אהבה, חמדה, תאוה

בע"ה

ו' שבט מ"ג – ירושלים

שיעורים בתניא (15) – תניא פרק כ (ב)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

...

ולמשל כמו בנפש האדם כשמדבר דבר אחד שדבור זה לבדו כלא ממש אפי' לגבי כללות נפשו המדברת שהוא בחי' לבוש האמצעי שלה שהוא כח הדבור שלה שיכול לדבר דבורי' לאין קץ ותכלית וכ"ש [שכח הדיבור עצמו בטל] לגבי בחי' לבוש הפנימי שלה שהוא המחשבה [שהיא החיות הפנימית – כל מחשבה היא החיות הפנימית שמתלבשת בדבור.] שממנה נמשכו הדבורים והיא חיותם וא"צ לומר [שהמחשה עצמה בטלה] לגבי מהות ועצמות הנפש שהן עשר בחינותיה הנ"ל חב"ד כו' שמהן נמשכו אותיות מחשבה זו [בנפש עצמה אין עדיין אותיות, רק בלבוש המחשבה יש כבר אותיות.] המלובשות בדבור זה כשמדבר כי המחשבה היא ג"כ בחי' אותיות כמו הדבור רק שהן רוחניות ודקות יותר אבל עשר בחי' חב"ד כו' הן שרש ומקור המחשבה ואין בהם בחי' אותיות עדיין קודם שמתלבשות בלבוש המחשבה.

למשל כשנופלת איזו אהבה וחמדה בלבו של אדם קודם שעולה מהלב אל המוח לחשב ולהרהר בה אין בה בחי' אותיות עדיין [שם עדיין אין שום אותיות – אפילו לא אותיות המחשבה.] רק חפץ פשוט וחשיקה בלב [כנראה ש"חפץ פשוט וחשיקה בלב" הם כנגד מה שאמר קודם "אהבה וחמדה". נצטרך להבין זאת יותר עמוק. הוא כתב "אהבה וחמדה", ואז כתב שאין בהן אותיות, "רק חפץ פשוט וחשיקה בלב וכו'".] אל הדבר ההוא הנחמד אצלו [החשיקה בלב היא לדבר הנחמד, כנגד החמדה, וכנראה חפץ פשוט כנגד האהבה.] וכ"ש קודם שנפלה התאוה והחמדה בלבו [כאן דבר חדש, לא אהבה וחמדה אלא תאוה וחמדה, דבר שלישי.] לאותו דבר רק היתה בכח חכמתו ושכלו וידיעתו שהיה נודע אצלו אותו דבר שהוא נחמד ונעים וטוב ויפה

מאיפה באים הביטויים האלה? למדנו לפני כמה זמן את כל המדרגות הללו (טו הווין ב"אמת ויציב", טו נקודות בקו האמצעי בגוף). מהם "נחמד" ו"נעים"? איפה הם? היסוד הפנימי והיסוד החיצוני. שתי מדרגות כאן שהולכות יחד ושתי מדרגות בברית שהולכות יחד. נחמד ונעים הן השמיני והתשיעי, ביחד בגימטריא טוב, וטוב ויפה הם ה-14 וה-15... אחר כך במקום אהבה הוא כתב תאוה. לפי איך שהסברנו אז את 15 המדרגות, כשלשה יסודות של כל פרצוף, מהם "נחמד" ו"נעים" ומה הם "טוב" ו"יפה"? יש 15 ווין – שלשה יסודות, פה-חזה-ברית, של חמשה פרצופים. פה-חזה-ברית של אריך, של אבא, של אמא, של זעיר ושל נוקבא דזעיר, המלכות. המדרגות כאן הם חזה-ברית של אמא וחזה-ברית של המלכות. מה הסוד? התאוה והחמדה הם החזה-ברית של שתי הנקבות, של אמא ונוקבא, ה עילאה ו-ה תתאה. הסוד של "נחמד ונעים וטוב ויפה".

להשיגו ולידבק בו כגון ללמוד איזו חכמה [שמתחשק לו ללמוד חכמה מסוימת.] או לאכול איזו מאכל ערב [הראשונה דוגמה רוחנית יותר והשניה דוגמה גשמית.] רק לאחר שכבר נפלה החמדה והתאוה [מתהפך: קודם אהבה וחמדה, אחר תאוה וחמדה וכעת החמדה והתאוה.] בלבו בכח חכמתו ושכלו וידיעתו [משמע שהשכל הוא בינה.] ואח"כ חזרה ועלתה מהלב למוח לחשב ולהרהר בה איך להוציא תאותו [בסוף נשאר רק תאוה.] מכח אל הפועל להשיג המאכל או למידת החכמה בפועל [הופך סדר הדוגמאות מחכמה-מאכל למאכל-חכמה.] הרי בכאן נולדה בחי' אותיות במוחו [קודם יורד מהמח ללב ואז עולה מהלב למח לחשב, ורק אז נולדו אותיות:] שהן אותיות כלשון עם ועם המדברים והמהרהרים בהם כל ענייני העולם.

מקור הביטויים בעשרת הדברות

רואים כאן שיש שלש מדרגות – אהבה, חמדה ותאוה. מההתחלה משמע, וזה פשוט, שאהבה היא לפני חמדה. אחר כך, מהסיום, אפילו שכתוב תאוה וחמדה – בסוף כותב חמדה ותאוה. משמע שהסיום הוא שקודם חמדה ואחר כך תאוה. קודם כל, למה חמדה ותאוה הולכות יחד? מה המקור לכך בתורה? [בעץ הדעת.] זה גם נכון – אבל יש משהו יותר מזה. נראה איך כתוב שם, אבל לא העיקר. שם כתוב על מאכל, אבל למה קשור לדוגמה השניה שמביא? כי המאכל היה עץ הדעת טוב ורע, גם מביא לחכמה. תאוה לאכול משהו ותאוה ללמוד משהו. עיקר המקום הוא עשרת הדברות, הדיבור של "לא תחמד", רק שבפעם השניה כתוב רק "לא תחמד" ובפעם השניה "לא תתאוה" ו"ולא תחמד". זה עיקר המקום, אבל קודם נראה איך כתוב בגן עדן מקדם: "ותרא האשה כי טוב [יש כאן טוב, טוב ויפה] העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל". כאן כתוב תאוה לפני חמדה. יש בדיוק את שני הענינים שכתובים בתניא, לאכול ולהשכיל.

איך זה בעשרת הדברות? בפרשת יתרו אין בכלל תאוה, רק "לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ", אבל בפרשת ואתחנן, כשכתוב פעם שניה עשרת הדברות, כתוב קודם לשון תאוה, זו התוספת העיקרית – למדנו לפני כמה ימים שבעשרת הדברות פעם שניה יש את המלה "טוב", שאין בפעם הראשונה, בכיבוד הורים, אבל השינוי הכי בולט לעין הוא בדיבור האחרון – "וְלֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְלֹא תִתְאַוֶּה בֵּית רֵעֶךָ שָׂדֵהוּ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ שׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ". אז כתובה חמדה על "אשת רעך". גם שינוי, בפעם הראשונה "בית רעך" לפני "אשת רעך" ובפעם השניה קודם כל "לא תחמד אשת רעך", האשה נשארת חמדה כמו פעם ראשונה, וכל שאר הדברים מתחלפים לתאוה. ברעיון, מה עיקר ההבדל? בפעם השניה כל החפצים – שדהו ועבדו ואמתו – הם סניף ופרט של הבית, "בית רעך". מה שאין כן בפעם הראשונה, לא כתוב שדה בכלל, רק "לא תחמד בית רעך" בפני עצמו, ואחר כך "עבדו ואמתו ושורו וחמרו" הם חלקים-פרטים של "אשת רעך". בפעם השנה "אשת רעך" בפני עצמו, ואחר "בית רעך", תוספת של שדה, ושאר מה שהיה בפעם הראשונה. בדבור הזה יש הכי הרבה שינויים מהפעם הראשונה.

תאוה לאחר החמדה

חז"ל מפרשים ש"לא תחמד" היינו להשתדל לקנות ממנו את הדבר, אפילו שהוא לא רוצה. אתה נכנס לבית, רואה משהו שמוצא חן בעיניך, חומד אותו ומשתדל לקנות אותו – אפילו שאתה משלם כסף, זה לא תחמוד. אם זה אשת רעך אתה משתדל בעקיפין שיגרש אותה ואז אתה נושא אותה. זו פעולה במעשה לגרום שיצא ממנו ויגיע אליך. ו"לא תתאוה בלב". כמובן, הפשט של חמדה הוא בלב, אבל חז"ל מפרשים על המעשה. אחר כך ב"לא תתאוה" באמת חז"ל אומרים בפירוש שבמחשבה. כך חז"ל מפרשים – "לא תחמד" במעשה ו"לא תתאוה" במחשבה. כאן בתניא הוא כותב שאפילו לפני המחשבה – גם החמדה וגם התאוה הן לפני המחשבה. יש שלב של שכל, יורד ללב, משם עולה למחשבה – כאשר שלש המדרגות האלה, האהבה והחמדה והתאוה, הן עוד לפני המחשבה.

כאן אני חושב שזה באמת הפשט שלו: בחוה בגן עדן כתוב תאוה לפני חמדה, לכן הוא כתב קודם תאוה לפני חמדה, ואחר כך בעשרת הדברות כתוב חמדה לפני תאוה, לכן בסוף הוא כתב חמדה ואחר כך תאוה. צריך לומר שיש גם זה וגם זה – יש שלב של תאוה שלפני חמדה, אבל עיקר התאוה היא אחרי החמדה. [אחרי שעולה להרהר במח בא שוב ללב.] לא, בא לדיבור. השכל הוא מח-לב-מחשבה-דבור – מתחיל משכל בלי אותיות, יורד ללב לחמדה בלי אותיות, אז עולה להרהר במחשבה ואז יורד לדבור ומעשה. [מה זה המחשבה?] שמהרהר איך להשיג זאת וכו' – כמו שכותב כאן. [אז זה כלום...] זה כל מה שמתבונן כאן, שההרהור בטל לגבי החמדה בלב. [מח הוא לא מחשבה?] הוא שכל, "בכח חכמתו ושכלו וידיעתו שיודע שהדבר הזה טוב". לא שחושב על זה. השכל הפנימי הוא חושים פנימיים, כמו ראיה פנימית – לא מחשבה עדיין. אחרי שהוא רואה שזה טוב הוא מתחיל לחמוד – עדיין בלי לחשוב. אחרי שהוא חומד החמדה הזו עולה עוד פעם למח והוא מתחיל לחשוב, זהו שלב שלישי, שהוא לבוש של הנפש. שני הכוחות הפנימיים אינם לבושים אלא כוחות, ואחר כך הלבושים – החל מלבוש המחשבה, שהוא הלבוש הפנימי. כמו שהוא אומר, בלב אין אותיות – רק אהבה, חמדה ותאוה.

תורה – חמדה גנוזה

עכשיו, מה שכתוב "נחמד העץ להשכיל" אצל חוה, רואים שנחמד הולך על למידת החכמה שכתוב כאן, מופיע גם ביחס לתורה – שחז"ל קוראים לה "חמדה גנוזה". כשה' נתן לנו את השבת יש ביטוי מיוחד וכשה' נתן לנו את התורה יש ביטוי מיוחד. על שבת כתוב "מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה" ועל התורה כתוב שהיא "חמדה גנוזה". זהו הסוד של חג השבועות. פעם הסברנו שבכל חג יש ר"ת אחרים של חג – בפסח, שה' הוציא אותנו ממצרים, "חמלה גדולה" (כמו שאומרים בתפלה לפני ק"ש); בשבועות, זמן מתן תורתנו, "חמדה גנוזה"; ובסוכות, זמן שמחתנו, "חדוה גלויה" (יש עוד כמה רמזים). [מה עם שמיני עצרת?] צריך לחשוב, להמציא עוד משהו. יש דברים ששמיני עצרת הוא "רגל בפני עצמו" ויש דברים שהמשך לסוכות – לענין הסוכות הוא המשך. [מה עם פורים וחנוכה?] כתוב "שלש  פעמים תחג לי בשנה" – "תחג" ר"ת תפארת-חסד-גבורה – פורים וחנוכה אינם בדיוק חג. אפשר לחשוב על ר"ת לכולם, אבל העיקר זה "שלש פעמים".

בכל אופן, רואים כאן שהתורה שייכת לשכל, שהיא "חמדה גנוזה". [יש גם ביטוי "חמדה טובה", חיבור של "חמדה גנוזה" ו"מתנה טובה".] כן, ארץ ישראל נקראת "ארץ חמדה טובה" – "אוירא דארץ ישראל מחכים", מקום של "חמדה". לכן גם התורה מחברת אותנו עם הארץ, כמו שלמדנו אתמול. לפי דקדוק ב"חמדה טובה" ה"טובה" לא הולך על ה"חמדה" אלא על ה"ארץ" – ארץ חמדה, שהיא ארץ טובה וארץ רחבה וכו'. ב"חמדה גנוזה" ה"גנוזה" הולך על ה"חמדה". בכל אופן, יש כאן קשר – הארץ היא גם חמדה וגם טובה. כאן הוא נותן דוגמאות של מאכל ערב שהוא ודאי קליפת נגה, וגם החכמה היא בפשטות קליפת נגה, יכולה להיות כל חכמה ולאו דווקא תורה. רק שבאמת הכל נמצא גם בקדושה, "את זה לעמת זה עשה האלהים", רק שהוא נותן דוגמאות יותר מוחשיות.

האהבות העצמיות

חמדה – היא התורה. אהבה – פשוט שהיא חיובית, כל האהבות, אהבת ה' ואהבת ישראל, שהן עיקר האהבות שכתובות בתורה. הבעל שם טוב אומר שיש גם אהבת התורה, אבל יתכן שהיא בחינת חמדה. אצל הבעל שם טוב יש מושג של שלש אהבות – אהבת ה', אהבת התורה ואהבת ישראל. מפורש בתורה "ואהבת את הוי' אלהיך", "ואהבת לרעך כמוך" ובאהבת ישראל נכללת גם מצות "ואהבת את הגר". יש גם אהבת הארץ, שאפשר לומר שגם היא נכללת כאן בחמדה. יש אהבת ה', אהבת ישראל, אהבת התורה ואהבת הארץ. בתורה אהבת ה' ואהבת ישראל הן בלשון אהבה, שהוא קורא לה כאן "חפץ פשוט", ואהבת התורה ואהבת הארץ הן באמת בגדר חמדה, "חמדה גנוזה" ו"ארץ חמדה". מהי תאוה? קודם כל, האם יש תאוה טובה? בדרך כלל חושבים שתאוה היא לא טוב, אבל איפה כתוב שיש תאוה טובה? שהמלה תאוה היא דבר טוב? ["נתאוה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים".] נכון, זו התאוה של ה' – תכלית בריאת העולם היא "נתאוה...", כל הבריאה היא התאוה של ה'. זה מאמר חז"ל, איפה כתוב בתנ"ך שיש תאוה טובה? ["ויתאו המלך יפיך".] שוב, זו תאוה של ה'. איפה כתוב על תאוה שלנו? נדמה לי שדברנו פעם, יש שני פסוקים בספר משלי שכתוב בהם "תאות צדיקים". פסוק אחד אומר "תאות צדיקים יתן", שה' נותן את התאוה של הצדיק. הפסוק השני אומר "תאות צדיקים אך טוב", כמו שיש פסוק "אך טוב לישראל". רואים שהצדיק מתאוה – כמו שהצדיק מתאוה לה' כך ה' מתאוה. מה התאוה באמת? ממאמר חז"ל "נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים" מובן שהתאוה היא לשלמות – תאוה היא תמיד לשלמות, כמו לבית. לכן קשור עם אשה, שהאשה היא השלמות, הבית, כמו שהקב"ה התאוה שלו היא תכלית בריאת העולם, התכל'ס.

תאוה לתכלית

אם כן, האהבה קשורה עם השרש. השרש הוא ה' וישראל, ונשמות ישראל. חמדה קשורה עם האמצעי, עם המחבר, שהוא התורה וגם הארץ. ותאוה הולכת על התכלית, על הסוף, שתכלית הכוונה היא דירה בתחתונים, הבית. "תאות צדיקים יתן" – נותן להם את התאוה שלהם, שיגיעו לתכלית שלהם, ו"תאות צדיקים אך טוב". כך אפשר לפרש את שלש המדרגות הללו – אהבה, חמדה ותאוה – כולן בקדושה. כמה עולה תאוה? בית, לכן קשור לבית, דירה בתחתונים, ביתו זו אשתו, תכלית הכוונה. לכן התורה מתחיל ב-ב, בית, תכלית הכוונה. [כתוב "ויתאוה דוד מי ישקני מים".] בסוף לא רצה לשתות, אז לא יודעים אם זו היתה תאוה טובה לגמרי. אולי על זה מרמז הפסוק במשלי, "תאות צדיקים אך טוב" – הייתי יכול לחשוב שאולי התאוה לא היתה בסדר, ועל זה כתוב "תאות צדיקים אך טוב". כמו אצל מי השילוח, מה שלא נהנה בסוף בירר שהתאוה היתה בסדר. הוא אומר הרבה פעמים שאי-ההנאה היא בירור של הספק, אם היה בסדר או לא. באמת אפשר לומר ששלמה, הבן של דוד המלך, אמר על אביו "תאות צדיקים אך טוב", בירור התאוה הזו. יתכן שהמים האלה הם גם התכלית – ולמה לא שתה בסוף? כי לא הגיע הזמן. על דוד כתוב "מי השילוח ההולכים לאט", "מי השילוח" הם מלכות בית דוד, וכנראה לא הגיע הזמן עדיין – הוא רצה את המים האלה בשביל המשיח. [מהי התאוה של קליפת נגה?] תאוה למאכל ערב, כמו שכתוב כאן. נדמה לו שימלא אותו – שיתן לו סיפוק. התכלית הלא אמתית היא הסיפוק המדומה, שנדמה לאדם שאם יעשה משהו, ילמד משהו, יאכל משהו – הוא יקבל סיפוק. הסיפוק אצלו הוא התכל'ס, תכלית הכוונה, שיקבל סיפור – זו התאוה. זה לא סיפוק אמתי, הסיפוק האמתי הוא רק ביאת המשיח, בנין בית המקדש, העולם הבא – זה הסיפור של ה'.

רמזי הביטויים

מה יצא לנו מזה? יוצא כאן סוד יפה: הכל מתחיל מאהבה. אהבה היא אחד. כתוב בתניא ש"אחד" שורה בחכמה – "אחד האמת" שורה בחכמה, כותב הרבה פעמים בתניא, במיוחד בהגהה בפרק ל"ה בשם המגיד. אבל הלב מקבל מהמח, כמו שכותב כאן – הלב לגבי המח הוא נקבה לגבי זכר, לכן הלב נקרא "אחת". זה מה שדוד אומר בתהלים "אחת שאלתי מאת הוי' אותה אבקש שבתי בבית הוי' כל ימי חיי לחזות בנעם הוי' ולבקר בהיכלו". אחת היינו הר"ת כאן של אהבה-חמדה-תאוה – הגילוי, או הקבלה בלב, מה"אחד" במח, בחכמה. רק אהבה-חמדה זה כבר אחד – נוטריקון אחד בשרשים אהב-חמד, אבל ה-ד בס"ת, וכאשר נשלם על ידי תאוה מ-אחד נעשה אחת, מזכר נקבה. הוא ודאי מתכוון כאן לרמז וסוד של אחד ואחת, ה-אחד בחכמה וה-אחת בלב. ההרגשה של אחת היא האהבה, החמדה והתאוה שבלב – הלב צריך להיות אחת. מה זה אחת? עוד פעם, "אחת שאלתי מאת הוי'" – הוא שואל מה' את ה"אחת", אהבה-חמדה-תאוה, והכל דבר אחד, "שבתי בבית הוי'", שזו התכלית.

איך נראה את זה? מה זה יוצא לנו בגימטריא? אהבה-חמדה-תאוה עולה 482. חוץ מהר"ת אחת נשאר 73, חכמה. ה-אחת נמשכת מהחכמה, "בכח חכמתו", ואחר כך החכמה מתלבשת בתוך ה-אחת. לכן הדוגמה העיקרית כאן היא למידת חכמה, ואם החכמה תהיה חכמת התורה זה טוב מאד.

אהבה-חמדה-תאוה כנגד האהבות העצמיות

אפשר להסביר ככה משהו עמוק: כולם שואלים למה הלל הזקן מפרש את מצות "ואהבת לרעך כמוך" בלשון שלילה, "מה דסני עלך לחברך לא תעביד". למה הוא לא מפרש בלשון חיובית, כמו שכתוב "ואהבת לרעך כמוך"? אפשר לומר ששלש המדרגות האלה – אהבה, חמדה ותאוה – כמו שאמרנו שחמדה היא התורה, הכי ברור, "חמדה גנוזה", ואהבה היא בעיקר אהבת ה', אפשר לומר שתאוה, כמו שכתוב בעשרת הדברות "לא תתאוה", היא בעיקר ליהודי. אפשר להבין זאת רק על פי חסידות. צריכה להיות תאוה לעשות טוב ליהודי – תאוה צו טאן א טובה. לחסיד יש תאוה לעשות טובה למישהו. אם כן, מה שכתוב בתורה "ואהבת לרעך כמוך" הוא עדיין מופשט – "אהבה וחפץ פשוט" – לא הגיע עדיין לתאוה לעשות טובה ממש, לכן הלל אומר בלשון שלילה, שלילה היא תמיד הפשטה. להסביר "ואהבת לרעך כמוך" במדרגה מופשטת זה רק על ידי השלילה, אבל באמת השלמות של אהבת ישראל היא בחינת תאוה.

אם כן, אפשר לומר שאהבה-חמדה-תאוה הן עצמן כנגד שלש האהבות של הבעל שם טוב – אהבת ה', חפץ פשוט, היא אהבת ה'; חמדה היא אהבת התורה, חמדה גנוזה; ואהבת ישראל נקראת תאוה. לפי זה אפשר לפרש עוד יותר את שני הפסוקים במשלי, בהם כתוב "תאות צדיקים" – "תאות צדיקים יתן" ו"תאות צדיקים אך טוב", והזכרנו שכתוב גם "אך טוב לישראל". אם כן, מהפסוק "תאות צדיקים אך טוב" היא תאוה ל"אך טוב לישראל", להשפיע "אך טוב לישראל". זו התאוה של הצדיק. למה צדיק קשור עם טוב? כי כתוב שצדיק הוא מי שעושה טוב וחסד, עושה צדקה. זה הפירוש הפשוט של צדיק – "פעלת צדיק לחיים". צדיק הוא משפיע ותאוה הולך על הצדיק – רוצה לתת, רוצה להשפיע. אם כן, תאוה קשורה במיוחד עם יהודי – התאוה להשפיע ליהודי, לעשות טובה ליהודי.

תאוה לראות את "כלם צדיקים"

אפשר להסביר עוד יותר את ה"תאות צדיקים אך טוב", שלא שזו תאוה של צדיק, אלא תאוה אל צדיקים – הצדיק רואה שכולם צדיקים, "ועמך כלם צדיקים", כל יהודי הוא צדיק, ומי שרואה את נקודת הצדיק בכל אחד יש לו תאוה לתת לו. אם כן, "תאות צדיקים" היא לא רק תאוה של הצדיקים אלא התאוה אל הצדיקים, התאוה לכל יהודי – כל יהודי הוא צדיק. יש תאוה לצדיקים, כמו שיש תאוה שאדם רוצה להתקשר לצדיק, כמו אהבת רבי – יש לו תאוה לצדיק. נוהגים לומר לילדים קטנים 'צדיק' – כשאומרים על ילד קטן שהוא 'צדיק' זה מעורר תאוה להשפיע לו, לתת לו, בגשמיות וברוחניות, כי הוא צדיק. אז הענין של צדיק הוא גם מקור ההשפעה וגם המטרה של ההשפעה. יש תאוה לתת – תאוה לתת לצדיקים, "ועמך כלם צדיקים". לכן צריך לעורר את נקודת הצדיק אצל כל אחד, לראות שכל אחד הוא צדיק, ואז אתה מקבל תאוה להתקשר אליו. אם זה כמו רבי – ודאי אם מרגישים שהוא צדיק יש תאוה להתקשר אליו, לא לתת אלא להתקשר. אבל ברגע שמרגישים שמישהו צדיק פתאום יש תאוה ממש להתקשר, ואם רואים שיהודי הוא צדיק יש תאוה להתקשר אליו, לתת לו. כך אפשר לומר שאהבת ה' נשארת בבחינת אהבה, אהבת התורה נמשכת בבחינת חמדה ואהבת ישראל צריכה להמשך בבחינת תאוה. לכן קשור עם בית, "ביתו זו אשתו", השלמות של עם ישראל, כתוב שהשלמות של אהבת ישראל היא איש ואשה.