"קץ שם לחֹשך" תשכ"ד (1)

אותיות א-ג

ה' אב תשנ"ד – כינר

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א^[א]

א.   רמזי הילולת האר"י

האר"י החי

ערב טוב.

הערב אנחנו נכנסים ליום ה' באב, יום הילולת האר"י הקדוש, האר"י החי. נתחיל הערב ללמוד מאמר של הרבי. מאמר שודאי נמצא לפני כל אחד. מאמר על פסוק מספר איוב, "קץ שם לחשך"[ב]. יש עדוֹת בהן קוראים את ספר איוב בנוסף למגילת איכה בתשעה באב.

לפני שנתחיל ללמוד את המאמר נאמר כמה דברים, קשר בדרך הרמז בין הפסוק הזה והמאמר הזה לבין האר"י הקדוש, האר"י החי. הרבי עצמו מדייק[ג] שדווקא האר"י זכה לתואר הזה – האר"י החי. כלומר, גם לאחר ההסתלקות, בעצומו של יום הסתלקותו מכנים אותו חי.

תיקון "צררנו" בבין המצרים

יש כמה רמזים לדבר הזה: רמז אחד הוא היום ב-כב הימים של בין המצרים. יש הרי כב ימים משבעה עשר בתמוז עד תשעה באב שהם כנגד ה-א-ב. אחר כך בקינות אנחנו אומרים את כל סדר הקינות, מגלת איכה מיוסדת על פי ה-א-ב. כמו שחז"ל אומרים[ד] שהיות ופגמנו בכל כב אותיות התורה לכן התיקון הוא לומר את הקינות, קינות אותיות תיקון [ה]. התיקון של תשעה באב הוא לומר לפי סדר האותיות. כך יש כב ימים כמנין כב האותיות.

היום הזה מבין כב הימים, ה' אב, יום הילולת האר"י הקדוש הוא יום ה-חי והוא מכוון כנגד האות צ. יש שמכונים בכל יום אות אחת בוידוי. הרי צריך לתקן מה שפגמנו באותיות. בכל יום יש אותיות אחרת – בשבעה עשר בתמוז – "אשמנו"[ו]; חי בתמוז – "בגדנו" וכך הלאה. היום הוא "צררנו" שבסדר ה-אב האות ה-חי היא צ. לכן בקבלה[ז] מקובל לומר הצדיק החי, צדיק הוא ה-חי. צדיקים גם "במיתתן קרויין חיים"[ח], עוד יותר מחייהם עלי אדמות. כך כתוב בזהר הקדוש[ט]. זהו רמז אחד מאד חשוב, שהאות של היום בתקופה הזאת היא האות צ והצדיק הוא חי.

"צררנו", יותר מכל מלה אחרת, מרמזת לכללות התקופה. הרי התקופה נקראת "בין המצרים" מלשון צר, מצר. מבין אותיות הוידוי, המלה שמבטאת בפירוש, בהדיא, את הבעיה והמצוקה של הימים האלה היא "צררנו". בגלל "צררנו" לכן "כׇּל־רֹדְפֶ֥יהָ הִשִּׂיגוּהָ בֵּין הַמְּצָרִים"[י]. צריך לתקן את "צררנו", לתקן את "בין המצרים".

יצחק – קץ חי

עוד רמז שעוד יותר קרוב לפסוק: הרי האר"י הקדוש שמו יצחק. כתוב בקבלה[יא] שיצחק אותיות קץ חי. קץ הוא כמו הפסוק במאמר שנתחיל ללמוד תיכף, "קץ שם לחשך". אותו קץ הוא חי וקים. זהו הרמז של שמו של יצחק, בעל ההילולא של היום. "קץ חי", "קץ שם לחשך" – אז כולנו נחיה באור החיים.

אם כן, יש פה שני רמזים לכך שאנחנו מכנים את האר"י – חי, האר"י החי – השם שלו ותאריך ההילולא שלו. כמו שגם כתוב בחסידות^ט שצדיק לא נפטר ביום פלוני, מגלגלים זכות לצדיק שהוא גומר ומשלים את עבודתו בעולם ובכך מנחיל לנו את כל העבודה שהוא עבד עלי אדמות. "מגלגלים זכות ליום זכאי"[יב] – היום הזה שייך בעצם לו, הוא התיקון של היום הזה. יש כמה פעמים שהרבי אמר[יג] שהוא התיקון של כל בין המצרים והוא התיקון של כל האבל שיהפך לששון ולשמחה ולמועדים טובים כאשר "האמת והשלום אהבו"[יד]. הוא, יותר מכל צדיק אחר, מסמל את התיקון של "האמת והשלום אהבו". בזכות זה הימים האלה יהפכו לששון ולשמחה ולמועדים טובים.

הילולת ה-"אריך אנפין"

עוד רמז אחד לפני שנתחיל: היום הוא יום ההילולא ה-422 של האר"י הקדוש. מספר זה בקבלה הוא בגימטריא שם של אחד מהפרצופים שהאר"י מרבה לדבר עליהם וללמד אודותם. פרצוף אריך אנפין. יש בכתר שני פרצופים. זה גם נוגע לחומר שנלמד תיכף. הכתר הוא העל-מודע, שם יש מסירות נפש, שם ישנה אמונה פשוטה.

יש ג' רישין בכתר. לפעמים מחלקים את הכתר לשלש ולפעמים לשנים. בדרך כלל, בכתבי האריז"ל דוקא, אחד מהחידושים של האריז"ל הוא הסבר דבר שהרמ"ק, גדול המקובלים שקדם לו, כתב שער שלם[טו] בו כביכול הוא מתלבט בו. בסוף הוא אכן מכריע, ובכל זאת הוא אומר שהמקובלים לדורותיהם התלבטו בו – האם הכתר הוא האין סוף. לכן יש שער שלם בתחלת פרדס רמונים, הספר הגדול של הרמ"ק, מי שקדם לאר"י הקדוש, ששמו הוא "האם הכתר הוא אין סוף". ידוע בחסידות שזהו אחד הדברים החשובים בקבלת האר"י – בעל ההילולא של היום – שהוא הסביר. שם הרמ"ק אומר שיש כאלה שאומרים[טז] שהכתר אכן זהה לאין סוף ויש אומרים[יז] שלא, שהכתר נאצל, הוא לא האין סוף עצמו. הרמ"ק עצמו מכריע שהכתר הוא לא האין סוף, הכתר הוא נברא ונאצל מתוך האין סוף, לא שהוא אין סוף. אבל הוא מביא שיש מקובלים ראשונים שסוברים שהכתר הוא האין סוף.

איך האריז"ל מכריע? שוב, זהו אחד מהדברים הגדולים והחשובים של האר"י הקדוש. בכך גם אפשר להסביר את הנקודה של הצדיק החי שבו, מהי משמעות האר"י החי. הוא מסביר[יח] שבכתר יש שני ממדים. באמת הוא משמש כעין ממוצע בין האין סוף לבין הנאצלים. יש לו ממד פנימי, שהוא המדרגה התחתונה של המאציל, של האין סוף כביכול, והוא מכונה בשם עתיק יומין וביחד עם זה יש לו גם ממד חיצוני שהוא ראש כל הנאצלים, המדרגה העליונה שבנאצלים. כאשר שתי הבחינות הללו מתחברות ומתיחדות הן יוצרות את הספירה שאנחנו מכנים בשם כתר. כתר הוא הסוף של המאציל והראש של הנאצל.

איך קוראים לסוף המאציל כביכול? "עתיק יומין"[יט], לשון הפסוק בספר דניאל. דניאל מדבר שבחזון שלו הוא ראה את "עַתִּיק יוֹמִין יְתִב לְבוּשֵׁהּ כִּתְלַג חִוָּר וּשְׂעַר רֵאשֵׁהּ כַּעֲמַר נְקֵא" – הוא רואה את עתיק יומין כביכול יושב ולבושו כשלג לבן ושער ראשו כצמר נקי. הכל סודות בקבלה, כל הביטויים-הסמלים האלה. זהו פסוק מתוך דניאל. הביטוי "עתיק יומין" הוא ביטוי של התנ"ך, לשון מקרא.

אבל יש ביטוי מקביל אליו והוא אריך אנפין. הוא לא לשון מקרא ממש אבל הוא תרגום של "ארך אפים"[כ]. "אפים" לא רק במובן של אף, אלא יותר במובן של פנים, אריך אנפין. הבחינה הפנימית של הכתר, סוף מדרגת האין סוף כביכול, מכונה עתיק יומין, לשון המקרא, מה שדניאל חזה-ראה והמדרגה הראשונה של הנאצלים, חיצוניות הכתר, מכונה אריך אנפין.

כל זה אמרנו רק כדי להסביר את הרמז הזה שהיום אנחנו מזכירים את היום ההילולא ה-אריך אנפין של האר"י הקדוש.

ב.   מדרגות 'עתיק יומין' ו'אריך אנפין'

אריך אנפין – רצון, עתיק יומין – תענוג

מה קורה כשאני מחבר את שני הכינויים הללו יחד? קודם כל, למי שלא מתמצא במושגים, רק נאמר בפשטות: בלשון החסידות בכללות אריך אנפין בנפש הוא רצון למעלה מטעם ודעת, רצון שהוא כח המניע של כל שאר הכחות. כל מה שמתגלה בנפש, כל הכחות וכל הלבושים של הנפש – מחשבה, דבור ומעשה – מונעים על ידי הרצון. זהו אריך אנפין, רצון שלמעלה מהדעת. גם במאמר הזה נדבר הרבה על הרצון שבנפש.

עתיק יומין בדרך כלל הוא עֹנג, תענוג, חיות פנימית שמתלבשת בתוך רצון, תענוג כזה שלא כל כך מודע לנפש. תענוג עמוק-עמוק בעל-מודע של הנפש שהוא בעצם החיות הפנימית כמו נשמה בתוך גוף ביחס לרצון של הנפש.

לראש של התענוג, שבלשון הקבלה מכונה ג"ר – ג' ספירות הראשונות של פרצוף עתיק יומין – יש שם בפני עצמו: "רישא דלא ידע ולא אתידע"[כא]. בחסידות הוא מזוהה עם מקור האמונה הפשוטה. בסופו של דבר יתגלה שהוא תענוג האין סוף, רק שבעלמא דין, בעולם הזה הוא תענוג רק על שם מה שעתיד להיות, לעתיד לבא. היום הוא נתפס לנו רק כאמונה פשוטה שלמעלה מכל טעם ודעת. בכל אופן הוא משתייך בכללות לפרצוף הפנימי עתיק יומין, הוא הראש שלו.

על כן, בכללות יש שני פרצופים – עתיק יומין ואריך אנפין. מה קורה כשמחברים, עושים יחוד בלשונו של האר"י הקדוש? מחברים ביחד אריך אנפין פלוס עתיק יומין. זהו סוד הכתר. האם בכך האריז"ל מכריע את מחלוקת המקובלים הראשונים, בלשון הרמ"ק "האם הכתר הוא האין סוף"? כמו הרבה דברים – כן ולא. אם יש מחלוקת או בעיה האם כן או לא התשובה היא "לא כן עבדי משה"[כב] – לא וכן. "לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא".

כל דבר שהוא כן ולא יחד, "לא כן עבדי משה", הוא בעצם ממוצע המחבר. אותו ממוצע המחבר הוא הצדיק החי. שוב, בדרך אגב, זהו הקשר מהו צדיק חי – צדיק חי הוא ממוצע המחבר. הכתר הוא הממוצע המחבר, הצדיק החי, בין האין סוף לבין הנבראים והעולמות.

חיבור 'אריך אנפין' ו'עתיק יומין' – פסוק היחוד

מה קורה כשעושים את היחוד של האר"י הקדוש, מחברים יחד את שני הממדים של הכתר, אריך אנפין פלוס עתיק יומין? יוצא משהו מאד נפלא – יוצא בדיוק בגימטריא "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[כג] – פסוק היחוד. מצות אחדות הוי'. כידוע, המספר הזה ששוה "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" הוא המספר הראשון שמתחלק גם להוי' וגם לאלהים. המכנה המשותף, המספר הראשון שמתחלק גם ל-26, כמנין הוי', וגם ל-86, כמנין אלהים, הוא 1118 בגימטריא שמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד. כלומר, "הוי' הוא האלהים אין עוד מלבדו"[כד], "שמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד". מספר זה הוא בדיוק יחוד שני הביטויים 'אריך אנפין' ו'עתיק יומין'. אריך אנפין שווה 422, כמנין שנות ההילולא של היום של האר"י הקדוש, ועתיק יומין שווה 696. כשאני מחבר את שניהם יוצא 1118, כמנין "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד".

כוונת עתיק ואריך בפסוק "הוי' הושיעה המלך יעננו ביום קראנו"

איפה הכונה הזאת מופיעה עוד יותר בפרוטרוט? כתוב שיש פסוק אחד בספר תהלים שגם שווה את המספר הזה, אך ורק פסוק אחד. הפסוק הוא "הוי' הושיעה המלך יעננו ביום קראנו"[כה]. פסוק שמאד שגור על פי כל יהודי והוא שווה "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד".

איך הוא מתחלק? בצורה הכי נפלאה הוא מתחלק שהוי' הושיעה שווה אריך אנפין והמלך יעננו ביום קראנו שווה עתיק יומין. אם כן, הפסוק הזה מתחלק בדיוק לפי שני חלקי-ממדי הכתר – אריך אנפין הוא הממד החיצוני, הפרצוף החיצוני, הרצון, "ראש הנאצלים", המדרגה העליונה שבתחתון. עתיק יומין – המדרגה התחתונה שבעליון – "המלך יעננו ביום קראנו". באריך אנפין, שנקרא כך על שם הפנים שלו כמו שנסביר בתוך המאמר – "באור פני מלך חיים"[כו] הוא אור החיים – יש ש"ע נהורין[כז]. ש"ע מלשון ישועה, זהו כל המושג ישועה בתורה. על פי קבלה, במיוחד בכתבי הארי ז"ל, כל פעם שיש ישועה היא מרמזת לגילוי אור הפנים של אותו פרצוף אריך אנפין.

אם כן, היום שאנחנו בשנת אריך אנפין לאר"י החי הקדוש, צריכים לכון ולבקש את גילוי אור הפנים – "הוי' הושיעה". "הוי' הושיעה" אלו ש"ע נהורין של פני אריך אנפין – "יאר הוי' פניו אליך ויחֻנך"[כח], "באור פני מלך חיים". על ידי "הוי' הושיעה", על ידי גילוי ש"ע נהורין – "המלך יעננו ביום קראנו".

המשכת 'יחיד' ל'אחד'

תיכף נגיע לשני הממדים של הכתר בתוך המאמר, אולי רק נסביר נקודה אחת בהם: היחוד של אריך אנפין ועתיק יומין שווה שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד – אם הם שנים למה הם שווים אחד? למה צריך שנים? הרי הוא אומר לי "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"? מבואר בחסידות[כט] שיש 'אחד' ויש 'יחיד'. הכוונה האמתית של פסוק היחוד, מצות היחוד, היא לעשות משהו, להמשיך משהו, לא רק להצהיר. כשאומרים פסוק או מקיימים מצוה זו לא רק הצהרה בעלמא, שאני מצהיר "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", כמו שאולי יש שחושבים כך, אלא זו מצוה. מצוה הכונה לייחד משהו. מצוה לשון צוותא. כל פעם שיש יחוד יש המשכה, להמשיך משהו.

אפשר לומר שאני ממשיך את גילוי האחד בתוך העולמות, כמו הכונה שכתובה גם בשולחן ערוך[ל], שאני מכוון אחד שה', אלופו של עולם – א, הוא אחד בשבעה רקיעים וארץ – ח, ובד' רוחות העולם – ד. בכך אני עושה יחוד במלה אחד. אבל כתוב בקבלה ובחסידות[לא] שלפני שאני יכול לעשות כך, לפני שאפשר לגלות את האחד בתוך העולמות, אני צריך להמשיך משהו הרבה יותר גבוה ממנו, להמשיך את הגילוי ה'יחיד' לתוך ה'אחד'. אחד הוא אור אין סוף שכבר מוכן להימשך להאיר לתוך העולמות, אבל יחיד בלשון החסידות נקרא "העלם העצמי של אור במאור"[לב]. אין בו שום הכנה עדיין להאיר למציאות, הוא יחיד לעצמו לגמרי, הוא קדוש ונבדל לעצמו לגמרי.

קודם כל צריך להמשיך ולייחד את היחיד לאחד. איך עושים את זה? כתוב בקבלה שיחיד הוא בעתיק יומין ואחד הוא באריך אנפין. הוא גופא, מהו ראש כל הנאצלים, אריך אנפין? אור אחדות הוי' שמוכן להתגלות ורוצה להתגלות למטה בעולמות. אבל עתיק יומין הוא מלשון נעתק[לג]. נעתק הוא נבדל, קדוש ומופרש לעצמו, עתיק יומין. רק שצריך להיות "עתיק יומין יתיב" כמו שדניאל ראה. מה הוא ראה? שעתיק יומין יושב. מהו 'יושב'? יושב תמיד הוא ביטוי של המשכה למטה, גם של התלבשות למטה[לד].

כתוב כלל גדול בחסידות שאריך אנפין מכונה בכל מקום אחד, בעוד שעתיק יומין מכונה יחיד. "עתיק יומין יתיב" הוא כדי ליחד, להמשיך ולהלביש את יחיד בתוך אחד. אז באמת אחד יכול להאיר ולהתגלות בכל העולמות, בכל המציאות – שה' אחד בז' רקיעים וארץ ובד' רוחות העולם. ההסבר שהסברנו עכשיו יהיה לנו מאד חשוב לאור המאמר שנתחיל ללמוד עכשיו.

הצדקה לסברת האומרים שכתר הוא האין סוף

נחזור לרמ"ק: הרמ"ק אומר שהיו מקובלים שסברו שהכתר הוא האין סוף. האריז"ל עשה כעין פשרה שאמרנו עכשיו, שיש שני ממדים בכתר. בכל אופן, כאשר הופיע אור החסידות בעולם והבדיל בין עצמות ה', עצמותו ומהותו יתברך, לבין אור אין סוף שלפני הצמצום הראשון – אזי לפעמים גם צודק לומר שהכתר הוא אור אין סוף שלפני הצמצום. שם יש אור שמוכן להתפשט לתוך העולמות שעתידים להבראות ויש אור שלא מוכן עדיין, נעלם ונכלל בתוך העצמות.

יש באמת הצדקה, כמו כל דבר בתורה, "אלו ואלו דברי אלהים חיים"[לה] – דוקא לאור החסידות יש בהחלט הצדקה גם לסברה של אותם מקובלים, שהרמ"ק עצמו לא תפס אותה, שסברו שהכתר הוא האין סוף. מתי אפשר לומר כך? רק אם עושים חילוק והבדל בין עצמות ה' לבין המושג אין סוף. אין סוף בגימטריא אור. יש את עצמות המאור של הקב"ה ויש את האור שלו.

ג.     שימת הקץ לחושך

בטול חשך הגלות על ידי שימת קץ

אני מקדים נושאים שיהיו מאד חשובים לנו בלימוד המאמר. עכשיו נתחיל להסתכל בפנים. אנחנו בעז"ה נלמד את המאמר בארבעה שיעורים, נלמד אותו בתוך הטקסט. לכן, כדי לסיים את המאמר בעז"ה, כל פעם צריכים ללמוד פה כמה סעיפים – כל סעיף נקרא בלשון החסידות אות – כמה אותיות מהמאמר כל פעם.

חשך הוא כינוי לגלות. עכשיו אנחנו בתקופה של חשך כפול ומכופל. הימים האלה, ובכללות התקופה שאנחנו עדיין לדאבוננו חיים בתוכה. סוף הגלות, תחילת הגאולה – רוצים וטוב שרוצים, כל יהודי רוצה להרגיש בימים, בתקופה שלנו, כבר עשרות בשנים רוצים מאד-מאד להרגיש שיש פה איזו ראשית התנוצצות של גאולה ומשיח. אבל מאידך גיסא החשך עדין כפול ומכופל וכולנו נוכחים לדעת את זה. כל פעם שפותחים את הרדיו או איזו כלי תקשורת אחר נוכחים לדעת שאנחנו עדין בחשך.

הרבה פעמים הקבלה אומרת שביחס לנשמה אנחנו ישנים. הפסוק אומר בשיר השירים "אני ישנה ולבי ער"[לו]. הזהר הקדוש אומר[לז] על זה "אני ישנה בגלותא". אם כן מצד הגברא, מצד האדם, התקופה הזאת היא של שינה עמוקה, תרדמה עמוקה. מצד העולם, מתי אדם ישן? כשחשוך לו. כשיש חשך בחוץ הוא נוטה להירדם. אם כן, החשך הוא גלות מצד החפצא, מצד העולם הגדול, והשינה היא המצב של גלות מצד הגברא. אלה ביטויים מתוך ההלכה: יש את החויה הסובייקטיבית מול החויה האובייקטיבית. החפצא הוא החשך והגברא הוא השינה, "אני ישנה".

ברגע שה' ישים קץ לחשך אנחנו נתעורר לחיים. זה הקשר למה שאמרנו קודם שיצחק אותיות קץ חי. ברגע שיהיה קץ לחשך אנחנו נקום לתחיה. אנחנו היום מסיימים 422 שנה להילולת האר"י הקדוש אנחנו מתחילים את שנת ה-423 כמנין תחיה, כתוב בקבלה. עכשיו נכנסים לשנת התחיה, חי ממש. בזכות "אור פני מלך" של אריך אנפין מתחילה עכשיו התחיה. קץ חי על ידי "קץ שם לחשך".

רמזי הפסוק "קץ שם לחשך"

המדרש מפרש את הפסוק הזה ואומר שהקב"ה נתן זמן לעולם כמה הוא צריך להיות במצב של אפילה, אֹפל, חשך. עולם מלשון העלם. גם עולם הוא מושג של העלם אלקות, עולם הוא עצמו חשך. כאן, במקום המלה חשך שהיא לשון הפסוק "קץ שם לחשך" המדרש מחליף אותה ובמקום חשך אומר אפילה, מלשון אֹפל, כמו שבעל הפיוט אומר "אורות מאֹפל אמר ויהי"[לח].

אֹפל – מלה מאד מיוחדת ומענינת – היא צירוף אותיות פלא, אלף. "ברישא חשוכא והדר נהורא"[לט] – ה' ברא את העולם עם ב ומתוכה – "ויאמר אלהים יהי אור"[מ]. אבל הארץ היתה מקדמת דנא "תהו ובהו וחשך"[מא], "ברישא חשוכא והדר נהורא". לכן יש משהו אַלֶפי ופלאי באֹפל שקודם את גילוי האור, או בקיעת האור לתוך החשך – "ויאמר אלהים יהי אור".

יש גימטריא מאד יפה של הפסוק עצמו: המלים "קץ שם לחשך" שוות 888, ח פעמים פלא. הרי מה זה פלא-אֹפל-אלף? 111. ח פעמים אפל-פלא – שמונה הוא תמיד מספר שמרמז למעלה מהטבע – שווה קץ שם לחשך.

מְסורַת שמונת ה"פלא" בתנ"ך

יש מסורה יפה בתנ"ך: בכל התנ"ך המלה "פלא" כתובה שש פעמים[מב] ויש עוד פעם אחד שהיא "הפלא ופלא"[מג] והיא הולכת על פורענות. יש בעצם שמונה פלאים בכל התנ"ך – שש פעמים כתוב "פלא" ופעם אחד כתוב "הפלא ופלא". יש משהו בחשך ששייך ל-א שקודמת ל-ב. אפילו חז"ל עצמם אומרים[מד] למה העולם נברא ב-ב? מלשון ברכה, ברכה היא גילוי אור. אם חלילה העולם היה נברא ב-א, שלכאורה היא דרגה הרבה יותר גבוהה מאשר ב, היא היתה מרמזת במקום לברוך להיפך הברכה – ארור. היא אור קשה מאד, מרוכז מאד שאצלנו נתפס כחשך. ארור הוא אור עם ר כפולה, בדיוק ההיפך מאור. ברוך הוא האור וארור הוא החשך. אם העולם היה נברא חלילה ב-א היה כולו אֹפל. היה פלאי אבל כולו אֹפל.

ד.    אות א – דחיית החושך ובטולו

"קץ שם לחשך" – שאלות המאמר

חז"ל אומרים שכאשר ברא ה' את העולם "זמן נתן לעולם כמה שנים יעשה באפלה"[מה], זוהי לשון חז"ל.

א) קץ שם לחושך, ואיתא במדרש, זמן נתן לעולם כמה שנים יעשה באפילה. ומבאר הצמח צדק שהוא ע"ד מ"ש בזהר עה"פ [פסוק בקֹהלת[מו]] לכל זמן ועת לכל חפץ ["תחת השמים". לכל דבר יש את הזמן שלו. גם לאפלה, לחשך יש את הזמן שלהם], שיש זמן קצוב לחושך הגלות [כאן הוא מזהה, מהו חשך? גלות]. וצריך להבין, דכיון שכל הדברים שבעולם יש להם זמן קצוב, [הרי יש כלל גדול: "כל הוה נפסד"[מז]. כל דבר נברא – נגמר. אם כן, מהו החידוש שצריך להדגיש אותו באופן מיוחד לגבי החשך? מהי הרבותא, מהו הדבר המיוחד בחשך שצריך לומר ש"לכל זמן" הולך על החשך, שלכל דבר יש את הזמן שלו, את אורך החיים שלו] לכל זמן, מהו החידוש בקץ שם לחושך. וביותר אינו מובן, דמלשון הכתוב קץ שם לחושך משמע, שהחושך מצד עצמו אין לו קץ,

אם ה' לא יעשה איזו פעולה מיוחדת, לא יחתוך את הענין חזק – החשך נמשך בלי סוף. זאת אומרת שהחשך הוא לא כמו כל שאר הדברים. כאן הוא לכאורה ההיפך ממה שאמר קודם, בדקות, בפנימיות: קודם חשבנו שהחשך הוא כמו כל דבר אחר, לכל דבר נקצב זמנו, כל דבר הוא הוה ונפסד. אבל כאן לכאורה אני מדייק להיפך, כתוב "קץ שם לחשך" – שמבלי לשים לו קץ, לחתוך אותו, מצד עצמו אין לו קץ.

אלא ששם לו קץ [הקב"ה צריך לבוא באופן מיוחד ולשים לו קץ].

 כ"ח העתים – י"ד לטובה וי"ד היפך הטובה

ויש לומר הביאור בזה, דזה שהדברים הבלתי רצויים [חשך הוא גלות והוא דבר לא טוב, לא רצוי לנו] אינם נמצאים בי"ד העתים שנקצבו לטובה

למה הרבי מרמז כאן? בהמשך לפסוק "לכל זמן ועת לכל חפץ", שהוא פסוק בקהלת, כתובים כ"ח עתים – י"ד לטובה וי"ד לרעה, היפך הטוב. מתחיל ב"עת ללדת ועת למות"[מח] וכך הלאה. יש "עת ספוד ועת רקוד" – שייך לעניננו היום. יש הרבה תמורות, י"ד תמורות. בסוף זה מסתיים בפסוק "עת מלחמה ועת שלום". כתוב שיש י"ד עתים לטובה וכנגדן יש י"ד עתים ההיפך, כולם ההמשך לפסוק "לכל זמן ועת לכל חפץ". שלמה-קהלת ממשיך ואומר "עת ללדת ועת למות" וכך הלאה.

הרמז: דוד המלך אומר בתהלים פרק ל"א: "בידך עתותי"[מט]. דוד עצמו שווה יד. מי שכתב את קהלת הוא שלמה, בן דוד, אבל דוד אומר "בידך עתותי" – שיש ב-יד. אני, דוד, מבקש ממך שתכריע אצלי את כל ה-יד רק ליד הטובה, יד ימין, אבל "בידך" הקב"ה "עתותי". "עתותי" לשון רבים, "מיעוט רבים שנים" – יש י"ד עתים לטובה ויש עוד י"ד עתים שהם היפך הטוב, כולם פירוט של "לכל זמן ועת לכל חפץ".

המצאות העתים הרעים בזמן העתים הטובים – בכח, לא בפועל

מה הרבי כותב כאן? הוא אומר: יש לומר שכל י"ד הדברים הלא-טובים אינם נמצאים בי"ד העתים שנקצבו לטובה, מה שלכאורה הם לא נמצאים בזמן הטוב, נאמר משל לעניננו: יש "עת ספוד ועת רקוד", לכאורה ב"עת רקוד" אין "עת ספוד" – או שאתה רוקד או שאתה מתאבל. "עת ספוד ועת רקוד" הוא כמו הפסוק בתהלים "הפכת מספדי למחול לי"[נ] – רואים שכל הימים האלה הם של אתהפכא, "והפכתי אבלם לששון"[נא]. מה הביטוי של אתהפכא? כתוב שהביטוי הוא לרקוד, לא רק לשיר. אם הוא לא לרקוד, הוא לא אתהפכא – "הפכת מספדי למחול לי", "עת ספוד ועת רקוד". אפילו אותו פסוק בירמיהו שכותב "והפכתי אבלם לששון" מתחיל "אז תשמח בתולה במחול". מהו הששון? המחול.

יש כאלה תמהים שהיו חסידים שרקדו במקום להתאבל. זו אתהפכא. או שזוכים לַדַבר בגלוי לעין כל, יכול להיות שיש כאלו שכן זוכים, צריך ללמד זכות על כל אחד ואחד. הביטוי של אתהפכא לגבי מספד הוא לרקוד. כשיש לי תופעה כזו של "עת ספוד ועת רקוד" נדמה לי שכאשר רוקדים אין שם ספוד – או "רקוד" או "ספוד". זה מה שהרבי כותב כאן.

הכללת "עת ספוד" בתוך "עת רקוד"

כך הייתי חושב, שי"ד הדברים הלא טובים, כמו "ספוד", לא נמצאים בתוך "רקוד", אבל זה לא נכון:

הוא רק שלא ישנם אז בפועל,

בהעלם, אפילו שלכאורה יש "רקוד" ולא "ספוד", ה"ספוד" נמצא שם, בכח הוא נמצא בתוך ה"רקוד". לא גמרתי אתו חשבון לגמרי, לא כיליתי את המציאות שלו לגמרי, הוא עדיין יכול להיות "חוזר וניעור". כל דבר שיכול להיות, כמו מציאות הבינוני בתניא, שהרבה פעמים נדמה שהוא גירש את היצר הרע לגמרי, "ויגרשהו וילך לו"[נב], אבל לא כך הדבר. הבינוני צריך לדעת נאמנה – כך הוא כל ספר התניא – שהוא נמצא, הוא בכח, הוא שם. הוא נרדם אולי, אתה לא מרגיש אותו, אבל בכל עת הוא יכול להיות חוזר וניעור לרוב הפתעתך. אדרבה – תהיה מוכן לזה, אל תהיה מופתע. אם הוא יפתיע אותך הוא יזיק לך. אם אתה מוכן ואתה יודע שהוא שם והוא יכול להתעורר כל רגע תוכל גם להתגבר עליו כאשר הוא אכן יתעורר.

זהו כלל גדול בחסידות, שבעולם הזה – שהוא כמו מציאות הבינוני של התניא – אפילו בזמנים הכי טובים הרע נמצא, הוא רק מחכה לרגע שהוא יוכל לקפוץ.

כך הוא אומר, שכל מה ש"תחת השמים" ו"תחת השמש" בספר קהלת עם כל י"ד העתים לכאן ולכאן, הדברים הלא-טובים נמצאים ממש – אם לא בפועל אז בכח – גם בעת הטוב.

בעולם הזה – חוזר וניעור, אתהפכא – "גירשו והלך לו"

כי ע"י הענינים הטובים שישנם אז, הדברים שאינם רצויים הם מתבטלים.

הבטול הוא לא בטול מוחלט, אלא שיכול להיות חוזר וניעור. יש הרבה מדרגות של בטול שנסביר בהמשך המאמר. יש שהבטול הוא גמור, שבאמת הלך לו, איננו, או שנאֹמר שמיניה וביה הוא ממש התהפך, שהאתהפכא היתה מוחלטת, הוא לקח את כל המציאות שלו והפך אותה לטוב. אבל בעולם הזה – שהוא כמו הבינוני של התניא – בדרך כלל זה לא כך, בסך הכל רק מגלים על פני השטח הרגשה טובה ומדה טובה, אבל הלא-טוב נמצא שם בהעלם. הוא רק מתבטל ופה הכונה שהוא לא מתבטל לגמרי.

דוגמת הדבר באור וחשך – "כיון דנדחה נדחה"

דכמו"כ הוא באור וחושך, שהאור דוחה את החושך [ועד שאפילו מעט אור דוחה הרבה חושך] [כאשר הוא דוחה את החשך הוא מבטל אותו, אבל הבטול הזה הוא לא מוחלט. החשך נמצא שם והוא יכול להיות חוזר וניעור, הוא רק נדחה.].

קודם כל, לפני שנמשיך, הרבי עצמו מסביר את זה בהמשך: למה הוא מדבר כאן על כך שאור דוחה חשך? בגלל שהמאמר הזה נאמר – כמו שכתוב למעלה, תסתכלו – בשבת פרשת דברים תשעה באב נדחה. השנה הזאת תשעה באב הוא ביום ראשון והשבת שלפי תשעה באב היא ח' באב, לכן הוא לא נדחה. אבל יש שנים שתשעה באב חל בשבת ממש, בתאריך בלוח תשעה באב חל בשבת, ואז דוחים את תשעה באב ליום ראשון ולמעשה עושים את תשעה באב ב-י' באב ואז הוא נדחה.

יש מאמר חז"ל שאומר "כיון שנדחה – ידחה"[נג], או בלשון היותר עממית 'כיון דנדחה – נדחה'. אם הוא נדחה, שידחה לגמרי, הלואי. מה זאת אומרת? למה אני צריך לומר "כיון שנדחה ידחה"? סימן ש"נדחה" לא מספיק, אני צריך לבקש – כיון שנדחה צריך עוד ידחה. מזה גופא אני לומד שה"נדחה" עדיין לא ביטל אותו והעובדה היא שהרבה הרבה שנים עברו שהוא 'נדחה' ובכל זאת עשינו אותו למחרת ביום ראשון, לדאבוננו. כל פעם הוא נדחה והיינו רוצים שהוא ידחה לגמרי, שיתבטל מן המציאות, אבל דא עקא, מחר או אפילו בערב גומרים את יום השבת קודש ונכנס הצום.

שני סוגי אור – אור דוחה חשך ואור ששם קץ לחשך

זאת אומרת שלדחות באמת לא מספיק, אם לא תהיה עוד פעולה נוספת. כל המאמר כאן שאנחנו עכשיו מתחילים הוא להסביר שיש שני סוגי אור בכללות. יש פה הרבה מדרגות של אור שנסביר, אבל בכללות יש שני סוגים: יש אור שדוחה חשך, הוא כמו עבודת הבינוני והיא מדת כל אדם בספר התניא, כל הזמן הוא נלחם עם הרע, הרע קיים אצלו, הוא לא מבטל אותו לחלוטין. הוא כן יכול לבטל אותו לשעה, יכול לדכא אותו, להרדים אותו בתרדמה עמוקה אפילו, אבל כל הזמן הוא נמצא לו וכל הזמן יש את הסכנה של חוזר וניעור, שיקום לתחיה במובן הלא-טוב.

יש אור אחר, שאם היינו זוכים אליו, לאור הגדול הזה, לא היינו רק דוחים את החשך, היינו שמים קץ לחשך, קץ אמתי, קץ מוחלט. היינו באמת הופכים את כל עצם מציאות החשך לאור, "כיתרון האור מן החשך"[נד].

אור דוחה חשך – לאחר הצמצום; אור ששם קץ לחשך – לפני הצמצום

בכללות שני האורות האלה – האור שרק דוחה חשך לעומת האור שבאמת שם קץ לחשך: האור שדוחה חשך הוא מצוין, כל ספר התניא בנוי עליו, זהו אחד מהביטויים הכי חשובים בספר התניא "מעט אור דוחה הרבה מן החשך"[נה] – אפילו מעט אור מגרש הרבה חשך. למה זהו כלל גדול בתניא? כאמור בגלל שהתניא הוא ספר של בינונים. אבל אם היינו כותבים ספר של צדיקים, "ועמך כלם צדיקים"[נו] לעתיד לבוא, מה שאנחנו מצפים? היום זהו היום המיוחד, יום הצדיק, תקון הצדיק וההתקשרות לצדיק החי. הצדיק החי הזה הוא לא רק אור שדוחה חשך, הוא אור ששם קץ לחשך והופך את החשך לגמרי.

מהו האור ששם קץ לחשך? אור שלפני הצמצום. אבל האור שרק דוחה חשך הוא אור שאחרי הצמצום, זה בקיצור הכי נמרץ. אבל יש בזה הרבה בעיות, בגלל שאנחנו רוצים שהעולם יתקיים וישאר ולא יתבטל יחד עם החשך. הרי כתוב כאן, המדרש אומר "זמן נתן לעולם כמה שנים יעשה באפלה" – סימן שלאחר שנשים קץ לאפלה העולם ישאר. לא כתוב כמה זמן יש לעולם, כתוב שה' נתן זמן לעולם – זוהי כן איזו קצבה לעולם, אבל זוהי קצבה לעולם כמה זמן הוא יעשה באפלה. היות ורוצים לשים קץ לחשך אבל לא לשים קץ לעולם – לכן זו בעיה גדולה מאד, איך הפתרון של הדבר הוא שנגלה אור שלפני הצמצום? בגלל שלכאורה אם נגלה אור שלפני הצמצום – או שהוא מבטל את העולם יחד עם החשך, או שהוא לא מתייחס לעולם בכלל, הוא מתעלם ממנו. אנחנו לא רוצים להתעלם מהעולם וגם לא לחסל אותו, רק רוצים לשים קץ לחשך.

בכל אופן, ההבדל כאן שנלמד באריכות הוא שיש אור שדוחה חשך, ננסה בעז"ה להסביר בנפש מהו. אור שדוחה חשך הוא אור שלאחר הצמצום הראשון בעץ חיים של האריז"ל. הרי לפני האר"י הקדוש החי, בעל ההילולא של היום, לא היה בכלל מושג ברור בקבלה של צמצום, שיש בכלל דבר כזה 'צמצום'. את כל המושג צמצום יש לנו בזכות האריז"ל. יש אור שאחרי הצמצום שבוקע לתוך מקום הצמצום ואותו אור רק דוחה חשך. אבל יש אור שלפני הצמצום ואם נוכל לגלות אותו, הוא שם קץ לחשך של הגלות. רק הבעיה היא איך להמשיך אותו בצורה כזו שהוא גם יתחשב במציאות העולם.

שוב, הוא אומר שיש אור שדוחה חשך, לדחות חשך לא אומר בטולו לחלוטין:

וענין קץ שם לחושך הוא, שלאחרי שיהי' הקץ שלו לא יהי' שייך כלל ענין החושך [אם דבר עדיין שייך, כלומר, הוא יכול להיות, לחזור ולהיות נעור – לא שמנו לו קץ. לשים קץ לדבר הכונה שהוא לא יכול להיות יותר, הוא 'ניט שייך'].

שוב, זהו רעיון שהרבי מאד-מאד חוזר עליו ברוב המאמרים: עצם הרעיון שיש דבר שהוא בכח להיות לעומת מציאות שהדבר הזה לא שייך להיות, פשוט לא שייך, גמרנו אתו. לגמור עם משהו הכונה שהוא לא יתכן יותר בשום ממד של המודע – הוא לא יתכן בשכל, לא יתכן ברגש, לא יתכן במציאות, לא יתכן ברצון, בשום מקום – הוא פשוט לא יתכן, 'ניט שייך', לא שייך. כך אנחנו רוצים לגמור עם גלות החשך. אנחנו מבקשים, מתחננים ומאמינים שתיכף ומיד נזכה לגאולה כזו, שלא רק שהגאולה תבטל את הגלות, כמו אור שדוחה חשך, אלא גאולה כזו שלא שייך יותר גלות. גם חז"ל אומרים[נז] שהגאולה האמתית היא גאולה נצחית שלא תבוא אחריה גלות.

יש הערה של הרבי כאן למאמר שנקרא תיכף, הוא אומר שגם בענין הזה שאני רוצה כזאת גאולה שלא תבוא אחריה גלות, חלילה, חס ושלום – אפילו בזה יש שתי מדרגות: יש שנזכה בזכותנו, שנהיה צדיקים וראויים שבאמת במציאות לא תבוא עוד פעם גלות. כלומר, אנחנו נתחיל מחדש, כמו בבית ראשון או כמו בבית שני, נגיע למדרגה כזו ולא נחטא.

הרי, למה בית ראשון חרב בתשעה באב, למה בית שני? "מפני חטאינו"[נח]. בא נחזור בדיוק לאותו מצב ולא נחטא יותר, נהיה צדיקים ואז הבנין יתקיים לנצח. זו לכאורה תפיסה פשוטה, אבל לא היא מה שאנחנו רוצים. לא רוצים שכל הזמן הוא יהיה תלוי ועומד על זכותנו, על איזו סיבה כל שהיא.

יתכן מצב נצחי, אבל לא עצמי. הוא יכול להיות נצחי בגלל איזה תנאי שמתקים כל הזמן, שאפשר שמחזיק מעמד לנצח. ודאי שיש אור כזה שיכול להחזיק מעמד נגד החשך לנצח. אבל עדיין יש שם חשך כל הזמן. העובדה שהוא אף פעם לא יוצא היא כמו הבינוני הכי מושלם של התניא, שאף פעם לא יחטא ואף פעם הרע שלו לא יתגלה אצלו, אבל הוא עדיין בינוני של תניא. מצב כזה אנחנו לא רוצים, אנחנו רוצים מצב שלא שייך חשך ולא שייכת גלות, זה ירד מהפרק, מהאפשרות.

בתניא זהו כבר מצב של צדיק גמור. צדיק גמור של העולם הבא. אפילו על צדיק גמור בעולם הזה כתוב "הן בקדֹשיו לא יאמין"[נט] – עדיין יתכן שאולי חלילה יפול בגלל סיבה חיצונית לו, כמו אותם צדיקים שלא היו ראויים מצד עצמם לחטוא, אבל הקב"ה, בגלל סיבה אחרת חיצונית העליל שנפלו – "נורא עלילה על בני אדם"[ס]. מדברים על מצב כזה של צדיק גמור לעתיד לבא שאין כבר עלילות רעות – "ואת רוח הטֻמאה אעביר מן הארץ"[סא] לחלוטין וממילא לא שייך, 'ניט שייך', לא חשך לא גלות ולא שום דבר רע.

אם אמרנו את זה כבר יש לנו אחיזה מאד מאד חשובה מה בין הציפיה לישועה ולגאולה של הרבי וממילא לחסידים שהולכים בעקבותיו לבין אחרים. כל יהודי מחכה בכל יום לגאולה, אבל לא לכל אחד יש את דקוּת ההבחנה בין שני המצבים שעכשיו ניסינו קצת לתאר. רובא דרובא יסתפקו בכך שנחזור לבית ראשון או בית שני והוא יתקיים, יהיה בסדר לנצח. הם לא יורדים לעומק ההבחנה שלא זה מה שרוצים בכלל. אפילו במושג של "גאולה שאין אחריה גלות" אפשר לטעות מה הכונה. אנחנו רוצים מצב כזה:

דזה שהגאולה העתידה תהי' גאולה נצחית שאין אחרי' גלות, הוא [הכונה היא], שאז לא יהי' שייך חושך הגלות [לא שייך יותר בכלל].

ה.   אות ב – אור דוחה ואור מבטל

ב) והנה החילוק באופן ביטול החושך [עכשיו הגדרנו שיש שני סוגי חשך] – אם הוא רק נדחה מפני האור, או שאין שייך כלל מציאותו – תלוי בדרגת האור [תלוי איזה אור משמש כאן]. שבכדי לדחות את החושך (אבל גם לאחרי שנדחה שייכת מציאותו) הוא גם ע"י אור מוגבל, [בהמשך, בסוף המאמר, הוא יסביר לי מה שאמרנו קודם שאור מוגבל הכונה אור שלאחר הצמצום. אבל אנחנו נצטרך בעז"ה להפשיט את המושגים ולהסביר אותם בנפש]

אור צח, מצוחצח, קדמון

יש אור שהוא מוגבל, הוא לא אור אין סוף לגמרי. ידוע הרמז המפורסם בקבלה שאור בגימטריא אין סוף, זהו אחד מהרמזים הכי הכי קדמונים בקבלה. יש עוד רמז מאד-מאד קדמון[סב], גימטריא מקורית של הקבלה, ש-ג פעמים אור בגימטריא כתרא, כתר א, כתר עם הכולל. אור-אור-אור שווה כתרא. למה שלש פעמים? "אור צח, אור מצוחצח, אור קדמון"[סג], זה מרב האי גאון, מקדמוני הקדמונים של המקובלים. הוא מסביר שכתר הוא ג' אורות ויש להם שמות: אור צח, אור מצוחצח, אור קדמון – ראשי תבות קמץ (קמץ אלף אָ). קדמון-מצוחצח-צח הוא הסדר מלמעלה למטה, מלמטה למעלה הסדר הוא אור צח, אור מצוחצח, אור קדמון.

בלשון האר"י הקדוש, בעל ההילולא של היום, לכל ספירה יש נקודה – מוסבר באריכות בכתבי האריז"ל[סד] – והנקודת הכתר, אור-אור-אור, כתרא, היא קמץ. קמץ הוא מלשון "וקמץ הכהן"[סה], סגירה, העלם והסתר, חשך עליון – "ישת חשך סתרו"[סו]. בלשון האריז"ל ג' אורות אלה הם עצמם ג' הרישין שבכתר – אריך אנפין ועתיק יומין, כאשר הוא עצמו מתחלק לז"ת שלו שמתלבשות ברצון, לתעוג שכן יכול להיות מורגש בעולם הזה בתוך הרצון, ולתענג שלא מורגש, שמכונה אמונה פשוטה. אלו ג' רישין בכתר – אור צח, אור מצוחצח, אור קדמון.

בדרך אגב, הנה יש לנו רמז מאד יפה מהראשונים, מרב האי גאון, שהכתר הוא כן האין סוף. אור שווה אין סוף ו-ג פעמים אור שווה כתר ע"ה. זהו רמז מובהק לומר שהכתר הוא האין סוף.

אור בגימטריא גדר

כל הדבר הזה שאור בגימטריא אין סוף – כשמו כן הוא, אין סוף הוא דבר בלתי מוגבל. כאן הוא כותב שיש אור מוגבל. אור מוגבל רק דוחה חשך, אבל אור בלי גבול מבטל את עצם המציאות של החשך. מה הרמז לזה שיש אור מוגבל? הרי הרמז הוא שאור שווה אין סוף? איפה מצאנו שיש אור שהוא לא אין סוף? הרמז שכתוב פעמים נדירות בקבלה הוא שאור גם בגימטריא גָדֵר, גֶדֶר או דֶרֶג. יש אור שיש בו הגדרה, הוא מוגדר, הוא מודרג בסדר והדרגה. דֶגֶר הוא כמו גֶדֶר, הוא במדרגה מסוימת.

יש גדרים לסברות, כשלומדים תורה יש הרבה גדרים, כל דבר שמובן ומושג בשכל הוא מוגדר. אם כן, כמו שגם נסביר בהמשך המאמר, כל אור שמתגלה בשכל הוא אור מוגבל. אור כזה שיכול להתגלות בשכל הוא עם איזה גֶדֶר מסוים – אור בגימטריא גֶדֶר – בדיוק ההיפך מאין סוף. אם כן, אור שמוגדר ומודרג, כאן הוא קורא לו אור מוגבל ואנחנו נסביר בהמשך שהוא אור שלאחר הצמצום. הוא רק דוחה חשך, הוא לא יכול להפוך את עצם המציאות שלו, אבל אור אמיתי – אור בגימטריא אין סוף – מבטל את החשך לגמרי.

אור (חסד) – דוחה חשך (גבורה)

עוד דבר חשוב: אור בדרך כלל מזוהה עם חסד וחשך עם גבורה. חשך הוא העלם והסתר, גבורה היא שמאל וחסד הוא ימין. האור נברא ביום ראשון של מעשה בראשית שהוא יום החסד. אבל אם "אור דוחה" – נעמיק רגע בביטוי "מעט אור דוחה הרבה מן החשך" – מה דוחה? יש מאמר חז"ל "שמאל דוחה וימין מקרבת"[סז]. ברגע שאני חושב שיש אור – אור הוא דבר חיובי, אור הוא כמו שיעור תורה, הרבה אור – אם אני אומר שמתוך שיעור התורה ידחה מישהו, מישהו רע שיושב כאן, הרבה אור יצא והאור ידחה אותו החוצה. אחר כך הוא יכול לעשות לנו כל מיני דברים מהחוץ, בגלל שהוא עדיין קיים שם, זה בדיוק המשל שלו. נתאר את אור כדוחה.

החשך ודאי שמאלני, החשך הוא שמאל גמור, אבל גם בשבילי לדחות את השמאל של החשך הוא השמאל שלי, אז גם האור הוא שמאלני, אותו אור. כל דבר שהוא שמאל הוא מוגבל. זהו חידוש גדול מאד, כמו שהגימטריא הזו אור בגימטריא גדר היא חידוש גדול מאד, בגלל שתמיד אור הוא אין סוף. אותו דבר לומר שאור הוא שמאלני, שהוא בטבע בתכונת הדחיה, דוחה מישהו – זהו חידוש מאד גדול לתאר אותו לעצמנו. שיש אור עם גבורה לדחות והוא מוגבל.

לאכול את החשך...

מה אני לומד מזה וזה עיקר מוסר ההשכל? אני רוצה להפוך אותו לגמרי שאז האור צריך להיות אור בלי גבול כמו שהוא כותב כאן, לא מוגבל, שהוא האור בגימטריא אין סוף באמת, הוא צריך לפעול לא בדרך דחיה אלא כמו שהימין פועל [בטול?] לא, בטול אני יודע, המלה בטול כתובה כאן, לא צריך לחזור עליה. עכשיו אנחנו אומרים שיש אור שדוחה חשך ואם הוא דוחה הוא לא מבטל את עצם המציאות שלו, רק את התופעה העכשווית שלו הוא שם הצידה, אבל הוא עדיין מסוכן שם. מה שאין כן, אם אני רוצה להפוך אותו לגמרי וממילא לבטל את כל עצם המציאות של החשך. אם אני אומר "שמאל דוחה", מה כתוב כנגד זה? "ימין מקרבת".

כנראה שהאור בגימטריא אין סוף, אור הבלי גבול שמבטל את עצם המציאות, עושה את זה לא בדרך של דחיה כלל אלא בדרך ההפוכה ממש. הוא מבטל אותו על ידי שהוא מקרב אותו, אבל לגמרי מבטל אותו, הוא אוכל אותו...

למשל: בערב פסח נשאר לך חמץ, הרבה חמץ. אתה יודע שלא תעזור האש, מהי הדרך הכי הכי טובה לבטל אותו ונשארו רק עוד כמה דקות? צריך ליטול ידיים מהר ולאכול אותו... אם תאכל אותו אז תבטל את עצם המציאות שלו, במדה מסוימת הרבה יותר מאשר שתשרוף אותו אפילו, בגלל שעדיין ישאר אפר. לו יצויר שהשריפה תגמור אותו לגמרי כמו שצריך להיות – גם השריפה מכונה אכילה, "אש אֹכלת"[סח]. האש לא דוחה, היא אוכלת.

זהו גם חידוש גדול: בגלל שאש תמיד הייתי חושב שהיא שמאל, "שמאל דוחה", ולאכול משהו הכונה לקרב אותו, להקריב אותו על מזבח האכילה, "אכילת מזבח"[סט] בלשון חז"ל. אם כן, זוהי גם נקודה חשובה, שהאור של הגאולה הוא אור שכולו ימין, כמו הכתר. על הכתר כתוב "לית שמאלא בהאי עתיקא כולה ימינא"[ע]. כמו שאמרנו, כן יש בחינה כזו שנכון לומר שהכתר הוא האין סוף – הוא אור האין סוף שלפני הצמצום. אותו אור אין סוף שלפני הצמצום, אך ורק הוא בכחו לבטל חשך מכל וכל. הוא ימין. ברגע שיש צמצום, צמצום הוא חשך, עצם הגבורה והשמאל. אבל גם האור שמאיר דרך הצמצום – מתצמצם וממילא קונה לעצמו את תכונת השמאל, הגבול, ואז הפעולה שלו כלפי החשך היא לדחות.

מכל זה יוצא מוסר השכל מאד פשוט: אם רואים שיש אנשים שהם בעלי אור, אבל האור שלהם דוחה רע וחשך, אז גם כל האור שלהם הוא רק אור מוגבל, הוא לא האור האמתי, לא האור בגימטריא אין סוף. אור אמתי לא דוחה בכלל, הוא הופך בשרש.

כל הגלויות – אור הנר, גאולה העתידה – אור היום

נמשיך: הוא אומר שיש אור מוגבל,

ועד שאפילו מעט אור דוחה הרבה חושך. ובכדי שהחושך יתבטל לגמרי הוא [לא על ידי אור שדוחה, אלא] ע"י אור בלתי מוגבל. וכדאיתא במדרש [עכשיו בא המדרש אליו התכונו קודם] דזה שהגאולה דיציאת מצרים (וכן הגאולה מגלות בבל ושאר הגלויות עד להגאולה דלעתיד [ולא עד בכלל]) היתה גאולה שיש אחרי' גלות [כל הגאולות מהגלויות הקודמות היו גאולות ששייך אחריהן גלות, ובאמת כן באה אחריהן גלות], וגאולה העתידה תהי' גאולה נצחית שאין אחרי' גלות, הוא, [למה, מה ההבדל?] כי הגאולה דיציאת מצרים היא דוגמת אור הנר ששייך בו כיבוי, וגאולה העתידה היא דוגמת אור היום שאין שייך בו כיבוי [זוהי לשון חז"ל[עא]. כל הגאולות הן אור הנר והגאולה העתידה היא לא אור הנר, היא אור היום. מה בין אור הנר לאור היום? באור הנר שייך כיבוי, באור הנר יכול לבא מישהו ולכבות אותו].

מעלת אור היום על אור נר נצחי

נסתכל למטה בהערה 10:

להעיר מזה שאילו זכו, גם הגאולות שנמשלו לאור הנר היו באופן דנצחיות.

הוא מביא לזה מקורות. כנראה מה שהוא אומר כאן הוא מה שדברנו קודם באריכות, שבאור הנר שייך כיבוי, אבל אם היינו זוכים אף אחד לא היה בא ומכבה אותו. היינו שומרים אותו היטב שידלק לנצח. לא היינו נותנים לשום כח לבא ולגעת בו לרעה. אף על פי כן הוא רק אור הנר ושייך בו כיבוי. מה שאין כן אור היום, כל זמן שהשמש זורחת אף אחד לא יכול לבא לכבות אותה. אור היום הוא 'ניט שייך' – אף אחד לא יכול לבא ולכבות את היום. לכבות את החשמל שהוא כמו נר – אפשר, אבל לכבות את השמש אתה לא יכול לכבות.

אפשר להדליק חשמל ולדאוג שהוא ידלק לעד, אבל זה לא זה. זו ההבחנה הדקה, העיקרית והעקרונית לגמרי שאמרנו קודם. יש הרבה שרוצים ליצור מצב, כמו כאן בארץ, לעשות גאולה כזו שהיא איזה נר גדול, או חשמל גדול וחזק, עם אמונה ותקוה שהפעם זה ילך, הפעם זה יצליח. פעמים קודמות זה לא הצליח, בגללנו, אבל הפעם העם יתעורר, העם יהיה בסדר, אנחנו נהיה בסדר וזה יצליח לעד.

שוב, זהו עדיין אור הנר ששייך בו כיבוי. אם כי שהרבי כאן בעצמו מציין שאותו אור נר ששייך בו כיבוי יתכן שהוא יהיה נצחי, אבל לא זה מה שאנחנו רוצים. רוצים כמו שחז"ל אומרים בפירוש שלא רוצים בכלל אור הנר יותר, רוצים אור היום. רוצים אור כזה שלא שייך בו כיבוי.

כמו שהוא יסביר בהמשך, אור הנר הוא אור שלאחר הצמצום. לכן בדרך כלל נר משמש בלילה, בחשך, הזמן ההפוך מאור היום. הרי ביום כתוב "שרגא בטיהרא מאי מהניא"[עב]? – ביום הנר לא משמש כלום, הוא בטל, "בעצם היום הזה"[עג]. נר הוא בשביל לילה. אבל אם אין חשך ואין לילה, אז גם "שרגא בטיהרא וכו'" – לא צריך את הנר. אנחנו מחכים ליום.

"אתר דלא אשתני" – אור בלתי מוגבל

[ממשיך הרבי ומסביר:] היינו, שהגילוי דגאולה העתידה יהי' גילוי אור בלתי מוגבל שאין שייך בו הפסק,

הוא מביא למטה בהערה שבלשון הזהר הקדוש זה נקרא שהאור יבא מ"אתר שלא אשתני"[עד] – מקום בלתי משתנה. הלשון הזו בזהר תמיד מרמזת לפסוק "אני הוי' לא שניתי"[עה]. ממילא הגילוי של לעתיד לבא צריך להיות גילוי של "אני הוי' לא שניתי". מוסבר שהוא גם המדרגה של "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם"[עו].

יש אור של אדם, והוא כמו אור הנר, "נר הוי' נשמת אדם"[עז], באור הנר שייך כיבוי. גם באותו אלקי שמאיר דרך אדם העליון, כמו שראה יחזקאל, שייך כיבוי. מתי יחזקאל ראה את אדם העליון יושב על המרכבה? בזמן חורבן בית ראשון. המרכבה היא סילוק השכינה בזמן החורבן. הוא ראה את ה' כביכול כאדם עליון יושב על הכסא. באדם שייך שינוי, מהו השינוי? "להנחם". אבל "לא-אדם" הוא המדרגה של "אתר דלא אשתני", המקום שלא משתנה, "אני הוי' לא שניתי", "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם – להנחם הכונה להשתנות – כי לא אדם הוא להנחם". משם בא האור שלפני הצמצום שהופך את כל מציאות החשך.

ולכן תהי' גאולה נצחית שאין אחרי' גלות.

ו.       פעולת אור פנימיות התורה

עיסוק בעניני אור בתשעת הימים – דחיית הגלות

עד כאן זו רק היתה מן איזו כניסה, הקדמה לתוך המאמר. כדי שהערב, בשיעור הראשון כבר ניגע בבשר של המאמר אנחנו חייבים עוד קצת ללמוד. כל מה שלמדנו עד עכשיו, שתי האותיות הראשונות הן מן איזה פרוזדור, אבל עכשיו אנחנו נכנסים לטרקלין של המאמר הזה. לא בסעיף בקרוב, אלא בסעיף שאחרי זה, אות ג:

ג) והנה ידוע שכל גילוי הוא ע"י תורה (תורה אור). ומזה מובן, דכיון שביטול חושך הגלות הוא ע"י אור, לכן, בכדי לקרב ולמהר עוד יותר את הגאולה העתידה, הוא ע"י הלימוד בתורה בענין האור. ולהעיר, דבהדרוש של אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע [אביו של הרבי הקודם] שנאמר [מאמר זה[עח], על פיו בונה הרבי את המאמר שלפנינו, אמר הרבי הרש"ב] בשבת תשעה באב נדחה [כל אותו מאמר] מדובר בענין [נושא] האור. דיש לומר, שהשייכות דענין זה לתשעה באב נדחה הוא, כי תשעה באב שחל בשבת ונדחה הוא מסוגל לפעול שיהי' נדחה לגמרי,

כמו שאמרנו קודם, "כיון שנדחה ידחה" לגמרי. אבל זה לא ממילא, כמו שהסברנו, בגלל שלדאבוננו כל פעם הוא נדחה, אבל לא לגמרי. בגלל שהאור היה רק אור מוגבל, הוא רק דחה אותו. אבל כאן ה"ידחה" לגמרי הוא על דרך שאמרנו קודם, שבעצם צריך לומר שזו בכלל פעולה הפכית, נדחה כלפי פנים. כמו מינוס-מינוס שיוצא משהו שדומה לפלוס. "כיון שנדחה ידחה", כלומר, ה"נדחה" גופא נדחה. במקום שמאל דוחה יש אור של "כולא ימינא" שבמוסר השכל שלנו הוא ימין מקרבת. זה מה שרוצים כל פעם שיש תשעה באב נדחה.

ודחיית וביטול הגלות הוא ע"י אור [לכן כל אותו מאמר הוא דיבר על אור].

כל זה הוא במאמר מוסגר כאן. אנחנו עכשיו רוצים לדבר, וזה הנושא שלנו בימים האלה שנלמד יחד בעז"ה – להעמיק בענין האור. לכבור האר"י הקדוש בעל ההילולא של היום.

אור תורת הנגלה ואור הנסתר

מה הוא כתב כאן? אור הוא תורה. בתורה יש שני אורות, כמו שהבעל שם טוב פירש[עט] את שמו של אדמו"ר הזקן בעל התניא, 'שניאור' – שני-אור. שני אור של תורה – אור הנסתר של התורה ואור הנגלה של התורה. יחסית שני האורות האלה – אור הנסתר מול אור הנגלה של התורה גופא – הם כמו שתי בחינות האור שעכשיו אמרנו. אור מוגדר – הרי כל הנגלה הוא שיעורים, אור משוער בשכל – ואור בלתי משוער.

ממילא יוצא שאם אנחנו רוצים כמו שאמרנו קודם – הטעות בדקות – להגיע לגאולה כזו שהיא אור הנר אבל בתקוה טובה שהנר לא יכבה, נשמור עליו, או אפילו שה' ישמור עליו, לא משנה מי שומר עליו. גם האור, אותם יהודים טובים יראים ושלמים שדוגלים בשיטה כזו, פשיטא שעיקר האור שמניע אותם הוא אור תורת הנגלה. בעוד אלו שבאמת יורדים לעומק ההבדל בין אור הנר לאור היום ורוצים ומאמינים שהגאולה העתידה תהיה אור היום שלא שייך בו כיבוי, ולא אור הנר שכן שייך בו כיבוי – מה שמניע אותם הוא בעיקר אור הנסתר של התורה. כל זה לכבוד ההילולא של האר"י היום, מאד מתאים להיום.

מינון הלימוד בנגלה ובנסתר

האריז"ל היה אומר – דבר שאפילו בליובאוויטש, בחב"ד, לא עשו הלכה למעשה – וכך כתוב אצלו[פ] שאמנם יהודי פשוט, לא תלמיד חכם גדול, לא בעל הוראה או רב פוסק הלכות, חייב ללמוד נגלה, כמו שגם נסביר בהמשך, אסור חלילה וחס להפריד או לשלול את לימוד הנגלה, אבל מספיק לו שילמד שעה-שעתיים ביום – כך הוא כותב – וכל היום כולו יקדיש ללימוד הנסתר. "כל חד וחד לפום שיעורא דיליה"[פא]. בדיוק ההיפך ממה שלכאורה כל בעלי הנגלה אומרים, שנסתר צריך להשאר נסתר, "כבֹד אלהים הסתר דבר"[פב]. אם אתה טועם מהמתיקות צריך רק במינון קטן ביותר. כמו שיש משלים שאדמו"ר הזקן מביא בליקוטי תורה[פג] שזה כמו מלח שממתיק את הבשר, אבל יותר מדי מלח יכול לקלקל לגמרי, הוא רק לתת טעם.

אמרנו שאפילו בישיבת חב"ד של הרבי הרש"ב לא היה סדר כזה שלומדים גמרא שעה-שעתיים ואחר כך כל היום לומדים חסידות. הסתפקו אך ורק בארבע שעות ביום של לימוד חסידות, אבל שמונה שעות נגלה. למדו שתים-עשרה שעות ביום, שליש היה אור הנסתר ושני שליש אור הנגלה, רק שהרבי הרש"ב אמר[פד] שבשבת להפוך את הסדר – שני שליש נסתר ושליש נגלה.

ראשי התבות של 'קבלה' ו'הלכה'

אנחנו נראה בהמשך המאמר שאם יש רק את האור הנסתר, אור הבלי גבול מבלי שהוא בעצמו ישפיע או ימצא בתוך אור הגבול – אז באמת נוצרת הבעיה הגדולה מאד שאמרנו קודם. אפילו אם נזכה לגלות אותו – או שהוא יתעלם ממציאות העולמות או שהוא עלול לשבור ולשרוף, לבטל את מציאות העולמות. לא רק את מציאות החשך. את זה אנחנו לא רוצים.

ממילא מזה מובן מאד-מאד שאת האריז"ל בכבודו ובעצמו כולנו זוכרים על שם הסודות שלו, על שם הקבלה שלו. מהי קבלה? הוא עצמו אומר[פה] קבלה היא "השתחוו להוי' בהדרת קדש"[פו]. הוא אומר[פז] שבימות החול כתוב "הריעו להוי' כל הארץ"[פח] – "הריעו" מלשון להשפיל את הארציות על ידי לימוד ההלכה. זוהי כונה חשובה של האריז"ל. הלכה ראשי תבות "הריעו להוי' כל הארץ". איפה זה כתוב? במזמור לתודה שאומרים כל יום חול בבוקר. מהי קבלה? בקבלת שבת אומרים "השתחוו להוי' בהדרת קדש" – ראשי תבות קבלה למפרע. לכן הוא בעצמו היה מתייגע ביותר ללמוד כל דבר שש פעמים נגלה, שש פעמים הלכה ואחר כך פעם אחת קבלה[פט] כדי להשלים כנגד ששת ימי החול ויום השבת קדש.

אנחנו זוכרים אותו היטב על שם הנסתר שלו, ולא יודעים עד כמה הוא יגע, הוא כתב גם פירושים, יש פירושים של האריז"ל על הש"ס, הוא למד יחד עם בעל ה"שיטה מקובצת", הוא היה רב שלו בנגלה וביחד הם כתבו כמה פירושים על הש"ס. כשמגיע ל"ג בעומר ועושים הילולא דרשב"י – באמת עם ישראל חוגג את ההילולא של רשב"י על שם הזהר הקדוש אבל ידוע גם שרשב"י היה תנא גדול... [חסר קצת בהקלטה]... זה רק בגלל שהוא עצמו משתקף באור המוגבל. אור בגימטריא אין סוף משתקף באור בגימטריא גדר, גדרים, דרגות.

בכל אופן, מה הרבי אמר כאן בסעיף הזה? עכשיו בזמן שיש עוד חשך, דוקא בימים האלה, במיוחד אם זה תשעה באב נדחה אבל בכלל, ודאי כל הזמן של החשך של בין המצרים ובכלל החשך שאנחנו נמצאים בו. צריך בחשך לדבר על אור וללמוד נושאים של אור. זה הווארט שהוא אומר כאן – כמה שיותר לדבר על נושא האור.

ז.     אות ג – שלש מדרגות בבטול האור

אור – אין, כלי – יש

שוב, רק כדי שנכנס טיפה לתוך הטרקלין של המאמר צריך להמשיך לקרוא כאן כמה משפטים. כל המאמר שלפנינו הוא כאמור ביאור של הרבי על מאמר שאמר הרבי הרש"ב. לכן בכל פסקה כאן הוא פותח במלים "ומבואר במאמר". כלומר, המאמר המקורי של הרבי הרש"ב שבא לפרשו.

ומבואר בהמאמר, דאור הוא אין, ביטול. [דהחילוק בין אור וכלי, הוא, שאור הוא אין וכלי הוא יש].

אנחנו בהמשך המאמר נלמד שני דברים לגבי אור, שתי הגדרות של אור. הגדרה אחת היא מה שהוא כותב כאן, שאור הוא אַיִן. לכל אור יש כלי. גם זה מכתבי האריז"ל שכולם מלאים מזה שיש אורות וכלים. אורות וכלים לפי כמה הסברים של הדרושים הכי עמוקים בחסידות[צ] לא תמיד בדיוק זהים, אבל לעניננו הם כמעט זהים לנשמה וגוף. בכל דבר יש אור וכלי. מהו האור ומהו הכלי? הוא אומר שהאור הוא הבטול, האין והכלי הוא היש. ישנה הגדרה עוד יותר פשוטה, שאצלנו הוא מסביר אותה בהמשך, שאור הוא גילוי, הוא לא דבר לעצמו. "הא בהא תליא", לכן הוא באמת בטול. אור אינו בשביל עצמו, אלא כל כולו גילוי של משהו. היות והוא גילוי של משהו – זו ההגדרת המלה אור. הוא לא גילוי של עצמו אלא גילוי של המאור, של השמש, המקור, מאין הוא יצא. היות והוא אך ורק גילוי, היא הנותנת שהוא בטול, אין.

הכלי המקבל את הגילוי הוא תכלית הגילוי. הרי כל גילוי הוא לגלות למישהו, למשהו. הכלי מקבל את הגילוי. היות והכלי הוא יעד הגילוי הוא גופא מחייב שהוא יהיה יש, שכן ירגיש את עצמו. אם גם הכלי הוא אַיִן – לא היה גילוי לאף אחד, האור לא נתגלה.

היות והאור הוא גילוי והכלי הוא הגילוי למי, על כן אור הוא אַיִן וכלי הוא יש. כמו שאַיִן הוא מחויב, חייב להיות אין, טוב שהוא אַיִן וככל שהוא יותר אַיִן – יותר טוב, במדה מסוימת גם הכלי חייב להיות יש.

אור ומאור – חסיד ורבי

למה הדבר הזה דומה? אם ישנו מאור וישנו אור שיוצא ממנו והוא אינו דבר לעצמו, הוא רק שליח של המאור. האור הוא כעין שליח של המאור לגלות אותו. בחסידות מחפשים משלים מוחשיים, בדרך כלל משלים שיש בהם רב ותלמיד. קבלה בידנו מהמגיד ממעזריטש[צא] שהמשל הכי מדויק למה שמתבאר בכל ספרי הקבלה הוא המשל של רב ותלמיד. אצל חסידים מבחינים בין רב ותלמיד סתם לבין מה שאנחנו מכנים רבי וחסיד.

על כן, במלים הכי פשוטות כאן, המאור והאור הם מן איזה רבי וחסיד. החסיד בטל, אין לו שום מציאות בפני עצמו, ככל שהוא יותר בטל, יותר טוב. כל ענינו הוא לגלות את ענין הרבי בעולם. חסיד שהולך – מפרסם את הרבי. זה נקרא שאור הוא גילוי והוא בטול, ככל שהוא יותר בטל הוא יותר מגלה.

נסביר כאן דברים שאם נסביר אותם כך הם מאד אקטואליים לנו: יש מדרגה של אור שרק מסוגל לגלות את מציאות המאור אבל הוא לא יכול לגלות את מהות האור. במלים שלנו: יש בדרך כלל חסיד שבא לגלות, הוא יכול רק לזהות מציאות. גם בזיהוי מציאות זהו חידוש גדול, אבל אין לו ולא כלום ביחס למהות הדבר. אם כן, יש פה עוד הבדל בין מונחים מאד חשובים בקבלה וחסידות – מציאות ומהות. צריך להבין מאד-מאד לעומק מהי מציאות ומהי מהות.

הכלי הוא בהחלט לא חסיד, בגלל שאם כולנו חסידים, כולם שלוחים – אין אל מי לגלות. המאור הוא גם לא חסיד, לכאורה, אולי הוא כן חסיד של איזה מאור עוד יותר גדול. הוא גם יש, רק שהוא יש אמתי. הוא הדבר שרוצים לגלות, את המציאות שלו. הכלי הוא לא אור, העובדה שהוא אינו אור לא אומרת שהוא רע חס ושלום, הוא טוב מאד, הוא חיובי ביותר, הוא הכרחי לגמרי.

מכל המשל הזה אפשר להבין יפה מה שכתוב בקבלה וחסידות ש"שרש הכלים יותר גבוה משרש האורות"[צב] – היות ששרש הכלים הוא במאור. או במילים אחרות: ביש הנברא ישנה השתקפות של היש האמתי. בציבור, בקהל היעד, יש שרש יותר גבוה מאשר החסידים שמביאים את המסר. כולן פה הן המחשות מהו אור, מהו כלי ומהו מאור. חשוב לנו מאד להבין כאן את הדברים האלה.

מה הוא אמר לנו כאן? שאור הוא בטול ואין, וכלי הוא יש.

'אור מעין המאור'

כאן היא כבר הנקודה הראשונה של עומק המאמר:

ובהביטול דאור ג' מדריגות [של בטול].

כנראה שבשרש השרשים אלו ג הפעמים אור עצמם שציטטנו בשם רב האי גאון – "אור צח, אור מצוחצח ואור קדמון", שהם ג' רישין שבכתר. אבל כאן הוא יסביר שג' בחינות אלו הן בינה, חכמה וכתר. כלומר, הוא מסביר אותן בדרגה אחת יותר נמוכה.

מהן ג' בחינות הבטול שיש באור?

הביטול דאור מצד עצמו, מפני שאור הוא מעין המאור, והביטול שבו ע"י שנרגש בו מקורו, והביטול שלו מצד טבע הרצוא והעלי' שבו ליכלל במקורו.

אנחנו נפסיק לקרוא כאן ורק נסביר את זה. בזה סיימנו את השיעור הראשון שלנו. כאן זו המלה הראשונה של עומק החסידות שיש במאמר זה.

התכונה הראשונה של אור היא שהוא 'מעין המאור'. מה זה 'מעין'? דומה. אור דומה, אור ומאור הם אותן מלים. אם האור הוא חסיד והמאור הוא רבי יש איזה דמיון ביניהם. זה שיש דמיון ביניהם זו מציאות קיימת באור תמיד, איפה שהאור לא יהיה ובאיזה מצב האור ימצא – זהו יחוס. כמו שיש ילד מיוחס, לא משנה מה קורה איתו, היחוס הוא חלק מהמציאות שלו, חלק מההויה שלו. אפילו שיתרחק מאד ממקור היחוס שלו וילך בדרך אחרת לגמרי – הוא מיוחס. יש לו בדמו כל הזמן משהו שדומה לאביו שהולידו.

תכונה זו, שהאור 'מעין המאור' – נתפוס אותה כאן כדרגה הנמוכה ביותר. למה? בגלל שבדרגה זו אין שום תודעה מיוחדת של מאור, אפילו כשאני לא חושב על המאור אני דומה למאור אם אני אור. אור בכל מצב דומה.

איך לומר את הדבר הזה בדרך שלילה? דרך שלילה לפעמים מבליטה את הרעיון הרבה יותר. הוא אמר כאן שהאור הוא בטול. יש דרגה של בטול שחלילה וחס שמישהו יתפוס אותי אחרת, 'אחר'. כלומר, לא יתכן שהאור יתפס אחרת מן המאור, 'נפרד' ר"ל. המלה שהיא הכי קללה אצל חסידים היא 'נפרד'. לא יתכן שהאור יהיה אחרת מהמאור, כל הזמן הוא 'מעין המאור'.

התכונה הזו שייכת לעצם מציאות האור בהיותו אור, בכל מצב שהוא בכל מקום שהוא. גם כאשר הוא לגמרי כאילו מתרחק קצת מהמאור שלו ומתייגע מאד להתלבש בתוך איזה כלי שיקבל אותו, תוך כדי המאמץ לחדור ולהשפיע בכלי הוא לא עסוק במודע בבטול למאור. זו צריכה להיות אצלו מציאות טבעית, ממילא, מאליו.

כאשר האור דוקא חודר לתוך כלי, התכונה, מה שמקשר בינו לבין המאור הוא רק היותו מיוחס, האור 'מעין המאור' ויש לו בטול טבעי. בדרך כלל זה מתבטא גם בהיפך – חלילה לו להיות אחר, חלילה לו להחטיא את השליחות שלו.

'אור דבוק במאור' ו'אור נכלל במאור'

מעל לזה ישנה דרגה של בטול ושל אור בכלל והיא כאשר האור מרגיש הארה של המאור פועמת בקרבו, מפעמת, מתלבשת, מחיה אותו. במצב הראשון – הרבי יסביר בהמשך המאמר – האור רק קשור למציאות ומה שיכול לפעול בתוך הכלי הוא רק זיהוי מציאות המאור, בגלל שאפילו שאז הוא עצמו לא מרגיש שום מהות. זהו מצב בו האור עצמו מתרומם ואז הוא מתחיל להרגיש בקרבו את המאור, איזו הארה שלו, אבל הוא עדיין לא רץ לחזור להכלל בתוכו. ישנו מצב שלישי שהאור נמצא בתנועה שכולה רצוא להכלל בתוך המאור שלו.

אלו שלשת המצבים של אור ביחס למאור, ביחס למצב שלו גם כלפי המאור וגם כלפי הכלים. למשל: הוא יסביר כאן בהמשך שהמצב הראשון הוא האור שבאמת מתלבש בכלי; המצב השני הוא האור שמתרומם מהכלי לסקור את השרש שלו, אבל הוא עדיין מרחף וחופף על גבי הכלי והוא שייך אליו, אבל הוא לא עסוק עכשיו בחדירה לתוכו. מתוך רוב העיסוק הזה משתכחת ממנו במדה מסוימת מהות המאור ששלח אותו; ויש מצב שלא רק שאין לו שום עסק עם כלים, כולו אך ורק תשוקה של רצוא לחזור להכלל בתוך המאור.

כאן במאמר יוצא משהו מאד מענין: כמעט שאין הבדל – לא אצל הרבי ולא במאמר המקורי של הרבי הרש"ב – בין רצוא לתוך המאור, לקראת, אל כיון המאור לבין מצב שבאמת האור כלול בתוך המאור. על דרך מה שהרבי עצמו יצטט – וזהו הציטוט המפורסם של הבעל שם טוב – ש"במקום מחשבתו של אדם שם הוא נמצא, ושם הוא נמצא ממש"[צג], וכמו שהוא מצטט כאן: "שם הוא נמצא כולו". כלומר, ברגע שמתעורר, שמתגלה באור הרצוא המוחלט להכלל במאור, הוא נמצא שם בתוך המאור. כאשר הוא נמצא בתוך המאור ממש אין לו שום עסק עם כלי המציאות החיצונית. ממילא הבטול שלו הוא הכי גדול. כמו שכתוב בתניא[צד] משל שגם מקובל מהבעל שם טוב – "בטול זיו השמש בתוך גוף כדור השמש", או בלשון הרבי הרש"ב "העלם העצמי של אור במאור"[צה]. אפילו לפני הצמצום הראשון יש בזה כמה מדרגות, בכללות שלש מדרגות של העלם האור בתוך המאור.

אם כן, כאן זהו הנושא הראשון החשוב של המאמר הזה, אולי הנושא העיקרי של כל המאמר.

השתלשלות, התלבשות, השראה

ביחס לאור, שלשת המצבים הללו שהם שלשה סוגי בטול מקבילים למונחים של החסידות, של ספר התניא, כמבואר בהרבה ספרים בחסידות עליהם – השתלשלות, התלבשות, השראה[צו]. כלומר, יש אור שהוא יחסית למאור במצב של השתלשלות, הוא חלק מבריאת העולמות, השתלשלות העולמות, תקון העולמות, הוא לגמרי פועל את פעולתו בתוך מערכת הבריאה. ברגע שהוא מתרומם מהכלי הוא כבר לא בדיוק פועל את הפעולה שלו, הרי הענין שלו הוא להכנס בתוך כלי. בדרגה השניה הוא יותר בטול, יותר טוב לעצמו, אבל ביחס למציאות הוא מרחף.

במדרגה השניה הוא עצמו זוכה להרגיש הארה מהמשפיע, מהרבי נאֹמר, מהמאור שמאיר בתוכו, אבל רק הארה. זה נקרא התלבשות. הכל הרי יחסי – אם האור נמצא בתוך כלי, ביחס לכלי האור מתלבש בתוכו, זהו מצב של התלבשות, אבל התלבשות ביחס לכלי. הוא מסביר כאן שכאשר האור מתלבש בכלי אין שום הארה של מהות המאור שמתלבשת בתוך האור. כשהאור נמצא במצב של התלבשות – התלבשות הכונה להחיות, כמו נשמה שמחיה גוף – כשאור מחיה כלי הוא בעצמו מסכן וחסר כל התגלות של מאור שתתלבש בו. אבל כאשר האור קצת מתרומם מהכלי שלו הוא מתחיל להרגיש כמין התלבשות פנימית, הארה מן המשפיע שממש מחיה אותו.

כל זה עדיין לא פועל אצלו רצוא לתוך המשפיע. כדי לפעול אצלו רצוא לתוך המשפיע, לתוך המאור, רצוא להכלל במאור, כמו שהוא מסביר בהמשך שזה בעצם "במקום מחשבתו של אדם שם הוא נמצא", הוא כבר נמצא שם – בשביל זה צריך גילוי של השראת עצם המאור. המאור צריך להקיף אותו, לא רק להתלבש בו כהארה בעלמא. רק שעצם המאור צריך לשרות עליו, כדי כאילו לשאוב אותו אל תוכו ואז הוא רץ בדרך ממילא.

הרבי יסביר גם בהמשך שבזה שהאור רץ לתוך המאור ובעצם הוא כבר נמצא במאור – יש גם שהוא מודע לרצון ולרצוא שלו ויש דרגה יותר גבוהה שהוא לא מודע, כִלַיון, כלות הנפש גמורה שהוא לא מודע לזה שהוא רץ לתוך המאור. עוד פעם, זוהי גם נקודה מאד עמוקה בנפש: יש שאדם משתוקק למשהו, אני משתוקק, 'יש מי שאוהב'[צז] זה הביטוי. אני רץ, יש רצון מודע שרץ לתוך המאור, אבל יש רצוא אמתי שאין בו שום רצון מודע.

ג מדרגות בטול האור בסוד המלה א-ו-ר

נסיים הערב עם רמז חשוב שמרומז בכמה מקומות בקבלה: שלש המדרגות הללו של אור שהוא מתאר כאן, שלשת מצבי בטול האור, ניתן להתבונן בהם בהקבלתן לשלש אותיות המלה 'אור' – "ויאמר אלהים יהי אור". בדקדוק המלה אור יש רק אות אחת עיצורית, ה-ר של אור. לכן מוסבר שלמרות שהאות ר היא האות האחרונה בצרוף, היא האות היחידה, העיצור היחיד, הממשי של המלה הזאת. ר היא עצם מציאות האור; ו של האור היא המשכת הארה – ו היא קו שממשיך – מהמאור להיות מורגש בתוך האור; א היא הרצוא וההתכללות של האור בתוך המאור.

ב-א גופא יש ג' בחינות, כמו בציור של א – י למעלה י למטה וקו באמצע שמחבר. על זה אמר רבי עקיבא לשאר חבריו שנכנסו לפרדס "כאשר תגיעו למקום אבני שיש טהור אל תאמרו 'מים מים' שנאמר "דֹבר שקרים לא יכון לנגד עיני"[צח]"[צט]. מה הכונה 'מים מים' שואל האר"י הקדוש[ק] בעל ההילולא של היום? כשתגיעו לסוד ה-א – א היא גם סוד האֹפל, שם יש גם את הכח לשים קץ לאֹפל – שבעצם היא האות הראשונה של אור – "אל תאמרו 'מים מים'" – אל תפרידו בין י העליונה ל-י התחתונה, בין המים העליונים לבין המים התחתונים. הרי כאן, בסוד ה-א, הרקיע לא מבדיל ביניהם אלא מחבר אותם. הקו שבאמצע א הוא הרקיע, והוא לא מבדיל ומפריד בין המים העליונים לבין המים התחתונים שנכללים בסודו, רק מחבר ומיחד ביחוד אמיתי.

בכל זאת יש שלש בחינות בתוך היחוד הזה: יש י למטה, יש ו ויש את י למעלה. לאור מה שכתוב במאמר הזה יש סימן שטוב בשביל לזכור, "סימנים עשה"[קא] אומרים חז"ל. י למטה היינו הרצוא של האור המודע לתוך המאור; י למעלה היא ההתכללות האמתית או "העלם העצמי של אור במאור", או מה שכתוב בתניא: הבטול האמתי של זיו השמש בתוך גוף כדור השמש, לאחר הרצוא; ו שבאמצע היא המצב הלא מודע של הרצוא, זהו עיקר ואמתית הרצוא.

עוד פעם: כתוב בהרבה מקומות בחסידות ש-י למטה באות א היא סוד הרצוא בכלל, וכאן לאור מה שכתוב במאמר שלפנינו נרמוז ש-י למטה היא הרצוא המודע, ו היא הרצוא הבלתי מודע ו-י למעלה היא עצם התכללות האור בעצמות המאור. – הכל א אחת. לכן במאמר הזה הוא לא מפריד ביניהם בכלל. "כשתגיעו למקום אבני שיש טהור אל תאמרו 'מים מים'" – הכל דבר אחד. בכל אופן יש שם שלש בחינות יחד מחוברות.

לעניננו, הסימן של כל המאמר הזה הוא שצריך לדבר בימים האלה על אור, כמו שהרבי אומר שהנושא שצריך לדבר בימים האלה הוא אור. ההתבוננות שלנו היא ממש על המלה אור – א-ו-ר. ישנו בטול בעצם מציאות האור כאשר הוא נכנס להחיות את הכלים כשהוא מתלבש בכלים, אבל עכשיו הוא רק קשור כמיוחס ומעין המאור – זוהי ה-ר של האור; ויש כאשר הוא מרגיש הארה מהמאור שמתלבשת בקרבו, זוהי ו, הקו, כמו שנסביר בהמשך, עדיין אחרי הצמצום; אבל האור האמתי, האור שישים קץ לחשך, מדרגת האור שתשים לנו קץ לחשך היא רק כשנגיע ל-א של האור. א של האור, שהיא עצמה אֹפל, תשים קץ לחשך הזה.

בהמשך הוא יסביר ששלשתם גם שלש בחינות של אמונה: יש אמונה שמתלבשת בשכל; יש אמונה שמרחפת על גבי השכל; ויש אמונה שבבחינת מסירות נפש לחזור להכלל בעצמות.

זה הבשר של המאמר, עכשיו רק התחלנו אותו, פתחנו את השער שלו, והוא שבאור יש ג' בחינות, כאן הוא קורא להם ג' בחינות של בטול. בגלל...

[חסר הסיום]