי'. שתי בחינות הציווי הן המוחין המצווים ציווי לחכמה ואחר כך ציווי לבינה, וכאשר העם-הנשמה קולט את הציווי זהו סיום השפע שמגיע לאמא – "אבא אומר לאמא". ההתעוררות של "ויקחו לי תרומה", הנדבה, היא בלב; ועשיה היא במלכות. זה פשט. פשיטא שעשיה, לעשות את המשכן בפועל ממש, היא המלכות, "סופא דכל דרגין", הביצוע בפועל ממש, התכלית בלשון הקבלה, התכל'ס היא המלכות.

אם כן, יש פה יש י-ה-ו-ה מאד יפה ובאמצע יש חטא, בין אבא לאמא:

לא ראינו את הבחינה בין אמא לז"א, אם כי שצריכה להיות גם בחינה כזאת, "כי יד על כס יה מלחמה להוי' בעמלק"[לז] [זה הכי פשוט שם, זה מה שרציתי להגיד ברש"י, שהחטא בין אמא לז"א] אם הציווי לעם גם היה קודם. מה שאני אמרתי הוא בין אבא לאמא, בין הציווי למשה לבין הציווי לעם. ציווי למשה הוא אבא וציווי לעם הוא אמא. [אין אף שיטה שאומרת שהחטא היה אחרי הציווי לעם, שאחרי שהעם צֻוה הוא לא התנדב] כן, לא ראינו שיטה כזאת. רק מה, שהיתה הוא אמינא שכל הציווי הוא אחרי החטא, גם הציווי של ה' למשה. היתה הוא אמינא כזאת, ואז החטא יהיה לפני אבא, בין הכתר לבין החכמה, מקום מאד גבוה.

[אחד מההסברים הפשוטים הוא שזה לא אותו ציווי. הציווי הראשון כביכול נלקח בחזרה ואחר כך – "אם אין פניך הֹלכים אל תעלנו מזה"] אז אפילו בציווי ה' אתה אומר יש שתי בחינות? [כן, היה אפשר לכתוב המעשה כולל את הציווי והציווי כולל את המעשה, אבל כאן הוא מתחלק לשנים] בסדר, שתי הבחינות יכולות להיות באמת חכמה סתימאה וחכמה עילאה. הוא אומר שעצם החטא הוא לגריעותא, אבל התוצאה של החטא, שהוא פועל ירידה בעולם ומצריך-מחייב עבודה יותר של אתכפיא ואתהפכא, בסוף יוצא מזה מעליותא. כלומר, הירידה שנעשית על ידי החטא היא "ירידה צורך עליה", זה כל הווארט כאן שלו.

[לכאורה אם החטא והתשובה הם בין אבא לאמא הם מעלים את החיבור הזה] כן, כמו שכתוב בתניא[לח] שאם החבל נפסק באיזה מקום קושרים אותו בחוזק כפול. באמת איפה שהחטא נמצא התיקון שם הוא בכפלי כפליים, באותו מקום. בחיזוק, ביתר שאת ויתר עז.

מילואים-חנוכת המזבח-תמידין כסדרן

עוד רעיון בזה: עד כאן עשינו מבנה של מהציווי עד העשיה. אבל בעצם יש עוד כמה דברים: מצד אחד התכלית היא "ועשו לי מקדש", עשיה, אבל אפשר לומר שהתכלית אינה העבודה שבמקדש. אחרי העשיה בא עיקר התכלית שהוא העבודה. מתי יש השראת שכינה? ברגע הראשון שעושים או בזכות העבודה בתוך המשכן שעשו? מתי ירד ה' בתוך המשכן? הוא ירד בראש חודש ניסן אחרי העבודה, ביום השמיני. ויש גם הבדל עצום לגבי שבת: עשית המשכן לא דוחה שבת, מה שאין כן עבודת המשכן כן דוחה שבת. רואים שעבודה היא יותר מעשיה לכאורה.

לגבי המשכן – זה שייך לסוף חודש אדר, לתחלת חודש ניסן – גם אפשר להבחין בעבודה שלשה שלבים: יש ז ימי מילואים, בסוף חודש אדר, שכל יום מקימים ומפרקים; אחר כך החל מראש חודש ניסן יש י"ב ימים של חנוכת המזבח על ידי הנשיאים, גם הם תקופה של הוראת שעה, כמו שרש"י בחומש כותב[לט] שההקרבה בחנוכת המזבח כולה הוראת שעה, כלומר שלא מקריבים קרבנות כאלה, כמו קטורת על מזבח החיצון וכו'- אלו דברים מוזרים שלא שייכים לעבודה הקבועה. [אצל הספרדים יש נוסח כשקוראים בחודש ניסן את הנשיאים] כן ודאי, זהו גם נוסח חב"ד, אצלנו. זו בחינה חשובה מאד, י"ב הימים ראשונים של חודש ניסן שכנגד כל השנה כולה. ואחר כך יש את העבודה הסדורה, הקבועה לדורות.

אם כן, לגבי העבודה במקדש יש ג' בחינות: יש מילואים, בהם השוני הוא גם בכך שמקימים ומפרקים כל יום את המשכן וגם בכך שהכהן הוא משה רבינו, עוד לא אהרן, המשמש רק בחלוק לבן בלבד. כביכול השוני, היחוד והחידוש מצד הכהן שהוא במדרגה נעלית, וגם בזה שכל הבנין עדיין לא קבוע, הוא מתפרק כל פעם.

אחר כך הבנין כבר קבוע, ויש גם גילוי שכינה ביום השמיני, שאז משה מעביר את השירות לאהרן, הוא רוצה להדגיש-לגלות לעם שבזכות אהרן השכינה יורדת לישראל.

אחר כך מתחיל סדר קרבנות מיוחדים שלא לפי החוקים הרגילים, על ידי הנשיאים, הכל לחנוכת המזבח. רק אחרי חנוכת המזבח י"ב ימים נכנסים לתלם הקבוע של "תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם"[מ].

אם כן, מה שעכשיו יצא מזה – לא חשבתי את שתי הבחינות שאמרת בציווי מה' למשה – הן שבע מדרגות: ציווי למשה, ציווי לעם, נדבה, עשיה, ואחר כך – אנחנו יודעים שהעשיה הסתיימה בחנוכה, לכל אחד יש תאריך. אחר כך בסוף אדר התחילו מילואים שבעה ימים, אחר כך חנוכת המזבח י"ב יום. ואחר כך "תמידים כסדרם".

נדבה-מילואים-חנוכת המזבח – 3-7-12

דרך אגב, יש כאן שבעה ימי מילואים, י"ב ימי חנוכת המזבח, כמה ימים היתה הנדבה? כתוב, נדמה לי, שלשה ימים היה? כמה ימים לקח עד שמשה אמר די? זה היה ארבעה ימים או שלשה ימים? נראה לי שזה כתוב. ["בבקר בבקר"[מא] שני ימים] רק יומיים או גם ביום השלישי? [היום שציווה ושני יומיים]

למה אני מחפש שלשה? על פי ספר יצירה[מב] היתה צריכה להיות חלוקה של 3-7-12, כמו האותיות. אז לגבי המשכן יש שבעה ימים של מילואים ויש שנים עשר ימים של חנוכת המזבח, ושנים עשר הימים של חנוכת המזבח הם בפירוש כנגד הנשיאים – הנשיאים הם כנגד י"ב פשוטות של ספר יצירה. ז ימי המילואים פשוט שהם כנגד ימי שבתא, אלו הכפולות של ספר יצירה. צריך להיות עוד משהו של שלשה ימים, אז אולי הם הנדבה. איך שלא יהיה, יש כאן 7 בחינות.

ציווי למשה-ציווי לעם-נדבה-עשיה-מילואים-חנוכת המזבח-"תמידין כסדרן" – כנגד שבע מדות הלב

זה גם הולך טוב מאד כנגד הספירות, בצורה אחרת: שני הציוויים הם חסדים וגבורות, שהם ענפים של חכמה ובינה, אחר כך הנדבה – כמו שאמרנו קודם – היא התפארת, עיקר נקודת הלב הוא הנדבה. [למה שני הציוויים הם חסדים וגבורות?] טוב, זה על פי פשט, ה חסדים ו‑ה גבורות של הדעת הם על דרך חכמה ובינה, בם ענפים של חכמה ובינה, עטרא דחסדים ועטרא דגבורות. [הציווי למשה הוא החסד והציווי לאהרן הוא גבורה?] לעם, כן. הם ענפים של חכמה ובינה. קודם הקבלו אותם לחכמה ובינה כשעשינו מארבע הבחינות י-ה-ו-ה – ציווי-ציווי, "תרין רעין", נדבה, עשיה. עכשיו עושים שבע בחינות.

[מה שה' התכוון כשהוא ציווה היה חסד, ואיך שהציווי מועבר להם הוא כבר דין?] במיוחד אם החטא היה באמצע. לפי רש"י, שהחטא היה באמצע, עכשיו הציווי במקום חסד הוא כבר ציווי שיש בו גבורה שצריך עבודה של אתכפיא ואתהפכא, שהן גבורות, אבל יש גם תגבורת המשכה בזכות הגבורות.

אחר כך הנדבה היא תפארת, רחמים, הם עיקר נדבת הלב; עשיה היא הנצח, הכח הראשון בנפש שהוא כח מעשה, הכחות המעשיים מתחילים מהנצח כידוע; ואחר כך ג' האחרונות, שכולן הרבה פעמים בקבלה בחינה אחת –הוד, יסוד ומלכות – הולכות יחד בסוד "איהו בנצח ואיהי בהוד"[מג]. כל מה ששייך לעבודה הוא ההוד, היסוד והמלכות. המילואים הם הוד, והיסוד הוא החינוך בחנוכת המזבח על ידי הנשיאים, זה מאד טוב ליסוד, אלו הצדיקים שמחנכים את המזבח, הם מתחילים, חינוך הוא לשון יסוד העבודה, התחלת העבודה. כאן גם מקימים את המשכן קימת קבע, על דרך קימת הברית. כלומר, בהוד מקימים ומפרקים אבל הברית קמה וניצבת לעולמים ביסוד על ידי חנוכת הנשיאים. גם השראת השכינה היא ביום הראשון, של היסוד, של הצדיק. אחר כך העבודה הסדורה והקבועה היא מלכות. מה ששאלת, אם היו תמידים גם בהוד, מסתמא כן, ואז הם שייכים לסוד "איהי בהוד", שהמלכות, דהיינו "תמידים כסדרם" כבר מתנוצצת בספירת ההוד.

הוד היא עבודה בכלל, יסוד העבודה מתחיל מהוד, על דרך "מודה אני לפניך", יסוד עבודת היום. נצח הוא עשיה והוד הוא כבר עבודה. בספר יצירה[מד] כתוב ש"תמורת ממשלה עבדות" היא בהוד, זו עבדות במובן אחר, אבל כל המושג עבדות-לעבוד שייך לספירת ההוד [משה עשה את המשכן] משה שהוא הנצח הקים, ואהרן שהוא ההוד עבד בו. שוב, "תמורת ממשלה עבדות" היא בהוד, ואילו 'תמורת חיים הפך-החיים' היא בנצח. בהוד זו התמורה שהכי משמע שהיא במלכות, ממשלה היית חושב שזו מלכות, אבל היא בהוד. [מה כתוב במלכות?] "תמורת חן כיעור". אם כן, יצאו לנו שני מבנים מענין המשכן, אז זה שייך ל"יבנה המקדש".

[איך אפשר להבין את הקשר בין סיום ימי המילואים שבהוד לתחלת ימי קרבנות הנשיאים שביסוד שחופפים ביום אחד?] אז זהו, על יום זה ודאי אפשר לדרוש ש"הודי נהפך עלי למשחית"[מה], כביכול שבסוף בהוד משהו התהפך והיה אסון, שנדב ואביהוא הסתלקו. נגמר ההוד, כלומר שלא זכו לגילוי ההוד. באמת זכו לגילוי אבל מיד נשרפו, לא היו להם כלים, כמבואר בחסידות באריכות[מו]. מה זה הוד? קו שמאל, שהוא רצוא. היה להם רצוא בלי שוב.

[זה כבר היה ביום היסוד, לא?] כן, זה היה ביום הראשון, אבל הוא גם שמיני למילואים, אותו יום משמש לכאן ולכאן. [למה זה מתאים ליסוד?] שמיני הוא ודאי יסוד. זה צדיק, אבל צדיק שאינו יציב, שיש לו רצוא בלי שוב. כמו שהוא אומר, הם עבדו בימי המילואים ועכשיו כביכול הגיעו לשיא, אבל בשיא הזה שלהם, ביום השמיני, עברו את הגבול. אכן, עליהם כתוב "בקרבי אקדש"[מז], הם היו קרובים מאד, גם ביום השמיני הם היו צדיקים גמורים.

[אבל באותו יום ממש, אני לא מבין איפה החיבור של ההוד ויסוד, בגלל שיסוד הוא קו האמצע וההוד הוא קו שמאל, איפה המחבר? אני רואה שהחיבור הוא ראש חודש עצמו, שהוא שמיני וראשון, אבל לא מבין מה מקשר] היה להם רצוא בלי שוב, כלומר שההוד יתחבר ליסוד אבל רק בחלק השמאל שלו, שזה הרצוא שלו, לא כלל גם את הימין. הרי היסוד הוא באמצע, צריכה להיות התכללות של ימין ושמאל. להפך, השמאל צריך להתבטל ולהתכלל בתוך הימין, "לאכללא שמאלא בימינא"[מח]. הרצוא צריך להתבטל לשוב, לא היה את זה. [על פי פשט, כשמישהו מביא קטורת שה' לא צווה זהו קו שמאל?] כן, כל עבודת המשכן היא שמאל. כל הקרבנות הם שמאל [לכאורה זה היה הפך מהעבודה, זו חויה] זה "הודי", "הודי" זו החויה שלי. הוד הוא כמו חויה, אם זה "הודי", החויה שלי, אז היא "נהפך עלי למשחית".

בכלל חז"ל דורשים[מט] – עוד ענין שלא נכנס – שמי שחיברה את כל הגורמים ביום הקמת המשכן היא אלישבע, דוקא אשה. כתוב שהיא היתה המרכז של אותו יום, שבעלה הכהן הגדול, גיסה מלך ואחיה הוא המקריב הראשון, הוא הנשיא ובניה כהנים סגנים, ופינחס הנכד שלה הוא משוח מלחמה. אצלה דורשים שהשמחה נהפכה ליגון, יש מדרש מפורסם. אבל היא היתה כאילו מלכת היום, ביום הזה. היא היתה המרכזת. [היא בחינת המלכות?] כן, בהחלט, היא אשה בחינת מלכות, היא בהוד. קודם היתה לה הוד וכששני בניה מתו חלק מההוד שלה נהפך. בכל זאת כתוב בזהר[נ] שהיא מצד החסד, אם כי שהיא מלכות שמשתייכת להוד יש לה חסדים, שם אל. טוב, עד כאן ענין אחד.

יום ראשון למילואים – יום ראשון בשבוע

רק עוד נקודה אחת קצת: היום הראשון למילואים הוא גם יום הראשון בשבוע. כידוע בחז"ל[נא] שאותו יום נטל עשר עטרות, ואחת מהעטרות שלו שהוא ראשון למעשה בראשית, כלומר יום ראשון בשבוע. זאת אומרת ששבעת ימי המילואים היו באמת שבוע, מיום ראשון עד שבת. היום השביעי של המילואים היה שבת. זו רק נקודה לחזק מה שאמרנו קודם, ש‑ז ימי המילואים הם ז ימי שבתא, מראשון עד שבת, ואחר כך התחילו יום ראשון חדש, עוד י"ב ימים.

ג.      עליה להר הבית – שטות דקדושה (הערה 17)

השקר של העולם – בעיקר לאחר חטא העגל

נקרא את הערה 17, שייכת לבועז, שייך ממש ל"יבנה המקדש", מה זה השקר? כל המקדש בא לנגד את שקר העולם. למה? הוא מסביר כאן:

שֶׁהַשֶּׁקֶר דְּעוֹלָם הוּא שֶׁהָעוֹלָם מַרְאֶה אֶת עַצְמוֹ לִמְצִיאוּת [למה אומרים שהעולם הוא "עלמא דשקרא"[נב]? בגלל שהוא מציג את עצמו בתור מציאות, 'הנה אני קיים', כמו חזיר שפושט את הטלפיים שלו ומתפאר בעצמו שהוא גם כשר בנוסף להכל[נג], ככה העולם מראה את עצמו בשקר למציאות], הֵפֶךְ הָאֱמֶת שֶׁהָעִקָּר הוּא הַחַיּוּת אֱלֹקִי שֶׁמְחַיָּ' אוֹתוֹ ([זה מוסבר בהמשך מאמר "באתי לגני"] הֶמְשֵׁךְ הַהִלּוּלָא ספ"י).

כלומר שהעיקר הוא באמת הכח האלקי והעולם לא מודה בכך, לא מודה על האמת שהעיקר בי שמחיה ומהוה אותי יש מאין בכל רגע הוא החיות האלקי, רק הוא מחזיק את עצמו למציאות.

וּלְהָעִיר מִתַּנְיָא פל"ו (מו, א), שֶׁמְּדַבֵּר שָׁם בְּעִנְיַן הַגִּלּוּי דְּמַתַּן תּוֹרָה [מה היה במתן תורה שלפני חטא העגל?] – אַתָּה הָרְאֵתָ גּוֹ' אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ (וָאֶתְחַנַּן ד, לה), וּבְהֶמְשֵׁךְ הָעִנְיָן שָׁם (מו, ב) "רַק שאח"כ גָּרַם הַחֵטְא וְנִתְגַּשְּׁמוּ הֵם וְהָעוֹלָם" [אחרי החטא ה'הם', בני ישראל והעולם החיצוני התגשמו]. וּמִזֶּה מַשְׁמַע [מזה שהוא אומר "נתגשמו הם והעולם" הרבי לומד כאן דיוק יפה], שֶׁהַגִּלּוּי דְּאֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ שֶׁהָיָ' במ"ת הֵאִיר (קְצָת) גַּם לְאַחֲרֵי מ"ת עַד חֵטְא הָעֵגֶל, וְשֶׁגִּלּוּי זֶה הָיָ' גַּם בְּהָעוֹלָם.

כלומר העולם שלפני חטא העגל לא כל כך שיקר, הזוהמא הועברה, ועיקר השקר שהעולם שוב מתחזק לשקר, "עלמא דשקרא", שאין לו שום גילוי של "אין עוד מלבדו"[נד] ולא מודה על האמת שהחיות האלקית היא העיקר – זה התחדש והתחזק שוב על ידי החטא, אבל עד החטא היה עדיין קצת גילוי של "אין עוד מלבדו". אם כי שלפי מה שהוא כותב בהמשך – זו נקודה עמוקה – שעדיין ההנהגה הכללית היתה הנהגת הטבע, הנהגה נסית בפנימיות התחדשה בעשית המשכן. איך שה' הנהיג את הפרטים בפנימיות גם לאחר מתן תורה לפני החטא היתה הנהגה טבעית, אבל היה משהו באויר, איזה עדיין רושם-רשימו של מעמד הר סיני של "אין עוד מלבדו" עד החטא, גם בעולם החיצוני, ובחטא הפסיק והכל חזר ל"עלמא דשקרא".

וּמִזֶּה מוּבָן שֶׁהַשֶּׁקֶר דְּעוֹלָם הוּא בְּעִקָּר לְאַחֲרֵי חֵטְא הָעֵגֶל [ועכשיו עבודת המשכן, עשית המשכן, היא להפוך אותו לקרש, לשטות דקדושה].

כשעולים להר הבית – לפנות למקום המקדש

לעניננו, כל הענין "יבנה המקדש", מה שעושים היום, עליה להר הבית וכל הפעולות האלו, הם ודאי בגדר שטות דקדושה. היות שהשטות דקליפה משתוללת בראש כל חוצות בעולם, אז לפי הרעיון כאן באמת אין דרך אחרת לעשות משהו נגד השטות דקליפה אלא פעולות של שטות דקדושה. שוב, זה אחד מיסודות המאמר של בעל ההילולא, "באתי לגני". זו עוד נקודה שמחזקת את הפעולות הללו.

יש אם כן כמה נקודות: קודם כל שהרבי רוצה ומחליט שיש "אופן המותר" על פי שולחן ערוך להיות שם[נה], זה שכל ישר, וברגע שאתה שם ב"אופן המותר" צריך לעשות את כל הדינים ששייכים שם – החל מפניה לקודש הקודשים. דרך אגב, לגבי זה, הדבר שהיה תמיד הכי חורה לחמי ע"ה, שהיה אפילו מראה זאת לאנשים, "את זה לעמת זה עשה האלהים"[נו], איך להבדיל ה"שועלים קטנים מחבלים כרמים"[נז] משתחוים שם ופונים עם האחור שלהם, פוערים לקודש ומשתחוים לכיוון ההפוך. יש תמונות כאלה, מהדברים שיש שם הכי חילול, שכביכול מחזיקים מהמקום הזה כמקום קדוש אבל באמת הם פוערים לכיוונו.

לכן מאד חשוב, המצוה הראשונה שהרבי כאן מציין מה צריך לעשות שם כשעולים להר הבית באופן המותר, לפנות לכיוון הנכון כשעולים לשם. זו כבר אתהפכא, שפונים לאן שצריך לפנות, זה מה שיהודי עושה. [לעשות השתחוואה] זה הרבי לא אמר, אבל עצם הפניה לכיוון הנכון זה א'. ברגע שעולים שם באופן המותר.

זה יכול להיות קצת רק רמז: אמרנו שכדאי כשעושים את ההקפה שם, מי שעושה אותה – אפשר, אם אסור להחזיק סידור אז כדאי ביחד במקהלה לשיר משהו כמו "אנא בכח". אבל עכשיו יש עוד נקודה, שמאד כדאי כל הזמן להסתכל, אם כי שעושים הקפה כל הזמן, לפנות ראש לקודש [אפשר להקיף הקפה שלמה בדרך המותרת?] כשאני עשיתי את זה, בעוונותי הרבים, אני סמכתי על האופן המותר שאנשים הסבירו לי, לא חקרתי יותר מדי, אבל סמכתי על אנשים מומחים שיש אופן המותר לעשות הקפה שלמה.

יותר "עשה טוב", והזהירות בדרך ממילא

אז נקודה אחת היא של אופן המותר ופניה לקודש. דבר שני, הנקודה שגם אמרו אותה, מה שסיפרתי קודם מהרבי, שהעיקר הוא פחות זהירות ויותר "עשה טוב", לא פחות זהירות בפועל, שתהיה כל הזהירות, אבל שתהיה בדרך ממילא, פחות לחשוב על הזהירות ושהיא תקבע את העובדות, ויותר לחשוב על ה"עשה טוב". זה כבר באמצע, חצי מעבר לשטות דקדושה.

כל המקדש – צחוק דקדושה

הדבר השלישי הוא כאן, שכל ענין המשכן הוא מלחמת השטות דקדושה נגד השטות דקליפה, כל המשכן הוא המצבה שלנו, של השטות דקדושה. הרי זה גם מאד מתחבר עם כמה סיפורי מעשיות של רבי נחמן, שלמדנו את הסיפור של המלך הענו וכו'[נח], ויש עוד סיפורים שהוא מתאר בהם את בית המקדש כמו להבדיל איזה תאטרון גדול שעושים בו משחק ושוחקים שם. רואים שיש בחינה של המקדש שהוא הצחוק דקדושה, וממילא זה גם שייך לחודש אדר. אני לא יודע מה כתבת בחודש אדר במקדש, אבל היות ש"משנכנס אדר מרבין בשמחה"[נט] והחוש בספר יצירה של חודש אדר הוא חוש הצחוק[ס], וממילא גם בחודש אדר "משמיעין על השקלים"[סא] בו, שזה הפשט, במיוחד הקשקוש עם הכסף – הענין שהקדושה צוחקת מהקליפה באדר הוא בבית המקדש. [הדבר הכי פשוט שהולכים להקריב קרבן, זה השטות הכי גדולה] כן, הצחוק של השטות דקדושה הוא בחודש אדר.

[הרב קוק גם כותב הרבה פעמים על המקדש שזה ילדותי, שצריך להסכים להיות ילדותי] "נער ישראל ואהבהו"[סב]. היום כשעושים בית מקדש אין קרשים, וכאן הוא אומר שעיקר האתהפכא של השטות הוא הקרש במקום שקר, אז צריך לחפש גם בבית עולמים את הקרש. מה מקביל לקרש בבית עולמים? זה גם שקר וזה גם שִטין, "עצי שטים עֹמדים" שזו שטות, זה מה שיעקב אבינו שתל במצרים[סג]. [זו היתה שטות?] לשתול במצרים ולהוציא אותם ממצרים, שלקחו אותם. לא היה חסר להם מה לסחוב?

ד.     בין המקדש לקודש הקודשים (הערה 22)

קודש הקודשים – נמנע הנמנעות

נראה את הערה 22:

רְאֵה אִמְרֵי בִּינָה פֶּתַח הַשַּׁעַר פ"ו (ג, ב) דְּזֶה שֶׁמְּקוֹם הָאָרוֹן אֵינוֹ מִן הַמִּדָּה הוּא (לֹא שֶׁבִּמְקוֹם הָאָרוֹן נִתְגַּלָּה בְּחִינָה שֶׁלְּמַעְלָה מֵהַמָּקוֹם, כִּי אִם) שֶׁ"גַם בְּחִי' הַגְּבוּל וּמִדָּה דְּאָרוֹן (גּוּפָא) הָיָ' בִּבְחִינַת בְּל"ג".

לגמרי "תרתי דסתרי". לא שבאותו מקום בקודש הקודשים יש גילוי שלמעלה מהמקום אלא שהגבול עצמו, המקום עצמו, הארון עצמו שהוא מוגבל וגבולי חדור בלי גבול. הגבול הוא בלי גבול, לא שיש שם באויר גילוי שלמעלה מהמקום. בכל בית המקדש יש הנהגה נסית, כלומר יש נסים באויר, זה נקרא גילוי סובב כל עלמין, אבל קודש הקודשים אינו באויר, הוא לא נמנע הנמנעות באויר. אם היה באויר הוא לא נמנע הנמנעות: "שגם בחינת הגבול ומדה בארון גופא היה בבחינת בלי גבול", שהדבר הגשמי שמוגבל עם קצוות הוא אין סוף בגילוי. דבר כזה נקרא נמנע הנמנעות.

ה.    הנסים שהיו במקדש ולא במשכן (הערה 20)

הקבלת "עשרה נסים" לעשר ספירות

דלגנו כאן קודם על הערה 20:

וְרֹב הַנִּסִּים הַנִּמְנִים בְּאָבוֹת שָׁם, שַׁיָּכִים גַּם בַּמִּשְׁכָּן.

סובב כל עלמין הוא עשרה נסים שהיו תמיד במקדש. אז הוא אומר שרובם שייכים גם במשכן (איפה עודד? מה הבעיה שלו? ממהרים? זמן ולמעלה מהזמן ביחד ממש... אני רוצה לקרוא איתך משהו קודם, יש לי שאלה אליך, אל תלך). אני קורא בפרקי אבות, פרק ה משנה ה:

עשרה נסים נעשו לאבותינו בבית המקדש, לא הפילה אשה מריח בשר הקודש". [אם יש עשרה נסים אז זה ודאי גם כנגד עשר ספירות. אז הראשון, הנס הגבוה הוא ש"לא הפילה אשה מריח בשר הקודש". יש כאן עוד פעם "בשר הקודש" –] "לא הסריח בשר הקודש מעולם, ולא נראה זבוב בבית המטבחים, לא ארע קרי לכהן גדול ביום הכיפורים, ולא כיבו הגשמים אש עצי המערכה, ולא נצחה הרוח את עמוד העשן, ולא נמצא פיסול בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים, עומדים צפופים ומשתחוים רוחים, ולא הזיק נחש ועקרב בירושלים ולא אמר אדם לחברו צר לי המקום שאלין בירושלים.

האם כל הנסים האלה שייכים למשכן? מה לא מתאים למשכן? כאן הרבי אומר ש"רוב הנסים הנמנים באבות שם שייכים גם במשכן". ["נחש ועקרב"?] "נחש ועקרב" גם במדבר היה נס כזה כל הזמן, שלא היו שם נחשים ועקרבים [זה היה לכל המחנה] ענני הכבוד, אז זה היה שייך לכל מחנה ישראל.

נכוון אותם כנגד הספירות [ברור שזה כנגד היסוד] "נחש ועקרב" כנגד היסוד [הבור של יוסף] כן, "שלא הזיק". "שלא אמר אדם לחברו צר לי המקום שאלין בירושלים" שזה כללות העיר, הוא המלכות. שתי הבחינות האחרונות הן בפירוש יסוד ומלכות, ה"נחש ועקרב" שלא הזיקו ושיש לכל אחד מספיק מקום לישון, ללון. המלכות לכאורה לא שייכת במשכן.

אז אפשר יפה מאד להקביל אותם כנגד הספירות: "שלא הפילה אשה מריח בשר הקודש" הוא כתר, ריח הוא כתר[סד]. "ולא הסריח בשר הקודש מעולם" הוא "החכמה תחיה"[סה], זה נקרא חיה-יחידה. שני "בשר הקודש" כנגד י וקוצו של י.

כתוב שכל בית המקדש הוא שהכהנים יברכו את העם, חוץ מזה שהעבודה היא צחוק, משחק, עיקר התכלית הכונה הוא להשרות ברכה – "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך"[סו]. מה עיקר הברכה של המקדש? פרי בטן. כתוב בפירוש בחז"ל[סז] שעיקר הברכה של כל עבודת המקדש הוא "פרו ורבו"[סח]. לכן גם אפילו פרשת סוטה שכתובה במקדש היא עבודה שלמה על מנת ש"נקתה ונזרעה זרע"[סט]. כל עבודת המקדש היא להפרות ולהרבות נשמות עם ישראל. [אחרי חנוכת בית המקדש אצל שלמה המלך כתוב בגמרא שהלכו איש לביתו ונשותיהם התעברו[ע]] כן, זה עיקר הברכה של כל העבודה – ה"פרו ורבו".

אם כן, "שלא הפילה אשה מריח בשר הקודש" הוא תכלית הכוונה, הרצון של בית המקדש הוא עיבור, שהוא רוצה, זה הכתר שלו וגם הריח זה בחינת כתר; אחר כך "ולא הסריח בשר הקודש מעולם" הוא חכמה; "לא נראה זבוב בבית המטבחים" הוא בינה. [למה?] "מינה דינין מתערין"[עא], ופה הכל ממותק, זה נקרא המתקת כל הדינים בשורשם; אחר כך "לא ארע קרי לכהן גדול ביום הכיפורים" הוא דעת. כאן זה הולך, לפי איך שאני מבין – כתר-חכמה-בינה-דעת.

אחר כך "לא כיבו הגשמים אש של עצי המערכה" הוא חסד וגבורה יחד, שגשם הוא חסד, מים, ואש היא גבורה[עב]. אחר כך "ולא נצחה הרוח" זו כבר רוח ויש כאן מים-אש-רוח לפי הסדר. "לא כיבו הגשמים אש של עצי המערכה ולא נצחה הרוח את עמוד העשן". באמת יש כאן מים-אש-רוח-עשן, וכתוב[עג] שעשן הוא מה שעולה מן העפר, אבל "לא נצחה רוח את עמוד העשן" הוא תפארת. [למה? כי זה עמוד העשן?] זה גם רוח וגם עמוד העשן, כתוב שהתפארת היא העמוד האמצעי דרכו עולה העשן.

"לא נמצא פיסול בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים" הוא על דרך "לא הסריח בשר הקודש מעולם", שתמיד היה כשר – אז זה שהעומר ושתי הלחם ולחם הפנים היו כשרים הוא מצד הנצח; מה ש"עומדים צפופים ומשתחווים רוחים" הוא ההוד, זה די פשוט. [למה?] הודיה היא השתחויה, "משתחוים ומודים"[עד], גם כל העבודה, כל המעמד של "עומדים צפופים ומשתחוים רוחים" הם הוד; אחר כך "לא הזיק נחש ועקרב" הוא יסוד, יוסף; "ולא אמר אדם לחברו צר לי המקום שאלין בירושלים" הוא המלכות, העיר, "עיר אלהינו"[עה], המלכות נקראת "עיר אלהינו"[עו].

נסכם:

מה יוצא לנו הרעיון? שהכל שייך במשכן, חוץ מהמלכות ואולי קצת מהיסוד. לגבי היסוד הוא באמצע. זאת אומרת שהמשכן באמת הוא לא בנין קבוע. עיקר החידוש של בית עולמים שהוא בנין קבוע וממילא הנס מתפשט וכולל גם את המלכות. במשכן יש את כל הנסים אבל הם לא מגיעים עד המלכות, רק בבית העולמים. זהו החידוש של בית העולמים.

[למה "לא הזיק עקרב" לא נחשב במדבר? הרי כך היה גם שם!] במדבר גם היה, אבל לאו דוקא כמתייחס למשכן, הוא מתייחס לענני הכבוד בכל המחנה. היות שהשנים פה שבסוף הם יסוד שמוסר למלכות, אז יוצא שגם במשכן אין את היסוד בתור משפיע למלכות בהנהגה הנסית. בירושלים, במקדש, ישנה שלמות היסוד והמלכות, שניהם בקשר בתור משפיע ומקבל.