יראה ממותקת

בע"ה

ו' אייר תשמ"ג – ירושלים

שיעור בתניא (26) – פרק מ"א, שיעור ראשון

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

ניגנו ניגון.

חלוקת פרקי התניא

קודם התחלנו להסביר שיש כמה יחידות, חלקים חשובים בתוך התניא. למשל מפרק א עד יב, שבחלק זה יש את כל ההגדרות מי זה בינוני, מי זה הצדיק, מי זה הרשע וכו'. לכן הרבי הקודם, למשל, היה אומר-ממליץ שילמדו באופן מיוחד את היחידה של יב פרקים הראשונים היטב, אפילו בעל פה הוא אמר לכמה אנשים. אחר כך יש עוד יחידה חשובה מאד, שבמעשה, בעבודת ה' היומיומית, אולי זה הכי, מ-כו עד לד. ביחידה הזאת, של הפרקים מ-כו עד לד, יש את כל מה שנוגע לשמחה ועצבות-מרירות. מתי אדם עצוב, כל הסיבות למה אדם עצוב, איך שזה מטמטם לו את הלב ואיך זה מקלקל לו את עבודת ה', ומה העצות, כל העצות הקשורות עם עצבות ומרה שחורה יאוש וכו' וכדו' ואיך לצאת מזה, על פי החסידות, איך שאדם צריך לשמח את עצמו תמיד. זה הפרקים מ-כו עד לד. אז באמת זה הכי חשוב. רק מה? שהיום ביקשתי על פרק כו ולא היה להם, לכן לקחתי את זה. אחר כך היחידה השלישית שחשובה, זה מפרק מא עד נ בתניא. מפרק מא עד נ מופיעות כל המדרגות של אהבה ויראה. כל המדרגות שישנן באהבה ויראה הן מפרק מא עד נ, ומתחילות ביראה. פרקים מא ו-מב וחצי של מג הם יראה. ואחר כך מהחצי השני של מג עד נ הם אהבה, כל המדרגות של אהבה. בתוך החלק הראשון של התניא אלו שלש היחידות העיקריות, שבמיוחד אם רוצים ללמוד אותו פעם עם מישהו, ללמד אותו, אז כדאי לדעת שיש פה יחידות עיקריות בתניא. יש עוד פרקים ובסופו של דבר הכל זה ספר אחד, ובכל זאת לצורך הלימוד – מה שנקרא בתחילת בראשית רבה "'ואהיה אצלו אמון' אל תקרא 'אמון' אלא אומן" ויש כמה פירושים של אוֹמן, יש אומן פדגוג (המושג פדגוג הוא אחת המלים הראשונות בבראשית רבה), אז צריך להיות אומן פדגוג, כמו שכתוב בתחילת המדרש – כדאי לדעת שיש פה שלש יחידות אלו.

אז שוב, חשבתי על כו, בגלל שהוא הכי נוגע, בכל זאת זה גם נוגע מאד מאד. הרבי שליט"א הרבה פעמים אומר שיתחילו מ-מא, בגלל הוא התחלת "ראשית העבודה" של יראה, יראת ה'. החוברות האלו הן משהו מאד יפה שיוצא בזמן האחרון. איך זה הולך? אנחנו מתחילים בפרק מא, כל אחד יפתח (בעמ' תתל"ט). קודם יש פירושים על משפטים וכו', קטעים מתוך התניא, פירושים של הרביים עצמם על פרק מ"א. החלק הראשון של הפירושים נקרא ליקוט פירושים (ממשיך עד עמ' תתס"ט). אחר כך מתחילים מראי מקומות, והם לא בדיוק מראי מקומות, אלא גם גם פירושים, אבל לא מהרביים, אלא מהחסידים. כל הפירושים מהחסידים עצמם בכל הדורות גם נכללו כאן במראי מקומות. גם חשוב מאד מאד הפירושים האלה. אז אם כן אפשר להתחיל ללמוד (בתחילת החוברת יש גם את הטקסט של התניא. בכל זאת כדאי להסתכל בתוך הספר).

עוד פעם, פרק מא זו ההתחלה של היחידה השלישית והחשובה של התניא, כל מדרגות היראה והאהבה. מאד מעניין שהיחידה השניה, שמתחילה בפרק כו, גם מתחילה עם המלה "ברם". גם פרק כו שמתחיל חלק של התניא מתחיל עם "ברם" וגם פרק מא מתחיל עם "ברם". לפני שאנחנו נחדש חידושים בעצמנו קודם נקרא אותו ואת מה שמפרשים אותו.

ברם צריך להיות לזכרון תמיד ראשית והעבודה ועיקרה ושורשה, והוא כי אף שהיראה היא שורש לסור מרע

יראה מסותרת – לא למרוד

קודם בפרק ד, הוא הסביר מהרמב"ן, יסוד שכתוב ברמב"ן על החומש, שאהבה היא השורש ויסוד לכל מצות עשה, והיראה היא השורש ויסוד של כל מצות לא-תעשה. כלומר, הכח המניע של כל מצות עשה הוא אהבת ה', והכח שמניע את כל מצות לא תעשה הוא יראת ה'. זה כלל שהרמב"ן כותב אותו, כתוב כאן בתניא פרק ד וגם כתוב עוד פעם בהקדמת חלק ב, שנקרא חנוך קטן. אז הוא אומר:

כי אף שהיראה היא לסור מרע [הגם שהסברנו קודם שיראה באופן מיוחד שייכת לסור מרע] ואהבה לועשה טוב, אף על פי כן לא די לעורר האהבה לבדה לועשה טוב [אפילו שזה נוגע ל"ועשה טוב", שזה מצוה, כמו להניח תפילין בגוף שזו מצות עשה, לא מספיק לעורר רק את האהבה לבדה ל"ועשה טוב"] ולפחות צריך לעורר תחילה היראה הטבעית המסותרת בלב כל ישראל שלא למרוד במלך מלכי המלכים הקב"ה כנ"ל שתהיה בהתגלות לבו ומוחו על כל פנים

יסוד כל עבודה, גם מצות של "עשה טוב", צריך להיות יראה טבעית מסותרת, ש"טבעית" הכוונה אינסטינקט, כמו שכתוב בחסידות שזהו הטבע של כל יהודי, שיש לו יראה מסותרת בלב. מה היראה המסותרת? לא למרוד בקב"ה. על זה דברנו קודם. אתמול דברנו על כך ש'א איד ניט ער וויל ניט ער קאן זיין אפגעריסן פון אלקות', שלא יכול בשום אופן, מצד הטבע שלו, מצד האינסטינקט שלו, להיות נפרד מה'. ההרגשה הזאת, שלא יכול להיות מורד בה' בגלל שאז חס ושלום הוא יהיה נפרד ממנו, יהודי לא יכול בשום פנים ואופן להיות נפרד מה' – צריך לעורר את המחשבה הזאת, שחס ושלום, זאת אומרת זה כמו מות, שאדם, יהודי לא יכול להיות נפרד מה'. אז ההרגשה הזאת היא לפני הכל, אפילו לפני האהבה של מצות עשה. היא כוללת גם את מצוות עשה וגם את מצוות לא תעשה. זה מה שהוא כותב.

עכשיו, כל מדרגה של אהבה ויראה לכתחילה צריכה להיות בלב, זה נקרא בהתגלות הלב. אבל, הוא כתב גם כן קודם בתניא, אם האדם לא מסוגל להוליד את האהבה והיראה אז לפחות שתהיה בסוד העיבור במח. אם הוא מתבונן ואין לו כח עדיין, כח נפשי להוליד את זה בלב, הוא ודאי יכול לעשות על ידי התבוננות, שתהיה בבחינת התבוננות בתוך המח. זה מה שהוא כותב כאן. הוא יכול להוליד אותה בלב, זה נקרא "בהתגלות לבו, או מוחו על כל פנים", או לפחות שיעשה עיבור במח של המדה הזאת, של ההרגשה הזאת.

"אני מלא"

איך עושים את זה?

דהיינו להתבונן במחשבתו על כל פנים גדולת אין סוף ב"ה ומלכותו אשר היא מלכות כל עולמים ותחתונים, ואיהו ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין, וכמו שכתוב [בפסוק בירמיהו] הלא את השמים ואת הארץ אני מלא

כאן "אני מלא" הוא לא "ממלא כל עלמין" שכתוב אחר כך בתניא, "אני מלא" הוא גם "סובב", גם "ממלא" ואפילו יותר מזה, זה עצמות, זה "אני" ממש – שהעצמות ממש מלא את העולם. עם זה ש"אני מלא", הוא מסביר את זה בסוף אגרת הקודש, ש"אני מלא" כאן הוא לא מה שנקרא "ממלא כל עלמין", זה "אני" ממש ממלא את העולם. מצידנו מה שמתגלה נקרא "ממלא כל עלמין", אבל מצד ה' שאומר "אני מלא" הכוונה עצמותו ממש.

והוא [הקב"ה] מניח עליונים ותחתונים

הכוונה מניח שהוא לא בוחר בהם, זה סוד הבחירה מצד ה', אולי על זה נדבר גם באריכות. כמו שיש בחירה חפשית אצל האדם יש סוד של בחירה חפשית של הקב"ה. כתוב "כי בך בחר הוי' מכל העמים", שה' בוחר בנו לפני שאנחנו בוחרים בו, "יבחר לנו את נחלתנו". זאת אומרת, עם ישראל, ארץ ישראל ואפילו תורת ישראל הם סוד הבחירה אצל הקב"ה. ברגע שבוחרים במשהו או במישהו הכוונה שמניחים את כולם ומייחדים את הדבר הזה, שהדבר הזה יהיה משהו מיוחד. הקב"ה, עצמותו נמצאת בכל מקום והוא ממלא כל מקום ועם זאת הוא מניח כביכול את הכל – זה נקרא סוד הבחירה – לא שאינו שם, הוא עדיין שם, אבל בפנימיות הוא מניח את הכל ומייחד את השם שלו עלינו, על עם ישראל.

ומייחד מלכותו [מלכותו היא השם, סוד השם והאור. כתוב שהאור והשם שלו ומלכות הם הכל דבר אחד, אותו ענין] על עמו ישראל בכלל [כך צריך להתבונן] ועליו בפרט

מאד דומה למה שלמדנו אתמול[ב] בסוד העלם, גילוי בכלל וגילוי בפרט. גם כאן, ההעלם הוא מה שעם ישראל כמו הכח הרוחני של הזרע שבתוך כח הצומח, ואז כח הצומח לא מצמצם את עצמו להתלבש בו באופן מיוחד עדיין. קודם יש מדרגה של העלם, זו התבוננות שאני נקרא "הלא את השמים ואת הארץ אני מלא", שמגלים ש"אני מלא" הוא כמו כח הצומח שמלא את הכל ושאין סוף מלא את הכל וממילא עם ישראל גם נמצא מעלה את הרוחניות שלו להיכלל בתוך ה"כל" הזה. אבל עדיין ה' לא הניח את הכל בשביל לייחד את מלכותו עליו. אחר כך הוא אומר שלב ב', שה' הניח את הכל לייחד את מלכותו על עם ישראל בכלל ועליו בפרט. זה נקרא הגילוי, העיקר והענף שלמדנו אתמול, הגילוי בכלל ואחר כך הגילוי בפרט. עוד צריך פה להתבונן.

בחירה בעצם

ודאי, זה לפני הצמצום אפילו, לפני השמים והארץ. באמת למה הוא בוחר בנו? בגלל העצם, הוא בוחר בעצמו, כמו שבוחרים בבן זוג. בחירה היא, כמו שדיברנו פעם, כמו בחירת בן זוג. אתה צריך לבחור, אבל אם אתה בוחר נכון אתה בוחר את החלק שלך. חוש הבחירה הוא לייחד מה שלו, מיהי בת הזוג שלו. הוא צריך לבחור בגלל שככה ה' עשה את העולם, שצריך לבחור, אבל כח הבחירה בא בשביל לייחד את העצמות, לגלות את העצמות ממש. עוד פעם, הוא בוחר בנו בגלל שאנחנו חלק ממנו. מה שכתוב עליו "אני מלא" הוא השורש שלנו, העצמות, לא העולם שהוא ממלא אותו. אנחנו בתוך העולם, הוא ממלא את העולם והוא צריך לבחור בנו בתוך העולם לגלות שבעצם אנחנו שייכים בעצם לו, ולא לעולם.

כמו ארץ ישראל, שהיא ארץ אחת בתוך כל כדור הארץ. ברגע שבוחרים-שמייחדים מגלים שלא, זו היתה טעות מעיקרא, זה היה מראית עין מה שחשבו שהיא חלק מכדור הארץ. זה רק בחיצוניות, בעצם היא משהו אחר לגמרי. בחירה היא לגלות שמה שהיה נדמה חלק מהכל הוא באמת יוצא מהכל. זה נקרא הבדלה, סוד ההבדלה שאנחנו לומדים תמיד. אחר כך יש המתקה. המדרגה הראשונה היא הכנעה, שאתה מתבונן בתחילה ש"את השמים ואת הארץ אני מלא", "אני" ממש, כמו שאמרנו קודם. זו הכנעה, הכוונה שאנחנו נכנעים בתוך הכל, אבל אין יחוד עדיין. להגיע למדרגת השורש שלמדנו אתמול – זה תלוי בהכנעה. אחר כך היחוד בכלל הוא הבדלה, ואחר כך היחוד בפרט.

מלכות ה' – בכלל ובפרט

עכשיו יש לנו דערהער, משהו מאד עמוק, לגבי היחוד בפרט. אם היהודי מייחד את ה' על כלל ישראל למה הוא צריך לייחד את ה' גם על עצמו? לפי מה שלמדנו אתמול, מהו עיקר בלי ענפים? אם יש עיקר בלי ענפים אין פירות. סימן שהפירות תלויים ביחוד בפרט, לא מספיק היחוד בכלל. זה משהו חשוב מאד לגבי ההשקפה של עם ישראל, בכלל או כל יהודי בפרט. קודם באמת צריך להיות היחוד בכלל, כמו שהוא אומר שה' "מניח את העליונים והתחתונים מייחד את מלכותו על עם ישראל בכלל", אבל זה לא מספיק. זה כמו גזע ואין ענפים עדיין, לכן צריך גם להמשיך את היחוד הזה "בפרט", "בכל אחד בפרט", בכל אחד זה אחרת. כמו שלמדנו אתמול, לכל ענף יש שורש אחר בתוך הגזע, בתוך העיקר, הוא יונק ממקום אחר בתוך העיקר, ולכן האופי שלו, כל התכונות שלו זה אחרת, מיוחד. יש בכל אחד יחוד, יחוד פרטי, ודווקא על ידי שממשיכים מהכלל לתוך הפרט הוא נותן פירות בסוף. מהם הפירות בסוף? זו המתקה.

פירות הם מה שנקרא פירות מתוקים, פרי תמיד ענין של מתוק המתקה, והמתקה היא שאם מייחדים את ה' על הפרט אז הפרט יכול לתקן את החלק שלו בעולם, וגם להעלות אותו למדרגת אלקות. עוד פעם, אם מייחדים את עם ישראל רק בכלל מבדילים אותו מהעולם. זה נקרא הבדלה, כמו "הן עם לבדד ישכן ובגוים לא יתחשב". אבל אם מייחדים את האלקות גם בפרט, אז הפרט דווקא יכול אחר כך להמשיך את היחוד לתוך העולם. זה נקרא זה עבודת הפרט, וזו המתקה. המתקה היא להמתיק את החלק שלו בעולם. ולכן ה-מל הראשון, ההבדלה, הגילוי הכללי, באה לייחד את הדבר בכלל, אבל הגילוי הפרטי בא לתת לדבר כח לעשות פירות ולהמתיק את המציאות שמחוצה לו.

כל זה נקרא שלשה שלבים של התבוננות כאן, לעורר יראה טבעית. קודם כל שהקב"ה הוא "ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין" וכו' עד העצמות. כאן בתניא לא כתובים המושגים עצמם, יש הרבה דברים שכתובים בחסידות אחר כך שבתניא נכללים בהעלם, גם כן בסוד שורש. למשל בתניא יש רק נפש-רוח-נשמה, אין חיה-יחידה; בתניא יש רק חכמה-בינה-דעת, אין כתר, ככה המושגים. בתניא יש "ממלא כל עלמין" ו"סובב כל עלמין", המושג שאחר כך בחסידות חב"ד העיקר שאחרי סובב וממלא הוא 'עצמות' – לא מוזכר בפירוש בתניא. למה? בגלל שהוא נכלל בהעלם בתוך גילוי הסובב והממלא.

העלמות המקיפים בספר התניא

כל מה שקשור למקיפים – זה גם משהו מאד חשוב בספר התניא – לא מופיע בתניא. בנפש זה נקרא חיה יחידה, בספירות זה נקרא כתר, ולגבי הקב"ה העצמות, שכמו שהסברנו. זהו התוקף העצמי, שהוא המקיף העצמי. זה כלל. מה שאין כן אחר כך בספרי החסידות חב"ד, להפך, הדברים האלה נעשים עיקר. זה גם כמו העלם וגילוי, שבתניא צריכים להעלים אותם בשביל שאחר כך אפשר יהיה לגלות, לדבר עליהם. התניא בהרבה בחינות הוא ה-חש של חסידות חב"ד ושאר ספרי החסידות הם כמו ה-מל. בהרבה הרבה בחינות התניא הוא בחינת ה-חש, שמעלים את מדרגות העצמות, ודווקא על ידי העלמה זאת המדרגות האלו אחר כך מתגלות בשאר ספרי החסידות.

משום כך החוקרים הרחוקים מהאמת לא מבינים את זה בכלל, ולכן יצאו כל מיני דעות שונות ומשונות, זרות וכוזבות, לגבי מטרת אדמו"ר הזקן בכתיבת התניא. החיצונים רגילים לומר על התניא, שאדמו"ר הזקן כתב אותו רק בשביל מתנגדים, שעיקר הקלפים הוא לא גלה בתניא. עיקר הקלפים הוא מה שכתוב בשאר הספרים, אבל בשביל מתנגדים שזה יהיה על פי הלכה ושיהיה בטון נמוך, שלא יהיה יותר מדי. למה אומרים את זה? הם אומרים רק לסתור, אבל כתוב "כי ממנו נקח", סתם כך לא צריך לדבר על הטפשים בכלל, מה שבתניא קורא "הטפשים", אבל יש לפעמים שצריך לדבר על הטפשים בשביל להבין משהו. אז הטפשים אומרים שבתניא אדמו"ר הזקן כתב את זה בשביל המתנגדים. למה? בגלל שהטפשים גם רואים שבספר הזה יש הרבה דברים שלא מופיעים, שבשאר ספרי חב"ד כן מופיעים, ודווקא הדברים הכי גבוהים, אז חושבים שזה בשביל המתנגדים שזה לא תהיה יותר מדי החטאה. בכלל מה היתה הטענה של המתנגדים? שהחסידים כאילו באים ועושים יותר מדי קלקול על ידי שמגלים יותר מדי אור, שהכל הוא ה', אז מקלקלים את כל גדרי ההלכה, הרי ההלכה היא דבר מוגדר. זו כל הטענה של המתנגדים נגד המחשבה של החסידות, אז חשבו שזה תגובה לכך. אבל עוד פעם, כמובן שזו דעת הטפשים, אני רק מסביר את זה להבין את הענין שהתניא הוא בסוד חש לגבי כל מה שאחר כך מתגלה בחסידות, שהוא מל. באמת דברים מקיפים. מה זה חב"ד? חב"ד היא פנימיות, מי שרוצה להיות פנימי באמת, שבסופו של דבר הכל יתגלה בפנימיות, קודם מעלים את ענין המקיפים, כדי שהמקיפים יתגלו ולא בבחינת מקיף. זאת כל הכוונה של חסידות חב"ד. הכל היה רק נקודת הקדמה, בדרך אגב.

אז הוא אומר שההתבוננות היא כך: יש גדולת ה', שפועלת אצלי ענוה. קודם יש מושג גדולת ה'. נקרא את זה עוד פעם.

גדלות הבורא ושפלות האדם

דהיינו להתבונן במחשבתו על כל פנים גדולת אין סוף

המושג הזה – "גדולת אין סוף" – כתוב בכל הספרים, שצריך להתבונן בגדולת ה'. בכל הספרים כתוב שצריך להתבונן ברוממות אל, זו הלשון של הנעם אלימלך תמיד ושל רוב תלמידי הבעל שם טוב. הביטויים שלהם הם רוממות אל ושפלות האדם. ברוב ספרי החסידות ההתבוננות נכללת בשני ביטויים, כמו שכתוב בתהלים "כי אראה שמיך מעשה אצבעתיך ירח וכוכבים וכו' מה אנוש וכו'", זה נקרא רוממות אל ושפלות האדם.

אלו נקראים שני הקוטבים של ההתבוננות. יש כמה סיפורים בחסידות שמסבירים את זה. שני הדברים האלה תלויים הא בהא, זה נקרא "הא בהא תליא", שלפי רוממות אל כך האדם משיג שפלות האדם, לפי שפלות האדם כך הוא משיג רוממות אל, כיון שהא בהא תליא. היה סיפור פעם ששני האחים, רבי אלימלך בעל הנעם אלימלך והאח שלו רבי זושא מאניפולי, נכנסו למגיד, לרבי שלהם, ושאלו אותו: כיון שהמגיד גם לימד התבוננות, כל ההתבוננות, שוב, נקראת רוממות אל ושפלות האדם, וכיון שהא בהא תליא אז במה מתחילים? האם צריך להתחיל בשפלות האדם ועל ידי כך לבוא לרוממות אל או להתחיל ברוממות אל ולבוא לשפלות האדם? זו באמת היתה מחלוקת ביניהם, שרבי אלימלך אמר כך ורבי זושא אמר הפוך. המגיד ענה להם שלכתחילה היה טוב אם היה אפשר להתחיל משפלות האדם. היה יותר פנימי,אם היה מתחיל משפלות האדם ועל ידי כך באופן ממילא משיג רוממות אל. אבל כיון שבתחילה האדם רחוק מה' ואם יתבונן בשפלות האדם הוא יפול, סתם יפול, יתרחק עוד יותר ואז עלול להפסיד-לפספס בכלל את רוממות אל, לכן הוא אמר שבדורותנו צריך להתחיל מרוממות אל ועל ידי כך להשיג את שפלות האדם.

זה כמו הכלל בכל החסידות שמתחילים מ"עשה טוב", ממה שנקרא אור, ו"מעט אור דוחה הרבה מן החושך", וכך הלאה. זו גם כן שיטת חב"ד, שההתבוננות בתחלה היא של הקב"ה, רק אחר כך יש מושג, כמו בכל הספרים, של חשבון נפש, שאדם יתבונן בעצמו. זה גם חשוב מאד, אבל צריך לבוא לאחר היסוד של התבוננות בה' אחד. אבל בכל זאת, התבוננות בגדולת ה' תמיד מניעה שפלות. כל פעם שתראה בכל ספר שבעולם "גדולת ה'", מה אתה חושב שאתה אומר את הביטוי? שאני שום דבר. בלי ה'אני שום דבר' אין לגדולת ה' שום משמעות, אם ה' גדול ואני גם גדול אז הוא לא גדול, זו לא גדולת ה'. לא רק בחב"ד, בכל ספר בעולם, תראה גדולת ה' זה באופן ממילא חייב לפעול הכנעה ושפלות האדם. אחרת זו לא גדולת ה'. זה הפשט של גדולת ה'.

התבוננות פועלת ענוה והכנעה

איך רואים את זה בחז"ל? כתוב "במקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענותנותו", שבכל מקום שאתה מוצא את הגדולה שלו אתה מוצא את הענוה שלו. יש בזה הרבה פירושים, אבל הפירוש הכי פשוט הוא שזה שה' מגלה לנו את הגדולה שלו זו הענוה שלו, בגלל שכדי לגלות לנו שהוא גדול הוא צריך להשפיל את עצמו אין סוף. "במקום שאתה מוצא גדולתו"... כמו חכם אמתי, רבי אמיתי, שהוא צדיק נסתר, בשביל לגלות את עצמו למישהו אחר, שמישהו אחר יכיר בו שהוא אדם גדול, אדם חשוב, בשבילו זו שפלות אין סופית. זה נקרא צמצום, הוא צריך לצמצם את עצמו לגמרי ולהשפיל את עצמו שפלות אין סופית בשביל לגלות גדולה, אם הוא באמת גדול. זה הפירוש העיקרי, הפשט, של "במקום גדולתו של הקב"ה שם אתה ממוצא ענותנותו". הכוונה שתסתכל מהי פנימיות הגדולה – מה מניע אצל הקב"ה את הגילוי של הגדולה? אם תתבונן מה מניע אצלו שהוא יתגלה לי בתור גדולה זו הענוה שלו. ענוה שלו עושה שאני אראה אותו גדול. זה נקרא "במקום גדולתו". תמיד מה שאתה רואה בתחלה זו השטחיות-החיצוניות, לכן אומרים לך שבמקום גדולתו, אם אתה רואה את הגדולה שלו, שזו החיצוניות, ואתה רוצה לחקור, להתבונן מאיפה באה הגדולה הזאת – אז אם תתבונן תראה שזה בא מהענוה שלו. זה נקרא "במקום גדולתו של שהקב"ה שם", אם תיכנס לפנימיות הדבר הזה – "אתה מוצא", תמצא את הענוה שלו. כיון שפנימיות הגדולה של הקב"ה זו הענוה שלו, לכן – זה פירוש עוד יותר פנימי – התשובה שלו גם פועלת בנפש ענוה. עוד פעם, כיון שפנימיות גדולתו של הקב"ה זו ענוה, מי שמתקשר אליה באמת גם אצלו פועלת ענוה, בגלל שכל דבר פועל את עצמו. לכן ההתבוננות בגדולת ה' פועלת באדם שפלות האדם.

למה הסברתי את כל זה באריכות? בגלל שכל מה שהוא אומר כאן "בגדולת אין סוף ברוך הוא ומלכותו אשר היא מלכות כל עלמין וכו' וכו'" – בנפש הכל נקרא הכנעה. מה זו הכנעה? מה שלמדנו אתמול – שורש, שעל ידי ההתבוננות הזאת הוא עולה ונכלל בתוך הכל, בתוך האין סוף, שזה השורש.

אחר כך, מה כתוב בהמשך? שהקב"ה "מניח עליונים ותחתונים ומייחד מלכותו על עמו ישראל בכלל" זה העיקר, הגזע, זו כבר הבדלה, שאנחנו מובדלים אחרי ההכנעה, נקרא שה' מצמצם את כל האין סוף ומתלבש בתוך הכלל של עם ישראל ואחר כך הפרט – "ועליו בפרט".

מה הסוד של "עליו בפרט"?

"כי חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם",

מה זה בשבילי נברא העולם? בדיוק מה שהסברנו קודם. כתוב בחסידות ש"בשבילי" – עלי לתקן את החלק שלי בעולם. מכאן גם מובן מה שהסברנו קודם, שתיקון העולם תלוי ביחוד בפרט ולא מספיק לייחד את ה' בכלל לתקן את העולם. לא כתוב שעם ישראל בשביל לתקן את העולם, כתוב שכל אחד ואחד צריך "לומר בשבילי נברא העולם", שרק אם הוא יכול לייחד את אור אין סוף עליו בפרט הוא מקבל כח לתקן את החלק שלו בעולם, שזה נקרא המתקה. זה מה שכתוב כאן שחייב לייחד בפרט. למה? כי "חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם".

עד כאן זו ההתבוננות שכולה בדרך אור ישר, מלמעלה למטה. אם כן, הוא צריך עכשיו לעלות, אור חוזר מלמטה למעלה. שלש המדרגות עד כאן הן, כמו שלמדנו אתמול, השורש, העיקר והענף ברוחניות. אחרי שזה מתקבל בנפש שלו זה הכלי המקבל. לכן הוא ממשיך, שעכשיו צריך לקבל "גם הוא מלכותו מלכות שמים", ועל ידי שמקבל את זה, שנכנס לכלי המקבל, זה יכולות לצאת בגילוי, בעבודה, כל שלש המדרגות האלו שלמדנו אתמול. עכשיו יכול להיות שורש ועיקר וענף גם בעבודה[ג].

והוא גם כן מקבל עליו מלכותו להיות מלך עליו ולעבדו ולעשות רצונו בכל מיני עבודת עבד.

והנה ה' נצב עליו

כל הפרק הזה הרבי אומר להרבה אנשים ללמוד בעל פה, לפני שהוא גלה את ענין הפסוקים. כשהוא גלה את ענין הפסוקים הוא אמר שדווקא עכשיו המשפט הזה הוא אחד מהדברים שצריך ללמוד בעל פה, אבל לפני, כל השנים, הרבי שליט"א אוהב את הפרק הזה יותר מכל התניא. הוא אוהב את כל התניא, אולי פרק לב הוא גם אוהב מאד מאד, פרק של אהבת ישראל, אבל בתחילת הנשיאות של הרבי שהיה אומר ללמוד תניא בעל פה בדרך כלל היה אומר את הפרק הזה, פרק מא, מהתחלה עד העמוד השני. כשהוא בחר פסוק אחד – הוא בחר את הפסוק הזה:

והנה ה' ניצב עליו ומלוא כל הארץ כבודו ומביט עליו ובוחן כליות ולב אם עובדו כראוי"

המשפט כנגד שם הוי': "הנה ה' ניצב" הוא י, "ומלוא כל הארץ כבודו" הוא ה עילאה, "ומביט עליו ובוחן כליות ולב" הוא המשכת ו, "אם עובדו כראוי" הוא ה תתאה. זו גם התבוננות מאד יסודית בסוד שם הוי'. עצם הנקודה הוא למעלה, זה נקרא "נקודה לעילא" בקבלה, ה-י;  ההתפשטות בכל מקום נקראת ה עילאה "ומלוא כל הארץ כבודו"; שההתפשטות הזאת נמשכת אל אליו – "ומביט עליו ובוחן כליות ולב" – נקרא סוד המשכת ה-ו. ובאמת, ה-ו לא נמשכת רק מה"מלוא כל הארץ כבודו" אלא מהשורש הנעלם שנקרא "הנה ה' ניצב עליו". קודם היה "הנה ה' ניצב עליו", שהוא נקודה נעלמת, אחר כך יש התפשטות וגילוי בכל העולם מהנקודה הזאת, וזה נקרא "מלוא כל הארץ כבודו", ה עילאה, אחר כך ה-ו ממשיכה את ה-י אחרי ה-ה, וזה נקרא שאחרי שיש "מלוא כל הארץ כבודו" יש "ומביט עליו ובוחן כליות ולב". זה נקרא המשכה מה-י אל ה-ו, שנקרא "מה שמו ומה שם בנו"; "אם עובדו כראוי" הוא המלכות שמקבלת את שלש המדרגות הראשונות י-ה-ו. בתניא זה גם אחד מעיקרי הסודות בעבודה, בהתבוננות וגם בעבודה בפועל, של שם הוי'. [ה-ו מתחלקת לשני חלקים?] היא מתחלקת אפילו לששה, ל-ו קצוות, אבל בדרך כלל יש חג"ת ויש נה"י. אולי אחר כך נסביר יותר מה זה ה"כליות ולב" וכו', לא נעמוד על זה עכשיו. "אם עובדו כראוי".

ועל כן צריך לעבוד לפניו באהבה וביראה כעומד לפני המלך [עד המלה "המלך" זה החלק הראשון של הפרק הזה, שהוא מה שהרבי אומר תמיד לדעת היטב].

ראשית, עיקר, שרש

אפשר להתחיל להסתכל בקונטרס הזה. בדרך כלל שמביא כאן מהרבי שליט"א, אם זו שיחה הוא מביא אותה באידיש, אז אפילו שאנחנו לא מבינים כל כך טוב נקרא מההתחלה:

ברם צריך להיות לזכרון תמיד ראשית העבודה ועיקרה ושורשה

הענין של יראת ה', יראה טבעית, נקרא "ראשית", "עיקר" ו"שורש". לפי מה שהסברנו יש כאן את המלים של אתמול. יש כאן עיקר ושורש, אז אולי ראשית היא כמו הפרי, "ראשית... פרי האדמה". ראשית תמיד הולך על בכורים, על פירות. נראה איך שהרבי אומר. הוא כותב כאן "צריך להיות לזכרון תמיד ראשית העבודה ועיקרה ושורשה", אז כותב הרבי שליט"א:

"דער ענין פון קבלת עול" [הענין של קבלת עול]

היראה הזאת, היראה הטבעית, היא מה שנקרא קבלת עול מלכות שמים והיא היסוד. לא הרגש של יראה, שרגש היראה הוא הכח המניע של מצות לא תעשה, כמו שרגש האהבה הוא הכח המניע של מצות עשה. אבל כאן נקרא השורש של הכל, שזה קבלת עול מלכות שמים, יראה טבעית מסותרת שאין בה התרגשות, רק שהוא טבע של יהודי, כמו שהסברנו קודם, לא להיות נפרד מה'. הדבר הזה הוא מה שנקרא קבלת עול מלכות שמים והוא גם מה שכתוב בספרים שצריך לכוון כשאומרים את המלה "שמע", שבשמע ישראל. זו גם אחת מהכוונות של שמע בראשי תבות הפוך "עול מלכות שמים". יש הרבה כוונות של שמע, אחת מהכוונות שמובאות בספרים, שזו כוונה פשוטה, היא "עול מלכות שמים" הפוך, שגם השמיעה תלויה קודם כל בקבלת עול מלכות שמים.

איז נאט עיקרה [הוא לא רק "עיקרה"] וואס עיקרה מיין וואס איז טאקע פון עיקר פון דער זאך [מה הפירוש הפשוט של "עיקָרה" שזה באמת עיקר הדבר] דאס בלוי דער במקומו [והוא נשאר במקומו ולא זז] דאס קומט מיט אראפ אין די מקום, אין וואס, דער עיקר [העיקר לא נמשך בתוך המקום, שהוא העיקר של אותו המקום, עיקר הוא כמו יסוד, באמת הוא עיקר אבל הוא לא חודר לתוך המקום שהוא העיקר שלו]. נאר דאס איז אויך שורשה", [זה גם כן השורש] וואס דער ענין פון השורש איז אז דארט'ן פון שורש החיות פון דעם גאנצע עולם,

הענין של השורש, זה בדיוק מה שלמדנו אתמול, שהשורש אפילו שזה עוד יותר עמוק באדמה, וזה דווקא בתוך האדמה, או זה מקור החיות שממנו החיות זורמת לכל האילן. העיקר זה העיקר כמו הגזע, אבל הוא לא זורם חיות לענפים מצד עצמו, רק מה שהוא מקבל מהשורשים. השורש זה שממנו באה החיות שהוא נמשך לכל האילן, זה בדיוק מה שלמדנו אתמול.

און וואס איז דא נאר אין אורט אין דעם אילן, אין דאס יינע קיינט פון דעם שורש [ובכל מקום הכי פרטי בתוך האילן הוא מקבל את החיות שלו, הוא יונק את החיות שלו דווקא מהשורש, לא מהעיקר, לא מהגזע] און דער השורש איז אויך דארט מתפשט [והשורש באמת מתפשט שם].

מזה מובן גם מה שברפואה, יש כמה אנשים כאן שמתעניינים ברפואה, שדווקא בסוף ההתפשטות, כמו ברגלים או בעין, יש מקומות של התפשטות בגוף אז אפשר לראות את כל השורשים, או ביד, יש כל מיני מקומות, שדווקא השורשים הם מה שנמשך בכל מקום. הגוף, שהוא העיקר, לא נמשך. הוא העיקר אבל לא נמשך בכל מקום, דווקא השורשים שבעומק יותר, שזה הבטול, כמו שנלמד בהמשך המאמר בפלח הרימון. הבטול של השורשים נמשך ומופיע בכל מקום, במיוחד מופיע בסוף.

מה הוא הסביר כאן? הוא לא הסביר מה זה "ראשית", רק מה ההבדל בין עיקר ושורש. בדרך כלל בתורה יש מה שנקרא "לא זו אף זו", שהמלה השניה חידוש לגבי הקודמת, לכן הוא מסביר את "ראשית העבודה ועיקרה". שלשה חידושים: זה "ראשית העבודה"; לא רק שזה "ראשית" אלא זה גם ה"עיקר", ולא רק שזה ה"עיקר" אלא זה גם ה"שורש". זו הדרך הרגילה בתורה, זה נקרא "לא זו אף זו". אז מה זה "ראשית"? למה הוא לא מסביר? בגלל שכנראה על פי פשט מובן ש"ראשית" פשוט צריך להיות הדבר הראשון, לא שהכל עומד עליו, שהכל תלוי בו. "עיקר" כבר אומר שהכל עומד עליו ותלוי בו, ואילו "ראשית" רק אומר שאתה לא יכול להתחיל את העבודה בלי הדבר הזה. אבל ברגע שאתה אומר "עיקר" זה לא רק שאתה לא יכול להתחיל בלי זה אלא הוא בא ומוסיף שכל העבודה עומדת ותלויה על העיקר, על הדבר הזה. אבל מה לא אומר עדיין, "עיקר"? זה לא אומר שממנו מתפשטת חיות ממש בכל מקום, שהוא מחיה כל פרט הכי קטן. לכן הוא צריך להגיע עוד יותר עמוק ולומר שלא רק שזה ה"עיקר" אלא גם ה"שורש". כיון שזה גם השורש אז החיות מתפשטת משם לכל מקום פרטי, לכל מקום ומקום.

התחלה, יציבות, התפתחות

מה יוצא לנו בזה? כיון שמדובר כאן בקבלת עול, וקבלת עול לכאורה היא דבר שלא מרגישים בו שום חיות, אז הוא אומר שבדיוק ההפך – קבלת העול הטבעית, האינסטינקט הזה של קבלת עול ביהודי, הוא מקום התפשטות כל החיות בכל פרט הכי קטן, לא רק שזה הראשית. היה אפשר לחשוב שקבלת עול – 'טוב, צריך לקבל עול מלכות שמים, זו ראשית העבודה', אז הוא אומר – לא, היא גם עיקר העבודה, הכוונה שבלי קבלת עול שמים כל העבודה מתמוטטת. אם היה רק ראשית ולא עיקר, אז אם היה לך קודם קבלת עול ואחר כך אין לך – היא עדיין מתקיימת, בגלל שהתחלת עם הדבר הזה ואחר כך המשכת עם משהו אחר. אם רק היתה "ראשית" אז לא היתה צריכה להיות כל הזמן, קבלת עול, בגלל שהיא רק ראשית. אם היא "עיקר", שזה כמו יסוד הבנין, אז היא צריכה להיות כל הזמן, בגלל שאם אתה לוקח את העיקר – הכל נופל, הכל מתמוטט. אז ברגע שאתה אומר שהיא העיקר היא חייבת להיות כל הזמן.

אבל אפשר עדיין לחשוב שבאמת היא העיקר, ולכן היא חייבת להיות כל הזמן, אבל החיות של העבודה לא תלויה בה, זה משהו אחר. קבלת עול היא דבר יבש, כמו שחושבים, שאין בה חיוניות הרבה, אז באמת צריך אותה, בדיעבד אני צריך אותה, אחרת אין לי יציבות. יש מושג יציבות, 'טוב, אני צריך להיות יציב', אז בשביל להיות יציב, אדם יהודי יציב צריך קבלת עול כל הזמן, אבל לא. כל חיות, כל נקודה של חיות וכל העבודה שלך – הכל תלוי בקבלת עול. אז אם כן, אלו שלשה חידושים, אחד אחרי השני: קודם כל "ראשית", ותדע לך שהיא לא רק ראשית, היא גם "עיקר", ותדע לך עוד יותר, שהיא לא רק עיקר, היא גם "שורש". כך הוא ההסבר הראשון של הרבי שליט"א [בכל אופן מתחילים במצות בלי קבלת עול, רק האור] כן, אבל זו לא עבודה, הוא כותב כאן "ראשית העבודה", זה לא נקרא עבד עדיין, לא מצות עבודה, כמו שהוא מסביר כאן בהמשך.