1

בע"ה

ספר המאמרים תש"ה (24)

ד"ה "זה היום תחלת מעשיך" (9)

ר"ח כסלו ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[לפני שחרית]

כל שבוע לומדים ניגון חדש. הראשון היה ניגון של רבי הלל, השני ניגון שאהב המשפיע ר' שלמה-חיים ולפני שבוע היה ניגון של רבי שלמה מצ'צ'ניק, בעל המנגן של אדמו"ר הזקן, שנקרא ניגון השתפכות הנפש. עכשיו ר"ח כסלו, אז נלמד ניגון חסידי אדמו"ר האמצעי.

אנחנו פה בפרק ח באמצע. הרבי מסביר את ענין היסודות. לכל פרצוף יש את היסודות שלו, והוא מתחיל להסביר מפרצוף הבינה, אמא. הוא אומר שעצם ההשגה באלקות היא למעלה מחמשים שערי בינה, ושער הוא פתח כדי להמשיך את הענין למטה. גם נכנסים ועולים דרך השער, אבל העיקר הוא המשכה. אז הוא אומר שבעצם ההשגה, המדה ששייכת להשגה היא בבחינת העלם שאינו במציאות. אחר כך האדם מתחיל לדון, שקלא וטריא עם סברות לכאן ולכאן – לכל סברא יש מדה, אבל הוא לא הכריע. אין עדיין סברא מוכרעת. בשקלא וטריא כל המדות הן, אפשר לומר, בהעלם שישנו במציאות, אבל המדה הספציפית שעתידה להיות עדיין לא ברורה. רק כשהוא מגיע למה שנקרא "דעת נוטה" – שמקביל אצלו לביטוי היפה "דעת המכריע" (שהוא גם ישתמש בו) – שדעתו נוטה למדה מסוימת, ואז יש מדה ברורה. הכל עדיין בשכל, בלי התפעלות – גם לא התפעלות בשכל – אבל דעת נוטה למדה מסוימת. זה כמו שהוא יסביר ביחס לבית הלל ובית שמאי, שלכל אחד יש את הנטיה שלו. גם בעצם ההשגה יש את הנטיה שלו, רק שכל עוד שעסוק בהשגת עצם הענין אין לכך שום ביטוי – רק כשמגיע לדעת המכריע.

ובכל סברא וסברא הרי יש לה מדה מחוייבת ממנה אם כן הרי לפי הסברות שונות משתנות המדות הבאות מזה ואם כן הנה כל זמן שהוא בפלפול הסברות אינו יכול עדיין לבא אל המדה, וגם מצד ההשגה הרי הוא למעלה מהמדות עדיין [כפי שהסביר קודם.], וזוהי שהטיית השכל לחסד ולדין הוא על ידי הדעת הנקראת דעת נוטה [שלשכל כבר יש נטיה ברורה, במדה מסוימת, זו דעת נוטה. זו הדרגה הראשונה של חמשים שערי בינה, שההשגה מתחילה להמשך למטה. מדרגה זו מקבילה ליסוד העליון ב-ג היסודות שהוא מסביר.], כי הדעת הוא הכרעת הענין באופן כך או כך ומזה בא אחר כך לידי מדה [ממש, בהתפעלות. בדעת הנוטה אין עדיין התפעלות, אבל יש נטיה ברורה בשכל.], וגם שהדעת מטה את השכל להיות בבחינת שכל הנוטה כלפי חסד או דין דהשכל וההשגה עצמה היא למעלה עדיין מהטיית המדות והדעת מטה את השכל לבא לידי מדה וכאשר נפתח מן השכל וההשגה פתח לדון על פי זה לזכות או לחוב נקרא שכל המטה כלפי חסד או שכל המטה כלפי דין ופתח זה [של הדעת הנוטה] נקרא שער [שאינו השכל עצמו, אלא כדי להמשיך את השכל למטה, לכיוון המדות.] שזהו ירידה מעצם השכל שבא לידי הטיה למדה [זהו היסוד העליון, שבקבלה נקרא היסוד של הפה של הפרצוף – היסוד שבתוך הפה, הלשון. בשיעור הקודם הסברנו שהדבר מזכיר את מה שכתוב "דעת גנוז בפומא" – ש"דעת נוטה" גנוזה בתוך הפה.],

ועם זה הנה ההמשכה היא ההשגה עצמה [לא מדה, אלא הארה מההשגה – אבל מההשגה עצמה, לא מדה.] שבא בבחינת הטיה והמשכה [לא מחוייב שלרב שפוסק את הדין יש התפעלות, אלא שהשכל שלו נוטה למשהו – יש פסק, הלכה למעשה, ש"המעשה הוא העיקר", אבל הוא עדיין למעלה מנגד התפעלות מדות.], וכמו כאשר מהשכל והסברא בא לידי פסק דין על ידי דעת נוטה הרי זו הטיית והמשכת ההשגה שבשכל אל המדה [כמו שאמרנו קודם, שתלמידים שלומדים גמרא בישיבות לא מגיעים לפסק דין – לא עסוקים בהכרעת הסברא אלא בפלפול לכאן ולכאן], אבל אינו עדיין התפעלות המדה [זה עיקר הווארט, המלה התפעלות – ביסוד העליון אין עדיין התפעלות. יש נטיה ברורה, אך לא התפעלות.] היינו שמתפעל בהמדה עצמה בחסד או בדין כי אם הוא הטיית השכל שמחייב החסד או הדין [כשפוסק "פלוני אתה זכאי" או "פלוני אתה חייב" לא אומר שמתפעל בכלל, ואולי ההיפך – שהתפעלות, אם תהיה, תפריע ותקלקל לו את שורת הדין], ועם היות שזוהי ירידה מעצם ההשגה בכל נשמה לפי מדריגתה [לכל נשמה יש שרש, ומי שמכריע לחסד זה כי הנשמה שלו משרש החסד – אבל זה לא בגילוי, לא בהתפעלות של מדה, רק אחרי התעסקות (דיון, סברות והכרעה), אך ברור שנטית השכל היא לפי השרש של הנשמה, כפי שתיכף יסביר.], כמו בהשגת הנשמות למטה שמחולקות הן הרי אין זה שנעשה מזה מדה והתפעלות שהוא מהות אחר מן ההשגה [הנטיה של בית הלל לחסד ובית שמאי לדין אינה התפעלות אלא נטיה של השכל עצמו.], כי אם שזהו מה שההשגה באה בציור של מדה [ביטוי ציורי יפה – יש ציור של חסד וציור של דין, בלי התפעלות. כמו כמו ציר טוב, שיודע לצייר אחד כועס או אחד אוהב, זה לא אומר שיש לו מדת האהבה בכלל – רק שהוא מוכשר. הרבי הריי"צ מאד אהב את חוש הציור. בכלל, כתוב שבכל הלימוד בתורה צריך חוש הציור – לצייר את מה שלומדים. אבל כדי להגיע לפסק הלכה צריך ציור של מדות, אבל זה לא מדות בעצמן. "בטחו בהוי' עדי עד כי ביה הוי' צור עולמים". חז"ל דורשים "אין צור כאלהינו" – "אין צייר כאלקינו". ה' בעצמו הוא צייר, שממשיך מההשגה דרך חמישים שערי בינה – הוא נותן ציורים. גם אצל ה', בציורים שלו אין התפעלות – אפשר לומר שכל גדר הספירות למעלה הוא ציור. מהו חסד למעלה? ודאי לא התפעלות כמו ההתפעלות שלנו, אבל הוא ציור של חסד. בכל אופן, זה ביטוי יפה – ציור של מדה.], והרי זה יציאה פנימית עדיין שלא יצאה עדיין לחוץ להיות מזה מהות אחר [מאשר שכל] דהיינו התפעלות מדה [כל התפעלות מדה היא חיצונית – כל מדה היא יציאה, הראשונה כאן היא "יציאה פנימית" והתפעלות מדה היא חיצוניות. לכן חסידים 'חששו' מרגש, כי יש בזה חיצוניות, כמו שלמדנו – אבל זה לא נכון, התכלית היא להגיע להתפעלות מדות. אפשר לדרוש על זה "אמצאך בחוץ" – שאת ה' עצמו מוצאים דווקא במדות, "בחוץ", בהתפעלות אמתית. בהשגה לא מוצאים אותו, שהרי "תכלית הידיעה שלא נדע", אלא רק בהתפעלות מבוררת ואמתית.], וכמו בהשגות הנשמות בגן עדן שמשיגים אלקות ונהנין מזיו השכינה כל חד לפום שיעור מדריגתו אם הוא מבחינת החסד או מבחינת הגבורה [אין שם התפעלות מדות, אבל יש שם שערי בינה.], דכל נשמה יש לה שרש ומקור מיוחד במדות עליונות, וכידוע שהנשמות מושרשות בז"א דאצילות וגן עדן הוא ספירת הבינה [יותר גבוה מז"א, מגן עדן שהוא ספירת הבינה] נמשך ההשגה בכל נשמה לפי מדריגתה [בנשמות נאמר "חי הוי' אשר עמדתי לפניו", ש"כל נשמתא ונשמתא הוי קיימא בדיוקנא קמיה מלכא קדישא", שהוא ז"א, אבל גם בגן עדן יש לכל אחד שרש ומשם נמשכת לו השגה לפי שרשו.], כמו בהשגת הנשמות למטה שמחולקות הן בהשגתן בבחינת חסד וגבורה, [סוף כל סוף מגיע לדוגמה העיקרית:] וכמו בית שמאי ובית הלל [ידוע שמשה ר"ת משה-שמאי-הלל, ששוה "לעיני כל ישראל", או מחלוקת-שמאי-הלל – ששוה 1000, אלף אורות שמשה קבל מסיני – בקדימת שמאי להלל. זה הרמז למה מקדימים את שמאי. יש עוד טעמים, על פי נגלה, למה מקדימים את שמאי בכל מקום – אף שקבל את תפקידו אחרי הלל, הוא יותר צעיר מהלל, ועוד יותר ש"בית שמאי במקום בית הלל אינה משנה" בכל זאת בית הלל מקדימים את דברי בית שמאי לדבריהם. זה גם מסימני הענוה והשפלות של בית הלל, שבזכותם הלכה כמותם. אבל בסוד שמאי קודמים, אף שהם גבורה – בדרך כלל חסד קודם לגבורה, אבל בשרש אצל משה שהכל נכלל שמאי קודם להלל, ולכן הוא קודם. הרבה פעמים בחסידות כתוב בית הלל ובית שמאי, אך כאן מקדים בית שמאי לבית הלל (אף שקודם כתב חסד וגבורה).] שהשגת בית שמאי היה בהטיה לגבורה ובית הלל היה הטיית השגתם לחסד [שוב, עדיין לא מדות אלא בהשגה – הטיית ההשגה היא היסוד העליון של הבינה.], כמו כן הוא בהשגת הנשמות בגן עדן [כמו ב"ה וב"ש למטה.] שכל נשמה השגתה הוא לפי אופן שרשה אם בבחינת חסד או בבחינת גבורה, והרי הכל הוא השגה לא מדה [כלומר, כל הפרק רק להבין את היסוד העליון – נטיית השכל. בפרק הבא יהיו שני היסודות הבאים, שתי מדרגות של התפעלות.] רק שההשגה היא כפי אופן שרשה בחסד וגבורה [לשם הדעת נוטה אחרי כל הפלפול וכו'.], וכמו המחלוקת דב"ש וב"ה בכללות ענין העליה דנשמות ישראל [מענין, כלל גדול, שהוא מביא מחלוקת שהיא האב טיפוס לכל המחלוקות שלהם. הרבה פעמים בנגלה אומרים שההבדל ביניהם שלפי בית הלל "אזלינן בתר בפועל" ולפי בית שמאי "אזלינן בתר בכח" – יש שיחות של הרבי ודובר על כך הרבה. יש כל מיני דוגמאות של מחלוקות, המון מחלוקות, וזו הדוגמה העיקרית, אבל לפי החסידות מוסבר כאן מהי המחלוקת העיקרית שאפשר לפיה להבין את הדעות שלהם בכל הש"ס.] שנחלקו בענין הריקוד לפני הכלה שזהו מה שנשמות ישראל נקראו כלה מלשון כלתה נפשי [כלות הנפש להתייחד עם החתן העליון. והמחלוקת היא בכל סדר העבודה של עלית נשמות ישראל.], דבית שמאי אומרים כלה כמות שהיא [משבחים אותה כפי שהיא, במדת האמת – דורשים את הפסוק "מדבר שקר תרחק". לא לשבח את הכלה בדבר לא אמיתי כי אסור לשקר. כעת הוא מסביר:] דהיינו [שסדר העליה של נשמות ישראל חייב להיות] בדרך מלמטה למעלה [אם העיקר העבודה היא שאדם יעלה, הוא צריך לדעת איפה הוא נמצא כעת – מה המציאות שלו למטה. זה כלל גדול כאן – בית שמאי אומרים שכל עליה היא מלמטה למעלה, לא בהארה אלקית מלמעלה, הכל הוא המציאות. לכן צריך לדעת בדיוק איפה אתה – להסתכל במראה ולהכיר את עצמך. זה נשמע סדר של בעל תשובה, אבל עם הרבה מוסר – צריך לדעת בדיוק מי הוא, עם כל השפלות, ואז צריך להתחיל לעלות. כל זה כדעת בית שמאי ששרשו בגבורה, ולכן תופס את עיקר עבודת ה' מלמטה למעלה.] ובית הלל אומרים כלה נאה וחסודה ואפילו היא חיגרת כו' שזהו בדרך מלמעלה למטה [לשבח בדבר שאין לה היינו המשכת אור מלמעלה. מי שהשרש שלו בחסד תופס שעיקר עבודת ה' הוא תמיד מתוך הארה מלמעלה למטה, והעבודה לתפוס את הגוזמה ולאמת אותה, לנצל את המשכת האור המקיף מלמעלה. שוב, שתי השורות האלה הן יסוד היסודות מהי עבודת ה' בכלל ומה ההבדל בין בית הלל לבית שמאי.] שכל זה הוא ההשגה [לא התפעלות מדות – לא מכלה כמות שהיא ולא מכלה נאה וחסודה – אלא הכרעה בהשגה.] באופן העבודה כללית אם באופן כך או באופן כך [זו הדוגמה, ב-ה הידיעה, של היסוד העליון של פרצוף אמא – דעת נוטה. זו לא עצם ההשגה, אבל עדיין בהשגה, ללא התפעלות. חשוב, שאף על פי שמדברים על חתן וכלה, שלכאורה יש התפעלות בעצם הנושא, אבל שניהם יכולים לדבר הנושאים האלה בלי שום התפעלות, אלא רק בהשגה. "כיצד מרקדין" – לא הריקוד עצמו, שיש בו התפעלות, אל הדעה – כיצד מרקדים כדי להעלות את הכלה.].

[הכל  זה רק חסד או גבורה? מה עם שאר המדות?] לא, חוץ מבית הלל ובית שמאי יש עוד תנאים – יש שרשים בכל המדות. אבל כמו שכל שרשי הנשמות בסוף הן או משרש קין או משרש הבל, כך נותן את הדוגמאות העיקריות של חסד וגבורה. שרש כל המדות הן בדעת, שם יש עטרא דחסדים ועטרא דגבורות – יש ה חסדים ו-ה גבורות, וצריך לומר שמכל חסד ומכל גבורה נמשך פסק באופן אחר.

קיצור. יבאר דטוב עין עינא דעתיקא [תיקון פקיחא, כפי שקראנו מהאדרא, ש"חייכאן תדיר, חדאן תדירא"], א) דלית בה שמאלא, ב) מקור ההשפעה יסוד הוא טוב [כל יסוד הוא טוב] ט"ו יסודות [ט"ו ווין של "אמת ויציב" – "בווין תתקטר", כל יסוד הוא נקודת התקשרות.], ג' יסודות בכל פרצוף דה' פרצופים, רוב כל [יש ביטוי בתורה "בשמחה ובטוב לבב מרב כל". מה זה "רב כל?" כל בגימטריא] נ' שערי בינה כניסה העלאה יציאה המשכה [התכלית היא היציאה, ההמשכה למטה.], [מתחיל להסביר את היסודות בפרצוף אמא.] יבאר דעצם בינה השגה שלמעלה מנטיה לחסד וגבורה כמו עצם ההשגה בגדולת או רוממות ה' [גדולת ה' שייכת לאהבת עולם ורוממות ה' שייכת לאהבה רבה.] למעלה מהתפעלות אהבה ויראה, ויבאר דגם הסברות הם למעלה מהמדות שבאות רק על פי הדעת המכריע [כאן בקיצור כבר קורא לזה לפי הלשון היותר רגילה בחסידות, "דעת המכריע". לפי זה "דעת המכריע" ו"דעת נוטה" הן אותו דבר. ידוע הרמז ש"דעת המכריע" שוה דעת משה, המכריע שוה משה. משה הוא ודאי גם עצם השגה, אבל בסוף הוא כללות הדעת של כל עם ישראל. מכאן הרמז הנ"ל שמשה ר"ת מחלוקת שמאי הלל הוא משה שמאי הלל. "דעת המכריע", דעת משה, שוה הרבה דברים חשובים – אחדות פשוטה, במתמטיקה זו הפירמידה של 13, דוד מלך ישראל חי וקים", ימות המשיח.].

נסיים בעוד כמה רמזים במחלוקת העיקרית של בית שמאי ובית הלל, "כיצד מרקדין לפני הכלה":

איזו מלה אפשר לעשות מראשי התיבות של "כיצד מרקדין לפני הכלה"? מלכה. חתן דומה למלך והכלה למלכה. רמוז כאן שכוונת הריקוד לפני הכלה הוא לעשות אותה מלכה – העלאת הכלה. גם בתוך מלכה יש את המלכה כלה, אבל המרקדין – שהוא העיקר – הוא ה-מ שעושה מהכלה מלכה. כתוב שלעתיד לבוא, כאשר משיח יבוא, הלכה כבית שמאי. בעולם הזה בית שמאי בטל ומבוטל, "בית שמאי במקום בית הלל אינה משנה". למה מזכירים אותו אם בכלל לא מתחשבים בדעה שלו? אחד הטעמים, על פי קבלה, שלעתיד לבוא תהיה הלכה כמותו ולכן צריך לדעת מה הוא אומר. כל השאלה היא מתי זה מתחיל – אם כבר צריך לחיות עם משיח אולי זה כבר התחיל. יש דברים שהלכה כבית שמאי, מצד ההתכללות. ב"כיצד מרקדין לפני הכלה" הלכה כבית הלל, אבל כשלומדים על שפלות בפרק בעבודת ה' לומדים לא לסמוך על גילויים – צריך להתחיל הכל מלמטה למעלה – זה לכאורה כבית שמאי.

למה בית שמאי הם מלמטה למעלה? "בנין המלכות מן הגבורות", והמלכות מצד עצמה היא מלמטה למעלה. יש משהו שבית שמאי יותר מזוהים עם הכלה. אפשר לחשוב שאם בית הלל משבחים את הכלה הם מאד מזוהים אתה, אבל לא ככה – בית שמאי הם הכלה בעצמה. הכלה היא "ידע איניש בנפשיה", יודעת מי היא ולא רוצה לרמות. בית הלל הם כמו החתן, שמשבח את הכלה – אפילו כתוב בגמרא ככה, שאם החתן החליט להתחתן עם הכלה הוא חושב שהיא יפה, אחרת לא היה מתחתן איתנה. בית הלל הם הז"א, שבנינו מהחסדים, אבל בית שמאי הם הכלה שבנינה מהגבורות. אם רוצים לבנות את המלכות צריך לדעת שמתחיל מלמטה, תלוי בנו. צריך לדעת שתלוי בה, וצריך בדיוק לדעת את המציאות כפי שהיא ולהתחיל מלמטה. אנחנו יושבים כאן, יש מי שמסתובב ברגע הזה ממש בתל אביב ועושה דברים משונים, וגם אנחנו חושבים דברים משונים – אולי יותר גרוע ממה שהם עושים. זה המציאות, זה מה יש. אם רוצים לבנות את המלכות, לתקן פה משהו, צריך להתחיל מלמטה – להכיר טוב טוב את המציאות, "כלה כמו שהיא". מי אומר זאת? המציאות. יש לה אמון שאפשר להתרומם, אבל אני יכולה להתרומם רק מאיפה שאני, לא ממקום מדומין. אבל החתן שבא מלמעלה אומר "כלה נאה וחסודה" בכל מקרה – "חן אשה על הבעלה" – אפילו אם היא חגרת או סומא, כי החסד שייך לז"א, מלמעלה למטה.

עוד כמה רמזים בזה: כמה שוה "כלה נאה וחסודה"? בדיוק 200, ר. כמה שוה "כלה כמות שהיא"? 837. כעת נראה דבר יפה. נקח את ראשי התיבות וסופי התיבות של שני המאמרים יחד – "כלה כמות שהיא" ו"כלה נאה וחסודה" – שוה 837, בדיוק כמו מאמר בית שמאי, וממילא אמצעי התיבות הם בדיוק כמו מאמר בית הלל. אם כן, בית שמאי הם המציאות החיצונית, ר"ת וס"ת, ובית הלל הם הפנימיות – זה מתאים, כי החסד מתלבש בתוך הגבורה. יחד עולים 1037 – ביטוי משיר השירים שגם מייחד את דעות בית שמאי ובית הלל, "עורי צפון ובואי תימן". צפון הוא שמאי, גבורה, ותימן הוא הלל, חסד. ר"ת של הביטוי הם עצות – "עצות מרחוק אמונה אמן". צריך לעורר את הצפון וצריך וצריך לבוא לתימן. אם מחלקים למרכיבים הראשוניים, 1037 הוא כפל של 17 ושל 61, אין ו-טוב. בקבלה הוא אני פעמים והו – "אני והו הושיעה נא", הנגלה כפול הנסתר. אם אני מחבר בית שמאי ל"כלה כמות שהיא" אני מקבל 1600, 40 ברבוע, מספר יפה. אם אני מחבר את בית הלל ל"כלה נאה וחסודה" מקבלים רבוע עם הכולל – 677, הוי' ברבוע ועוד אחד – מספר שהוא עיקר סוד החתונה, כי עולה אור-מים-רקיע, המשכת הזרע.

רק ר"ת של שני המאמרים יחד שוים הלל-שמאי, שעולה יצחק-יצחק (הממוצע של הלל-שמאי הוא יצחק). סופי התיבות לבד יוצאים 5 יותר, 421, מספר השראה ששוה לפסוק "ונח מצא חן בעיני הוי'", הרמוז בתוך המאמר של בית הלל "כלה נאה וחסודה" – נאה-חסודה ר"ת נח-חן. כמו שאמרנו קודם "חן אשה על בעלה", חן כלה על חתנה. סופי התיבות של שניהם יחד "ונח מצא חן בעיני הוי'".

כל הרמזים לומר ש"אלו ואלו דברי אלהים חיים", כפי שנאמר על בית שמאי ובית הלל, וזה אב הטיפוס של המחלוקת שלהם. גם על פי הלכה בסוף, צריך בפנימיות לחבר אותם יחד. עיקר התכל'ס הוא לחבר אותם, ולשם כך צריך להיות "פלא יועץ" שדברנו ביום חמישי בלילה – "עצות מרחוק אמונה אומן", "עורי צפון ובואי תימן".