"זה היום עשה הוי'" – תשל"ח

כ"ז תמוז תשנ"ד – יריחו

אות ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א.      עצמות – נשיאת הטבע והנס

"בך" – בחירה בקב"ה שלמעלה מהתחלקות

אנחנו פה באות ח, הגענו לעמוד רטו.

בפעם הקודמת הוא הסביר באריכות מהי השאלה: לא יודעים במה לשמוח, ביום או בקדוש ברוך הוא? 'יום' הכונה להתעלות הטבע שנעשית על הנס, 'קדוש ברוך הוא' הכונה גילוי הנס הנבדל מצד עצמו. הוא הסביר באריכות שלכאורה שמחה היא דוקא מדבר שאני יכול להשיגו, הוא משמח אותי. מה שניתן להשגה, הרושם שנשאר לאורך ימים, הוא במקום, בהתעלות הטבע. חוית הנס נטו, הנס הערום, היא רק חד-פעמית. יש הרבה מקום לומר שעיקר השמחה, כלומר, מה שאני תופס בנס, שמתקן את המציאות – הוא החלק של היום. צריך לשמוח ביום, לא בקדוש ברוך הוא.

אחרי כל זה באו חז"ל ואמרו[ב] שלא. שלמה המלך בא ואמר[ג] שצריך לשמוח בקדוש ברוך הוא, לא ביום. כאן מתחיל פרק ח:

ח) ובא שלמה ופירש נגילה ונשמחה בך בהקב"ה [אחר כך הוא מוסיף –] בך ביראתך כו',

הוא מחדש כאן שעיקר המאמר "בך בקב"ה" אינו כפי שחשבנו קודם. קודם פרשנו 'מלבד', שהקדוש ברוך הוא היינו החלק העל-טבעי שלא מתלבש בטבע, לעומת היום, שהוא חלק הנס שמלובש בו, וממילא גם מרים אותו. כאן הקב"ה הוא מושג עוד יותר גבוה.

דפירוש בך בהקב"ה (שפירש שלמה) הוא בהקב"ה עצמו שלמעלה גם מסובב.

קודם הוא אמר שהקב"ה הוא סובב כל עלמין, מה שלא מתלבש בטבע, והנס שכן מתלבש בטבע, שנקרא היום או המקום של הנס, הוא הממלא כל עלמין. כאן הוא אומר בעצם שה"בך" הולך על העצמות. אם כתוב "בו" אני באמת לא יודע אם מתיחס לסובב או לממלא, אבל אם כתוב "בך" – הסובב הוא לא רק הקב"ה אלא – הוא העצמות ממש שלמעלה גם מסובב.

וכמבואר בכ"מ דפירוש בך [כשאומרים לשון נוכח – בךָ, עצמךָ] הוא בך בעצמותך. דהחידוש של שלמה (החכם מכל אדם) הוא דשרש הנסים הוא מהעצמות.

כאן הוא מרמז שכונת הכתוב 'החכם מכל אדם' היא גם לחכמה לעשות פשרה אמתית בין שתי הדעות שלנו, אם הכונה ביום או בקב"ה. הוא אומר שאכן הכונה בקב"ה, אבל במדרגה יותר גבוהה, שממילא מחברת את שני הקצוות. כמו שכבר הסברנו כמה פעמים, עיקר תורת הרבי בכל מקום הוא להעמיד בשכל שני קצוות ואחר כך לחבר אותם. זה נקרא שהעצמות נושאת הפכים. כמעט כל מאמר וכל רעיון הוא להגיע לאיזו סתירה בין שני הפכים ולומר שרק מכח העצמות ניתן לשאת אותם. כל מה שהרבי מחפש הוא רק העצמות, לא שום גילויים, לא אור הסובב, לא אור הממלא. מה שמקפיץ אותנו לעצמות הוא תמיד סתירה בשטח. בלי הסתירות לא תגיע לעצמות. הסתירות הן טובות מאד, שתי הדעות מצוינות בגלל שהן מקפיצות אותך לעצמות. רק שם יש את הכח לשאת הפכים. גם פה הוא אומר את אותו הדבר – הנס הוא לא סובב ולא ממלא, הוא בא ממקום יותר גבוה, מעצמות ממש.

 כח העצמות המחבת שני קצוות

דזה שהגילוי דשם הוי' שלמעלה מהטבע נתלבש בשם אלקים בגימטריא הטבע [יש ממד בנס שהוא שם הוי', קודם קראנו לו הקב"ה. יש ממד של הנס שמתלבש בתוך הטבע – גימטריא אלהים] (דענין זה הוא בכל הנסים, [בכל נס יש את שני הממדים של "שמש ומגן הוי' אלקים"] גם בהנסים שלמעלה מהטבע, [גם בהם יש את הממד הטבעי] כנ"ל סעיף ו),

זה מה שהוא הסביר קודם באריכות: מצד אחד גם בנס שהכי למעלה מהטבע, הכי שובר ומבטל את אותו, יש איזו התלבשות בטבע. מצד שני גם בנס שהכי מלובש בטבע, כל כך עד שאפילו לא רואים שהוא נס – "אין בעל הנס מכיר בנסו"[ד] – יש ממד על-טבעי שמשנה משהו במערכת. בכל נס, מן הקצה אל הקצה, יש שני ממדים שהם הוי' ואלקים. אבל זה גופא שיש שני ממדים בכל נס והם מתחברים הוא סימן שיש כח יותר נעלה עד אין סוף שמחברם. זהו תמיד הכלל בצורת החשיבה.

וגם לאחרי התלבשותו בטבע ניכר בגילוי (גם בהנסים המלובשים בטבע, כהנסים דחנוכה ופורים) [שהם מלובשים בטבע, גם אחרי שהתלבשו רואים] שהוא נס (הגילוי דשם הוי') [רואים את הוי' ביחד עם אלקים] שלמעלה מהטבע, [כשרואים את שני הדברים יחד – מצד אחד נס ומצד שני תהליכים טבעיים – ההופעה הכפולה הזו משקפת את מציאות ה'] הוא בכח העצמות שמחבר ומאחד שני הפכים.

ב.      פניה לעצמות והשימוש בספירות

פניה ישירה לעצמות

וזהו הקשר דשני הפירושים בנגילה ונשמחה בך, בך בהקב"ה (כפירוש המדרש) ובך בעצמותך, כי החיבור והיחוד דקדוש וברוך (סובב וממלא) הוא בכח העצמות.

מה הוא אמר קודם? המדרש אומר "בך בקב"ה", כך שלמה אמר. לפי מה שאמרנו קודם הקב"ה הוא רק מדרגת סובב כל עלמין. כלומר, גילוי אור אלקי שמופשט מהטבע, אבל הוא גילוי אור. אמרנו שבחסידות מבואר בהרבה מקומות שכשאומרים 'בךְ' דוקא, בלשון נוכח, הכונה לעצמות, גם כשאומרים אתה. כל פניה לנוכח, המדבר לה', היא לא ספירות. זהו חידוש חשוב מאד של החסידות. חידוש זה נובע מראשוני הראשונים שחלקו על הקבלה. הרי היו הרבה בזמן הראשונים שחלקו לגמרי על פרסום הקבלה בגלל טיעון זה – ספירות. היה נדמה להם שהן עושות ריבוי באלקות, היפך היהדות. כתוב "'בכל קראנו אליו'[ה] – אליו ולא למדותיו"[ו]. אנחנו פונים רק ישר לה', לא לאורות, לא לספירות, לא לענינים. האריז"ל ואחר כך בחסידות, במיוחד הצמח צדק בספרו 'שרש מצות התפלה', מסביר באריכות שכאשר פונים לה' הכוונה רק לעצמות. אחר כך, כשמבקשים מה' משהו, שיעשה לנו משהו מסוים תוך כדי כך – או במודע או שלא במודע – אני מבקש שהשפע יעבוד וירד דרך מסלול מסוים. בשביל להוציא משהו מסוים צריך מסלול מסוים, והוא כל כוונות הקבלה, כל הספירות. מי שלא יודע את המפה מתפלל בתמימות, אבל מי שיודע אותה יודע שהקב"ה ברא כך את העולם. הוא ברא את העולם שהמים מתהווים מספירת החסד.

פניה לעצמות דרך ספירת החסד

אם אתה הולך במדבר וצמא למים ואתה צועק לה', אתה לא צועק לספירת החסד, לשום מובן של המלים 'ספירת החסד'. אפילו שנסביר לך שספירת החסד היא גם אלקות, ו"איהו וחיוהי חד בהון, איהו וגרמוהי חד בהון"[ז] בעולם האצילות, זהו לא חסד נבדל. כשאתה צועק למים במדבר אתה צועק לה', לא לשום ספירת חסד. אחר כך, אם אתה עדיין מסוגל לחשוב – יש מצבים שלא, כמו הסיפור המפורסם של הבעל שם טוב שהגיעו מים עד נפש והגיעו לאי בגלל שהאוניה שלו נשברה, הוא אמר שהוא שכח גם את ה'אלף-בית' וביקש מרבי זאב קיצעס שיזכיר לו אותן – אם יש לך עדיין מוחין כשאתה אומר את שם החפץ, אתה יכול לצעוק לה' 'הצילו' ואתה יכול לצעוק 'מים'. אם אתה צועק 'הצילו' אתה באמת לא מכוון שום כוונה, אבל אם אתה צועק 'מים' אתה אומר משהו, אם אתה בעל קבלה. עצם הדבר שאתה אומר 'מים' אתה אומר ספירת החסד, אתה מבקש מה' שיוריד לך דבר שאמור להיות קיים מספירת החסד, וזה תלוי בידע. אם ה' רוצה הוא יכול לעשות לך נס כפול ומכופל, לברוא לך מים מספירת הגבורה. אז ודאי שהוא יכול לעשות מה שהוא רוצה, אבל למה להקשות עליו כפלים?

כתוב שזו סגולה,למישהו שבא ומבקש. אם אתה בא לאיזה שר או פקיד ומבקש ממנו משהו והוא אומר לך 'לא, אי אפשר', אם אתה מזכיר לו איך עושים זאת – 'מה זה אי אפשר? הרי צריך לעשות רק כך וכך וכך, זו לא בעיה' – זה עוזר לו. אתה יודע ומכיר את המלאכה, איך הדרכים הולכים. כך גם כביכול כלפי מעלה, אתה מזכיר לקב"ה איך בוראים מים, איך אתה כתבת. מקובל שעושה זאת הוא כביכול חלק מההנהלה. זה נקרא כוונות, ה' רוצה את זה, שתדע לכוון בשם. כתוב "מפני מה ישראל צועקים ואינם נענים מפני שאינם יודעים לכוון בשם"[ח] – זהו מאמר חז"ל מפורש, ה' רוצה שתדע את הכוונות. "לכוון בשם" הכוונה שאם אתה מבקש משהו, אתה צועק מים, אתה עושה לה' כיף שתוך כדי שאתה מבקש ממנו מים אתה יודע את כל מערכת המים והמסלול שלהם, איך הם יורדים. גם אם אתה לא יודע אתה יכול לבקש מים.

למה אמרנו את זה? קודם אמרנו שמאד מאד מודגש, במיוחד בחסידות, שכל פניה לנוכח היא לעצמות. לא אור הסובב גם לא גילוי של נפש, שום דבר, רק ממש העצמות. גם פה, אם אני אומר "בך" הכונה חייבת להיות לעצמותו. אם אני אומר "בו" יכול להיות שהכוונה היא לאיזה גילוי.

איך הדבר הולך יחד עם ההסבר שקודם אמרנו שהקב"ה הוא גילוי של סובב? הוא אומר שלפי הפירוש כאן, שבאמת הקב"ה הכונה לעצמות, הכל עולה בקנה אחד, אותו הדבר. זה מה שכותב פה. [למה עולה בקנה אחד?] כאן הקב"ה הוא עצמות. מה שכתוב במדרש שבא שלמה ופירש "נגילה ונשמחה בך" עם מה שכתוב בתהלים "נגילה ונשמחה בו", שהכונה היא "נגילה ונשמחה בך – בקב"ה" עולים בקנה אחד עם הכלל בחסידות ש"בך" הכונה עצמות. לא הקב"ה שאמרנו קודם, שהוא סובב, אלא "בך", עצמות.

[יש בדיחה על יהודי שכל הזמן צעק בכותל שרוצה להרוויח במפעל הפיס, אבל לא קנה אף פעם כרטיס... האם כוונה לספירת החסד ענינה שאני אתקשר אליה? נראה שכאשר אני מבקש מהקב"ה משהו הוא כאילו עונה לי 'המים נמצאים שם' ואתה צריך להתחבר לשם.] ואיך אתה מתקשר? כשאתה נוהג על פי ספירת החסד – "מה הוא רחום אף אתה רחום"[ט]. טוב מאד, חשוב מאד מה שאתה אומר, השאלה היא כמה אתה עושה את זה תוך כדי התפלה. אם אתה מתקשר לחסד, אתה מעורר אצלך חסד באיזו אתערותא דלתתא, אתה נהיה כלי. אחר כך המבחן יהיה אם באמת הקב"ה גם רואה את העתיד. אם ההתעוררות אמתית, אם אחרי התפלה תעשה חסד עם מישהו, הוא רואה. צריך להיות 'על אמת'. כמו המשל עם הפקיד שהובא קודם, שמסבירים לו איך העבודה שלו, איך התהליך. למשל, פקיד מספר שנים שצריך למסור את הפתקה מכאן לכאן – אם אתה יכול לראות אותו להצביע לו 'הנה אתה נותן לפקיד ההוא', כך זה הולך. הוא צריך לראות את הפקיד השני. איך רואים? כשמעוררים את המדה בנפש, כמו שאתה אומר, שזה ודאי העיקר. צריך לראות זאת כל כך בנפשך עד שאתה יכול לראות מלמעלה ולהצביע על כך.

חיבור הקצוות בכח העצמות

כיון שהפסוק נגילה ונשמחה בך מובא במדרש בהמשך לשתי הסברות (בענין השמחה בהנסים), אם לשמוח בהקב"ה (בהנס עצמו שנמשך מאור הסובב) או לשמוח בהיום (מהתלבשות הסובב בממלא, שעי"ז מתלבש הנס בטבע), [כך היו שתי הסברות בהתחלה] והחידוש דשלמה הוא שהשמחה צריכה להיות בך בעצמותך שמחבר שני הענינים,

שלמה אומר שלא לשמוח בזה ולא לשמוח בזה, אלא שצריך לשמוח בסיבה האמתית, "סיבת כל הסיבות"[י], זו שעומדת מאחורי שני ממדי הנס – העצמות.

שוב, כל מהלך החשיבה כאן מלמד בכלל איך הרבי חושב, או איך החסידות חושבת. כל בעיה שיש לך בשטח, כל שאלה שאדם שואל מה לעשות אם כך או כך – או שדנים את הענין לענינו ובסוף צריך להכריע, כמו בית דין, או שאני אומר שכנראה חסר לי פה איזה בורג, איזה "הכתוב השלישי שיבוא ויכריע ביניהם"[יא]. דרך החסידות היא שכאשר יש בעיה האדם תמיד יודע שהיא נוצרה מחוסר ממד שלישי, שותף שלישי, "הכתוב השלישי". תמיד ישנו "כתוב" שיכול להכריע, בגלל שהוא נושא את שניהם כאחד. הקו האמצעי שנושא בעצמו את שני הקווים הקיצוניים מגיע תמיד מהעצמות. אם היתי מתקשר לעצמות אז "להוי כדין ולהוי וכדין"[יב] – "אלו ואלו דברי אלקים חיים"[יג].

שמחה המביאה לידי מעשה

[ההכרעה קשורה עם מסירות נפש?] כן. לפעמים יש שהבעיה של האדם היא מיידית, אם למסור את הנפש על משהו. תלוי איך מעמידים אותה – אם ללכת על מסירות נפש או להימנע ממנה. לפעמים אתה חייב 'על המקום' להחליט, לכאן או לכאן, להיות כמו נחשון שנותן קפיצה לים או שאתה לא נותן קפיצה. לפעמים אתה נותן קפיצה וזה גילוי העצמות. [אבל אז זה סותר את הלא-לקפוץ. יכול להיות שלא לקפוץ היא העצמות?] אין הכי נמי. כמו שאמרנו, לפעמים הדילמה היא לא באותו מישור, אלא האם לעשות מעל ומעבר לטבע שלי או להסתפק בו. זו לא סתם דילמה. אפילו כאן, סובב וממלא נשמעים אחרת, אבל ביחס לעצמות הם אותו דבר, אלא שאחד הוא גילוי כזה ואחד גילוי כזה. השאלה היא איפה הקפיצה האמתית. לפעמים כבר נדמה לך שמסירות נפש היא כמו טבע, כמו כאן שאתה חייב להכריע לכאן או לכאן, אבל יש מסירות נפש עוד יותר ממנה שאתה קופץ לעצמות, שלוקחת שני דברים שנדמים לך רחוקים ומשווה אותם. ביחס לעצמות היא משווה לך בין הסובב לממלא, שהם אותו הדבר. כאן מדובר על עבודה פנימית – במה לשמוח? יש לך דילמה אם לשמוח בזה או לשמוח בזה. הוא אומר לך – תתעמק ותגיע לאיזה מקום, לממד חדש לגמרי שלא היית מודע אליו קודם, תשמח בו והוא בעצם הסיבה לשני אלו. אם אתה שמח בו אתה ממילא שמח בכל, לא הפסדת שום דבר. מתוך שמחה זו אולי תגיע לדברים מעשיים בהמשך, כמו שיסביר. אבל קודם הנושא הוא איפה לתקוע את הנשמה.

[יש סיפור על שנים מבניו של רבי ישראל מרוזין. אחד אמר שאם היו מוסרים לי את העולם הייתי יודע מה לעשות, אבל אחי הצדיק לא מעז לגעת בו. כשאדם מקושר לעצמות הוא מבין שהקב"ה חכם לא פחות ממנו.] יש סיפור דומה לזה עם רבי לוי יצחק מברדיטשוב שאמר בסוף ימיו: 'כל החיים הייתי סבור שאם הקב"ה היה מוסר לי את העולם הייתי עושה סדר, אבל עכשיו לקראת הסוף הגעתי להשגה כזו שאם הקב"ה היה נותן לי את העולם הייתי נוהג ומנהיג כמוהו'.

לכן אומר בך בהקדוש ברוך הוא (ולא בך בעצמותך), כי כח העצמות שמתגלה בנסים הוא בזה שמאחד ב' הבחינות דקדוש וברוך.