השראה והתלבשות

בע"ה

ה' סיון תשמ"ג – ירושלים

שיעור בתניא (28) – פרק נ"ג

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

לשון הינוקא

... חלק הראשון של התניא. אז נעשה סיום על חלק א' של התניא. היום מסיימים את חלק א' של התניא לפי השיעור חת"ת שאומרים בכל יום. נתחיל בשורה האחרונה של העמוד. הוא מתחיל להסביר מה שהביא בפרק לה. פרק לה הוא הביא את לשון הינוקא בפרשת בלק. כל הפרקים מפרק לה עד עכשיו היו להסביר את סוד מאמר הינוקא. אז כבר נתחיל לקרוא את זה ותוך כדי הלימוד נסביר כמה מהענינים שאנחנו זקוקים להם:

וז"ש הינוקא דנהורא עילאה דאדליק על רישיה היא שכינתא אצטריך למשחא [הינוקא אמר שהאור העליון שנדלק על הראש האדם, של היהודי, שהוא סוד השכינה ששורה על הנפש האלקית, צריך שמן. משחא זה שמן וצריך שמן בכדי שהאור הזה ידליק. מה הכוונה שצריך שמן?] פי' להתלבש בחכמה הנק' שמן משחת קדש [האור, השכינה שעל ראש האדם, צריך להתלבש בחכמה. בחכמה, הוא הסביר קודם בתניא, שם משכן של הנפש האלקית. עיקר משכן הנפש האלקית בגוף הוא במוחין, במוחין בכלל ובמח החכמה בפרט, בגלל שחכמה היא בטול. הוא גם הסביר בפרק לה בהגהה שעיקר השראת והתלבשות האור אין סוף הוא רק בחכמה, בגלל שחכמה היא בטול לה', בטול אמתי.

עוד פעם, האור העליון של השכינה צריך שמן בשביל שתתלבש בחכמה, הנקראת שמן משחת קודש] כמ"ש בזהר ואינון עובדין טבין [אותם המעשים טובים, מה זה מעשים טובים?] הן תרי"ג מצות הנמשכות מחכמתו ית' כדי לאחוז אור השכינה בפתילה היא נפש החיונית [תרי"ג מצוות התורה, המצוות מעשיות כולם, נמשכות מסוד חכמתו יתברך, ושאדם מקיים מצות אור השכינה מתלבש בתוך החכמה ועל ידי כך היא נמשכת על הנפש החיונית] שבגוף הנקראת פתילה [הנפש החיונית של הגוף של האדם זו הפתילה] עד"מ כי כמו שבנר הגשמי האור מאיר ע"י כליון ושריפת הפתילה הנהפכת לאש כך אור השכינה שורה על נפש האלקית על ידי כליון נפש הבהמית והתהפכותה מחשוכא לנהורא וממרירו למתקא בצדיקים [שהנפש הבהמית-החיונית מתהפכת מחושך לאור וממר למתוק אז זה הכליון, הכליון של הנפש הבהמית, השרפה של הנפש הבהמית שהיא הפתילה, ועל ידי כך האור שורה על הנפש האלקית. על ידי כך האור נאחז בכלל על הגוף והיא שורה ומתלבשת בנפש האלקית].

אתהפכא אצל הצדיק ואצל הבינוני

להפוך לגמרי את הנפש הבהמית "מחשוכא לנהורא וממרירו למיתקא" זה רק אצל צדיקים, כמו שכתוב קודם:

או לפחות ע"י כליון לבושיה [אצל בינונים לא יכולים להפוך לגמרי את הנפש הבהמית, אבל כן יכולים להפוך את הלבושים של הנפש הבהמית] שהן מחשבה דבור ומעשה והתהפכותן מחשך הקליפות לאור ה'

אפשר להפוך את המחשבה דבור ומעשה מחושך הקליפות, שאדם לא יחשוב, ידבר ויעשה דברים שנגד ה', שמקבל חיות מהקליפות. אם הוא חושב, מדבר או עושה דברים שנגד התורה ורצון ה' אז המחשבה דבור ומעשה שלו מקבלים את החיות מהיכלות הטומאה, מחושך הקליפות, והוא יכול להפוך את זה לקדושה, שהמחשבה דבור ומעשה יקבלו את החיות שלהם אך ורק מקדושת התורה והמצות. אז זו האתהפכא וכליון ושרפת הנפש החיונית אצל הבינוני. אצל צדיק הוא הופך לגמרי את כוחות הנפש שלו, של הנפש הטבעית-החיונית לקדושה.

יש כמה פירושים מה ההבדל בין להפוך חושך לאור ולהפוך מר למתוק. יש פירוש אחד שמפרש שכאן, במקום הזה, חושך ואור הם חב"ד של הנפש החיצונית. השכל הוא בחושך, כמו שאומרים שאדם הולך בחושך, השכל האנושי של הנפש החיוני, והוא הופך אותו לאור, הצדיק, הוא הופך לגמרי את השכל האנושי לשכל אלוקי. ומר למתוק, לפי הפירוש הזה, הם מדות. המר הוא המדות הרעות, אהבה רעה, יראה רעה, כל המדות הרעות זה מר, ושהוא הופך את המדות הרעות לטוב זה נקרא ממר למתוק, שהוא ממתיק את המדות הרעות.

זה אצל צדיק שהופך חושך לאור ומר למתוק. מה שאין כן הבינוני לא יכול להפוך ממש את החושך, שהוא מהות הנפש הבהמית, לאור, רק את הלבושים, מחשבה דבור ומעשה. זה מה שהוא אומר כאן "על ידי כליון לבושיה שהן מחשבה דבור ומעשה והתהפכותן מחשך הקליפות לאור ה'" –

א"ס ב"ה המלובש ומיוחד במחשבה דבור ומעשה תרי"ג מצות התורה בבינונים כי ע"י התהפכות נפש הבהמית הבאה מקליפ' נוגה [שכל אחד ואחד לפי המדרגה שלו, שהופך את נפש הבהמית שבאה מקליפת נגה] מחשוכא לנהורא וכו' [על ידי זה] נעשה בחי' העלאת מ"ן [מיין נוקבין, זה נקרא העלאת נצוצות מרפ"ח נצוצין שנפלו בשבירת הכלים. אז הוא מעלה את הכח ואת החיות מהחיצונים על ידי שרפת הנפש החיונית שלו, נפש הבהמית שלו. וזה, העלאת מ"ן דווקא מהחיצוניות, זה מה שממשיך, זה מה שגורם] להמשיך אור השכינה היא בחי' גילוי אור א"ס ב"ה על נפשו האלהית

הנפש האלקית בעצמה לא יכולה להעלות מ"ן. עוד פעם, כל סוד העלאת מ"ן, שבה תלויה המשכת אור העליון, הוא אך ורק בסוד עבודת הברורים, ועבודת הברורים היא רק בנפש החיונית. אז או שזה הצדיק הגמור שהופך לגמרי את הנפש הבהמית לקדושה, או בבינוני שהוא הופך את הלבושים, וזה מה שמעלה מ"ן, אבל אין העלאת מ"ן בתוך הנפש האלקית בפני עצמה.

עוד פעם, בנפש האלקית האהבה והיראה לה' הן טבעיות לגמרי, אין בזה חידוש. העלאת מ"ן היא לאכול, מלשון כיליון, לאכול משהו חיצוני שלא שייך לאהבת ה' ויראת ה' ולכלול אותו על ידי אכילה גם כן באהבה ויראת ה'. כמו שכתוב "'בכל לבבך' – בשני יצריך", שגם יצר הרע יחזור לאהוב את ה'. בזה יש העלאת מ"ן. מה שאין כן אהבה טבעית לגמרי, כמו האהבה והיראה של הנפש האלקית, אין בה העלאה מ"ן, בגלל שהיא לא מחדשת שום דבר.

שבמוחין שבראשו [האור יורד מלמעלה, אור השכינה, על הנפש האלקית שמשכנה במח, כמו שאמרנו קודם] ובזה יובן היטב [על פי ההסבר הזה שעכשיו הסברנו] מ"ש [בתורה] כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא [שה' נקרא "אש אוכלה", שאור השכינה כמו אש שאוכלת את הנפש החיונית, על ידי קיום התורה והמצוות, שממשיכים את האור, כמו השמן שממשיך את האור להאחז בפתילה] וכמ"ש במ"א.

החסידים היו אומרים שכל ה-50 פרקים הראשונים של התניא עד שמתחיל פרק נא, שמדבר מענין ההשראת השכינה שהיתה בבית המקדש, אז היו אומרים בדרך צחות ומליצה שלא יכלו לייגע ולעבוד בזה בהשכלה עמוקה ודווקא עיקר ההשכלה עמוקה של ספר התניא – זה היה בדורות הראשונים כמובן, שירדו לסוף דעתו של אדמו"ר הזקן – הוא דווקא בשלשה הפרקים האחרונים. בפרקים אלה יש המושגים העיקריים של החסידות שאומרים הרבה פעמים – השראה, התלבשות והשתלשלות. אפילו שבכל הספר הוא מזכיר את המושגים האלה, אבל עיקר ההסבר העמוק של "השראה והתלבשות והשתלשלות", שהוא חוט השדרה של התניא ושל החסידות בכלל, הוא בשלשה הפרקים האחרונים – נא, נב ו-נג. מאד מאד קשה להבין. דווקא שלשה הפרקים האחרונים מהתניא הכי קשה מכל ספר התניא להבין אותם נכון.

עכשיו, מה הוא אמר בקיצור בפרקים האלה? שהמשכת השכינה למטה היא על ידי תהליך חוזר. התהליך מתחיל מחכמה עילאה של עולם האצילות, החכמה עילאה של עולם האצילות מתלבשת בתוך מלכות של עולם האצילות, שהיא השכינה, ובכח התלבשות זאת היא מורידה, החכמה מורידה את השכינה להתלבש בהיכל קודש קודשים של העולם שלמטה מהאצילות, של עולם הבריאה. ואחר כך עוד פעם מתחיל אותו הדבר. שוב יורד ומתלבש בתוך מלכות של עולם הבריאה, ואחר כך יורד להיכל הקודש קודשים של היכל החב"ד או הכחב"ד של עולם היצירה, וכך הלאה. זה נקרא סדר ההשראה של השכינה או המשכת השכינה.

השתלשלות המלכות, התלבשותה והשראתה

איפה זה? בסוף פרק נב (יש הגהה קטנה לפני פרק נג), ש"ובזה יובן לשון הכתוב מלכותך מלכות כל עולמים". מה הכוונה? שבמלכות לא שיש רק השתלשלות. השתלשלות הכוונה שממלכות של עולם האצילות נמשכת הארה דרך הפרסה שבין האצילות לבין בריאה וההארה הזאת היא פנימיות הכתר בעולם הבריאה, עתיק. אחר כך משתלשל כל עולם הבריאה, אחר כך אותו הדבר, שיש פרסה ודרכה נמשכת הארה, ואחר כך מתחיל כל עולם היצירה וכך הלאה. זו השתלשלות, והיא לא מסבירה את הפסוק "מלכותך מלכות כל עולמים". עיקר סוד הפסוק שאומרים באשרי שלש פעמים ביום "מלכותך מלכות כל עולמים" הוא ש"מלכותך" ממש. כאן זה מלכות דאצילות ואפשר לפרש אותה למעלה עד אין סוף, אבל העיקר להבין את הרעיון. "מלכותך" שזו המלכות שלך, המלכות בעולם המיוחד שלך, שזה עולם האצילות, היא-היא יורדת, לא בסוד ההשתלשלות רק בסוד ההתלבשות וההשראה ממש, והיא המלכות של כל עולם ועולם. הכוונה שהיא עצמה נמצאת בתוך המלכות של כל עולם ועולם והיא הכח שממשיך את הקשר בין עולם לעולם. זה קשר מהותי, לא של הארה והשתלשלות – קשר של התלבשות והשראה. זה עיקר הסוד שהסביר בפרקים האחרונים, וזה דבר עמוק.

זה ההבדל בין השתלשלות העולמות שמוסברת בקבלה ולבין חסידות. בקבלת הרמ"ק יש רק השתלשלות, ואפילו בכתבי האריז"ל היחס בין אצילות לבי"ע מתואר רק בסוד השתלשלות. בכלל, האריז"ל מאד-מאד קצת מדבר מהעולמות התחתונים. כל הסדר שמסביר את העולמות התחתונים בי"ע הוא רק לפי סדר ההשתלשלות, איך שהספירות והעולמות משתלשלים אחד מהשני. לעומת זה, כאן מובא הסוד הזה איך שאצילות כאן – כמו שפעם אמרנו ביטוי מהמגיד, שהמגיד היה אומר "אצילות איז אויך דא". עולם האצילות, או מלכות דאצילות ממש עוברת את הפרסה ומתלבשת בתחתונים, וזה סוד השראת השכינה כמו שהיתה בבית המקדש, שזה ממש גילוי מלכות דאצילות שלא דרך השתלשלות העולמות.

אז זה משהו מיוחד, זה נושא הכי חשוב, בגלל שכל התורה והמצוות הם לעשות השראת השכינה, "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". והנושא איך זה בדיוק, להבין את ענין השראת השכינה למטה, לא מוסבר בכלל בכתבי האריז"ל. האריז"ל דן מעולם האצילות, אבל סוד השראת השכינה למטה שתלוי בהתלבשות מלכות דאצילות ממש בהיכל קודש קודשים של העולם שלמטה וכך הלאה, שעל כך כתוב "מלכותך מלכות כל עולמים" לפי הפירוש הזה – לא מוזכר בכתבי האריז"ל בכלל. עיקר ההשכלה העמוקה של התניא בהבנה הוא שלשת הפרקים האחרונים.

לשון הינוקא – פרק לה

בכל זאת, בסוף הוא חוזר לתכל'ס, כמו שאומרים, שגם הולך על אדם, מה זאת אומרת אצל האדם. לא מובן כאן כל כך, והרבה דברים כאן לא מובנים ממה שקראנו. דבר אחד שלא מובן מה זה בדיוק ה"משחא", השמן. קודם הוא כותב שהשמן הוא החכמה, שהחכמה נקראת "שמן משחת קדש". אחר כך הוא אומר שהוא המעשים טובים, שהמעשים טובים נמשכו מחכמתו יתברך. הוא אומר שהשכינה צריכה להתלבש בתוך החכמה, אבל אם זו חכמתו יתברך ממש, שזו חכמה דאצילות, הרי היא למעלה מהשכינה, בגלל שהשכינה היא מלכות דאצילות. אז מה הוא אומר שהאור של השכינה צריך להתלבש באור של החכמה? איזו חכמה? איפה כאן הנפש האלקית בינתיים? הוא אומר בסוף שהיא במוחין שבראש, זו גם כן חכמה, וכאן הוא אומר שהתהליך ככה, שמצוות מעשיות ממשיכות את אור השכינה על הנפש החיונית, בשביל לשרוף את הפתילה של הנפש החיונית. אז זה גם כן לא מובן בדיוק, איפה כאן הנפש האלקית בינתיים?

אם רוצים להבין את זה טוב אז צריך להסתכל בתחלת המאמר הזה. נסתכל שם, בפרק לה, בתחלת מאמר הינוקא:

והוא בהקדים לשון הינוקא [בזהר פ' בלק] על פסוק החכם עיניו בראשו [שואל הזהר] וכי באן אתר עינוי דבר נש [איפה העינים צריכות להיות לאדם אם לא בתוך הראש?] כו' אלא קרא הכי הוא ודאי דתנן לא יהך בר נש בגילוי' דרישא [למדנו שאסור לאדם ללכת בגילוי ראש, צריך ללכת בכיסוי ראש] ארבע אמות מאי טעמא [מה הטעם שאסור ללכת בגילוי ראש ארבע אמות?] דשכינתא שריא על רישיה [שהרי שכינה שורה על ראשו של האדם] וכל חכם עינוהי ומילוי ברישיה אינון [וכל מי שהוא חכם עיניו וכל דבריו מכוונים לראש שלו, מה הכוונה לראש?] בההוא דשריא וקיימא על רישיה [הכל מכוון לאותו אור שהוא אור השכינה ששורה ועומד על ראשו] וכד עינוי תמן לנדע דההוא נהורא דאדליק על רישיה אצטריך למשחא [וכאשר עיניו באמת שם הוא צריך לדעת שאותו אור שנדלק על ראשו צריך שמן] בגין דגופא דב"נ איהו פתילה [בגלל שגוף האדם הוא סוד פתילה] ונהורא אדליק לעילא [ואור השכינה נדלק למעלה – למעלה מהראש שלו] ושלמה מלכא צוח ואמר [שלמה המלך צווח ואומר] ושמן על ראשך אל יחסר [שאסור להפסיק מעל הראש] דהא נהורא דבראשו אצטריך למשחא [עוד פעם, הוא אומר שהאור שעל הראש צריך שמן] ואינון [מה זה השמן?] עובדאן טבאן [המעשים טובים] וע"ד [ועל דא] החכם עיניו בראשו עכ"ל [ועל זה, על סוד זה, כתוב ש"החכם עיניו בראשו" לא להחסיר את השמן – "שמן על ראשך אל יחסר"].

[מה זה ינוקא?] ינוקא זה ילד קטן שהתנבא, שדיבר דברי חכמה. בפרשת בלק יש סיפור איך שחכמים פגשו איזה ילד, ינוקא, והוא אפילו הריח את הבגדים שלהם והוא אמר להם שלא קראו קריאת שמע. הוא היה ילד של רוח הקודש, של נבואה. אחר כך הוא התחיל לומר דברי חכמה. יש חלק מהזהר שנקרא סבא, שזה זקן שמגלה חכמה, ויש חלק של הזהר שנקרא הינוקא, שזו היתה נשמה מיוחדת, לא יודעים מי זה, אבל זו איזה נשמה גדולה מיוחדת שירדה לעולם וגילתה הרבה  רזין דאוריתא. כל הסיפור הזה מסופר בפרשת בלק. אולי יש עוד מקומות שיש ינוקא, אבל עיקר הינוקא בזהר הוא חלק מפרשת בלק בתוך הזהר. אולי יש ינוקא אחר, לא חייב להיות אותו ינוקא. על הינוקא הזה שכתוב בפרשת בלק יש סיפור שלם, עם הרבה הרבה חידושים שהוא מחדש. יש כל מיני חלקים של הזהר, זה אחד מהחלקים.].

"עובדין טבין" – "עובדאן טבאן"

אז קודם כל יש כאן כמה שינויים קטנים בין איך שהביא בתחילה את המאמר לאיך שמביא בסוף. קודם כל, יש פה איזה כתיב. אמרנו פעם שאדמו"ר הזקן כל דבר אצלו מדויק עד האותיות, שכל אות מדויקת. אז יש פה דיוק אחד, שכאן בשורה האחרונה של המאמר בפרק לה כתוב "עובדאן טבאן" הוא כותב את זה עם א – גם "עובדאן" וגם "טבאן", אחרי ה-ד ואחרי ה-ב. מה שאין כן כאן בסוף, איפה שקראנו קודם, כתוב "עובדין טבין", עם י, פעמיים. כאן היה פעמיים עם א ובסוף פעמיים עם י. דבר שני, כאן כשמביא בתחילה כתוב בפירוש שהפתילה היא הגוף, ובסוף כשמסביר הפתילה היא לא הגוף, היא הנפש החיונית. כמובן שהנפש החיונית קשורה לגוף, אבל כאן היה כתוב בפירוש שהפתילה היא הגוף. ואחר כך בסוף הוא אומר ש"זה הנפש החיונית שבגוף הנקראת פתילה".

צריך הרבה עיון, אז איך שאני אסביר את זה – אני לא התבוננתי מספיק אם זה באמת נכון, אבל חיפשתי פירושים ואין פירושים שמסבירים את זה טוב. לכאורה הסיום של כל התניא הוא הדבר הכי חשוב, צריך להבין, עוד לא מצאתי פירוש טוב שמסביר בדיוק את הדיוקים כאן. אז לכאורה אפשר לומר כך, ועדיין צריך הרבה עיון אם זה נכון.

סתם שמדברים על מצות, על מעשים טובים, שורש המצוות הוא בכתר, כמו שהוא בעצמו אמר קודם (בעמוד 148), שכל תרי"ג מצוות התורה עם ז מצות דרבנן בגימטריא כתר, כתר מצוות. כתר הוא רצונו יתברך, הרצון העליון והרצון תמיד מרומז באות א בקבלה, אלף-פלא, הכתר נקרא אלף-פלא. לכן השורש הראשון של מעשים טובים הוא מהכתר. זה מה שכתוב בתחלה, שהביא את הביטוי "עובדאן טבאן", הוא כתב בשני אל"פין. אפשר לומר עוד יותר בפנימיות ששני האל"פין הם בסוד "אאלפך חכמה אאלפך בינה", שהם המזלות של הכתר שמניקים את החכמה והבינה, אבל בכל זאת זה אלף-פלא על שם שורש המצוות ברצונו יתברך. מה שאין כן כאן בסוף, שכבר הסביר את סוד ההתלבשות וההשראה. עיקר החידוש ועיקר סוד ההתלבשות הוא שחכמה עילאה מתלבשת בחכמה תתאה ואחר כך חכמה תתאה בכח החכמה עילאה שבה שוב יורדת לעולם שלמטה להתלבש ממש בחכמה עילאה, שזה היכל קודש קודשים של עולם שלמטה. עוד פעם, אם יש כתר, אם הספירה הראשונה כביכול היא הכתר, ומה שיורד ומאיר מהכתר – אז יש מושג בקבלה "השתלשלות הכתרים זה מזה", ובכל עולם באמת הכתרים חוזרים על עצמם. כל עולם הוא השתלשלות מהכתר, אבל כתר הוא כמו מקור של השתלשלות. לפעמים יש שכתר הוא גם השראה, אבל יש שהכתר הוא מקור של השתלשלות דווקא, שהכל משתלשל מתוך הכתר. מה שאין כן התלבשות. סוד של התלבשות דווקא קשור עם חכמה. זו מעלה של חכמה לגבי כתר, שחכמה היא כח של התלבשות, שחכמה עילאה מתלבשת בחכמה תתאה וכך הלאה, בסוד "מלכותך מלכות כל עולמים" שהוסבר.

כאן הוא רוצה לומר כך: על שורש המעשים הטובים, המצות, הוא כותב כאן "הנמשכות מחכמתו יתברך". בכל הספר הוא מדגיש שהמצות הן "מרצונו וחכמתו יתברך" – לפעמים רק "רצונו" ולפעמים הוא אומר את שניהם ביחד – אבל כאן בסוף רק "חכמתו יתברך", בגלל שכמו שאמר קודם הוא בפירוש מדבר על החכמה.

המשכת המלכות בכח המצוות

אצלנו בהמשך כתוב:

שכינתא אצטריך למשחא פירוש להתלבש בחכמה הנקראת שמן משחת קדש, כמו שכתוב בזהר ואינון עובדין טבין [עוד פעם, המעשים טובים כאן בשני יו"דין בגלל שכאן הוא רוצה להדגיש שהם נמשכים מהחכמה שנקראת י] הן תרי"ג מצות הנמשכות מחכמתו יתברך.

"חכמתו יתברך" כאן היא לא החכמה שהוא אמר בשורה הראשונה, אלא חכמה עילאה שבאצילות, והחכמה שאמר קודם, שהשכינה יורדת להתלבש בחכמה, היא חכמה של היכל קודש קודשים שלמטה, שזה אפילו סוד הנפש האלקית, אפשר לומר, כמו שנסביר תכף.

עוד פעם, יש תהליך כזה, ששורש המצוות הוא חכמה דווקא, חכמתו יתברך, וכשמקיים מצוות חכמתו יתברך, שהיא חכמה דאצילות, מתלבשת ממש באור השכינה, שהוא מלכות דאצילות, וזה מה שנותן את הכח לשכינה לרדת ממש לחכמה שלמטה ממנה, כמו היכל קודש קודשים בעולם הבריאה, וכך הלאה לפי הסדר. מלכות בעצמה נקראת חכמה תתאה, וכאשר החכמה עילאה מתלבשת בה אז היא בעצמה נקראת חכמת תתאה. זה מה שלמדנו בפלח הרימון[ב], שפנימיות המלכות נקראת חכמה תתאה, כאשר חכמה עילאה מתלבשת במלכות אז כל פנימיות המלכות נקראת חכמה תתאה. זה קורה כמה פעמים, זה מה שהסביר קודם. הוא הסביר את זה בפרק נב באריכות, שקודם חכמה עילאה דאצילות צריכה להתלבש במלכות, ואחר כך זה נותן כח למלכות לרדת ולהתלבש שוב בחכמה, שזה בחכמה של היכל קודש קודשים של עולם הבריאה, וכך הלאה לפי הסדר [ועכשיו החכמה היא המצות עצמן?] עוד פעם, במצוות יש כמה כוחות. קודם כל המצוות הן כח להמשיך חכמה עילאה במלכות בכדי שהמלכות תרד להתלבש בחכמה שלמטה ממנה – אם זו מלכות דאצילות החכמה שלמטה היא היכל קודש קודשים של עולם הבריאה, מה שהסביר קודם. זו גם חכמה, רק שכאן לא חשובות לו כל המדרגות, הוא רוצה להגיע לחכמה של הנפש האלקית. יש חכמה של הנפש האלקית, עיקר החכמה, שהיא בטול לה', ויש מה שהשמן, שהוא המעשים הטובים, שמביא את האור להאחז בפתילה, שהפתילה אינה הנפש האלקית, הפתילה היא הנפש החיונית.

עכשיו ההסבר, נאמר כמה דברים יחד, אחר כך נשתדל להבין את הכל. ההסבר שקודם כתב שהגוף הוא הפתילה וכאן אומר הנפש החיונית שבגוף – מסבירים את זה במפרשים, ראיתי, וזה הסבר נכון ופשוט, שכאן הוא רוצה לדבר על מה שנשרף לגמרי, ומה שנשרף הוא הנפש החיונית. הגוף לא נשרף, הגוף מתקיים, להפך – רוצים שהגוף יתקיים, לא שישרף. אבל הנפש החיונית שבתוך הפתילה – יש גם שתי מדרגות של הפתילה. לא כל הפתילה נשרפת, רק שיש חלק מהפתילה שנשרף ויש חלק שנשאר, אחרת היא היתה נגמרת. החלק של הפתילה שנשרף הוא החלק החיוני שבגוף, והחלק מהפתילה שנשאר הוא הגוף עצמו, שהוא נשאר.

אז עוד פעם, המצוות הן בשביל להמשיך את חכמה עילאה בתוך המלכות, וזה מתחיל את תהליך ירידת המלכות, שהמלכות בעצמה מתלבשת בחכמה. המצוות, אחרי שממשיכות את חכמה עילאה בתוך המלכות, שוב ממשיכות את אור המלכות בשני כיוונים: מצד אחד צריך להמשיך את אור המלכות בחכמה של הנפש האלקית, שהיא עיקר משכן אור המלכות, אור השכינה, ומצד שני צריך להמשיך את המלכות, את אור המלכות, או נאמר את חיצוניות אור המלכות, על הפתילה. ויכול להיות שכאן יש הבדל בין השראה... לא כתוב בפירוש, כך נראה לי וצריך עוד הפעם לעיין בזה הרבה מאד. לא יתכן שאור השכינה ירד ישר לנפש הבהמית אם הוא לא עובר גם דרך החכמה של הנפש האלקית, שזו החכמה הפנימית. רק שצריך לומר שעוד לפני כן האור מתלבש בתוך הנפש האלקית ממש, זה הפירוש של מה שכתוב כאן (בשורה הראשונה) ש"אצטריך למשחא פירוש להתלבש בחכמה" – עיקר ההתלבשות היא בחכמה של הנפש האלקית.

זה תלוי במצות. למה? בגלל שקודם המצוות ממשיכות מחכמה עילאה של ה' בתוך השכינה עצמה, שהן כח שמוריד את השכינה. פנימיות האור שורה על גבי הנפש האלקית, חיצוניות האור נאחזת ושורפת את הפתילה, ועל ידי שרפת הפתילה, שזה האתהפכא שמסביר כאן, זה מעלה מ"ן, ועל ידי העלאת מ"ן יש המשכת מ"ד יותר מלמעלה, וזה כנראה פועל שבמקום לשרות על גבי הנפש האלקית הוא ממש נכנס ומתלבש בפנימיות ונמשך מבחינת אור להיות בבחינת חיות.

שריפת הפתילה

עוד הפעם נבהיר, אולי אפשר לצייר את זה על הלוח וזה יהיה יותר ברור.

כל הקוים כאן, כל התהליך הוא על ידי המעשים טובים, שנקראים שמן, כמו שהוא פרט. מתחיל כאן מחכמה עילאה, שהוא כותב כאן שהמצוות נמשכות מחכמתו יתברך. החכמה, כמו שהסביר קודם, מתלבשת דווקא באור השכינה, המלכות דאצילות ואור השכינה עכשיו צריך גם כן להתלבש, כמו שכתב קודם. כל המטרה היא שבסוף יתלבש בנפש האלקית, וזה נקרא על הראש, על המוחין שבראש, אבל שזה יתלבש ממש, יתלבש בחכמה הנקראת "שמן משחת קודש". אבל לפני שהאור מתלבש הוא רק נמשך ושורה. עשיתי כאן קו כזה שזה שורה למעלה מחכמת הנפש האלקית וגם נמשך. עכשיו, בזה אני לא בטוח, אם הקו נפרד או קו כזה, אם הוא נמשך מהנפש האלקית לנפש הבהמית החיונית או שנאמר שנמשך ישר מאור השכינה בחיצוניות לנפש החיונית, שהיא הפתילה. הפתילה נשרפת, זה נקרא אתהפכא, כל אחד לפי המדרגה שלו – אצל צדיק זו אתהפכא של הכוחות הפנימיים ואצל הבינוני זו אתהפכא של לבושי הנפש.

עכשיו, על ידי שרפת הפתילה יש העלאת מ"ן. כאן פתחתי חץ עם שני קווים וזה מה שקורה אחר כך. יש העלאת מ"ן והיא מגיעה גם לשכינה והיא עצמה מעלה מ"ן. העלאת מ"ן היא מכאן לשכינה והיא עצמה מעלה מ"ן, וזה אחר כך ממשיך בה עוד הפעם כח, או מחכמה עילאה או בכלל מתפארת, או לא משנה מאיפה – זה בא מהאין סוף. ועכשיו הכח הזה שנמשך לתוך השכינה שוב ממשיך אור דווקא להתלבש עכשיו בפנימיות הנפש האלקית. בגלל שקודם זה רק שרה מלמעלה. עוד פעם, השראה היא בבחינת אור מקיף, ועיקר הכוונה הוא שיתלבש, שהאור של ה' יתלבש בתוך הנפש האלקית לגמרי, והוא יתלבש רק על ידי העלאת מ"ן מהנפש הבהמית.

בדרך אפשר זה אולי התהליך שהוא מתאר כאן בקיצור. שוב, צריך הרבה עיון, לעיין בשלשה הפרקים האחרונים. בגלל ששלשה פרקים האחרונים כאן הם שיא כל הספר. הוא רוצה כאן להסביר את גדולת ענין המצוות. שוב, נחזור על זה: המצות ממשיכות התלבשות פנימית, שחכמה עילאה תתלבש בתוך המלכות, וזה עושה שגם המלכות עצמה תרד כמו שהיא, בסוד "מלכותך מלכות כל עולמים", על מנת להתלבש בחכמה של הנפש האלקית. אבל קודם זה לא מתלבש, רק שורה, ומה שכן יורד – יורד עוד. עוד פעם, לא בטוח אם יורד כך או כך, יורד לפתילה שזה הנפש החיונית ושורף אותה. והמשמעות של השרפה, של הכליון, היא אתהפכא – או אתהפכא של הכוחות אצל צדיק, או אתהפכא של הלבושים אצל בינוני וזה מעלה מ"ן. ואחר כך יש עוד פעם המשכת מ"ד, בשביל להמשיך את האור הזה שקודם שרה על גבי הנפש האלקית, להמשיך אותו בפנימיות ממש, שזו תכלית הכוונה שכתב בשורה הראשונה ש"אצטריך למשחא", פירוש להתלבש בחכמה".

אבל בשביל להתלבש בחכמה קודם צריך "עובדין טבין" שזה מה שהמצוות מורידות את היו"דין כאן, שזו החכמה. מורידים את חכמתו יתברך כדי לאחוז אור השכינה בפתילה, היא נפש החיונית.

עוד פעם, כאן זה מצוות וכאן זה גם כן מצוות. אפשר לומר אולי בדרך אפשר, שהרי יש גם תורה ומצות. אפשר לומר, כמו שמסביר הרבה פעמים בתניא, שהפעולה של התורה היא בפנימיות ואילו הפעולה של המצוות היא בחיצוניות. אז אולי אפשר לומר שעיקר אור התורה לכתחילה נמשך בסוד ההשראה על גבי הנפש האלקית ועיקר המצוות מעשיות נמשך לפתילה שהיא הגוף. זה אור מקיף, זה אור אבל הוא לא פנימי עדיין. יכול להיות שזה כח שהנפש אלקית יכולה להפוך, כמו שכתוב "'בכל לבבך' – בשני יצריך". זה צריך לבוא גם כן מכח הנפש האלקית. איך הנפש הבהמית תהפוך את עצמה? צריך להיות כח לנפש האלקית, אז כנראה שזה נותן כח. יש הרבה מדרגות, אבל ודאי שההשראה הזאת היא לצורך הפתילה גם כן. ההשראה שיש בתחילה לנפש האלקית היא גם לתת שהנפש האלקית תוכל להעדיף את הנפש, או לתת כח לנפש הבהמית-החיונית להתהפך מהראש.

אז עוד פעם, עדיין צריך הרבה עיון איך הפירוש האמתי כאן בסוף. אבל זו רק הצעה, רק להסביר שזה לא כל כך פשוט מה שהולך כאן.