אנכי ולא יהיה לך

בע"ה

ה' שבט מ"ג – ירושלים

שיעורים בתניא (14) – תניא פרק כ (א)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

כי תשא. זה בדיוק תואם את ההתחלה של הפרק, שמתחיל:

והנה מודעת זאת לכל כי מצות ואזהרת ע"ז שהם שני דברות הראשונים אנכי ולא יהיה לך הם כללות כל התורה כולה. כי דבור אנכי כולל כל רמ"ח מצות עשה. ולא יהיה לך כולל כל שס"ה מצות ל"ת ולכן שמענו אנכי ולא יהיה לך לבד מפי הגבורה כמארז"ל מפני שהם כללות התורה כולה.

מכאן הוא יתחיל להסביר את ההתבוננות ביחוד ה', אחדות ה', שה' אחד יחיד ומיוחד. הדיוק הראשון הוא שאומר "מצות ואזהרת ע"ז". לכאורה לא מתאים, צריך לכתוב 'מצות אמונה ואזהרת ע"ז'. בלשונו משמע שגם "מצות" הולך על עבודה זרה, והרי "אנכי" הוא לא מצות ע"ז אלא מצות אמונה! הפירוש, על פי פשט, הוא מה שהרגע הסברנו – כיון ש-כ הוא כנגד כי תשא, וכי תשא הוא תיקון חטא העגל, שעברו על הדיבור השני "לא יהיה לך", אז כאן אנחנו רואים שאפילו הדיבור הראשון נכלל בענין הדיבור השני, כמו שאולי נסביר בהמשך. אם היה הדיבור הראשון בפני עצמו והדיבור השני בפני עצמו היה יותר מתאים שיהיה שייך לפרשת יתרו, שם נתנו עשרת הדברות, אבל כאן – שכנגד כי-תשא, שהענין שחטאו בחטא העגל, שעבדו עבודה זרה, הפגם הראשון של עם ישראל, כמו חטא אדם הראשון בגן עדן.

יש שלשה חטאים כלליים – חטא אדם הראשון, חטא העגל וחטא דוד ובת שבע, הכל אותו הדבר, הכל חוסר-סבלנות – ככה מוסבר בפירוש. אם אדם הראשון היה מחכה לשבת – היה מותר לו עץ הדעת. אם היהודים היו מחכים עוד קצת – משה רבינו היה יורד מההר. אם דוד המלך היה מחכה עוד קצת – בת שבע היתה מותר לו, שהרי היא היתה בת זוגו מששת ימי בראשית. כמו שכתוב על ראובן, "פחז כמים אל תותר". אפילו כשאדם רוצה לעשות משהו טוב – אם הוא דוחק את הקץ בזה הוא מקלקל. זהו שרש כל החטאים. היצר הזה, אפילו לדחוק את הקץ לדבר טוב, הוא שרש הישות של האדם. אפשר להנצל מזה רק כשמקיים בשלמות את ה"לא יהיה לך", לא שייך ל"אנכי". אפשר להאמין ב"אנכי", לכאורה, ועדיין להכשל בבחינת "פחז כמים". רק אם אדם נקי מה"לא יהיה לך" הוא לא יבוא לידי חטא.

חלוקת הדברות לפסוקים, מצוות ופרשיות

בזה הוא מסביר משהו עמוק. יש הרי מחלוקת בין הראשונים, שהצמח צדק מסביר בתחלת דרך מצותיך, אם הדיבור הראשון "אנכי" הוא בכלל הראשון. לפי בעל הלכות גדולות הדיבור הראשון, "אנכי", הוא לא מצוה – לפני המצוות, לא שייך להיות מצוה, לא שייך לצוות אמונה. אחרי שיש אמונה שייך לצוות מצוות – אבל לפני שיש אמונה לא שייכות מצוות. אי אפשר לצוות 'תאמין!' – רק אחרי שיש אמונה אפשר לתת מצוות. לכן בעל הלכות גדולות לא מונה כמצוה, אבל הרמב"ם כן מונה. זהו אחד המאמרים היסודיים בכל החסידות – מצות "האמנת אלקות" ואחר כך "אחדות ה'" בדרך מצותיך. כאן במלה אחת הוא מרמז את הפשרה. "אלו ואלו דברי אלהים חיים", והוא אומר "מצות ואזהרת עבודה זרה". לכן ככה רואים את זה גם בתורה – כדאי שכל אחד יראה איך זה כתוב בעשרת הדברות.

יפה שעשרת הדברות הם גם פרק כ – פרק כ של חומש שמות, כמו שכאן פרק כ בתניא. בתחלת פרק כ של שמות כתוב: "אָנֹכִי הוי' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים. לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי וגו'", עד סוף הדיבור השני. כאן, כשהוא אומר "אנכי ולא יהיה לך", הוא מתכוון על פי פשט רק לפסוק הראשון של הדיבור השני, כי שאר הפסוקים הם משהו אחר. בפסוק הראשון יש איסור עבודה זרה במחשבה – שלא יעלה על הדעת שיש אלהים אחרים. אחר כך המצוות הבאות מסתעפות בזה במעשה – "לא יהיה לך פסל" וכדו'. הרמב"ם אומר שיש בדיבור השני ארבע מצוות לא תעשה – הראשונה במחשבה ושלש במעשה. מה שכולל את כל התורה כולה הוא הדיבור הראשון, "לא יהיה לך" שבמחשבה. הוא מצוה תמידית – מה שבמעשה הוא לא תמידי ובמחשבה כן. "אנכי" ו"לא יהיה" לך הן חובות הלבבות, מצוות תמידיות, והן שכוללות את כל התורה כולה.

עכשיו, המיוחד כאן הוא שרק בדברות האלה אין הפסק ביניהן – אין פרשה חדשה בין שני הדברות הראשונים. מ"אנכי" עד סוף הדיבור השני אין שום הפסק של פרשה – ס או פ – ואחר כך כל דיבור הוא בפרשה בפני עצמה. אפילו "לא תרצח", "לא תנאף" – כל אחד בפרשה בפני עצמה. עוד תופעה מענינת, שבאחרון, "לא תחמוד", יש שתי פרשות. יש כאן עשר פרשות, אבל הן לא מקבילות לעשרת הדברות, כי "אנכי" ו"לא יהיה לך" פרשה אחת ו"לא תחמוד" שתי פרשות. יש עשר פרשות – אבל לא כנגד עשרת הדברות. עשרת הדברות מורכבות מהרבה גורמים שונים. יש "עשרת הדברים", יש עשר פרשות שאינן בדיוק "עשרת הדברים", יש שלשה עשר פסוקים לפי הטעם התחתון ותשעה פסוקים לפי הטעם העליון, ו-14 מצוות לפי הרמב"ם (ו-13 לפי הלכות גדולות). חושבים שעשרת הדברות הן עשר מצוות – כמו שקוראים להם באנגלית – אבל זו טעות, הן לא עשר המצוות. לפי הרמב"ם יש כאן 14 מצוות ולפי בה"ג 13 מצוות. יש עשר פרשיות שאינן כנגד הדברות, כי בכתב החלוקה היא אחרת. בדבור ה' דבר, כביכול, עשרת הדברים – כמו שאומר כאן שיצא מפי הגבורה. בחלוקה לפסוקים יש שתי שיטות, רק ב"עשרת הדברים" יש מה שנקרא טעם עליון תחתון וטעם עליון – בתחתון 13 פסוקים ובעליון 9 פסוקים. אם כן, יש כאן הרבה חלוקות שונות – הרבה מבנים שונים ביסוד התורה שלנו, שהוא עשרת הדברות.

התכללות "אנכי" ב"לא יהיה לך"

בכל אופן, שני הדברות הראשונות הולכות יחד. אפילו אליבא דרמב"ם, שיש שתי מצוות בשני הפסוקים הראשונים, הן הולכות יחד, וכל זה רמוז כאן בביטוי "מצות ואזהרת ע"ז" – אפילו "אנכי" נכלל במצוה השניה, "לא יהיה". אלה שתי מצוות, עשה ול"ת, "מצות ואזהרת", שתי מצוות, אבל "שתים שהן אחד", הכל עבודה זרה. זאת אומרת שהראשון נכלל בשני. צריך להבין למה "אנכי" נכלל בתוך "לא יהיה לך", עד כדי כך שהכל נקרא "מצות ואזהרת ע"ז". כמובן, זה מתגלה בסוד חטא העגל, בתוך השלילה של חטא העגל, לכן הפרק הזה בא לתקן את חטא העגל – פרשת כי תשא.

דברנו שלשום שכל ר"ת בספר התניא גם מדויקים, כמו אין-סוף, א"ס, סטרא אחרא, ס"א. אם כאן כתוב "מצות ואזהרת ע"ז" יש משהו מיוחד בר"ת של עבודה-זרה – קשור לעֹז, המלה עז. יש עז – יש עזות של הקליפה ויש עזות של הקדושה, עוז. כאן יש רמז עוד יותר חזק ב"מצות ואזהרת ע"ז" – מצות "אנכי" היא העזות של הקדושה, "הוי עז כנמר". זהו דיוק יפה למה יהודה בן תימא מתחיל את המאמר שלו – שהטור בחר בו להתחיל את הספר שלו, את כל התורה, מאמר שכולל את כל התורה, אצלו זה הכלל הגדול בכל התורה – ב"הוי עז כנמר". הבית יוסף בשו"ע לא מביא זאת, מתחיל מ"גיבור כארי", אבל בעל הטורים מתחיל מתחלת המאמר, "הוי עז כנמר". מה לומדים מזה על פי פשט? לא להתבייש מפני המלעיגים. אפילו מי שעושה ממך שחוק – לא להתבייש ממנו. זהו כאילו הכלל הראשון של כל התורה – כשצוחקים ממך לא להתבייש, עזות דקדושה. אם אתה יודע שהדבר הזה נכון ואמת צריך עזות דקדושה לא להתבייש מפני המלעיגים. הכח לא להתבייש, משמע כאן, בא מ"אנכי". "אלה אלהיך ישראל", זה מה שאמרו בחטא העגל – העזות של הערב-רב שעשו את העגל. זו העזות של הקליפה לומר לישראל "אלה אלהיך ישראל".

ארבעה שלבי התפתחות

נראה עוד דבר, כמה רמזים למה "אנכי" באמת כולל את כל מצוות עשה ו"לא יהיה לך" כולל את כל מצוות לא תעשה, כפי שהוא אומר כאן. נראה על פי גימטריא, מה הרמז בזה. כמה מצוות עשה? רמח, כמו שכותב כאן. איך מגיעים למספר הזה? כלל בכתבי האריז"ל וכל פעם מובן בחסידות. לא גימטריא בתורה, אלא איך מגיעים אליו על פי מבנה? אחד היסודות בכתבי האריז"ל: בז"א יש ט ספירות – חב"ד חג"ת נה"י – וכל ספירה כלולה מכולן, ט פעמים ט, 81, ובכל אחד שלש מדרגות של הכלי, פנימיות הכלי, אמצעיות הכלי וחיצוניות הכלי, סה"כ 243, אברם, ואחר כך ה חסדים המגדילים, הפיכת אברם ל-אברהם. עוד פעם, כל מצוות עשה הן תיקון פרצוף ז"א. בתיקון ז"א יש ארבעה שלבים. קודם כל, צריך להמשיך לו מוחין. בעולם התהו שנשבר לא היו מוחין – היו רק ו"ק. אז התיקון הראשון שבמקום שש יהיה תשע, שמקבל חב"ד. זה לא החב"ד של עולם האצילות, אלא מה שממשיכים לז"א מוחין של עצמו, מוחין דז"א, מוחין שבמדות. השלב השני של התיקון – כל אחד מהתשע צריכה להיות כלולה מכולן, התכללות. ההתכללות היא תשע ברבוע – רבוע הוא התכללות – זהו השלב השני של התיקון. השלב השלישי של התיקון – שצריך לקבל עובי. ריבוע הוא שני ממדים. תשע זה עדיין קו – מאריכים את הקו מקו של שש לקו של תשע. התיקון השני הוא התכללות – לעשות מ-9 9 ברבוע. השלב השלישי – לתת לו עובי, שיעור קומה, ואז צריך להיות עם פנימיות-אמצעיות-חיצוניות, כל כלי עם שלשה שלבים של עובי. עכשיו ג פעמים פא – רמג. זה כבר שלשה ממדים. התיקון הרביעי הוא מה שנקרא הממד הרביעי - לתת לו כח להתפתח, שנקרא ה חסדים המגדילים את הגוף. זה סוד הזמן שמתחבר עם המקום. בדיוק כמו שמדברים היום על ארבעה ממדים. זה סוד ה חסדים שנמשכים לפתח את הגוף. שוב, קודם צריך לתקן את הממד הראשון שלו – מ-6 ל-9. אחר כך לעשות אותו שני ממדים. בעולם התהו היה רק ממד אחד, של 6. בתיקון צריך קודם לתקן את ה-6 שיהיה 9, אחר כך 9 פעמים 9, אחר כך ג פעמים 81, ואחר כך ממד רביעי – שהזמן מתחבר עם המקום לפתח את המקום.

זה מרומז ב-אנכי, כי הוא השלב השני של התיקון, של רמח, אנכי הוא פא, 9 פעמים 9. "אנכי" הוא השלב השני של תיקון רמח איברים, לכן כולל את רמח מצוות עשה.

[על פי פשט, יש באמת רמח אברים?] ודאי, במסכת אהלות במשנה כתוב בדיוק. בתחלת מסכת אוהלות מונים בדיוק את כל רמח אברים והתפארת ישראל מתאים לפי המדע של היום. הוא מקשה כמה קושיות לפי הרופאים של היום ומתרץ אותן. [לפני מאה שנה.] כן, לא התפתח שום דבר מאז בענין הזה. רמח איברים הוא מנין העצמות בשלד – לפני מאה שנה בדיוק כמו היום, לא השתנה. על כל עצם יש גידים ובשר ועור – זה אבר. אבר הוא עצם שעליו יש גידים, בשר ועור – כנגד י-ה-ו-ה. העצם הוא ה-י, הגידים ה עילאה, הבשר הוא ו והעור הוא ה תתאה.

[מישהו אמר שכל דברי האריז"ל הם לפי שיטת רופא שהיה לפני הרמב"ם, והרמב"ם כתב בשיטה קצת שונה. השאלה אם הדברים האלה של האריז"ל הם האמת, כי הרופאים היום אומרים אחרת.] בכל התורה כולה – אם אתה לא מבין משהו צריך עיון, צריך להאמין שמה שהוא כתב זה נכון. [לא שכתב בגלל הרופאים.] כתב לפי רוח הקדש, לא שייך בכלל. סתם מחבר אפשר לומר שלפי המדע, אבל האריז"ל לפי רוח הקדש. צריך לתרץ – כמה שאפשר. לא צריך להתעלם, צריך להשתדל כמה שיותר להבין. אם לא מבינים – זה צריך עיון.

[מה זה ה חסדים?] סוד של הנפש, שהנפש גדלה, שאדם גדל. בכל חי יש את זה – אבל באדם יש יותר. ההמחשה של חיבור הזמן והמקום היא ההתפתחות של החי. בדבר דומם אין את זה. [גם בצומח?] חי יכול להיות הכוונה גם לצומח, כל דבר. רואים שבמשך הזמן הדבר מתפתח – לא סתם מתפתח בזמן, אלא שבפנימיות זהו הכח של הזמן, שהזמן מתחבר עם החי. אם הזמן לא מתחבר עם החי הוא נשאר דומם. זה משהו עמוק, לא משהו פשוט. בכלל, המקום הוא בסוד גבורות והזמן הוא בסוד החסדים, למי שמסוגל לקבל את זה.

בין רמח ל-שסה

עוד פעם, "אנכי" הוא השלב השני של ההתפתחות, של התיקון, והוא כולל את כל רמח מצוות עשה. מה עם "לא יהיה לך"? קודם כל, מה ההבדל בין רמח ל-שסה? 117. בתורה כתוב "לא יהיה לך" בלי ו, אבל כאן – בשביל לחבר, גם סימן שהוא רוצה לחבר – הוא כותב כל פעם "אנכי ולא יהיה לך", עם ו החיבור. כמה זה "ולא יהיה לך"? 117, התוספת, ההבדל בין מצוות עשה למצוות לא תעשה. מצוות לא תעשה הן בדיוק "ולא יהיה לך" יותר ממצוות עשה. רק "לא יהיה לך" עולה פלא – שייך ללא תעשה, למעלה מהשגה, פלא. זהו שרש הלא תעשה. כאן רוצה לדייק יותר, ש"ולא יהיה לך", עם ו, הוא בדיוק ההפרש בין מצוות עשה למצוות לא תעשה. זהו סוד מספר הפסוקים של שיר השירים, שבא לייחד את החתן והכלה, שאחד הסודות הוא לייחד מצוות עשה ומצוות לא תעשה. 117 – מספר פסוקי שיר השירים – הוא ט פעמים אהבה. 9 ו-13 היינו כב אותיות התורה, שלפי האריז"ל בחלוקה ל-יג תיקוני דיקנא דאריך ו-ט תיקוני דיקנא דז"א. האותיות הן בסוד הזקן, בזקן של אריך אנפין יש 13 תיקונים ובזקן של ז"א 9 תיקונים, זהו סוד כב. אם מחברים אותם הם כב, אבל אם מכפילים – הכאה בקבלה – יוצא 117. זהו מספר פסוקי שיר השירים – 9 פעמים אהבה. איך קשור לעשרת הדברות? הסוד שאמרנו קודם שיש שני טעמים, לפי הטעם העליון יש 9 פסוקים ולפי הטעם התחתון יש 13 פסוקים – התכללות של 9 ו-13. מה-9 ו-13 יוצאים הסוד של כב והסוד של 117, ההבדל בין מצוות עשה למצוות לא תעשה.

[מהו טעם עליון?] בעשרת הדברות יש 'טראפ', טעם אחר, איך שקוראים בציבור, בבית כנסת, ואיך שקוראים ביחיד. רק בעשרת הדברות. רק בעשרת הדברות יש שני טעמים. אף אחד לא מבין את זה, על פי פשט כל החוקרים לא מבינים. [גם בשירת הים.] שם יש נוסח אחר, איך אומרים, אבל לא שיש טעמים אחרים – או פשטא או לא פשטא. בעשרת הדברות יש שתי מערכות שונות לגמרי של טעמים. זהו הסוד הזה, שלפי הטעם העליון צריכים לצאת 9 פסוקים ולפי הטעם התחתון צריכים לצאת 13 פסוקים, וביחד זהו סוד כב אותיות התורה וגם מספר פסוקי שיר השירים שהוא חבור מצוות עשה ומצוות לא תעשה, חבור "אנכי" ו"לא יהיה לך".

עכשיו נראה עוד ווארט יפה שכתוב כאן. אמרנו ש"אנכי" נכלל ב"לא יהיה לך", אבל גם "לא יהיה לך" נכלל ב"אנכי". אם נסתכל על סופי התיבות של "אנכי" ו"לא יהיה לך", אם נחליף את ה-ה של "יהיה" ב-נ, י פעמים ה (הכפלת ה-י של "אנכי" ב-ה של "יהיה"), הס"ת יהיו אנכי לפי הסדר הפוך – אנכ בס"ת "לא יהיה לך" וה-י ב"אנכי", הכל נכלל ב"אנכי", אבל בהתכללות זו גופא מתחיל מ"לא יהיה לך", ה"אנכי" נכלל ב"לא יהיה לך".

אנכי מגן לך

עכשיו נראה עוד סוד שהוא באמת משהו יפה ביותר: מתי בפעם הראשונה רמוז בתורה הסוד של "אנכי", של עשרת הדברות? בחסידות "אנכי" הוא תמיד "אנכי מי שאנכי", גילוי העצמו. מתי התגלה "אנכי" פעם ראשונה? ["השומר אחי אנכי"?] זה הוא אמר. מתי פעם ראשונה מופיע ה"אנכי" של ה', עצמות, "אנכי מי שאנכי" – למי ומתי מתגלה פעם ראשונה? מתי ה' אמר "אנכי"? הגילוי הראשון של "אנכי" בקדושה, גילוי הקדושה. [אצל אברהם אבינו.] מה כתוב אצלו? "אנכי מגן לך שכרך הרבה מאד".

נראה את זה בפנים. עוד לפני ברית בין הבתרים, אחרי מלחמת המלכים – חשוב שבפרשת לך לך, אולי תיכף נסביר – כתוב בבראשית טו, א: "אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הָיָה דְבַר הוי' אֶל אַבְרָם בַּמַּחֲזֶה לֵאמֹר אַל תִּירָא אַבְרָם אָנֹכִי מָגֵן לָךְ שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד". כתוב שזהו כלל כל ההתגלות האלקית, כל התורה כולה. הסברנו אתמול שסוד מלחמת המלכים הוא מלחמות משיח. אחר כך יש התגלות "אנכי", כמו התגלות "אנכי" לעתיד לבוא – התגלות טעמי תורה, ממש פנימיות העצמות. "אנכי מגן לך", מכאן "מגן אברהם", שהוא השרש של "מגן דוד". רק עצם ה"מגן", כתוב "אנכי מגן לך שכרך הרבה מאד". כתוב בספרים, ספרי הרמז והקבלה, ש"שכרך הרבה מאד" ר"ת משה – כאן נמשכת פעם ראשונה הנשמה של משה רבינו. הנשמה של משה רבינו היא השכר של אברהם, כך כתוב בקבלה, "שכרך הרבה מאד". מה הפלא כאן? מה זה "אנכי מגן לך"? לא רק ש"אנכי" הוא ה"אנכי" של עשרת הדברות – מהי המלה "לך" לפי מה שעכשיו אנחנו קוראים בתניא? "לא יהיה לך". הוא כותב שכל התורה נכללת מ"אנכי" עד "לא יהיה לך" – כל התורה היא "אנכי" מצד אחד, כולל כל מצוות עשה, ו"לא יהיה לך" מצד שני, כולל כל מצוות לא תעשה. בסוד של "אנכי מגן לך" רואים שבין ה"אנכי" ל"לך" – "אנכי... לא יהיה לך" – יש "מגן". עוד פלא – כמה אותיות יש בתורה בין "אנכי" לבין ה"[לא יהיה] לך"? 43. זה הסוד של המלה מגן – מגן היינו מג, רק שיש עוד ן שהיא המשכה וחיבור. כבר רומז למה שה' אומר לאברהם "אנכי מגן לך". ה-ן היא המשכה עד למטה מטה, עד התחתון שאין למטה ממנו. יש מג אותיות בין "אנכי" לבין "לך". מכאן יש רמז מהי צורת "מגן אברהם". יש "מגן דוד", שאנחנו יודעים מה הוא, אבל מהו "מגן אברהם"? [כוכב עם שמונה קצוות] מי אומר? איפה כתוב? זה סתם, לא רמוז. אבל כאן רמוז, כתוב ש"אנכי" הוא ה"מגן לך" – מהו "אנכי"? 81, רבוע של 9. משמע ש"מגן אברהם" הוא פשוט רבוע – כל רבוע. באמת איך הגיעו לצורה של 8 קצוות? 2 רבועים – אחד בתוך השני. "אנכי" הוא הרבוע. מה זה "לך"? רבוע עם הכולל, 7 ברבוע ועוד 1, או חצי רבוע, חצי של 10 ברבוע. מכאן רואים ברור שהרבוע הוא הסוד של "מגן אברהם", "אנכי – מגן לך". "אנכי מגן לך" הוא החבור מ"אנכי" עד "לא יהיה לך", שכולל את כל התורה, וכבר נאמר לאברהם אבינו. כמה שוה "אנכי מגן לך"? 224. עם הכולל זה 225 – הרבוע של 15, גם רבוע. 50 הוא אחד יותר מהרבוע של 7 והכל הוא אחד פחות מהרבוע של 15. יש כאן רבוע של 9, רבוע של 7, רבוע של 15 וחצי הרבוע של 10 – הכל בתוך "אנכי מגן לך".

מה זה שייך להיום? אם ה-ן היא גדולה, ששוה 700, אז הכל עולה תשמ"ג – הסוד של השנה הזו. שנת המגן – ה אלפים מג ו-ן סופית. מה זה המגן הזה? "אנכי", העצמות, "אנכי מי שאנכי".

עבודה זרה – התמכרות בחנם

למדנו פעם מה שכתוב בחסידות ש"מגן" בארמית הוא חנם. כתוב שהחנם של הקדושה הוא חסד חנם, שאי אפשר להמשיך על ידי הקדושה. רק שכאשר אדם עשה כל מה שיכול לעשות זה נמשך בדרך ממילא – זה המגן. לכן זה התגלות אנכי. מה שנמשך בחנם הוא מה שנמשך רק על ידי נשיאת חן. אחרי שאתה עושה כל מה שאתה יכול, וממשיך רק מה ששייך למעשה – סדר ההשתלשלות – נמשך מה שלמעלה למעלה מהשתלשלות, בחסד חנם לגמרי, המגן. כתוב "את זה לעמת זה" – יש גם חנם דקליפה, עליו כתוב "חנם נמכרתם", כל הקליפה היא חנם. כתוב שמקבלים שם אהבה בחנם, הכוונה שקל להשיג. כל המדרגות של טומאה – אפילו מדרגות רוחניות, כמו יוגה וכל מיני דברים של המזרח – הן חנם, בלי עבודה פנימית, מאד קל להשיג את הקליפה. לכן כל הכח של הקליפה נקרא חנם, וכתוב על זה "חנם נמכרתם" – שאדם מתמכר למשהו, מתקשר לעבודה זרה, וזה נקרא "חנם נמכרתם". עבודה זרה היא חויות רוחניות, שכולן נקראות חנם – "חנם נמכרתם". כתוב בחסידות ש-חנם בגימטריא חץ – כאשר האדם מעלה את הניצוצות מהחנם דלעומת זה עולים חצים, הוא יורה חצים מלמטה למעלה. כאשר הוא זוכה לחנם של הקדושה – אחרי שהוא גומר כל מה שהוא יכול מלמטה – אלה חצים שיורדים מלמעלה, שה' יורה חצים. כתוב שמכל חנם יש חצים של העלאת הניצוצות מ"חנם נמכרתם" ויש חצים של חסד חנם ממה שלמעלה מטעם ודעת, למעלה מהשתלשלות. יש ביטוי שכאשר יש התגלות אלקות אמתית זה כמו חץ שיורה לתוך הלב. כמו שרבי אייזיק כותב – במכתב שפעם למדנו[ב] – שכאשר התגלתה לו האלקות, ע"י אדמו"ר האמצעי וכו', זה היה כחץ לתוך לבו. ה"יורה דעה" הוא סוד ה"יורה חץ" שלמדנו קודם.

עוד פעם, מהו "מגן"? להמשיך את המדרגה הזו של חנם להנצל מעוד סוג של חצים – חצים שהן מחשבות זרות, לא העלאת ניצוצות. המגן הוא כדי להגן מהחצים האלה, לכן מגן הוא חנם שהוא חץ. כאן המגן עצמו הוא החצים – מה שמגן מהחצים של הקליפה הוא עצמו הכח לירות את החצים של הקדושה, גם מלמטה למעלה, וגם לקבל אותם מלמעלה למטה.

מי השילוח לפרשת בא

עכשיו, נראה מה שהוא – בעל מי השילוח – כותב על הפסוק "זאת חקת הפסח", בפרשת השבוע:

זאת חקת הפסח, במדרש נאמר חקה בפסח ונאמר חקה בפרה [דווקא בשתי המצוות האלה יש את המלה 'חקת', כך כתוב במדרש.] ואי אתה יודע איזה מהן גדולה. משל לשתי מטרונות [שתי מלכות, או נשים חשובות] דומות שהיו מהלכות שתיהן כאחת [לכל אחת מרכבה משלה, בגדים ותכשיטים של זהב.] נראות שוות מי גדולה מזה אותה שחברתה מלוה אותה כו'. [אם רואים שאחת מלוה את השניה סימן שהמלווה היא היותר גדולה. איך המשל הזה שייך לעניננו?] כך בפסח נאמר חקה ובפרה נאמר חקה ומי גדולה הפרה [היא מטמאת את הידים, מטמאת את הטהור. למה היא יותר גדולה?] שאוכלי פסח צריכין לה שנאמר ולקחו לטמא מעפר שריפת כו' [אי אפשר לאכול פסח בטומאה. לכן באמת קוראים פרשת פרה בסדר ארבע פרשיות לפני פרשת החדש, כי בלעדיה אי אפשר לעשות פסח. כלומר, כאילו הפסח המטרונה שמלווה את הפרה, זקוקה לה והולכת אליה, וזה הסימן שיותר גדולה. ככה כתוב במדרש. אם כל הציבור טמא מותר בטומאה, אבל אם לא כל הציבור טמא – אם רק את הטמא – זה מעכב. יש מעלה בפסח שאם כל הציבור טמא לא צריך את הפרה, אבל בכל אופן דיעבד. את זה גופא נוכל להבין מההמשך כאן, אף שלא אומר בפירוש.],

הענין בזה כי חקת הפסח הוא נגד דיבר אנכי ה' אלקיך שהוא כולל כל מצות עשה, וחקת הפרה הוא נגד לא יהיה לך שהוא כולל כל מצות ל"ת,

בדיוק מה שלמדנו כאן בתניא. דווקא בשתי המצוות האלה יש חקה, וחקה כוללת כל התורה, לכן הן כנגד "אנכי" ו"לא יהיה לך". פסח כולל כל מצוות עשה, הוא מצות עשה הראשונה – כל הטוב שיהודי יכול לעשות נכלל בהקרבת קרבן פסח. וכל דבר רע שאפשר לעשות נכלל בטומאה, כי טומאה היא עצבות, כמו שלמדנו כמה פעמים, ועצבות היא מקור כל הרע בעולם. אם כן, פרה היא תיקון כל הרע בעולם, כנגד הדבור של "לא יהיה לך". זו שמחה. הפרה באמת היא סוד השמחה ופסח הוא סוד האהבה. הפרה היא סוד השמחה והיראה, היראה והשמחה, כמו יצחק – "פחד יצחק", שהפחד צוחק. הפסח הוא סוד אהבה, כמו אברהם. לכן פסח הוא החג של אברהם, וכל יציאת מצרים כנגד אברהם – "זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך". פסח הוא אהבת ה' ופרה אדומה היא היראה מהטומאה והשמחה שמטהרת את הטומאה. יראה ושמחה, קו שמאל, גבורה ובינה. רוצים לדעת מי יותר גדול – אומר שברור ש"פחד יצחק" גדול מאהבת אברהם, "לא יהיה לך" גדול מ"אנכי". זה בדיוק מה שלמדנו כעת בתניא, שיש בחינה אחת ש"אנכי" נכלל בדבור השני. זהו הסוד של תיקון חטא העגל, לכן למדנו בתניא שהפרק הזה הוא כנגד פרשת כי תשא, חטא העגל, ובדיוק על הסוד הזה הוא כותב. (יש שמחה שהיא אהבה?) כן, אבל השמחה הכי גדולה, שעשועים, הם מהפחד – "פחד יצחק". רואים כאן שבעל מי השילוח למד תניא... יכול להיות שכתוב במקום אחר, אבל מסתמא לקח מהתניא שלמדנו עכשיו.

ובאמת מהראוי ע"פ שכל שלא ייקרת המאמר אנכי ה' אלקיך קודם שיהיה לבו מזוכך מלא יהיה לך [מסביר "לא יהיה לך" ו"אנכי" על סדר "סור מרע ועשה טוב", שהוא הסדר מלמטה למעלה – צריך לזכך עצמו משמץ טומאה של עבודה זרה. כתוב שעיקר הטומאה בעולם הוא עבודה זרה – מטמא כנדה, הטומאה הכי חמורה. הפרה אדומה באה לתקן את טומאת עבודה זרה. לפי סדר העבודה מלמטה לכאורה צריך להיות קודם "סור מרע" ואז "ועשה טוב":], כי תחילה צריך האדם לסור מרע ואח"כ לעשות טוב [הבעל שם טוב אומר "סור מרע" על ידי "עשה טוב" – זו עצה כשאי אפשר לסור מרע, ואי אפשר לסור מרע לגמרי, לכן יש עצה לסלק חשך על ידי אור. אבל לכתחילה סדר העבודה קודם "סור מרע" ואחר כך "עשה טוב". לכן הפרה, "לא יהיה לך", היתה צריכה להיות קודם. לכן צריך להבין למה "אנכי" כתוב קודם.], אך הש"י ברוב רחמיו הקדים מאמר אנכי קודם לא יהיו לך [כפירוש הבעל שם טוב, שאפשר להקדים "עשה טוב" ועל ידיו לזכך עצמו כל פעם יותר. בעבודה מדת הדין היא שחייב להיות קודם "סור מרע" לגמרי ואז "ועשה טוב" – זהו פירוש ל"בתחלה עלה במחשבה לברוא את העולם במדת הדין", אך ראה ש"אין העולם מתקיים".]

[סיום השיעור חסר]

כי באם לאו לא הי' אדם בעולם שיכול לבוא להשיג דיבור אנכי, כי מה הוא האיש אשר יאמר זכיתי לבי בכל מצות ל"ת, וע"ז אמר דהע"ה כי הגדלת על כל שמך אמרתך ואמירה היינו בלחישה שהש"י יברר אח"כ כי לב ישראל מנוקה וע"ז אמר אודה שמך היינו הטובה והגדולה שעשית עמנו לתת לנו תחילה דיבר אנכי כדי שאח"כ יברר בלבנו הדיבור לא יהיה לך, ומרע"ה הי' נגד אנכי. ור' עקיבא בן יוסף היה נגד לא יהיה לך. כידוע שכל נפשות ישראל המה בשורש דבוקים כל או"א באותיות התורה, והנה נשמת מרע"ה הי' נגד דבור אנכי ועסקו הי' בעוה"ז לברר בעולם אחדותו ית' שמו בעולם, ונשמת ר"ע הי' נגד לא יהי' לך והוא לברר ולנקות כל רע וסיג פסולת שבלב ישראל להרחיקם מרע שהוא בכלל לא יהיה לך, ומה שחידש תמיד גדרים וסייגים חדשים היינו שהוסיף שגם זה הוא בכלל לא יהיה לך וצריך לנקות מזה ג"כ, וכן כל ההלכות איסור והיתר פסול וכשר טמא וטהור, הם לברר הרע מן הטוב, וזה הענין המבואר בגמ' בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב"ה שהי' קושר כתרים לאותיות, אמר לפניו רבש"ע מי מעכב ע"י, א"ל אדם אחד יש אחר כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו שעתיד הלכה למשה מסיני, לפי שראה איך התפשט ר"ע את הדבור לא היה' לך עד שהוסיף כמה גדרים וחלש דעתו, והנה זאת ידוע כי שורש כל. הוא אנכי ה' אלקיך. ולא יהיה לך אינו רק שמירה שלא יתרחק האדם מה' אלקיו לכן חלש דעתו, עד שהגיע להלכה אחת היינו שראה משה למה צריך כ"כ גדרים א"ל הלכה למשה מסיני הלכה אחת היינו אנכי כי זה הוא עיקר בתורה כדאיתא שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד זה עיקר גדול בתורה. ולא יהיה לך הוא רק לשמור לבית ישראל שלא יטו מאנכי ה' אלקיך אז נתקררה דעתו שהבין כי לו ניתן העיקר.