1

בע"ה

ספר המאמרים תש"ה (25)

ד"ה "זה היום תחלת מעשיך" (10)

ב' כסלו ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[לפני שחרית]

אנחנו בפרק ט:

ט) והנה מה שנמשך מן השכל להתפעל באיזה מדה באהבה או ביראה הרי המדות הן מהות אחר מן השכל [בפרק הקודם הוא הסביר את היסוד העליון מ-ג היסודות של פרצוף הבינה – מה שהשכל נוטה למדה מסוימת, אך עדיין אינו מדה. זו לא מדה אלא רק הטיה של השכל עצמו. כעת יסביר את שני היסודות הבאים – מה שהמדה מתעוררת בתוך השכל ומה שאחר כך המדה נמשכת ומאירה בתוך הלב ממש. הוא יאמר בהמשך שעל המדה שמאירה בלב נאמר "בינה לבא ובה הלב מבין". זה פירוש מחודש, ש"ובה הלב מבין" היינו ההתפעלות ממש שבלב – היסוד השלישי, התחתון, שנקרא יסוד הברית בכתבי האריז"ל. יסוד החזה בכתבי האריז"ל הוא מה שהמדה מתעוררת בתוך השכל. זה הנושא כאן, שיש שלשה יסודות - קודם דבר על היסוד העליון, שנקרא "דעת נוטה" ובקיצור הוא קרא לו גם "דעת המכריע", והוא עדיין שכל טהור. כעת מתחיל להסביר את שני היסודות הבאים.] דמוחין ומדות הן מהותים נבדלים זה מזה ואם כן מה שמהשכל מתפעל בהמדה [שהיא מהות אחרת מהשכל] הרי זה יציאה לחוץ מעצם השכל וההשגה [השכל כבר יצא מעצמו. בשכל לכשעצמו אין שום עסק עם מדות בכלל, והתפעלות מדה – אפילו בתוך השכל – היא כבר יציאה מהענין של שכל.], ואין זה דומה לשכל המטה כלפי חסד [שאין בו עדיין שום התפעלות של מדה, כמו השכל של בית הלל, "כלה נאה וחסודה" כמו שהוא הסביר.] שעיקר הוא השכל ומאיר בזה גילוי אור השכל רק שמטה כלפי המדה, דמכל מקום הרי עיקר מעמדו בזה הוא בהשכל וההשגה לא בעצם המדה [לא מתעסק במדה, אלא רק שיש נטיה למדה.] שאינו עומד בהתפעלות המדה כי אם עומד בשכל המחייב את המדה [זה היסוד העליון.], אבל [כשמגיעים ליסוד השני, יסוד החזה בלשון האריז"ל] בהתפעלות המדה הרי יצא מכלל שכל ובא לידי מדה [היסוד העליון הוא בפה, עדיין בתוך הראש – כאן כל הראש הוא שכל – אבל היסוד השני, יסוד החזה, כבר אינו בראש, יצא מכלל שכל.] ורק הארת השכל הוא בהמדה [האמת שגם השכל הנוטה אינו עצם השכל, אלא רק הארה, אך כאן עוד יותר – הארה שהיא במדה.], ובזה [במעבר השכל מהפנימיות לחיצוניות. יש בעץ חיים שער פנימיות וחיצוניות, שהאריז"ל אמר שהוא עיקר הקבלה שלו, והיסוד שפנימיות היא שכל וחיצוניות היא מדות. אומר שבמעבר הזה] יש ב' מדריגות, הא' ההמשכה במדות שבשכל והיינו כמו שמהשגת המוח מתפעל בשכלו באהבה או ביראה כפי אופן ההשגה [יש השגה שמעוררת אהבה ויש השגה שמעוררת יראה. מה האופי של מדה בתוך השכל הוא יסביר לנו תיכף.], והב' ההמשכה במדות שבלב שמתפעל באהבה ויראה שבהתגלות הלב [שאז יש ממש מדה, התפעלות הלב.], שזה ענין שערי בינה [שתי המדרגות הן שערי בינה, ומשמע אפילו שעיקר שערי בינה הוא בסוף – שהשער מביא את הארת השכל עד חיצוניות שבחיצוניות, עד המדה שבלב.] שהן היציאה מהמוחין לחוץ מעצם מהותם [כפי שהסביר שמדות ומוחין הן מהות נפרדת.] להיות בחינת התפעלות המדות, ועיקר היציאה לחוץ מן המוחין הוא במדות שבהתגלות הלב, כי המדות שבשכל הרי אינן מדות מורגשות עדיין, [המשפט הבא הוא עיקר ההגדרה כאן:] וגם המדות שבשכל הרי זה מה שמתפעל על עצם הטוב דאלקות, ומדות שבלב הוא שמתפעל על הטוב שלו היינו מה שקרבת אלקים לי טוב [פסוק חשוב מאד בחסידות, שהוא המתחיל את קונטרס ההתפעלות של אדמו"ר האמצעי. יש התפעלות מהאלקות, "קרבת אלהים", ויש התפעלות ממה ש"לי טוב" – וזה עיקר ההבדל בין המדות שבשכל למדות שבלב. הכל הוא חמימות נעימה, כמו שהגדיר, אבל ההתפעלות שבשכל לא כל כך מורגשת. אם אני רואה שאתה נחמד, יש בזה הרבה התפעלות – אחר כך אני אולי מתפעל מזה שלי נעים להסתכל עליך, אבל בהתחלה יש הרבה התפעלות מזה שאתה נחמד. זה תהליך – אחר כך אני מתמכר אליך, שחייב לראות אותך כל יום כי אתה נחמד. הוא מבחין שם שיש "קרבת אלהים לי טוב" בקדושה ויש "קרבת אלהים לי טוב" שכבר גולשת לישות. כאן הוא לא מדבר על כך בכלל, אלא רק על "קרבת אלהים לי טוב" בתכלית הקדושה – שקרבת אלקים מעוררת אהבה ויראה בסוף, שעושה לי טוב, וזה מותר ולא רק שזה מותר אלא עיקר תכלית ההתבוננות, מה שמעורר את המדות בלב ועושה תיקון ללב, לנפש הבהמית, מעורר את הטוב שבה. בכל אופן, זה עיקר הנקודה – שהתפעלות בשכל לא מורגשת והתפעלות בלב מורגשת. מובן מכאן שדבר מורגש הוא דבר שנוגע לי – התפעלות מדבר מצד עצמו, אף שיש בה התפעלות רבה, היא יחסית לא מורגשת. בקונטרס ההתפעלות מחלק, שאם הדגש הוא ב"קרבת אלהים לי טוב" ההרגשה היא בקדושה, ואם הדגש הוא ב"קרבת אלהים לי טוב" זו בעיה – מסביר מאד חזק, שאז הכל נהפך לפולחן עצמי. זו הסכנה בעבודת ה', שהכל עלול להתדרדר לעבודה זרה. שוב, אם ה"לי" הוא טפל זה מותר, ואדרבא – זו התכלית. קרבת שוה שבת, כמה שוה "קרבת אלהים"? למה מדליקים נר שבת? לשם שלום בית – "קרבת אלהים" שוה שלום בית. מי שרוצה שלום בית צריך להיות דווקא ב"קרבת אלהים" במדות מורגשות מתוקנות. "לי טוב" שוה 57 – מה הכוונה של 57 בחב"ד? ["אל הוי'"], בחב"ד זה נאו. "קרבת אלהים לי טוב" עולה שלום בית נאו.], ואם כן הנה זה מה שמהות המדות הוא הרגש עצמו זהו במדות שבלב דוקא [במדות שבשכל אין שום הרגש עצמו.] והן עיקר המהות הנבדל מן המוחין [מה שנאמר בתחלת האות ששכל ומוחין הן מהות נבדלת – העיקר מדבר על המדות שבלב, שיש בהן הרגש עצמו.], ועל כן בחינת השערים שהן בבחינת יציאה לחוץ העיקר הוא ההמשכה במדות שבלב, [בפרקים האחרונים רצינו להגיע להסבר שכאן, מהם שלשת היסודות שיש בכל פרצוף, החל מפרצוף הבינה:] וזהו ג' יסודות פרצוף הבינה, הא' המשכת ההשגה עצמה בבחינת ההטיה כלפי חסד [דעת נוטה, דעת המכריע.], ב' המשכת ההשגה להיות התפעלות המדות רק במדות כמו שהן כלולות בשכל עדיין, הג' ההמשכה במדות שבלב שהוא ענין בינה ליבא ובה הלב מבין [מביא את ה"פתח אליהו". הייתי יכול לחשוב ש"בינה לבא ובה הלב מבין" מדבר על המדות שבשכל, אך הוא מחדש שזה דווקא המדות שבלב.], וכן הוא בכל פרצוף שיש בו ג' יסודות [חמשה פרצופים, אז יש סה"כ טו יסודות, הרמוזים ב-טו ווין של "אמת ויציב", ועליהם נאמר בכתבי האריז"ל (בפיוט "אזמר") "בווין תתקטר", כפי שמביא כאן. כל יסוד הוא נקודת התקשרות, "תתקטר", ועיקר ההתקשרות היא היכולת להמשיך את הדבר למטה.], [יסביר איך נשייך את ההסבר על שלשת היסודות שבבינה לכל פרצוף:] והן הא' המשכת הכח עצמו [שהכח עצמו, בכל פרצוף לפי ענינו נמשך, אבל זה עדיין הכח עצמו.], והוא גם כן רק הארת הכח ההוא לא עצם הכח ממש וכמו שכל המטה כלפי חסד שאינו עצם ההשגה ממש מכל מקום הוא בכלל ההשגה עדיין [והסביר בפרק הקודם ששייך הרבה לשרש הנשמה. שרש נשמת בית הלל הוא חסד ושרש נשמת בית הלל בגבורה, ולכן אחרי כל הדיון ופלפול הסברות לכאן ולכאן השכל נוטה למדה שבדרך כלל היא לפי השרש.],והב' כמו שממנו מתעורר מהות כח אחר רק שעדיין כלול בו [כמו המדה שמתעוררת בשכל, אך עדיין כלולה בשכל, לכן לא מורגשת ממש ואין בה הרגש עצמי. בכלל, בשכל טהור אין הרגש עצמי, רק בלב. לכן שכל הוא פנימי ולב הוא חיצוני – הכל תלוי בהרגש עצמי.], והג' כמו שבא בכח מובדל ממנו [המדות שכבר יצאו לגמרי מהראש. בחזה עדיין יש התפשטות של הבינה, עד הלב של ז"א, שעד שם החסדים מכוסים. חסדים מכוסים הוא כמו התיאור כאן שהמדה לא מורגשת. המושג שהמדה לא מורגשת נקרא בכתבי האריז"ל חסדים מכוסים. החסדים המכוסים הם עד לחזה, ואמרנו שההמשכה שם היא על ידי היסוד שבחזה – שממשיכים את המדה המכוסה שעדיין נמצאת בחזה, כלולה בשכל. אחר כך, הגילוי הלב בכתבי האריז"ל מתאים לשני שלישי התפארת המגולים – כבר יוצא מכלל יסוד אמא, כבר חסד גלוי בלב. לפי זה היסוד התחתון של הבינה הוא בעצם היציאה מהרחם של האם – שם השער האחרון, עיקר השער, השער של יסוד אמא שהמדה יוצאת ממנו ומתגלה בלב לגמרי.],

[כעת נותן עוד דוגמה. יש חמשה פרצופים, אז יכולנו לעבור על שלשת היסודות שבכל אחד – אריך, אבא, אמא, ז"א ונוקבא. הוא התחיל מאמא, כמו שתמיד בחב"ד מתחילים מאמא, מהתבוננות. כעת יתן לנו בקיצור עוד דוגמה, איך הכלל עובד באריך, ברצון, וישאיר לנו להבין איך עובד באבא ובז"א ובנוקבא. נותן דוגמא של אריך, שהוא רצון:] וכמו ברצון ה[יסוד ה]א' שרוצה להתחכם [החכמה היא אבא, לא אריך, וכל היסודות הם להמשיך למטה – לחכמה. ביסוד הראשון, היסוד של הפה דאריך, הוא רצון להתחכם – כמו השכל הנוטה למדות.] ועדיין לא יש התעוררות התחכמות [שום חכמה, רק רצון, כי עדיין פרצוף אריך.], והב' כמו שמתעורר להתחכם בכח הרצון והוא עדיין בכח השכל הכלול בהרצון, והיינו שכח השכל עומד להתחכם טרם שמתחכם עדיין],

כאן יש ווארט ממש יפה, שאפשר להשליך על כל מיני דברים – שרצון למשהו הוא עדיין לא התעוררות לאותו דבר. זה חידוש, הייתי חושב שאם אני רוצה – רוצה חזק שמשיח יבוא – אני כבר מתעורר. מה הכוונה מתעורר? שאני הולך לעשות משהו. מה הוא אומר כאן? שלרצות, גם לרצות חזק, זו עוד לא התעוררות. ההתעוררות היא שלב שני. אתה רוצה משהו מחוץ, אבל הכל עדיין בתוך פנימיות פרצוף הרצון – לא התחיל לצאת החוצה. מהי יציאה החוצה? התממשות. כולנו רוצים משיח, השאלה אם אתה מתעורר להביא את המשיח, אם אתה מתעורר לעשות משהו בנידון. התעוררות עדיין לא אומרת שאתה ממש פועל – הפעולה היא כבר הדבר השלישי – אבל לפחות יש לך התעוררות. אם יש לך התעוררות קרוב לודאי שגם תעשה משהו, תגיע ליסוד השלישי ותעשה משהו בפועל.

איך שהוא מסביר את שלשת יסודות הרצון הכי טוב להשליך על פרצוף המלכות, היות ש"נעוץ סופן בתחלתן". אם עיקר היסודות הם להמשיך למטה – מהם בכלל היסודות של המלכות? בכל פרצוף היסודות הם להמשיך לפרצוף הבא, אבל מה במלכות? להמשיך את המלכות למטה, לתוך המציאות, לתוך הלעולמות התחתונים, לעולם שלנו, לעשות לו יתברך דירה בתחתונים ממש. יש נטיה לכך במלכות, אבל רצון זה עדיין אינו התעוררות. אחר כך יש התעוררות לכך, ובסוף פעולה להמשיך את המלכות בשטח. זה ענין גדול – להבין שלא מספיק לרצות. אני מדגיש כי יש כאן חידוש – "אין דבר העומד בפני הרצון", או בלשונם "אם תרצו אין זו אגדה", שהעיקר הוא הרצון – אבל כאן מוסבר שהרצון הוא רק ההתחלה, עוד לפני ההתעוררות שגם היא שלב בדרך למעשה בפועל. איך עוברים שלב? איך אתה מעורר את ההתפעלות הזו?] תעבוד, צריכים לעבוד...

נקרא שוב:

וכמו ברצון הא' שרוצה להתחכם ועדיין לא יש התעוררות ההתחכמות [כולם כאן רוצים להיות חכמים, אבל זה עדיין לא אומר שיבוא בבקר ויפתח את הספר. הרבי מדבר על לקבל החלטות טובות – איפה החלטה טובה נמצאת? לכאורה ביסוד השני – התעוררות, קבלת החלטה. ברצון עדיין אין התעוררות, אין החלטה – אחר כך באה החלטה שתקום בבקר ותלמד את המסכת. עדיין אתה לא לומד, אבל כבר קבלת החלטה.], והב' כמו שמתעורר להתחכם בכח הרצון והוא עדיין בכח השכל הכלול בהרצון, והיינו שכח השכל עומד להתחכם טרם שמתחכם עדיין, והג' כמו שבא בהתחכמות בפועל [שהוא כבר מעבר מפרצוף אריך לפרצוף אבא – שמתחיל להתחכם, זוכה לברק המבריק על השכל. הברק של אבא יוצא מהיסוד השלישי של פרצוף אריך – גם דימוי חשוב. אם כן, את הדוגמה הזו של ג היסודות ברצון הוא אמר בקיצור נמרץ. בבינה הוא האריך כמעט שני פרקים.], וזהו ריבוי מדריגות טוב היינו ריבוי היסודות [כל מדרגת יסוד נקראת טוב, "רוב טוב".], וזהו גם כן ובטובו מחדש שהוא ההמשכה ממדריגה העליונה ["טובו" העצמי, היסוד של העצמות, יסוד עתיק. כל המדרגות כאן היו מאריך ומטה, אבל הטוב העצמי – שרש כל הטוב של סדר השתלשלות – הוא "טובו" העצמי, שהסברנו קודם שהוא אור הגנוז, "וירא אלהים את הטוב לגנוז". הוא גם בחינת אצילות שלמעלה מ-ג יסודות, שהם כנגד בי"ע שבכל פרצוף. מ"טובו" מחדש את כל ה'טוב'ים, כל היסודות של הפרצופים.], שהרי הפרש גדול בין המדריגה הראשונה שבהיסוד שבכל פרצוף שהוא רק המשכת אותה המדריגה עצמה ובין שהיא לעורר המדריגה שהיא מהות אחר ממנה [הבדל בין היסוד שבפה והיסוד שבחזה, בלשון האריז"ל.], ובפרט בהמשכהלהיות התגלות המהות האחר [היסוד שבברית], ועל כן ההעלאה וההמשכה בבחינת יסודות הנ"ל הרי זה גם כן התחדשות [מובן שבהכל יש התחדשות. כל אור שיורד למהות אחרת מתמעט, וממילא מובן שצריך לחדש אותו, ומהמדרגה העליונה – "בטובו" – יש התחדשות תמידית של כל המדרגות, כפי שיסביר כעת.], והנה רמ"ז פר' פקודי דר"ך ע"ב כתב דיסוד אבא בחינת אצילות שבו גנוז [כלומר, גנוז רק בעצמו, ולא מתגלה החוצה בכלל – אפילו לא בנטיה לצאת החוצה.] ובי"ע שבו מאירים בזו"נ [כלומר, לפי הרמ"ז הזה הוא מוסיף לנו מדרגה רביעית. עד כה דברנו על שלשה יסודות, אבל הדגיש כל פעם שגם העליון הוא לא העצם אלא רק הארה. כעת מוסיף שמעל ג המדרגות יש עוד מדרגה, היסוד העצמי כביכול. הרמ"ז מסביר זאת לגבי פרצוף אבא – שהיסוד העליון שלו הוא האצילות דאבא. אבא בכלל הוא כנגד אצילות – אבא מקנן באצילות – אז האצילות שבו נקראת אצילות שבאצילות. מוסבר באר"י ובחסידות ששם שרש נשמת משה, וכך לגבי כל הרביים – השרש שלהם באצילות שבאצילות. לעומת זאת הבי"ע שבו נמשכים למטה, יסודות להמשיך את האור לחוץ.], ובחינת בי"ע הן בחינת בינה וזו"נ ואצילות הוא בחינת חכמה שבהחכמה [גם חידוש של האריז"ל, שבכל פרצוף את כל האבי"ע שלו – חכמה, בינה, מדות ומלכות שבו.], הנה לפי זה הרי הג' יסודות שבכל פרצוף זהו בי"ע שבו [שוב, זה נושא גדול וכללי בכתבי האריז"ל, שכל פרצוף כולל אבי"ע, וכעת מוסיף שכל הענין של שלשת היסודות הם הבי"ע שבכל פרצוף. כלומר, מה שבפרצוף יש נטיה לפרצוף הבא, אך לא יצאה ממנו בכלל – זו הבריאה של הפרצוף; מה שמתעורר בתוך עצמו ענין הפרצוף הבא הוא היצירה שלו; מה שממש יוצא ממנו הוא העשיה שבו – פירוש נוסף ב"אף עשיתיו", שזו כבר ממש יציאה החוצה ולכן כתוב "אף". כך יתפרש ש"אף" הוא התכלית – "אף" לשון אפילו, אפילו "עשיתיו" ולא רק נשאר בתוכו.], ואצילות הוא בחינת החכמה שבכל פרצוף והוא בחינת אור הגנוז [אם כן, יש בחינת "אור הגנוז" בכל פרצוף, אך בכללות "אור הגנוז" הוא אצילות, ובכללות הוא אצילות דכללות, אור אין סוף שלפני הצמצום, ועל האור הגנוז כתוב "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית", מחדש את כל היסודות. אמרנו שמדרגה זו היא שרש נשמת משה רבינו, ו"אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא".], והענין הוא דהנה בבינה [חוזר לדוגמה העיקרית של המאמר.] הן שערים ובחכמה הן נתיבות ל"ב נתיבות חכמה כמאמר בשלשים ושתים נתיבות פליאות חכמה [המקביל לשערים בבינה הוא נתיבות בחכמה. הנתיבות הן "פליאות" – מתאים להסבר של הרבי שעצם השכל, האצילות של המדרגה, הוא אלף לשון פלא. זו המדרגה שצריכים להמשיך – המדרגה העליונה שצריכים להמשיך לגולה כדי להפוך אותה לגאולה. ומה ההבדל בין שער לנתיב?], והנה שער עשוי לרבים דוקא פתוח פתח רחב שיצאו ויכנסו בו כל מי שירצה כקטן כגדול [שיהיה "נודע בשערים בעלה", שכל מי שירצה יכנס – גם קטן וגם גדול. שערים הם כדי שגם אני, איפה שאני לא נמצא, אוכל להשיג השגה, ואילו נתיבות הם ליחידי סגולה – נשמות מיוחדות. ואף על פי כן הנתיבות במקיף, אור הגנוז של הנתיב – עליו נאמר "נתיב לא ידעו עיט", פסוק שתיכף יביא – גם יוצא ובעצם מחדש את השערים. יש נתיב עליון שאינו רשות הרבים, הוא רק ליחידי סגולה כמו משה רבינו, והוא מחדש את כל השערים, שהם כדי שכל אחד ואחד – "כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה" – יוכלו להשיג אלקות. (אפילו רשע נכנס בשער.) שער הוא אחד משבעת השערים בלשון הקדש שיש בהם משמעות בכל ששת הצירופים. אם אמרת רשע, מה עוד יש בשער? נלך לפי הסדר החל משרש שער – שרע (להתשרע), ערש (מטה, כמו מטה של תינוק), עשר (גם מספר וגם עושר; השערים הם כדי שתלמד טוב ותבין עד שתצליח במבחן ותקבל עשר), רשע (מי שמקבל עשר יכול להתדרדר...), רעש (אחרי שמתדרדר זה מה שנשאר...). משמעותי שדווקא למלה שער – שהיא בשביל רבים – יש את כל הצירופים. איך מציירים אותם? כמו מגן דוד.], כך בחינת שערים דבינה הכל נכנסים והכל יוצאים בהם, וכמו בהשגה אלקית הרי הכל אפילו היותר קטנה הרי היא השגה [יש השגות גדולות ויש השגות פשוטות – אבל כל השגה היא השגה. למי מתאימה השגה קטנה? למי שיש לו כלי קיבול קטן, שכל קטן. אבל השגה קטנה היא גם השגה – ונותנים אותו למי שיש לו שכל קטן. כמו מורה בכתה, שנותן לכל תלמיד השגה – משהו אמתי. אי אפשר לומר שיש אחד שאין מה לתת לו. ההשגות הן מכח השערים.], וכמו שערי גן עדן שהנשמות נכנסות שם גם הקטן שבקטנים יש לו כניסה לשם לפי ערך כלי השגתו המצומצם [העיקר כדי להגיע לגן עדן הוא להיות אדם טוב, לא דווקא להיות חכם – אז לכל נשמה יש דרך להגיע לגן עדן, בסוף תגיע לשם.], והיינו לפי שהאור האלקי מתפשט ומתצמצם להשפיע השגת אלקות שכל מי שירצה להשיג יוכל להשיג, שהרי כללות ההשתלשלות הוא בגין דישתמודעון ביה [ה' רצה שישיגו אותו.] וידוע דעיקר התחלת ההשתלשלות הוא מבינה, דמוחין דאבא הןלמעלה מהשתלשלות, ועל כן שערי בינה הוא מה שהאור האלקי מתצמצם להיות בבחינת השגה לכל מי שרוצה להשיג לכל חדא וחדא לפום שיעור דיליה [כך מפרשים שער.],