בע"ה

כינוס ילדים כ' טבת

אור ל-כ טבת סז – רמת אביב

סיכום שיעור הרב יצחק גינזבורג[1]

היום ההילולא של הרמב"ם. הרבי מאד רצה שנלמד את הרמב"ם ונעסוק בו. יש גם פתגם "ממשה [רבינו] עד משה [בן מימון] לא קם כמשה". הרמב"ם סיפר שבלילה אחר שגמר לכתוב את משנה תורה בא אליו בחלום אביו, מימון, ועוד יהודי מאד מהודר שאינו מכיר – שניהם באו לומר לו ישר כח על חיבורו היד החזקה. אז מימון, אביו, אמר – דע לך בני שזה משה רבינו, שרצה לראות מה כתבת, והסתכל ומאד מצא חן בעיניו, ולכן אומר לך "ישר כחך". אם כן, לא רק שיש את הפתגם המפורסם "ממשה עד משה לא קם משה", אלא שמשה רבינו עצמו בא לומר תודה לרמב"ם על שכתב כל ההלכות של "תורה צוה לנו משה", שבא מישהו ומלמד כל תורת משה. אפילו כתוב שיש זכות לרמב"ם, שחוץ מתורת משה רבינו עצמו, לא היה עד אז שום ספר כזה שהועתק (זה לפני הדפוס) והגיע עד לעשרת השבטים בחייו ממש. ידוע שהרמב"ם הגיע עד תימן – ושם פוסקים ונוהגים על פיו – אך יותר מכך, שגם בחייו, זה הגיע גם לעשרת השבטים. היינו, שלא רק שהרמב"ם כתב כל התורה כולה, אלא שהגיע גם לכל עם ישראל. זה קשור לזמן הגאולה, בו יחזרו עשרת השבטים – זמננו אנו. כתוב שלכל יהודי יש חלק בתורה (ובארץ ישראל) – "יש ששים ריבוא אותיות לתורה" שבכתב, וזה קשור גם לכל הלכות תושב"ע, ולכן מי שמרכז כל ההלכות גם זוכה להגיע לכל היהודים שבכל העולם.

נספר סיפור מאד חשוב של הרמב"ם כשהיה ילד קטן – סיפור שכל אחד יכול ללמוד ממנו הרבה, וזה סיפור מדהים. אביו של הרמב"ם היה רב מפורסם, הדיין של מקומו, ועד גיל שלושים וחמש למד תורה כל היום ולא רצה להתחתן (מתוך חשש שזה יפריע לו לגדול בתורה). עד שבא לו חלום שיש בעירו איזה קצב – יהודי פשוט, בעל מלאכה פשוטה – שיש לו בת, ושהוא ילך ויקח את בת הקצב ויתחתן איתה. הוא לא התייחס לחלום – הוא בכלל לא רוצה להתחתן כעת, ובטח לא עם בת הקצב, מבית ללא תורה. אמנם, החלום חזר אליו שוב ושוב, הרבה מאד פעמים, אז הבין שזה מן השמים, ובאמת צריך לקיים את מה שאומרים לו. אז הלך לקצב, ואמר לו שרוצה להתחתן עם ביתו, והקצב קפץ משמחה ומיד נתן את בתו. מהשידוך הזה נולד הרמב"ם, וכשהרמב"ם נולד וגדל לא היה מוצלח בלימודים (אמו נפטרה בגיל צעיר, ואז מימון נשא עוד אשה ובניה היו מוצלחים יותר בלימוד), ולא הראה סימנים שרוצה ללמוד, אז החלו לכנותו בכינוי גנאי "בן הקצב" (ושאר ילדיו של מימון היו חשובים ומיוחסים, ולמדו תורה טוב). הגיע איזה זמן שהאבא, מימון, כל כך התעצבן מהבן שלא לומד תורה, שפשוט זרק אותו מהבית. הרמב"ם, שהיה נער, הלך בפחי נפש לבית הכנסת ובכה הרבה – הלך לישון, וקרה נס שכאשר קם מהשינה הוא נהפך למישהו אחר. הרגיש שהוא מישהו חדש – שעד כה לא היה לו ראש, משיכה וחשק ללמוד תורה. כאשר קם מהשינה מצא שהוא ילד אחר – עם ראש אחר – הבין שיש לו נביעת המוחין, ושצריך לנצל זאת. הלך לר"י אבן מגאש – שאחר כך היה רבו המובהק – ולמד אצלו בשקידה והתמדה שנים רבות, בלי שאביו ידע. אז חזר לעירו, לא היה מוכר, ונכנס לבית הכנסת והחל לדרוש ולהפליא את כולם, עד שהבינו שזה בן הקצב. כך החלו חייו של הרמב"ם. זה סיפור מדהים, שהצדיק שלא קם כמותו ממשה רבינו, שכתב כל התורה, התחיל חייו כילד שלא מצליח כלל בלימודים, עד שזרקוהו מהבית. אכן, הוא בכה – וה' עשה נס, שה' עושה לכל מי שבוכה באמת כשלא מצליח להבין, ומזה נהפך לרמב"ם. זה נשמע גם כמו סיפור של הבעל שם טוב – הבעל שם טוב כל כך אהב את היהודים הפשוטים כי ידע ש"מבני עניים" דווקא תצא תורה, מיהודים פשוטים ללא יחוס. ידע שיש להם אמונה פשוטה בלב, ולכן ה' יתן להם תורה (כמו שנתן למשה רבינו), כי בנשמתם יש חכמה גדולה מאד – גם אם אינה גלויה. אם יהודי רוצה, ובפרט שקבל נזיפה על חוסר יכולתו ובוכה על כך, ה' עושה לו נס והופך להיות איש חדש. מעינות החכמה נפתחים, והוא זוכה להיות ניצוץ מעין הרמב"ם.

נסיים בעוד דבר. כתוב שיש פסוק אותו קוראים ביחס לגאולת מצרים – "רובת מופתי בארץ מצרים" (הארץ בה גר הרמב"ם) – שר"ת התיבות שלו רמב"ם. זה השרש של הרמב"ם בתוך התורה, שהיה במצרים, והצדיק עצמו הוא המופת – "מופת הייתי לרבים". מציאות של צדיק כזה היא המופת הכי גדול, ומופת זה יש גם בתוך מצרים. בזכות המופת, ה"רבות מופתי" (גם מלשון רבי), גם באה הגאולה. זה בדיוק השיחה של הרבי בדבר מלכות של השבוע הזה, שיש גם גאולה ממש בכל זמן, גם בזמן הגלות בתוך מצרים, וזה הרמב"ם, שהיום ההילולא שלו. נתפלל שזכותו יגן עלינו ועל כל ישראל, ובזכותו בכל מצב – אם איננו כפי שרוצים להיות – להתהפך לגמרי בשעתא חדא וברגעא חדא, כמו אצל הרמב"ם כילד, ואז תבוא הגאולה תיכף ומיד ממש.